שני סרטים יצאו עם פרסים מאירוע הפיצ'ינג שהתקיים אתמול בפסטיבל חיפה. אבל יותר מהכותרת הזאת, על שני הסרטים האלה, רשימת הפרויקטים והיוצרים באירועי הפיצ'ינג הזה מניבה לא מעט בשורות ואבחנות לגבי רפרטואר הסרטים שייעשה כאן בשנה-שנתיים הקרובות.

הסרטים שזכו הם "ברלין 5.5" של רוני קידר בהפקת מוש דנון, ו"הנה באה השמש" שכותב גיא מאירסון ("צעד קטן") יביים איתן ענר ("סיפור חצי רוסי") ויפיק גל גרינשפן ("אף פעם לא מאוחר מדי").

הבשורה על רוני קידר משמחת מאוד. לפני דקה וחצי היא היתה סמל האינדי-גררל של הקולנוע הישראלי עם "ג'ו ובל" הכמעט מחתרתי, ושניה אחרי זה היא כבר חוברת למפיק עם שוברי קופות וסרטים מועמדים לאוסקר ברזומה שלו, בהפקה בינלאומית שגורמת למפיקים הזרים באירוע הפיצ'ינג להתגלגל מצחוק. יש לזכור: זכיה באירוע הפיצ'ינג אינה מבטיחה שמפיק כלשהו יחטוף את הסרט לקופרודוקציה, אלא פשוט טפיחה על השכם שזה היה הפיץ' הכי מעניין מבחינת המאזינים. בסרט, המבוסס על סיפורה האישי של קידר, עוזבת הגיבורה (צלמת אירועים) את הארץ אחרי מערכת יחסים כושלת ונמלטת להירגע בזרועות ברלין, שם היא מגלה שהעיר עצמה מנהלת איתה מערכת יחסים לא פחות אינטנסיבית.

הסרט השני מבוסס על סיפורו הפרטי של התסריטאי גיא מאירסון. גיבור הסרט, אבנר מנדלסון, חוזר משהות בת 20 שנה בארצות הברית עם אשתו האמריקאית ובתם בת ה-4. הם מחליטים לקיים בישראל חיים אקולוגיים ומצפוניים, להתיישב בנגב ולהקים חוות אנרגיה סולארית בשיתוף אוכלוסיה הבדואית באיזור. אלא שאז מתחילים הקונפליקטים בין המתיישבים החדשים ובין הבדואים, וניצתת מלחמה טריטוריאלית שזורקת הצידה את כל הערכים והמצפון (ובתווך יש גם פליט סודני). הסרט מתואר כמערבון מתח. לי זה בכלל נשמע כמו חומר לקומדיה. כך או כך, נשמע מסקרן.

עניין מדהים ומשונה: 14 פרויקטים הוצגו למפיקי ומנהלי הקרנות האירופאים. מתוכם ארבעה עוסקים בבדואים. פתאום בבת אחת בדואים הם הנושא הם של הקולנוע הישראלי. ועוד יותר משונה, יחסית לפרויקטים אחרים – שעוסקים באופן מפורש יותר בסכסוכים ישראליים – נדמה ששני הסרטים שנבחרו היו שני הסרטים הקלילים בחבורה. אמנם בדואים באחד וגרמנים בשני, אבל נדמה שהגישה היא יותר קומית/אישית ולא פוליטית/טראגית/רוויית מסר.

מעיון ברשימת הסרטים ששהוצגו, כולם בשלבי פיתוח וכתיבה ראשוניים, עולים כמה שמות מעניינים. למשל, מתברר, שיעל אבקסיס הקימה חברת הפקות חדש שהציגה באירוע שני סרטים. וגם חברת ההפקות של סער יוגב ונעמי לבארי הציגו שני פרויקטים. כוחות טריים בשוק ההפקה המקומי.

אילו סרטים הכי מסקרנים אותי?

בראש ובראשונה "יונה", מה שמסתמן כסרטו הבא של ניר ברגמן, סיפור חייה של יונה וולך. ברגמן כתב את התסריט יחד עם דיתה גרי (יוזמת הפרויקט ומי שכבר התחילה לפתח אותו לפני כניסתו של ברגמן לפרויקט). חיליק מיכאל ("כלבת", "מבול") מפיק. ביוגרפיות קולנועיות הם ז'אנר מרתק שבארץ לא ממש עושים, בין השאר בגלל ענייני שיחזורי תקופה שעולים כסף רב. הנה תפילה שברגמן ושות' יצליחו לפצח את זה.

"ארלוזרוב", סרטו של דני לרנר ("ימים קפואים", "קירות") מתואר כמותחן, המבוסס על חקירת הרצחו של חיים ארלוזרוב בתל אביב של שנות ה-30. סער יוגב ונעמי לבארי מפיקים. פילם נואר ישראלי המבוסס על סיפור אמיתי? אני בעד!

"מוסד", אלון גור אריה מרחיב את "המוסד הסגור" שלו לסרט באורך מלא. קומדיה פרועה בעברית בסגנון "סודי ביותר"? אני בעד!

ובכלל, נדמה שהקולנוע הישראלי גילה סוף סוף את הז'אנרים הקולנועיים, וסיפורי הקונפליקט העתיקים מקבלים עכשיו צביון נראטיבי חדש. ב"אמת אבסולוטית" (רוקיה סבאח מביימת, איתי תמיר מפיק) בלש מנסה לפענח מי היהודי שרצח ערבי בעכו, רגע אחרי מהומות בעיר. ב"פיפטי פיפטי" (ניב קליינר וג'מאל חלאילה מביימים, ליאור ששון ובאחר אגבריה מפיקים) הוא סרט מסע שבמרכזו שחקן פלסטיני ועוזר צלם יהודי. וב"באב אל גהינום" (עודד רסקין מביים; יואב שוטן, איילת גונדר ועירד רובינשטיין כותבים; סער יוגב ונעמי לבארי מפיקים) נראה כמו שילוב בין סרט אימה על טבעי ובין סרט צה"לי על מסע ניווט לילי (באיזורי הבדואים…) שמשתבש לחלוטין. כל אלה נראים לי כמו רעיונות טובים ועדכניים ומרתקים לטפל בסוגיות שהן יחודיות לטריטוריה הישראלית, אבל בכלים של הקולנוע העולמי, ולא סתם על ידי דרמה סוחטת דמעות של מצוקה ומסרים.

עוד בדואים? ב"סיפור אהבה בדואי" חייהן של שלוש נשים בדואיות מתרסקים כשאבי המשפחה מתחתן עם אשה חדשה (במאית עלית זקצר, מפיקים חיים ואסתי מקלברג); ב"בלתי נראים" מנהל צעיר בדואי רומן עם תלמידת תיכון יהודיה (מושון סלמונה מביים, מרק רוזנבאום מפיק).

ויש גם פרויקטים חדשים לדויד דזאנשווילי ("מפטיר"), שנקרא "נוהל חניבעל". סרט על נער ליווי אתיופי בבימוי של שלום הגר והרחבה לפיצ'ר של סרט הסטודנטים הקצר, "שירה" של מרים אדלר (שני האחרונים בהפקת יעל אבקסיס והילל רוזמן).

הנה תקצירי כל הסרטים. אם אתם הייתם מפיקים, באיזה מהם אתם הייתם משקיעים?

*) כל המידע שלי מבוסס על חוברת שיווקית שהוכנה על ידי הפסטיבל, אלא שהיא כולה באנגלית. אם טעיתי באיות השמות או בתרגומם, אנא תקנו אותי.

לפני ארבע שנים, כשראיתי לראשונה את "ביקור התזמורת" כתבתי עליו שהבימוי של ערן קולירין מזכיר לי את סרטיו של אקי קאוריסמקי. ארבע שנים אחר כך, אני פוגש את הסרטים החדשים של קאוריסמקי ושל קולירין באותו ערב. "חוף מבטחים" וא סרטו הראשון של קאוריסמקי מזה חמש שנים. בארבע השנים האלה מישהו הלך והחליף בין קולירין לקאוריסמקי. עדיין תמצאו דמיון ביניהם – באופן בו שניהם משתמשים בשוטים סטטיים, במיזנסצינות לא שגרתיות, ובהומור שנראה כאילו הוא בעצם ההפך מבדיחה – אבל נדמה שקאוריסמקי ניסה לעשות מעין "ביקור התזמורת", סרט קליל, אופטימי, מהנה, הכי קרוב ל-feel good שהפיני המדוכדך הזה אי פעם עשה; ואילו קולירין אולי הושפע מ"אורות בין ערביים" של קאוריסמקי ויצר סרט שהוא ההפך המוחלט ל"ביקור התזמורת".

האתגר בגדול בכתיבה על "ההתחלפות" של קולירין הוא לנסות לא להזכיר את "ביקור התזמורת". כי אם "ההתחלפות" היה סרט בכורה של במאי אנונימי, הייתי כותב מיד שמדובר בסרט נדיר ויוצא דופן, עם נקודת מבט כה ייחודית על החיים בישראל, עם צילום, העמדת מצלמה, נקודת התבוננות וחדות אבחנה שהם פשוט חדים כתער ולרגעים מופלאים. ועם התעוזה ליצור יצירה שמאתגרת את הצופה במקום להתחנף אליו, יצירה שאולי מתאימה יותר להיות מוצגת במוזיאונים ובגלריות (או פסטיבלי קולנוע) ולאו דווקא בבתי קולנוע, בהם התרגלו הצופים לקבל פינוקים וחיים רגשיים קלים.

אבל כשזה מגיע מהבמאי שיצר את (ככל הנראה) הסרט הישראלי המצליח בכל הזמנים (או לפחות אחד מהם), הפנייה לכיוון כזה היא סוג של זעקה. הפניית עורף מופגן ומוצהר, אפילו בוטה, להצלחה, לקהל. בכך, למעשה, עוסק הסרט: באדם שעוצר ושם את כל חייו המובנים מאליו (והבורגנים עד נעימות) למבחן מחודש.

יש בסרט שתי נקודות שראויות לשימת לב כדי להקל על פיענוחו. הגיבור הוא דוקטורנט לפיזיקה. הוא מדבר על אפשרות שינהל פרויקט במצפה הכוכבים במצפה רמון. ואכן, הסרט עצמו הוא כמו עבודת מעבדה תצפיתית. אנחנו צופים בו צופה בחייו. לרגעים אנחנו מצפים שהסרט יעבור לאיזור על-טבעיים, שהגיבור יחמוק לתוך מימד אלטרנטיבי ויצפה בעצמו חי את חייו. אבל לא, הסרט שומר על עצמו בתחומי הריאליזם. הוא מנהל תצפיות, ואנחנו מתצפתים עליו. וכמובמצפה כוכבים, התנועות הן איטיות ולעיתים בלתי נראות. הדקות הראשונות של הסרט מוקדשות לתיאור שגרת יומו של עודד סיון, איש אקדמיה, נשוי טרי, אותה שגרת יום שאותה הוא יתחיל לפורר, במהשנראה כמו משבר גיל עמידה שהקדים להגיע (וגם מגיע באופן מתון למדי, בתור אדם שיורד מהפסים הוא לא ממש עושה הרבה).

כל ההתחלה הזאת נעשית ללא מילים. למעשה, המילים הראשונות שנאמרות בסרט הן של אותו דוקטורנט בעת שיעור שהוא מעביר באוניברסיטה ובו הוא מסביר לסטודנטים על EPR. או בשמו המפורש יותר: פרדוקס איינשטיין, פודולסקי, רוזן. מדובר באחד הפרדוקסים המפורסמים של פיזיקת הקוואנטים בו התגלה שעצם ההתבוננות והמדידה משפיעה על מושא המדידה. וזה בדיוק נושא הסרט. כך שלמעשה יהיה נכון להתבונן ב"ההתחלפות" כסרט מדע בדיוני. ואולי לא בדיוני.

השאלה שתישאל, לפיכך, הכי הרבה היא מה מייצג את עולמו הקולנועי של קולירין יותר, "ביקור התזמורת" הקומוניקטיבי או "ההתחלפות" הלא-קומוניקטיבי? ובכן, כדי לענות לשאלה הזאת צריך להיזכר ש"ביקור התזמורת" לא היה סרטו הארוך הראשון של קולירין. זה היה דווקא "המסע הארוך", סרט שהופק לכבלים (אבל לא הופץ מסחרית, מה שלא מנע ממנו לזכות בפרס הסרט הטוב בפסטיבל אילת המנוח). "ההתחלפות" הוא קרוב משפחה של "המסע הארוך", גם סרט על דמויות שחשות מנוכרות לחייהן. אם קולירין יקדיש את הקריירה שלו מעתה ליצירת סרט אחד קומוניקטי (ומלא מוזיקה) ואחריו סרט אחד אישי-פנימי-איזוטרי (וכמעט נטול מוזיקה), ובכן – דיינו.

================

ו"חוף מבטחים"? ובכן, דמיינו סרט של האחים דארדן – ילד פליט נרדף, מצחצח נעליים עני, אשתו הגוססת מסרטן – אבל במקום נקודת ההשקפה העגומה, "המציאותית", הפסימית, המחוספסת של האחים דארדן, נקודת השקפה שכולה אופטימיות, אהבת אדם, ופנטזיה (ומלאת מוזיקה). זה שסרטם האחרון של האחים דארדן זכה בפרס בכיר בקאן ואילו "חוף מבטחים" לא, מעיד על הטעם השליט בפסטיבלי הקולנוע. אני מעדיף את האירוניה האופטימית של קאוריסמקי. (הסרט יעלה בארץ ב-27.10, אבל כבר בסוף השבוע הקרוב יעלה בלב תל אביב בטרום בכורה).

אתמול בראבא הוציא אותי מהארון. מול קהל שהגיע לאודיטוריום חיפה כדי לראות את "חוף מבטחים" של אקי קאוריסמקי ונקלע במקרה לטקס הענקת פרס מבקרי הקולנוע, עלה שלמה בראבא לבמה לקבל את פרס השחקן הטוב ביותר ולאסוף את הפרס ל"הערת שוליים" בתור הסרט הטוב ביותר (יוצרי הסרט בפסטיבל ניו יורק), והוד לבנו, עידו, שלימד אותו מה זה כיבוד הורים, והודה לאחותו הפילולוגית. ואז סיפר לכולם שאני אמרתי לו כבר מזמן שכל זה הולך לקרות.

אכן. את בראבא, אתם בוודאי זוכרים, אני מכיר כבר מזמן. עבדנו פעם על כמה פרויקטים (למשל זה. וגם זה. את שניהם ביים אמנון וינר), אבל כבר יותר מעשור שאנחנו סתם מיודדים, לעיתים יותר, לעיתים פחות. על "הערת שוליים" שמעתי ממנו לא מעט אחרי שהסרט צולם, וכן על החששות שלו איך סרט כזה – שעוסק בחוקר תלמוד שתקן וקשיש – יתקבל בכלל. את "הערת שוליים" ראיתי בהקרנת טרום בכורה בסינמטק חולון בחודש מאי, בערב בו הוא הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן. למחרת כתבתי עליו את זה. אבל ביציאה מסינמטק חולון, עדיין בפלאזה סימסתי לבראבא שכל חששותיו מיותרים: זה התפקיד הקולנועי הכי טוב שלו, וחזיתי לו שהוא יזכה בפרסים על הסרט, ושהסרט יזכה בפרסים, יזכה בהצלחה, שפסטיבל קאן לא יהיה הפסטיבל האחרון שהוא יוקרן בו, ושבכלל הסרט הזה יגיע רחוק וגבוה.

ביום שישי אחרי הצהריים סיפר לי בראבא שהוא הוזמן להגיע לפסטיבל חיפה כדי לקבל את פרס השחקן והזכיר לי את התחזיות שלי. אתמול מעל הבמה הוא הפך שיחה אישית לשיחה פומבית. אז אני מחזיר.

אגב, לא רק בראבא ו"הערת שוליים" זכו. גם "אומץ אמיתי" של האחים כהן זכה בפרס סרט הזר (עקף על חודו של קול את "שם תואר, משטרה"). ותמר אלקן זכתה בפרס השחקנית על "גיא אוני".

ועוד אגב: אנחנו העיתונאים, וגם בראבא עצמו, מזכירים שוב ושוב שהוא עשה שני סרטי קולנוע בהפרש של 25 שנה זה מזה ("נישואים פיקטיביים" ו"הערת שוליים"). אבל כולו שוכחים שלפני כמעט שנתיים הוא השתתף בדרמת טלוויזיה של הוט בשם "חצי טון ברונזה" שכתב וביים יפתח חוצב. בראבא מגלם בו את נכדו של אלכסנדר זייד שמגלה יום אחד שהפסל המפורסם של סבו נגנס על ידי גנבי מתכות, והוא יוצא (עם בנו, מיכאל הנגבי) להציל את הפסל ואת המורשת. יש לסרט המון מגרעות: הוא לא מבוים מספיק טוב, בראבא לא מספיק מדויק בו, ולא כל הרעיונות התסריטאים מפותחים עד הסוף, אבל זה סרט עם אוסף רעיונות פשוט נהדרים, חלקם מצחיקים מאוד, חלקם מבריקים באופן שבו הם מתארים לאן הידרדרה הציונות בימינו. בקיצור, סרט מהנה עם פוטנציאל אדיר ולא לחלוטין ממומש, שממש כדאי לצפות בו, בעיקר כי הוא מהנה מאוד. צפו בו כאן.

אמש הגעתי לפסטיבל חיפה. אני צריך בקרוב להתחיל לכתוב על מה שראיתי, אבל עד שזה יקרה, אתם מוזמנים לעקוב אחר הדיווחים התמציתיים שלי בפייסבוק ובטוויטר. כתבתי שם מילים ספורות על החדשים של קולירין וקאוריסמקי. אנסה להרחיב עליהם בהמשך היום. עכשיו, למסיבת העיתונאים עם ג'ון מאדן, הבמאי של "החוב", הרימייק הבריטי/אמריקאי לסרט הישראלי של אסף ברנשטיין. ואם מישהו נמצא באיזור חדר העיתונות של הפסטיבל ויש לו מטען לאייפון להשאיר לכחצי שעה, שייגש אליי.

הרשימה הרשמית נסגרה. אלבניה היתה צריכה מועמד. בריטניה הצליחה להשתחל פימה עם סרט וולשי דובר וולשית וספרדית. ובסופו של דבר 63 סרטים זרים ינסו להתמודד כעת על חמשת המועמדויות לאוסקר הזר. התהליך הוא כזה: כל 63 הסרטים מחולקים לקבוצות אקראיות, ועדות שיפוט רואות את הסרטים (כל ועדה צופה במקבץ של כעשרה סרטים) ומדרגת את הסרטים. ששת הסרטים עם הניקוד הכי גבוה עולים לשלב הבא. ועדה נוספת מטעם יו"ר ועדת הפרס – המפיק מרק גורדון – בוחרת שלושה סרטים נוספים, בעלי פרופיל בינלאומי גבוה, כדי להוסיף לשישה. ועדת היו"ר נוסדה כדי למנוע ביקורות על סרטים בעלי פרופיל בינלאומי גבוה שלא עברטו את סף השיפוט הראשון. בתחילת ינואר מתפרסמת רשימת התשעה. ואז מתכנסת ועדה נוספת לסוף שבוע אחד של צפייה בכל התשעה, ממנה בוחרים את חמשת המועמדים הסופיים, שיוכרזו ב-24 בינואר.

אלה 63 הסרטים שמתוכם יזכה אחד באוסקר על הסרט הזר (מתוכם – לראשונה, לדעתי – שני סרטי המשך, תוצרת ברזיל ורוסיה, וסרט אחד בתלת מימד, תוצרת גרמניה):

Albania, “Amnesty,” Bujar Alimani, director

Argentina, “Aballay,” Fernando Spiner, director;

Austria, “Breathing,” Karl Markovics, director;

Belgium, “Bullhead,” Michael R. Roskam, director;

Bosnia and Herzegovina,“Belvedere,” Ahmed Imamovic, director;

Brazil, “Elite Squad: The Enemy Within,” José Padilha, director;

Bulgaria, “Tilt,” Viktor Chouchkov, Jr., director;

Canada, “Monsieur Lazhar,” Philippe Falardeau, director;

Chile, “Violeta Went to Heaven,” Andrés Wood, director;

China, “The Flowers of War,” Zhang Yimou, director;

Colombia, “The Colors of the Mountain,” Carlos César Arbeláez, director;

Croatia, “72 Days,” Danilo Serbedzija, director;

Cuba, “Havanastation,” Ian Padrón, director;

Czech Republic,“Alois Nebel,” Tomás Lunák, director;

Denmark, “Superclásico,” Ole Christian Madsen, director;

Dominican Republic,“Love Child,” Leticia Tonos, director;

Egypt, “Lust,” Khaled el Hagar, director;

Estonia, “Letters to Angel,” Sulev Keedus, director;

Finland, “Le Havre,” Aki Kaurismäki, director;

France, “Declaration of War,” Valérie Donzelli, director;

Georgia, “Chantrapas,” Otar Iosseliani, director;

Germany, “Pina,” Wim Wenders, director;

Greece, “Attenberg,” Athina Rachel Tsangari, director;

Hong Kong,“A Simple Life,” Ann Hui, director;

Hungary, “The Turin Horse,” Béela Tarr, director;

Iceland, “Volcano,” Rúnar Rúnarsson, director;

India, “Abu, Son of Adam,” Salim Ahamed, director;

Indonesia, “Under the Protection of Ka’Bah,” Hanny R. Saputra, director;

Iran, “A Separation,” Asghar Farhadi, director;

Ireland, “As If I Am Not There,” Juanita Wilson, director;

Israel, “Footnote,” Joseph Cedar, director;

Italy, “Terraferma,” Emanuele Crialese, director;

Japan, “Postcard,” Kaneto Shindo, director;

Kazakhstan, “Returning to the ‘A,’” Egor Mikhalkov-Konchalovsky, director;

Lebanon, “Where Do We Go Now?” Nadine Labaki, director;

Lithuania, “Back to Your Arms,” Kristijonas Vildziunas, director;

Macedonia, “Punk Is Not Dead,” Vladimir Blazevski, director;

Mexico, “Miss Bala,” Gerardo Naranjo, director;

Morocco, “Omar Killed Me,” Roschdy Zem, director;

Netherlands, “Sonny Boy,” Maria Peters, director;

New Zealand,“The Orator,” Tusi Tamasese, director;

Norway, “Happy, Happy,” Anne Sewitsky, director;

Peru, “October,” Diego Vega and Daniel Vega, directors;

Philippines, “The Woman in the Septic Tank,” Marlon N. Rivera, director;

Poland, “In Darkness,” Agnieszka Holland, director;

Portugal, “José and Pilar,” Miguel Gonçalves Mendes, director;

Romania, “Morgen,” Marian Crisan, director;

Russia, “Burnt by the Sun 2: The Citadel,” Nikita Mikhalkov, director;

Serbia, “Montevideo: Taste of a Dream,” Dragan Bjelogrlić, director;

Singapore, “Tatsumi,” Eric Khoo, director;

Slovak Republic,“Gypsy,” Martin Sulík, director;

South Africa,“Beauty,” Oliver Hermanus, director;

South Korea,“The Front Line,” Jang Hun, director;

Spain, “Black Bread,” Agusti Villaronga, director;

Sweden, “Beyond,” Pernilla August, director;

Switzerland, “Summer Games,” Rolando Colla, director;

Taiwan, “Warriors of the Rainbow: Seediq Bale,” Wei Te-sheng, director;

Thailand, “Kon Khon,” Sarunyu Wongkrachang, director;

Turkey, “Once upon a Time in Anatolia,” Nuri Bilge Ceylan, director;

United Kingdom,“Patagonia,” Marc Evans, director;

Uruguay, “The Silent House,” Gustavo Hernández, director;

Venezuela, “Rumble of the Stones,” Alejandro Bellame Palacios, director;

Vietnam, “The Prince and the Pagoda Boy,” Luu Trong Ninh, director.

אגב, את נציגי רומניה, טורקיה ואורוגוואי תוכלו לראות השבוע בפסטיבל חיפה.

מ יזכה? הימור שלי: הפולני או הצרפתי. מבלי לראות אותם, רק על סמך קריאה עליהם (אני שומר על הזכות להמר על הישראלי בבוא העת, מסיבות אמוציונליות, ולא לוגיות). אבל נדמה לי שכבר כעת אפשר לצמצם את רשימת ה-63 לבערך עשרה סרטים שביניהם תהיה התחרות הכי עזה כדי להיכנס לתשיעיה הסופית: האירני, הפולני, הלבנוני, הצרפתי, המקסיקני, הפיני, הגרמני והישראלי. ואולי גם הטורקי, הנורווגי והספרדי (אני מניח שסרטים כמו "היו זמנים באנטוליה" מטורקיה, "פרידה" מאירן ו"מיס באלה" ממקסיקו יהיו מאלה שישולבו פנימה על ידי ועדת היו"ר ולא על ידי השופטים בתתי-הוועדות).

אן תומספון חוזה שגם לסרט הסיני, האיטלקי והשבדי יש סיכוי בתשיעיה (היא סופרת את "הערת שוליים" כאחד הסרטים הבולטים ברשימה).

אגב, צריך לשים לב למשהו בנוגע ל"הערת שוליים": זהו למעשה הסרט הבכיר ביותר מקאן שמשתתף בתחרות הסרט הזר. בלגיה לא שלחה את האחים דארדן, צרפת לא שלחה את "פוליס", "עץ החיים" ו"דרייב" ו"מלנכוליה" ו"הארטיסט" הם סרטים דוברי אנגלית (או אילמים ועם מילה אחת באנגלית), שינסו את מזלם בקטגוריות הראשיות. כך שעל סמך זכייתו בקאן בלבד נראה שמקומו של "הערת שוליים" בתשיעיה מובטח. האם גם בחמישיה?

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.10.2011

בשבוע שעבר דיברנו כאן על מבול סרטי האימה שמציף אותנו, לעיתים מהמקומות הכי לא צפויים. לכאורה, הייתם מצפים למצוא את סרטי האימה כלואים בפסטיבל כמו "אייקון", שייפתח במוצ"ש בסינמטק תל אביב ומוקדש לסרטי אימה ומדע בדיוני. אבל, כפי שראינו בשבוע שעבר, הוא נמצא גם בפסטיבל חיפה. וגם מגיע בכמויות סיטונאיות לבתי הקולנוע. "יעד סופי 5" כבר מוקרן. בשבוע עולה גם "הרוע שבפנים". אבל אתם יודעים מה הסרט הכי מלחיץ, מפחיד, מבעית, עוכר שלווה ואלים שמוצג כעת בקולנוע? החדש של אלמודובר.

רק ממש לקראת סוף "העור בו אני חי", סרטו החדש של פדרו אלמודובר, הבנתי מה הוא רצה ממני במשך 117 הדקות האחרונות. כעת, כשאני מגלגל את הסרט מחדש בראשי, אני יכול להסביר אותו, לנמק, לנתח אותו, ואפילו לחבר אותו כפיסת פאזל לסרטים קודמים שלו, אותם סרטים שחיבבתי יותר, כמו "חיבוקים שבורים" ו"דבר אליה". למעשה, בתום הסרט אני אף יכול לדבר בהערכה מסוימת על החירויות המעניינות שאלמודובר לוקח לעצמו מבחינת מבנה ורצף עלילתי, האופן שבו הוא מרשה לעצמו כמה וכמה פעמים בעלילה לקטוע את הרצף כדי לספר לנו סיפור משני בפלאשבק, שלמעשה בלעדיו אין לנו דרך להבין דבר, ושלמעשה היה חיוני לנו כבר בפתיחה כדי בכלל להבין.

אז השכל יודע כעת להתבונן רטרואקטיבית בסרט ולפרש אותו, ואף במידה מסוימת להתפעל ממנו. אלא שיש בעיה: במשך רוב 117 הדקות שלו פשוט סבלתי מהסרט. הרגשתי שאלמודובר בשיא הסדיסטיות שלו עושה הכל כדי לגרום לי יסורים. מהבחינה הזאת, אלמודובר נמצא בסינכרון עם הגיבור שלו – שמגולם על ידי אנטוניו בנדרס, מי שבשנות השמונים והתשעים היה מעין אלטר אגו לאלמודובר לפני שהפך לכוכב הוליוודי.

כל תקציר עלילה שתקראו על "העור בו אני חי", אני מניח, יהיה שקרי ברובו. כי כדי לא לעשות לכם ספוילרים ישמיטו כולם כמה פרטי מידע חשובים על הדמויות ומערכות היחסים שלהם שמגיעים רק בשלב מאוחר בסרט. אבל מה שאפשר להסגיר: בנדרס מגלם כירורג המנסה לבנות מחדש אשה באמצעות עור שהוא פיתח. הסיבה שהוא עושה את זה היא שהוא סבל טרגדיות בעברו והוא מנסה (כך נדמה לנו) לשקם ולשחזר משהו שאבד לו, והוא עושה את זה באופן כפייתי. לא כמנתח הדואג לרווחת הציבור, אלא יותר כמדען מטורף, מעין ד"ר פרנקנשטיין, שבורא לעצמו אשה. בהדרגה אנחנו מבינים שאין כאן אקט אלטרואיסטי, אלא מסע סבוך של נקמה והתעללות. תוך כדי פריסת העלילה, אלמודובר זורק פנימה גם שתי סצינות אונס. האחת גרוטסקית, כמעט קומית; השניה די אירוטית, למרות שהדמות שבה נמצאת במצוקה איומה, מצוקה שהבמאי אדיש לה לחלוטין. כאן, כמו הגיבור שלו, נדמה שהבמאי מפגין שיוויון נפש כלפי סבלו של האחר. עבורי זה בלתי נסבל לצפייה, גם אם בסופם של פיתולים עלילתיים אצליח להסביר לעצמי למה זה אולי היה נכון ומוצדק לביים את זה כך.

נדמה שעם "העור בו אני חי" אלמודובר עושה מהלך כפול. הראשון הוא לירוק לכם בפרצוף. "אתם" זה הקהל שהתאהב באלמודובר ב"הכל אודות אמא", חיבק אותו ב"דבר אליה", ונישק את לחייו במצמוצי שפתיים ב"לחזור". "אתם" זה הקהל שלא הכיר, או שהדחיק, את הקריירה המוקדמת והקינקית למדי של אלמודובר, שהתייחס לסרטיו כאל ואזה דקורטיבית יפה וחושנית, עם צילום יפה ומוזיקה מפתה. אז הנה לכם: הצילום עדיין מושלם ונראה כאילו כל פריים רוטש בפוטושופ, כאילו צילומיו יצאו מז'ורנל כרומו מלא נערות יפות ומעורטלות, אבל נשמתו מסויטת ומעוותת ומציגה עולם מעונה. מכם, שהפכתם את אלמודובר לאחד הבמאים הלא-אמריקאיים הכי מצליחים בארץ, מכם, שהענקתם לו שני אוסקרים, מכם מבקש אלמודובר להיפרע כעת, ולחזור אל העולמות המיוסרים של "קשור אותי, אהוב אותי", "חוק התשוקה" ואף "אהבת בשר ודם": אלא בהבדל אחד – הפעם ללא הומור. אלמודובר מעיף את נטייתו לקאמפיות ולציניות ויוצר סרט רציני עד אימה.

המהלך השני בעיניי דווקא מעניין יותר. זהו מהלך ה"בדיעבד". זהו אולי סרטו החושפני ביותר של אלמודובר, שכדי לזכות באהדת ההמונים העלים מרוב סרטיו האחרונים את עיסוקו בזהויות מיניות ונזילותן. יש כאן זעקה עצומה של כאב, של אדם המרגיש כלוא בגוף לא-לו. ויש כאן החצנה בוטה של אחד המוטיבים הסמויים והמטרידים שמלווים את אלמודובר מראשית ימיו: הנקרופיליה. ב"העור בו אני חי"חוסר אונים ופאסיביות הן אפרודיזיאק לדמויות. זה גם מה שמחבר לי את "העור" עם "חיבוקים שבורים" – הקשר בין הדמויות החיות והדמויות המתות, והרצון הזה להחליף זהות, ואולי אף גופניות. אלא שבעוד "חיבוקים שבורים" היה בעיניי מעדן קולנועי, עם הומור עדין ואירוני ושימוש בקולנוע וייצוגיו כדי לספר סיפור מרובה השתקפויות, הפעם ההומאז'ים הקולנועיים סמויים יותר (ולעיתים דווקא בוטים יותר) אבל נדמה שהם שם הפעם לא למטרות אירוניה, אלא סתם כמיחזור. אז יש מה להגיד על "העור בו אני חי", ויש מה לעיין בו, ויש מקום לראות איך ימשיך אלמודובר את יצירתו מכאן, האם הוא חווה התפרקות סופית, או שזה רק קריסה רגעית. המון מחשבות מעניינות, שבאות בעקבות סרט בלתי נסבל.

נדמה לי שבשלב הז אוסף סרטוני הפרומו של החבובות נאסף לכמות דקות שתשתווה לסרט כולו, לא? אז הנה באות עוד שתי דקות וחצי: הטריילר הסופי (אני מניח) של "החבובות" לפני הבכורה. ואם תהיתם על מה בעצם הסרט החדש, ובכן עכשיו אפשר כבר לספר:

1. זה אחד הסרטים הכי טובים מפסטיבל חיפה שראיתי בינתיים. 2. ככה נראה סרט תיעודי העשוי לטעמי. 3. בין "איש על חבל" (עליו זכה באוסקר) ובין "פרויקט נים" (עליו, אני מניח, הוא יהיה מועמד לאוסקר), יש לי תחושה שג'יימס מארש קצת מכור לכותרות העיתונים של סוף שנות השבעים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.10.2011

ג'יימס מארש, שזכה באוסקר על סרטו התיעודי "איש על חבל", חוזר עם סרט תיעודי נוסף: "פרויקט נים". המדהים הוא שהסרט נראה בדיוק כמו החצי הראשון של "כוכב הקופים: המרד". באחד זו עלילה (מדע-)בדיונית עם השלכות קטסטרופליות לבני האדם, בשני זהו סיפור אמיתי שבסופו לא הושמדה האנושות, אבל האנושיות הועמדה במבחן, ולאו דווקא שיגשגה בו. בשני המקרים זהו סיפורו של קוף שימפנזה שבהיותו רך בימים נחטף מאימו באכזריות, מאומץ על ידי בני אדם ועובר לגור בבית כבן משפחה ולומד לתקשר בשפת הסימנים.

נים הוא קוף שימפנזה שנולד ב-1973 ובגיל שבועיים הופרד מאמו ועבר לגור עם משפחה אנושית בניו יורק כחלק מניסוי מדעי שנוהל על ידי המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה. תפקיד המשפחה המאמצת לא היה להתייחס לנים כאל חיית מחמד אלא כאל בן בית וללמד אותו אוצר מילים בשפת סימנים. מטרת הניסוי: האם חיה מסוגלת ללמוד לא רק אוצר מילים אלא גם דקדוק ולהצליח לנהל שיחות עם בני אדם? הניסוי היה לינגוויסטי-התנהגותי – איך נבנית שפה – אבל הפוטנציאל שלו היה יכול להיות מרחיק לכת: האם בני אדם יכולים לתקשר עם חיות באופן עמוק – רגשי? אולי אף פילוסופי? – מעבר לתקשורת העוסקת בצרכים פיזיים/חייתיים?

ג'יימס מארש, כמו קווין מקדונלד ("לתוך האינסוף") הוא תלמיד מצטיין של אסכולת ארול מוריס לבימוי קולנוע תיעודי: זה לא רק עניין אסתטי, של צילום המרואיינים באולפן מוקפד ושזירת קטעים דרמטיים משוחזרים לקטעי הארכיון, זה גם עניין תימאטי: בעולם של מארש – גם ב"איש על חבל" וגם כאן, וממש כמו בעולם של מוריס – כל דמות הנכנסת לסיפור מתחילה את החוויה אצלנו כאילו היא מטורללת לגמרי, אבל עד מהרה הסימפטיה שלנו אליה משתנה והיא מתחבבת עלינו. או להפך. ובעיקר, הסרט ערוך בצורה כה מדויקת שעיקר כוחו הוא בנראטיב הדינמי שנפרס מולנו, וכמו בסרט עלילתי, בכל עשר דקות קורה משהו משמעותי שלוקח את הגיבור שלנו למקום חדש.

הסרט מתחיל כולו מקסים ומתוק: מי לא היה רוצה שימפנזה חמודה כבת בית. זה נראה כמו רעיון לסיטקום. אבל עד מהרה מתברר שאנשי המחלקה לבלשנות ולפסיכולוגיה אולי מחבבים חיות, אבל לא ממש מודעים לצרכיהם האמיתיים. שוב ושוב הם מגלים ששימפנזה אינה בן-אדם, ושוב ושוב היצר התוקפני, הג'ונגלי, של חיית הבר הכלואה בסביבה שזרה לה לחלוטין (גם אם היא נראית נוחה ומפנקת בעינינו) מרים את ראשו ומסתיים בנשיכות ותקיפות. אבל יש צד מעניין יותר שהסרט נוגע בו: צוות המחקר אמנם עקב אחר התנהגותו של נים, אבל הסרט מאפשר לנו להסתתר מאחורי הקוף ולהשקיף דווקא על הדינמיקה החברתית של בני האנוש. וכאן, התצפית מרתקת עבורי כפליים. קשה לי להחליט האם אלה תוצאות המאפיינות את האקלים התרבותי של שנות השבעים, או שככה זה פשוט בכל דינמיקה קבוצתית אנושית, אבל יש לנו מרצה אחד שבאופן די סדרתי מנצל מינית את האסיסטנטיות שלו (זה מוצג באור מעט יותר רומנטי), חוקרת אחת שהרגישה קרבה אינטימית וסקרנות מינית כלפי הקוף (שמצידו עשה ככל יכולתו לדחוק הצידה את בעלה), זוגות שנרקמו תוך כדי הטיפול בקוף. בקיצור, המון סקס הלך שם. וגם גראס. כשעוקבים אחרי כל הדינמיקה הזאת, הג'ונגל האמיתי הוא זה של בני האדם, שראו בקוף שעשוע חביב, אבל לא באמת הבחינו בו ובצרכיו הייחודיים. או בזולתם. מכאן הסיפור הולך ונהיה קודר ואלים יותר, והופך לסיפור של ניצול – בין בני אדם, ושל בני אדם את הטבע. זה בעיקר סיפור של חוסר כבוד משווע – לאדם, לחיה ולסדרי הבריאה. ובתוך כל זה, צצים פתאום כמה גיבורים לא צפויים, כאלה שנראו מאיימים בתחילה והופכים למושיעים לבסוף. ועל הדרך מצליחים להפוך את נים למישהו שבכל זאת שינה משהו באופן שבו בני האדם למדו להתייחס לחיות בר, ובעיקר לקופים, בעשור האחרון (הסרט מסתיים בשנת 2000).

ואם למדתי משהו מהסרט זה את זה: אם כבר לשלב קוף לתוך תרבות אנושית, מתברר שהמסגרת הקהילתית שהכי מתאימה לקופים היא של היפים. תנו להם כאוס ג'ונגלי שלתוכו הם יוכלו להשליט את ההיררכיה שכה חשובה להם, וג'וינטים, שמהם הם ממש מתמוגגים, ויש לכם קוף מאושר. רגע, אולי זה דווקא אומר משהו על בני האדם.

מחר, חמישי, מוצאי סוכות, אתם פנויים? כי אם כן, יש לכם לא מעט אירועים להתלבט ביניהם. למשל, לנסוע לפתיחת פסטיבל הקולנוע בחיפה. אבל לא לסרט הפתיחה. אותו אתם יכולים לראות ליד הבית כבר קודם. סעו לסרט אחר. או, אם אתם באיזור הרצליה ואתם חובבי מדע בדיוני, בואו לראות דאבל פיצ'ר יוצא דופן: שתי גרסאות של "סולאריס" בזו אחר זו – תחילה זו של סטיבן סודרברג, ואז זו של אנדריי טרקובסקי. בהפסקה ביניהן אני אדבר קצת על שני הסרטים והעיבוד שלהם מספרו של סטניסלב לם (שהשנה מלאו חמישים שנה לפרסומו). זה מתחיל ב-19:00. ואם אתם דווקא במצב רוח מוזיקלי, אז מחר מתקיימת עוד הופעה של חברי, עידן אלתרמן, עם המג'יקל באנד, בערב נורא מצחיק שכולו רווי אהבת מוזיקה. ראיתי את ההופעה הזאת כבר פעמיים והיא כיף אדיר לחובבי מוזיקה והומור. זה קורה ב-22:30 בתיאטרון תמונע. כלומר, תיאורטית אתם יכולים להגיע ל"סולאריס" ב-19:00. לשמוע אותי מדבר אחר כך עד 21:45 בערך, להישאר אפילו לחצי השעה הראשונה של "סולאריס" של טרקובסקי ומשם לנסוע לתיאטרון תמונע.

אבל הערב? אני מקווה שתמצאו סוכה לאכול בה. מומלץ.

==============

ועוד פרומו קטן לחברים: כזכור, בשבוע הבא תתקיים הקרנת הבכורה של "אף פעם לא מאוחר מדי" של עדו פלוק בפסטיבל חיפה. בשנתיים האחרונות אנחנו עוקבים כאן אחר גיוס הכספים, הליהוק, חיפוש הלוקיישנים, החזרות, הצילומים, העריכה, תהליך הפוסט ואפילו ההלחנה. אבל בסרט יש מרכיב מרכזי נוסף שעד כה לא דיברנו בו: הסרט גדוש מוזיקה ישראלית משנות השבעים. מי שיעץ לפלוק בבחירות המוזיקליות היה גבי טרטקובסקי, שכתב כעת בבלוגו על כמה מהשירים הבולטים, והלאו דווקא מוכרים, ששולבו בפסקול הסרט.

================

"כלבת" סוף: ג'פרי רדיק, התסריטאי המקורי של "יעד סופי" הראשון, כתב לאהרון קשלס ולנבות פפושדו, יוצרי "כלבת" אימייל קצר ומקסים על כמה הוא אהב את סרטם. ולראיה, הוא העניק להם פרס עליו בפסטיבל סרטי אימה בקולורדו.

אבל יותר חשוב: קשלס מריץ את הרולר עם הקרדיטים והתודות על הסיבוב הבינלאומי של "כלבת" מאז בכורתו לפני כעשרה חודשים. הפפשולסים תולים את נעלי הטיסה שלהם, מפסיקים את ההתרוצצות סביב "כלבת" ועוברים כעת למצב עבודה מלא על סרטם הבא.

תמיד מרתק בעיניי לקרוא חוויות של יוצר סרטים מהצד שלו, לא משלב היצירה אלא משלב המגע של סרטו עם קהל ועם התקשורת. זה תמיד מפתיע אותי כמה השלב הזה אמוציונלי. בגלל שתל אביב היא עיר כה קטנה יוצא לי להיתקל פה ושם עם לא מעט במאים שסרטיהם זכו להצלחה גדולה בארץ ו/או בחו"ל, אבל עדיין הם זוכרים ולמבקרים אחרים כל מילה לא-מספיק-טובה שאי פעם כתבנו עליהם. המפתיע הוא שגם אם הביקורת היתה טובה, הם זוכרים בעיקר את המילים הרעות. ולא פעם שאלתי אותם, איך זה ייתכן. איך יתכן שסרטיהם הוצגו מול מאות אלפי צופים בארץ, או נסעו בפסטיבלים בכל העולם וזכו לשבחים מהמבקרים הכי חשובים בעולם, ועדיין ביקורת של עיתונאי זניח מישראל לא מרפה מהם. והנה מגיע קשלס ומנסח את התשובה:

כן, חברים וחברות, הגיע הזמן להודות: זה נחמד להצליח בעולם, זה אדיר לקבל הצעות עבודה מפתות בחו"ל, אבל שום דבר – ש-ו-ם ד-ב-ר  לא ישווה לאהבה שתקבל מארצך-מולדתך.

כה פשוט. כה אמיתי. כה טבעי. ובחיי, טומטום שכמוני, כה הגיוני.

הפוסט הזה של קשלס המסכם את המסע הבינלאומי המפעים של "כלבת", הוא קריאת חובה. למבקרי קולנוע הוא שיעור בענווה. ליוצרי קולנוע הוא שיעור באמביציה.

=================

אפרופו סרטי אימה ומדע בדיוני: פספסתי בזמן אמת את הראיון הזה של ג'ו קורניש, הבמאי של "השכונה נגד חיזרים", עם אבנר שביט ב"וואלה". שימו לב מה הוא אומר על "אי.טי" ועל "מפגשים מהסוג השלישי":

"אם מסתכלים על הסרטים של סטיבן שפילברג משנות השמונים, רואים שהם הזכירו מבחינות רבות את אלה של מייק לי וקן לואץ'".

באמת? אתה אולי הראשון שעושה את ההשוואה הזו.

"אבל זה ממש כך, כי גם נקודת המוצא של שפילברג היתה חיים פשוטים של אנשים פשוטים שגרים במקומות צנועים, ורק מן הבסיס הזה הוא פיתח את הפנטזיה.

ולבסוף, הוא ממליץ לכם – יוצרי הקולנוע בישראל – לעשות סרטי מדע בדיוני:

"אני לא מכיר סרטי מד"ב ופנטזיה תוצרת ישראל… וחבל שכך. אני יודע שאתם במצב מדיני קשה, ודווקא בגלל זה חשוב שתעשו סרטים כאלה, כי הם יכולים להיות דרך מופלאה להתמודד עם המציאות ולטפל בפחדים".

===============

ארון סורקין כותב על שיחות הטלפון שלו עם סטיב ג'ובס, ועל הפעם ההיא שהוא התקשר להציע לו לכתוב סרט לפיקסאר.

===============

ג'ושוע מרסטון ("מריה הלבנה") נפסל בפעם השניה מהאוסקר בשפה זרה, כעת עם סרטו השני. בפעם הקודמת מרסטון האמריקאי ביים סרט בקולומביה שהאקדמיה לא הסכימה לקבל כנציג קולומביה, והפעם הוא ביים סרט אלבני, שהאקדמיה לא הסכימה לקבל כנציג אלבניה. הטיעונים שמרסטון מעלה להגנתו ראויים עיון והרהור.

עוד המלצות לזיפזופ בין פסטיבל חיפה ופסטיבל אייקון במהלך סוכות. הנה המקבץ הראשון. והנה עוד חמישה סרטים:

"ארץ אחרת" (פסטיבל אייקון). הסרט הזה, בבימויו של מייק קייהיל, זכה בשני פרסים בפסטיבל סאנדאנס האחרון, ולמרות שהוא מוקרן בפסטיבל אייקון אני לא בטוח שאני יכול להגדיר מה הז'אנר שלו. בואו נגיד שזה, עד כה, המהלך הכי קרוב שעשתה תנועת המאמבלקורלכיוון סרטי המדע בדיוני (ובכן, זה לא לגמרי מדויק: "פריימר" היה סרט מאמבלקור מד"בי, ויש ב"ארץ אחרת" משהו מהעולם הקולנועי של "פריימר": פשטות קולנועית קאמרית שמסתירה רעיונות מדעיים שמחביאים רעיונות מוסריים ואנושיים. הסוף של "ארץ אחרת" בכלל מזכיר את "פריימר"). ואם כבר מאמבלקור, אז "ארץ אחרת" מציג נסיכה חדשה לז'אנר: בריט מארלינג, כוכבת הסרט הזה ושותפתו של קייהיל לכתיב, היא יורשת ראויה לגרטה גרוויג, שהיתה השחקנית בסרטיו של ג'ו סוונברג ושותפתו לכתיבה, לפני שנחטפה להוליווד.

העלילה של "ארץ אחרת" היא כזאת: ביום שבו אסטרונומים מגלים כוכב לכת חדש שהוא זהה לחלוטין לכדור הארץ, חייה של נערה צעירה עם עתיד אקדמי מבטיח מקבלים תפנית עגומה – היא נכנסת לכלא אחרי שהרגה אשה וילד בתאונת דרכים. ארבע שנים אחר כך היא יוצאת מהכלא כבויה לחלוטין ורק מחםשת דרך מילוט מהייאוש ורגשות האשם שאופפים אותה. שני נתיבי מוצא מהייאוש הזה מציגים את עצמם בפניה, ומציבים מולה שתי אופציות – לברוח או להתמודד. וכאן, הסרט קצת מתחיל להזכיר לרגעים (בעלילה בלבד, בכלל לא בסגנון) את "גאטקה" של אנדרו ניקול, שבו הגיבור מתמודד עם דילמות דומות (ההשוואה הזאת, אגב, חושפת את החולשות של "ארץ אחרת", כי "גטאקה" היה מורכב ומסעיר יותר).

כעיקרון, "ארץ אחרת" הוא בכלל לא סרט מדע בדיוני, אלא עוד אחד ממקבץ סרטים על יגון, אבל, התמודדות ורגשות אשמה שהציפו את הקולנוע האמריקאי בשנה האחרונה. אבל זה גם סרט שמלמד אותנו שיעור מעניין בתסריטאות: העלילה הראשית היא זו שמניעה את הדמויות ונושאת את המטען רגשי העיקרי של הסרט, אבל זו עלילת המשנה שמחזיקה את המשמעות האמיתית של הסרט, את סיבת קיומו, את כל הסאבטקסט. כי הרי באופן תיאורטי אפשר היה לקצוץ החוצה את כל העלילה על כדור הארץ התאום שמתגלה (ואז היינו מקבלים אח קטן ל"21 גרם"), ואכן יש מקום לתהות האם העליל הזאת ריאליסטית בעולם של הסרט או היא סוג של הזיה, איזו משאלת לב של הגיבורה ששואפת לחזור אחורה בזמן ולפצל מחדש את נתיבי הזמן כדי לתקן את מעשיה ולדלג על האסון ועל רגשות האשמה. עלילת המשנה המד"בית מלווה בקטעי קריינות של המדען ריצ'רד ברנדזן, שמתפקד גם קצת כמו מספר הסיפור, אבל בעיקר נותן לאספקטים המדע-בדיוניים אסמכתא של מדע-ממשי, והופך את "ארץ אחרת" לסרט שקרל סייגן היה עשוי לאהוב.

ומכיוון שפסטיבל חיפה ופסטיבל אייקון פחות או יותר מתחרים זה בזה, העובדה ש"ארץ אחרת" מוצג באייקון ולא בחיפה הוא סוג של שיחוק לפסטיבל הקטן יותר.

"אריראנג" (פסטיבל חיפה). אם אנחנו כבר עוסקים בייסורי מצפון, הנה הסרט החדש של קים קי-דוק. הבמאי הקוריאני הזה היה בעשור האחרון אחד הבמאים הכי פוריים ויצרניים בעולם. בעיני, עד כדי הפרזה. מבמאי שהערכתי אותו (למשל ב"אביב, קיץ, סתיו, חורף, ואביב") לבמאי שכבר תש כוחי ממנו (ב"זמן", למשל). אבל אז הוא נעלם. וכשם שהוא היה יכול לייצר שלושה סרטים בשנים, כך הדממה שהוא נטל על עצמו למשך שלוש שנים נראית קיצונית לא פחות. ב"אריראנג", שזכה בפרס בקאן במסגרת "מבט מסוים", קים קי-דוק לא ממש מביים סרט, אלא יותר פודקאסט וידיאו באורך מלא בו הוא מדבר אל מצלמה בבית הנידח אליו גלה ובו הוא מסביר מה עבר עליו בעשור האחרון. ההצלחה, ההפיכה למותג ואז ההתמודדות עם כמעט-אסון שהתרחש על סט סרטו האחרון.

בגלל שקים קי-דוק הוא במאי בעל שם, יש משהו מרתק בהאזנה לווידוי שכזה, שקצת מסביר משהו על המפגש שבין הצלחה ובין שאיפות אמנותיות והיחס אל הצופים ואל הביקורת. אלא שהמונולוג הזה אל המצלמה הופך את "אריראנג" די מהר לסרט גחמני למדי, שדי קשה לשרוד אותו. (אורי קליין, לעומת זאת, אהב אותו הרבה יותר ממני).

"הטוב, הרע והמשונה" (אייקון). ואם כבר קוריאני: זו פדיחה איומה שהסרט הזה לא הוקרן עד כה בשום מקום בארץ, ושעד בואו לאייקון אני לא ישבתי לצפות בו. זה פשוט טירוף של סרט. אין בו שוט אחד שהוא לא פסיכופתיות של בימוי וצילום מופלאים. וכבר השם מסגיר שזה גרסה קוריאנית למערבון ספגטי, אבל על ספידים.

"היו זמנים באנטוליה" (פסטיבל חיפה). אם אי פעם היתה הצדקה להקרין בהקרנה נוספת סרט שכבר הוקרן בירושלים, הסרט זה הוא ההצדקה. אם אתם רואים סרט אחד השנה, זה הסרט לראות. וחוץ מזה, שני הומאז'ים לשמות סרטים של סרגי'ו ליאונה בסוכות אחד, אלי הספגטי מחייכים אלינו השבוע. כתבתי על הסרט האדיר הזה של נורי בילגה ג'יילון עוד כמה מילים ספורות במהלך פסטיבל ירושלים. גם כאן: מוות, גופה וייסורי מצפון.

"אלנה" (פסטיבל חיפה). סרטו השלישי של אנדריי זוויאגינצב ("השיבה") זכה בפרס השני של מסגרת "מבט מסוים", אחרי "אריראנג". סתם אנקדוטה: ב-2003 יצא "השיבה" וגם "אביב, קיץ וכו'". בשמונה השנים האלה זוויאגינצב ביים שלוה סרטים, וקים קי-דוק ביים שמונה סרטים (ולקח שלוש שנות הפסקה). העניין הוא שההיקסמות שחוויתי מ"השיבה" כבר די פגה לי. אין ספק, זוויאגינצב יודע להעמיד שוטים יפים. והוא יודע שאני אוהב שוטים ארוכים-ארוכים. אבל "אלנה" היא מלודרמה מייגעת על אשה שזוממת להשתלט על ירושת בעלה החולה, אבל היא מבוימת כמו סרט פיוטי. משהו בחיבור הזה נראה עקום, משונה ודי מצועצע. הייתי מבטל את "אלנה" לחלוטין מפאת חוסר עניין, אילולא זוויאגנצב הצליח להציל את עצמו עם שליפת אס מבריק מהשרוול: הוא נתן לפיליפ גלאס להלחין לו את הסרט. אני חושב, אגב, שהוא מיקם את רוב קטעי המוזיקה לאו דווקא במקומות הנכונים, אבל ניחא: המוזיקה של גלאס כל כך אפקטיבית, שהיא מצילה את "אלנה" מלהיות סרט בלתי נסבל.

רוצים עוד המלצות? אבנר שביט ב"וואלה" ואורי קליין ב"הארץ" ראו כמה מהסרטים בפסטיבל קאן, אז הם יכולים להמליץ על דברים שאני לא מכיר. סימנתי בעזרתם את תוכנייתי.

================

ואולי מישהו יכול להסביר לי את העניין הבא: סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה הוא "משחקי השלטון" של ג'ורג' קלוני שיוקרן באודיטוריום בחיפה ביום חמישי ב-21:00. הקרנה חגיגית. בכורה. רגע, בכורה? ובכן לא: הסרט עולה עוד באותו יום ברחבי הארץ – כולל בחיפה! תוכלו לראות את סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה בחיפה (ביס פלאנט בעיר) כבר ב-12:00 בצהריים. לפסטיבל סרטים צריך להיות האגו והסמכות להכריז שסרט פתיחה צריך להיות מוקרן אצלם בבכורה ארצית (לפחות). אם הוא עולה, שיעלה למחרת. מי שנוסע לחיפה כדי לראות את "משחקי שלטון" מבזבז את זמנו.