טום שראק/דארת ויידר. צילום: רויטרס/AMPAS

הלילה התקיים בהוליווד הטקס לחלוקת פרסי אוסקר לשם כבוד שמחלקים ראשי האקדמיה (באנגלית: Governors Awards). בשנה שעברה זכו שם פרנסיס פורד קופולה וז'אן-לוק גודאר, אבל השנה השמות – לפחות לטעמי – היו של אנשים הישגים פחות משמעותיים בתחום הקולנוע: השחקן ג'יימס ארל ג'ונס, המפיקה והשחקנית (ואשת הטלוויזיה) אופרה ווינפרי ואיש האיפור דיק סמית ("מגרש השדים").

בפתיחת האירוע עלה טום שראק, נשיא האקדמיה, כשהוא לבוש כמו דארת ויידר, ומלווה על ידי חבורת סטורם-טרופרס, הוא הוריד את המסיכה ופתח ושאל: "… ואיך היה השבוע שלכם?" – תזכורת לכך שבמקביל להפקת כל האירוע הזה, ראשי האקדמיה היו צריכים להתמודד עם כל פרשת ראטנר/מרפי/גרייזר/קריסטל.

תלבושת דארת ויידר היתה תזכורת לכך שג'יימס ארל ג'ונס מזוהה בראש ובראשונה בתור הקול של ויידר מששת סרטי "מלחמת הכוכבים" (דיוויד פראוס, השרירן שגילם את ויידר מתחת למסיכה ולא ידע שקולו יוחלף, בטח ישב בביתו ורתח מזעם). ג'ונס גם מוכר לרוב העולם בתור האיש שאומר This is CNN  במעברונים של רשת החדשות, וקולו מזוהה גם עם פרסומות לכרטיסי אשראי (ובתור הקול של מופאסה ב"מלך האריות"). אבל ג'ונס הוא גם שחקן נהדר, גם אם הפילמוגרפיה שלו מצומצמת למדי. אני די משוכנע שמי שעומד מאחורי האוסקר הזה הוא פיל אולדן רובינסון, אחד מראשי האקדמיה (ובמאי/תסריטאי אהוב עלי מאוד), שג'ונס עשה תפקיד מקסים ב"שדה החלומות" שלו. אני יכול לחשוב על עשרים שחקנים שמגיע להם אוסקר כבוד מהאקדמיה לפני ג'ונס על תרומתם לקולנוע ועל הישגים אמנותיים (שלא זכו להערכת האקדמיה בזמן אמת) – אבל אני מעריך שרובינסון דחף שם כהוגן.

אלא שכמו גודאר בשנה שעברה, גם ג'ונס לא הגיע לטקס, אבל לא כי הוא מחרים את הוליווד ובז לאוסקרים, אלא כי הוא מככב בווסט אנד בלונדון ב"הנהג של מיס דייזי" מול ונסה רדגרייב (בתפקיד אותו ביצע מורגן פרימן בסרט). אז אתמול, אחרי שהסתיימה ההצגה היומית פלשה האקדמיה ההוליוודית לתיאטרון הלונדוני והעניקה לו את הפרס. הנאום של ג'ונס פשוט מושלם בעיני – בכתיבה ובביצוע – ומוכיח שאכן זכה בפרס שחקן שהוא קלאסה אמיתית. כדאי לכם לצפות בסרטון הזה כאן.

=================

ל"ואניטי פייר" יש מבקר קולנוע חדש. קוראים לו פול מזורסקי. הנה המדור הראשון שלו, בו הוא מנסה להתמודד עם "מלנכוליה" של לארס פון טרייר ועם "ג'יי אדגר" של קלינט איסטווד. את שניהם הוא לא ממש אהב או הבין, אבל "מלאנכוליה" השאיר עליו רושם גדול יותר (בעיקר בזכות סצינות העירום של קירסטן דאנסט). פתיחת מדורו הראשון, בו הוא מספר על הביקורת הקטלנית שקיבל מווינסנט קאנבי ב"ניו יורק טיימס" על סרטו הראשון, "בוב, קרול, טד ואליס", ועל הטלפון שקיבל מפולין קייל שמרגיעה אותו שלדעת ולדעת עמיתיה סרטו דווקא מצוין, כדאי לקריאה, על הקשר בין יוצרים ומבקרים. ובצירוף מקרים, הסרט הזה של מזורסקי מ-1969, ישודר בערוץ "הוט פריים" בעוד 11 יום (ב-24.11).

===============

וארול מוריס כתב ביקורת ל"ניו יורק טיימס" על ספרו החדש של סטיבן קינג, העוסק בחייו של לי הארווי אוסוולד בימים שלפני רצח קנדי, ואחרי שהוא גמר לכתוב את הביקורת הוא גם ביקש לראיין אותו. קינג מדגיש שמדובר ברומן בדיוני, לא ביגרםיה על חייו של אוסוולד, וכן – הוא מאמין שאוסוולד אשם ברצח קנדי ושהוא פעל לבד. זה מה שיצא.

===============

ובינתיים, אצל האל הארטלי: הוא הצליח לגייס כבר את כל 40,000 הדולר שהוא היה זקוק להם כדי להוציא את הדי.וי.די של סרטו החדש, אבל הוא כל כך הוקסם משיטת המימון הזאת של קיקסטארטר שהוא אומר עכשיו שבזמן שנותר עד סוף הקמפיין (עוד 17 יום) אם הוא יצליח לגייס עוד 40,000 דולר הרי שלמעשה זה יממן לו את כל הוצאות הסרט, כולל המשכורת שהוא חייב לשחקן הראשי שלו, די.ג'יי מנדל.

================

דרך אחרת לממן קולנוע עצמאי היא באמצעות פרסים. אתמול זכתה רוני קידר בפסטיבל סרטי הנשים ברחובות על סרטה "ג'ו ובל". היא גברה על סרטים כמו "לא רואים עליך", "הנותנת" ו"עמק תפארת", שזכו בפרסים בחיפה ובירושלים, וקיבלה 20,000 שקל, שאם אני זוכר נכון את הראיונות שלה לפני יציאת הסרט, זה מכסה בערך חצי מעלות הפקתו. ברכות מ"סינמסקופ", מהתומכים הגדולים של "ג'ו ובל".

אני עדיין מתלבט אם לכתוב ביקורת על "לא רואים עליך" או לא. מצד אחד, אני מתקשה להיזכר בסרט שיותר סבלתי מהצפייה בו מהעת האחרונה. מצד שני, למקרא ולמראה הכתבות העוסקות בסרט והמסבירות עד כמה קרוב ואישי נושא הסרט ליוצרת שלו, מיכל אביעד, אני מרגיש צורך לנהוג כאן בכפפות משי. זה לא סרט, זה וידוי. זה לא סרט, זה סדנת ריפוי בעיסוק. זה לא סרט, זו זעקה גדולה. ואני? אני מבקר סרטים.

העניין הוא שנדמה לי שדווקא מיכל אביעד הדוקומנטריסטית – שכמה מסרטיה התיעודיים הערכתי למדי – החמיצה כאן נושא אדיר. טיפול תיעודי, עמוק, מתוחקר, על פרשת "האנס המנומס" משנות השבעים, ועל האופן שבו טיפלו בפרשות אונס במשטרה ובתקשורת אז מול היום, היה מייצר (לטעמי) סרט מוצלח יותר על הפרשה הזאת. הסרט נוגע בזה כחוט השערה, בעוד סרט תיעודי היה יכול להיות משמעותי יותר.

אני מביט בצילום (הרע), בדרמטורגיה (הרעה), בכתיבה (הרעה) בעולם הדימויים (המזעזע) ואם הייתי מחמיץ את הכתבות ולא יודע שיש כאן עניין אישי, הייתי כותב על הסרט מילים קשות, ומוסיף שבתור גבר הוא גם עושה כל מה שהוא יכול כדי להעליב ולהפליל אותי ואת כל המגדר שלי באופן אישי וכללי. וזה, בנוסף לכל, גם מכעיס. ואולי זה העניין: שכגבר נדמה לי שהסרט מושך את שטיח הלגיטימציה מתחת לחוות הדעת שלי. כי בעולם של "לא רואים עליך" כל הגברים (ובעיקר, כל לובשי המדים) אנסים. ודרכם של מבקרי קולנוע לאנוס, אני מניח, הוא בקטילה. אז אני לא כותב ביקורת על הסרט.

הפוסט הזה עולה בתאריך 11.11.11 בשעה 11:11, וזה זמן מצוין להזמין את נייג'ל טאפנל שיסביר לנו מה כל כך מיוחד במגברים שלו:

לפני 12 דקות (ב-23:30 שעון ישראל) פרסם בילי קריסטל את 140 התווים הבאים בטוויטר שלו:

Am doing the Oscars so the young woman in the pharmacy will stop asking my name when I pick up my prescriptions. Looking forward to the show

זה לא קיבל אישרור מאף גורם רשמי או אף בלוג קולנוע,לכן לא ברור האם זו הודעה רשמית או הלצה. אבל כרגע אפשר להתחיל להפיץ: בילי קריסטל כנראה חוזר להנחות את האוסקרים.

מה שאומר ששפתו הגסה של ברט ראטנר עוד תתגלה כדבר הטוב ביותר שקרה לאוסקרים מזה שנים. תוך 24 שעות יש להם מפיק עם יותר סטייל (ועם אוסקר) ואת מנחה האוסקר הטוב ביותר בתולדות הטקס (מבין המנחים החיים). זו תהיה הפעם התשיעית של קריסטל בתור מנחה האוסקרים.

הבליץ של "החבובות" התחיל. קמפיין "החבובות", שהיה עד עכשיו נחלת האינטרנט, הגיע לטלוויזיה. צופי ערוץ דיסני מקבלים כבר שבוע, למעלה מחודש לפני בכורת הסרט, שטיפת מוח חבובותית הגונה. קרמיט וחבריו מופיעים במעברונים, הקליפ של או.קיי גו מקבל רוטציה גבוהה. בנות הבית כבר עומדים עם המעילים ליד הדלת מוכנים לצאת לקנות כרטיסים. לאט, לאט, אני אומר להן, יש עוד חודש.

זו סינרגיה בגרסתה הניינטיזית הוותיקה. בישראל לא רואים יותר מדי ממנה, אבל דיסני אלופים בזה: הם יציפו את כל הערוצים שבבעלותם בפרומואים למוצרים שלהם.בגלל שהפרומואים הם תוצרת ערוץ דיסני, אני תוהה של מי היוזמה: האם היא מגיע ממפקדת דיסני העולמית, או שת"פ בין המפיץ הישראלי למפעיל הערוץ המקומי?

לעומת זאת, באופן משונה לא ראיתי שום זכר ל"טין טין" בערוץ ניקלודיאון, ערוץ ששותף להפקת הסרט. האם זה רק בגלל שבארץ אין חיבור בין מפעילי הערוץ ובין מפיצי הסרט? או שערוץ ניקלודיאון מראש פחות מאמין שלצופיו יהיה עניין ב"טין טין"?

==================

ועוד בערוץ דיסני: בשורות טובות למעריצי "פיניאס ופרב", סדרת הטלוויזיה האהובה עליי כרגע – היא חודשה לעונה רביעית. וחדשות עוד יותר טובות: מייקל ארנדט, התסריטאי של "מיס סאנשיין הקטנה" ו"צעצוע של סיפור 3", הובא לשכתב את התסריט לסרט הקולנוע של "פיניאס ופרב" המתוכנן ל-2013. מפיקי "פיניאס ופרב" אומרים שעלילת הסרט תשלב בין עולם האנימציה ובין עולם הלייב אקשן, בסגנון "מי הפליל את רוג'ר ראביט", וזה דווקא לא מלהיב אותי. סרטי ילדים מהעת האחרונה שלקחו דמויות אנימציה והעבירו אותן לעולם האמיתי – "הדרדסים", "אלווין והצ'יפמאנקס", "יוגי דוב" – לא היו כל כך מוצלחים לטעמי האישי. אני מקווה שהם לא יהרסו את פיניאס ופרב.

עד כאן כותרות ערוץ דיסני.

=================

אפרופו החבובות: עכשיו שאדי מרפי פרש מהנחיית האוסקרים הזדרז סקוט וויינברג מ-movies.com להשיק קמפיין פייסבוק וטוויטר לשכנע את העולם שקרמיט וחבריו צריכים להנחות את האוסקרים.

================

בפייסבוק של סינמה סיטי עלתה טבלה המציגה את כל הסרטים שאמורים לעלות בארץ מעכשיו ועד סוף מרץ 2012, לפי שבוע. תעשו צילום מסך ותראו כמה מהסרטים האלה באמת יופצו, ואם כן, האם יופצו בתאריך המתוכנן.

==============

כבר התלהבתי בעבר ממיזם הסרטים הקצרים של "עין הדג", ועכשיו אני מתלהב בשנית. הנה כרך ב' של המיני-מגזין-הלכאורה-חודשי לענייני סרטים קצרים והוא גדוש בכמה הפתעות מוצלחות למדי. פרויקט העיצוב והווידיאו של בצלאל המציג שדים מהמסורת והמיסטיקה היהודית נהדר בעיניי. ויש שם קליפ חדש שצילם קותימן ללהקת הפשרות, בכיכובו של יונתן קוטנר (שדומה להפליא לאביו, יואב). במקום לאמבד אותם כאן, אני נותן ל"עין הדג" את הקרדיט שמגיע להם ושולח אתכם אליהם (כדי שאם פרטנר יפטרו אותי במהלך השנה הקרובה במסגרת גלי הקיצוצים שלהם, שיהיה בית שיסכים לקלוט אותי).

=================

כזכור, בעוד יומיים יתקיים היום הבריטי של מיזם "החיים ביום אחד": אזרחי, תושבי ואורחי הממלכה המאוחדת יצלמו את עצמם ואת שגרת חייהם, והקטעים הטובים יכנסו לעוד סרט בסדרת "החיים ביום אחד". אבל מחר, 11.11.11, יתקיים מיזם דומה תוצרת ישראל, ובהפקת הפסטיבל לקולנוע גאה בראשות יאיר הוכנר, שנקרא Gay in a Day. כל הפרטים ואיך משתתפים, כאן. מהר, זה מצטלם מחר.

==============

דארן ארונופסקי חוזר לסמים. כלומר, לאנטי-סמים. הבמאי של "רקוויאם לחלום" ביים ארבעה תשדירי שירות שמנסים לשכנע בני נוער להתרחק מקראק. רוב הספוטים (חוץ מאחד) בשוט אחד. כולם מטרידים למדי.

=================

ל"אינדי-ווייר" יש עיצוב חדש. ולפרויקט קולנוע של קרן רבינוביץ' (הקרן שמימנה סרטים כמו "פעם הייתי", "שבעה", "הדקדוק הפנימי" ו"עטאש") יש אתר חדש.

ובכן, אכן לילה לבן עבר על ראשי האקדמיה. טוב, זה לא היה לילה אצלם, אבל זה היה חתיכת יום היפראקטיבי. תחילה ברט רטנר מתפטר/מפוטר, ואז אדי מרפי מודיע שגם הוא פורש ומוותר על תפקיד המנחה, וחמש שעות אחר כך (ב-2:00 שעון ישראל) מגיעה ההודעה שבריאן גרייזר הסכים להיות מפיק האוסקרים.

מבחינת האקדמיה, ההסכמה של גרייזר – שותפו של רון הווארד בחברת ההפקות שלהם "אימג'ן" – היא שיחוק. גרייזר הוא אחד המפיקים הבכירים והעסוקים בהוליווד, פעיל כמעט כמו סטיבן ספילברג בכמות הפרויקטים שהוא מריץ בו בזמן לקולנוע ולטלוויזיה. למעשה, הוא (יחד עם רון הווארד) המפיק של "מיליארד סיבות לשוד" שביים ברט ראטנר. הכל נשאר במשפחה. האם, בתור מי שחתם על הצ'ק של אדי מרפי לככב בסרט הזה, הוא ינסה לשכנע את מרפי לחזור? או שהוא יציע את זה עכשיו לבן סטילר? ומה עם צילומי "Rush", הסרט החדש של רון הווארד שהוא מפיק?

גרייזר, האיש עם התפסורת הכי לא הגיונית בהוליווד, חתום כמפיק על "ג'יי אדגר", סרטו החדש של קלינט איסטווד, שיש הצופים לו מועמדות ודאית כסרט, ויש אף החוזים זכייה אפשרית של ליאונרדו דיקפריו בפרס השחקן על משחקו בסרט. הוא הפיק הקיץ גם את "הפלישה למערב" (יחד עם ספילברג). הוא זכה באוסקר על הפקת "נפלאות התבונה" והיה מועמד שלוש פעמים נוספות.

==============

ובינתיים, ברט ראטנר ממשיך להוכיח כמה שהוא בחור אנין טעם. מיד אחרי פיטוריו מהאוסקר פורסם שהוא מתחיל לעבוד על… רימייק לרימייק של "אסקימו לימון". באמת הגיע הזמן שראטנר ובועז דווידזון יעבדו יחד. ראטנר יביים גרסה חדשה ל"הבתולה האמריקאית האחרונה" (למעשה זה "הבתול האמריקאי האחרון"), אלא שאני לא חושב שבימינו אפשר לשים את המילה "בתולה" על פוסטר של סרט.

והאם יש סיכוי שאחרי כל הברדק הזה, הוא עדיין יהיה הבמאי של "39 הרמזים", הסרט הראשון בסדרת המתח לבני הנוער שספילברג מפיק?

ודאי כבר קראתם אצל הזריזים ממני: ברט ראטנר עף מהאוסקרים. ראטנר גויס לתפקיד מפיק האוסקרים, גייס לתפקיד המנחה את אדי מרפי, שכר צוות של כותבים קומיים עכשוויים, לריענון השורות בכתיבת הטקס, ואז הלך לסיים את עבודת הפוסט וההפצה על סרטו, "מיליארד סיבות לשוד". למעשה, השבוע הוא היה צריך להתחיל לעבוד פול-טיים על הרמת האוסקר. ולמה הוא עף? כי במפגש עם קהל ביום שישי שאלו אותו האם הוא כבר התחיל לעשות חזרות על הטקס, במקום לענות "לא, זה עוד מוקדם מדי, החזרות יתחילו רק באיזור ינואר" הוא ענה: "חזרות זה להומואים". אופס, את זה לא אומרים בהוליווד (או בוושינגטון). לפחות לא למיקרופון פתוח.

יש כאן כמה צדדים לסיפור, וכולם מדכאים. דיכאון אחד זה שלטון הטרור של הפוליטיקלי קורקט. הרי ברור שזה נאמר כבדיחה (וולגרית, סרת טעם, חסרת כבוד, כל התשובות נכונות) ולא כ"אמירה הומופובית" כמו שמנסים לתאר את זה בתקשורת. וברור שמה שמתחוור כאן זה שאסור לבמאי לדבר בשפה שבה מדברות הדמויות בסרטיו. כשזה בקולנוע, אנחנו צוחקים ממשפט כזה. כשזה מחוץ לקולנוע, אנחנו עורפים ראשים.

הדכאון השני הוא שהאקדמיה באמת צריכה ילדים טובים ומחונכים בראשה, ולא פושטקים היפר-אקטיבים. האקדמיה נימקה בהחלטתה לוותר על שירותיו של ראטנר לא רק את המשפט "חזרות זה להומואים" אלא גם הראיון שנתן ביום שני להווארד סטרן, שגם הוא הכיל כמות נכבדת של שפה בוטה, שלא תעבור צנזורה ברשתות השידור.

דיוויד פולנד, למשל, כתב בטוויטר שראטנר לא עף בגלל המשפט על ההומואים, אלא מרגע שהוא קיבל את הג'וב הוא התחיל להתנהג כמו בהמה. בשעה שג'וב כזה, טוענת התקשורת האמריקאית, דורש התנהלות דיפלומטית, פוליטית, כמו שגריר.

ואולי המסקנה מכל זה היא שראטנר – שאינו כזה, ושלמעשה מתגאה בכך שהוא סוג של ערס עם פה גדול – מלכתחילה לא היה הבחירה הנכונה לתפקיד הזה, תפקיד שצריך להיות מאוכלס עם דמות יותר ממלכתית.

ובכלל, זה היה שבוע די גרוע לראטנר. הסרט שלו, "מיליארד סיבות לשוד", שחזו לו את המקום הראשון בטבלת שוברי הקופות בסופ"ש האחרון, איכזב והציג מספרים בינוניים; ואז הוא עף מהאוסקרים. יש כאן שיעור בענווה, אני מניח. אבל גם תמרור אזהרה על כוחן של מילים.

אני מניח שיהיו עכשיו לראשי האקדמיה כמה לילות לבנים. משימתם הראשונה תהיה לשכנע את אדי מרפי לא לנטוש את תפקיד המנחה, תפקיד שראטנר סידר לו. מצד אחד, מפרי שאומר בסטנד-אפ שלו "הומואים" ארבע פעמים בשניה, אמור להיזעק מכך שבדיחה גסה מובילה לפיטורים. מצד שני, הוא כנראה די רוצה את ההכרה והתשואות של קהל האקדמיה, של הממסד, הממסד שכמעט העניק לו אוסקר על "נערות החלומות", אבל הפנה לו עורף לבסוף. המשימה השניה תהיה למצוא מפיק. ישלהניח שהם עכשיו ילכו על בטוח. על מישהו שכבר עשה את זה בעבר ומכיר את הפרוטוקול. גיל קייטס מצא לו שבוע מחורבן למות בו.

תוספת: ריצ'רד ראשפילד ב"דיילי ביסט" שואל את האקדמיה "למה ציפיתם?!", ומפרט סדרה ארוכה של התנהגויות בלתי מהוגנות של ראטנר בעבר.

כשעבדתי כעורך במערכות עיתונים חילקנו את הכתבות אותן ערכנו לשני סוגים: הכתבות החשובות, והכתבות שאנשים יקראו. הכתבות החשובות הן אלה שבשבילן הומצא מקצוע העיתונות, כתבות שחושפות עוולות, שמאירות שחיתויות, אי סדרים, מסכנות, צרות. כתבות שעשויות לשנות את העולם, אבל שהן כל כך מלאות פרטים, תמלולים, מפרים, נתונים, פיתולים שמפרך לקרוא אותן מעבר לשורה התחתונה של הכותרת והתקציר. לעומת זאת, כל הכתבות האחרות: הקלילות, האוויריריות, המשעשעות, הסיפורים האנושיים המרגשים, הראיון עם הכוכב, המסע לאתר פוטוגני בחו"ל. הכתבות שמביאות רייטינג, לאו דווקא יוקרה.

ובכן, "שלטון החוק", סרטו החדש של רענן אלכסנדרוביץ', שייך לקטגוריה א'. סרט שכה חשוב ומעורר הערכה והערצה שהוא נעשה, ועוד באופן כה מקיף ואינטליגנטי שכזה, אך גם סרט שקשה לי לשגר אתכם אליו לצפייה, לפחות לא כזו שמחפשת איזשו גירוי רגשי כלשהו. מצד שני, יש בזה את הריגוש של פתירת תשבץ הגיון, כך שגם לזה יש קהל. הסרט יוקרן החל מהערב בסינמטק ירושלים, מחרתיים בסינמטק הרצליה והחל מסוף השבוע בסינמטק תל אביב. ובשאר הסינמטקים גם. במידה רבה, אפשר להגיד שזהו סרט חובה, אלא ש… ובכן. הנה מה שכתבתי עליו:

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.11.2011

בקהילה שבה אני חי – קהילה חילונית, ליברלית, שמאלית – נדמה שיש רק מוסד אחד שמיוחסים לו ערכים כמו-קדושים: בית המשפט העליון. במקום שבו אין אמונה ואין אמון בממסד ומוסדות ושלטון, התקווה היא שבית המשפט העליון יהווה סעד לכל מה שלא תקין בארץ הזאת, מי שיעשה כאן סדר וישליט ערכים של אנושיות ודמוקרטיה. ובתוך המוסד הזה שנקרא בג"צ, היה איש אחד שיוחסה לו קדושה יתירה, כמעט כמו כהן גדול: השופט אהרון ברק. לכן זה כה משונה לראות בשבועות האחרונים את אותו בית משפט עליון ואת אותו אהרון ברק חוטפים עכשיו על הראש מצד שני סרטים הבאים מאותו מילייה שהוא אמור היה להיות מושא ההערצה שלו.

בסרט העלילתי "לא רואים עליך" שזכה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה ויופץ מסחרית בשבוע הבא, מכפישות יבגניה דודינה ורונית אלקבץ את השופט ברק, ומייחלות לראות אותו מסתובב על שיפוד בכיכר רבין, משום שהקל בעונשו של האיש שאנס אותן (לא אותן, חלילה. את הדמויות שהן מגלמות). ובסרט התיעודי "שלטון החוק", שיתחיל את מסע הקרנותיו הפומביות השבוע, אפשר למצוא נימה ביקורתית למדי כלפי אותו בג"צ, בימיו של ברק וקודמיו (ברק עצמו לא מופיע בסרט). ואם נזכור, הרי שגם אחד ה"טרוריסטים" ב"השוטר" מוצג כבנו של שופט. בקיצור, מערכת המשפט הישראלית זוכה פתאום להתנפלות דווקא מקולנועני השמאל. מעניין.

רענן אלכסנדרוביץ' הוא אחד הבמאים האהובים עליי בארץ, בזכות שני סרטי תעודה ("מרטין" ו"המסע הפנימי") וסרט עלילתי נהדר אחד ("מסעות ג'יימס בארץ הקודש"). שמונה שנים אני מחכה שיביא למסכינו משהו חדש, בין עלילתי, בין תיעודי. ולכן, אני חייב להודות, מעט התאכזבתי מ"שלטון החוק". לא משום סיבה אמיתית – מיד אפרט את מעלותיו – אלא בעיקר כי להבדיל מסרטיו הקודמים, זה סרט מאוד לא מהנה (יאמר לזכותו שהנאה ככל הנראה לא היתה מטרה עבורו). בשלושת סרטיו הקודמים נגע אלכסנדרוביץ בנושאים הכי קשים בחברה הישראלית – זכרון השואה, זכויות אדם, כיבוש, עובדים זרים – ועשה את הכל עם מבט ממזרי ואירוני, שאיזן את כבדות הנושאים. "שלטון החוק" הוא אולי אחד מסרטי התעודה הכי כבדי ראש שראיתי בארץ באחרונה.

אבל באותה נשימה, זה גם אחד מסרטי התעודה העמוקים והמרשימים שראיתי בארץ, זה מאותם סרטים שחשיבותם גוברת על ההנאה הרגעית מצפייתם. כי אלכסנדרוביץ לקח על עצמו מיזם עצום מידות: לתחקר את האופן שבו מערכת המשפט הישראלית ייצגה את הקונפליקט שבין צרכי המדינה ובין זכויות האדם ביהודה, שומרון ועזה. ואם הבנתי נכון את הכיוון הכללי אליו הוא הגיע, זה ככה: מי שחשב שמערכת המשפט הישראלית, ובראשה בג"צ, היא מערכת שמאלית, ליברלית, שמעדיפה באופן מובהק את זכותו של האזרח הנדכא, של הפרט, על פני צרכי המדינה הקלגסית הרומסת, ובכן הוא טועה. בכל הקשור להחלת החוק הישראלי – בין אם האזרחי או הצבאי – על שטחי יהודה ושומרון, מערכת המשפט הפגינה שוב ושוב עמידה לצד המדינה דווקא, והכשירה סיטואציות בעייתיות מבחינת זכויות האדם שבהן. עצם העובדה שלא מעט שופטים עברו דרך מערכת המשפט הצבאית בדרכם לספסל האזרחי (או תוך כדי, במילואים) מראה איזו דיפוזיה ערכית יש בין הערכים הצבאיים ובין הערכים האזרחיים במערכת המשפט הישראלית. ולא רק (מצד שני, אם אנשי ימין טוענים שבג"צ שמאלני מדי, ואנשי שמאל טוענים שבג"צ ימני מדי, אולי בעצם עלינו להבין שהוא כנראה עושה את עבודתו נאמנה).

"שלטון החוק" אינו רק סרט, זו אנציקלופדיה מקיפה, עם רמת תחקיר שנראית לי חסרת תקדים בקולנוע הישראלי, ועם במאי שמגיע לצילומים כה מוכן שמישהו צריך להעניק תואר שופט של כבוד, על האופן שבו הוא יושב מול תשעה פרקליטים ושופטים – הבכיר שבהם הוא מאיר שמגר, לשעבר נשיא בית המשפט העליון – ומתשאל אותם בבקיאות מרהיבה על החלטות שלהם, בעת ישבו בבתי דין צבאיים וקיבלו החלטות הקשורות למגע שבין צה"ל, המדינה והאוכלוסיה הפלסטינית בשטחים בארבעים השנים האחרונות. תוך כדי כך, אלכסנדרוביץ כן ממשיך להפגין את ההתבוננות הקולנועית הייחודית שלו בכך שהוא מרבה לשאול, ללא הרף, מה הדרך הקולנועית הנכונה לייצג את הנראטיב הזה, שכן לקולנוע יש ערך מניפולטיבי רב, וכל בחירה של חומר גלם, וכל בחירה של זווית צילום, יכולה ליצור הטייה אידיאולוגית. בסופו של דבר אנחנו מבינים שכמו שקולנוע אינו יכול להיות אובייקטיבי, כך גם המשפט אינו יכול. שגם זה כמו זה בסופו של דבר מוטים על ידי הערכים של האיש שעומד בראש המערכת.

"שלטון החוק" הוא מאותם סרטים שדי חובה לקיים יום עיון לצידם, כי נדמה שהוא רק מהווה קצה קצהו של קרחון עצום מידות של שלל קונפליקטים משפטיים שכותרות העיתונים לא מסוגלים להכיל את מורכבותם, ואם נדמה שאלכסנדרוביץ' מגיע עם רצון לתקוף את המערכת, נדמה שלבסוף הוא יוצא מברך. אבל נותר מודע לכל האורך שבסופו של דבר תמיד יהיה זה האדם הקטן, הפשוט, העני, שזכויותיו ירמסו, והוא יסבול ואף ימות, גם אם לכאורה נדמה שהצדק נעשה לרווחת הכלל.

זה לקח שכולנו צריכים ללמוד: לפעמים צריך להיזהר שהז'רגון הפנימי של מקום העבודה שלנו לא יזלוג החוצה לפרסומים הפומביים, כי מה שלנו נראה ברור מאליו יראה סתום לחלוטין למי שאינו בקיא בטרמינולוגיה ובקצרנות של בעלי המקצוע. Case in point: ביום חמישי בערב, בתור לקופות ברב חן דיזנגוף, התלבט הזוג שלפני לאיזה סרט ללכת. האשה שמעה על "עולם הזמן", אבל הגבר לא התפעל מהתקציר שהיא סיפקה לו. ואז הוא שאל אותה: "מה זה 'טין-תלת-אן'"? והיא לא ידעה לענות לו. זה מה שהם קראו על הלוח האלקטרוני מעל הקופות:

===============

אפרופו "טין-תלת-אן": לסרט הזה אין זכר ברשימת הסרטים הנצפים בסוף השבוע האחרון בארץ. הסרטים הכי נצפים ביס פלאנט (על פי אפליקציית האייפון של הרשת) הם (לפי סדר יורד): "עולם הזמן", "מיליארד סיבות לשוד", "ג'וני אינגליש 2", "דרייב" ו"פריחה מאוחרת". "פריחה מאוחרת"?! וואט דה פאק. ובראבו לסרטי שפירא, שני סרטים שלהם בחמישיה המבוקשת ("דרייב" ו"פריחה"). הסרטים הכי נצפים בסינמה סיטי (על פי אתר האינטרנט של הרשת) הם: "מיליארד סיבות לשוד", "עולם הזמן", "ג'וני אינגליש 2", "התפשטות" ו"דרייב". אין זכר ל"טין טין" לא כאן ולא שם.

===============

אפרופו סרטי שפירא: שמתם לב שאת "דרייב" שלהם הם בכלל לא שיבצו בקולנוע דיזנגוף, הקולנוע שבבעלותם, אלא בקולנוע גת? זו הודאה צלולה וברורה מאת בעלי הבית שאומרת לכם שזה לא בית קולנוע שמתאים לסרטים הפונים לקהל צעיר, אלא רק לקהל מבוגר. תזכרו את זה בפעם הבאה שתרצו להפיץ שם סרט ישראלי.

"17 בנות". מתוך הפסטיבל לסרטי נשים

תהיה פילוסופית שאני מתחבט בה מדי שנה כשמגיע יום הפתיחה של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים: האם "סרטי נשים" הם ז'אנר? כי ההצדקה לקיומו של הפסטיבל הזה (לדעתי הגברית) היא רק אם הן מגדירות סרטים שבוימו ונוצרו על ידי נשים כבעלי מאפיינים ז'אנריים מובהקים (גם אם בפועל הסרטים ניתנים לקיטלוג לז'אנרים אחרים: קומדיות, מיוזיקלס, דרמה, סרטי מלחמה וכו'). כי ללא איפיון ז'אנרי ברור נוצר כאן פשוט גטו שמקבץ אליו סרטים שכל מה שמאחד אותם הוא המגדר של יוצריהם ולא איכותם, וזה בעייתי.

אני דווקא בעד לראות ב"סרטי נשים" ז'אנר, ואשמח לקרוא את חוקרת הקולנוע שתאתר את המאפיינים הז'אנריים האלה. ואם סרטי נשים הם ז'אנר, אני גם צריך להתוודות בכנות שאני לא מחבב את הז'אנר הזה במיוחד (למרות שיש כמה וכמה במאיות שאני מעריך מאוד: קתרין ביגלו, לין רמזי, ננסי מאיירס – למשל).

אבל גם השנה לא התעמקתי בזה, בעיקר כי זו נראית לי סתם פרובוקציה, להיתפל לסרטים שאני לא מחבב ולנסות לתלות את אי-חיבתי אותם בג'נדר של היוצרת. ובוודאי השנה, כשהפסטיבל מציג מחווה נהדרת ללין רמזי, שהיא בעיניי במאית פשוט אדירה.

הפסטיבל השמיני לסרטי נשים ייפתח הערב ברחובות. הנה התוכניה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.11.2011

א.

גם השנה אני מוריד את הכובע בפני הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים. כשהוא נוסד, לפני שמונה שנים, הפסטיבל הזה עצבן אותי. בעיקר, כי לא היה בו קולנוע. מאז, מישהו שם תפס את עצמו בידיים והבין שבפסטיבל קולנוע צריך קודם שיהיה קולנוע. וזו כבר שנה שנייה/שלישית שהפסטיבל הזה מצליח לייצר סקרנות קולנועית עם סרטים טובים, או לפחות מדוברים ומסקרנים. ולראיה, אני משוכנע שכמה מהכותרים שיוצגו בפסטיבל הזה היו נחטפים בשמחה על ידי הפסטיבלים הבכירים יותר בחיפה ובירושלים, ושהגעתם דווקא לרחובות, לפסטיבל הלא גדול הזה, הוא בבחינת שיחוק אדיר. כך, למשל, סרט הפתיחה של הפסטיבל, "חשופות" יוצר סקרנות בזכות תפקידה של רייצ'ל וייס בו. כך למשל, הבכורה הישראלית של "אנחנו חייבים לדבר על קווין", אחד הסרטים היותר מדובר מפסטיבל קאן האחרון, תתקיים בו, כחודש וחצי לפני יציאת הסרט למסכים בארץ.

אבל קרה דבר נוסף בשמונה שנות קיומו של הפסטיבל: הקולנוע הנשי הישראלי הרים ראש. הפסטיבל הזה הפך לו למנהג לרכז בתוכו את כל הסרטים שבוימו על ידי נשים בישראל בשנה החולפת, להציב מראה מול העשייה הנשית המקומית. סרטי תעודה וסרטי סטודנטיות תמיד היו שם בשפע. הנוכחות הנשית בסוגות האלה תמיד היתה מרשימה. אבל בפיצ'רים ישראליים כמעט ואין נשים. יש את ג'ולי שלז ואת מיכל בת אדם ופחות או יותר זהו. עד השנה. שני סרטים שביימו נשים זכו בפרסים בפסטיבל חיפה האחרון ("לא רואים עליך" ו"עד סוף הקיץ"). ושלושי סרטים שביימו נשים זכו בפרסים בפסטיבל ירושלים האחרון ("אורחים לרגע", "הנותנת" ו"עמק תפארת"). גם בדוק אביב זכתה במאית (תמר טל עם "הצלמניה" הנפלא שלה). בסך הכל יוקרנו ברחובות שבעה סרטים עלילתיים באורך מלא שביימו נשים השנה. מספר שיא, לא רק בפסטיבל אלא לתעשיית הקולנוע בכלל. ששה מהסרטים האלה, אגב, הם סרטי בכורה ליוצרותיהן, שלפני כן עשו סרטים קצרים או סרטים תיעודיים. ולטעמי האישי, שניים מהסרטים (מבין הששה שראיתי) מקסימים ומומלצים: "אורחים לרגע" הנהדר והמשעשע וצובט הלב של מאיה קניג; ו"ג'ו ובל" המגניב של רוני קידר. "הנותנת" ו"עמק תפארת", למרות הסתייגויות כאלה או אחרות שיש לי, הן יצירות בכורה מרשימות ויוצאות דופן, שכדאי מאוד לראות. כן, סליחה שאני קטנוני, אבל אחרי שנגמור להתפעל מכך שיש סוף סוף קולנוע של נשי בישראל בואו עכשיו נדאג גם שהוא יהיה טוב (בלי קשר למגדר).

ב.

מחווה ללין רמזי. גם בבריטניה התחוללה התעוררות של קולנוע עלילתי נשי בשנים האחרונות. אחת הבמאיות המוצלחות שצמחו שם בעשור האחרון היא הסקוטית לין רמזי, ויפה מצד הפסטיבל הרחובותי להקדיש לה מחווה מוצדקת של כל סרטיה: שלושה ארוכים ושלושה קצרים. סרטה האחרון, "חייבים לדבר על קווין", סחט תשואות בקאן, אבל טרם ראיתיו. לכן אמליץ לכם בראש ובראשונה על "לוכד עכברים", סרט הבכורה שלה, סרט עצוב ויפה ודק אבחנה. "מורברן קלר", סרטה השני, הוא סרט עצוב מאין כמוהו, הרסני מרוב תוגה, למעשה, אבל גם הוא יפה. רמזי מביימת בפיוט עדין, גם כשהעלילה קשה. ואם יוצא לכם, חפשו גם את סרטה הקצר "איש הגז", ששווה צפייה.

ג.

"17 בחורות". הסרט הזה, שייצא במולדתו (צרפת) רק בעוד שבועיים מבלבל אותי. הוא בהחלט נשי: שתי נשים ביימו אותו ואין בו כמעט אף שחקן גברי. מצד שני, האם זהו סרט פמיניסטי, פרו נשי? זהו סיפור אמיתי על 17 בנות 17 שהחליטו להיכנס להריון יחד, כדי להשתחרר מההורים ומהממסד ולהיות עצמאיות. ערוץ הנשים האמריקאי רב-הקיטש "לייף-טיים", כבר יצר סרט על פי הסיפור הזה, אבל הנה הגרסה הצרפתית, שנוטשת את את המלודרמה ובוחרת בגישה אימפרסיוניסטית לסיפור. ויזואלית, הסרט הזה יפהפה. אין בו שוט אחד שאינו מושלם. והוא מלוהק ומולבש כאילו זו פרסומת לגאפ, כולו נערות מנומשות ובלונדיניות לבושות בבגדים בצבעי אדמה. אבל זה גם סרט שמוציא את דיבת הנשים רעה בכך שהוא מציג במרכזו 17 נערות מטומטמות, והסרט מודה בכך. מה שכן, הוא מציג תמונה כנה (ואסתטית) של עולם בו הילדים הם הבוגרים והמבוגרים הם הילדותיים.