אמש הגעתי לפסטיבל חיפה. אני צריך בקרוב להתחיל לכתוב על מה שראיתי, אבל עד שזה יקרה, אתם מוזמנים לעקוב אחר הדיווחים התמציתיים שלי בפייסבוק ובטוויטר. כתבתי שם מילים ספורות על החדשים של קולירין וקאוריסמקי. אנסה להרחיב עליהם בהמשך היום. עכשיו, למסיבת העיתונאים עם ג'ון מאדן, הבמאי של "החוב", הרימייק הבריטי/אמריקאי לסרט הישראלי של אסף ברנשטיין. ואם מישהו נמצא באיזור חדר העיתונות של הפסטיבל ויש לו מטען לאייפון להשאיר לכחצי שעה, שייגש אליי.

הרשימה הרשמית נסגרה. אלבניה היתה צריכה מועמד. בריטניה הצליחה להשתחל פימה עם סרט וולשי דובר וולשית וספרדית. ובסופו של דבר 63 סרטים זרים ינסו להתמודד כעת על חמשת המועמדויות לאוסקר הזר. התהליך הוא כזה: כל 63 הסרטים מחולקים לקבוצות אקראיות, ועדות שיפוט רואות את הסרטים (כל ועדה צופה במקבץ של כעשרה סרטים) ומדרגת את הסרטים. ששת הסרטים עם הניקוד הכי גבוה עולים לשלב הבא. ועדה נוספת מטעם יו"ר ועדת הפרס – המפיק מרק גורדון – בוחרת שלושה סרטים נוספים, בעלי פרופיל בינלאומי גבוה, כדי להוסיף לשישה. ועדת היו"ר נוסדה כדי למנוע ביקורות על סרטים בעלי פרופיל בינלאומי גבוה שלא עברטו את סף השיפוט הראשון. בתחילת ינואר מתפרסמת רשימת התשעה. ואז מתכנסת ועדה נוספת לסוף שבוע אחד של צפייה בכל התשעה, ממנה בוחרים את חמשת המועמדים הסופיים, שיוכרזו ב-24 בינואר.

אלה 63 הסרטים שמתוכם יזכה אחד באוסקר על הסרט הזר (מתוכם – לראשונה, לדעתי – שני סרטי המשך, תוצרת ברזיל ורוסיה, וסרט אחד בתלת מימד, תוצרת גרמניה):

Albania, “Amnesty,” Bujar Alimani, director

Argentina, “Aballay,” Fernando Spiner, director;

Austria, “Breathing,” Karl Markovics, director;

Belgium, “Bullhead,” Michael R. Roskam, director;

Bosnia and Herzegovina,“Belvedere,” Ahmed Imamovic, director;

Brazil, “Elite Squad: The Enemy Within,” José Padilha, director;

Bulgaria, “Tilt,” Viktor Chouchkov, Jr., director;

Canada, “Monsieur Lazhar,” Philippe Falardeau, director;

Chile, “Violeta Went to Heaven,” Andrés Wood, director;

China, “The Flowers of War,” Zhang Yimou, director;

Colombia, “The Colors of the Mountain,” Carlos César Arbeláez, director;

Croatia, “72 Days,” Danilo Serbedzija, director;

Cuba, “Havanastation,” Ian Padrón, director;

Czech Republic,“Alois Nebel,” Tomás Lunák, director;

Denmark, “Superclásico,” Ole Christian Madsen, director;

Dominican Republic,“Love Child,” Leticia Tonos, director;

Egypt, “Lust,” Khaled el Hagar, director;

Estonia, “Letters to Angel,” Sulev Keedus, director;

Finland, “Le Havre,” Aki Kaurismäki, director;

France, “Declaration of War,” Valérie Donzelli, director;

Georgia, “Chantrapas,” Otar Iosseliani, director;

Germany, “Pina,” Wim Wenders, director;

Greece, “Attenberg,” Athina Rachel Tsangari, director;

Hong Kong,“A Simple Life,” Ann Hui, director;

Hungary, “The Turin Horse,” Béela Tarr, director;

Iceland, “Volcano,” Rúnar Rúnarsson, director;

India, “Abu, Son of Adam,” Salim Ahamed, director;

Indonesia, “Under the Protection of Ka’Bah,” Hanny R. Saputra, director;

Iran, “A Separation,” Asghar Farhadi, director;

Ireland, “As If I Am Not There,” Juanita Wilson, director;

Israel, “Footnote,” Joseph Cedar, director;

Italy, “Terraferma,” Emanuele Crialese, director;

Japan, “Postcard,” Kaneto Shindo, director;

Kazakhstan, “Returning to the ‘A,’” Egor Mikhalkov-Konchalovsky, director;

Lebanon, “Where Do We Go Now?” Nadine Labaki, director;

Lithuania, “Back to Your Arms,” Kristijonas Vildziunas, director;

Macedonia, “Punk Is Not Dead,” Vladimir Blazevski, director;

Mexico, “Miss Bala,” Gerardo Naranjo, director;

Morocco, “Omar Killed Me,” Roschdy Zem, director;

Netherlands, “Sonny Boy,” Maria Peters, director;

New Zealand,“The Orator,” Tusi Tamasese, director;

Norway, “Happy, Happy,” Anne Sewitsky, director;

Peru, “October,” Diego Vega and Daniel Vega, directors;

Philippines, “The Woman in the Septic Tank,” Marlon N. Rivera, director;

Poland, “In Darkness,” Agnieszka Holland, director;

Portugal, “José and Pilar,” Miguel Gonçalves Mendes, director;

Romania, “Morgen,” Marian Crisan, director;

Russia, “Burnt by the Sun 2: The Citadel,” Nikita Mikhalkov, director;

Serbia, “Montevideo: Taste of a Dream,” Dragan Bjelogrlić, director;

Singapore, “Tatsumi,” Eric Khoo, director;

Slovak Republic,“Gypsy,” Martin Sulík, director;

South Africa,“Beauty,” Oliver Hermanus, director;

South Korea,“The Front Line,” Jang Hun, director;

Spain, “Black Bread,” Agusti Villaronga, director;

Sweden, “Beyond,” Pernilla August, director;

Switzerland, “Summer Games,” Rolando Colla, director;

Taiwan, “Warriors of the Rainbow: Seediq Bale,” Wei Te-sheng, director;

Thailand, “Kon Khon,” Sarunyu Wongkrachang, director;

Turkey, “Once upon a Time in Anatolia,” Nuri Bilge Ceylan, director;

United Kingdom,“Patagonia,” Marc Evans, director;

Uruguay, “The Silent House,” Gustavo Hernández, director;

Venezuela, “Rumble of the Stones,” Alejandro Bellame Palacios, director;

Vietnam, “The Prince and the Pagoda Boy,” Luu Trong Ninh, director.

אגב, את נציגי רומניה, טורקיה ואורוגוואי תוכלו לראות השבוע בפסטיבל חיפה.

מ יזכה? הימור שלי: הפולני או הצרפתי. מבלי לראות אותם, רק על סמך קריאה עליהם (אני שומר על הזכות להמר על הישראלי בבוא העת, מסיבות אמוציונליות, ולא לוגיות). אבל נדמה לי שכבר כעת אפשר לצמצם את רשימת ה-63 לבערך עשרה סרטים שביניהם תהיה התחרות הכי עזה כדי להיכנס לתשיעיה הסופית: האירני, הפולני, הלבנוני, הצרפתי, המקסיקני, הפיני, הגרמני והישראלי. ואולי גם הטורקי, הנורווגי והספרדי (אני מניח שסרטים כמו "היו זמנים באנטוליה" מטורקיה, "פרידה" מאירן ו"מיס באלה" ממקסיקו יהיו מאלה שישולבו פנימה על ידי ועדת היו"ר ולא על ידי השופטים בתתי-הוועדות).

אן תומספון חוזה שגם לסרט הסיני, האיטלקי והשבדי יש סיכוי בתשיעיה (היא סופרת את "הערת שוליים" כאחד הסרטים הבולטים ברשימה).

אגב, צריך לשים לב למשהו בנוגע ל"הערת שוליים": זהו למעשה הסרט הבכיר ביותר מקאן שמשתתף בתחרות הסרט הזר. בלגיה לא שלחה את האחים דארדן, צרפת לא שלחה את "פוליס", "עץ החיים" ו"דרייב" ו"מלנכוליה" ו"הארטיסט" הם סרטים דוברי אנגלית (או אילמים ועם מילה אחת באנגלית), שינסו את מזלם בקטגוריות הראשיות. כך שעל סמך זכייתו בקאן בלבד נראה שמקומו של "הערת שוליים" בתשיעיה מובטח. האם גם בחמישיה?

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.10.2011

בשבוע שעבר דיברנו כאן על מבול סרטי האימה שמציף אותנו, לעיתים מהמקומות הכי לא צפויים. לכאורה, הייתם מצפים למצוא את סרטי האימה כלואים בפסטיבל כמו "אייקון", שייפתח במוצ"ש בסינמטק תל אביב ומוקדש לסרטי אימה ומדע בדיוני. אבל, כפי שראינו בשבוע שעבר, הוא נמצא גם בפסטיבל חיפה. וגם מגיע בכמויות סיטונאיות לבתי הקולנוע. "יעד סופי 5" כבר מוקרן. בשבוע עולה גם "הרוע שבפנים". אבל אתם יודעים מה הסרט הכי מלחיץ, מפחיד, מבעית, עוכר שלווה ואלים שמוצג כעת בקולנוע? החדש של אלמודובר.

רק ממש לקראת סוף "העור בו אני חי", סרטו החדש של פדרו אלמודובר, הבנתי מה הוא רצה ממני במשך 117 הדקות האחרונות. כעת, כשאני מגלגל את הסרט מחדש בראשי, אני יכול להסביר אותו, לנמק, לנתח אותו, ואפילו לחבר אותו כפיסת פאזל לסרטים קודמים שלו, אותם סרטים שחיבבתי יותר, כמו "חיבוקים שבורים" ו"דבר אליה". למעשה, בתום הסרט אני אף יכול לדבר בהערכה מסוימת על החירויות המעניינות שאלמודובר לוקח לעצמו מבחינת מבנה ורצף עלילתי, האופן שבו הוא מרשה לעצמו כמה וכמה פעמים בעלילה לקטוע את הרצף כדי לספר לנו סיפור משני בפלאשבק, שלמעשה בלעדיו אין לנו דרך להבין דבר, ושלמעשה היה חיוני לנו כבר בפתיחה כדי בכלל להבין.

אז השכל יודע כעת להתבונן רטרואקטיבית בסרט ולפרש אותו, ואף במידה מסוימת להתפעל ממנו. אלא שיש בעיה: במשך רוב 117 הדקות שלו פשוט סבלתי מהסרט. הרגשתי שאלמודובר בשיא הסדיסטיות שלו עושה הכל כדי לגרום לי יסורים. מהבחינה הזאת, אלמודובר נמצא בסינכרון עם הגיבור שלו – שמגולם על ידי אנטוניו בנדרס, מי שבשנות השמונים והתשעים היה מעין אלטר אגו לאלמודובר לפני שהפך לכוכב הוליוודי.

כל תקציר עלילה שתקראו על "העור בו אני חי", אני מניח, יהיה שקרי ברובו. כי כדי לא לעשות לכם ספוילרים ישמיטו כולם כמה פרטי מידע חשובים על הדמויות ומערכות היחסים שלהם שמגיעים רק בשלב מאוחר בסרט. אבל מה שאפשר להסגיר: בנדרס מגלם כירורג המנסה לבנות מחדש אשה באמצעות עור שהוא פיתח. הסיבה שהוא עושה את זה היא שהוא סבל טרגדיות בעברו והוא מנסה (כך נדמה לנו) לשקם ולשחזר משהו שאבד לו, והוא עושה את זה באופן כפייתי. לא כמנתח הדואג לרווחת הציבור, אלא יותר כמדען מטורף, מעין ד"ר פרנקנשטיין, שבורא לעצמו אשה. בהדרגה אנחנו מבינים שאין כאן אקט אלטרואיסטי, אלא מסע סבוך של נקמה והתעללות. תוך כדי פריסת העלילה, אלמודובר זורק פנימה גם שתי סצינות אונס. האחת גרוטסקית, כמעט קומית; השניה די אירוטית, למרות שהדמות שבה נמצאת במצוקה איומה, מצוקה שהבמאי אדיש לה לחלוטין. כאן, כמו הגיבור שלו, נדמה שהבמאי מפגין שיוויון נפש כלפי סבלו של האחר. עבורי זה בלתי נסבל לצפייה, גם אם בסופם של פיתולים עלילתיים אצליח להסביר לעצמי למה זה אולי היה נכון ומוצדק לביים את זה כך.

נדמה שעם "העור בו אני חי" אלמודובר עושה מהלך כפול. הראשון הוא לירוק לכם בפרצוף. "אתם" זה הקהל שהתאהב באלמודובר ב"הכל אודות אמא", חיבק אותו ב"דבר אליה", ונישק את לחייו במצמוצי שפתיים ב"לחזור". "אתם" זה הקהל שלא הכיר, או שהדחיק, את הקריירה המוקדמת והקינקית למדי של אלמודובר, שהתייחס לסרטיו כאל ואזה דקורטיבית יפה וחושנית, עם צילום יפה ומוזיקה מפתה. אז הנה לכם: הצילום עדיין מושלם ונראה כאילו כל פריים רוטש בפוטושופ, כאילו צילומיו יצאו מז'ורנל כרומו מלא נערות יפות ומעורטלות, אבל נשמתו מסויטת ומעוותת ומציגה עולם מעונה. מכם, שהפכתם את אלמודובר לאחד הבמאים הלא-אמריקאיים הכי מצליחים בארץ, מכם, שהענקתם לו שני אוסקרים, מכם מבקש אלמודובר להיפרע כעת, ולחזור אל העולמות המיוסרים של "קשור אותי, אהוב אותי", "חוק התשוקה" ואף "אהבת בשר ודם": אלא בהבדל אחד – הפעם ללא הומור. אלמודובר מעיף את נטייתו לקאמפיות ולציניות ויוצר סרט רציני עד אימה.

המהלך השני בעיניי דווקא מעניין יותר. זהו מהלך ה"בדיעבד". זהו אולי סרטו החושפני ביותר של אלמודובר, שכדי לזכות באהדת ההמונים העלים מרוב סרטיו האחרונים את עיסוקו בזהויות מיניות ונזילותן. יש כאן זעקה עצומה של כאב, של אדם המרגיש כלוא בגוף לא-לו. ויש כאן החצנה בוטה של אחד המוטיבים הסמויים והמטרידים שמלווים את אלמודובר מראשית ימיו: הנקרופיליה. ב"העור בו אני חי"חוסר אונים ופאסיביות הן אפרודיזיאק לדמויות. זה גם מה שמחבר לי את "העור" עם "חיבוקים שבורים" – הקשר בין הדמויות החיות והדמויות המתות, והרצון הזה להחליף זהות, ואולי אף גופניות. אלא שבעוד "חיבוקים שבורים" היה בעיניי מעדן קולנועי, עם הומור עדין ואירוני ושימוש בקולנוע וייצוגיו כדי לספר סיפור מרובה השתקפויות, הפעם ההומאז'ים הקולנועיים סמויים יותר (ולעיתים דווקא בוטים יותר) אבל נדמה שהם שם הפעם לא למטרות אירוניה, אלא סתם כמיחזור. אז יש מה להגיד על "העור בו אני חי", ויש מה לעיין בו, ויש מקום לראות איך ימשיך אלמודובר את יצירתו מכאן, האם הוא חווה התפרקות סופית, או שזה רק קריסה רגעית. המון מחשבות מעניינות, שבאות בעקבות סרט בלתי נסבל.

נדמה לי שבשלב הז אוסף סרטוני הפרומו של החבובות נאסף לכמות דקות שתשתווה לסרט כולו, לא? אז הנה באות עוד שתי דקות וחצי: הטריילר הסופי (אני מניח) של "החבובות" לפני הבכורה. ואם תהיתם על מה בעצם הסרט החדש, ובכן עכשיו אפשר כבר לספר:

1. זה אחד הסרטים הכי טובים מפסטיבל חיפה שראיתי בינתיים. 2. ככה נראה סרט תיעודי העשוי לטעמי. 3. בין "איש על חבל" (עליו זכה באוסקר) ובין "פרויקט נים" (עליו, אני מניח, הוא יהיה מועמד לאוסקר), יש לי תחושה שג'יימס מארש קצת מכור לכותרות העיתונים של סוף שנות השבעים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.10.2011

ג'יימס מארש, שזכה באוסקר על סרטו התיעודי "איש על חבל", חוזר עם סרט תיעודי נוסף: "פרויקט נים". המדהים הוא שהסרט נראה בדיוק כמו החצי הראשון של "כוכב הקופים: המרד". באחד זו עלילה (מדע-)בדיונית עם השלכות קטסטרופליות לבני האדם, בשני זהו סיפור אמיתי שבסופו לא הושמדה האנושות, אבל האנושיות הועמדה במבחן, ולאו דווקא שיגשגה בו. בשני המקרים זהו סיפורו של קוף שימפנזה שבהיותו רך בימים נחטף מאימו באכזריות, מאומץ על ידי בני אדם ועובר לגור בבית כבן משפחה ולומד לתקשר בשפת הסימנים.

נים הוא קוף שימפנזה שנולד ב-1973 ובגיל שבועיים הופרד מאמו ועבר לגור עם משפחה אנושית בניו יורק כחלק מניסוי מדעי שנוהל על ידי המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה. תפקיד המשפחה המאמצת לא היה להתייחס לנים כאל חיית מחמד אלא כאל בן בית וללמד אותו אוצר מילים בשפת סימנים. מטרת הניסוי: האם חיה מסוגלת ללמוד לא רק אוצר מילים אלא גם דקדוק ולהצליח לנהל שיחות עם בני אדם? הניסוי היה לינגוויסטי-התנהגותי – איך נבנית שפה – אבל הפוטנציאל שלו היה יכול להיות מרחיק לכת: האם בני אדם יכולים לתקשר עם חיות באופן עמוק – רגשי? אולי אף פילוסופי? – מעבר לתקשורת העוסקת בצרכים פיזיים/חייתיים?

ג'יימס מארש, כמו קווין מקדונלד ("לתוך האינסוף") הוא תלמיד מצטיין של אסכולת ארול מוריס לבימוי קולנוע תיעודי: זה לא רק עניין אסתטי, של צילום המרואיינים באולפן מוקפד ושזירת קטעים דרמטיים משוחזרים לקטעי הארכיון, זה גם עניין תימאטי: בעולם של מארש – גם ב"איש על חבל" וגם כאן, וממש כמו בעולם של מוריס – כל דמות הנכנסת לסיפור מתחילה את החוויה אצלנו כאילו היא מטורללת לגמרי, אבל עד מהרה הסימפטיה שלנו אליה משתנה והיא מתחבבת עלינו. או להפך. ובעיקר, הסרט ערוך בצורה כה מדויקת שעיקר כוחו הוא בנראטיב הדינמי שנפרס מולנו, וכמו בסרט עלילתי, בכל עשר דקות קורה משהו משמעותי שלוקח את הגיבור שלנו למקום חדש.

הסרט מתחיל כולו מקסים ומתוק: מי לא היה רוצה שימפנזה חמודה כבת בית. זה נראה כמו רעיון לסיטקום. אבל עד מהרה מתברר שאנשי המחלקה לבלשנות ולפסיכולוגיה אולי מחבבים חיות, אבל לא ממש מודעים לצרכיהם האמיתיים. שוב ושוב הם מגלים ששימפנזה אינה בן-אדם, ושוב ושוב היצר התוקפני, הג'ונגלי, של חיית הבר הכלואה בסביבה שזרה לה לחלוטין (גם אם היא נראית נוחה ומפנקת בעינינו) מרים את ראשו ומסתיים בנשיכות ותקיפות. אבל יש צד מעניין יותר שהסרט נוגע בו: צוות המחקר אמנם עקב אחר התנהגותו של נים, אבל הסרט מאפשר לנו להסתתר מאחורי הקוף ולהשקיף דווקא על הדינמיקה החברתית של בני האנוש. וכאן, התצפית מרתקת עבורי כפליים. קשה לי להחליט האם אלה תוצאות המאפיינות את האקלים התרבותי של שנות השבעים, או שככה זה פשוט בכל דינמיקה קבוצתית אנושית, אבל יש לנו מרצה אחד שבאופן די סדרתי מנצל מינית את האסיסטנטיות שלו (זה מוצג באור מעט יותר רומנטי), חוקרת אחת שהרגישה קרבה אינטימית וסקרנות מינית כלפי הקוף (שמצידו עשה ככל יכולתו לדחוק הצידה את בעלה), זוגות שנרקמו תוך כדי הטיפול בקוף. בקיצור, המון סקס הלך שם. וגם גראס. כשעוקבים אחרי כל הדינמיקה הזאת, הג'ונגל האמיתי הוא זה של בני האדם, שראו בקוף שעשוע חביב, אבל לא באמת הבחינו בו ובצרכיו הייחודיים. או בזולתם. מכאן הסיפור הולך ונהיה קודר ואלים יותר, והופך לסיפור של ניצול – בין בני אדם, ושל בני אדם את הטבע. זה בעיקר סיפור של חוסר כבוד משווע – לאדם, לחיה ולסדרי הבריאה. ובתוך כל זה, צצים פתאום כמה גיבורים לא צפויים, כאלה שנראו מאיימים בתחילה והופכים למושיעים לבסוף. ועל הדרך מצליחים להפוך את נים למישהו שבכל זאת שינה משהו באופן שבו בני האדם למדו להתייחס לחיות בר, ובעיקר לקופים, בעשור האחרון (הסרט מסתיים בשנת 2000).

ואם למדתי משהו מהסרט זה את זה: אם כבר לשלב קוף לתוך תרבות אנושית, מתברר שהמסגרת הקהילתית שהכי מתאימה לקופים היא של היפים. תנו להם כאוס ג'ונגלי שלתוכו הם יוכלו להשליט את ההיררכיה שכה חשובה להם, וג'וינטים, שמהם הם ממש מתמוגגים, ויש לכם קוף מאושר. רגע, אולי זה דווקא אומר משהו על בני האדם.

מחר, חמישי, מוצאי סוכות, אתם פנויים? כי אם כן, יש לכם לא מעט אירועים להתלבט ביניהם. למשל, לנסוע לפתיחת פסטיבל הקולנוע בחיפה. אבל לא לסרט הפתיחה. אותו אתם יכולים לראות ליד הבית כבר קודם. סעו לסרט אחר. או, אם אתם באיזור הרצליה ואתם חובבי מדע בדיוני, בואו לראות דאבל פיצ'ר יוצא דופן: שתי גרסאות של "סולאריס" בזו אחר זו – תחילה זו של סטיבן סודרברג, ואז זו של אנדריי טרקובסקי. בהפסקה ביניהן אני אדבר קצת על שני הסרטים והעיבוד שלהם מספרו של סטניסלב לם (שהשנה מלאו חמישים שנה לפרסומו). זה מתחיל ב-19:00. ואם אתם דווקא במצב רוח מוזיקלי, אז מחר מתקיימת עוד הופעה של חברי, עידן אלתרמן, עם המג'יקל באנד, בערב נורא מצחיק שכולו רווי אהבת מוזיקה. ראיתי את ההופעה הזאת כבר פעמיים והיא כיף אדיר לחובבי מוזיקה והומור. זה קורה ב-22:30 בתיאטרון תמונע. כלומר, תיאורטית אתם יכולים להגיע ל"סולאריס" ב-19:00. לשמוע אותי מדבר אחר כך עד 21:45 בערך, להישאר אפילו לחצי השעה הראשונה של "סולאריס" של טרקובסקי ומשם לנסוע לתיאטרון תמונע.

אבל הערב? אני מקווה שתמצאו סוכה לאכול בה. מומלץ.

==============

ועוד פרומו קטן לחברים: כזכור, בשבוע הבא תתקיים הקרנת הבכורה של "אף פעם לא מאוחר מדי" של עדו פלוק בפסטיבל חיפה. בשנתיים האחרונות אנחנו עוקבים כאן אחר גיוס הכספים, הליהוק, חיפוש הלוקיישנים, החזרות, הצילומים, העריכה, תהליך הפוסט ואפילו ההלחנה. אבל בסרט יש מרכיב מרכזי נוסף שעד כה לא דיברנו בו: הסרט גדוש מוזיקה ישראלית משנות השבעים. מי שיעץ לפלוק בבחירות המוזיקליות היה גבי טרטקובסקי, שכתב כעת בבלוגו על כמה מהשירים הבולטים, והלאו דווקא מוכרים, ששולבו בפסקול הסרט.

================

"כלבת" סוף: ג'פרי רדיק, התסריטאי המקורי של "יעד סופי" הראשון, כתב לאהרון קשלס ולנבות פפושדו, יוצרי "כלבת" אימייל קצר ומקסים על כמה הוא אהב את סרטם. ולראיה, הוא העניק להם פרס עליו בפסטיבל סרטי אימה בקולורדו.

אבל יותר חשוב: קשלס מריץ את הרולר עם הקרדיטים והתודות על הסיבוב הבינלאומי של "כלבת" מאז בכורתו לפני כעשרה חודשים. הפפשולסים תולים את נעלי הטיסה שלהם, מפסיקים את ההתרוצצות סביב "כלבת" ועוברים כעת למצב עבודה מלא על סרטם הבא.

תמיד מרתק בעיניי לקרוא חוויות של יוצר סרטים מהצד שלו, לא משלב היצירה אלא משלב המגע של סרטו עם קהל ועם התקשורת. זה תמיד מפתיע אותי כמה השלב הזה אמוציונלי. בגלל שתל אביב היא עיר כה קטנה יוצא לי להיתקל פה ושם עם לא מעט במאים שסרטיהם זכו להצלחה גדולה בארץ ו/או בחו"ל, אבל עדיין הם זוכרים ולמבקרים אחרים כל מילה לא-מספיק-טובה שאי פעם כתבנו עליהם. המפתיע הוא שגם אם הביקורת היתה טובה, הם זוכרים בעיקר את המילים הרעות. ולא פעם שאלתי אותם, איך זה ייתכן. איך יתכן שסרטיהם הוצגו מול מאות אלפי צופים בארץ, או נסעו בפסטיבלים בכל העולם וזכו לשבחים מהמבקרים הכי חשובים בעולם, ועדיין ביקורת של עיתונאי זניח מישראל לא מרפה מהם. והנה מגיע קשלס ומנסח את התשובה:

כן, חברים וחברות, הגיע הזמן להודות: זה נחמד להצליח בעולם, זה אדיר לקבל הצעות עבודה מפתות בחו"ל, אבל שום דבר – ש-ו-ם ד-ב-ר  לא ישווה לאהבה שתקבל מארצך-מולדתך.

כה פשוט. כה אמיתי. כה טבעי. ובחיי, טומטום שכמוני, כה הגיוני.

הפוסט הזה של קשלס המסכם את המסע הבינלאומי המפעים של "כלבת", הוא קריאת חובה. למבקרי קולנוע הוא שיעור בענווה. ליוצרי קולנוע הוא שיעור באמביציה.

=================

אפרופו סרטי אימה ומדע בדיוני: פספסתי בזמן אמת את הראיון הזה של ג'ו קורניש, הבמאי של "השכונה נגד חיזרים", עם אבנר שביט ב"וואלה". שימו לב מה הוא אומר על "אי.טי" ועל "מפגשים מהסוג השלישי":

"אם מסתכלים על הסרטים של סטיבן שפילברג משנות השמונים, רואים שהם הזכירו מבחינות רבות את אלה של מייק לי וקן לואץ'".

באמת? אתה אולי הראשון שעושה את ההשוואה הזו.

"אבל זה ממש כך, כי גם נקודת המוצא של שפילברג היתה חיים פשוטים של אנשים פשוטים שגרים במקומות צנועים, ורק מן הבסיס הזה הוא פיתח את הפנטזיה.

ולבסוף, הוא ממליץ לכם – יוצרי הקולנוע בישראל – לעשות סרטי מדע בדיוני:

"אני לא מכיר סרטי מד"ב ופנטזיה תוצרת ישראל… וחבל שכך. אני יודע שאתם במצב מדיני קשה, ודווקא בגלל זה חשוב שתעשו סרטים כאלה, כי הם יכולים להיות דרך מופלאה להתמודד עם המציאות ולטפל בפחדים".

===============

ארון סורקין כותב על שיחות הטלפון שלו עם סטיב ג'ובס, ועל הפעם ההיא שהוא התקשר להציע לו לכתוב סרט לפיקסאר.

===============

ג'ושוע מרסטון ("מריה הלבנה") נפסל בפעם השניה מהאוסקר בשפה זרה, כעת עם סרטו השני. בפעם הקודמת מרסטון האמריקאי ביים סרט בקולומביה שהאקדמיה לא הסכימה לקבל כנציג קולומביה, והפעם הוא ביים סרט אלבני, שהאקדמיה לא הסכימה לקבל כנציג אלבניה. הטיעונים שמרסטון מעלה להגנתו ראויים עיון והרהור.

עוד המלצות לזיפזופ בין פסטיבל חיפה ופסטיבל אייקון במהלך סוכות. הנה המקבץ הראשון. והנה עוד חמישה סרטים:

"ארץ אחרת" (פסטיבל אייקון). הסרט הזה, בבימויו של מייק קייהיל, זכה בשני פרסים בפסטיבל סאנדאנס האחרון, ולמרות שהוא מוקרן בפסטיבל אייקון אני לא בטוח שאני יכול להגדיר מה הז'אנר שלו. בואו נגיד שזה, עד כה, המהלך הכי קרוב שעשתה תנועת המאמבלקורלכיוון סרטי המדע בדיוני (ובכן, זה לא לגמרי מדויק: "פריימר" היה סרט מאמבלקור מד"בי, ויש ב"ארץ אחרת" משהו מהעולם הקולנועי של "פריימר": פשטות קולנועית קאמרית שמסתירה רעיונות מדעיים שמחביאים רעיונות מוסריים ואנושיים. הסוף של "ארץ אחרת" בכלל מזכיר את "פריימר"). ואם כבר מאמבלקור, אז "ארץ אחרת" מציג נסיכה חדשה לז'אנר: בריט מארלינג, כוכבת הסרט הזה ושותפתו של קייהיל לכתיב, היא יורשת ראויה לגרטה גרוויג, שהיתה השחקנית בסרטיו של ג'ו סוונברג ושותפתו לכתיבה, לפני שנחטפה להוליווד.

העלילה של "ארץ אחרת" היא כזאת: ביום שבו אסטרונומים מגלים כוכב לכת חדש שהוא זהה לחלוטין לכדור הארץ, חייה של נערה צעירה עם עתיד אקדמי מבטיח מקבלים תפנית עגומה – היא נכנסת לכלא אחרי שהרגה אשה וילד בתאונת דרכים. ארבע שנים אחר כך היא יוצאת מהכלא כבויה לחלוטין ורק מחםשת דרך מילוט מהייאוש ורגשות האשם שאופפים אותה. שני נתיבי מוצא מהייאוש הזה מציגים את עצמם בפניה, ומציבים מולה שתי אופציות – לברוח או להתמודד. וכאן, הסרט קצת מתחיל להזכיר לרגעים (בעלילה בלבד, בכלל לא בסגנון) את "גאטקה" של אנדרו ניקול, שבו הגיבור מתמודד עם דילמות דומות (ההשוואה הזאת, אגב, חושפת את החולשות של "ארץ אחרת", כי "גטאקה" היה מורכב ומסעיר יותר).

כעיקרון, "ארץ אחרת" הוא בכלל לא סרט מדע בדיוני, אלא עוד אחד ממקבץ סרטים על יגון, אבל, התמודדות ורגשות אשמה שהציפו את הקולנוע האמריקאי בשנה האחרונה. אבל זה גם סרט שמלמד אותנו שיעור מעניין בתסריטאות: העלילה הראשית היא זו שמניעה את הדמויות ונושאת את המטען רגשי העיקרי של הסרט, אבל זו עלילת המשנה שמחזיקה את המשמעות האמיתית של הסרט, את סיבת קיומו, את כל הסאבטקסט. כי הרי באופן תיאורטי אפשר היה לקצוץ החוצה את כל העלילה על כדור הארץ התאום שמתגלה (ואז היינו מקבלים אח קטן ל"21 גרם"), ואכן יש מקום לתהות האם העליל הזאת ריאליסטית בעולם של הסרט או היא סוג של הזיה, איזו משאלת לב של הגיבורה ששואפת לחזור אחורה בזמן ולפצל מחדש את נתיבי הזמן כדי לתקן את מעשיה ולדלג על האסון ועל רגשות האשמה. עלילת המשנה המד"בית מלווה בקטעי קריינות של המדען ריצ'רד ברנדזן, שמתפקד גם קצת כמו מספר הסיפור, אבל בעיקר נותן לאספקטים המדע-בדיוניים אסמכתא של מדע-ממשי, והופך את "ארץ אחרת" לסרט שקרל סייגן היה עשוי לאהוב.

ומכיוון שפסטיבל חיפה ופסטיבל אייקון פחות או יותר מתחרים זה בזה, העובדה ש"ארץ אחרת" מוצג באייקון ולא בחיפה הוא סוג של שיחוק לפסטיבל הקטן יותר.

"אריראנג" (פסטיבל חיפה). אם אנחנו כבר עוסקים בייסורי מצפון, הנה הסרט החדש של קים קי-דוק. הבמאי הקוריאני הזה היה בעשור האחרון אחד הבמאים הכי פוריים ויצרניים בעולם. בעיני, עד כדי הפרזה. מבמאי שהערכתי אותו (למשל ב"אביב, קיץ, סתיו, חורף, ואביב") לבמאי שכבר תש כוחי ממנו (ב"זמן", למשל). אבל אז הוא נעלם. וכשם שהוא היה יכול לייצר שלושה סרטים בשנים, כך הדממה שהוא נטל על עצמו למשך שלוש שנים נראית קיצונית לא פחות. ב"אריראנג", שזכה בפרס בקאן במסגרת "מבט מסוים", קים קי-דוק לא ממש מביים סרט, אלא יותר פודקאסט וידיאו באורך מלא בו הוא מדבר אל מצלמה בבית הנידח אליו גלה ובו הוא מסביר מה עבר עליו בעשור האחרון. ההצלחה, ההפיכה למותג ואז ההתמודדות עם כמעט-אסון שהתרחש על סט סרטו האחרון.

בגלל שקים קי-דוק הוא במאי בעל שם, יש משהו מרתק בהאזנה לווידוי שכזה, שקצת מסביר משהו על המפגש שבין הצלחה ובין שאיפות אמנותיות והיחס אל הצופים ואל הביקורת. אלא שהמונולוג הזה אל המצלמה הופך את "אריראנג" די מהר לסרט גחמני למדי, שדי קשה לשרוד אותו. (אורי קליין, לעומת זאת, אהב אותו הרבה יותר ממני).

"הטוב, הרע והמשונה" (אייקון). ואם כבר קוריאני: זו פדיחה איומה שהסרט הזה לא הוקרן עד כה בשום מקום בארץ, ושעד בואו לאייקון אני לא ישבתי לצפות בו. זה פשוט טירוף של סרט. אין בו שוט אחד שהוא לא פסיכופתיות של בימוי וצילום מופלאים. וכבר השם מסגיר שזה גרסה קוריאנית למערבון ספגטי, אבל על ספידים.

"היו זמנים באנטוליה" (פסטיבל חיפה). אם אי פעם היתה הצדקה להקרין בהקרנה נוספת סרט שכבר הוקרן בירושלים, הסרט זה הוא ההצדקה. אם אתם רואים סרט אחד השנה, זה הסרט לראות. וחוץ מזה, שני הומאז'ים לשמות סרטים של סרגי'ו ליאונה בסוכות אחד, אלי הספגטי מחייכים אלינו השבוע. כתבתי על הסרט האדיר הזה של נורי בילגה ג'יילון עוד כמה מילים ספורות במהלך פסטיבל ירושלים. גם כאן: מוות, גופה וייסורי מצפון.

"אלנה" (פסטיבל חיפה). סרטו השלישי של אנדריי זוויאגינצב ("השיבה") זכה בפרס השני של מסגרת "מבט מסוים", אחרי "אריראנג". סתם אנקדוטה: ב-2003 יצא "השיבה" וגם "אביב, קיץ וכו'". בשמונה השנים האלה זוויאגינצב ביים שלוה סרטים, וקים קי-דוק ביים שמונה סרטים (ולקח שלוש שנות הפסקה). העניין הוא שההיקסמות שחוויתי מ"השיבה" כבר די פגה לי. אין ספק, זוויאגינצב יודע להעמיד שוטים יפים. והוא יודע שאני אוהב שוטים ארוכים-ארוכים. אבל "אלנה" היא מלודרמה מייגעת על אשה שזוממת להשתלט על ירושת בעלה החולה, אבל היא מבוימת כמו סרט פיוטי. משהו בחיבור הזה נראה עקום, משונה ודי מצועצע. הייתי מבטל את "אלנה" לחלוטין מפאת חוסר עניין, אילולא זוויאגנצב הצליח להציל את עצמו עם שליפת אס מבריק מהשרוול: הוא נתן לפיליפ גלאס להלחין לו את הסרט. אני חושב, אגב, שהוא מיקם את רוב קטעי המוזיקה לאו דווקא במקומות הנכונים, אבל ניחא: המוזיקה של גלאס כל כך אפקטיבית, שהיא מצילה את "אלנה" מלהיות סרט בלתי נסבל.

רוצים עוד המלצות? אבנר שביט ב"וואלה" ואורי קליין ב"הארץ" ראו כמה מהסרטים בפסטיבל קאן, אז הם יכולים להמליץ על דברים שאני לא מכיר. סימנתי בעזרתם את תוכנייתי.

================

ואולי מישהו יכול להסביר לי את העניין הבא: סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה הוא "משחקי השלטון" של ג'ורג' קלוני שיוקרן באודיטוריום בחיפה ביום חמישי ב-21:00. הקרנה חגיגית. בכורה. רגע, בכורה? ובכן לא: הסרט עולה עוד באותו יום ברחבי הארץ – כולל בחיפה! תוכלו לראות את סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה בחיפה (ביס פלאנט בעיר) כבר ב-12:00 בצהריים. לפסטיבל סרטים צריך להיות האגו והסמכות להכריז שסרט פתיחה צריך להיות מוקרן אצלם בבכורה ארצית (לפחות). אם הוא עולה, שיעלה למחרת. מי שנוסע לחיפה כדי לראות את "משחקי שלטון" מבזבז את זמנו.

הרעיון הזה, לחבר בין יום כיפור וסוכות ולתת לתלמידי בתי הספר היסודיים שלושה ימי גשר הוא פשוט קטסטרופה מנקודת מבטם של הורים עובדים. נסו לכתוב פעם בלוג ולהעסיק ילדים משועממים במשך יום שלם. זה יוצא בערך מילה לשעה וחצי.

למרבה המזל, הקולנוע עוזר. או בהעסקת ילדים, או כברילה מהעסקת ילדים. לכן, לבלוגרי קולנוע קצת יותר קל בימי חופשה. הנה המלאי שלי מהיומיים האחרונים.

"פלדה אמיתית". קוראי הבלוג יודעים שכשזה מגיע לרובוטים, הסטנדרטים שלי די נמוכים. אומרים לי שיש סרט על רובוטים שהולכים מכות ואני אומר "למה לא!" ומצפה ליהנות כילד קטן בחנות צעצועים (של רובוטים). לכן, משונה היה לי שעם מעט הציפיות שהיו לי והכל כך מעט שרציתי כדי לספק את תאוותיי הפרימיטיביות, "פלדה אמיתית" עדיין הצליח לאכזב אותי. למעשה, הייתי מבסוט אם הסרט היה רק שומר אמונים לשמו ומציג סרט שהוא פלדה אמיתית, אבל הסרט הזה הוא למעשה פלדה חלודה. (סיפור צדדי שמסביר משהו: שהייתי ילד בשנים בהם גרתי בארצות הברית לקחו אותי חברים לדבר שנקרא Demolition Derby, קרי – מפגן בהמי וחסר עכבות של הרס מוחלט בו מכוניות מתנגשות זו בזו עד ריסוק, ועד שהאחרונה נשארת נוסעת. בין לבין יש שם גם את אירועי המונסטר-טראק, מוטציות של טרקטורים עם גלגלי ענק שעוזרים בחגיגת ההרס לרסק עוד מכוניות. בעיניים של ילד בן עשר זה היה הדבר היפה ביותר שראיתי מימיי. ובמידה מסוימת סרטי אקשן רבי מרדפים ופיצוצים הם איזשהו רצון שלי – ושל מיליונים כמוני – לשחזר את החוויה נטולת האיטלקט אך רבת האדרנלין שבצפייה בהרס מוחלט, ורועש להפליא. ביניני ובין עצמי קיוויתי ש"פלדה אמיתית" יהיה דבר כזה).

כבר סיקוונס כותרות הפתיחה כייל מחדש לחלוטין את הציפיות שלי, ודווקא כלפי מעלה. לא טרחתי להתעמק בסרט, לכן איכשהו פרח מראשי (או שלא ידעתי) שעל ההפקה חתומים בין השאר רוברט זמקיס וסטיבן ספילברג. גם לא ידעתי שהתסריט של ג'ון גייטינס מבוסס על דראפטים קודמים שכתבו דן גילרוי (אח של טוני גילרוי) וג'רמי לבן (במאי-תסריטאי שהקסים אותי עם "דון חואן דה מרקו" ומאז אני מחכה לקאמבק שלו, כלומר – עם סרט טוב). וכותרות הפתיחה הציגו עולם אורגני לחלוטין, של נופי כפר, שקיעה ויריד דרומי כמו של פעם, למרות שהוא מתקיים בשנת 2020. בפסקול, בלדת לואו-פיי עדינה. כלומר, למרות השם, הפתיחה משדרת אווירת אמריקנה הוליוודית, רגשית, עשויה היטב, סוחפת. איך נכנסים לכאן הרובוטים?

ובכן, זו הבעיה: הם לא. "פלדה אמיתית" הוא סרט על מאצ'ו טמבל שפתאום צריך לגדל בעל כורחו את בנו הביולוגי. בין לבין, הבן והאב צריכים לעשות את האיחוד המשפחתי רב בחשדנות בזמן שהאב מארגן רבות אגרוף לרובוטים שלו.

ובאופן משונה, כלום בסרט לא עובד. הרובוטים לא מלהיבים, הקרבות ביניהם לא מעניינים, הרובוטים לא הופכים לדמויות שיהיה לנו אכפת האם הם ינצחו או יפורקו לרסיסים, ומשום מה בני האדם צועקים לרובוטים "קאם און!" בכל פעם שהם רוצים שהם יתאוששו, למרות שהרובוטים בסך הכל נשלטים על ידי שלט רחוק ולא בעלי תודעה עצמאית. התסריט כה מופרך, הוא נאלץ להתניע את עצמו עם שתי סצינות זהות בהן יו ג'קמן מפסיד את הרובוט שלו בגלל שהוא אידיוט ואנחנו מבינים שהוא חייב הרבה כסף להרבה אנשים. והעלילה המרכזית על האב ובנו צפויה כמו סרט שאין בו אפילו רובוט אחד. מה כן יש? צילום לא רע.

"חיים בהחלפה". מדי פעם אני מצר כאן על כך שהקולנוע ההוליוודי אוהב לדבר גסויות בקומדיות שלו מהשנים האחרונים, אבל נשאר צנוע כמו נזירה פרנציסקנית. אז "חיים בהחלפה" בא לאתגר לי את הפוליטיקלי קורקט: חי נפשי אם זה לא אחד הסרטים המטונפים וגסי הרוח שראיתי כבר די הרבה זמן מהוליווד. הנשמה המתקתקה של ג'אד אפטאו עם הקינקיות של האחים פארלי. התוצאה: אשתו של ג'אד אפטאו בעירום. זה גרסת הבנים ל"שישי הפוך", בו רווק מושבע צריך להתמודד עם החלפת חיתולים ונשוי מרובע צריך להתמודד עם נשים בעלות ליבידו. והסרט הזה – בבימויו של דיוויד דובקין – מחליט לחשוף את כל הסודות: ממה קורה בתוך חיתולי התינוקות ועד על מה מסתכלים גברים כשהם לבד. וכמו "רווקים לשבוע" החשש הגדול שלי הוא שכל הסודות הכי מביכים של הג'נדר הגברי יחשפו. עוד כמה סרטים כאלה ונשים יסרבו להיראות עם גברים בפרהסיה. אבל הסרט די מצחיק, ובשתיים שלוש סצינות שלו הוא מצליח אפילו להיות די חד אבחנה (עד כדי הסמקה).

"ספיי קידס 4 ". כבת השבע היתה קטנה יותר היא נורא אהבה סדרת פעוטות בריטית בשם "מספרי משימה". ובכן, "ספיי קידס 4" היא כמו הגרסה הקולנועית לסדרה היא: העלילה נראית זהה, וכך גם האפקטים. והרעיון עם כרטיסי הגירוד שאיתם מריחים את מה שמריחות הדמויות בסרט הוא גימיק מביך (שאמנם מוצג בתור "לראשונה בקולנוע", אבל כולנו יודעים שזה שקר). והרי ברור שברגע שמוסיפים ריח לסרט קולנוע, כל מה שאנחנו מקבלים זה גרביים מסריחות וואריאציות שונות של פלוצים והפרשות. אני הפסקתי להריח אחרי ארבעה מספרים. וכרגיל, הילדים נהנו. אני חייב ללמד אותם להיות קצת יותר סלקטיבים.

בהמשך לפוסט הזה מהבוקר, עוד כמה מחשבות: אם "החבובות" יופץ בישראל רק בדיבוב לעברית אני אישית עומד בכניסה לאולמות הקולנוע ומשכנע אנשים לא להיכנס לסרט. אני ממש מקווה שאנשי דיסני בארץ יתייחסו לסרט הזה בכבוד של מבוגרים.

אגב, צפייה עם חבורת ילדות צעירות בטריילרים: את "החבובות" כולן רצו לראות, את "טין טין" אף אחת מהן לא רצתה לראות. אופס, זה הולך להיות פלופ בארץ.

ובינתיים, הנה "החבובות" מלמדות את הצופים באמריקה איך מתנהגים בקולנוע:

גיל עשר. זה הגיל שבו הצופה הישראלית נהיית מודעת לכך שהיא נמצאת תחת דיקטטורה של מפיצי קולנוע ושיש מקום לתרעם על כך. בת העשר מחבבת את סדרת "ספיי קידס". את שלושת הסרטים הראשונים היא ראתה בדי.וי.די. הסרט השלישי היה בתלת מימד הרבה לפני שזה נהיה טירוף עולמי, והיא היתה צופה בו במשקפי הקרטון האדומים-כחולים שחולקו עם הדי.וי.די. לכן, כשהיא ראתה באחד מביקורינו בקולנוע את הטריילר ל"ספיי קידס 4 " היא ממש התלהבה. ויותר מזה, היא ראתה בכך הזדמנות להכרזת עצמאות: את הסרט זה היא רוצה לראות בגרסה האנגלית, לא בגרסה העברית. היא ראתה את "הדרדסים" פעם אחת בעברית ופעם אחת באנגלית וגילתה שהיא הגיעה לגיל שבו היא מוצאת את הגרסה באנגלית מהנה יותר (יש לזה גם משמעות פסיכולוגית/חברתית: סרטים מדובבים מזוהים אצל בני גילה עם תינוקיות, ילדותיות, בעוד שסרטים באנגלית מזוהים עם המעבר שלהם לבגרות, עצמאות). אתמול, כשחיפשנו מועד לצפייה ב"ספיי קידס 4 " והיא גילתה שהסרט מוקרן רק בעברית, היא פשוט פרצה בבכי. התוכניות שלה התרסקו. הכרזת העצמאות שלה נבלמה באו"ם.

היא ידעה כבר שמפיצי הקולנוע בארץ לא נוטים לטובתה אחרי שכבר פעמיים הם גנזו את סרטי "יומנו של חנון", המבוססים על הספרים שהיא כה אוהבת. אבל הפעם זה כבר היה בלתי נסבל עבורה. היא החליטה שאת "ספיי קידס 4 " היא פשוט לא מוכנה לראות בעברית. המלצתי לה שתרתום את התסכול שלה למעשים. שתכתוב מכתב למפיצים, ואולי אף שתחתים עליו את חברותיה שחשות כמוה, אולי זה יביא לשינוי בעתיד (נראה לי שאמליץ לה גם לא לחתום עם שם המשפחה שלי, כדי שיתייחסו לזה עם מעט יותר כבוד).

אבל הנה, בלי תיאוריות, בלי פילוסופיות, מתוך התבוננות פשוטה בחייה של צרכנית קולנוע צעירה (שלא קוראת את הבלוג של אבא שלה) ראיתי מול עיניי איך המפיצים בארץ מפספסים שוב ושוב את קהל היעד שלהם, ואיך כבר בגיל צעיר נוצרים ניכור, איבה וחשדנות בין צרכני הקולנוע ובין מי שאמורים לספק להם את השירות בארץ.