זה הצחיק אותי:

האם דמותו של ריאן גוסלינג ב"דרייב" גנובה מדמותו של מייקל דודיקוף ב"אמריקן נינג'ה", הסרט שהפיקה קנון של גולן-גלובוס, שביים שמואל פירסטנברג? יובל יפת ואלעד אורנשטיין מבקשים להוכיח בשיר ובתמונה שאכן כן:

על המוזיקה של "דרייב" דיברנו כאן. עכשיו הסרט.

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.11.2011

צפייה ב"דרייב" העבירה בי הרהור קולנועי: האם זהו סרט סינמטקים או סרט מסחרי להמונים? אם היינו עכשיו ב-1974, לא היה לי ספק בקשר לכך. כל הדי.אן.איי של "דרייב" כאילו נטוע בקולנוע ההוליוודי המסחרי של 1968-1975. ככה נראה שובר קופות לפני 35 שנים. והסרט כולו עטוי אווירת רטרו וניחוחות וינטג'. אבל האם מה שנחשב להכי היפ ומסחרי אי אז, אינו יותר מגחמה סינפילית שתתקשר עם בודדים כיום? או האם, כמו רוקנרול משובח, קול (בשורוק) הוא קול לא משנה באיזה שנה הוא נוצר?

כי "דרייב", לכאורה, הוא המשך ישיר לסרטים שהיו אולטרה-פופולריים אי שם בסבנטיז (גם אם הם היו בסיקסטיז). יש כאן המון מ"בוליט" של פיטר ייטס, ועוד יותר המון מ"הנהג" של וולטר היל ולא פחות מזה מ"הפעלולן" של ריצ'רד ראש. אבל זה אפילו יותר מסובך מזה: כי אם אנחנו מזהים אלמנטיים עלילתיים ותימאטיים מסרטי הסבנטיז, הרי שמבחינה סגנונית, "דרייב" הוא דווקא כולו סרט אייטיז: הצבעים הפלורסנטיים, המוזיקה האלקטרונית, התחושה שבעורקיו של הסרט זורם נוזל קירור ולא דם חם, הניכור. כל אלה הופכים את "דרייב" ליצירה שמחייבת שימוש במילה שנדמה שכבר יצאה מהאופנה בהוליווד: פוסטמודרניזם. בתור מי שגדל על ברכי הקולנוע של שנות השמונים כשהפוסטמודרניזם היה הדבר הבא, לראות את הפוסטמודרניזם חוזר כאביזר רטרו היה עבורי בידור לא נורמלי, וגם איתות לכך שהזמן חולף במהירות ושהדבר החדשני של היום הוא פריט האספנים של מחר. לכן עלי לתקן כעת את משפט הפתיחה של הפסקה הזאת: "דרייב", לכאורה, הוא המשך ישיר לסרטים שהיו אולטרה-פופולריים אי שם בסבנטיז (גם אם הם היו באייטיז). יש כאן המון מ"גנב" של מייקל מאן, למשל. לרגעים זה אפילו נראה כמו רימייק של "טרון", הפעם ברחובות לוס אנג'לס. ואם תרצו, ככה היה נראה סרט מרדפי מכוניות אם פדרו אלמודובר היה מחליט לעשות אחד.

מבולבלים? בצדק. "דרייב" הוא בלילה קולנועית קרה כקרח שיש בה מידה שקולה של קריצת עין למביני דבר, אבל גם אימה צרופה של חיים בעולם ללא מצפון ומוסר. אנסח זאת כך: אם ז'אן-לוק גודאר היה עכשיו בן 20, הוא היה יכול לביים את הסרט הזה, שלרגעים נראה כמו אילתור ג'זי פריסטייל (של הרבי הנקוק מתקפת "רוקיט") על אלמנטים מתוך "עד כלות הנשימה" שלו. מה שמחזיר אותנו לראש: האם זהו סרט סינמטקים או סרט לקהל הרחב? האם יש בו מספיק מרדפי מכוניות ושיסופי גרונות כדי לגרום לקהל צרכני הטסטוסטרון הקולנוע להתעלם מהפסטיש הקולנועי שמתעופף לו מאחורי גבם? ולחילופין, האם אניני הטעם שיידעו לזהות דיון קולנועי יסבלו את מינוני האלימות של הסרט, שהם יותר גספר נואה מקוונטין טרנטינו?

ריאן גוסלינג מגלם את הדמות הכי קולית לשנת 2011: הוא נהג. בלילה הוא נהג שודים (כמו ריאן אוניל ב"הנהג"), ביום הוא פעלולן בסרטים (כמו פיטר אוטול ב"הפעלולן"). למרות שסגנונית הסרט הזכיר לי, כאמור, את "גנב" של מייקל מאן, נדמה שההשראה הכי גדולה עליו היא דווקא סרטו של וולטר היל. כמו כמו רוב סרטיו של היל, גם "דרייב" הוא מערבון שהתחפש לסרט פשע. גוסלינג הוא קאובוי עם מכונית במקום סוס. הוא הטוב, מ"הטוב, הרע והמכוער"; הוא שקט, הוא צונן, עם קיסם נצחי בפיו; ולמרות שהוא פועל בשולי החוק, הוא הגבר היחיד בסביבה עם מצפון וחוש צדק, וגם את קור הרוח לפעול על פיהם.

כבר בפתיחה אנחנו רואים את הגיבור השנוי במחלוקת הזה בפעולה. הוא משרטט את החוקים בתמציתיות: הוא נותן ללקוחות שלו חמש דקות בדיוק. הוא מגיע לזירת השוד, מחכה דקה, מסיע אותם משם על ידי שימוש מרהיב בלהטוטנות הגה, חישובים של שחקן שחמט, וזריזות נהיגה שעוזרת לו לחמוק מכל מכונית משטרה וחמש דקות אחר כך להביא את השודדים ושללם למקום מבטחים. הבמאי, ניקולס ווינדינג רפן (במאי דני אולטרה אלים שזה סרטו הראשון שמגיע להקרנות מסחריות בארץ; חפשו את "ברונסון" שלו בדי.וי.די) מביים את קטעי המכוניות לא כמו מרדפים רגילים – כאלה שבהם חותכים מזוויות שונות בין המכוניות במרדף – אלא שומר את המצלמה פחות או יותר בתוך המכונית של הנהג, כאילו כל הסרט מסופר מתוך נקודת התצפית של המכונית.

כשלבניין בו גר הנהג מגיעה אשה שחייה עומדים להסתבך עם ענייני פשע (קארי מוליגן), הנהג שלנו עושה טעות פטאלית ומחליט להתערב לטובתה. כאן מגיעה נקודת התורפה העיקרית של הסרט. בסיקוונס כותרות הפתיחה הרמתי גבה תמהה כשעלה שמו של אמין חוסייני כתסריטאי. מה לתסריטאי של סרטים תקופתיים ועיבודי מופת ספרותיים בריטיים ("כנפי היונה", "ג'וד") ולסרט פשע אמריקאי כה אלים. ואכן, משהו בבנייה הסיפורית של הסרט הציק לי: יש כאן מצב של צירוף מקרים לא סביר. במקרה מגיעה שכנה חדשה לבניינו של הגיבור. ובמקרה, מחליט הבוס של הגיבור לפנות לשני גנגסטרים מקומיים שישקיעו בשיפוצה של מכונית מירוץ חדשה בה ינהג נהגנו; ובמקרה אותה שכנה תסתבך (באופן אותו לא נסגיר) עם אותם גנגסטרים שרק לפני כמה דקות הכרנו בנסיבות אחרות שלא היו קשורות אליה כלל. אם העלילה היתה מתרחשת בעיירה קטנה בה ברור לנו שכל מי שעושה עסקים אפלים יעשה אותם עם השניים האלה – שתי הדמויות היהודיות הכי אלימות ופסיכופתיות שראיתם מאז "ממזרים חסרי כבוד" – אזי הכל הגיוני, וגם מתיישב עם אווירת המערבון. אבל בפאקינג לוס אנג'לס? מה הסיכויים ששני שכנים יסתבכו עם אותם שני גנגסטרים בדיוק באותו זמן, בשתי פרשיות שונות לחלוטין. זה הציק לי.

אבל בכל פעם שאני נתקל בסרט כזה שסובל מליקוי תסריטאי שמפריע לי, זה רק מבהיר לי איפה נמצא מוחו של הבמאי: לא בתסריט. ואכן, רפן ממוקד כולו בסגנון, בעטיפה הנוצצת והמרשרשת של הסרט. קצת כמו מוזיקאי שמשקיע שעות על ההפקה המוזיקלית של אלבומו במקום בלחנים. על פניו זו מגרעת, אבל אצל רפן זו דווקא מעלה. כי הוא ממוקד כולו בגיבור שלו, והופך אותו לדמות מרתקת שלקהל אף פעם לא ממש ברור איך לאכול אותה: הוא צדיק או נבל? יש בו צד אלים עד כדי פסיכוטיות, ומצד שני הוא עדין כגוזל. הוא מאותן דמויות ללא נימוק וללא סיפור רקע שאפשר רק לדמיין מאיפה הן הגיעו ואיך הן נהיו כמו שהן. משהו בין כוכב רוק לערפד.

"הפצוע האנגלי" באנימציה

את השבוע האחרון ביליתי בירושלים מול תלמידי בית ספר מעלה, בחמישה ימים רצופים על סטיבן ספילברג. כזכור, הוא הבמאי האמריקאי האהוב עליי. או לפחות מי שאחראי על כמה מהסרטים האהובים עליי אי פעם. אני ניסיתי להראות לתלמידים – שהגיעו עם הדעות הקדומות הרגילות שאנשים נושאים על ספילברג – שהוא קודם כל במאי מגוון מאוד שפועל במגוון רחב של סגנונות ונושאים; אבל בעיקר, שמי שמגדיר את ספילברג כבמאי שעושה בעיקר סרטי ילדים (או, כשהוא עושה סרטים למבוגרים עושה אותם באופן ילדותי), עושה לא עוול ומחמיץ את הרגעים שבהם ספילברג הוא דווקא במאי מטריד מאוד שעוסק בחומרים אפלים בתוך נפש האדם והאנושות, הפחדים הכי עמוקים ובסיסיים, הדילמות המוסריות הכי עוכרות שלווה, ועם סופים שיש בהם אמביוולנטיות רבה. נכון, כל זה עטוף בקולנוע סוחף מאוד ששם דגש עיקרי על פעול ודרמה; ונכון, על פי רוב גישתו של ספילברג היא אופטימית, או לפחות כזו שרוצה להישאר מלאת תקווה, גבר שגורם לציניקנים להתייחס אליו כאל מתקתק או קיטשי.

ובתום השבוע הזה אצתי רצתי לבית הקולנוע השכונתי לראות את "טינטין", סרטו החדש, וככל הנראה סרט שלעולם לא אזכיר בהרצאות ספילברג עתידיות. למעשה, זהו ככל הנראה הסרט הראשון של ספילברג כבמאי שהוא סרט ילדים מובהק (לבני נוער מגיל 12, לא ילדים קטנים, כי יש בסרט כמה קטעי אלימות וענייני אלכוהול ושכרות), אני תוהה האם גם מי שחש נוסטלגי ל"טינטין" (אני חף מכל חיבור נוסטלגי לדמות הזאת) יחבב את הסרט כמבוגר.

זהו סרטו הראשון של ספילברג מזה שלוש שנים, מאז "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח", הפוגה משמעותית בקריירה של במאי שבעשור האחרון תקתק סרטים – חלקם מהטובים ביותר בקריירה שלו – בקצב של שניים בשנה. אבל ברור שאלה לא היו שנות מנוחה: כמפיק, נדמה שספילברג סיים עכשיו את שנתו העסוקה ביותר אי פעם – כמפיק, הוא היה חתום השנה על חמישה סרטי קולנוע וארבע סדרות טלוויזיה; וכבמאי, נדמה שהוא עבד על שלושה סרטים במקביל, שניים מהם יוצאים העונה, השלישי עכשיו בצילומים.

ואיכשהו – אולי כי ככה אני מעדיף לראות את זה, ולא בהכרח כי ככה זה באמת – נדמה לי שליבו של ספילברג לא היה לחלוטין בתוך "טינטין". כשם שסרטי אינדיאנה ג'ונס האחרונים היו יותר פרויקטים של לוקאס שספילברג עזר להוציא אל הפועל, כך גם אני מדמיין את "טינטין" יותר כפרויקט של פיטר ג'קסון (שפיק, ביים את ה-second unit, ויביים את סרט ההמשך). אגב, גם בתור סרט של פיטר ג'קסון הוא חלש.

ספילברג אמנם מתנסה כאן לראשונה באנימציית לכידת תנועה ולראשונה בקריירה שלו גם בתלת מימד, אבל אין כאן שום דבר שבן טיפוחיו רוברט זמקיס, חלוץ הסגנון הזה, לא עשה כבר קודם, או עושה באותה מידה טוב אם היה חתום על הפרויקט. למעשה, הסיקוונס המעולה ביותר של הסרט נדמה כהומאז' מובהק לסיקוונס דומה מתוך "רכבת אל הקוטב" של זמקיס (או גרסת אנימציה/תלת מימד לסצינת רכבת ההרים באינדיאנה ג'ונס השני).

למרות השמות של סטיבן מופאט, אדגר רייט וג'ו קורניש כתסריטאים – כולל קולותיהם של פג וניק פרוסט בתור הבלשים השלומיאליים תומסון ותומפסון – התסריט של "טינטין" נטול כל שנינות או ברק, ולעיתים גם הגיון. אבל כסרט הרפתקאות – דמיינו את טינטין כאינדיאנה ג'ונס נטול שארם – הסרט מכיל כמה סיקוונסים מרשימים למדי של אקשן ולהטוטנות. ראשית, אנימציית כותרות הפתיחה, שנותנת לנו הרפתקאה שלמה ונפרדת של טינטין בקיצור, ומציגה את הסרט כיצירה-בתוך-יצירה הנכתבת מול עינינו (במשרדו של ארז'ה, יוצר הקומיקס?). ואז סצינת התרסקות מטוס במדבר מרשימה למדי (בכלל, ספילברג במיטבו בסצינות מדבר, כנראה בהשראת אהבתו הרבה ל"לורנס איש ערב"); הסצינה הזת מובילה לקטע ארוך של סרטי שודדי ים, שיש בו רגעים יפים, שמזכירים שהסרט הזה אמור לעניין את קהל היעד של "שודדי הקריביים" (דמיינו את טינטין כג'ק ספארו נטול שארם); ולבסוף, בעיירה צפון אפריקאית כלשהו אנו מגיעים לפסגת הסרט, סצינת מרדף/הימלטות מסחררת וארוכה ומלאת התרחשויות שכולה בשוט אחד. ובכלל, הרגעים היפים והדי מעטים בסרט הם אלה שבהם יש פתאום שוט מורכב או זווית צילום יוצאת דופן שמבירה שאת הרגע הזה ניתן היה לבצע רק באנימציה ולכן השימוש בטכניקה הזאת מוצדק על פני צילום לייב-אקשן. הסיקוונס המרוקאי (בהיעדר שם אחר), הוא דוגמה לרגע כזה, שלמעשה מצדיק את הסרט כולוץ

ספילברג למעשה סיים את העבודה על "טינטין" לפני שנה. את הפינישים על הסרט עשה ג'קסון. בשנה הזאת, ספילברג הלך לביים את "סוס מלחמה", שייצא בעוד כחודש (וייזכה באוסקר?). וגם הסרט הזה כבר גמור. עכשיו ספילברג כבר נמצא בצפון קרוליינה ומצלם את "לינקולן", סיפור ימיו האחרונים של הנשיא האמרקאי עד הירצחו (וייזכה באוסקר?). בתור מעריץ, אני רק יכול להגיד בטון מאיים שחסר לו שלפחות אחד מהם לא יהיה יצירת מופת.

חפשו את הביקורת שמתחילה במשפט "זהו סרט הפוסט-עידן-ברנרד-מיידוף הראשון בקולנוע האמריקאי" במקום אחר. אין לי כוח להיות כבד ראש בקשר ל"מיליון סיבות לשוד" ("Tower Heist") ולדבר על האופן שבו הסרט עוסק במצב הכלכלי של אמריקה, ועל רצונו של מעמד הפועלים לנקום באילי ההון המושחתים ולבעוט להם איפה שכואב.

הסיבה לכך היא ש"מיליון סיבות לשוד" הוא קודם כל סוג של בית ספר לסרטי "בואו נארגן חבורה ונדפוק את הקופה". כי מאז המשבר הכלכלי של אמריקה מ-2008 דווקא היו כמה וכמה סרטי פוסט "פיטרו אותי ושדדו לי את קרנות הפנסיה", אלא שאתם לא טרחתם ללכת לראות אותם, כי הם היו בינוניים ומטה, ובעיקר חסרי חיים – סרטים עם דאן קיטון וקווין לטיפה או עם וויליאם מייסי ומורגן פרימן. סרטים שכמה מהרעיונות שבהם ממוחזרים לעייפה גם כאן, כמו בכל סרט שודים-נועזים. אלא שכאן כל הרעיונות המוכרים האלה – המוכרים גם מסרטי יהודה ברקן וזאב רווח, אגב – הגיעו לידיים של טד גריפין וג'ף נתנזון: הראשון הביא את הממזריות של "אושן 11" שכתב, השני הביא את הפושטקיות של סרטי "שעת שיא" שכתב, ואז לקח את זה ברט ראטנר והכניס לסרט גרוב קצבי, ובריאן גרייזר ורון האוורד הפיקו עם כל שרירי ההפקה שלהם כדי שהסרט יצולם כולו בניו יורק ולא בטורונטו (וכריסטוף בק בא ושדד את הפסקול של "תיאוריית הקשר" מתחילתו ועד סופו). התוצאה: סרט זניח לחלוטין, אבל מבדר עד צמרמורת, עם גרוב סבנטיזי חינני.

אז כן, חפשו את האנליזות במקום  אחר. אני באתי הנה כדי להסתפק בביקורת בת שתי מילים:

נו, נחמד.

גיל קייטס הפיק את טקס האוסקר 14 פעמים בין 1990 ל-2008. לא היה עוד מפיק בתולדות האוסקרים שהיה אחראי על כך כך הרבה טקסים. במידה מסוימת, האוסקר במתכונת המוכרת לנו מ-20 השנים האחרונות, הוא פרי יצירתו של קייטס, לטוב ולרע. אתמול, בגיל 77, הוא הלך לעולמו כשלקה בליבו בחנייה של קמפוס הקולנוע של UCLA שם לימד.

בהוליוודית, "מפיק האוסקר" אומר שהוא למעשה היה העורך הראשי של הטקס. הוא האתי אנטה של האוסקרים, לא המיכאל תפוח. הוא זה שסוגר את הליינאפים, מזמין את המנחים, קובע את אופי הטקס. גיל קייטס היה האיש שהביא לאוסקרים את בילי קריסטל כמנחה, ויחד הם הקימו את האוסקר לתחייה אחרי תום עידן ג'וני קרסון באוסקרים. הבוקר הספיד קריסטל את קייטס בטוויטר.

שש פעמים הנחה קריסטל את האוסקרים, ואחרי פרישתו מהם הזמין קייטס את דיוויד לטרמן, וופי גולדברג, קריס רוק, סטיב מרטין וג'ון סטיוארט להנחות. גם סטיוארט ספד לקייטס לפנות בוקר, בסוף "הדיילי שואו" שלו.

השנה, למשל, מי שעושה את העבודה של קייטס באוסקרים הוא במאי הקולנוע ברט ראטנר ("שעת שיא"), שסרטו החדש "מיליארד סיבות לשוד" עולה מחר. לכל מפיק מצוות גם במאי. הבמאי אחראי לשידור. המפיק אחראי לטקס. ראטנר, שתכף יתפנה לעסוק באוסקרים פול טיים מרגע שהוא יסיים את ענייני בכורת סרטו, כבר קיבל את ההחלטה החשובה של הטקס: הוא בחר באדי מרפי כמנחה. מרפי הוא כוכב סרטו החדש. אני מניח שאפשר לדמיין שגם בן סטילר יגיח להופעת אורח.

לגיל קייטס יש גם נקודה ישראלית. הוא השאיר אחריו אשה, יהודית רייכמן, ישראלית לשעבר. יהודית היא אשתו לשעבר של פרופ' אוריאל רייכמן. בתם המשותפת היא המפיקה רונית רייכמן, שלמדה איתי בחוג לקולנוע. באמצע שנות התשעים היתה רונית רייכמן בת זוגו של אורי ענבר. וכך, באמצעות לא מעט חוצפה ישראלית וקשרים ישראליים-יהודיים, הצליחה רונית רייכמן לשכנע את אביה החורג לאפשר לצוות צילום ישראלי לעשות את מה שאף צוות צילום אמריקאי לא עשה לפניכן: לתעד את ההכנות לטקס האוסקר של 1997. וכך נוצר "פסל הזהב", סרטם התיעודי של אורי ענבר ודורון צברי, בהפקתה של רייכמן, שמתעד את האוסקרים כמבצע צבאי ואת העומדים בראשו – הבמאי והמפיק – כגנרלים היוצאים למלחמה. הנה קטע מהסרט. את קייטס תראו החל מהדקה ה-6:22:

הנה, עוד 93 דקות של צפייה.

זה התחיל כמיזם של יו-טיוב ונגמר כמיזם של יו-טיוב. הבמאי קווין מקדונלד ("אל תוך האינסוף") והמפיק רידלי סקוט פנו אל גולשי יו-טיוב וביקשו מהם לתעד יום אחד בחיים, את ה-24.7.2010 – ולהעלות את התיעוד שלהם ליו-טיוב. הם לקחו את 4,500 השעות שהצטברו, וערכו מהם סרט בן 94 דקות בשם "החיים ביום אחד", שמראה מה קורה מסביב לעולם, לאנשים פשוטים, מהזריחה, ועד הזריחה למחרת. באופן משונה, זה יצא פחות מרשים ממה שזה היה צריך להיות. אבל יש שם המון רגעים קטנים ויוצאי דופן שאפשר לברור מהסרט, חלקם מרגשים, חלקם ערוכים במיומנות, ויש גם סצינות בלתי ניתנות לצפייה. כתבתי על הסרט כאן, כשהוקרן כסרט הפתיחה של דוק-אביב בתחילת מאי. מאז הוא הוקרן גם ביס דוקו. ועכשיו הוא מגיע לביתו הטבעי: יו-טיוב.

ג'פרי וולס, שבזכותו הגעתי לזה שסרט זמין לצפייה ביו-טיוב (ודרכו הבנתי שהבכורה ביו-טיוב הקדימה את הבכורה בדוק-אביב), מזהיר אתכם לדלג על סצינת שחיטת הפרה בדקה ה-43. אני הרצתי שם קדימה. יש עוד כמה רגעים שבהם נראה שהיוצרים מקבלים רשיון מגולשים להציג את אכזריות העולם וזוועותיו המדממות, ולהתמקד בפולקלור במקום בחיים. יש גם ישראלי אחד לקראת הסוף.

הנה הסרט במלואו:

ואם אתם חיים בבריטניה הגדולה: פרויקט "חיים ביום אחד" הבריטי יתרחש ב-12.11, עוד 11 יום. הפרטים וההוראות כאן.

הנה, זה יעסיק אותנו עכשיו ל-90 הדקות הבאות.

קווין בראונלו זכה לפני שנה באוסקר כבוד על עבודתו בשימור הקולנוע האילם. השבוע הוא הגיע לאוניברסיטת קיימברידג' והרצה שם על תולדות הקולנוע האילם. תקופה שנמשכה בסך הכל 30 שנה, אבל – כפי שבראונלו גם ממחיש באמצעות קטעי סרטים – במהלכה הומצאו כל ההתפחויות קולנועיות הטכניות והסיפוריות שהקולנוע משתמש בהן עד היום (חוץ מהמחשב).

אני חשבתי שאני די בקיא בתולדות הקולנוע האילם והימים הראשונים של הקולנוע, אבל בראונלו מהר מאוד חושף פרטים וקטעים מהפרה-היסטוריה והתקופה הפרמיטיבית של הקולנוע.

הכותרת המפתיעה של אתמול: מתחם תרבות שכולל עשרה אולמות קולנוע יוקם בשכונת אבו טור בירושלים. זה הדיווח של "הארץ". עשרה אולמות קולנוע! רגע רגע. בירושלים יש כרגע, אם ספירתי נכונה, כ-16 אולמות קולנוע (לקולנוע בהפצה מסחרית, כלומר שספרתי רק אולם אחד מתוך ארבעת אולמות הסינמטק). בקיץ הבא אמור להיפתח בסמוך לבנייני האומה הסינמה סיטי הירושלמי שיכיל 14 אולמות רגילים ועוד ארבעה אולמות VIP. ועכשיו עוד עשרה?! כלומר, תוך שלוש שנים יהיו בירושלים 44 אולמות קולנוע! גם אם נהיה ריאליים וניקח בחשבון שארבעת אולמות הקולנוע של גלובוס בבנייני האומה יסגרו אחרי פתיחת סינמה סיטי, ושגם קולנוע סמדר לא יחיה לנצח, עדיין נגיע לכ-39-40 אולמות קולנוע. כפול מכמות אולמות הקולנוע בתל אביב! (ובתל אביב אני לא רואה כרגע סיכוי שייפתחו אולמות קולנוע חדשים בשנתיים הקרובות, עם או בלי הפתיחה המתמהמהת של שלושה אולמות חדשים בסינמטק).

השאלה שבוודאי מסקרנת את שוק המפיצים: מי יפעיל את מתחם הקולנוע הזה? אם אנשי קרן שרובר יעשו בחוכמה, הם ישאירו אותו כמתחם עצמאי בניהול עצמי, בו הם עצמם בוחרים את רפרטואר הסרטים לפי טעמם ולפי אופי קהלם, על סמך המצאי הזמין. יש בארץ מעט מאוד בתי קולנוע עצמאיים, שלא קשורים לאף רשת. יש את חן ברחובות, כוכב ברמת השרון והקולנוע בבית גבריאל. וזהו. אם המתחם באבו טור יהיה כמותם, זה יכול לייצר מתחם שונה וייחודי בנוף הקולנוע הישראלי, שלא שבוי בידיים של טייקון כזה או אחר, עם אינטרסים שלאו דווקא משרתים את הקהל.

אבל אני מניח שכדי להקטין כאבי ראש, אנשי הקרן יערכו מכרז למציאת מפעיל לקולנוע, והמפעיל הזה יהיה אחד מבעלי בתי הקולנוע הקיימים. לא אתפלא, למשל, אם אנשי קולנוע לב יהיו אלה שיפתחו שם קומפלקס חדש שלהם, שיקטינו את חששותיהם אם התוכניות העירוניות שמנסות אחת לתקופה לחמוד את קולנוע סמדר אכן יתממשו. אנשי גלובוס גרופ עשויים להתעניין בהפעלת המתחם, במקום האולמות שלהם בבנייני האומה. ולא הייתי פוסל אפשרות שדווקא דמויות כמו עמוס הורביץ (הבעלים של קולנוע כוכב) או עודד הורוביץ (סרטי אורלנדו) יתעניינו בהפעלת המקום.

בקיצור, אקשן. וכל זה, ממש למרגלות הסינמטק הירושלמי.

================

מייק גודרידג', העורך של "סקרין דיילי", מהמר של"הערת שוליים" לא תהיה בעיה להיכלל בשורט-ליסט בן תשעת הסרטים של האוסקר הזר, ממנו יבחרו חמשת המועמדים הסופיים. גודרידג' מצטרף בזאת לפיטר קנגט מ"אינדי-ווייר" שכבר שבועות חוזה אותה דבר. וגם אני.

===============

זו הביוגרפיה המדוברת של העונה. על הדמות התרבותית רבת ההשפעה ויוצאת הדופן שהסעירה רבים, אבל שרק אחרי מותה אפשר לספר את סיפורה האמיתי. כן, אני מדבר כמובן על הביוגרפיה החדשה על סטיב ג'ובס פולין קייל. קייל, שהיתה מבקרת הקולנוע של "הניו יורקר", שינתה לא מעט את האופן שבו כותבים על סרטים, וגם את ההגדרה שבין סרט "טוב" ל"רע" (היתה לה חיבה לסרטי בידוריים, שמבקרים רבים בני דורה נטו להתנשא עליהם). ומלחמתה העיקשת באנדרו סאריס (הקולגה מ"הווילג' וויס") נהיבה כמה מהרגעים המרשימים של תולדות ביקורת הקולנוע האמריקאית, בדיוק בתקופה בה גם הקולנוע האמריקאי עצמו היה בתהליך של שינוי ומהפכה. הנה לטעימה, קטע מהביוגרפיה, על המלחמות של קייל מול העורך האגדי של "הניו יורקר", וויליאם שון.

ובהזדמנות זאת, יוצאת אסופה נוספת של כתביה של קייל, ומתוכה טקסט שהיא כתבה ב-1978 בו היא מנסה להבין איך זה שיש אנשים (קראו: מבקרי קולנוע) שפשוט לא אוהבים (קראו: מפחדים) מסרטים אמריקאים גדולים (היא כוללת כאן את "מלתעות", "קארי" ו"נהג מונית" כדבוקה אחת). היא מאשימה אותם שהם מחמיצים את "גדולה של הקולנוע האמריקאי".

מתיו וויינר עסוק עכשיו בכתיבת העונה החמישית של "מד מן", אבל הוא עשה הפסקה השבוע כדי לבוא לתוכנית הראיונות האינטרנטית שמנחה… אחותו הגדולה, כתבת המדיה אליסון וויינר. היא לא רק חושפת תמונות משפחתיות, אלא גם מספרת שוויינר כתב את הפיילוט שבע שנים לפני שהסדרה למעשה הופקה, והוא מספר איך במשך שנים אף אחד לא רצה להפיק את הסדרה. רק כשהוא הצטרף לצוות הכותבים של "הסופרנוס" הוא התחיל לעבוד עליה. בכלל, המון ענייני אחורי-הקלעים של עולם הטלוויזיה ועיתונות המדיה בשיחה המשפחתית המשונה הזאת:

מה ראו בני ישראל בסוף השבוע בקולנוע?

הסרטים הכי נצפים בסינמה סיטי בסוף השבוע (על פי אתר האינטרנט שלהם) היו "ג'וני אינגליש 2", "עולם הזמן", "משחקי שלטון", "התפשטות" ו"חיים בהחלפה". על פי אפליקציית יס פלאנט באייפון, הסרטים הכי נצפים ברשת הזאת היו "עולם הזמן", "ג'וני אינגליש 2", "התפשטות" ו"חיים בהחלפה".

על פי החישובים שלי, "ג'וני אינגליש 2" היה צריך לחצות את קו מאה אלף הצופים בסוף השבוע האחרון.

============

אגב, בסוף השבוע הראשון לצאתו (בשבוע שעבר), ראו בארץ את "החוב" האמריקאי/אנגלי כ-12,000 צופים. פתיחה נאה לסרט ישראלי, פתיחה צוננת לסרט הוליוודי. אני עכשיו סקרן: האם יצליח הרימייק להביא יותר צופים ישראליים מהסרט הישראלי המקורי, אותו ראו בארץ לפני ארבע שנים כ-60,000 איש?

==============

ומה מצב הסרטים הישראליים בבתי הקולנוע?

"בוקר טוב, אדון פידלמן" הגיע ל-45,000 כרטיסים. "אחותי היפה" הגיע ל-34,000 כרטיסים. ולמרות שאנשי "הערת שוליים" הוציאו קומוניקט על הגעתם ל-250,000 צופים, הרי שכשזה מגיע לכרטיסים, הם אמנן קרובים מאוד (245,000) אבל עוד לא שם. אם סופרים מספרי צופים – הקרנות סגורות למיניהן – ולא רק כרטיסים הנמכרים בקופות, המספרים גבוהים יותר.

ואת "השוטר" ראו בעשרה ימים רק 8,000 איש. אאוץ'. הסרט הישראלי הכי מרתק ומסעיר שנעשה כאן מזה זמן לא מצליח להתחבר (ולהתחבב) על הקהל.

================

"סינמסקופ" נמצא השבוע בדרכים, ואם אתם רוצים לראות את הבלוג בלייב יש לכם שתי הזדמנויות לעשות את זה.

ביום רביעי (2.11) ב-20:00 אהיה בסינמטק חולון, בפתיחת ההקרנות של סרטים ישראליים מהעשור האחרון לציון עשר שנים לחוק הקולנוע. הסרט שיוקרן הוא "ואלס עם בשיר" ולפניו אני אנסה להסביר מה קרה לקולנוע הישראלי בעשור האחרון. ולמה. הכניסה חינם!

במוצאי שבת (5.11) ב-20:30 אהיה בסינמטק הרצליה, שם מתקיימת החודש מחווה משובחת לבמאי התאילנדי פן-אק רטנארואנג. לפני הקרנת סרטו הנפלא "חיים אחרונים ביקום" אני אנסה במשך כחצי שעה ללמד אתכם איך מבטאים את שמו. בהמשך יוקרנו גם סרטיו "פלוי" ו"גלים נסתרים".