"הפצוע האנגלי" באנימציה

את השבוע האחרון ביליתי בירושלים מול תלמידי בית ספר מעלה, בחמישה ימים רצופים על סטיבן ספילברג. כזכור, הוא הבמאי האמריקאי האהוב עליי. או לפחות מי שאחראי על כמה מהסרטים האהובים עליי אי פעם. אני ניסיתי להראות לתלמידים – שהגיעו עם הדעות הקדומות הרגילות שאנשים נושאים על ספילברג – שהוא קודם כל במאי מגוון מאוד שפועל במגוון רחב של סגנונות ונושאים; אבל בעיקר, שמי שמגדיר את ספילברג כבמאי שעושה בעיקר סרטי ילדים (או, כשהוא עושה סרטים למבוגרים עושה אותם באופן ילדותי), עושה לא עוול ומחמיץ את הרגעים שבהם ספילברג הוא דווקא במאי מטריד מאוד שעוסק בחומרים אפלים בתוך נפש האדם והאנושות, הפחדים הכי עמוקים ובסיסיים, הדילמות המוסריות הכי עוכרות שלווה, ועם סופים שיש בהם אמביוולנטיות רבה. נכון, כל זה עטוף בקולנוע סוחף מאוד ששם דגש עיקרי על פעול ודרמה; ונכון, על פי רוב גישתו של ספילברג היא אופטימית, או לפחות כזו שרוצה להישאר מלאת תקווה, גבר שגורם לציניקנים להתייחס אליו כאל מתקתק או קיטשי.

ובתום השבוע הזה אצתי רצתי לבית הקולנוע השכונתי לראות את "טינטין", סרטו החדש, וככל הנראה סרט שלעולם לא אזכיר בהרצאות ספילברג עתידיות. למעשה, זהו ככל הנראה הסרט הראשון של ספילברג כבמאי שהוא סרט ילדים מובהק (לבני נוער מגיל 12, לא ילדים קטנים, כי יש בסרט כמה קטעי אלימות וענייני אלכוהול ושכרות), אני תוהה האם גם מי שחש נוסטלגי ל"טינטין" (אני חף מכל חיבור נוסטלגי לדמות הזאת) יחבב את הסרט כמבוגר.

זהו סרטו הראשון של ספילברג מזה שלוש שנים, מאז "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח", הפוגה משמעותית בקריירה של במאי שבעשור האחרון תקתק סרטים – חלקם מהטובים ביותר בקריירה שלו – בקצב של שניים בשנה. אבל ברור שאלה לא היו שנות מנוחה: כמפיק, נדמה שספילברג סיים עכשיו את שנתו העסוקה ביותר אי פעם – כמפיק, הוא היה חתום השנה על חמישה סרטי קולנוע וארבע סדרות טלוויזיה; וכבמאי, נדמה שהוא עבד על שלושה סרטים במקביל, שניים מהם יוצאים העונה, השלישי עכשיו בצילומים.

ואיכשהו – אולי כי ככה אני מעדיף לראות את זה, ולא בהכרח כי ככה זה באמת – נדמה לי שליבו של ספילברג לא היה לחלוטין בתוך "טינטין". כשם שסרטי אינדיאנה ג'ונס האחרונים היו יותר פרויקטים של לוקאס שספילברג עזר להוציא אל הפועל, כך גם אני מדמיין את "טינטין" יותר כפרויקט של פיטר ג'קסון (שפיק, ביים את ה-second unit, ויביים את סרט ההמשך). אגב, גם בתור סרט של פיטר ג'קסון הוא חלש.

ספילברג אמנם מתנסה כאן לראשונה באנימציית לכידת תנועה ולראשונה בקריירה שלו גם בתלת מימד, אבל אין כאן שום דבר שבן טיפוחיו רוברט זמקיס, חלוץ הסגנון הזה, לא עשה כבר קודם, או עושה באותה מידה טוב אם היה חתום על הפרויקט. למעשה, הסיקוונס המעולה ביותר של הסרט נדמה כהומאז' מובהק לסיקוונס דומה מתוך "רכבת אל הקוטב" של זמקיס (או גרסת אנימציה/תלת מימד לסצינת רכבת ההרים באינדיאנה ג'ונס השני).

למרות השמות של סטיבן מופאט, אדגר רייט וג'ו קורניש כתסריטאים – כולל קולותיהם של פג וניק פרוסט בתור הבלשים השלומיאליים תומסון ותומפסון – התסריט של "טינטין" נטול כל שנינות או ברק, ולעיתים גם הגיון. אבל כסרט הרפתקאות – דמיינו את טינטין כאינדיאנה ג'ונס נטול שארם – הסרט מכיל כמה סיקוונסים מרשימים למדי של אקשן ולהטוטנות. ראשית, אנימציית כותרות הפתיחה, שנותנת לנו הרפתקאה שלמה ונפרדת של טינטין בקיצור, ומציגה את הסרט כיצירה-בתוך-יצירה הנכתבת מול עינינו (במשרדו של ארז'ה, יוצר הקומיקס?). ואז סצינת התרסקות מטוס במדבר מרשימה למדי (בכלל, ספילברג במיטבו בסצינות מדבר, כנראה בהשראת אהבתו הרבה ל"לורנס איש ערב"); הסצינה הזת מובילה לקטע ארוך של סרטי שודדי ים, שיש בו רגעים יפים, שמזכירים שהסרט הזה אמור לעניין את קהל היעד של "שודדי הקריביים" (דמיינו את טינטין כג'ק ספארו נטול שארם); ולבסוף, בעיירה צפון אפריקאית כלשהו אנו מגיעים לפסגת הסרט, סצינת מרדף/הימלטות מסחררת וארוכה ומלאת התרחשויות שכולה בשוט אחד. ובכלל, הרגעים היפים והדי מעטים בסרט הם אלה שבהם יש פתאום שוט מורכב או זווית צילום יוצאת דופן שמבירה שאת הרגע הזה ניתן היה לבצע רק באנימציה ולכן השימוש בטכניקה הזאת מוצדק על פני צילום לייב-אקשן. הסיקוונס המרוקאי (בהיעדר שם אחר), הוא דוגמה לרגע כזה, שלמעשה מצדיק את הסרט כולוץ

ספילברג למעשה סיים את העבודה על "טינטין" לפני שנה. את הפינישים על הסרט עשה ג'קסון. בשנה הזאת, ספילברג הלך לביים את "סוס מלחמה", שייצא בעוד כחודש (וייזכה באוסקר?). וגם הסרט הזה כבר גמור. עכשיו ספילברג כבר נמצא בצפון קרוליינה ומצלם את "לינקולן", סיפור ימיו האחרונים של הנשיא האמרקאי עד הירצחו (וייזכה באוסקר?). בתור מעריץ, אני רק יכול להגיד בטון מאיים שחסר לו שלפחות אחד מהם לא יהיה יצירת מופת.

חפשו את הביקורת שמתחילה במשפט "זהו סרט הפוסט-עידן-ברנרד-מיידוף הראשון בקולנוע האמריקאי" במקום אחר. אין לי כוח להיות כבד ראש בקשר ל"מיליון סיבות לשוד" ("Tower Heist") ולדבר על האופן שבו הסרט עוסק במצב הכלכלי של אמריקה, ועל רצונו של מעמד הפועלים לנקום באילי ההון המושחתים ולבעוט להם איפה שכואב.

הסיבה לכך היא ש"מיליון סיבות לשוד" הוא קודם כל סוג של בית ספר לסרטי "בואו נארגן חבורה ונדפוק את הקופה". כי מאז המשבר הכלכלי של אמריקה מ-2008 דווקא היו כמה וכמה סרטי פוסט "פיטרו אותי ושדדו לי את קרנות הפנסיה", אלא שאתם לא טרחתם ללכת לראות אותם, כי הם היו בינוניים ומטה, ובעיקר חסרי חיים – סרטים עם דאן קיטון וקווין לטיפה או עם וויליאם מייסי ומורגן פרימן. סרטים שכמה מהרעיונות שבהם ממוחזרים לעייפה גם כאן, כמו בכל סרט שודים-נועזים. אלא שכאן כל הרעיונות המוכרים האלה – המוכרים גם מסרטי יהודה ברקן וזאב רווח, אגב – הגיעו לידיים של טד גריפין וג'ף נתנזון: הראשון הביא את הממזריות של "אושן 11" שכתב, השני הביא את הפושטקיות של סרטי "שעת שיא" שכתב, ואז לקח את זה ברט ראטנר והכניס לסרט גרוב קצבי, ובריאן גרייזר ורון האוורד הפיקו עם כל שרירי ההפקה שלהם כדי שהסרט יצולם כולו בניו יורק ולא בטורונטו (וכריסטוף בק בא ושדד את הפסקול של "תיאוריית הקשר" מתחילתו ועד סופו). התוצאה: סרט זניח לחלוטין, אבל מבדר עד צמרמורת, עם גרוב סבנטיזי חינני.

אז כן, חפשו את האנליזות במקום  אחר. אני באתי הנה כדי להסתפק בביקורת בת שתי מילים:

נו, נחמד.

גיל קייטס הפיק את טקס האוסקר 14 פעמים בין 1990 ל-2008. לא היה עוד מפיק בתולדות האוסקרים שהיה אחראי על כך כך הרבה טקסים. במידה מסוימת, האוסקר במתכונת המוכרת לנו מ-20 השנים האחרונות, הוא פרי יצירתו של קייטס, לטוב ולרע. אתמול, בגיל 77, הוא הלך לעולמו כשלקה בליבו בחנייה של קמפוס הקולנוע של UCLA שם לימד.

בהוליוודית, "מפיק האוסקר" אומר שהוא למעשה היה העורך הראשי של הטקס. הוא האתי אנטה של האוסקרים, לא המיכאל תפוח. הוא זה שסוגר את הליינאפים, מזמין את המנחים, קובע את אופי הטקס. גיל קייטס היה האיש שהביא לאוסקרים את בילי קריסטל כמנחה, ויחד הם הקימו את האוסקר לתחייה אחרי תום עידן ג'וני קרסון באוסקרים. הבוקר הספיד קריסטל את קייטס בטוויטר.

שש פעמים הנחה קריסטל את האוסקרים, ואחרי פרישתו מהם הזמין קייטס את דיוויד לטרמן, וופי גולדברג, קריס רוק, סטיב מרטין וג'ון סטיוארט להנחות. גם סטיוארט ספד לקייטס לפנות בוקר, בסוף "הדיילי שואו" שלו.

השנה, למשל, מי שעושה את העבודה של קייטס באוסקרים הוא במאי הקולנוע ברט ראטנר ("שעת שיא"), שסרטו החדש "מיליארד סיבות לשוד" עולה מחר. לכל מפיק מצוות גם במאי. הבמאי אחראי לשידור. המפיק אחראי לטקס. ראטנר, שתכף יתפנה לעסוק באוסקרים פול טיים מרגע שהוא יסיים את ענייני בכורת סרטו, כבר קיבל את ההחלטה החשובה של הטקס: הוא בחר באדי מרפי כמנחה. מרפי הוא כוכב סרטו החדש. אני מניח שאפשר לדמיין שגם בן סטילר יגיח להופעת אורח.

לגיל קייטס יש גם נקודה ישראלית. הוא השאיר אחריו אשה, יהודית רייכמן, ישראלית לשעבר. יהודית היא אשתו לשעבר של פרופ' אוריאל רייכמן. בתם המשותפת היא המפיקה רונית רייכמן, שלמדה איתי בחוג לקולנוע. באמצע שנות התשעים היתה רונית רייכמן בת זוגו של אורי ענבר. וכך, באמצעות לא מעט חוצפה ישראלית וקשרים ישראליים-יהודיים, הצליחה רונית רייכמן לשכנע את אביה החורג לאפשר לצוות צילום ישראלי לעשות את מה שאף צוות צילום אמריקאי לא עשה לפניכן: לתעד את ההכנות לטקס האוסקר של 1997. וכך נוצר "פסל הזהב", סרטם התיעודי של אורי ענבר ודורון צברי, בהפקתה של רייכמן, שמתעד את האוסקרים כמבצע צבאי ואת העומדים בראשו – הבמאי והמפיק – כגנרלים היוצאים למלחמה. הנה קטע מהסרט. את קייטס תראו החל מהדקה ה-6:22:

הנה, עוד 93 דקות של צפייה.

זה התחיל כמיזם של יו-טיוב ונגמר כמיזם של יו-טיוב. הבמאי קווין מקדונלד ("אל תוך האינסוף") והמפיק רידלי סקוט פנו אל גולשי יו-טיוב וביקשו מהם לתעד יום אחד בחיים, את ה-24.7.2010 – ולהעלות את התיעוד שלהם ליו-טיוב. הם לקחו את 4,500 השעות שהצטברו, וערכו מהם סרט בן 94 דקות בשם "החיים ביום אחד", שמראה מה קורה מסביב לעולם, לאנשים פשוטים, מהזריחה, ועד הזריחה למחרת. באופן משונה, זה יצא פחות מרשים ממה שזה היה צריך להיות. אבל יש שם המון רגעים קטנים ויוצאי דופן שאפשר לברור מהסרט, חלקם מרגשים, חלקם ערוכים במיומנות, ויש גם סצינות בלתי ניתנות לצפייה. כתבתי על הסרט כאן, כשהוקרן כסרט הפתיחה של דוק-אביב בתחילת מאי. מאז הוא הוקרן גם ביס דוקו. ועכשיו הוא מגיע לביתו הטבעי: יו-טיוב.

ג'פרי וולס, שבזכותו הגעתי לזה שסרט זמין לצפייה ביו-טיוב (ודרכו הבנתי שהבכורה ביו-טיוב הקדימה את הבכורה בדוק-אביב), מזהיר אתכם לדלג על סצינת שחיטת הפרה בדקה ה-43. אני הרצתי שם קדימה. יש עוד כמה רגעים שבהם נראה שהיוצרים מקבלים רשיון מגולשים להציג את אכזריות העולם וזוועותיו המדממות, ולהתמקד בפולקלור במקום בחיים. יש גם ישראלי אחד לקראת הסוף.

הנה הסרט במלואו:

ואם אתם חיים בבריטניה הגדולה: פרויקט "חיים ביום אחד" הבריטי יתרחש ב-12.11, עוד 11 יום. הפרטים וההוראות כאן.

הנה, זה יעסיק אותנו עכשיו ל-90 הדקות הבאות.

קווין בראונלו זכה לפני שנה באוסקר כבוד על עבודתו בשימור הקולנוע האילם. השבוע הוא הגיע לאוניברסיטת קיימברידג' והרצה שם על תולדות הקולנוע האילם. תקופה שנמשכה בסך הכל 30 שנה, אבל – כפי שבראונלו גם ממחיש באמצעות קטעי סרטים – במהלכה הומצאו כל ההתפחויות קולנועיות הטכניות והסיפוריות שהקולנוע משתמש בהן עד היום (חוץ מהמחשב).

אני חשבתי שאני די בקיא בתולדות הקולנוע האילם והימים הראשונים של הקולנוע, אבל בראונלו מהר מאוד חושף פרטים וקטעים מהפרה-היסטוריה והתקופה הפרמיטיבית של הקולנוע.

הכותרת המפתיעה של אתמול: מתחם תרבות שכולל עשרה אולמות קולנוע יוקם בשכונת אבו טור בירושלים. זה הדיווח של "הארץ". עשרה אולמות קולנוע! רגע רגע. בירושלים יש כרגע, אם ספירתי נכונה, כ-16 אולמות קולנוע (לקולנוע בהפצה מסחרית, כלומר שספרתי רק אולם אחד מתוך ארבעת אולמות הסינמטק). בקיץ הבא אמור להיפתח בסמוך לבנייני האומה הסינמה סיטי הירושלמי שיכיל 14 אולמות רגילים ועוד ארבעה אולמות VIP. ועכשיו עוד עשרה?! כלומר, תוך שלוש שנים יהיו בירושלים 44 אולמות קולנוע! גם אם נהיה ריאליים וניקח בחשבון שארבעת אולמות הקולנוע של גלובוס בבנייני האומה יסגרו אחרי פתיחת סינמה סיטי, ושגם קולנוע סמדר לא יחיה לנצח, עדיין נגיע לכ-39-40 אולמות קולנוע. כפול מכמות אולמות הקולנוע בתל אביב! (ובתל אביב אני לא רואה כרגע סיכוי שייפתחו אולמות קולנוע חדשים בשנתיים הקרובות, עם או בלי הפתיחה המתמהמהת של שלושה אולמות חדשים בסינמטק).

השאלה שבוודאי מסקרנת את שוק המפיצים: מי יפעיל את מתחם הקולנוע הזה? אם אנשי קרן שרובר יעשו בחוכמה, הם ישאירו אותו כמתחם עצמאי בניהול עצמי, בו הם עצמם בוחרים את רפרטואר הסרטים לפי טעמם ולפי אופי קהלם, על סמך המצאי הזמין. יש בארץ מעט מאוד בתי קולנוע עצמאיים, שלא קשורים לאף רשת. יש את חן ברחובות, כוכב ברמת השרון והקולנוע בבית גבריאל. וזהו. אם המתחם באבו טור יהיה כמותם, זה יכול לייצר מתחם שונה וייחודי בנוף הקולנוע הישראלי, שלא שבוי בידיים של טייקון כזה או אחר, עם אינטרסים שלאו דווקא משרתים את הקהל.

אבל אני מניח שכדי להקטין כאבי ראש, אנשי הקרן יערכו מכרז למציאת מפעיל לקולנוע, והמפעיל הזה יהיה אחד מבעלי בתי הקולנוע הקיימים. לא אתפלא, למשל, אם אנשי קולנוע לב יהיו אלה שיפתחו שם קומפלקס חדש שלהם, שיקטינו את חששותיהם אם התוכניות העירוניות שמנסות אחת לתקופה לחמוד את קולנוע סמדר אכן יתממשו. אנשי גלובוס גרופ עשויים להתעניין בהפעלת המתחם, במקום האולמות שלהם בבנייני האומה. ולא הייתי פוסל אפשרות שדווקא דמויות כמו עמוס הורביץ (הבעלים של קולנוע כוכב) או עודד הורוביץ (סרטי אורלנדו) יתעניינו בהפעלת המקום.

בקיצור, אקשן. וכל זה, ממש למרגלות הסינמטק הירושלמי.

================

מייק גודרידג', העורך של "סקרין דיילי", מהמר של"הערת שוליים" לא תהיה בעיה להיכלל בשורט-ליסט בן תשעת הסרטים של האוסקר הזר, ממנו יבחרו חמשת המועמדים הסופיים. גודרידג' מצטרף בזאת לפיטר קנגט מ"אינדי-ווייר" שכבר שבועות חוזה אותה דבר. וגם אני.

===============

זו הביוגרפיה המדוברת של העונה. על הדמות התרבותית רבת ההשפעה ויוצאת הדופן שהסעירה רבים, אבל שרק אחרי מותה אפשר לספר את סיפורה האמיתי. כן, אני מדבר כמובן על הביוגרפיה החדשה על סטיב ג'ובס פולין קייל. קייל, שהיתה מבקרת הקולנוע של "הניו יורקר", שינתה לא מעט את האופן שבו כותבים על סרטים, וגם את ההגדרה שבין סרט "טוב" ל"רע" (היתה לה חיבה לסרטי בידוריים, שמבקרים רבים בני דורה נטו להתנשא עליהם). ומלחמתה העיקשת באנדרו סאריס (הקולגה מ"הווילג' וויס") נהיבה כמה מהרגעים המרשימים של תולדות ביקורת הקולנוע האמריקאית, בדיוק בתקופה בה גם הקולנוע האמריקאי עצמו היה בתהליך של שינוי ומהפכה. הנה לטעימה, קטע מהביוגרפיה, על המלחמות של קייל מול העורך האגדי של "הניו יורקר", וויליאם שון.

ובהזדמנות זאת, יוצאת אסופה נוספת של כתביה של קייל, ומתוכה טקסט שהיא כתבה ב-1978 בו היא מנסה להבין איך זה שיש אנשים (קראו: מבקרי קולנוע) שפשוט לא אוהבים (קראו: מפחדים) מסרטים אמריקאים גדולים (היא כוללת כאן את "מלתעות", "קארי" ו"נהג מונית" כדבוקה אחת). היא מאשימה אותם שהם מחמיצים את "גדולה של הקולנוע האמריקאי".

מתיו וויינר עסוק עכשיו בכתיבת העונה החמישית של "מד מן", אבל הוא עשה הפסקה השבוע כדי לבוא לתוכנית הראיונות האינטרנטית שמנחה… אחותו הגדולה, כתבת המדיה אליסון וויינר. היא לא רק חושפת תמונות משפחתיות, אלא גם מספרת שוויינר כתב את הפיילוט שבע שנים לפני שהסדרה למעשה הופקה, והוא מספר איך במשך שנים אף אחד לא רצה להפיק את הסדרה. רק כשהוא הצטרף לצוות הכותבים של "הסופרנוס" הוא התחיל לעבוד עליה. בכלל, המון ענייני אחורי-הקלעים של עולם הטלוויזיה ועיתונות המדיה בשיחה המשפחתית המשונה הזאת:

מה ראו בני ישראל בסוף השבוע בקולנוע?

הסרטים הכי נצפים בסינמה סיטי בסוף השבוע (על פי אתר האינטרנט שלהם) היו "ג'וני אינגליש 2", "עולם הזמן", "משחקי שלטון", "התפשטות" ו"חיים בהחלפה". על פי אפליקציית יס פלאנט באייפון, הסרטים הכי נצפים ברשת הזאת היו "עולם הזמן", "ג'וני אינגליש 2", "התפשטות" ו"חיים בהחלפה".

על פי החישובים שלי, "ג'וני אינגליש 2" היה צריך לחצות את קו מאה אלף הצופים בסוף השבוע האחרון.

============

אגב, בסוף השבוע הראשון לצאתו (בשבוע שעבר), ראו בארץ את "החוב" האמריקאי/אנגלי כ-12,000 צופים. פתיחה נאה לסרט ישראלי, פתיחה צוננת לסרט הוליוודי. אני עכשיו סקרן: האם יצליח הרימייק להביא יותר צופים ישראליים מהסרט הישראלי המקורי, אותו ראו בארץ לפני ארבע שנים כ-60,000 איש?

==============

ומה מצב הסרטים הישראליים בבתי הקולנוע?

"בוקר טוב, אדון פידלמן" הגיע ל-45,000 כרטיסים. "אחותי היפה" הגיע ל-34,000 כרטיסים. ולמרות שאנשי "הערת שוליים" הוציאו קומוניקט על הגעתם ל-250,000 צופים, הרי שכשזה מגיע לכרטיסים, הם אמנן קרובים מאוד (245,000) אבל עוד לא שם. אם סופרים מספרי צופים – הקרנות סגורות למיניהן – ולא רק כרטיסים הנמכרים בקופות, המספרים גבוהים יותר.

ואת "השוטר" ראו בעשרה ימים רק 8,000 איש. אאוץ'. הסרט הישראלי הכי מרתק ומסעיר שנעשה כאן מזה זמן לא מצליח להתחבר (ולהתחבב) על הקהל.

================

"סינמסקופ" נמצא השבוע בדרכים, ואם אתם רוצים לראות את הבלוג בלייב יש לכם שתי הזדמנויות לעשות את זה.

ביום רביעי (2.11) ב-20:00 אהיה בסינמטק חולון, בפתיחת ההקרנות של סרטים ישראליים מהעשור האחרון לציון עשר שנים לחוק הקולנוע. הסרט שיוקרן הוא "ואלס עם בשיר" ולפניו אני אנסה להסביר מה קרה לקולנוע הישראלי בעשור האחרון. ולמה. הכניסה חינם!

במוצאי שבת (5.11) ב-20:30 אהיה בסינמטק הרצליה, שם מתקיימת החודש מחווה משובחת לבמאי התאילנדי פן-אק רטנארואנג. לפני הקרנת סרטו הנפלא "חיים אחרונים ביקום" אני אנסה במשך כחצי שעה ללמד אתכם איך מבטאים את שמו. בהמשך יוקרנו גם סרטיו "פלוי" ו"גלים נסתרים".

שלום, האבר

פורסם ב"פנאי פלוס", 26.10.2011

ב"חוף מבטחים" לוקח אקי קאוריסמקי, במאי פיני שצילם את הסרט בצרפת (בעיר הנמל לה האבר, שעל שמה נקרא הסרט במקור) חומרים עלילתיים שהין בקלות יכולים להשתלב בסרט של האחים דארדן או של קן לואץ', אבל מעניק להם טוויסט מקורי. קאוריסמקי – אחד הבמאים הזרים האהובים בארץ – ממשיך גם הפעם להסתכל בעיניים על אלה שחיים בשולי בחברה, העניים, הבודדים, שגרים בבקתות, פחונים באיזורי ספר, וגם הפעם הפנים שהוא מביט בהן חתומות מבט, מאובנות, רציניות, אבל במקום להיכנע לריאליזם הקודר, הן דווקא מתהלכות בתוך סרט שמושפע מגדולי הקומדיה האילמת. ב"חוף מבטחים" נדמה לרגע שקאוריסמקי מנסה לעשות ריאליזם נוקב: מצחצח נעליים דל הכנסה פוגש פליט אפריקאי הנרדף על ידי החוק. במקביל, אשתו מגלה שיש לה גידול סרטני. זוכרים את "Welcome" של פיליפ נוארה? ובכן, העלילה כמעט זהה. אלה החומרים מהם במאים רציניים מדי יעשו טרגדיות קורעות לב וינסו לשכנע אותנו שכל העצב והטרגדיות והאסונות שהם משלבים בסרטיהם נמצאים שם כי פשוט ככה זה החיים, וששאיפתם היא שהקולנוע יהיה דובר אמת, יציג את החיים כמות שהם, במלוא כיעורם, חיספוסם ונואשותם. ואז מגיע קאוריסמקי ועומד מולם וזועק: בולשיט!

הרי גם זה וגם זה שקר ומניפולציה. הקולנוע מציג מציאות סלקטיבית, רגעית. כך שהגישה הלבבית, האנושית והאופטימית של קאוריסמקי (למרות שנאמרת בפנים עצובות) אינה בהכרח שקרית יותר מהגישה הדכאונית ומרת הגורל של האחים דארדן, הוא רק מוכיח שלו ולהם יש השקפה אחרת על החיים. שניהם רואים את המצוקה, את אי הצדק, את ביש המזל (וגם הדיכוי), אבל האחד מאמין גדול בטוב ליבו של האדם, והאחרים פסימיים. או לפחות שהאחד משתמש בקולנוע כדי להביע משאלות, לייחל לטוב, לא רק להתרפק על הרע.

קאוריסמקי בוחר בגישתו של צ'רלי צ'פלין לקולנוע: החיים אינם הוגנים, אבל יש בהם המון רגעי חסד. עם החומרים הנ"ל, שכאילו נלקחו מסרט תיעודי או מהדורת חדשות, קאוריסמקי עוש את ההפך הגמור ממה שאנו מצפים: סרט בו הכל טוב, בו הכל בסדר, בו כולם אנשים טובים ומתנהגים בהגינות ובטוב לב. איך זה יתכן? כי זה קולנוע, וכי קאוריסמקי מביים את הסרט כמלדורמה שהתהפכה: במקום קטסטרופות כל רגע, רגעי חסד. במקום היסטריה, דממה. ובדרך הוא עורך לנו (כהרגלו) מחוות לקולנוע שהשפיע עליו, בעיקר משנות הששים: הבחינו בשניים מגיבורי הקולנוע הצרפתי של שנות הששים בתפקידים קטנים. ז'אן-פייר ליאו, הלא הוא אנטואן דואנל מסרטיו של פרנסואה טריפו, בתפקיד המלשין (לא בפעם הראשונה שלו עם קאוריסמקי); ופייר אטקס, במאי וקומיקאי (ובן דורו של ז'אק טאטי שגם רוחו מרחפת על פני סרטיו של קאוריסמקי) בתפקיד הרופא. וכרגיל אצל קאוריסמקי, המון מוזיקה. ליטל בוב, פיגורת בלוז צרפתית, מתארח בסרט בתפקיד עצמו, בתספורת שג'ים ג'רמוש היה הורג בשבילה.

בתחילת השנה הודיע סטיבן סודרברג שהוא פורש מעשיית סרטים. זה היה בשלב שהוא היה מאוכזב מהכיוון שאליו צעדה הקריירה שלו. הסרט שלו "צ'ה", על שני חלקיו, נכשל מסחרית. וכך גם סרטו "המודיע". זו היתה הכרזה משונה, כי סודרברג – אחד הבמאים האמריקאיים האהובים עליי בעשרים השנים האחרונות – מעולם לא היה במאי שמסחריות הניעה אותו. למעשה, אחרי עשור של יצירת סרטים כמעט איזוטריים (אבל חלקם נהדרים ונפלאים) הוא הגיע להצלחה מסחרית רק ב-1998 על דרך מקרה כשחבר לג'ורג' קלוני וביים את "רומן לא חוקי" ואז את סרטי "אושן 11". גם אז, נדמה היה שהוא בוחל במסחריות ודואג לאזן את עצמו עם סרט ניסיוני/מאולתר/מתגר/דל תקציב בין הפרויקטים האולפניים יותר. ואולי הוא הרגיש שבתור מי שבמידה מסוימת השיק את גל הקולנוע העצמאי (עם "סקס, שקרים ווידיאוטייפ", עליו זכה בפסטיבל קאן בגיל 26. בגיל 38 הוא זכה באוסקר), אין לאנשים כמותו יותר מקום בעולם שנהיה יותר ויותר תאגידי ופחות ופחות עצמאי. הכרזה משמעותית מצד במאי זוכה אוסקר, שאי אפשר להגיד עליו שהוא יוצר מתוסכל ואלמוני. לא משנה מה היתה הסיבה, זו היתה זעקה מתוקשרת מאוד לעזרה מצד אחד הבמאים החשובים של דורנו, ולמרבה המזל, הוא כנראה לא התכוון למילה ממנה. כי הדבר הבא שסודרברג קם לעשות הוא לביים שני סרטים חדשים כמעט בנשימה אחת. הראשון, "התפשטות" יוצא כעת; השני, ייצא בתחילת 2012. הוא כבר מצלם סרט נוסף בימים אלה, משהו קטן וניסיוני, כהרגלו, לפני שהוא פונה לעבוד על שני פרויקטים אוולפניים גדולים יותר. למעשה, במהלך 2012-2013 אמורים לצאת ארבעה סרטים בבימויו. אם ככה נראית הפרישה שלו, שיפרוש כל יום.

אני מקדים את כל זה כדי להבהיר ש"התפשטות" הוא סרט של במאי בפנסיה. בן 48 ובפנסיה. ואכן, ניכר שזהו סרט של במאי בפנסיה, כי סודרברג – במאי שמרבה לחדש סגנונות ורעיונות בסרטיו – לראשונה עסוק כאן במיחזור. "התפשטות" בנוי ומצולם (סודרברג הוא גם הצלם של סרטיו, תחת שם העט פיטר אנדרו) ממש כמו "טראפיק", הסרט עליו זכה באוסקר על בימוי: ריבוי דמויות ולוקיישנים ועלילה תמנונית שעוקבת אחר תהליך הפצתו של וירוס קטלני. זה אומר לא מעט על במאי שמגיע לסרט ללא כוחות יצירתיים מחודדים במיוחד ועדיין מצליח להוציא תחת ידיו משהו מהנה מאוד, מותח, עוכר שלווה, שהוא בו בזמן גם רציני להחריד, אבל גם ציני מאוד (סודרברג זימן אל הסט את מיטב שחקני הוליווד העכשוויים כדי שימותו בזה אחר זה).

נשאלת השאלה מה ליוצר כמותו ולסרט שנראה כמו מותחן רפואי שגרתי מהסוג שוולפגנג פיטרסן כבר עשה? ראשית, כי כבר בפתיחה סודרברג מציג את תפיסתו המיזנטרופית: הוא מצלם בתקריב כל נגיעת כף יד בחפץ או באדם אחר. המסר המובהק ממנו יוצאים מהסרט הוא שמגע הורג. הסרט הזה צריך להיות ממומן על ידי חברות לג'לים לחיטוי. הוא הופך את כל צופיו לא רק לג'רמופובים, אלא לחרדי-אדם: כולנו נשאים פוטנציאליים של מחלה איומה. ובהתאם, סודרברג מקדיש פחות זמן למותחן נגד הזמן של ניסיון דיכוי המגיפה, ויותר לדינמיקה האנושית שהמגיפה הזאת מעוררת. מהבחינה הזאת, "התפשטות" הוא סוג של פראפרזה על "על העיוורון" של ז'וזה סראמגו (שזכה לעיבוד קולנועי לא מאוד מוצלח), אבל גם לסרטי וירוסים/מפלצות כמו "שחר המתים" או "הערפל", בהם החרדה מפני הווירוס/מפלצת היא רק מנוע דרמטי כדי לבדוק מה קורה לאנושות כשקטסטרופה כזו מתחוללת, ובכל המקרים אלה בני האדם, שמתברר שמרגע שמסירים מעליהם את הציוויליזציה הם הופכים למפלצות הכי מסוכנות והכי קטלניות. לפיכך, "התפשטות" אולי מוצג כמותחן רפואי, אבל בפועל זהו סרט האימה הכי מפחיד כרגע בבתי הקולנוע.

שני עניינים שכדאי להבחין בהם בסרט. האחד, יש כאן דרמת מוסר. המגיפה מוצגת לא כאקט רנדומלי אלא כעונש. על מה? על חטא הניאוף. אבל גם על ההשחתה האקולוגית של כדור הארץ על ידי תעשיינים. ויש גם מטאפורה מצוינת של קזינו במרכז הסרט – שמלמדת אותנו שהחיים הם קזינו, הימור אחד גדול, אבל שגם שיש כאן עניין של דיכוי – פועלי הדחק העניים במרתפי הקזינו מול שועי עולם העשירים בקומת ההימורים. הניצול של האחד את השני אשם במגיפה, אבל הווירוס אינו מבחין בין עשיר לעני. מהבחינה הזאת, שימו לב למבנה הסרט: הסרט ממספר את הימים מפרוץ המגיפה. אבל הוא מתחיל עם היום השני. לאן נעלם היום הראשון? חכו לו.

ובטון מאוכזב יותר: הסרט הזה לוקה בשנאת בלוגרים קטלנית. בלוגים הם גרפיטי עם סימני פיסוק, כך נאמר בסרט. אאוץ'.

נ.ב:

בשבוע הבא ייצא בארץ סרט הפשע האלים אך הקולי "דרייב". באופן משונה שניים מהשמות ב"התפשטות" נמצאים ב"דרייב": קליף מרטינז, המלחין הכמעט-קבוע של סודרברג הלחין את שני הסרטים בצלילים אלקטרוניים; ובריאן קרנסטון (מ"שובר שורות") מגלם תפקידי משנה לא מאוד גדולים בשניהם. ואגב, כפילים: ג'ניפר אילי – הלא היא ליזי מ"גאווה ודעה קדומה" הטלוויזיוני – מופיעה כעת גם ב"התפשטות" וגם ב"משחקי שלטון" (זה בוודאי לא מקרי: קלוני וסודרברג חברים קרובים וחולקים ביניהם גם אותו מפיק). כן, אותו "משחקי שלטון" בו תמצאו את ריאן גוסלינג שתראו מהשבוע הבא גם ב"דרייב".