זה לקח שכולנו צריכים ללמוד: לפעמים צריך להיזהר שהז'רגון הפנימי של מקום העבודה שלנו לא יזלוג החוצה לפרסומים הפומביים, כי מה שלנו נראה ברור מאליו יראה סתום לחלוטין למי שאינו בקיא בטרמינולוגיה ובקצרנות של בעלי המקצוע. Case in point: ביום חמישי בערב, בתור לקופות ברב חן דיזנגוף, התלבט הזוג שלפני לאיזה סרט ללכת. האשה שמעה על "עולם הזמן", אבל הגבר לא התפעל מהתקציר שהיא סיפקה לו. ואז הוא שאל אותה: "מה זה 'טין-תלת-אן'"? והיא לא ידעה לענות לו. זה מה שהם קראו על הלוח האלקטרוני מעל הקופות:

===============

אפרופו "טין-תלת-אן": לסרט הזה אין זכר ברשימת הסרטים הנצפים בסוף השבוע האחרון בארץ. הסרטים הכי נצפים ביס פלאנט (על פי אפליקציית האייפון של הרשת) הם (לפי סדר יורד): "עולם הזמן", "מיליארד סיבות לשוד", "ג'וני אינגליש 2", "דרייב" ו"פריחה מאוחרת". "פריחה מאוחרת"?! וואט דה פאק. ובראבו לסרטי שפירא, שני סרטים שלהם בחמישיה המבוקשת ("דרייב" ו"פריחה"). הסרטים הכי נצפים בסינמה סיטי (על פי אתר האינטרנט של הרשת) הם: "מיליארד סיבות לשוד", "עולם הזמן", "ג'וני אינגליש 2", "התפשטות" ו"דרייב". אין זכר ל"טין טין" לא כאן ולא שם.

===============

אפרופו סרטי שפירא: שמתם לב שאת "דרייב" שלהם הם בכלל לא שיבצו בקולנוע דיזנגוף, הקולנוע שבבעלותם, אלא בקולנוע גת? זו הודאה צלולה וברורה מאת בעלי הבית שאומרת לכם שזה לא בית קולנוע שמתאים לסרטים הפונים לקהל צעיר, אלא רק לקהל מבוגר. תזכרו את זה בפעם הבאה שתרצו להפיץ שם סרט ישראלי.

"17 בנות". מתוך הפסטיבל לסרטי נשים

תהיה פילוסופית שאני מתחבט בה מדי שנה כשמגיע יום הפתיחה של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים: האם "סרטי נשים" הם ז'אנר? כי ההצדקה לקיומו של הפסטיבל הזה (לדעתי הגברית) היא רק אם הן מגדירות סרטים שבוימו ונוצרו על ידי נשים כבעלי מאפיינים ז'אנריים מובהקים (גם אם בפועל הסרטים ניתנים לקיטלוג לז'אנרים אחרים: קומדיות, מיוזיקלס, דרמה, סרטי מלחמה וכו'). כי ללא איפיון ז'אנרי ברור נוצר כאן פשוט גטו שמקבץ אליו סרטים שכל מה שמאחד אותם הוא המגדר של יוצריהם ולא איכותם, וזה בעייתי.

אני דווקא בעד לראות ב"סרטי נשים" ז'אנר, ואשמח לקרוא את חוקרת הקולנוע שתאתר את המאפיינים הז'אנריים האלה. ואם סרטי נשים הם ז'אנר, אני גם צריך להתוודות בכנות שאני לא מחבב את הז'אנר הזה במיוחד (למרות שיש כמה וכמה במאיות שאני מעריך מאוד: קתרין ביגלו, לין רמזי, ננסי מאיירס – למשל).

אבל גם השנה לא התעמקתי בזה, בעיקר כי זו נראית לי סתם פרובוקציה, להיתפל לסרטים שאני לא מחבב ולנסות לתלות את אי-חיבתי אותם בג'נדר של היוצרת. ובוודאי השנה, כשהפסטיבל מציג מחווה נהדרת ללין רמזי, שהיא בעיניי במאית פשוט אדירה.

הפסטיבל השמיני לסרטי נשים ייפתח הערב ברחובות. הנה התוכניה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.11.2011

א.

גם השנה אני מוריד את הכובע בפני הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים. כשהוא נוסד, לפני שמונה שנים, הפסטיבל הזה עצבן אותי. בעיקר, כי לא היה בו קולנוע. מאז, מישהו שם תפס את עצמו בידיים והבין שבפסטיבל קולנוע צריך קודם שיהיה קולנוע. וזו כבר שנה שנייה/שלישית שהפסטיבל הזה מצליח לייצר סקרנות קולנועית עם סרטים טובים, או לפחות מדוברים ומסקרנים. ולראיה, אני משוכנע שכמה מהכותרים שיוצגו בפסטיבל הזה היו נחטפים בשמחה על ידי הפסטיבלים הבכירים יותר בחיפה ובירושלים, ושהגעתם דווקא לרחובות, לפסטיבל הלא גדול הזה, הוא בבחינת שיחוק אדיר. כך, למשל, סרט הפתיחה של הפסטיבל, "חשופות" יוצר סקרנות בזכות תפקידה של רייצ'ל וייס בו. כך למשל, הבכורה הישראלית של "אנחנו חייבים לדבר על קווין", אחד הסרטים היותר מדובר מפסטיבל קאן האחרון, תתקיים בו, כחודש וחצי לפני יציאת הסרט למסכים בארץ.

אבל קרה דבר נוסף בשמונה שנות קיומו של הפסטיבל: הקולנוע הנשי הישראלי הרים ראש. הפסטיבל הזה הפך לו למנהג לרכז בתוכו את כל הסרטים שבוימו על ידי נשים בישראל בשנה החולפת, להציב מראה מול העשייה הנשית המקומית. סרטי תעודה וסרטי סטודנטיות תמיד היו שם בשפע. הנוכחות הנשית בסוגות האלה תמיד היתה מרשימה. אבל בפיצ'רים ישראליים כמעט ואין נשים. יש את ג'ולי שלז ואת מיכל בת אדם ופחות או יותר זהו. עד השנה. שני סרטים שביימו נשים זכו בפרסים בפסטיבל חיפה האחרון ("לא רואים עליך" ו"עד סוף הקיץ"). ושלושי סרטים שביימו נשים זכו בפרסים בפסטיבל ירושלים האחרון ("אורחים לרגע", "הנותנת" ו"עמק תפארת"). גם בדוק אביב זכתה במאית (תמר טל עם "הצלמניה" הנפלא שלה). בסך הכל יוקרנו ברחובות שבעה סרטים עלילתיים באורך מלא שביימו נשים השנה. מספר שיא, לא רק בפסטיבל אלא לתעשיית הקולנוע בכלל. ששה מהסרטים האלה, אגב, הם סרטי בכורה ליוצרותיהן, שלפני כן עשו סרטים קצרים או סרטים תיעודיים. ולטעמי האישי, שניים מהסרטים (מבין הששה שראיתי) מקסימים ומומלצים: "אורחים לרגע" הנהדר והמשעשע וצובט הלב של מאיה קניג; ו"ג'ו ובל" המגניב של רוני קידר. "הנותנת" ו"עמק תפארת", למרות הסתייגויות כאלה או אחרות שיש לי, הן יצירות בכורה מרשימות ויוצאות דופן, שכדאי מאוד לראות. כן, סליחה שאני קטנוני, אבל אחרי שנגמור להתפעל מכך שיש סוף סוף קולנוע של נשי בישראל בואו עכשיו נדאג גם שהוא יהיה טוב (בלי קשר למגדר).

ב.

מחווה ללין רמזי. גם בבריטניה התחוללה התעוררות של קולנוע עלילתי נשי בשנים האחרונות. אחת הבמאיות המוצלחות שצמחו שם בעשור האחרון היא הסקוטית לין רמזי, ויפה מצד הפסטיבל הרחובותי להקדיש לה מחווה מוצדקת של כל סרטיה: שלושה ארוכים ושלושה קצרים. סרטה האחרון, "חייבים לדבר על קווין", סחט תשואות בקאן, אבל טרם ראיתיו. לכן אמליץ לכם בראש ובראשונה על "לוכד עכברים", סרט הבכורה שלה, סרט עצוב ויפה ודק אבחנה. "מורברן קלר", סרטה השני, הוא סרט עצוב מאין כמוהו, הרסני מרוב תוגה, למעשה, אבל גם הוא יפה. רמזי מביימת בפיוט עדין, גם כשהעלילה קשה. ואם יוצא לכם, חפשו גם את סרטה הקצר "איש הגז", ששווה צפייה.

ג.

"17 בחורות". הסרט הזה, שייצא במולדתו (צרפת) רק בעוד שבועיים מבלבל אותי. הוא בהחלט נשי: שתי נשים ביימו אותו ואין בו כמעט אף שחקן גברי. מצד שני, האם זהו סרט פמיניסטי, פרו נשי? זהו סיפור אמיתי על 17 בנות 17 שהחליטו להיכנס להריון יחד, כדי להשתחרר מההורים ומהממסד ולהיות עצמאיות. ערוץ הנשים האמריקאי רב-הקיטש "לייף-טיים", כבר יצר סרט על פי הסיפור הזה, אבל הנה הגרסה הצרפתית, שנוטשת את את המלודרמה ובוחרת בגישה אימפרסיוניסטית לסיפור. ויזואלית, הסרט הזה יפהפה. אין בו שוט אחד שאינו מושלם. והוא מלוהק ומולבש כאילו זו פרסומת לגאפ, כולו נערות מנומשות ובלונדיניות לבושות בבגדים בצבעי אדמה. אבל זה גם סרט שמוציא את דיבת הנשים רעה בכך שהוא מציג במרכזו 17 נערות מטומטמות, והסרט מודה בכך. מה שכן, הוא מציג תמונה כנה (ואסתטית) של עולם בו הילדים הם הבוגרים והמבוגרים הם הילדותיים.

הערב ב-22:00 התחברו לאתר של באפט"א כדי לצפות בשידור ישיר של הרצאתו של ארול מוריס. זו ההרצאה המרכזית השנתית של הבאפט"א, על שם דיוויד לין, ומוריס – אחד הבמאים העכשוויים החביבים עליי – הוא הדובר שנבחר לשאת אותה.

אגב, ההרצאה הזאת היא גם השקה של התת-אתר החדש של הבאפט"א שנקרא "גורו" שיכיל הרצאות של יוצרים ושחקנים על עבודתם. יש שם כבר כמה. לתשומת לב מי שמחפש רעיונות איך להפוך גם את האקדמיה הישראלית לקולנוע ליותר, ובכן, אקדמית.

בשנים האחרונות, בסרטיו ובכתביו, ארול מוריס מאוד עסוק במושג "האמת" של המדיום המצולם. הטענה שלו היא שעצם הפורמט של המצלם – המצלמה, הצלם – הוא באופן אינהרנטי שקרי, מוטה, חלקי ולכן כל צילום מציג אמת חלקית, ואפילו שקר גמור (גם אם השקר הזה נאמר בתום לב). כל צילום הוא פבריקציה, מאחורי כל צילום יש בימוי, ובימוי זה הכנסת מלאכותיות לתוך מדיום שלעיתים מתיימר להיות "אובייקטיבי". סרטו הלפני אחרון, "נוהל מבצעי סטנדרטי", עסק למעשה במדיום הצילום. והספר שכתב באחרונה (המקבץ מאמרים שכתב בנושא ל"ניו יורק טיימס") עוסק בכך. אז אני מניח שגם הרצאתו (שאני בטוח שתהיה שנונה מאוד) תעסוק בזה. מוריס, כמובן, אינו הראשון שמדבר על כך (ע"ע רולן בארת). הוא עצמו פרסם היום לינק לראיון עם רובר ברסון מ-1983 בו הוא מדבר, בין השאר על כך.

================

תראו מי הגיע לאינטרנט סוף סוף: ג'יי הוברמן, מבקר הקולנוע של ה"ווילג' וויס". זה לא ממש בלוג (או עוד לא בלוג), אלא בעיקר ארכיון ביקורותיו מה"ווילג' וויס".

=============

הרשת רוחשת ביומיים האחרונים בגלל הבשורה שטרנס מאליק עובד בימים אלה על שני סרטים שיצולמו בזה אחר זה. שניהם בהשתתפות כריסטיאן בייל וקייט בלנשט וכנראה גם ריאן גוסלינג. לאחד יקראו "Lawless" ולשני "Knight of Cups". כולם מאוד מתפעלים מהעובדה שמאליק – שבדרך חולפות בין חמש ל-20 שנה בין סרט לסרט שלו – תפס פתאום קצב. ואני אומר: לאט לאט. מאליק הזה אולי מצלם מהר, אבל הוא עורך ל-א-ט ובמשך שנים. ולפני שני הסרטים האלה יש לו בכלל שני סרטים אחרים שהוא צריך לגמור. אחד אמור להיות סרט תיעודי כלשהו או בכלל ואריאציה ארוכה על "עץ החיים", והשני הוא סרט עם בן אפלק וחאווייר בארדם, שעליו דווח השבוע כאן. אז עם ארבעה פרויקטים באוויר, נראה לי שזה ייתן לו תעסוקה ל-20 השנים הבאות, לא?

המגמה של גיוס כספים מהקהל למימון סרטים הולכת ומתפשטת, לא מעט בזכות אתרים כמו "קיק-סטארטר", שעוזרים לגייס כספים למיזמי תרבות. אז הנה שלושה סרטים – עלילתיים ותיעודיים, ישראליים ואמריקאים – שמבקשים את תמיכתכם. אגב, לפי גובה התרומה שלכם, כך כמות הצ'ופרים שהיוצרים מבטיחים לתת לכם. יש שם כמה פרויקטים מעניינים, וכמה מגיבוריי האישיים, אז עיינו היטב במזנון התמיכות הבא והחליטו במי להשקיע וכמה:

א.

כשהאל הרטלי שוללח לי מייל אישי, אני עוצר לשים לב. ולא משנה לי שזה מגיע למיילינג ליסט הקבוע שלו. הארטלי מספר בפנייה שלו על סרט חדש שיצר בשם "Meanwhile" ("בינתיים"). הוא התחיל כסרט קצר, ואז הוא החליט לפוך אותו לפיילוט באורך פיצ'ר למיני-סדרה, אלא שאף אחד באף ערוץ לא רצה את הסדרה הזאת, אז הוא החליט להפוך את הפיילוט לסרט אחד שעומד בפני עצמו (מהלך דומה לזה של "מולהולנד דרייב" של דיוויד לינץ'). עכשיו הוא זקוק ל-40,000 דולר כדי להשלים את הפרויקט ולהפיץ אותו בדי.וי.די. ולכן הוא פונה אליכם לעזור לו בגיוס הכסף. בתמורה ל-25 דולר, תקבלו את הדי.וי.די עצמו. מעל תמיכה של 250 דולר תוכלו גם להיות מוזכרים בקרדיטים של הסרט. ברשימת האנשים שכבר תמכו בסרט תמצאו כמה שמות מוכרים מעולם הקולנוע. בדף הקיקסטארטר יש גם טיזר חביב לסרט, והאל הארטלי עצמו מתאר את הגיבור שלו כך: the hardest working unsuccessful over-achiever in New York.

ב.

יואב שמיר, מי שביים את סרטי התעודה המעולים "מחסומים" ו"השמצה", מחפש השלמת מימון לפרויקט התיעודי הבא שלו, "עשרה אחוזים". הוא משתמש ב"אינדי-גוגו", אתר דומה ל"קיקסטארטר", כדי לגייס 30,000 דולר. הוא מציג את סרטו בטיזר הבא:

ג.

הסרט השלישי הוא סרט עלילתי ישראלי עצמאי בשם "בשר תותחים", סרט זומבים-בצבא באורך מלא בבימויו של איתן גפני. הוא מנסה לגייס 15,000 דולר. להבדיל משני הפרויקטים הקודמים שנמצאים בשלב מתקדם של צילומים ועריכה, "בשר תותחים" נמצא לפני תחילת הצילומים שלו, שאמורים להתחיל בשבוע הבא.

ראיתי את הווידיאו הזה ב"עין הדג" והוא מדהים בעיניי: פיטר ג'קסון חושף את העולם הטכני/ויזואלי של "ההוביט" שלו (שייצא בדצמבר 2012). האם זהו הסרט שמצולם ברזולוציה הגבוהה ביותר אי פעם? בואו נחשב: הם מצלמים ברזולוציית 5k, ובמהירות של 48 פריים בשנייה, ובתלת מימד (כלומר, כל זה כפול שניים). עד מה שאני יודע, עד כה צילמו תלת מימד ברזולוציית 4k ובמהירות 24 פריים בשנייה, כך ש"ההוביט" מקפיץ אותנו קדימה אל העתיד.

החזון של 48 פריים בשנייה מקורו אצל ג'יימס קמרון, שמתכנן לצלם כך את "אווטאר 2" שלו. פיטר ג'קסון – ששותף לחזון התלת מימד של קמרון וג'ורג' לוקאס – מקדים אותו. נשאלת השאלה: האם יהיו מקרנות המקרינות ב-48 פריים בשניה עד דצמבר 2012? מסופקני. לכן מדובר בעיקר ביצירתו של חומר גלם בסופר-דופר-היי-דפינישן, שיוקרן בציוד הקיים. אבל אני מניח שעד שייצא "אווטאר 2" כבר ישודרג הציוד בבתי הקולנוע ל-5k ו-48 פריימים בשניה.

בכל מקרה, ככה זה נראה על הסט, עם 48 המצלמות הדיגיטליות של "ההוביט" המולבשות על 17 ריגים שונים. הצלם שבי מרייר.

זה הצחיק אותי:

האם דמותו של ריאן גוסלינג ב"דרייב" גנובה מדמותו של מייקל דודיקוף ב"אמריקן נינג'ה", הסרט שהפיקה קנון של גולן-גלובוס, שביים שמואל פירסטנברג? יובל יפת ואלעד אורנשטיין מבקשים להוכיח בשיר ובתמונה שאכן כן:

על המוזיקה של "דרייב" דיברנו כאן. עכשיו הסרט.

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.11.2011

צפייה ב"דרייב" העבירה בי הרהור קולנועי: האם זהו סרט סינמטקים או סרט מסחרי להמונים? אם היינו עכשיו ב-1974, לא היה לי ספק בקשר לכך. כל הדי.אן.איי של "דרייב" כאילו נטוע בקולנוע ההוליוודי המסחרי של 1968-1975. ככה נראה שובר קופות לפני 35 שנים. והסרט כולו עטוי אווירת רטרו וניחוחות וינטג'. אבל האם מה שנחשב להכי היפ ומסחרי אי אז, אינו יותר מגחמה סינפילית שתתקשר עם בודדים כיום? או האם, כמו רוקנרול משובח, קול (בשורוק) הוא קול לא משנה באיזה שנה הוא נוצר?

כי "דרייב", לכאורה, הוא המשך ישיר לסרטים שהיו אולטרה-פופולריים אי שם בסבנטיז (גם אם הם היו בסיקסטיז). יש כאן המון מ"בוליט" של פיטר ייטס, ועוד יותר המון מ"הנהג" של וולטר היל ולא פחות מזה מ"הפעלולן" של ריצ'רד ראש. אבל זה אפילו יותר מסובך מזה: כי אם אנחנו מזהים אלמנטיים עלילתיים ותימאטיים מסרטי הסבנטיז, הרי שמבחינה סגנונית, "דרייב" הוא דווקא כולו סרט אייטיז: הצבעים הפלורסנטיים, המוזיקה האלקטרונית, התחושה שבעורקיו של הסרט זורם נוזל קירור ולא דם חם, הניכור. כל אלה הופכים את "דרייב" ליצירה שמחייבת שימוש במילה שנדמה שכבר יצאה מהאופנה בהוליווד: פוסטמודרניזם. בתור מי שגדל על ברכי הקולנוע של שנות השמונים כשהפוסטמודרניזם היה הדבר הבא, לראות את הפוסטמודרניזם חוזר כאביזר רטרו היה עבורי בידור לא נורמלי, וגם איתות לכך שהזמן חולף במהירות ושהדבר החדשני של היום הוא פריט האספנים של מחר. לכן עלי לתקן כעת את משפט הפתיחה של הפסקה הזאת: "דרייב", לכאורה, הוא המשך ישיר לסרטים שהיו אולטרה-פופולריים אי שם בסבנטיז (גם אם הם היו באייטיז). יש כאן המון מ"גנב" של מייקל מאן, למשל. לרגעים זה אפילו נראה כמו רימייק של "טרון", הפעם ברחובות לוס אנג'לס. ואם תרצו, ככה היה נראה סרט מרדפי מכוניות אם פדרו אלמודובר היה מחליט לעשות אחד.

מבולבלים? בצדק. "דרייב" הוא בלילה קולנועית קרה כקרח שיש בה מידה שקולה של קריצת עין למביני דבר, אבל גם אימה צרופה של חיים בעולם ללא מצפון ומוסר. אנסח זאת כך: אם ז'אן-לוק גודאר היה עכשיו בן 20, הוא היה יכול לביים את הסרט הזה, שלרגעים נראה כמו אילתור ג'זי פריסטייל (של הרבי הנקוק מתקפת "רוקיט") על אלמנטים מתוך "עד כלות הנשימה" שלו. מה שמחזיר אותנו לראש: האם זהו סרט סינמטקים או סרט לקהל הרחב? האם יש בו מספיק מרדפי מכוניות ושיסופי גרונות כדי לגרום לקהל צרכני הטסטוסטרון הקולנוע להתעלם מהפסטיש הקולנועי שמתעופף לו מאחורי גבם? ולחילופין, האם אניני הטעם שיידעו לזהות דיון קולנועי יסבלו את מינוני האלימות של הסרט, שהם יותר גספר נואה מקוונטין טרנטינו?

ריאן גוסלינג מגלם את הדמות הכי קולית לשנת 2011: הוא נהג. בלילה הוא נהג שודים (כמו ריאן אוניל ב"הנהג"), ביום הוא פעלולן בסרטים (כמו פיטר אוטול ב"הפעלולן"). למרות שסגנונית הסרט הזכיר לי, כאמור, את "גנב" של מייקל מאן, נדמה שההשראה הכי גדולה עליו היא דווקא סרטו של וולטר היל. כמו כמו רוב סרטיו של היל, גם "דרייב" הוא מערבון שהתחפש לסרט פשע. גוסלינג הוא קאובוי עם מכונית במקום סוס. הוא הטוב, מ"הטוב, הרע והמכוער"; הוא שקט, הוא צונן, עם קיסם נצחי בפיו; ולמרות שהוא פועל בשולי החוק, הוא הגבר היחיד בסביבה עם מצפון וחוש צדק, וגם את קור הרוח לפעול על פיהם.

כבר בפתיחה אנחנו רואים את הגיבור השנוי במחלוקת הזה בפעולה. הוא משרטט את החוקים בתמציתיות: הוא נותן ללקוחות שלו חמש דקות בדיוק. הוא מגיע לזירת השוד, מחכה דקה, מסיע אותם משם על ידי שימוש מרהיב בלהטוטנות הגה, חישובים של שחקן שחמט, וזריזות נהיגה שעוזרת לו לחמוק מכל מכונית משטרה וחמש דקות אחר כך להביא את השודדים ושללם למקום מבטחים. הבמאי, ניקולס ווינדינג רפן (במאי דני אולטרה אלים שזה סרטו הראשון שמגיע להקרנות מסחריות בארץ; חפשו את "ברונסון" שלו בדי.וי.די) מביים את קטעי המכוניות לא כמו מרדפים רגילים – כאלה שבהם חותכים מזוויות שונות בין המכוניות במרדף – אלא שומר את המצלמה פחות או יותר בתוך המכונית של הנהג, כאילו כל הסרט מסופר מתוך נקודת התצפית של המכונית.

כשלבניין בו גר הנהג מגיעה אשה שחייה עומדים להסתבך עם ענייני פשע (קארי מוליגן), הנהג שלנו עושה טעות פטאלית ומחליט להתערב לטובתה. כאן מגיעה נקודת התורפה העיקרית של הסרט. בסיקוונס כותרות הפתיחה הרמתי גבה תמהה כשעלה שמו של אמין חוסייני כתסריטאי. מה לתסריטאי של סרטים תקופתיים ועיבודי מופת ספרותיים בריטיים ("כנפי היונה", "ג'וד") ולסרט פשע אמריקאי כה אלים. ואכן, משהו בבנייה הסיפורית של הסרט הציק לי: יש כאן מצב של צירוף מקרים לא סביר. במקרה מגיעה שכנה חדשה לבניינו של הגיבור. ובמקרה, מחליט הבוס של הגיבור לפנות לשני גנגסטרים מקומיים שישקיעו בשיפוצה של מכונית מירוץ חדשה בה ינהג נהגנו; ובמקרה אותה שכנה תסתבך (באופן אותו לא נסגיר) עם אותם גנגסטרים שרק לפני כמה דקות הכרנו בנסיבות אחרות שלא היו קשורות אליה כלל. אם העלילה היתה מתרחשת בעיירה קטנה בה ברור לנו שכל מי שעושה עסקים אפלים יעשה אותם עם השניים האלה – שתי הדמויות היהודיות הכי אלימות ופסיכופתיות שראיתם מאז "ממזרים חסרי כבוד" – אזי הכל הגיוני, וגם מתיישב עם אווירת המערבון. אבל בפאקינג לוס אנג'לס? מה הסיכויים ששני שכנים יסתבכו עם אותם שני גנגסטרים בדיוק באותו זמן, בשתי פרשיות שונות לחלוטין. זה הציק לי.

אבל בכל פעם שאני נתקל בסרט כזה שסובל מליקוי תסריטאי שמפריע לי, זה רק מבהיר לי איפה נמצא מוחו של הבמאי: לא בתסריט. ואכן, רפן ממוקד כולו בסגנון, בעטיפה הנוצצת והמרשרשת של הסרט. קצת כמו מוזיקאי שמשקיע שעות על ההפקה המוזיקלית של אלבומו במקום בלחנים. על פניו זו מגרעת, אבל אצל רפן זו דווקא מעלה. כי הוא ממוקד כולו בגיבור שלו, והופך אותו לדמות מרתקת שלקהל אף פעם לא ממש ברור איך לאכול אותה: הוא צדיק או נבל? יש בו צד אלים עד כדי פסיכוטיות, ומצד שני הוא עדין כגוזל. הוא מאותן דמויות ללא נימוק וללא סיפור רקע שאפשר רק לדמיין מאיפה הן הגיעו ואיך הן נהיו כמו שהן. משהו בין כוכב רוק לערפד.

"הפצוע האנגלי" באנימציה

את השבוע האחרון ביליתי בירושלים מול תלמידי בית ספר מעלה, בחמישה ימים רצופים על סטיבן ספילברג. כזכור, הוא הבמאי האמריקאי האהוב עליי. או לפחות מי שאחראי על כמה מהסרטים האהובים עליי אי פעם. אני ניסיתי להראות לתלמידים – שהגיעו עם הדעות הקדומות הרגילות שאנשים נושאים על ספילברג – שהוא קודם כל במאי מגוון מאוד שפועל במגוון רחב של סגנונות ונושאים; אבל בעיקר, שמי שמגדיר את ספילברג כבמאי שעושה בעיקר סרטי ילדים (או, כשהוא עושה סרטים למבוגרים עושה אותם באופן ילדותי), עושה לא עוול ומחמיץ את הרגעים שבהם ספילברג הוא דווקא במאי מטריד מאוד שעוסק בחומרים אפלים בתוך נפש האדם והאנושות, הפחדים הכי עמוקים ובסיסיים, הדילמות המוסריות הכי עוכרות שלווה, ועם סופים שיש בהם אמביוולנטיות רבה. נכון, כל זה עטוף בקולנוע סוחף מאוד ששם דגש עיקרי על פעול ודרמה; ונכון, על פי רוב גישתו של ספילברג היא אופטימית, או לפחות כזו שרוצה להישאר מלאת תקווה, גבר שגורם לציניקנים להתייחס אליו כאל מתקתק או קיטשי.

ובתום השבוע הזה אצתי רצתי לבית הקולנוע השכונתי לראות את "טינטין", סרטו החדש, וככל הנראה סרט שלעולם לא אזכיר בהרצאות ספילברג עתידיות. למעשה, זהו ככל הנראה הסרט הראשון של ספילברג כבמאי שהוא סרט ילדים מובהק (לבני נוער מגיל 12, לא ילדים קטנים, כי יש בסרט כמה קטעי אלימות וענייני אלכוהול ושכרות), אני תוהה האם גם מי שחש נוסטלגי ל"טינטין" (אני חף מכל חיבור נוסטלגי לדמות הזאת) יחבב את הסרט כמבוגר.

זהו סרטו הראשון של ספילברג מזה שלוש שנים, מאז "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח", הפוגה משמעותית בקריירה של במאי שבעשור האחרון תקתק סרטים – חלקם מהטובים ביותר בקריירה שלו – בקצב של שניים בשנה. אבל ברור שאלה לא היו שנות מנוחה: כמפיק, נדמה שספילברג סיים עכשיו את שנתו העסוקה ביותר אי פעם – כמפיק, הוא היה חתום השנה על חמישה סרטי קולנוע וארבע סדרות טלוויזיה; וכבמאי, נדמה שהוא עבד על שלושה סרטים במקביל, שניים מהם יוצאים העונה, השלישי עכשיו בצילומים.

ואיכשהו – אולי כי ככה אני מעדיף לראות את זה, ולא בהכרח כי ככה זה באמת – נדמה לי שליבו של ספילברג לא היה לחלוטין בתוך "טינטין". כשם שסרטי אינדיאנה ג'ונס האחרונים היו יותר פרויקטים של לוקאס שספילברג עזר להוציא אל הפועל, כך גם אני מדמיין את "טינטין" יותר כפרויקט של פיטר ג'קסון (שפיק, ביים את ה-second unit, ויביים את סרט ההמשך). אגב, גם בתור סרט של פיטר ג'קסון הוא חלש.

ספילברג אמנם מתנסה כאן לראשונה באנימציית לכידת תנועה ולראשונה בקריירה שלו גם בתלת מימד, אבל אין כאן שום דבר שבן טיפוחיו רוברט זמקיס, חלוץ הסגנון הזה, לא עשה כבר קודם, או עושה באותה מידה טוב אם היה חתום על הפרויקט. למעשה, הסיקוונס המעולה ביותר של הסרט נדמה כהומאז' מובהק לסיקוונס דומה מתוך "רכבת אל הקוטב" של זמקיס (או גרסת אנימציה/תלת מימד לסצינת רכבת ההרים באינדיאנה ג'ונס השני).

למרות השמות של סטיבן מופאט, אדגר רייט וג'ו קורניש כתסריטאים – כולל קולותיהם של פג וניק פרוסט בתור הבלשים השלומיאליים תומסון ותומפסון – התסריט של "טינטין" נטול כל שנינות או ברק, ולעיתים גם הגיון. אבל כסרט הרפתקאות – דמיינו את טינטין כאינדיאנה ג'ונס נטול שארם – הסרט מכיל כמה סיקוונסים מרשימים למדי של אקשן ולהטוטנות. ראשית, אנימציית כותרות הפתיחה, שנותנת לנו הרפתקאה שלמה ונפרדת של טינטין בקיצור, ומציגה את הסרט כיצירה-בתוך-יצירה הנכתבת מול עינינו (במשרדו של ארז'ה, יוצר הקומיקס?). ואז סצינת התרסקות מטוס במדבר מרשימה למדי (בכלל, ספילברג במיטבו בסצינות מדבר, כנראה בהשראת אהבתו הרבה ל"לורנס איש ערב"); הסצינה הזת מובילה לקטע ארוך של סרטי שודדי ים, שיש בו רגעים יפים, שמזכירים שהסרט הזה אמור לעניין את קהל היעד של "שודדי הקריביים" (דמיינו את טינטין כג'ק ספארו נטול שארם); ולבסוף, בעיירה צפון אפריקאית כלשהו אנו מגיעים לפסגת הסרט, סצינת מרדף/הימלטות מסחררת וארוכה ומלאת התרחשויות שכולה בשוט אחד. ובכלל, הרגעים היפים והדי מעטים בסרט הם אלה שבהם יש פתאום שוט מורכב או זווית צילום יוצאת דופן שמבירה שאת הרגע הזה ניתן היה לבצע רק באנימציה ולכן השימוש בטכניקה הזאת מוצדק על פני צילום לייב-אקשן. הסיקוונס המרוקאי (בהיעדר שם אחר), הוא דוגמה לרגע כזה, שלמעשה מצדיק את הסרט כולוץ

ספילברג למעשה סיים את העבודה על "טינטין" לפני שנה. את הפינישים על הסרט עשה ג'קסון. בשנה הזאת, ספילברג הלך לביים את "סוס מלחמה", שייצא בעוד כחודש (וייזכה באוסקר?). וגם הסרט הזה כבר גמור. עכשיו ספילברג כבר נמצא בצפון קרוליינה ומצלם את "לינקולן", סיפור ימיו האחרונים של הנשיא האמרקאי עד הירצחו (וייזכה באוסקר?). בתור מעריץ, אני רק יכול להגיד בטון מאיים שחסר לו שלפחות אחד מהם לא יהיה יצירת מופת.

חפשו את הביקורת שמתחילה במשפט "זהו סרט הפוסט-עידן-ברנרד-מיידוף הראשון בקולנוע האמריקאי" במקום אחר. אין לי כוח להיות כבד ראש בקשר ל"מיליון סיבות לשוד" ("Tower Heist") ולדבר על האופן שבו הסרט עוסק במצב הכלכלי של אמריקה, ועל רצונו של מעמד הפועלים לנקום באילי ההון המושחתים ולבעוט להם איפה שכואב.

הסיבה לכך היא ש"מיליון סיבות לשוד" הוא קודם כל סוג של בית ספר לסרטי "בואו נארגן חבורה ונדפוק את הקופה". כי מאז המשבר הכלכלי של אמריקה מ-2008 דווקא היו כמה וכמה סרטי פוסט "פיטרו אותי ושדדו לי את קרנות הפנסיה", אלא שאתם לא טרחתם ללכת לראות אותם, כי הם היו בינוניים ומטה, ובעיקר חסרי חיים – סרטים עם דאן קיטון וקווין לטיפה או עם וויליאם מייסי ומורגן פרימן. סרטים שכמה מהרעיונות שבהם ממוחזרים לעייפה גם כאן, כמו בכל סרט שודים-נועזים. אלא שכאן כל הרעיונות המוכרים האלה – המוכרים גם מסרטי יהודה ברקן וזאב רווח, אגב – הגיעו לידיים של טד גריפין וג'ף נתנזון: הראשון הביא את הממזריות של "אושן 11" שכתב, השני הביא את הפושטקיות של סרטי "שעת שיא" שכתב, ואז לקח את זה ברט ראטנר והכניס לסרט גרוב קצבי, ובריאן גרייזר ורון האוורד הפיקו עם כל שרירי ההפקה שלהם כדי שהסרט יצולם כולו בניו יורק ולא בטורונטו (וכריסטוף בק בא ושדד את הפסקול של "תיאוריית הקשר" מתחילתו ועד סופו). התוצאה: סרט זניח לחלוטין, אבל מבדר עד צמרמורת, עם גרוב סבנטיזי חינני.

אז כן, חפשו את האנליזות במקום  אחר. אני באתי הנה כדי להסתפק בביקורת בת שתי מילים:

נו, נחמד.

גיל קייטס הפיק את טקס האוסקר 14 פעמים בין 1990 ל-2008. לא היה עוד מפיק בתולדות האוסקרים שהיה אחראי על כך כך הרבה טקסים. במידה מסוימת, האוסקר במתכונת המוכרת לנו מ-20 השנים האחרונות, הוא פרי יצירתו של קייטס, לטוב ולרע. אתמול, בגיל 77, הוא הלך לעולמו כשלקה בליבו בחנייה של קמפוס הקולנוע של UCLA שם לימד.

בהוליוודית, "מפיק האוסקר" אומר שהוא למעשה היה העורך הראשי של הטקס. הוא האתי אנטה של האוסקרים, לא המיכאל תפוח. הוא זה שסוגר את הליינאפים, מזמין את המנחים, קובע את אופי הטקס. גיל קייטס היה האיש שהביא לאוסקרים את בילי קריסטל כמנחה, ויחד הם הקימו את האוסקר לתחייה אחרי תום עידן ג'וני קרסון באוסקרים. הבוקר הספיד קריסטל את קייטס בטוויטר.

שש פעמים הנחה קריסטל את האוסקרים, ואחרי פרישתו מהם הזמין קייטס את דיוויד לטרמן, וופי גולדברג, קריס רוק, סטיב מרטין וג'ון סטיוארט להנחות. גם סטיוארט ספד לקייטס לפנות בוקר, בסוף "הדיילי שואו" שלו.

השנה, למשל, מי שעושה את העבודה של קייטס באוסקרים הוא במאי הקולנוע ברט ראטנר ("שעת שיא"), שסרטו החדש "מיליארד סיבות לשוד" עולה מחר. לכל מפיק מצוות גם במאי. הבמאי אחראי לשידור. המפיק אחראי לטקס. ראטנר, שתכף יתפנה לעסוק באוסקרים פול טיים מרגע שהוא יסיים את ענייני בכורת סרטו, כבר קיבל את ההחלטה החשובה של הטקס: הוא בחר באדי מרפי כמנחה. מרפי הוא כוכב סרטו החדש. אני מניח שאפשר לדמיין שגם בן סטילר יגיח להופעת אורח.

לגיל קייטס יש גם נקודה ישראלית. הוא השאיר אחריו אשה, יהודית רייכמן, ישראלית לשעבר. יהודית היא אשתו לשעבר של פרופ' אוריאל רייכמן. בתם המשותפת היא המפיקה רונית רייכמן, שלמדה איתי בחוג לקולנוע. באמצע שנות התשעים היתה רונית רייכמן בת זוגו של אורי ענבר. וכך, באמצעות לא מעט חוצפה ישראלית וקשרים ישראליים-יהודיים, הצליחה רונית רייכמן לשכנע את אביה החורג לאפשר לצוות צילום ישראלי לעשות את מה שאף צוות צילום אמריקאי לא עשה לפניכן: לתעד את ההכנות לטקס האוסקר של 1997. וכך נוצר "פסל הזהב", סרטם התיעודי של אורי ענבר ודורון צברי, בהפקתה של רייכמן, שמתעד את האוסקרים כמבצע צבאי ואת העומדים בראשו – הבמאי והמפיק – כגנרלים היוצאים למלחמה. הנה קטע מהסרט. את קייטס תראו החל מהדקה ה-6:22: