השבוע יצא לי לראות בדרך חמקמקה ועקלתונית את "הוגו", סרטו החדש של מרטין סקורסזי, ולבי נמעך בקרבי מרוב יופי והתפעלות. זה פשוט סרט יפהפה – זה ככל הנראה סרט התלת מימד היפה ביותר שראיתי מאודי – וכולו טובל באהבת קולנוע מרגשת עד דמעות. אני כל כך באקסטזה מהסרט הזה, שממש מדגדג לי לכתוב שזה הסרט של סקורסזי שאני הכי אוהב בקריירה שלו, אבל אחכה לשעה של ישוב דעת כדי לבחון את הסופרלטיב הזה. ובכן, אני לא לבד, גם חברי ה-National Board of Review התפעלו ממנו והוא זכה הערב בתואר סרט השנה של הארגון. רשימת הזוכים של ה-NBR משיקה באופן מסורתי את עונת האוסקרים, ומסמנת עיגולים מודגשים סביב הסרטים הבולטים של העונה הקרובה, ומתחילה לרמוז מי בפנים ומי בחוץ.

(ה-National Board of Review הוא, בעצם, המועצה לביקורת סרטים של הוליווד, כלומר גוף הצנזורה של הוליווד. אלא שהגוף הזה, למעשה, כבר לא פעיל מאז שנות הששים. הוא נותר סוג של ארגון חברים יוקרתי – חלקם קשורים לקולנוע באופן עקיף מאוד – שאיכשהו מצליח עדיין להידחף לכותרות, בזכות היותו ראשון, ובזכות העובדה שיש קרבה מסוימת בין הסרטים שהוא מציין ובין הסרטים שיתחרו, אבל לאו דווקא יזכו, אחר כך באוסקר. מבחינת הוליווד זה גוף קקיוני לא פחות מאגודת העיתונאים הזרים בהוליווד שמחלקת את גלובוס הזהב, שניהם גופים שלמרות שהם לא קשורים לתעשייה עדיין מצליחים לייצר כותרות ותקשורת וכך להישאר חלק מעונת הפרסים).

אז הזוכים שלהם לשנת 2011 הם (שימו לב ל"הערת שוליים", המוזכר כאחד מחמשת הסרטים בקטגוריית הסרט הזר, אבל לא הזוכה בה):

סרט: "הוגו"

במאי: מרטין סקורסזי, "הוגו"

שחקן: ג'ורג' קלוני, "היורשים"

שחקנית: טילדה סווינטון, "חייבים לדבר על קווין"

שחקן משנה: כריסטופר פלאמר, "בגינרס"

שחקנית משנה: שיילין וודלי, "היורשים"

תסריט מקורי: וויל רייזר, "50/50".

תסריט מעובד: אלכסנדר פיין ושות', "היורשים"

סרט אנימציה: "רנגו"

הופעת הפריצה: פליסיטי ג'ונס, "כמו משוגעים"; רוני מארה, "נערה עם קעקוע דרקון"

סרט בכורה: "Margin Call", ג'יי.סי צ'נדור

אנסמבל: "העזרה"

סרט זר: "פרידה" (אירן)

סרט תיעודי: "גן עדן אבוד 3"

אות הוקרה: מייקל פסבנדר (על ארבעה סרטים בהם שיחק השנה מ"X מן: ההתחלה" ועד "בושה").

סרטי השנה הנוספים:

"הארטיסט"

"היורשים"

"דרייב"

"נערה עם קעקוע דרקון"

הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק 2"

"משחקי שלטון"

"ג'יי אדגר"

"עץ החיים"

"סוס מלחמה"

חמשת הסרטים הזרים:

"13 מתנקשים"

"הערת שוליים"

"חוף מבטחים"

"יחידת עלית 2"

"טווח אפס"

חמישה סרטי תעודה:

"באק"

"סנה"

"פרויקט נים"

"נולד לפרא"

"ג'ורג' הריסון, חיים בעולם החומרי"

עשרת הסרטים העצמאיים:

"50/50"

"ארץ אחרת"

"בגינרס"

"חיים טובים יותר"

"סידר ראפידס"

"Margin Call"

"בושה"

"תפוס מחסה"

"חייבים לדבר על קווין"

"Win Win"

סרטי המסגרות התחרותיות של פסטיבל סאנדאנס פורסמו הלילה. המסגרת הראשית – התחרות הדרמטית האמריקאית – מכילה, כרגיל, סרטים שאיש לא שמע עליהם קודם, רובם מאת יוצרים בתחילת דרכם, אבל אתם יכולים לסמוך על סאנדאנס שעד לזמן הזה בשנה הבאה לפחות שניים-שלושה מהם יהיו מהסרטים הכי מדוברים של השנה, ועם איזכורים תכופים בעונת הפרסים ואף באוסקר של השנה הבאה (הסרטים "תפוס מחסה", "עולם אחר", "מרתה מרסי מיי מרלן" ו"כמו משוגעים", עליהם נשמע לא מעט בעונת הפרסים הקרובה, יצאו כולם מפסטיבל סאנדאנס של שנה שעברה).

התחרות האמריקאית התיעודית מכילה שני פרופילים של אמנים שנויים במחלוקת: איי וויי-וויי הסיני ומרינה אברמוביץ', וכן סרטים חדשים ליוג'ין ג'ארקי ולקירבי דיק.

אותי מעניין בעיקר לראות מה קורה בתחרות הבינלאומית, ומה מצב הנוכחות הישראלית שם. ובכן, המצב לא רע בכלל, אבל קצת משונה. בתחרות העלילתית אין השנה אף לא סרט ישראלי אחד. זאת אחרי שבשנה שעברה זכה שם "בוקר טוב, אדון פידלמן" בפרס התסריט. ובכלל, פסטיבל סאנדאנס מרבה להציג סרטים ישראליים (ואף לפתח אותם במעבדות הבימוי והתסריט שלו).

לעומת זאת… בתחרות התיעודית הבינלאומית יש לא פחות משלושה סרטים ישראליים מתוך 12 הסרטים המתחרים בקטגוריה. זה נתון מדהים. למעשה, מעיון ברשימת הסרטים מסתמן שבעולם כרגע יש שלוש מעצמות תיעודיות: ישראל, דנמרק וקנדה. ישראל עם שלושה סרטים, קנדה עם שלוש סרטים ודנמרק עם ארבעה.

הסרטים הישראליים הם: "חמש מצלמות שבורות", שכבר זכה השבוע בפרסים באידפ"א (אמרתי לכם אתמול שהיום נשמע עליו עוד כותרת, וכמה מתערבים שיחזור עם פרסים גם מסאנדאנס), "ג'יפסי דיווי" של רחל לאה ג'ונס, ו"שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ' (שכבר זכה בירושלים, וסוגר מעגל בסאנדאנס אחרי שהופק בתמיכת מכון הקולנוע שמפעיל גם את הפסטיבל).

זו הרשימה המלאה.

מחר בלילה יפורסמו הסרטים המשתתפים במסגרות האחרות בפסטיבל, הקטגוריות הלא תחרותיות. האם שם יהיה סרט ישראלי נוסף?

יום של אתנחתא בענייני הפרסים באמריקה, עד שתתפרסם הרשימה של ה-NBR מחר. אף אחד לא מחזיק מהם, אבל רשימת עשרת סרטי השנה שלהם כן מצליחה למקד את תשומת הלב בסרטים שיהיו הכי בולטים בעונה הקרובה ולהתחיל להבין מי במירוץ ומי לא.

ועד אז, מקבץ עניינים שהתלקטו לי:

– ביום שישי תיפתח בירושלים חממת הקולנוע הבינלאומי ביוזמת בית ספר סם שפיגל – הקרויה בשם הקוד "סאנדאנס הירושלמי" (כי הוא מעין שיתוף פעולה בין סם שפיגל, מיזם הקולנוע הירושלמי ופסטיבל סאנדאנס והוא בנוי על פי מתכונת מעבדות הפיתוח של סאנדאנס ובעידודם וליוויים של אנשי סאנדאנס). ששה יוצרים ישראליים וששה יוצרים זרים, ישוכנו החל ממחרתיים במשכנות שאננים ויעברו שם עשרה ימים של סדנאות הפקה וכתיב ופיתוח לקראת יצירת סרטם הבא. הם יחזרו לכאן פעמים נוספות בחושים הקרובים, למעקב אחר התפתחות התסריט. עבור חלקם זהו סרט בכורה, ועבור אחרים זה סרט שני. בין הישראליים נמצא נדב לפיד שעובד על סרט שני אחרי "השוטר", ולצידו במאים שיצרו סרטים קצרים מרשימים ועכשיו מפתחים את סרט הבכורה שלהם: חיים אלבום, מיכל ויניק, שמעון שי, צביה ברקאי ואסף פולונסקי. הדיווח ב"וואלה" מכיל פרטים נוספים.

– לייב מהטוויטר של אהרון קשלס: "כלבת" ייצא בדי.וי.די באמריקה בפברואר, ובמרץ קשלס ונבות פפושדו מתחילים לצלם את סרטם השני. "סינמסקופ" ממתין לעדכונים.

– לא יוצא לי כל כך לקרוא בלוגרים מלבנון, לכן הקריאה בפוסט הזה היתה חוויה מאוד משונה עבורי. אלי פארס הוא דוקטורנט לביולוגיה לבנוני והוא זועם על כך ששמו של סטיבן ספילברג נמחק מכרזות של "טינטין" בבית קולנוע לבנוני. הסיבה: ספילברג תרם לישראל מיליון דולר בימיי מלחמת לבנון השנייה. פארס מתנגד להטלת צנזורה וחרמות על כל אמן מהעולם שיש לו קשר עם ישראל. אבל מצד שני, מצדד בהחרמת כל תוצר תרבותי תוצרת ישראל.

– אפרופו סטיבן ספילברג: הנה הוא במפגש עם צופים, מדבר על "סוס מלחמה".

– יום מוצלח במחנה "אף פעם לא מאוחר מדי", אליסה סיימון פרסמה ביקורת נלהבת על הסרט אתמול ב"וראייטי".

– אפרופו קולנוע ישראלי עצמאי: זה כבר התחיל לפני כשלושה שבועות אבל בגלל בעיה טכנית שהיתה לי עם המייל נזכרתי בזה רק היום: ההגשות למיזם "קולנוע פרינג'" בעיצומן. אם יש לכם סרט בשלבי הפקה ראשונים ואתם רוצים לגייס אליו אנשי צוות מנוסים במסלול עוקף קרנות, ובשיטת מיון שלא נסמכת על לקטורים, היכנסו לאתר הזה ותראו אם זה מתאים לכם.

– הסרט התיעודי "חמש מצלמות שבורות" של עימאד בורנאט וגיא דווידי, חזר השבוע מפסטיבל IDFA, מבכירי הפסטיבלים הדוקומנטריים בעולם, עם שני פרסים משמעותיים: פרס הקהל ופרס חבר השופטים. אני שמעתי על הפרויקט הזה לראשונה לפני כשנה וחצי, כשאיתן וייץ דיווח עליו כאן כשהוצג במסגרת אירועי הפיצ'יניג של קו-פרו. ומחר תהיה ידיעה נוספת על "חמש מצלמות שבורות", אז אולי הייתי צריך לחכות למחר ולחבר את שתיהן לאייטם אחד?

– שני עניינים הקשורים לקולנוע ותורה: א. בוויינט כתבו על הרצאה שלי בה אני מחפש מקורות תנ"כיים בסרטי העולם. ב. ומכיוון שאין הרבה סרטים ישראליים שהשראתם תנ"כית, קרן גשר מקימה חממה לפיתוח פרויקטים שהשראתם מהתנ"ך והטקסטים של חז"ל (מדרשים וגמרא). קולנוענים ובוגרי בתי ספר לקולנוע, זה הקול הקורא.

קדחת הפרסים של היום נמשכת. בניו יורק חילקו את פרסי תא המבקרים המקומי.

נתחיל עם הכותרת המקומית: בפרס הסרט הזר זכה "פרידה" הסרט האירני שמתחיל להסתמן כמועמד מוביל לזכייה באוסקר הזר.

סרט: "הארטיסט" (סרט שחור-לבן, אילם, תוצרת צרפת, אבל שמתרחש בהוליווד).

במאי: מישל הזאנאוויציוס, "הארטיסט".

שחקן: בראד פיט על "עץ החיים" ו"מאניבול".

שחקנית: מריל סטריפ, "גברת הברזל"

שחקן משנה: אלברט ברוקס, "דרייב".

שחקנית משנה: ג'סיקה צ'סטיין על "עץ החיים", "העזרה" ו"לתפוס מחסה".

צילום: "עץ החיים".

תסריט: ארון סורקין וסטיב זייאליאן, "מאניבול"

סרט תיעודי: "מערת החלומות הנשכחים" התלת מימדי של ורנר הרצוג.

סרט בכורה: "Margin Call".

ובינתיים בלוס אנג'לס, התפרסמו המועמדויות לפרסי האינדיפנדנט ספיריט, המוענקים לסרטים עצמאיים וסרטים דלי תקציב. הפרסים עצמם מוענקים יום לפני האוסקרים. על פרס הסרט הטוב ביותר מתמודדים "היורשים" של אלכסנדר פיין, "דרייב" של ניקולס וינדינג ראפן, "הארטיסט" של מישל האזאנוויציוס, "בגינרס" של מייק מילס, "50/50" של ג'ונתן לוין ו"תפוס מחסה" של ג'ף ניקולס. "תפוס מחסה", שהגיח מפסטיבל סאנדאנס, מוביל במספר המועמדויות שלו.

אבל יש גם כמה הפתעות ישראליות ברשימה. "הערת שוליים" אמנם לא מועמד לפרס הסרט הזר, אבל יוסף סידר מועמד על פרס התסריט (!). הוא יתחרה במייק מילס ("בגינרס"), באלכסנדר פיין ("היורשים"), בטום מקארתי ("Win Win") ובמישל האזאניוויציוס ("הארטיסט"). וגם: וודי הארלסון מועמד לפרס השחקן על תפקידו ב"Rampart" של הישראלי אורן מוברמן, ועלמה הראל מועמדת על סרטה התיעודי "חוף בומביי". זו רשימת המועמדויות המלאה.

כ"ט בנובמבר: עונת הפרסים האמריקאית נפתחת רשמית (לא רק האמריקאית, אגב – מעכשיו ועד סוף פברואר רוב האקדמיות הגדולות בעולם יחלקו את פרסיהן). הפרס הראשון שחולק הוא פרסי גות'אם, המוענקים מטעם עמותה ניו יורקית לקידום הסרט העצמאית (מעין אינדיפנדנט ספיריט, אבל בגרסה ניו יורקית וצנועה יותר). ובפרס הסרט הטוב ביותר: הפתעה כפולה – גם סרטים שלא ממש ציפו, וגם תיקו. שני סרטים זכו בפרס הסרט הטוב ביותר: "בגינרס" של מייק מילס (בשדיוק יצא עכשיו בדי.וי.די בארץ) ו"עץ החיים" של טרנס מאליק. אלה שאר הפרסים שחולקו.

אבל פרסי גות'אם לא ממש מנבאים כלום בקשר לאוסקרים. לעומת זאת, שתי אגודות ניו יורקיות אחרות רוצות כן להיחשב כמי שאצלן מתחיל המירוץ לאוסקרים. האחת היא ה-NBR (המועצה לביקורת סרטים), שבאופן מסורתי הם הראשונים שמכריזים על זוכיהם, וכך הם משמרים את מעמדם כגוף מיוחצן (למרות שמדובר באחד הגופים השנואים והכי פחות מוערכים בתעשייה האמריקאית) והשני הוא איגוד מבקרי הקולנוע של ניו יורק. והשנה, באופן מפתיע ושנוי במחלוקת החליטו מבקרי הקולנוע של ניו יורק להקדים את ה-NBR, כדי להיות הראשונים. חוץ מענייני אגו, איש לא הבין למה זה טוב, בעיקר כי הובהר לאגודה שאת הסרט "קרוב להפליא ורועש להחריד" של סטיבן דולדרי, שאמור להיות סרט משמעות באוסקרים, הם לא יספיקו לראות.

ההצבעה על הפרסים תתקיים היום, והם יכריזו עליה בטוויטר. את "נערה עם קעקוע דרקון" הם ראו אתמול, וסרטו של דולדרי, כאמור, לא יהיה שם בכלל. האם גם הם ילכו על "עץ החיים" או אולי על "היורשים", כפי שמהמרת אן תומפסון?

=============

כותרת מתייחסת לכך ש"סוס מלחמה" של סטיבן ספילברג מתחיל להיראות כפייבוריט, אם לא לזכייה, אז לפחות להיות בכיר המועמדים.

לפני כמה שבועות דווח על כך ששון גבאי ו"מבול" מועמדים לפרסי אסיה-פסיפיק – הראשון לפרס השחקן על "בוקר טוב, אדון פילדמן", השני על פרס לסרט הילדים הטוב ביותר. אבל, אופס: שכחנו לדווח מי זכה. ובכן, לא הישראלים. "פרידה", הסרט האיראני שכבר זכה בפסטיבל ברלין (ועשוי גם להיות מועמד לאוסקר) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר. "היו זמנים באנטוליה" הסרט הטורקי שביים נורי בילגה ג'יילון זכה בפרס הבימוי, הצילום ובפרס חבר השופטים. הנה רשימת המועמדים והזוכים המלאה.

================

הבמאי הבריטי קן ראסל הלך אתמול לעולמו בגיל 84. לפני שנה נערכה מחווה לסרטיו בלינקולן סנטר בניו יורק. שיאיו של ראסל היו מסוף שנות הששים ועד תחילת שנות השמונים, והוא בעיקר זכור בתרבות הפופ בתור הבמאי של "טומי", אופרת הרוק של המי, ושל "מצבים משתנים", סרט טריפי למדי, בסגנון עדות קרלוס קסטנדה, שהיה פולחני ופופולרי מאוד בקרב באי קולנוע פריז בתל אביב באייטיז.

ראסל הצליח להיות אופנתי בשנות השבעים, בזכות העובד שיצר סרטים מלאי ליבידו ונטולים כל שליטה או ריסון, יש לי תחושה שהיום הם יראו מיושנים להחריד.

אחד הסרטים האחרונים העלילתיים באורך מלא שראסל ביים היה ביוגרפיה קולנועית על חייו של אורי גלר שהוא צילם בישראל ב-1996, עם טרנס סטאמפ ועידן אלתרמן. למיטב ידיעתי הסרט הזה די נגנז.

================

כשמגיעה מילה טובה, מגיעה מילה טובה: שאפו ליונייטד קינג שבחרו לקרוא לסרט החדש של רומן פולנסקי בשם המקורי של ההצגה עליה הוא מבוסס: "אלוהי הקטל". כזכור, באמריקה המפיצים השתפנו והורידו את "אלוהי" משם הסרט, והוא נותר רק "קטל". הסרט ייצא בארץ בשבוע הבא.

ראיתי את זה אתמול אצל ג'פרי וולס, וזה מסתובב ביו-טיוב למעלה משנתיים, אבל בקושי צפו בזה עד כה. זה פשוט עשוי נפלא לדעתי: "נהג מונית" של מרטין סקורסזי, לו היה נכתב ומבוים על ידי וודי אלן:

זה מתיישב מצוין עם הבאז העכשווי: לסקורסזי יש סרט חדש ("הוגו") והסרט התיעודי על וודי אלן החזיר את הדיון על הקריירה שלו – בטונים מלאי חיבה והערכה וגילוי מחודש. אם לא ראיתם אותו עדיין, אתם די חייבים. הוא מצוין. (הדיאלוג בווידיאו הנ"ל לקוח מ"חנה ואחיותיה", כמובן).

ראיתי את זה רק היום: זהר וגנר ראיינה ב"עכבר העיר" של יום שישי את נדב לפיד לסיכום מסעו הקצר מדי של "השוטר" בבתי הקולנוע בארץ. הנה הראיון המלא, אבל אני רוצה להתעכב על שתי פסקאות של לפיד מתוכו.

וגנר שאלה את לפיד "ייתכן שההחלטה להפיץ את 'השוטר' כסרט מיינסטרים היתה שגויה? אולי זה סרט סינמטקים?". התשובה לשאלה הזאת, לדעתי, היא "בהחלט". אבל לפיד רואה את סרטו אחרת:

"'השוטר' הוא לא סרט אינדי, הוא לא סרט שוליים, הוא לא סרט 'אחר'. אני לא מקבל את ההגדרות האלה. יש סרטים שמכריזים על עצמם כעל אלטרנטיבה צנועה לקולנוע המרכזי, אבל לא אני. אני קולנוע בדיוק כמו כל הסרטים האחרים. אני במרכז הקולנוע. ואני לא רוצה שהסרט שלי יהיה בהיכל של ה'אחר' ואנשים יבואו לראות חוויה 'אחרת', ואחר כך ילכו לראות חוויה ראשית. לכן אני מברך את ההחלטה של יונייטד קינג להעניק לו טיפול זהה לסרטו של סידר. חשוב מבחינת הקולנוע הישראלי שיהיה פה גם סרט כמו 'השוטר', שיקבל שלטי חוצות כאילו היה 'בוקר טוב אדון פידלמן' או 'הערת שוליים'".

אני מסכים לחלוטין עם המשפט האחרון בפסקה הזאת: בהחלט חשוב שייעשו בארץ גם סרטים כמו "פידלמן" ו"הערת שוליים" וגם "השוטר", וגם "הנותנת" וגם "עמק תפארת". סרטים שמאתגרים את הצופה. "השוטר" מאתגר את הצופה, לכן קהל היעד שלו באופן אוטומטי מצטמצם ביחס לסרט שלקהל נוח יותר לראות. ולכן, צריך להפיץ אותו אחרת. זו, הסיבה, אגב, שלבמאי אסור להפיץ את הסרט של עצמו, כי במאים עיוורים לנגישות של הסרט שלהם, אין במאי שלא יחשוב שהסרט שלו מתאים לכולם. המצחיק הוא שבמקרה של "השוטר" גם המפיצים ניסו ללכת על הפאסון הזה, אבל חושיו של הקהל חדים יותר, וקמפיינים לא עובדים עליהם.

המציאות הכלכלית של הקולנוע בארץ נוחה לסרטים כמו "השוטר". לפיד ומפיקיו קיבלו מקרן רבינוביץ' 1.6 מיליון שקל כדי לעשות את סרטם, ואף אחד לא באמת מצפה שהוא יבוא להחזיר את הכסף, אלא שיעשה את הסרט הטוב ביותר שהוא יכול. שיעשה אמנות. בזה לפיד הצטיין. "השוטר", לטעמי, היה לצד "הערת שוליים" הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי השנה. המקום היחידי שבו נדרשת חשיבת שוק כלכלית היא בתחום ההפצה. בהפצה אמנם גם מעורבים מענקים מטעם קרנות הקולנוע, אבל כאן יש גם חלק ניכר שבו נדרשת השקעה פרטית: בין אם זה משפחת אדרי, מפיץ הסרט או הבמאי עצמו. למעשה, כל מה שמפיץ צריך לעשות כיום כדי לא להפסיד כסף זה לוודא שהוצאות ההפצה (בעיקר פרסום ויח"צ) לא יעלו על ההכנסות ממכירת הכרטיסים כדי להתאזן.

לפיד טוען שאת סרטו ראו 15,000 איש. אני שמעתי ממקורות אמינים שהמספר הוא בדיוק חצי מזה. נגיד שהאמת נמצאת באמצע. קחו, למשל, את "הדירה" של ארנון גולדפינגר. בקצב שבו הוא צובר צופים, הוא ישתווה למספרים של "השוטר". וכאן טמון הפרדוקס: 10,000 צופים של "הדירה" המוקרן 3-4 פעמים בשבוע בסינמטקים יחשבו להצלחה ולאחת ההפתעות הגדולות של השנה. 10,000 הצופים של "השוטר" ייחשבו לכשלון ולאכזבה. למה? כי לפיד באמת חושב שאת סרטו יכולים לראות כל 250,000 הצופים של "הערת שוליים" וליהנות ממנו, ואני תוהה האם הוא מיתמם או פשוט לא מודע להבדל בין הסרטים.

לשמחתי, לפיד לא מספק תירוצים. יש גם יוצרים כאלה, אלה שטוענים שסרטם לא הצליח כי "בדיוק היתה סופת גשמים ביום היציאה", "בדיוק היתה אולימפיאדה", "בדיוק היה פיגוע". הוא דווקא נשמע מרוצה מהטיפול שיונייטד קינג נתנו לו. וכנראה בצדק: מנקודת המבט של האגו של היוצר הוא קיבל את הטיפול המלכותי, פרסום יפה, מסיבי, נוכח, אבל שהחטיא לחלוטין את קהל היעד של הסרט.

לכן המשפט הבא מהראיון חשוב בעיניי, קודם כל כי הוא סותר לחלוטין את הפסקה הקודמת שלו, ושנית כי הוא מאבחן באופן מדויק משהו שקורה כאן:

"מי שהולך לקולנוע זה רק הקהל הבורגני, והם הרי לא יאהבו את הסרט, והקהל הרדיקלי לא צורך קולנוע ישראלי רדיקלי, כי הוא צריך שתהיה לסרט שפה זרה ובמאי עם שם מצטלצל".

אכן. יש בארץ קהל נתון וידוע מראש – בורגני מאוד, יחסית מבוגר, נשי ברובו – שהתאהב בקולנוע הישראלי ורואה בו קולנוע איכותי אירופי. זה קהל של כ-250,000 איש. אותם אנשים שהולכים ל"הערת שוליים" הם אותם אנשים שהולכים ל"אביבה אהובתי" ואותם אנשים שהולכים ל"סיפור גדול" ואותם אנשים שהולכים ל"שבעה" ול"נודל" ואלה אותם אנשים שהולכים לאלמודובר ולסרטים של קולנוע לב (למעשה, הייתי מהמר שרוב ניכר מהקהל הזה הוא מנוי של קולנוע לב). הם מחפשים אלטרנטיבה להוליווד, ורוצים תכנים מקומיים, אבל הם לא יירצו משהו שיהיה "יותר מדי": לא אלים מדי, לא קיצוני מדי, לא מאתגר מדי. זה קהל ארט-האוס קלאסי. ו"השוטר" הוא בהחלט סרט רדיקלי, ולפיד – אני קורא בראיון – יודע את זה היטב. וידע שזה סרט לא קל לבליעה. כלומר, שהוא אחר, בניגוד למה שהוא אמר בתחילה.

אבל לפיד גם שואל את השאלה הכי קשה: לאן נעלם הקהל "הרדיקלי"? בטוח יש בכל הארץ הזאת יותר מ-15,000 צופים – צעירים יותר, עם טעם אלטרנטיבי יותר, עם דעות פוליטיות קוטביות יותר, ההפך מבורגנים – שהיה יכול להפוך את "השוטר" להמנון שלו. אגב, לא רק את "השוטר", גם את "המדריך למהפיכה" של דורון צברי ואורי ענבר, עוד סרט שהוא קריאה לפעולה, וגם סרט שמשחק בין ז'אנרים ושהקהל סרב לבלוע, למרות שגם הוא היה אחד הסרטים הכי טובים של השנה הקודמת.

אז איפה הקהל הזה? האמת היא, שזו היתה צריכה להיות השליחות של לפיד ללכת ולמצוא את הקהל הזה. הוא בוודאי שם, ולפיד צודק: הקהל הזה מתנשא על סרטים ישראליים (למרות שאני די משוכנע שחלק ניכר מהקהל הזה הוא בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב).

בעשור האחרון כל הזמן שמענו על סרטים שהצליחו להביא אוכלוסיות חדשות לבתי הקולנוע, קהל שהתרחק מסרטים ישראליים באופן קבוע. "ההסדר" הביא את חובשי הכיפות, "חתונה מאוחרת" את הגרוזינים, "זוהי סדום" את הילדים, "בופור" את החיילים, "הערת שוליים" את כל הפרופסורים בארץ. "השוטר" היה צריך להיות הסרט שיביא לאולמות את האנרכיסטים, את חובבי הקולנוע הקיצוני יותר, הלא-נוח. אבל לפיד בחר ללכת עם מפיץ שהמומחיות שלו זו הפנייה לבורגנים. והם לא רצו להתקרב לפרובוקציות שלו. זה לא קהל של סינמה סיטי, אבל כן קהל של סינמטקים.

אולי ב-VOD?

ב"הארץ" מצאו פרפראה חדשותית קלילה ומשעשעת למלא את העמודים דלי החדשות של סוף-סוף השבוע (ובייחוד סוף השבוע הארוך ונטול חדשות התרבות תוצרת אמריקה של חג ההודיה): באיחוד האמירויות החליטו לשנות את שמו של הסרט המצויר "Puss In Boots" ל"Cat In Boots", וזאת כדי שתושבי האיחוד חלילה לא יחשבו שמדובר בסרט על ואגינה עם מגפיים. אכן, משעשע. אבל לא משעשע כמו העובדה – המוזכרת באייטם רק בחטף ובאגביות – שבישראל שינו את שם הסרט מ"החתול במגפיים" ל"החתול של שרק". וגם זה סוג של צנזורה, גם בלי קונוטציות של איברי מין בסלאנג אנגלי. אני רק מדמיין את הפרפראה הקלילה והמתנשאת של העיתון היומי של איחוד האמירויות על שינוי השם הישראלי. בטח יצחקו שם עלינו כהוגן.

==================

אפרופו תרגומי שמות: דורון פישלר מ"עין הדג" ערך ריכוז מעניין של חדשות הפצה – שמות ותאריכים – של החודשים והאף השנים הקרובים. "מראה מראה", הפך בעברית ל"מראה מראה – הסיפור האמיתי" ו"Haywire" הפך בעברית ל"בגידה כפולה". וויי וויי, חכו שישמעו על זה באיחוד הנסיכויות. יעשו מאיתנו כבד קצוץ בעיתונות שלהם.

===============

אפרופו תאריכי יציאה: דצמבר שוב מתגלה כחודש הארוך, הקר והבודד ביותר של שנת הקולנוע הישראלית. כבר שנים שכל השנה הסרטים ההוליוודיים הגדולים מגיעים אלינו בו ביום עם צאתם בחו"ל – גג שבוע-שבועיים אחר כך – חוץ מדצמבר. באמריקה יוצאים סרטי החורף בסוף דצמבר כדי להיכלל ברשימת הסרטים הזכאים להתחרות על האוסקר, אבל בשאר העולם (ולרטב, גם בשאר אמריקה שאינה לוס אנגלס וניו יורק) הסרטים יוצאים סמוך יותר לפרסום המועמדויות ושידור הטקס עצמו, ינואר-פברואר. ועכשיו אני בקונפליקט: האם לבקש שיישלחו לי סקרינרים לסרטים כמו "הארטיסט" או "מלכוליה", או לחכות להקרנות הסדירות שלהם בארץ, בעוד חודשיים. אבל גם הדילמה הזאת הולכת ומתאדה. כי, "הוגו", למשל, סרט התלת מימד של מרטין סקורסזי שיצא בסוף השבוע באמריקה, יגיע בישראל רק בסוף ינואר. אבל בגלל התלת מימד, מן הסתם לא יופץ לו סקרינר רשמי שאוכל לנסות לשנורר מחו"ל (וגם אם כן, נראה לי שזה סרט שכדאי להתאזר עבורו בסבלנות). אבל ההמתנה הזאת, דווקא בעונה הזאת, היא עבורי משימה מפרכת ומעצבנת מאוד. כל שנה אני אומר שאת דצמבר אני צריך להעביר בניו יורק. גם השנה זה לא קורה.

================

אייטם קבוצתי נחמד ב"סריטה" – שכולל דיווח מהסינמטק החדש – המעדכן בשורה מעניינת: ז'ולי דלפי, איתן הוק וריצ'רד לינקלייטר יחברו בשנה הבאה לצלם סרט נוסף בסדרת "לפני הזריחה"/"לפני השקיעה", גם הפעם יחלפו תשע שנים בין הסרטים. הצעה שלי: שיקראו לסרט הבא "אחרי הזריחה", ולזה שאחריו – תשע שנים אחר כך – "אחרי השקיעה".

=================

לא קשור לכלום (אבל רלוונטי לכותרת הפוסט): קטע משעשע מאוד של יוסי שריד משלשום ב"הארץ". איפה אפרים קישון כשצריך אותו.

אתמול חלפתי לגמרי במקרה ברחוב הארבעה בדרך לקורס שאני מעביר ולהפתעתי ראיתי את סינמטק תל אביב חשוך וסגור. עוד כמה צעדים והתברר למה: הבניין הישן של הסינמטק נסגר לשיפוצים, ומעתה כל ההקרנות עברו לבניין החדש, שנפתח להרצה באופן שקט.

על פי הפרסומים בשלטי החוצות בעיר, הפתיחה הרשמית של הבניין החדש של הסינמטק תתקיים רק בינואר (אחרי שיסתיימו חגיגות ההשקה של הבניין החדש של מוזיאון תל אביב, והמבנה המחודש של "הבימה"). מי שכבר היה וראה סרט מוקרן באולמות החדשים: נו, איך?

======================

"החבובות" יצא באמריקה בסוף השבוע (בול בזמן לחג ההודיה), וכנראה שהוא יצליח להפסיד בכבוד ל"דמדומים 4" במירוץ הקופות הסופ"שי. ובינתיים, אנשי Hollywood.com הבריקו ונתנו לוולדורף וסטטלר, צמד הקשישים מהבלקונה ב"החבובות", לבקר את סרטי החורף באמריקה. הם כמובן שנאו הכל. הביקורת שלהם על "החפרפרת", למשל:

רעיון אדיר. הייתי נותן לוולדורף וסטטלר לבקר סרטים בפינה קבועה כל שבוע. יש עוד הרבה כאן.

=================

ארתור קניל, מהחוג למתימטיקה באוניברסיטת האוורד, יצר דף המיכל עשרות קטעים מתוך סרטים בהם הדמויות עוסקות בתרגילי חשבון או ענייני מתימטיקה. החל מ"כמה זה עשר כפול 1000" מתוך "ללכת עד הסוף" ועד החיפוש אחר משמעות באמנות, שירה ומתימטיקה ב"אינטליגנציה מלאכותית", המון סרטים מפורסמים, ולא פחות סרטים אנונימיים (בשבילי). אבל הפרויקט הזה, בכפייתיות המשונה שלו, מרתק.

=============

מתי נראה את הסרט המבוסס על הכותרת זאת: אשה בת 32 רצחה ובישלה את בעלה בפקיסטן. אה, רגע: פיטר גרינאוויי כבר עשה את זה ב"הטבח, הגנב, אשתו והמאהב".

==============

בשבוע שעבר פרסמתי את טרוניותו של גדעון גנני, מנכ"ל קרן מקור, נגד קרן גשר. עכשיו הוספתי לפוסט ההוא את תגובתה של זיו נווה, מנכ"לית קרן גשר, שקוראת לפיוס בין קרנות הקולנוע והפסקת מלחמות האגו.