יודעים מה? אני בעד ש"החבובות" ידחה בשנה ושכל חודש נקבל טריילר פרודיה חדש. זו תוכנית הטלוויזיה הכי טוב כרגע באינטרנט, השתי דקות האלה בחודש. הנה, הפרודיה האחרונה של החבובות, והפעם: פרודיה על הפרודיה.

זמנך עבר (ראו הערה בתחתית הפוסט)

ראשית טרוניה: איך התגלגלו עסקי ההפצה ככה ש"גטאקה", סרטו הראשון כבמאי של התסריטאי הניו זילנדי אנדרו ניקול (שחתום על כתיבת "המופע של טרומן"), ובעיניי אחד מסרטי המד"ב הטובים של 20 השנים האחרונות, לא הוקרן מסחרית בבתי הקולנוע בארץ, ולעומת זאת כל סרטיו מאז – כולם גרסאות מדוללות של אותו סרט מבריק – כן מגיעים? האם "גטאקה" פשוט יצא בעידן שחלף לו בו סמכות הגניזה של המפיץ המקומי היתה נרחבת יותר, בשעה שכיום הוא מחויב להפצה בו-ביום של הסרט ההוליוודי המדובר דו-ז'ור? כלומר ש"גטאקה" בסך הכל נפל קורבן לתזמון? לעידן שהגיע לסיומו שנה אחר כך?

תזמון וזמן הוא נושא סרטו החדש.

שנית, שבחים: ל"עולם הזמן" יש את אחת המערכות הראשונות הכי טובות שראיתי כבר המון זמן. זה סרט של תסריטאי (וצלם, רוג'ר דיקינס), וניקול הוא תסריטאי עילוי. למעשה, הוא יותר הוגה דעות שמבטא את רעיונותיו הערכיים בפורמט תסריט. ב-35 הדקות הראשונות של "עולם הזמן" הוא בונה בצורה, חוקיות ושפה עולם שכולו מטאפורה אחת גדולה: זמן זה כסף. באופן מילולי. בעתיד, נמצאה הדרך הגנטית לחיות לעד. מגיל 25, הזדקנות נעצרת. אבל כדי שרק בודדים יוכלו ממש לחיות לעד, הזמן הופך למטבע העובר לסוחר. וניקול מנצל את הרעיון הזה קודם כל מבחינה לשונית ומראה לנו דבר שאנחנו יודעים אבל לא תמיד מודעים לו או מפנימים אותו: שכמעט כל משפט שאנחנו אומרים על כסף, יעבוד אם נחליף את המילה "כסף" במילה "זמן". וכך, במקום לבזבז כסף, אנשים מבזבזים זמן.

ומרגע שהזמן הוא הכסף, הפערים בין עניים ובין עשירים נהיים חד משמעיים: כשכספם (כלומר זמנם) של אלה אוזל, הם צונחים ומתים. בשעה שאלה זוכים לחיות מאות ואף אלפי שנים. המערכה הראשונה גם מגדירה בזריזות את המצוקה הקיומית של שתי הקצוות האלה: העניים תוהים איך ישרדו יום נוסף, מאיפה הם יגרדו דקה נוספת; העשירים תוהים האם יצליחו לשרוד יום נוסף של אל-מוות. הנשמה מתרוקנת הרבה לפני שהגוף נגמר, מסביר אחד מהם.

בעתיד של אנדרו ניקול השעון של עולם נעצר על גיל 25. וכך הסבתות והאמהות שלנו נראות כמונו (אוליביה וויילד מגלמת את אמו של ג'סטין טימברלייק). וניקול יורה טונות של תחמושות לשוניות: השודדים הם Minutemen, השוטרים הם Timekeepers. כשמישהו רוצה ממך דקה, הוא מבקש כסף. ולכולם יש שעון על היד שמראה כמה זמן נשאר להם לחיות, כולם מחשבים את חייהם לאחור. ולכן בגטו, בשכונת העוני, כולם רצים, כי אין זמן. ואילו בניו-גריניץ' (על שם העיר האנגלית שלפיה נמדד הזמן העולמי), עירם של העשירים, כולם הולכים לאט, יש להם זמן בשפע.

כשהתובנות על החיים וערכם ממצות את עצמן, ניקול עובר לתובנות סוציאליות: הרי יש זמן לכולם, אז איך קרה שלמעטים יש כל כך הרבה ולהמונים יש כה מעט? גיבור הסרט (טימברלייק) מתחיל בעוני, עובר לעושר, חוזר לעוני ואז מחליט להיות הרובין הוד של הזמן האבוד: לחלק להמונים את השנים שהוא שודד מהעשירים.

אבל כמו שקרה ב"סימון", הסרט שכתב וביים אחרי "גטאקה" ו"המופע של טרומן", "עולם הזמן" הוא רעיון מבריק שמבוים בסטריליות, ושממצה את עצמו די בזריזות. תענוג לצפות בסרט, ויזואלית הוא כמו "ישנוני" של וודי אלן כפי שבוים על ידי ז'אק טאטי, והוא גדוש ברעיונות תסריטאים שנונים, שאף פעם לא ממש מתגבשים לרגעים דרמטיים משמעותיים. ניקול הוא אחד הקולנוענים האהובים עליי, ו"עולם הזמן" יהפוך אצלי לסרט פולחן. אבל גם אני אודה שבערך מהדקה ה-50 אנחנו עוברים למצב של, ובכן, בזבוז זמן.

הערה בתחתית הפוסט: נקודה לחובבי "גטאקה" – יש מקום להרהר האם "גטאקה" ו"עולם הזמן" מתקיימים למעשה באותו עולם. האופן שבו ניקול מעצב ומצלם את העתיד דומה בשני הסרטים, כמו גם העניין של האנשים המהונדסים גנטית. שימו לב גם למוטיב הים (הפחד מהים, והכניסה למים שהיא גם נקודת מפנה בעלילה, מוטיב שחוזר גם כאן, גם ב"גטאקה" וגם ב"טרומן"). ועוד עניין קצת מצמרר: ב"גטאקה" היה עניין עם משרפה, מי שזוכר זוכר. וב"עולם הזמן" יש עניין עם מספרים על הזרוע, מספרים שמובילים למוות. תסביך שואה? בניו זילנד?

אסף ברנשטיין, הבמאי של "החוב" הישראלי, נשמע לא מרוצה מהרימייק האמריקאי/אנגלי. בשיחה שלו עם אבנר שביט ב"וואלה" נשמע ברנשטיין מתוסכל למדי מהרימייק. "בחלק שהם לקחו מאיתנו זה פחות טוב", הוא אומר לשביט. "הרי לסרט אין את האותנטיות שהיתה אצלנו. לא משחקים אצלם שחקנים שהם דור שלישי לשואה והפושע הנאצי הוא לא שחקן גרמני שבכה בסוף כל סצנה כמו אצלנו".

וזו לא הסיבה היחידה שיש לו בטן מלאה על הרימייק. זה גם ענייני כסף וקרדיט: "הסכומים שמשלמים לך על רימייק הם קטנים עד מזעריים. וכן, מדובר בסוג של אונס. לקחו שחקנים שמדברים במבטא ישראלי ולא ישראלים, אין לנו קרדיט גדול מדי ואם הסרט יהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית התסריט המעובד, אז לא אני ועידו נהיה מועמדים, על אף שצולמו בסרט שוטים שהם אחד לאחד כמו בתסריט שאנחנו כתבנו".

איך קוראים לאנשים האלה שאומרים את חוות דעתם על סרטים? אה, כן: מבקרי קולנוע. הביקורת של ברנשטיין על "החוב" האמריקאי היא "זה פחות טוב" ו"אין לסרט אותנטיות". משפטים לפוסטר. לא הייתי מתייחס בכלל לכל זה – אני מניח שזו חוויה רגשית לא פשוטה לראות יצירה שלך נלקחת ממך והופכת למשהו אחר, ואתה אפילו לא יכול להשוויץ שבתמורה למיליונים שקיבלת אין לך בעיה שהם יעשו עם זה מה שם רוצים כי לא קיבלת מיליונים, גג משהו כמו 80,000 שקל ואתה מרגיש שכל ההתנהלות הזאת נעשתה מעל הראש שלך – אילולא כמה ימים לפני כן כתב ברנשטיין בפייסבוק שלו על כך שעיתונאים הם צרי עין ולא יכולים לפרגן בלי ללכלך, ואז פתאום קצת יוצא צר עין שלא יכול לפרגן בלי ללכלך.

העניין הוא שזה קצת מדכא אותי. כן, הייתי שמח אם רימייקים לסרטים ישראליים יהיו מעין אקזיט היי-טקי, כזה שיפיל לידי יוצרי המקור מיליוני דולרים ושקט כלכלי, רווחה וגאווה על עבודתם הטובה, וגם אנרגיות להמשיך וליצור באמצעים ותנאים משופרים. וכן, מבאס אותי שבסופו של דבר רק פרוטות מגיעות לבסוף לידי יוצרי המקור, בשעה שכל שאר המעורבים ברימייק בוודאי עשו לביתם קופה נאה. אז כן, התסכול של ברנשטיין – בחיפוש אחר הכרה (קרדיט או כסף) – מובן לי.

מה שחבל לי שברנשטיין – לפחות כך עולה מהאייטם בוואלה – מפספס עד כמה "החוב" האמריקאי (ולגמרי בזכותו של ברנשטיין) – הוא רגע משמעותי לקולנוע הישראלי. אז הנה, אולי צריך את העיתונאים צרי העין האלה כדי לתת קצת קונטקסט, כי גם אם הוא מקבל חמישה מיליון דולר על זכויות הרימייק, הסכום הזה היה מתנדף לבסוף, אבל היותו "החוב" רגע מפנה ונקודת ציון בקולנוע הישראלי – ובכן, זה ישאר לתמיד.

כזכור, אני חיבבתי את "החוב" המקורי של ברנשטיין (ועידו רוזנבלום). מאוד אהבתי את הקטעים בשנות הששים, קצת פחות את הקטעים בהווה (למקרא הביקורת המקורית שלי על סרטו, אני מסכים עם אבחנתו של ברנשטיין על כך שעיתונאים לא מסוגלים לפרגן בלי ללכלך, בהחלט זה מה שעשיתי), אבל חשבתי שזה רעיון נהדר לקחת סרט שעוסק בזכרון השואה ולצקת אותו לתוך תבנית ז'אנרית. כשתיכתב בעתיד העבודה האקדמית על המהפכה הז'אנרית של הקולנוע הישראלי, "החוב" צריך לקבל מקום של כבוד השמור לחלוצים (לצד "זעם ותהילה"). וכתבתי שבגלל שלא כל החלקים בסרט התחברו לי, ראיתי בו טיוטה לסרט. לכן, אני – כצופה קולנוע – חושב שזה אדיר שלקחו דווקא את הסרט הז לרימייק, כי זה בדיוק מסוג הסרטים שזקוקים לביקור מחודש. לא מעט בגלל ענייני תקציב.

אבל ברנשטיין צריך להבין – ולדעתי הגאווה על התובנה הזאת צריכה להיות יקרה לו מכל כסף שהוא יראה מהסרט – מתיו ווהן הבין את הסרט שלו. ואת המהות של הסרט הוא שמר בנאמנות, כל השאר – מבטאים, מוצא וריהם של השחקנים ודמעותיו של הנאצי – משניים ביחס לכך שהפילוסופיה של "החוב" נותרה על כנה בין במקור ובין בחידוש.

נדמה לי שאני מזהה את משפט המפתח של "החוב", המשפט שאני מאמין שהיה נקודת המוצא לכתיבת הגרסה הישראלית, והמשפט שאני מאמין שגרם למתיו ווהן להידלק על הסרט ולרצות לעשות לו רימייק. הוא מגיע בקטע הכי טוב של הסרט, כששלושת סוכני המוסד צריכים לשמור על הפושע הנאצי הקשיש שהם לכדו עד שיצליחו להטיס אותו לישראל, השלושה צריכים להאכיל אותו ולטפל בו, קצת כמו תינוק (או קשיש סיעודי), והם יודעים שברגע שמאכילים בן אדם נוצר קשר רגשי של תלות והזדהות איתו, לכן הם מקפידים לא לדבר איתו. הוא קולט את החולשה ומתחיל בנאומים. עד שהוא מגיע לרגע שבו הוא מסביר למה הוא נהיה נאצי נלהב שתומך בהשמדת יהודים. "אתם היהודים", הוא אומר, "אף פעם לא הייתם טובים בלהרוג, אבל תמיד הייתם טובים בלמות". זהו זה, על זה הסרט. על אומה יהודית שקלטה בעצמה את התובנה הזאת, יצאה מהשואה שכשמהו מהתודעה שלה זוהם על ידי הגרמנים ועם נדר שמעתה יהודים יידעו להרוג, ולא למות. זו הסיבה שכשלון המשימה שלהם כה צורב להם. זה לא אגו של מוסדניקים, אלא עדות חיה לכך שהנאצי צדק והיהודים באמת לא יודעים להרוג.

"החוב" האנגלי עושה חסד ענק עם "החוב" ישראלי בכך שאת סצינות המפתח בדירה הברלינאית בשנות הששים הוא שומר כמעט כלשונם וכצורתם במקור. הוא מבין ששם נמצא לב הסרט, לב הסיפור, המנוע ליצירה כולה. כל שאר השינויים הם שיפוצים טכניים. יש שדרוגים ברמת עריכת התסריט (אני חושב שזה היה רעיון נכון להגדיל את הנפח של שנות הששים ולהשאיר אותו ברצף, ולא ערוך הלוך ושוב עם ההווה, דבר שהרס לי את המתח בסרט המקורי; אני גם חושב שסצינת ההתאבדות המופיעה בסרט של אחת הדמויות ממוקמת ברימייק במקום נכון יותר מאשר במקור), ויש שדרוגים ברמת התקציב (הרימייק הוא עדות בוטה למה שכסף יכול להשיג על סט, ברמת אנרגיה, והגברת האשליה של מתח ואלימות), ויש כמה תוספות מכאניות מאוד להגדלת הצד המותחני של הסרט, שכתובים באופן די מכאני ברימייק וכלל לא היו במקור (בעיקר הסצינה בתחנת הרכבת), אני מבין למה הן התווספו (אקשן ומתח), אבל הסצינות האלה היו פחות חיוניות לי. הן מייצגות את המאכניזם הוליוודי ברגעיו השבלוניים.

כך שכן, היו מגרעות במקור, והיו מגרעות ברימייק, אבל כששמים את האחד על גבי השני, העיקר שבשניהם מצטלל, וזה מה שחשוב: שהרעיונות של ברנשטיין ורוזנבלום נשמרו ואף היפרו את הרימייק. וזו מתנה גדולה לבמאי, לא? שמסר שהוא רצה להעביר, מקבל במה גלובלית.

סטרימינג נורמלי של סרטים בישראל, מהמחשב ישר לטלוויזיה: מתי כבר?

נטפליקס עברו הרבה טלטלות בשבועות האחרונים, לא מעט בשל החלטות ניהול כושלות ומביכות. אבל עדיין, ובהנחה שהם לא יפשטו את הרגל, השירות הזה, שמאפשר צפייה בסרטים בסטרימינג (VOD באינטרנט), משנה את הרגלי הצריכה הקולנועיים הביתיים של האמריקאיים, לכן אני מתחיל לחוש התרגשות קלה כשאני קורא שנטפליקס מתחילה להתרחב ולהשיק גרסאות בינלאומיות של השירות שלהם. התחנה הבאה: אנגליה. האם נטפליקס יגעו לישראל? האם הם יצליחו לפתור את סבך ענייני הזכויות להפצת סרטים בסטרימינג שנמצאות מפוזרות בין זכיינים ומפיצים שונים (לא מעט מהן, אגב, בידי המארחים שלי כאן באורנג'-טיים)? האם יהיה להם בכלל טעם לטרוח עם שוק כה קטן כמו ישראל (אני חושב שכן, כי ישראל היא מדינה עם שגעת טכנולוגית, ואם משהו תופס כאן, הוא תופס חזק ובאופן בלתי פורפורציונלי לגודלה האבסולוטי של האוכלוסיה)?

עד שנטפליקס תגיע ארצה, יש כמה וכמה ניסיונות להקים מיני-נטפליקס. אורנג'-טיים, כאמור. ואני קורא בוויינט שהם אמורים היו להשיק אתמול שירות סטרימינג בשיתוף עם עודד הורביץ מסרטי אורלנדו, אבל ההשקה בינתיים לא הגיעה (הנה, הגיעה). זה לא שירות הסטרימינג הראשון שאורלנדו מעורבים בו. ויש את זה של וואלה. ויש גם את זה, שנראה כמו פיילוט למשהו. ויש את זה, של האוזן השלישית. אבל זה לא נטפליקס. עוד לא, בכל אופן.

================

בינתיים, הנה כמה דברים שאתם יכולים לראות באינטרנט שלכם.

למשל: אוליביה וויילד, אותה ראינו הקיץ ב"הפלישה למערב" ו"חיים בהחלפה", ביימה סרט קצר בשם "חיבוקים חינם", שהופק ביוזמת המגזין "גלאמור", ויש בו לא מעט הומור והמצאות ויזואליות משעשעות – על בחורה שמנסה להתגבר על הפרידה מבן זוגה. וויילד הצטרפה לזואי סלדנה ("אווטאר", "קולומביאנה") ולאווה לונגוריה ("עקרות בית נואשות") שביימו אף הן סרטים קצרים (כ-20 דקות), אבל הסרטים שלהן נראים כמו תשדירי שירות לנושאים הרי גורל (סרטן השד, אוטיזם), בעוד שסרטה של וויילד פשוט מנסה לשעשע. נחשו את מי אני מעדיף. הנה הוא.

ועוד משהו לצפייה:

גל זלזניאק, שאולי אתם מזהים אותו כאחד המגיבים הקבועים בבלוג, חבר לטל גולדברג בעת לימודי הקולנוע שלהם באוניברסיטת תל אביב ולפני שנתיים הם יצרו פיילוט בשם "אוף סקרין" בו מיכאל מושונוב  חייב להפיק פיילוט טלוויזיוני תוך שלושה ימים. עכשיו הם הפכו את הפיילוט שלהם לסדרת אינטרנט בת ששה פרקים שהחלה להיות מוקרנת בוואלה. שני פרקים ראשונים כבר עלו, השאר יעלו בכל יום שלישי.

================

העניין הוא שכל מיזמי הסטרימינג האלה באמת יעבדו לא רק כשיהיו בהם סרטים ראויים – ומגוון עשיר, ולא שכל מפיץ יעשה לו אתר משל עצמו – אלא כשיהיה נוח לצפות בהם בטלוויזיה ולא על המחשב. לכאורה, אין פשוט מזה. שימו את המחשב ליד הטלוויזיה וחברו את מסך הטלוויזיה למחשב ואתם מסודרים (הנה הסבר אפשרי אחד לאיך לעשות את זה). אבל באופן משונה זה עוד לא נפוץ. אפילו אני מתעצל לחבר את הלפטופ שלי כל פעם לפלזמה וחושב פעמיים לפני כן אם יש לי כוח לזה. מי שיש לו קונסולת משחקים שמתחברת לאינטרנט מסודר. אבל מה עם השאר? לכן כשאנשי יס הציעו לי להצטרף לניסוי אפליקציית הסטרימר החדשה שלהם – אפליקציה שמנתבת את תוכן המחשב דרך הראוטר אל תוך היס מקס – התלהבתי. שאלתי אותם מראש – כי אני כבר יודע לצפות לצרות – אם יש בעיה עם זה שאני עובד על מק, והם ענו לי שאין בעיה. ומה אתם חושבים? ברור שיש בעיה. הסטרימר של יס עובד רק עם חלונות. אז אם מציעים לכם להצטרף לניסוי ויש לכם מק, סרבו בנימוס, גם אם יבטיחו לכם שזה עובד על מערכת הפעלה של מק.

===================

דף הפייסבוק שהקימו אנשי סינמה סיטי לקראת בכורת "דמדומים 4" הפיל אתמול פצצה על המעריצים: ביום רביעי, 16.11, יתקיים מהצהריים מרתון של שלושת סרטי "דמדומים" בסינמה סיטי גלילות, ואחרי שלושת הסרטים, בחצות (שבין רביעי לחמישי), הקרנת הבכורה הישראלית של "דמדומים 4: שחר מפציע". ונערות דמדומים בפייסבוק? הן מתחרפנות בכפיות טובה מפתיע: "למה בחצות?!! יש בית ספר למחרת וההורים שלי לא ירשו לי". "למה רק בגלילות??!". מכירת הכרטיסים למרתון תתחיל מחר (חמישי).

אתמול הזכרתי את המחווה המשמחת ללין רמזי שעורך הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים. אם אתם עוד לא מכירים אותה, הנה הזדמנות. חפירה קטנה ביו-טיוב גילתה ששניים משלוש סרטיה הקצרים נמצאים שם. על שניהם היא זכתה בפרסים בתחרות הסרט הקצר בפסטיבל קאן בסוף שנות התשעים. אז הנה הם לצפייה על המסך הקטן.

הנה המוצלח מבין השניים, "איש הגז" מ-1997. אני לא חושב שיש עכשיו עוד יוצרת שמצלמת בדידות, ניכור וייאוש יותר יפה ממנה, ועם כל כך מעט מילים.

וזה "מיתות קטנות", סרט הגמר שלה מה-NFTS מ-1996. שלוש אפיזודות מנקודת מבטה של ילדה, נערה, בחורה. בשני הסרטים האלה כל העולם הוויזואלי והנושאי של "לוכד העכברים", סרט הבכורה שלה, כבר קיים:

אחד הדברים שהכי אהבתי ב"החוב" של אסף ברנשטיין זה את הצילום של גיורא ביח, בייחוד בסצינות המתרחשות בשנות הששים. לכן, כשראיתי את "החוב" המחודש – שלדעתי שמר על כמה מהרעיונות הוויזואליים של ביח וברנשטיין – סיקרן אותי לשמוע דווקא מה דעתו של ביח על הרימייק האנגלי/הוליוודי (אותו צילם בן דיוויס, שצילם את "קיק אס"). ובכן, ביח אהב את מה שהוא ראה. כך הוא כתב לי במענה לשאלתי:

הצפייה הייתה חוויה מעניינת עבורי. הסיפור מוכר אין הפתעות, למרות מספר שינויים ותוספות בעלילה, המבנה הכללי של הסרט לא השתנה. מצד שני, היה מאוד מרגש וממלא גאווה לא מוסברת לצפות בסרט שלא הייתי שותף לעשייתו ובכל זאת להרגיש שותף. התחושה הזו הופיעה אצלי כנראה בעקבות צפייה בשוטים המוכרים לי מסט הצילומים שלנו, וממספר לא מבוטל של מיזנסצנות דומות, רק שב"החוב" האנגלי הכל בקנה מידה גדול ומורכב יותר, עם תוספות של סצינות שאנחנו רק יכולים לחלום עליהן בהפקה ישראלית.

"החוב" האנגלי מרשים ביותר, מצולם יפה ומשוחק היטב. השינויים התסריטאים הוסיפו מתח וקצב, אבל הסרט צולם בצורה קצת שונה משלנו: הם השתמשו בעדשות בינוניות וארוכות, עם מספר מצלמות לכל שוט לעריכה יותר קצבית, ועם פריימים סגורים יותר הגורמים לצופה במקרים לא מועטים לאבד אוריינטציה ויוצרים מתח. ב"החוב" הישראלי בחרנו להשתמש בעדשות רחבות, המכניסות קצב פנימי לשוט מכיוון שלא היה ביכולתנו לצלם את הסרט במספר מצלמות כדי להגביר את קצב הסרט. בשני הסרטים, הישראלי והאנגלי, הסיפור עובד, כך ששתי הבחירות מעניינות, ואנחנו לומדים שוב שיש דרכים רבות לספר אותו סיפור.

גיורא ביח צילם את "החוב", את "למראית עין", את "זוהי סדום" ואת "לבנון". "אחותי היפה" שהוא צילם גם, מציג עכשיו בבתי הקולנוע.

מקבצון: סרטון חדש לספייק ג'ונז * רוצים להצביע ל"גותאם"? * על מה עובדת לין רמזיי? * הכירו את טרזן וערב * וכמה קיבלו יוצרי "החוב" על הרימייק האמריקאי?

אחת האטרקציות הגדולות של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות שייפתח ב-7.11 הוא מחווה  לבמאית הסקוטית לין רמזי, והקרנת שלושת סרטיה הארוכים וכן שלושת סרטיה הקצרים. מי שלא ראה את "לוכד העכברים" ואת "מורברן קלר" חייב. רמזי – כמו במאיות רבות בממלכה המאוחדת – עושה סרטים מדכאים מאוד, אבל להבדיל מחברותיה (אנדריאה ארנולד, למשל) סרטיה פיוטיים ויפהפיים (לא מעט בזכות שיתוף הפעולה שלה עם הצלם אלווין קיכלר, שצילם את כל סרטיה ואז התקדם לעבודה עם מייקל ווינטרבוטום ובאחרונה צילם את "האנה" של ג'ו רייט). הפסטיבל הרחובותי יקרין בבכורה ארצית את "חייבים לדבר על קווין", סרטה החדש של רמזיי, שזה די שיחוק מצידם להשיג את הסרט. הסרט, שמדברים עליו כבעל פוטנציאל אוסקרים לטילדה סווינטון, כרגע מתוכנן לצאת בארץ אי שם בתחילת 2012, וזו הזדמנות לראות אותו לפני.

וכעת, לרגל ההפצה המסחרית של "קווין" באמריקה ובאנגליה מתראיינת רמזיי ומספרת שהסרט הבא שלה יהיה גרסת מדע בדיוני ל"מובי דיק", בו החלל החיצון הוא הים וחיזר כלשהו יהיה הלוייתן. נשמע מבריק.

=================

אפרופו מובי דיק: הנה סרט אנימציה קצר וחדש למדי שיצר ספייק ג'ונז, בשם "למות לצדך", המתרחש בחנות ספרים, בלילה, כשעטיפות הספרים קמות לחיים. את עיצובי הלבד עשתה אולימפיה לה-טאן. הנה הסרט וראיון עם ג'ונז.

===============

לפני כמה ימים פורסם שפרסי גותאם – המחולקים בניו יורק לקולנוע עצמאי – יהיו הראשונים שיחולקו בעונת הפרסים הקרובה. הם יקדימו את פרסי NBR, שבאופן מסורתי היו הראשונים לחלק את הפרסים (ולזכות לקיתונות של לעג על עצם קיומם). ועכשיו פרסי גותאם גם מאפשרים לכם להשתתף בבחירת חביב הקהל מבין הסרטים הבולטים שהוקרנו השנה בפסטיבלים. אלא שעד כמה שאני מזהה, חוץ משני סרטים ("השכונה נגד חיזרים", ו"תלמיד מספר 1" שהפיק הישראלי סם פויר ושהוקרן זה עתה בפסטיבל חיפה) אף אחד אחד לא הוקרן בארץ. הצביעו כאן.

=================

התאומים הזהים טרזן וערב גרים בעזה ואוהבים קולנוע. עד כדי כך שהם התחילו לעצב כרזות לסרטים שלא קיימים, שרוב שמותיהם לקוחים ממבצעי צה"ל בשטחים (שזה לבדו רעיון מבריק). ועכשיו הם יצרו סרט קצר – או למעשה, מעין טריילר ארוך לסרט לא קיים – שמשך את תשומת ליבו של "הגארדיאן". והכתבה הזו של "הגארדיאן" משכה את תשומת ליבם שאנשי האלאמו דראפטהאוס, בית הקולנוע הרפרטוארי באוסטין, שהחליטו להטיס את השניים לאמריקה ולהקרין את סרטם הקצר על מסך גדול ולהגשים את חלומם: לראות סרט בפעם הראשונה בבית קולנוע. הסרט שהם בחרו הוא "זעקות ולחישות" של ברגמן. אנשי הדראפטהאוס אפילו מנסים לגייס כסף כדי לאפשר לאחים להפיק סרט באורך מלא על פי הסרט הקצר שלהם. למידע על ההקרנה, המיזם והכתבה המקורית של "הגארדיאן" שגם מכילה קטעים מהסרט שלהם. אם זה היה 1 באפריל הייתי מטיל ספק אם משהו בסיפור הזה אמיתי – טרזן? ערב? תאומים זהים? זעקות ולחישות? הכל נשמע כאן מתוסרט מדי. מצד שני, נראה שכולם מאוד רציניים.

==============

האנס זימר החליט שהוא לא רושם את עצמו השנה לאוסקרים. כך שאל תהמרו על מועמדויות לפסקולים של "רנגו", "שרלוק הולמס 2", "שודדי הקריביים 4", "קונג פו פנדה 2".

==============

ראיון מוצלח של נירית אנדרמן עם איתן אבן, המפיק של "החוב" המקורי והרימייק, על התהליכים, המו"מ והחוזה שהביאו ליצירת הרימייק הישראלי הראשון. אבן מדבר בכנות על המו"מ מול מיראמקס ומספר שיוצרי הסרט המקורי קיבלו סכום של 200,000 דולר על הזכות לרימייק (לא מסופר איך הסכום הזה התחלק בין הבמאי, התסריטאי והמפיק), ושאסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום, יוצרי המקור, לא היו מרוציפ מהסכום הזה. לא מסופר האם הובטחו להם גם אחוזים ותמלוגים מהרימייק.

צלם הקולנוע אמנון סולומון נפטר אמש בגיל 71 מסרטן, כך מדווח כעת "וואלה". בשנה שעברה זכה סלומון בפרס אופיר על הצילום של "התגנבות יחידים", סרטו של דובר קוסאשווילי. זה היה מעשה יפה של חסד, אחרי שנים שבהם סלומון התפרנס בעיקר מתפעול מצלמה שניה בסרטים שצילמו אחרים (למשל ב"סוף העולם שמאלה" שצילם דוד גורפינקל, איתו עבד סלומון עוד מאזימיהם באולפני גבע בשנות הששים. כצלם ראשי, סלומון חתום על כמה וכמה מהסרטים של אורי ברבש ובועז דווידזון: "אחד משלנו", "מאחורי הסורגים", "דרך הנשר", "החולמים"; "צ'רלי וחצי", אלכס חולה אהבה", "שפשוף נעים", "לופו בניו יורק", "משפחת צנעני". סרטים נוספים שצילם: "לאן נעלם דניאל וקס" של אברהם הפנר, "עד סוף הלילה" ו"זולגות הדמעות מעצמן" של איתן גרין, "גמר גביע" של ערן ריקליס, "שביל החלב" ו"בחודש התשיעי" של עלי נאסר, "צור הדסים" של גדעון קולירין (על פי תסריט של בנו, ערן קולירין), "מלך של קבצנים" של אורי פסטר, וגם את "שדר מהעתיד" של דוד אבידן. לטעמי, עבודתו היפה והמרשימה ביותר היתה כשצילם בשחור לבן ב-1970 את "מקרה אשה" של ז'ק קטמור, שסלומון היה גם שותף לכתיבתו.

הבו לי סרטים גרועים או סרטים מצוינים. עליהם תמיד יש מה לכתוב. ביקורת שנכתבת מתוך סערת רגשות לפחות מהנה לכתיבה (ואולי אף לקריאה). סרטים בינוניים מניבים ביקורות בינוניות. "50/50", למען האמת, אינו בינוני. הוא למעשה די חמוד. הכל בו מתוק, מקסים ונעים. למעשה, ממש חיבבתי את הסרט הזה. הוא כתוב יפה, מלוהק יפה, משוחק יפה, והפסקול מכיל את החשודים הרגילים בסרטים מסוג זה: רדיוהד, פרל ג'אם (הסרט מתרחש בסיאטל), הבי ג'יז וג'רי רפרטי (רעיון למחקר: האם אי פעם שובץ שיר של ג'רי ראפרטי בסרט רע? דומני שלא).

אלא שזה מאותם סרטים שחוץ מלכתוב עליהם "חמוד" ואז 13 מילים נרדפות אין לי הרבה יותר מה לכתוב עליו. הוא קורקטי, משעשע במידה, לוחץ על הנקודות הנכונות, לא מנוכר מדי, לא קיטשי מדי, חמוד. ונורא נורא סטנדרטי. בתור סרט שמגיע מהמחוזות העצמאיים יותר של הקולנוע האמריקאי כמעט מדכא למצוא סרט שלוקח כל כך מעט סיכונים (סגנוניים, לפחות).

אי שם במערכה הראשונה מנסה ג'וזף גורדון לוויט לספר לאמו הדאגנית מדי שלו (אנג'ליקה יוסטון) שיש לו סרטן. "את זוכרת את 'תנאים של חיבה'?" הוא שואל אותה. רפליקה שנונה ומלאת מודעות עצמית. זה, למעשה, צריך להיות הטאג-ליין של הסרט בפוסטרים. כי מה שוויל רייזר (התסריטאי) וג'ונתן לווין (הבמאי) ניסו לעשות תלוש הישר מהמורשת הקולנועית של ג'יימס ל' ברוקס ויורשו, ג'אד אפטאו. ואכן, שניהם כבר עשו את זה: הראשון ב"תנאים של חיבה" והשני ב"אנשים מצחיקים". לשני הסרטים ההם היה נפח (קולנועי ורגשי) גדול יותר מזה של "50/50" ("50/50" אפילו גונב את סת רוגן מ"אנשים מצחיקים", בתפקיד כמעט זהה). בכל המקרים זהו ניסיון להתמודד באופן קומי עם מחלת הסרטן. "50/50" מנסה להיות הכי רפואי מהחבורה, להציג את הצדדים הכי קליניים של ההתמודדות עם המחלה, ורק אחר כך את הצדדים המשפחתיים/אמוציונליים. והוא לא רק מדיציני, הוא גם מנסה להיות ציני בקשר לכל העניין ולהפוך את הסרטן למגנט ללכידת בחורות וסקס מזדמן. הפרק הזה בסרט – שמקבל הדגשה בטריילר – לא נמשך זמן רב מדי, ומפנה מקום לחיפוש אחר אהבה אמיתית וקרבה אנושית.

נ.ב יהודי:

נדיר למצוא סרט שכל אחד הרבה מהקפטנים הראשיים שלו יהודיים: התסריטאי, הבמאי ושני השחקנים הראשיים. ובכל זאת, סרט על התמודדות עם מוות והפחד מהמוות ואין זכר ליהדותם של היוצרים. חמש שעות ניתוח, ואף אחד שם לא פותח ספר תהילים בחדר ההמתנה? (אגב, הסרט הקודם שהכיל כמות כזו של יהודים בתפקידים הכי בכירים היה "הפלישה למערב": הבמאי ג'ון פברו, השחקן דניאל קרייג, המפיק בריאן גרייזר, התסריטאי דיימון לינדלוף, יוצר הקומיקס סקוט מיצ'ל רוזנברג, העורך דן לבנטל).

נ.ב ספוילרי:

די מוקדם בסרט, כשהבנתי שאני מחבב את הדמויות, הגעתי עם עצמי להסכמה: אם הגיבור מת בסוף, אני שונא את הסרט. אם הוא חי, אני בעדו.