לפני 12 דקות (ב-23:30 שעון ישראל) פרסם בילי קריסטל את 140 התווים הבאים בטוויטר שלו:

Am doing the Oscars so the young woman in the pharmacy will stop asking my name when I pick up my prescriptions. Looking forward to the show

זה לא קיבל אישרור מאף גורם רשמי או אף בלוג קולנוע,לכן לא ברור האם זו הודעה רשמית או הלצה. אבל כרגע אפשר להתחיל להפיץ: בילי קריסטל כנראה חוזר להנחות את האוסקרים.

מה שאומר ששפתו הגסה של ברט ראטנר עוד תתגלה כדבר הטוב ביותר שקרה לאוסקרים מזה שנים. תוך 24 שעות יש להם מפיק עם יותר סטייל (ועם אוסקר) ואת מנחה האוסקר הטוב ביותר בתולדות הטקס (מבין המנחים החיים). זו תהיה הפעם התשיעית של קריסטל בתור מנחה האוסקרים.

הבליץ של "החבובות" התחיל. קמפיין "החבובות", שהיה עד עכשיו נחלת האינטרנט, הגיע לטלוויזיה. צופי ערוץ דיסני מקבלים כבר שבוע, למעלה מחודש לפני בכורת הסרט, שטיפת מוח חבובותית הגונה. קרמיט וחבריו מופיעים במעברונים, הקליפ של או.קיי גו מקבל רוטציה גבוהה. בנות הבית כבר עומדים עם המעילים ליד הדלת מוכנים לצאת לקנות כרטיסים. לאט, לאט, אני אומר להן, יש עוד חודש.

זו סינרגיה בגרסתה הניינטיזית הוותיקה. בישראל לא רואים יותר מדי ממנה, אבל דיסני אלופים בזה: הם יציפו את כל הערוצים שבבעלותם בפרומואים למוצרים שלהם.בגלל שהפרומואים הם תוצרת ערוץ דיסני, אני תוהה של מי היוזמה: האם היא מגיע ממפקדת דיסני העולמית, או שת"פ בין המפיץ הישראלי למפעיל הערוץ המקומי?

לעומת זאת, באופן משונה לא ראיתי שום זכר ל"טין טין" בערוץ ניקלודיאון, ערוץ ששותף להפקת הסרט. האם זה רק בגלל שבארץ אין חיבור בין מפעילי הערוץ ובין מפיצי הסרט? או שערוץ ניקלודיאון מראש פחות מאמין שלצופיו יהיה עניין ב"טין טין"?

==================

ועוד בערוץ דיסני: בשורות טובות למעריצי "פיניאס ופרב", סדרת הטלוויזיה האהובה עליי כרגע – היא חודשה לעונה רביעית. וחדשות עוד יותר טובות: מייקל ארנדט, התסריטאי של "מיס סאנשיין הקטנה" ו"צעצוע של סיפור 3", הובא לשכתב את התסריט לסרט הקולנוע של "פיניאס ופרב" המתוכנן ל-2013. מפיקי "פיניאס ופרב" אומרים שעלילת הסרט תשלב בין עולם האנימציה ובין עולם הלייב אקשן, בסגנון "מי הפליל את רוג'ר ראביט", וזה דווקא לא מלהיב אותי. סרטי ילדים מהעת האחרונה שלקחו דמויות אנימציה והעבירו אותן לעולם האמיתי – "הדרדסים", "אלווין והצ'יפמאנקס", "יוגי דוב" – לא היו כל כך מוצלחים לטעמי האישי. אני מקווה שהם לא יהרסו את פיניאס ופרב.

עד כאן כותרות ערוץ דיסני.

=================

אפרופו החבובות: עכשיו שאדי מרפי פרש מהנחיית האוסקרים הזדרז סקוט וויינברג מ-movies.com להשיק קמפיין פייסבוק וטוויטר לשכנע את העולם שקרמיט וחבריו צריכים להנחות את האוסקרים.

================

בפייסבוק של סינמה סיטי עלתה טבלה המציגה את כל הסרטים שאמורים לעלות בארץ מעכשיו ועד סוף מרץ 2012, לפי שבוע. תעשו צילום מסך ותראו כמה מהסרטים האלה באמת יופצו, ואם כן, האם יופצו בתאריך המתוכנן.

==============

כבר התלהבתי בעבר ממיזם הסרטים הקצרים של "עין הדג", ועכשיו אני מתלהב בשנית. הנה כרך ב' של המיני-מגזין-הלכאורה-חודשי לענייני סרטים קצרים והוא גדוש בכמה הפתעות מוצלחות למדי. פרויקט העיצוב והווידיאו של בצלאל המציג שדים מהמסורת והמיסטיקה היהודית נהדר בעיניי. ויש שם קליפ חדש שצילם קותימן ללהקת הפשרות, בכיכובו של יונתן קוטנר (שדומה להפליא לאביו, יואב). במקום לאמבד אותם כאן, אני נותן ל"עין הדג" את הקרדיט שמגיע להם ושולח אתכם אליהם (כדי שאם פרטנר יפטרו אותי במהלך השנה הקרובה במסגרת גלי הקיצוצים שלהם, שיהיה בית שיסכים לקלוט אותי).

=================

כזכור, בעוד יומיים יתקיים היום הבריטי של מיזם "החיים ביום אחד": אזרחי, תושבי ואורחי הממלכה המאוחדת יצלמו את עצמם ואת שגרת חייהם, והקטעים הטובים יכנסו לעוד סרט בסדרת "החיים ביום אחד". אבל מחר, 11.11.11, יתקיים מיזם דומה תוצרת ישראל, ובהפקת הפסטיבל לקולנוע גאה בראשות יאיר הוכנר, שנקרא Gay in a Day. כל הפרטים ואיך משתתפים, כאן. מהר, זה מצטלם מחר.

==============

דארן ארונופסקי חוזר לסמים. כלומר, לאנטי-סמים. הבמאי של "רקוויאם לחלום" ביים ארבעה תשדירי שירות שמנסים לשכנע בני נוער להתרחק מקראק. רוב הספוטים (חוץ מאחד) בשוט אחד. כולם מטרידים למדי.

=================

ל"אינדי-ווייר" יש עיצוב חדש. ולפרויקט קולנוע של קרן רבינוביץ' (הקרן שמימנה סרטים כמו "פעם הייתי", "שבעה", "הדקדוק הפנימי" ו"עטאש") יש אתר חדש.

ובכן, אכן לילה לבן עבר על ראשי האקדמיה. טוב, זה לא היה לילה אצלם, אבל זה היה חתיכת יום היפראקטיבי. תחילה ברט רטנר מתפטר/מפוטר, ואז אדי מרפי מודיע שגם הוא פורש ומוותר על תפקיד המנחה, וחמש שעות אחר כך (ב-2:00 שעון ישראל) מגיעה ההודעה שבריאן גרייזר הסכים להיות מפיק האוסקרים.

מבחינת האקדמיה, ההסכמה של גרייזר – שותפו של רון הווארד בחברת ההפקות שלהם "אימג'ן" – היא שיחוק. גרייזר הוא אחד המפיקים הבכירים והעסוקים בהוליווד, פעיל כמעט כמו סטיבן ספילברג בכמות הפרויקטים שהוא מריץ בו בזמן לקולנוע ולטלוויזיה. למעשה, הוא (יחד עם רון הווארד) המפיק של "מיליארד סיבות לשוד" שביים ברט ראטנר. הכל נשאר במשפחה. האם, בתור מי שחתם על הצ'ק של אדי מרפי לככב בסרט הזה, הוא ינסה לשכנע את מרפי לחזור? או שהוא יציע את זה עכשיו לבן סטילר? ומה עם צילומי "Rush", הסרט החדש של רון הווארד שהוא מפיק?

גרייזר, האיש עם התפסורת הכי לא הגיונית בהוליווד, חתום כמפיק על "ג'יי אדגר", סרטו החדש של קלינט איסטווד, שיש הצופים לו מועמדות ודאית כסרט, ויש אף החוזים זכייה אפשרית של ליאונרדו דיקפריו בפרס השחקן על משחקו בסרט. הוא הפיק הקיץ גם את "הפלישה למערב" (יחד עם ספילברג). הוא זכה באוסקר על הפקת "נפלאות התבונה" והיה מועמד שלוש פעמים נוספות.

==============

ובינתיים, ברט ראטנר ממשיך להוכיח כמה שהוא בחור אנין טעם. מיד אחרי פיטוריו מהאוסקר פורסם שהוא מתחיל לעבוד על… רימייק לרימייק של "אסקימו לימון". באמת הגיע הזמן שראטנר ובועז דווידזון יעבדו יחד. ראטנר יביים גרסה חדשה ל"הבתולה האמריקאית האחרונה" (למעשה זה "הבתול האמריקאי האחרון"), אלא שאני לא חושב שבימינו אפשר לשים את המילה "בתולה" על פוסטר של סרט.

והאם יש סיכוי שאחרי כל הברדק הזה, הוא עדיין יהיה הבמאי של "39 הרמזים", הסרט הראשון בסדרת המתח לבני הנוער שספילברג מפיק?

ודאי כבר קראתם אצל הזריזים ממני: ברט ראטנר עף מהאוסקרים. ראטנר גויס לתפקיד מפיק האוסקרים, גייס לתפקיד המנחה את אדי מרפי, שכר צוות של כותבים קומיים עכשוויים, לריענון השורות בכתיבת הטקס, ואז הלך לסיים את עבודת הפוסט וההפצה על סרטו, "מיליארד סיבות לשוד". למעשה, השבוע הוא היה צריך להתחיל לעבוד פול-טיים על הרמת האוסקר. ולמה הוא עף? כי במפגש עם קהל ביום שישי שאלו אותו האם הוא כבר התחיל לעשות חזרות על הטקס, במקום לענות "לא, זה עוד מוקדם מדי, החזרות יתחילו רק באיזור ינואר" הוא ענה: "חזרות זה להומואים". אופס, את זה לא אומרים בהוליווד (או בוושינגטון). לפחות לא למיקרופון פתוח.

יש כאן כמה צדדים לסיפור, וכולם מדכאים. דיכאון אחד זה שלטון הטרור של הפוליטיקלי קורקט. הרי ברור שזה נאמר כבדיחה (וולגרית, סרת טעם, חסרת כבוד, כל התשובות נכונות) ולא כ"אמירה הומופובית" כמו שמנסים לתאר את זה בתקשורת. וברור שמה שמתחוור כאן זה שאסור לבמאי לדבר בשפה שבה מדברות הדמויות בסרטיו. כשזה בקולנוע, אנחנו צוחקים ממשפט כזה. כשזה מחוץ לקולנוע, אנחנו עורפים ראשים.

הדכאון השני הוא שהאקדמיה באמת צריכה ילדים טובים ומחונכים בראשה, ולא פושטקים היפר-אקטיבים. האקדמיה נימקה בהחלטתה לוותר על שירותיו של ראטנר לא רק את המשפט "חזרות זה להומואים" אלא גם הראיון שנתן ביום שני להווארד סטרן, שגם הוא הכיל כמות נכבדת של שפה בוטה, שלא תעבור צנזורה ברשתות השידור.

דיוויד פולנד, למשל, כתב בטוויטר שראטנר לא עף בגלל המשפט על ההומואים, אלא מרגע שהוא קיבל את הג'וב הוא התחיל להתנהג כמו בהמה. בשעה שג'וב כזה, טוענת התקשורת האמריקאית, דורש התנהלות דיפלומטית, פוליטית, כמו שגריר.

ואולי המסקנה מכל זה היא שראטנר – שאינו כזה, ושלמעשה מתגאה בכך שהוא סוג של ערס עם פה גדול – מלכתחילה לא היה הבחירה הנכונה לתפקיד הזה, תפקיד שצריך להיות מאוכלס עם דמות יותר ממלכתית.

ובכלל, זה היה שבוע די גרוע לראטנר. הסרט שלו, "מיליארד סיבות לשוד", שחזו לו את המקום הראשון בטבלת שוברי הקופות בסופ"ש האחרון, איכזב והציג מספרים בינוניים; ואז הוא עף מהאוסקרים. יש כאן שיעור בענווה, אני מניח. אבל גם תמרור אזהרה על כוחן של מילים.

אני מניח שיהיו עכשיו לראשי האקדמיה כמה לילות לבנים. משימתם הראשונה תהיה לשכנע את אדי מרפי לא לנטוש את תפקיד המנחה, תפקיד שראטנר סידר לו. מצד אחד, מפרי שאומר בסטנד-אפ שלו "הומואים" ארבע פעמים בשניה, אמור להיזעק מכך שבדיחה גסה מובילה לפיטורים. מצד שני, הוא כנראה די רוצה את ההכרה והתשואות של קהל האקדמיה, של הממסד, הממסד שכמעט העניק לו אוסקר על "נערות החלומות", אבל הפנה לו עורף לבסוף. המשימה השניה תהיה למצוא מפיק. ישלהניח שהם עכשיו ילכו על בטוח. על מישהו שכבר עשה את זה בעבר ומכיר את הפרוטוקול. גיל קייטס מצא לו שבוע מחורבן למות בו.

תוספת: ריצ'רד ראשפילד ב"דיילי ביסט" שואל את האקדמיה "למה ציפיתם?!", ומפרט סדרה ארוכה של התנהגויות בלתי מהוגנות של ראטנר בעבר.

כשעבדתי כעורך במערכות עיתונים חילקנו את הכתבות אותן ערכנו לשני סוגים: הכתבות החשובות, והכתבות שאנשים יקראו. הכתבות החשובות הן אלה שבשבילן הומצא מקצוע העיתונות, כתבות שחושפות עוולות, שמאירות שחיתויות, אי סדרים, מסכנות, צרות. כתבות שעשויות לשנות את העולם, אבל שהן כל כך מלאות פרטים, תמלולים, מפרים, נתונים, פיתולים שמפרך לקרוא אותן מעבר לשורה התחתונה של הכותרת והתקציר. לעומת זאת, כל הכתבות האחרות: הקלילות, האוויריריות, המשעשעות, הסיפורים האנושיים המרגשים, הראיון עם הכוכב, המסע לאתר פוטוגני בחו"ל. הכתבות שמביאות רייטינג, לאו דווקא יוקרה.

ובכן, "שלטון החוק", סרטו החדש של רענן אלכסנדרוביץ', שייך לקטגוריה א'. סרט שכה חשוב ומעורר הערכה והערצה שהוא נעשה, ועוד באופן כה מקיף ואינטליגנטי שכזה, אך גם סרט שקשה לי לשגר אתכם אליו לצפייה, לפחות לא כזו שמחפשת איזשו גירוי רגשי כלשהו. מצד שני, יש בזה את הריגוש של פתירת תשבץ הגיון, כך שגם לזה יש קהל. הסרט יוקרן החל מהערב בסינמטק ירושלים, מחרתיים בסינמטק הרצליה והחל מסוף השבוע בסינמטק תל אביב. ובשאר הסינמטקים גם. במידה רבה, אפשר להגיד שזהו סרט חובה, אלא ש… ובכן. הנה מה שכתבתי עליו:

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.11.2011

בקהילה שבה אני חי – קהילה חילונית, ליברלית, שמאלית – נדמה שיש רק מוסד אחד שמיוחסים לו ערכים כמו-קדושים: בית המשפט העליון. במקום שבו אין אמונה ואין אמון בממסד ומוסדות ושלטון, התקווה היא שבית המשפט העליון יהווה סעד לכל מה שלא תקין בארץ הזאת, מי שיעשה כאן סדר וישליט ערכים של אנושיות ודמוקרטיה. ובתוך המוסד הזה שנקרא בג"צ, היה איש אחד שיוחסה לו קדושה יתירה, כמעט כמו כהן גדול: השופט אהרון ברק. לכן זה כה משונה לראות בשבועות האחרונים את אותו בית משפט עליון ואת אותו אהרון ברק חוטפים עכשיו על הראש מצד שני סרטים הבאים מאותו מילייה שהוא אמור היה להיות מושא ההערצה שלו.

בסרט העלילתי "לא רואים עליך" שזכה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה ויופץ מסחרית בשבוע הבא, מכפישות יבגניה דודינה ורונית אלקבץ את השופט ברק, ומייחלות לראות אותו מסתובב על שיפוד בכיכר רבין, משום שהקל בעונשו של האיש שאנס אותן (לא אותן, חלילה. את הדמויות שהן מגלמות). ובסרט התיעודי "שלטון החוק", שיתחיל את מסע הקרנותיו הפומביות השבוע, אפשר למצוא נימה ביקורתית למדי כלפי אותו בג"צ, בימיו של ברק וקודמיו (ברק עצמו לא מופיע בסרט). ואם נזכור, הרי שגם אחד ה"טרוריסטים" ב"השוטר" מוצג כבנו של שופט. בקיצור, מערכת המשפט הישראלית זוכה פתאום להתנפלות דווקא מקולנועני השמאל. מעניין.

רענן אלכסנדרוביץ' הוא אחד הבמאים האהובים עליי בארץ, בזכות שני סרטי תעודה ("מרטין" ו"המסע הפנימי") וסרט עלילתי נהדר אחד ("מסעות ג'יימס בארץ הקודש"). שמונה שנים אני מחכה שיביא למסכינו משהו חדש, בין עלילתי, בין תיעודי. ולכן, אני חייב להודות, מעט התאכזבתי מ"שלטון החוק". לא משום סיבה אמיתית – מיד אפרט את מעלותיו – אלא בעיקר כי להבדיל מסרטיו הקודמים, זה סרט מאוד לא מהנה (יאמר לזכותו שהנאה ככל הנראה לא היתה מטרה עבורו). בשלושת סרטיו הקודמים נגע אלכסנדרוביץ בנושאים הכי קשים בחברה הישראלית – זכרון השואה, זכויות אדם, כיבוש, עובדים זרים – ועשה את הכל עם מבט ממזרי ואירוני, שאיזן את כבדות הנושאים. "שלטון החוק" הוא אולי אחד מסרטי התעודה הכי כבדי ראש שראיתי בארץ באחרונה.

אבל באותה נשימה, זה גם אחד מסרטי התעודה העמוקים והמרשימים שראיתי בארץ, זה מאותם סרטים שחשיבותם גוברת על ההנאה הרגעית מצפייתם. כי אלכסנדרוביץ לקח על עצמו מיזם עצום מידות: לתחקר את האופן שבו מערכת המשפט הישראלית ייצגה את הקונפליקט שבין צרכי המדינה ובין זכויות האדם ביהודה, שומרון ועזה. ואם הבנתי נכון את הכיוון הכללי אליו הוא הגיע, זה ככה: מי שחשב שמערכת המשפט הישראלית, ובראשה בג"צ, היא מערכת שמאלית, ליברלית, שמעדיפה באופן מובהק את זכותו של האזרח הנדכא, של הפרט, על פני צרכי המדינה הקלגסית הרומסת, ובכן הוא טועה. בכל הקשור להחלת החוק הישראלי – בין אם האזרחי או הצבאי – על שטחי יהודה ושומרון, מערכת המשפט הפגינה שוב ושוב עמידה לצד המדינה דווקא, והכשירה סיטואציות בעייתיות מבחינת זכויות האדם שבהן. עצם העובדה שלא מעט שופטים עברו דרך מערכת המשפט הצבאית בדרכם לספסל האזרחי (או תוך כדי, במילואים) מראה איזו דיפוזיה ערכית יש בין הערכים הצבאיים ובין הערכים האזרחיים במערכת המשפט הישראלית. ולא רק (מצד שני, אם אנשי ימין טוענים שבג"צ שמאלני מדי, ואנשי שמאל טוענים שבג"צ ימני מדי, אולי בעצם עלינו להבין שהוא כנראה עושה את עבודתו נאמנה).

"שלטון החוק" אינו רק סרט, זו אנציקלופדיה מקיפה, עם רמת תחקיר שנראית לי חסרת תקדים בקולנוע הישראלי, ועם במאי שמגיע לצילומים כה מוכן שמישהו צריך להעניק תואר שופט של כבוד, על האופן שבו הוא יושב מול תשעה פרקליטים ושופטים – הבכיר שבהם הוא מאיר שמגר, לשעבר נשיא בית המשפט העליון – ומתשאל אותם בבקיאות מרהיבה על החלטות שלהם, בעת ישבו בבתי דין צבאיים וקיבלו החלטות הקשורות למגע שבין צה"ל, המדינה והאוכלוסיה הפלסטינית בשטחים בארבעים השנים האחרונות. תוך כדי כך, אלכסנדרוביץ כן ממשיך להפגין את ההתבוננות הקולנועית הייחודית שלו בכך שהוא מרבה לשאול, ללא הרף, מה הדרך הקולנועית הנכונה לייצג את הנראטיב הזה, שכן לקולנוע יש ערך מניפולטיבי רב, וכל בחירה של חומר גלם, וכל בחירה של זווית צילום, יכולה ליצור הטייה אידיאולוגית. בסופו של דבר אנחנו מבינים שכמו שקולנוע אינו יכול להיות אובייקטיבי, כך גם המשפט אינו יכול. שגם זה כמו זה בסופו של דבר מוטים על ידי הערכים של האיש שעומד בראש המערכת.

"שלטון החוק" הוא מאותם סרטים שדי חובה לקיים יום עיון לצידם, כי נדמה שהוא רק מהווה קצה קצהו של קרחון עצום מידות של שלל קונפליקטים משפטיים שכותרות העיתונים לא מסוגלים להכיל את מורכבותם, ואם נדמה שאלכסנדרוביץ' מגיע עם רצון לתקוף את המערכת, נדמה שלבסוף הוא יוצא מברך. אבל נותר מודע לכל האורך שבסופו של דבר תמיד יהיה זה האדם הקטן, הפשוט, העני, שזכויותיו ירמסו, והוא יסבול ואף ימות, גם אם לכאורה נדמה שהצדק נעשה לרווחת הכלל.

זה לקח שכולנו צריכים ללמוד: לפעמים צריך להיזהר שהז'רגון הפנימי של מקום העבודה שלנו לא יזלוג החוצה לפרסומים הפומביים, כי מה שלנו נראה ברור מאליו יראה סתום לחלוטין למי שאינו בקיא בטרמינולוגיה ובקצרנות של בעלי המקצוע. Case in point: ביום חמישי בערב, בתור לקופות ברב חן דיזנגוף, התלבט הזוג שלפני לאיזה סרט ללכת. האשה שמעה על "עולם הזמן", אבל הגבר לא התפעל מהתקציר שהיא סיפקה לו. ואז הוא שאל אותה: "מה זה 'טין-תלת-אן'"? והיא לא ידעה לענות לו. זה מה שהם קראו על הלוח האלקטרוני מעל הקופות:

===============

אפרופו "טין-תלת-אן": לסרט הזה אין זכר ברשימת הסרטים הנצפים בסוף השבוע האחרון בארץ. הסרטים הכי נצפים ביס פלאנט (על פי אפליקציית האייפון של הרשת) הם (לפי סדר יורד): "עולם הזמן", "מיליארד סיבות לשוד", "ג'וני אינגליש 2", "דרייב" ו"פריחה מאוחרת". "פריחה מאוחרת"?! וואט דה פאק. ובראבו לסרטי שפירא, שני סרטים שלהם בחמישיה המבוקשת ("דרייב" ו"פריחה"). הסרטים הכי נצפים בסינמה סיטי (על פי אתר האינטרנט של הרשת) הם: "מיליארד סיבות לשוד", "עולם הזמן", "ג'וני אינגליש 2", "התפשטות" ו"דרייב". אין זכר ל"טין טין" לא כאן ולא שם.

===============

אפרופו סרטי שפירא: שמתם לב שאת "דרייב" שלהם הם בכלל לא שיבצו בקולנוע דיזנגוף, הקולנוע שבבעלותם, אלא בקולנוע גת? זו הודאה צלולה וברורה מאת בעלי הבית שאומרת לכם שזה לא בית קולנוע שמתאים לסרטים הפונים לקהל צעיר, אלא רק לקהל מבוגר. תזכרו את זה בפעם הבאה שתרצו להפיץ שם סרט ישראלי.

"17 בנות". מתוך הפסטיבל לסרטי נשים

תהיה פילוסופית שאני מתחבט בה מדי שנה כשמגיע יום הפתיחה של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים: האם "סרטי נשים" הם ז'אנר? כי ההצדקה לקיומו של הפסטיבל הזה (לדעתי הגברית) היא רק אם הן מגדירות סרטים שבוימו ונוצרו על ידי נשים כבעלי מאפיינים ז'אנריים מובהקים (גם אם בפועל הסרטים ניתנים לקיטלוג לז'אנרים אחרים: קומדיות, מיוזיקלס, דרמה, סרטי מלחמה וכו'). כי ללא איפיון ז'אנרי ברור נוצר כאן פשוט גטו שמקבץ אליו סרטים שכל מה שמאחד אותם הוא המגדר של יוצריהם ולא איכותם, וזה בעייתי.

אני דווקא בעד לראות ב"סרטי נשים" ז'אנר, ואשמח לקרוא את חוקרת הקולנוע שתאתר את המאפיינים הז'אנריים האלה. ואם סרטי נשים הם ז'אנר, אני גם צריך להתוודות בכנות שאני לא מחבב את הז'אנר הזה במיוחד (למרות שיש כמה וכמה במאיות שאני מעריך מאוד: קתרין ביגלו, לין רמזי, ננסי מאיירס – למשל).

אבל גם השנה לא התעמקתי בזה, בעיקר כי זו נראית לי סתם פרובוקציה, להיתפל לסרטים שאני לא מחבב ולנסות לתלות את אי-חיבתי אותם בג'נדר של היוצרת. ובוודאי השנה, כשהפסטיבל מציג מחווה נהדרת ללין רמזי, שהיא בעיניי במאית פשוט אדירה.

הפסטיבל השמיני לסרטי נשים ייפתח הערב ברחובות. הנה התוכניה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.11.2011

א.

גם השנה אני מוריד את הכובע בפני הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים. כשהוא נוסד, לפני שמונה שנים, הפסטיבל הזה עצבן אותי. בעיקר, כי לא היה בו קולנוע. מאז, מישהו שם תפס את עצמו בידיים והבין שבפסטיבל קולנוע צריך קודם שיהיה קולנוע. וזו כבר שנה שנייה/שלישית שהפסטיבל הזה מצליח לייצר סקרנות קולנועית עם סרטים טובים, או לפחות מדוברים ומסקרנים. ולראיה, אני משוכנע שכמה מהכותרים שיוצגו בפסטיבל הזה היו נחטפים בשמחה על ידי הפסטיבלים הבכירים יותר בחיפה ובירושלים, ושהגעתם דווקא לרחובות, לפסטיבל הלא גדול הזה, הוא בבחינת שיחוק אדיר. כך, למשל, סרט הפתיחה של הפסטיבל, "חשופות" יוצר סקרנות בזכות תפקידה של רייצ'ל וייס בו. כך למשל, הבכורה הישראלית של "אנחנו חייבים לדבר על קווין", אחד הסרטים היותר מדובר מפסטיבל קאן האחרון, תתקיים בו, כחודש וחצי לפני יציאת הסרט למסכים בארץ.

אבל קרה דבר נוסף בשמונה שנות קיומו של הפסטיבל: הקולנוע הנשי הישראלי הרים ראש. הפסטיבל הזה הפך לו למנהג לרכז בתוכו את כל הסרטים שבוימו על ידי נשים בישראל בשנה החולפת, להציב מראה מול העשייה הנשית המקומית. סרטי תעודה וסרטי סטודנטיות תמיד היו שם בשפע. הנוכחות הנשית בסוגות האלה תמיד היתה מרשימה. אבל בפיצ'רים ישראליים כמעט ואין נשים. יש את ג'ולי שלז ואת מיכל בת אדם ופחות או יותר זהו. עד השנה. שני סרטים שביימו נשים זכו בפרסים בפסטיבל חיפה האחרון ("לא רואים עליך" ו"עד סוף הקיץ"). ושלושי סרטים שביימו נשים זכו בפרסים בפסטיבל ירושלים האחרון ("אורחים לרגע", "הנותנת" ו"עמק תפארת"). גם בדוק אביב זכתה במאית (תמר טל עם "הצלמניה" הנפלא שלה). בסך הכל יוקרנו ברחובות שבעה סרטים עלילתיים באורך מלא שביימו נשים השנה. מספר שיא, לא רק בפסטיבל אלא לתעשיית הקולנוע בכלל. ששה מהסרטים האלה, אגב, הם סרטי בכורה ליוצרותיהן, שלפני כן עשו סרטים קצרים או סרטים תיעודיים. ולטעמי האישי, שניים מהסרטים (מבין הששה שראיתי) מקסימים ומומלצים: "אורחים לרגע" הנהדר והמשעשע וצובט הלב של מאיה קניג; ו"ג'ו ובל" המגניב של רוני קידר. "הנותנת" ו"עמק תפארת", למרות הסתייגויות כאלה או אחרות שיש לי, הן יצירות בכורה מרשימות ויוצאות דופן, שכדאי מאוד לראות. כן, סליחה שאני קטנוני, אבל אחרי שנגמור להתפעל מכך שיש סוף סוף קולנוע של נשי בישראל בואו עכשיו נדאג גם שהוא יהיה טוב (בלי קשר למגדר).

ב.

מחווה ללין רמזי. גם בבריטניה התחוללה התעוררות של קולנוע עלילתי נשי בשנים האחרונות. אחת הבמאיות המוצלחות שצמחו שם בעשור האחרון היא הסקוטית לין רמזי, ויפה מצד הפסטיבל הרחובותי להקדיש לה מחווה מוצדקת של כל סרטיה: שלושה ארוכים ושלושה קצרים. סרטה האחרון, "חייבים לדבר על קווין", סחט תשואות בקאן, אבל טרם ראיתיו. לכן אמליץ לכם בראש ובראשונה על "לוכד עכברים", סרט הבכורה שלה, סרט עצוב ויפה ודק אבחנה. "מורברן קלר", סרטה השני, הוא סרט עצוב מאין כמוהו, הרסני מרוב תוגה, למעשה, אבל גם הוא יפה. רמזי מביימת בפיוט עדין, גם כשהעלילה קשה. ואם יוצא לכם, חפשו גם את סרטה הקצר "איש הגז", ששווה צפייה.

ג.

"17 בחורות". הסרט הזה, שייצא במולדתו (צרפת) רק בעוד שבועיים מבלבל אותי. הוא בהחלט נשי: שתי נשים ביימו אותו ואין בו כמעט אף שחקן גברי. מצד שני, האם זהו סרט פמיניסטי, פרו נשי? זהו סיפור אמיתי על 17 בנות 17 שהחליטו להיכנס להריון יחד, כדי להשתחרר מההורים ומהממסד ולהיות עצמאיות. ערוץ הנשים האמריקאי רב-הקיטש "לייף-טיים", כבר יצר סרט על פי הסיפור הזה, אבל הנה הגרסה הצרפתית, שנוטשת את את המלודרמה ובוחרת בגישה אימפרסיוניסטית לסיפור. ויזואלית, הסרט הזה יפהפה. אין בו שוט אחד שאינו מושלם. והוא מלוהק ומולבש כאילו זו פרסומת לגאפ, כולו נערות מנומשות ובלונדיניות לבושות בבגדים בצבעי אדמה. אבל זה גם סרט שמוציא את דיבת הנשים רעה בכך שהוא מציג במרכזו 17 נערות מטומטמות, והסרט מודה בכך. מה שכן, הוא מציג תמונה כנה (ואסתטית) של עולם בו הילדים הם הבוגרים והמבוגרים הם הילדותיים.

הערב ב-22:00 התחברו לאתר של באפט"א כדי לצפות בשידור ישיר של הרצאתו של ארול מוריס. זו ההרצאה המרכזית השנתית של הבאפט"א, על שם דיוויד לין, ומוריס – אחד הבמאים העכשוויים החביבים עליי – הוא הדובר שנבחר לשאת אותה.

אגב, ההרצאה הזאת היא גם השקה של התת-אתר החדש של הבאפט"א שנקרא "גורו" שיכיל הרצאות של יוצרים ושחקנים על עבודתם. יש שם כבר כמה. לתשומת לב מי שמחפש רעיונות איך להפוך גם את האקדמיה הישראלית לקולנוע ליותר, ובכן, אקדמית.

בשנים האחרונות, בסרטיו ובכתביו, ארול מוריס מאוד עסוק במושג "האמת" של המדיום המצולם. הטענה שלו היא שעצם הפורמט של המצלם – המצלמה, הצלם – הוא באופן אינהרנטי שקרי, מוטה, חלקי ולכן כל צילום מציג אמת חלקית, ואפילו שקר גמור (גם אם השקר הזה נאמר בתום לב). כל צילום הוא פבריקציה, מאחורי כל צילום יש בימוי, ובימוי זה הכנסת מלאכותיות לתוך מדיום שלעיתים מתיימר להיות "אובייקטיבי". סרטו הלפני אחרון, "נוהל מבצעי סטנדרטי", עסק למעשה במדיום הצילום. והספר שכתב באחרונה (המקבץ מאמרים שכתב בנושא ל"ניו יורק טיימס") עוסק בכך. אז אני מניח שגם הרצאתו (שאני בטוח שתהיה שנונה מאוד) תעסוק בזה. מוריס, כמובן, אינו הראשון שמדבר על כך (ע"ע רולן בארת). הוא עצמו פרסם היום לינק לראיון עם רובר ברסון מ-1983 בו הוא מדבר, בין השאר על כך.

================

תראו מי הגיע לאינטרנט סוף סוף: ג'יי הוברמן, מבקר הקולנוע של ה"ווילג' וויס". זה לא ממש בלוג (או עוד לא בלוג), אלא בעיקר ארכיון ביקורותיו מה"ווילג' וויס".

=============

הרשת רוחשת ביומיים האחרונים בגלל הבשורה שטרנס מאליק עובד בימים אלה על שני סרטים שיצולמו בזה אחר זה. שניהם בהשתתפות כריסטיאן בייל וקייט בלנשט וכנראה גם ריאן גוסלינג. לאחד יקראו "Lawless" ולשני "Knight of Cups". כולם מאוד מתפעלים מהעובדה שמאליק – שבדרך חולפות בין חמש ל-20 שנה בין סרט לסרט שלו – תפס פתאום קצב. ואני אומר: לאט לאט. מאליק הזה אולי מצלם מהר, אבל הוא עורך ל-א-ט ובמשך שנים. ולפני שני הסרטים האלה יש לו בכלל שני סרטים אחרים שהוא צריך לגמור. אחד אמור להיות סרט תיעודי כלשהו או בכלל ואריאציה ארוכה על "עץ החיים", והשני הוא סרט עם בן אפלק וחאווייר בארדם, שעליו דווח השבוע כאן. אז עם ארבעה פרויקטים באוויר, נראה לי שזה ייתן לו תעסוקה ל-20 השנים הבאות, לא?

המגמה של גיוס כספים מהקהל למימון סרטים הולכת ומתפשטת, לא מעט בזכות אתרים כמו "קיק-סטארטר", שעוזרים לגייס כספים למיזמי תרבות. אז הנה שלושה סרטים – עלילתיים ותיעודיים, ישראליים ואמריקאים – שמבקשים את תמיכתכם. אגב, לפי גובה התרומה שלכם, כך כמות הצ'ופרים שהיוצרים מבטיחים לתת לכם. יש שם כמה פרויקטים מעניינים, וכמה מגיבוריי האישיים, אז עיינו היטב במזנון התמיכות הבא והחליטו במי להשקיע וכמה:

א.

כשהאל הרטלי שוללח לי מייל אישי, אני עוצר לשים לב. ולא משנה לי שזה מגיע למיילינג ליסט הקבוע שלו. הארטלי מספר בפנייה שלו על סרט חדש שיצר בשם "Meanwhile" ("בינתיים"). הוא התחיל כסרט קצר, ואז הוא החליט לפוך אותו לפיילוט באורך פיצ'ר למיני-סדרה, אלא שאף אחד באף ערוץ לא רצה את הסדרה הזאת, אז הוא החליט להפוך את הפיילוט לסרט אחד שעומד בפני עצמו (מהלך דומה לזה של "מולהולנד דרייב" של דיוויד לינץ'). עכשיו הוא זקוק ל-40,000 דולר כדי להשלים את הפרויקט ולהפיץ אותו בדי.וי.די. ולכן הוא פונה אליכם לעזור לו בגיוס הכסף. בתמורה ל-25 דולר, תקבלו את הדי.וי.די עצמו. מעל תמיכה של 250 דולר תוכלו גם להיות מוזכרים בקרדיטים של הסרט. ברשימת האנשים שכבר תמכו בסרט תמצאו כמה שמות מוכרים מעולם הקולנוע. בדף הקיקסטארטר יש גם טיזר חביב לסרט, והאל הארטלי עצמו מתאר את הגיבור שלו כך: the hardest working unsuccessful over-achiever in New York.

ב.

יואב שמיר, מי שביים את סרטי התעודה המעולים "מחסומים" ו"השמצה", מחפש השלמת מימון לפרויקט התיעודי הבא שלו, "עשרה אחוזים". הוא משתמש ב"אינדי-גוגו", אתר דומה ל"קיקסטארטר", כדי לגייס 30,000 דולר. הוא מציג את סרטו בטיזר הבא:

ג.

הסרט השלישי הוא סרט עלילתי ישראלי עצמאי בשם "בשר תותחים", סרט זומבים-בצבא באורך מלא בבימויו של איתן גפני. הוא מנסה לגייס 15,000 דולר. להבדיל משני הפרויקטים הקודמים שנמצאים בשלב מתקדם של צילומים ועריכה, "בשר תותחים" נמצא לפני תחילת הצילומים שלו, שאמורים להתחיל בשבוע הבא.

ראיתי את הווידיאו הזה ב"עין הדג" והוא מדהים בעיניי: פיטר ג'קסון חושף את העולם הטכני/ויזואלי של "ההוביט" שלו (שייצא בדצמבר 2012). האם זהו הסרט שמצולם ברזולוציה הגבוהה ביותר אי פעם? בואו נחשב: הם מצלמים ברזולוציית 5k, ובמהירות של 48 פריים בשנייה, ובתלת מימד (כלומר, כל זה כפול שניים). עד מה שאני יודע, עד כה צילמו תלת מימד ברזולוציית 4k ובמהירות 24 פריים בשנייה, כך ש"ההוביט" מקפיץ אותנו קדימה אל העתיד.

החזון של 48 פריים בשנייה מקורו אצל ג'יימס קמרון, שמתכנן לצלם כך את "אווטאר 2" שלו. פיטר ג'קסון – ששותף לחזון התלת מימד של קמרון וג'ורג' לוקאס – מקדים אותו. נשאלת השאלה: האם יהיו מקרנות המקרינות ב-48 פריים בשניה עד דצמבר 2012? מסופקני. לכן מדובר בעיקר ביצירתו של חומר גלם בסופר-דופר-היי-דפינישן, שיוקרן בציוד הקיים. אבל אני מניח שעד שייצא "אווטאר 2" כבר ישודרג הציוד בבתי הקולנוע ל-5k ו-48 פריימים בשניה.

בכל מקרה, ככה זה נראה על הסט, עם 48 המצלמות הדיגיטליות של "ההוביט" המולבשות על 17 ריגים שונים. הצלם שבי מרייר.