הכותרת המפתיעה של אתמול: מתחם תרבות שכולל עשרה אולמות קולנוע יוקם בשכונת אבו טור בירושלים. זה הדיווח של "הארץ". עשרה אולמות קולנוע! רגע רגע. בירושלים יש כרגע, אם ספירתי נכונה, כ-16 אולמות קולנוע (לקולנוע בהפצה מסחרית, כלומר שספרתי רק אולם אחד מתוך ארבעת אולמות הסינמטק). בקיץ הבא אמור להיפתח בסמוך לבנייני האומה הסינמה סיטי הירושלמי שיכיל 14 אולמות רגילים ועוד ארבעה אולמות VIP. ועכשיו עוד עשרה?! כלומר, תוך שלוש שנים יהיו בירושלים 44 אולמות קולנוע! גם אם נהיה ריאליים וניקח בחשבון שארבעת אולמות הקולנוע של גלובוס בבנייני האומה יסגרו אחרי פתיחת סינמה סיטי, ושגם קולנוע סמדר לא יחיה לנצח, עדיין נגיע לכ-39-40 אולמות קולנוע. כפול מכמות אולמות הקולנוע בתל אביב! (ובתל אביב אני לא רואה כרגע סיכוי שייפתחו אולמות קולנוע חדשים בשנתיים הקרובות, עם או בלי הפתיחה המתמהמהת של שלושה אולמות חדשים בסינמטק).

השאלה שבוודאי מסקרנת את שוק המפיצים: מי יפעיל את מתחם הקולנוע הזה? אם אנשי קרן שרובר יעשו בחוכמה, הם ישאירו אותו כמתחם עצמאי בניהול עצמי, בו הם עצמם בוחרים את רפרטואר הסרטים לפי טעמם ולפי אופי קהלם, על סמך המצאי הזמין. יש בארץ מעט מאוד בתי קולנוע עצמאיים, שלא קשורים לאף רשת. יש את חן ברחובות, כוכב ברמת השרון והקולנוע בבית גבריאל. וזהו. אם המתחם באבו טור יהיה כמותם, זה יכול לייצר מתחם שונה וייחודי בנוף הקולנוע הישראלי, שלא שבוי בידיים של טייקון כזה או אחר, עם אינטרסים שלאו דווקא משרתים את הקהל.

אבל אני מניח שכדי להקטין כאבי ראש, אנשי הקרן יערכו מכרז למציאת מפעיל לקולנוע, והמפעיל הזה יהיה אחד מבעלי בתי הקולנוע הקיימים. לא אתפלא, למשל, אם אנשי קולנוע לב יהיו אלה שיפתחו שם קומפלקס חדש שלהם, שיקטינו את חששותיהם אם התוכניות העירוניות שמנסות אחת לתקופה לחמוד את קולנוע סמדר אכן יתממשו. אנשי גלובוס גרופ עשויים להתעניין בהפעלת המתחם, במקום האולמות שלהם בבנייני האומה. ולא הייתי פוסל אפשרות שדווקא דמויות כמו עמוס הורביץ (הבעלים של קולנוע כוכב) או עודד הורוביץ (סרטי אורלנדו) יתעניינו בהפעלת המקום.

בקיצור, אקשן. וכל זה, ממש למרגלות הסינמטק הירושלמי.

================

מייק גודרידג', העורך של "סקרין דיילי", מהמר של"הערת שוליים" לא תהיה בעיה להיכלל בשורט-ליסט בן תשעת הסרטים של האוסקר הזר, ממנו יבחרו חמשת המועמדים הסופיים. גודרידג' מצטרף בזאת לפיטר קנגט מ"אינדי-ווייר" שכבר שבועות חוזה אותה דבר. וגם אני.

===============

זו הביוגרפיה המדוברת של העונה. על הדמות התרבותית רבת ההשפעה ויוצאת הדופן שהסעירה רבים, אבל שרק אחרי מותה אפשר לספר את סיפורה האמיתי. כן, אני מדבר כמובן על הביוגרפיה החדשה על סטיב ג'ובס פולין קייל. קייל, שהיתה מבקרת הקולנוע של "הניו יורקר", שינתה לא מעט את האופן שבו כותבים על סרטים, וגם את ההגדרה שבין סרט "טוב" ל"רע" (היתה לה חיבה לסרטי בידוריים, שמבקרים רבים בני דורה נטו להתנשא עליהם). ומלחמתה העיקשת באנדרו סאריס (הקולגה מ"הווילג' וויס") נהיבה כמה מהרגעים המרשימים של תולדות ביקורת הקולנוע האמריקאית, בדיוק בתקופה בה גם הקולנוע האמריקאי עצמו היה בתהליך של שינוי ומהפכה. הנה לטעימה, קטע מהביוגרפיה, על המלחמות של קייל מול העורך האגדי של "הניו יורקר", וויליאם שון.

ובהזדמנות זאת, יוצאת אסופה נוספת של כתביה של קייל, ומתוכה טקסט שהיא כתבה ב-1978 בו היא מנסה להבין איך זה שיש אנשים (קראו: מבקרי קולנוע) שפשוט לא אוהבים (קראו: מפחדים) מסרטים אמריקאים גדולים (היא כוללת כאן את "מלתעות", "קארי" ו"נהג מונית" כדבוקה אחת). היא מאשימה אותם שהם מחמיצים את "גדולה של הקולנוע האמריקאי".

מתיו וויינר עסוק עכשיו בכתיבת העונה החמישית של "מד מן", אבל הוא עשה הפסקה השבוע כדי לבוא לתוכנית הראיונות האינטרנטית שמנחה… אחותו הגדולה, כתבת המדיה אליסון וויינר. היא לא רק חושפת תמונות משפחתיות, אלא גם מספרת שוויינר כתב את הפיילוט שבע שנים לפני שהסדרה למעשה הופקה, והוא מספר איך במשך שנים אף אחד לא רצה להפיק את הסדרה. רק כשהוא הצטרף לצוות הכותבים של "הסופרנוס" הוא התחיל לעבוד עליה. בכלל, המון ענייני אחורי-הקלעים של עולם הטלוויזיה ועיתונות המדיה בשיחה המשפחתית המשונה הזאת:

מה ראו בני ישראל בסוף השבוע בקולנוע?

הסרטים הכי נצפים בסינמה סיטי בסוף השבוע (על פי אתר האינטרנט שלהם) היו "ג'וני אינגליש 2", "עולם הזמן", "משחקי שלטון", "התפשטות" ו"חיים בהחלפה". על פי אפליקציית יס פלאנט באייפון, הסרטים הכי נצפים ברשת הזאת היו "עולם הזמן", "ג'וני אינגליש 2", "התפשטות" ו"חיים בהחלפה".

על פי החישובים שלי, "ג'וני אינגליש 2" היה צריך לחצות את קו מאה אלף הצופים בסוף השבוע האחרון.

============

אגב, בסוף השבוע הראשון לצאתו (בשבוע שעבר), ראו בארץ את "החוב" האמריקאי/אנגלי כ-12,000 צופים. פתיחה נאה לסרט ישראלי, פתיחה צוננת לסרט הוליוודי. אני עכשיו סקרן: האם יצליח הרימייק להביא יותר צופים ישראליים מהסרט הישראלי המקורי, אותו ראו בארץ לפני ארבע שנים כ-60,000 איש?

==============

ומה מצב הסרטים הישראליים בבתי הקולנוע?

"בוקר טוב, אדון פידלמן" הגיע ל-45,000 כרטיסים. "אחותי היפה" הגיע ל-34,000 כרטיסים. ולמרות שאנשי "הערת שוליים" הוציאו קומוניקט על הגעתם ל-250,000 צופים, הרי שכשזה מגיע לכרטיסים, הם אמנן קרובים מאוד (245,000) אבל עוד לא שם. אם סופרים מספרי צופים – הקרנות סגורות למיניהן – ולא רק כרטיסים הנמכרים בקופות, המספרים גבוהים יותר.

ואת "השוטר" ראו בעשרה ימים רק 8,000 איש. אאוץ'. הסרט הישראלי הכי מרתק ומסעיר שנעשה כאן מזה זמן לא מצליח להתחבר (ולהתחבב) על הקהל.

================

"סינמסקופ" נמצא השבוע בדרכים, ואם אתם רוצים לראות את הבלוג בלייב יש לכם שתי הזדמנויות לעשות את זה.

ביום רביעי (2.11) ב-20:00 אהיה בסינמטק חולון, בפתיחת ההקרנות של סרטים ישראליים מהעשור האחרון לציון עשר שנים לחוק הקולנוע. הסרט שיוקרן הוא "ואלס עם בשיר" ולפניו אני אנסה להסביר מה קרה לקולנוע הישראלי בעשור האחרון. ולמה. הכניסה חינם!

במוצאי שבת (5.11) ב-20:30 אהיה בסינמטק הרצליה, שם מתקיימת החודש מחווה משובחת לבמאי התאילנדי פן-אק רטנארואנג. לפני הקרנת סרטו הנפלא "חיים אחרונים ביקום" אני אנסה במשך כחצי שעה ללמד אתכם איך מבטאים את שמו. בהמשך יוקרנו גם סרטיו "פלוי" ו"גלים נסתרים".

שלום, האבר

פורסם ב"פנאי פלוס", 26.10.2011

ב"חוף מבטחים" לוקח אקי קאוריסמקי, במאי פיני שצילם את הסרט בצרפת (בעיר הנמל לה האבר, שעל שמה נקרא הסרט במקור) חומרים עלילתיים שהין בקלות יכולים להשתלב בסרט של האחים דארדן או של קן לואץ', אבל מעניק להם טוויסט מקורי. קאוריסמקי – אחד הבמאים הזרים האהובים בארץ – ממשיך גם הפעם להסתכל בעיניים על אלה שחיים בשולי בחברה, העניים, הבודדים, שגרים בבקתות, פחונים באיזורי ספר, וגם הפעם הפנים שהוא מביט בהן חתומות מבט, מאובנות, רציניות, אבל במקום להיכנע לריאליזם הקודר, הן דווקא מתהלכות בתוך סרט שמושפע מגדולי הקומדיה האילמת. ב"חוף מבטחים" נדמה לרגע שקאוריסמקי מנסה לעשות ריאליזם נוקב: מצחצח נעליים דל הכנסה פוגש פליט אפריקאי הנרדף על ידי החוק. במקביל, אשתו מגלה שיש לה גידול סרטני. זוכרים את "Welcome" של פיליפ נוארה? ובכן, העלילה כמעט זהה. אלה החומרים מהם במאים רציניים מדי יעשו טרגדיות קורעות לב וינסו לשכנע אותנו שכל העצב והטרגדיות והאסונות שהם משלבים בסרטיהם נמצאים שם כי פשוט ככה זה החיים, וששאיפתם היא שהקולנוע יהיה דובר אמת, יציג את החיים כמות שהם, במלוא כיעורם, חיספוסם ונואשותם. ואז מגיע קאוריסמקי ועומד מולם וזועק: בולשיט!

הרי גם זה וגם זה שקר ומניפולציה. הקולנוע מציג מציאות סלקטיבית, רגעית. כך שהגישה הלבבית, האנושית והאופטימית של קאוריסמקי (למרות שנאמרת בפנים עצובות) אינה בהכרח שקרית יותר מהגישה הדכאונית ומרת הגורל של האחים דארדן, הוא רק מוכיח שלו ולהם יש השקפה אחרת על החיים. שניהם רואים את המצוקה, את אי הצדק, את ביש המזל (וגם הדיכוי), אבל האחד מאמין גדול בטוב ליבו של האדם, והאחרים פסימיים. או לפחות שהאחד משתמש בקולנוע כדי להביע משאלות, לייחל לטוב, לא רק להתרפק על הרע.

קאוריסמקי בוחר בגישתו של צ'רלי צ'פלין לקולנוע: החיים אינם הוגנים, אבל יש בהם המון רגעי חסד. עם החומרים הנ"ל, שכאילו נלקחו מסרט תיעודי או מהדורת חדשות, קאוריסמקי עוש את ההפך הגמור ממה שאנו מצפים: סרט בו הכל טוב, בו הכל בסדר, בו כולם אנשים טובים ומתנהגים בהגינות ובטוב לב. איך זה יתכן? כי זה קולנוע, וכי קאוריסמקי מביים את הסרט כמלדורמה שהתהפכה: במקום קטסטרופות כל רגע, רגעי חסד. במקום היסטריה, דממה. ובדרך הוא עורך לנו (כהרגלו) מחוות לקולנוע שהשפיע עליו, בעיקר משנות הששים: הבחינו בשניים מגיבורי הקולנוע הצרפתי של שנות הששים בתפקידים קטנים. ז'אן-פייר ליאו, הלא הוא אנטואן דואנל מסרטיו של פרנסואה טריפו, בתפקיד המלשין (לא בפעם הראשונה שלו עם קאוריסמקי); ופייר אטקס, במאי וקומיקאי (ובן דורו של ז'אק טאטי שגם רוחו מרחפת על פני סרטיו של קאוריסמקי) בתפקיד הרופא. וכרגיל אצל קאוריסמקי, המון מוזיקה. ליטל בוב, פיגורת בלוז צרפתית, מתארח בסרט בתפקיד עצמו, בתספורת שג'ים ג'רמוש היה הורג בשבילה.

בתחילת השנה הודיע סטיבן סודרברג שהוא פורש מעשיית סרטים. זה היה בשלב שהוא היה מאוכזב מהכיוון שאליו צעדה הקריירה שלו. הסרט שלו "צ'ה", על שני חלקיו, נכשל מסחרית. וכך גם סרטו "המודיע". זו היתה הכרזה משונה, כי סודרברג – אחד הבמאים האמריקאיים האהובים עליי בעשרים השנים האחרונות – מעולם לא היה במאי שמסחריות הניעה אותו. למעשה, אחרי עשור של יצירת סרטים כמעט איזוטריים (אבל חלקם נהדרים ונפלאים) הוא הגיע להצלחה מסחרית רק ב-1998 על דרך מקרה כשחבר לג'ורג' קלוני וביים את "רומן לא חוקי" ואז את סרטי "אושן 11". גם אז, נדמה היה שהוא בוחל במסחריות ודואג לאזן את עצמו עם סרט ניסיוני/מאולתר/מתגר/דל תקציב בין הפרויקטים האולפניים יותר. ואולי הוא הרגיש שבתור מי שבמידה מסוימת השיק את גל הקולנוע העצמאי (עם "סקס, שקרים ווידיאוטייפ", עליו זכה בפסטיבל קאן בגיל 26. בגיל 38 הוא זכה באוסקר), אין לאנשים כמותו יותר מקום בעולם שנהיה יותר ויותר תאגידי ופחות ופחות עצמאי. הכרזה משמעותית מצד במאי זוכה אוסקר, שאי אפשר להגיד עליו שהוא יוצר מתוסכל ואלמוני. לא משנה מה היתה הסיבה, זו היתה זעקה מתוקשרת מאוד לעזרה מצד אחד הבמאים החשובים של דורנו, ולמרבה המזל, הוא כנראה לא התכוון למילה ממנה. כי הדבר הבא שסודרברג קם לעשות הוא לביים שני סרטים חדשים כמעט בנשימה אחת. הראשון, "התפשטות" יוצא כעת; השני, ייצא בתחילת 2012. הוא כבר מצלם סרט נוסף בימים אלה, משהו קטן וניסיוני, כהרגלו, לפני שהוא פונה לעבוד על שני פרויקטים אוולפניים גדולים יותר. למעשה, במהלך 2012-2013 אמורים לצאת ארבעה סרטים בבימויו. אם ככה נראית הפרישה שלו, שיפרוש כל יום.

אני מקדים את כל זה כדי להבהיר ש"התפשטות" הוא סרט של במאי בפנסיה. בן 48 ובפנסיה. ואכן, ניכר שזהו סרט של במאי בפנסיה, כי סודרברג – במאי שמרבה לחדש סגנונות ורעיונות בסרטיו – לראשונה עסוק כאן במיחזור. "התפשטות" בנוי ומצולם (סודרברג הוא גם הצלם של סרטיו, תחת שם העט פיטר אנדרו) ממש כמו "טראפיק", הסרט עליו זכה באוסקר על בימוי: ריבוי דמויות ולוקיישנים ועלילה תמנונית שעוקבת אחר תהליך הפצתו של וירוס קטלני. זה אומר לא מעט על במאי שמגיע לסרט ללא כוחות יצירתיים מחודדים במיוחד ועדיין מצליח להוציא תחת ידיו משהו מהנה מאוד, מותח, עוכר שלווה, שהוא בו בזמן גם רציני להחריד, אבל גם ציני מאוד (סודרברג זימן אל הסט את מיטב שחקני הוליווד העכשוויים כדי שימותו בזה אחר זה).

נשאלת השאלה מה ליוצר כמותו ולסרט שנראה כמו מותחן רפואי שגרתי מהסוג שוולפגנג פיטרסן כבר עשה? ראשית, כי כבר בפתיחה סודרברג מציג את תפיסתו המיזנטרופית: הוא מצלם בתקריב כל נגיעת כף יד בחפץ או באדם אחר. המסר המובהק ממנו יוצאים מהסרט הוא שמגע הורג. הסרט הזה צריך להיות ממומן על ידי חברות לג'לים לחיטוי. הוא הופך את כל צופיו לא רק לג'רמופובים, אלא לחרדי-אדם: כולנו נשאים פוטנציאליים של מחלה איומה. ובהתאם, סודרברג מקדיש פחות זמן למותחן נגד הזמן של ניסיון דיכוי המגיפה, ויותר לדינמיקה האנושית שהמגיפה הזאת מעוררת. מהבחינה הזאת, "התפשטות" הוא סוג של פראפרזה על "על העיוורון" של ז'וזה סראמגו (שזכה לעיבוד קולנועי לא מאוד מוצלח), אבל גם לסרטי וירוסים/מפלצות כמו "שחר המתים" או "הערפל", בהם החרדה מפני הווירוס/מפלצת היא רק מנוע דרמטי כדי לבדוק מה קורה לאנושות כשקטסטרופה כזו מתחוללת, ובכל המקרים אלה בני האדם, שמתברר שמרגע שמסירים מעליהם את הציוויליזציה הם הופכים למפלצות הכי מסוכנות והכי קטלניות. לפיכך, "התפשטות" אולי מוצג כמותחן רפואי, אבל בפועל זהו סרט האימה הכי מפחיד כרגע בבתי הקולנוע.

שני עניינים שכדאי להבחין בהם בסרט. האחד, יש כאן דרמת מוסר. המגיפה מוצגת לא כאקט רנדומלי אלא כעונש. על מה? על חטא הניאוף. אבל גם על ההשחתה האקולוגית של כדור הארץ על ידי תעשיינים. ויש גם מטאפורה מצוינת של קזינו במרכז הסרט – שמלמדת אותנו שהחיים הם קזינו, הימור אחד גדול, אבל שגם שיש כאן עניין של דיכוי – פועלי הדחק העניים במרתפי הקזינו מול שועי עולם העשירים בקומת ההימורים. הניצול של האחד את השני אשם במגיפה, אבל הווירוס אינו מבחין בין עשיר לעני. מהבחינה הזאת, שימו לב למבנה הסרט: הסרט ממספר את הימים מפרוץ המגיפה. אבל הוא מתחיל עם היום השני. לאן נעלם היום הראשון? חכו לו.

ובטון מאוכזב יותר: הסרט הזה לוקה בשנאת בלוגרים קטלנית. בלוגים הם גרפיטי עם סימני פיסוק, כך נאמר בסרט. אאוץ'.

נ.ב:

בשבוע הבא ייצא בארץ סרט הפשע האלים אך הקולי "דרייב". באופן משונה שניים מהשמות ב"התפשטות" נמצאים ב"דרייב": קליף מרטינז, המלחין הכמעט-קבוע של סודרברג הלחין את שני הסרטים בצלילים אלקטרוניים; ובריאן קרנסטון (מ"שובר שורות") מגלם תפקידי משנה לא מאוד גדולים בשניהם. ואגב, כפילים: ג'ניפר אילי – הלא היא ליזי מ"גאווה ודעה קדומה" הטלוויזיוני – מופיעה כעת גם ב"התפשטות" וגם ב"משחקי שלטון" (זה בוודאי לא מקרי: קלוני וסודרברג חברים קרובים וחולקים ביניהם גם אותו מפיק). כן, אותו "משחקי שלטון" בו תמצאו את ריאן גוסלינג שתראו מהשבוע הבא גם ב"דרייב".

על "עולם הזמן" כתבתי אתמול. אבל הנה מחשבה שצפה לי בראש מאז: מאיפה הגיע השם העברי "עולם הזמן"? אמנם, אין לי בעיה עם התרגום הזה, הוא בסדר גמור. ובכל זאת. אני מהמר שככה זה הלך. אנשי פורום פילם יושבים בישיבה שלהם לבחירת שמות. סביב שולחן סגלגל לא מעט אנשים, פרסומאים, גרפיקאים, אנשי שיווק והפצה. בראשם, האיש הבכיר בחדר. אני מניח שהוא מתקרב לגיל 60, ואחרי שהוא צפה בסרט של אנדרו ניקול, הוא תלה מבט מזוגג בתקרה האקוסטית במשרד, וסיפר לעובדיו: "מישהו כאן זוכר את הסרט 'עולם העתיד' עם יול ברינר? על עולם של רובוטים שיוצאים משליטה? והיה לו סרט המשך: 'עולם המערב'. אף אחד לא זוכר? אז הסרט הזה קצת הזכיר לי את הסרטים אל. אז נקרא לו 'עולם הזמן'".

כי ככה נראה לי, בדמיוני, שבוחרים שמות לסרטים בארץ: פראפרזות על שמות של סרטים שמפיצינו זוכרים מצעירותם.

==============

האם מדובר בתקדים? האמת, אני לא יודע מה לחשוב על זה ואני מודה שזה טיפה מביך אותי. אבל ככל שאני מבין, זו הפעם הראשונה שציוץ בטוויטר הופך לציטוט במודעה לסרט. זה היה הציוץ שלי מלפני כמעט שבועיים, ותמצאו אותו במודעה ל"חוף מבטחים" היום ב"עכבר העיר". לא יודע אם זה כזה הישג.

===============

כשפוסטים נפגשים ומפלרטטים זה עם זה: כתבתי פעמיים בימים האחרונים על המחווה שיערוך הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות לבמאית לין רמזי, ועל הציפייה שלי ל"חייבים לדבר על קווין", סרטה הארוך השלישי. ובכן, בינתיים הגיע העדכון ש"קווין" ייצא לקרנות מסחריות בקולנוע לב ב-29.12. ושהסרט זכה בפרס הראשון בפסטיבל לונדון. ומי היה יו"ר השופטים בפסטיבל לונדון? ג'ון מאדן, הבמאי של הרימייק של "החוב".

ואגב, "מלנכוליה" של לארס פון טריר ייצא בארץ ב-8.12.

יודעים מה? אני בעד ש"החבובות" ידחה בשנה ושכל חודש נקבל טריילר פרודיה חדש. זו תוכנית הטלוויזיה הכי טוב כרגע באינטרנט, השתי דקות האלה בחודש. הנה, הפרודיה האחרונה של החבובות, והפעם: פרודיה על הפרודיה.

זמנך עבר (ראו הערה בתחתית הפוסט)

ראשית טרוניה: איך התגלגלו עסקי ההפצה ככה ש"גטאקה", סרטו הראשון כבמאי של התסריטאי הניו זילנדי אנדרו ניקול (שחתום על כתיבת "המופע של טרומן"), ובעיניי אחד מסרטי המד"ב הטובים של 20 השנים האחרונות, לא הוקרן מסחרית בבתי הקולנוע בארץ, ולעומת זאת כל סרטיו מאז – כולם גרסאות מדוללות של אותו סרט מבריק – כן מגיעים? האם "גטאקה" פשוט יצא בעידן שחלף לו בו סמכות הגניזה של המפיץ המקומי היתה נרחבת יותר, בשעה שכיום הוא מחויב להפצה בו-ביום של הסרט ההוליוודי המדובר דו-ז'ור? כלומר ש"גטאקה" בסך הכל נפל קורבן לתזמון? לעידן שהגיע לסיומו שנה אחר כך?

תזמון וזמן הוא נושא סרטו החדש.

שנית, שבחים: ל"עולם הזמן" יש את אחת המערכות הראשונות הכי טובות שראיתי כבר המון זמן. זה סרט של תסריטאי (וצלם, רוג'ר דיקינס), וניקול הוא תסריטאי עילוי. למעשה, הוא יותר הוגה דעות שמבטא את רעיונותיו הערכיים בפורמט תסריט. ב-35 הדקות הראשונות של "עולם הזמן" הוא בונה בצורה, חוקיות ושפה עולם שכולו מטאפורה אחת גדולה: זמן זה כסף. באופן מילולי. בעתיד, נמצאה הדרך הגנטית לחיות לעד. מגיל 25, הזדקנות נעצרת. אבל כדי שרק בודדים יוכלו ממש לחיות לעד, הזמן הופך למטבע העובר לסוחר. וניקול מנצל את הרעיון הזה קודם כל מבחינה לשונית ומראה לנו דבר שאנחנו יודעים אבל לא תמיד מודעים לו או מפנימים אותו: שכמעט כל משפט שאנחנו אומרים על כסף, יעבוד אם נחליף את המילה "כסף" במילה "זמן". וכך, במקום לבזבז כסף, אנשים מבזבזים זמן.

ומרגע שהזמן הוא הכסף, הפערים בין עניים ובין עשירים נהיים חד משמעיים: כשכספם (כלומר זמנם) של אלה אוזל, הם צונחים ומתים. בשעה שאלה זוכים לחיות מאות ואף אלפי שנים. המערכה הראשונה גם מגדירה בזריזות את המצוקה הקיומית של שתי הקצוות האלה: העניים תוהים איך ישרדו יום נוסף, מאיפה הם יגרדו דקה נוספת; העשירים תוהים האם יצליחו לשרוד יום נוסף של אל-מוות. הנשמה מתרוקנת הרבה לפני שהגוף נגמר, מסביר אחד מהם.

בעתיד של אנדרו ניקול השעון של עולם נעצר על גיל 25. וכך הסבתות והאמהות שלנו נראות כמונו (אוליביה וויילד מגלמת את אמו של ג'סטין טימברלייק). וניקול יורה טונות של תחמושות לשוניות: השודדים הם Minutemen, השוטרים הם Timekeepers. כשמישהו רוצה ממך דקה, הוא מבקש כסף. ולכולם יש שעון על היד שמראה כמה זמן נשאר להם לחיות, כולם מחשבים את חייהם לאחור. ולכן בגטו, בשכונת העוני, כולם רצים, כי אין זמן. ואילו בניו-גריניץ' (על שם העיר האנגלית שלפיה נמדד הזמן העולמי), עירם של העשירים, כולם הולכים לאט, יש להם זמן בשפע.

כשהתובנות על החיים וערכם ממצות את עצמן, ניקול עובר לתובנות סוציאליות: הרי יש זמן לכולם, אז איך קרה שלמעטים יש כל כך הרבה ולהמונים יש כה מעט? גיבור הסרט (טימברלייק) מתחיל בעוני, עובר לעושר, חוזר לעוני ואז מחליט להיות הרובין הוד של הזמן האבוד: לחלק להמונים את השנים שהוא שודד מהעשירים.

אבל כמו שקרה ב"סימון", הסרט שכתב וביים אחרי "גטאקה" ו"המופע של טרומן", "עולם הזמן" הוא רעיון מבריק שמבוים בסטריליות, ושממצה את עצמו די בזריזות. תענוג לצפות בסרט, ויזואלית הוא כמו "ישנוני" של וודי אלן כפי שבוים על ידי ז'אק טאטי, והוא גדוש ברעיונות תסריטאים שנונים, שאף פעם לא ממש מתגבשים לרגעים דרמטיים משמעותיים. ניקול הוא אחד הקולנוענים האהובים עליי, ו"עולם הזמן" יהפוך אצלי לסרט פולחן. אבל גם אני אודה שבערך מהדקה ה-50 אנחנו עוברים למצב של, ובכן, בזבוז זמן.

הערה בתחתית הפוסט: נקודה לחובבי "גטאקה" – יש מקום להרהר האם "גטאקה" ו"עולם הזמן" מתקיימים למעשה באותו עולם. האופן שבו ניקול מעצב ומצלם את העתיד דומה בשני הסרטים, כמו גם העניין של האנשים המהונדסים גנטית. שימו לב גם למוטיב הים (הפחד מהים, והכניסה למים שהיא גם נקודת מפנה בעלילה, מוטיב שחוזר גם כאן, גם ב"גטאקה" וגם ב"טרומן"). ועוד עניין קצת מצמרר: ב"גטאקה" היה עניין עם משרפה, מי שזוכר זוכר. וב"עולם הזמן" יש עניין עם מספרים על הזרוע, מספרים שמובילים למוות. תסביך שואה? בניו זילנד?

אסף ברנשטיין, הבמאי של "החוב" הישראלי, נשמע לא מרוצה מהרימייק האמריקאי/אנגלי. בשיחה שלו עם אבנר שביט ב"וואלה" נשמע ברנשטיין מתוסכל למדי מהרימייק. "בחלק שהם לקחו מאיתנו זה פחות טוב", הוא אומר לשביט. "הרי לסרט אין את האותנטיות שהיתה אצלנו. לא משחקים אצלם שחקנים שהם דור שלישי לשואה והפושע הנאצי הוא לא שחקן גרמני שבכה בסוף כל סצנה כמו אצלנו".

וזו לא הסיבה היחידה שיש לו בטן מלאה על הרימייק. זה גם ענייני כסף וקרדיט: "הסכומים שמשלמים לך על רימייק הם קטנים עד מזעריים. וכן, מדובר בסוג של אונס. לקחו שחקנים שמדברים במבטא ישראלי ולא ישראלים, אין לנו קרדיט גדול מדי ואם הסרט יהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית התסריט המעובד, אז לא אני ועידו נהיה מועמדים, על אף שצולמו בסרט שוטים שהם אחד לאחד כמו בתסריט שאנחנו כתבנו".

איך קוראים לאנשים האלה שאומרים את חוות דעתם על סרטים? אה, כן: מבקרי קולנוע. הביקורת של ברנשטיין על "החוב" האמריקאי היא "זה פחות טוב" ו"אין לסרט אותנטיות". משפטים לפוסטר. לא הייתי מתייחס בכלל לכל זה – אני מניח שזו חוויה רגשית לא פשוטה לראות יצירה שלך נלקחת ממך והופכת למשהו אחר, ואתה אפילו לא יכול להשוויץ שבתמורה למיליונים שקיבלת אין לך בעיה שהם יעשו עם זה מה שם רוצים כי לא קיבלת מיליונים, גג משהו כמו 80,000 שקל ואתה מרגיש שכל ההתנהלות הזאת נעשתה מעל הראש שלך – אילולא כמה ימים לפני כן כתב ברנשטיין בפייסבוק שלו על כך שעיתונאים הם צרי עין ולא יכולים לפרגן בלי ללכלך, ואז פתאום קצת יוצא צר עין שלא יכול לפרגן בלי ללכלך.

העניין הוא שזה קצת מדכא אותי. כן, הייתי שמח אם רימייקים לסרטים ישראליים יהיו מעין אקזיט היי-טקי, כזה שיפיל לידי יוצרי המקור מיליוני דולרים ושקט כלכלי, רווחה וגאווה על עבודתם הטובה, וגם אנרגיות להמשיך וליצור באמצעים ותנאים משופרים. וכן, מבאס אותי שבסופו של דבר רק פרוטות מגיעות לבסוף לידי יוצרי המקור, בשעה שכל שאר המעורבים ברימייק בוודאי עשו לביתם קופה נאה. אז כן, התסכול של ברנשטיין – בחיפוש אחר הכרה (קרדיט או כסף) – מובן לי.

מה שחבל לי שברנשטיין – לפחות כך עולה מהאייטם בוואלה – מפספס עד כמה "החוב" האמריקאי (ולגמרי בזכותו של ברנשטיין) – הוא רגע משמעותי לקולנוע הישראלי. אז הנה, אולי צריך את העיתונאים צרי העין האלה כדי לתת קצת קונטקסט, כי גם אם הוא מקבל חמישה מיליון דולר על זכויות הרימייק, הסכום הזה היה מתנדף לבסוף, אבל היותו "החוב" רגע מפנה ונקודת ציון בקולנוע הישראלי – ובכן, זה ישאר לתמיד.

כזכור, אני חיבבתי את "החוב" המקורי של ברנשטיין (ועידו רוזנבלום). מאוד אהבתי את הקטעים בשנות הששים, קצת פחות את הקטעים בהווה (למקרא הביקורת המקורית שלי על סרטו, אני מסכים עם אבחנתו של ברנשטיין על כך שעיתונאים לא מסוגלים לפרגן בלי ללכלך, בהחלט זה מה שעשיתי), אבל חשבתי שזה רעיון נהדר לקחת סרט שעוסק בזכרון השואה ולצקת אותו לתוך תבנית ז'אנרית. כשתיכתב בעתיד העבודה האקדמית על המהפכה הז'אנרית של הקולנוע הישראלי, "החוב" צריך לקבל מקום של כבוד השמור לחלוצים (לצד "זעם ותהילה"). וכתבתי שבגלל שלא כל החלקים בסרט התחברו לי, ראיתי בו טיוטה לסרט. לכן, אני – כצופה קולנוע – חושב שזה אדיר שלקחו דווקא את הסרט הז לרימייק, כי זה בדיוק מסוג הסרטים שזקוקים לביקור מחודש. לא מעט בגלל ענייני תקציב.

אבל ברנשטיין צריך להבין – ולדעתי הגאווה על התובנה הזאת צריכה להיות יקרה לו מכל כסף שהוא יראה מהסרט – מתיו ווהן הבין את הסרט שלו. ואת המהות של הסרט הוא שמר בנאמנות, כל השאר – מבטאים, מוצא וריהם של השחקנים ודמעותיו של הנאצי – משניים ביחס לכך שהפילוסופיה של "החוב" נותרה על כנה בין במקור ובין בחידוש.

נדמה לי שאני מזהה את משפט המפתח של "החוב", המשפט שאני מאמין שהיה נקודת המוצא לכתיבת הגרסה הישראלית, והמשפט שאני מאמין שגרם למתיו ווהן להידלק על הסרט ולרצות לעשות לו רימייק. הוא מגיע בקטע הכי טוב של הסרט, כששלושת סוכני המוסד צריכים לשמור על הפושע הנאצי הקשיש שהם לכדו עד שיצליחו להטיס אותו לישראל, השלושה צריכים להאכיל אותו ולטפל בו, קצת כמו תינוק (או קשיש סיעודי), והם יודעים שברגע שמאכילים בן אדם נוצר קשר רגשי של תלות והזדהות איתו, לכן הם מקפידים לא לדבר איתו. הוא קולט את החולשה ומתחיל בנאומים. עד שהוא מגיע לרגע שבו הוא מסביר למה הוא נהיה נאצי נלהב שתומך בהשמדת יהודים. "אתם היהודים", הוא אומר, "אף פעם לא הייתם טובים בלהרוג, אבל תמיד הייתם טובים בלמות". זהו זה, על זה הסרט. על אומה יהודית שקלטה בעצמה את התובנה הזאת, יצאה מהשואה שכשמהו מהתודעה שלה זוהם על ידי הגרמנים ועם נדר שמעתה יהודים יידעו להרוג, ולא למות. זו הסיבה שכשלון המשימה שלהם כה צורב להם. זה לא אגו של מוסדניקים, אלא עדות חיה לכך שהנאצי צדק והיהודים באמת לא יודעים להרוג.

"החוב" האנגלי עושה חסד ענק עם "החוב" ישראלי בכך שאת סצינות המפתח בדירה הברלינאית בשנות הששים הוא שומר כמעט כלשונם וכצורתם במקור. הוא מבין ששם נמצא לב הסרט, לב הסיפור, המנוע ליצירה כולה. כל שאר השינויים הם שיפוצים טכניים. יש שדרוגים ברמת עריכת התסריט (אני חושב שזה היה רעיון נכון להגדיל את הנפח של שנות הששים ולהשאיר אותו ברצף, ולא ערוך הלוך ושוב עם ההווה, דבר שהרס לי את המתח בסרט המקורי; אני גם חושב שסצינת ההתאבדות המופיעה בסרט של אחת הדמויות ממוקמת ברימייק במקום נכון יותר מאשר במקור), ויש שדרוגים ברמת התקציב (הרימייק הוא עדות בוטה למה שכסף יכול להשיג על סט, ברמת אנרגיה, והגברת האשליה של מתח ואלימות), ויש כמה תוספות מכאניות מאוד להגדלת הצד המותחני של הסרט, שכתובים באופן די מכאני ברימייק וכלל לא היו במקור (בעיקר הסצינה בתחנת הרכבת), אני מבין למה הן התווספו (אקשן ומתח), אבל הסצינות האלה היו פחות חיוניות לי. הן מייצגות את המאכניזם הוליוודי ברגעיו השבלוניים.

כך שכן, היו מגרעות במקור, והיו מגרעות ברימייק, אבל כששמים את האחד על גבי השני, העיקר שבשניהם מצטלל, וזה מה שחשוב: שהרעיונות של ברנשטיין ורוזנבלום נשמרו ואף היפרו את הרימייק. וזו מתנה גדולה לבמאי, לא? שמסר שהוא רצה להעביר, מקבל במה גלובלית.

סטרימינג נורמלי של סרטים בישראל, מהמחשב ישר לטלוויזיה: מתי כבר?

נטפליקס עברו הרבה טלטלות בשבועות האחרונים, לא מעט בשל החלטות ניהול כושלות ומביכות. אבל עדיין, ובהנחה שהם לא יפשטו את הרגל, השירות הזה, שמאפשר צפייה בסרטים בסטרימינג (VOD באינטרנט), משנה את הרגלי הצריכה הקולנועיים הביתיים של האמריקאיים, לכן אני מתחיל לחוש התרגשות קלה כשאני קורא שנטפליקס מתחילה להתרחב ולהשיק גרסאות בינלאומיות של השירות שלהם. התחנה הבאה: אנגליה. האם נטפליקס יגעו לישראל? האם הם יצליחו לפתור את סבך ענייני הזכויות להפצת סרטים בסטרימינג שנמצאות מפוזרות בין זכיינים ומפיצים שונים (לא מעט מהן, אגב, בידי המארחים שלי כאן באורנג'-טיים)? האם יהיה להם בכלל טעם לטרוח עם שוק כה קטן כמו ישראל (אני חושב שכן, כי ישראל היא מדינה עם שגעת טכנולוגית, ואם משהו תופס כאן, הוא תופס חזק ובאופן בלתי פורפורציונלי לגודלה האבסולוטי של האוכלוסיה)?

עד שנטפליקס תגיע ארצה, יש כמה וכמה ניסיונות להקים מיני-נטפליקס. אורנג'-טיים, כאמור. ואני קורא בוויינט שהם אמורים היו להשיק אתמול שירות סטרימינג בשיתוף עם עודד הורביץ מסרטי אורלנדו, אבל ההשקה בינתיים לא הגיעה (הנה, הגיעה). זה לא שירות הסטרימינג הראשון שאורלנדו מעורבים בו. ויש את זה של וואלה. ויש גם את זה, שנראה כמו פיילוט למשהו. ויש את זה, של האוזן השלישית. אבל זה לא נטפליקס. עוד לא, בכל אופן.

================

בינתיים, הנה כמה דברים שאתם יכולים לראות באינטרנט שלכם.

למשל: אוליביה וויילד, אותה ראינו הקיץ ב"הפלישה למערב" ו"חיים בהחלפה", ביימה סרט קצר בשם "חיבוקים חינם", שהופק ביוזמת המגזין "גלאמור", ויש בו לא מעט הומור והמצאות ויזואליות משעשעות – על בחורה שמנסה להתגבר על הפרידה מבן זוגה. וויילד הצטרפה לזואי סלדנה ("אווטאר", "קולומביאנה") ולאווה לונגוריה ("עקרות בית נואשות") שביימו אף הן סרטים קצרים (כ-20 דקות), אבל הסרטים שלהן נראים כמו תשדירי שירות לנושאים הרי גורל (סרטן השד, אוטיזם), בעוד שסרטה של וויילד פשוט מנסה לשעשע. נחשו את מי אני מעדיף. הנה הוא.

ועוד משהו לצפייה:

גל זלזניאק, שאולי אתם מזהים אותו כאחד המגיבים הקבועים בבלוג, חבר לטל גולדברג בעת לימודי הקולנוע שלהם באוניברסיטת תל אביב ולפני שנתיים הם יצרו פיילוט בשם "אוף סקרין" בו מיכאל מושונוב  חייב להפיק פיילוט טלוויזיוני תוך שלושה ימים. עכשיו הם הפכו את הפיילוט שלהם לסדרת אינטרנט בת ששה פרקים שהחלה להיות מוקרנת בוואלה. שני פרקים ראשונים כבר עלו, השאר יעלו בכל יום שלישי.

================

העניין הוא שכל מיזמי הסטרימינג האלה באמת יעבדו לא רק כשיהיו בהם סרטים ראויים – ומגוון עשיר, ולא שכל מפיץ יעשה לו אתר משל עצמו – אלא כשיהיה נוח לצפות בהם בטלוויזיה ולא על המחשב. לכאורה, אין פשוט מזה. שימו את המחשב ליד הטלוויזיה וחברו את מסך הטלוויזיה למחשב ואתם מסודרים (הנה הסבר אפשרי אחד לאיך לעשות את זה). אבל באופן משונה זה עוד לא נפוץ. אפילו אני מתעצל לחבר את הלפטופ שלי כל פעם לפלזמה וחושב פעמיים לפני כן אם יש לי כוח לזה. מי שיש לו קונסולת משחקים שמתחברת לאינטרנט מסודר. אבל מה עם השאר? לכן כשאנשי יס הציעו לי להצטרף לניסוי אפליקציית הסטרימר החדשה שלהם – אפליקציה שמנתבת את תוכן המחשב דרך הראוטר אל תוך היס מקס – התלהבתי. שאלתי אותם מראש – כי אני כבר יודע לצפות לצרות – אם יש בעיה עם זה שאני עובד על מק, והם ענו לי שאין בעיה. ומה אתם חושבים? ברור שיש בעיה. הסטרימר של יס עובד רק עם חלונות. אז אם מציעים לכם להצטרף לניסוי ויש לכם מק, סרבו בנימוס, גם אם יבטיחו לכם שזה עובד על מערכת הפעלה של מק.

===================