17 נובמבר 2011 | 12:12 ~ 9 Comments | תגובות פייסבוק

"דמדומים 4: שחר עולה, חלק 1", ביקורת (שלכם)

אני בסוף השבוע הזה נמצא מחוץ לעיר, לכן ככל הנראה לא אצליח לראות בימים האלה את "דמדומים 4: שחר עולה, חלק 1". אבל מעריצי "דמדומים" בוודאי מתגודדים כבר מאז חצות בסינמה סיטי, שם הוקרן הסרט בהקרנת בכורה (עולמית). אז אני פותח את הפוסט הזה לכם, דמדומיסטים יקרים, שתספרו לנו איך היה. כן, ברור לי שהצופים (הצופות) הראשונים (הראשונות) יהיו נערות "דמדומים" ואמהות "דמדומים", אז נשמע תחילה את חוות דעתן המתנשפת, ואז יתחילו להגיע מגלגלי העיניים שלא מבינים על כל ההו-הא.

 

אני סקרן מהסרט מהסיבה שמי שחתום עליו הוא ביל קונדון, תסריטאי ובמאי שמאוד אהבתי כשביים את "אלים ומפלצות" ו"קינסי", במאי גיי שסרטיו כמעט תמיד היו גיי-פרנדלי, והפעם חוזר לאלים ומפלצות, אבל אני תוהה האם נוכחותו האישית תבוא לידי ביטוי. זה מה שאני אחפש כשאגיע לצפות בסרט מתישהו.

 

אז הוסיפו ביקורת באיזור התגובות. הזהירו מראש אם אתם עושים ספוילר. ובעיקר עדכנו האם הסרט עושה חשק לחכות ל"דמדומים 4: שחר מפציע, חלק 2" שייצא בשנה הבאה.

Categories: ביקורת

17 נובמבר 2011 | 09:17 ~ 10 Comments | תגובות פייסבוק

אילו סרטים עלילתיים קיבלו הכי הרבה כסף מקרנות הקולנוע ב-2009-2010?

דו"ח שהוכן בכנסת וחולק לבאי היום לציון עשור לחוק הקולנוע מציג תמונת מצב של הקולנוע ישראלי נכון לשנה שעברה. את הדו"ח המלא אפשר להוריד כאן, מאתר הכנסת. אבל אותי עניינו דווקא שלוש טבלאות מסוימות, המרכזות כמה כסף נתנה כל קרן לסרטים שהיא תמכה בהם בשנים 2009-2010. הדו"ח המלא מפרט גם תמיכות בסרטים תיעודיים ודרמות, אבל אני מתעניין בסרטים העלילתיים.

 

הנתונים האלה, אגב, אמורים להיות זמינים באופן שוטף לציבור. קרנות הקולנוע מחויבות בשקיפות מלאה. הדו"חות שלהם אמורים להיות נגישים – למשל, באתר האינטרנט שלהם – אם לא באופן סדיר, אז לפחות ריכוז שנתי שלהם. מדי פעם יוצאת הודעה לעיתונות, ומדי פעם אחד העיתונאים מתקשר ומלקט את הנתונים באופן יזום. לכן זה מרענן למצוא את המידע מוגש בצורה כה ברורה ומרוכזת.

 

מה אנחנו למדים מהטבלאות? קודם כל, מה התפריט הקולנועי שצפוי לנו. חלק מהסרטים כבר הוצגו בבתי הקולנוע או בפסטיבלים. אחרים, אין לי מושג איפה הם, אבל עכשיו נדע לחכות להם ולצפות מהם.

 

שנית, אנחנו למדים משהו על האופן שבו הקרנות העריכו את הסרטים על פי התקציבים שהם קיבלו. נכון שהתקציב שהקרן מעניקה תלוי בגודל התקציב הנדרש, אבל אני מניח שלסרט יקר מאוד שזוכה לחוות דעת בינונית מצד הלקטורים יהיה יותר קשה להשיג מימון מהקרן מאשר לסרט שמקבל חוות דעת בינונית אבל מלכתחילה מבקש מעט כסף. אז אפשר להניח שסרטים שקיבלו הרבה כסף הם לא רק סרטים יקרים לביצוע (למשל, סרטים תקופתיים), אלא גם סרטים שהקרנות מאמינות בהם. מה שאומר שהסרט "פנסיון פראכט", שתביים תמר ירום על פי ספר מאת אהרון אפלפלד (לדעתי הסרט עדיין לא צולם) אמור להיות הסרט שהכי צריך לסקרן אותנו. עם למעלה משני מיליון שקל תמיכה, יותר מהסכום שהושקע ב"הערת שוליים" של במאי מנוסה ומעוטר הצלחות ופרסים, זה בטח אומר שעל הנייר הסרט הזה היה פשוט אדיר. לא?

 

אני גם רואה, למשל, ששלושת סרטי משפחת ריקליס עלו לקרן רבינוביץ 6.3 מיליון שקל במקובץ. ואני תוהה האם מי שנתן ל"ההתחלפות" למעל מ-2 מיליון שקל הבין שזו ההשקעה הכי גדולה פר צופה, כנראה בתולדות הקולנוע הישראלי (אני קצת ציני וקצת תמה, אבל בסופו של דבר "ההתחלפות" הוא סרט יוצא דופן ומבריק, ורואים איך הכסף שהושקע בו מאפשר את הדייקנות הפדנטית שבעשייתו, ולמעשה אני אפילו מרוצה מזה שלא כל השיקולים בקרנות הן רק על סמך כמה צופים יבואו לסרט אלא אולי גם על פי שיקולים אחרים).

 

בכל אופן, רשימה מרתקת. הנה היא:

 

סרטי קרן הקולנוע הישראלי:

 

סרטי קרן רבינוביץ':

 

Categories: בשוטף

16 נובמבר 2011 | 19:01 ~ 10 Comments | תגובות פייסבוק

הטריילר האמריקאי ל"הערת שוליים" של יוסף סידר

האמריקאים עושים לקולנוע הישראלי בית ספר. כשיצא "הערת שוליים" ביקשו מפיקיו מהעיתונאים וצופי ההקרנות המוקדמות לא לגלות את את התפנית המפתיעה שקורית בסרט… כעבור כשלושים-ארבעים דקות מתחילתו. הכוונה, כמובן, לעובדה שפרס ישראל המוענק לאליעזר שקולניק היה, למעשה, מיועד לבנו. למעשה, באותו אי-ראיון בין יוסף סידר ובין אורי קליין, סידר זעם בין השאר על כך שבביקורתו של קליין על הסרט מקאן הוא הסגיר את הנקודה הזאת לקוראיו ("ספוילר שערורייתי", הוא קרא לזה שם). לפעמים קולנוענים יכולים להיות קצר רואי בקשר ליצירה של עצמם. מעניין, אם כך, מה הוא חושב על הטריילר שהוציאה היום חברת סוני פיקצ'רס קלאסיקס.

 

כי סוני שמה את כל העניין הזה – את "הספוילר השערורייתי" הזה – בטריילר עצמו. היא מבינה שזה לא טוויסט מפתיע: אלא זהו המאורע המחולל של הסרט כולו! המנוע לכל הדרמה (והאירוניה) בסרט, ושלהסתיר את זה אומר להחביא את כל מה שעשוי לעניין את הצופים בסרט. כי עיקר הסרט הוא לא מה שקרה, אלא איך הדמויות יתמודדו עם מה שקרה: וזה אכן לא מוסגר בטריילר. בה בעת, הטריילר כולו חוגג את השפה והסגנון הייחודיים של הסרט ואת המוזיקה שלו (ובאופן יוצא דופן לטריילר לסרט זר, הוא לא מסתיר את העובדה שהסרט דובר שפה זרה ונדרשת קריאת כתוביות לצפיה בו, כי הרי זה סרט שכולו מילולי, אז איך יסתירו?).

 

ככה נראה הטריילר האמריקאי ל"הערת שוליים":

 


Categories: בשוטף

16 נובמבר 2011 | 15:38 ~ 3 Comments | תגובות פייסבוק

טיפות לעיניים

 

"פאני ואלכסנדר" # "2 בלילה" # הצעת עבודה בלוס אנג'לס # הומואים, מוות ואוסקרים # הערב בפריפריה. פוסט גדוש מטעמים

 

חברת קרייטיריון הוציאה את "פאני ואלכסנדר" של אינגמר ברגמן בדי.וי.די ובלו ריי, בעברה דיגיטלית חדשה. וכדי לחגוג את איכות התמונה הם העלו מקבץ פריימים מהסרט לגלריה באתרם. ובצדק: "פאני ואלכסנדר" הוא אחד הסרטים עם הצילום הכי יפה שראיתי אי פעם. כמעט כל שוט וכל פריים שם מרגש אותי. סוון ניקוויסט זכה על הצילום באוסקר. למשל, הפריים בראש הפוסט.

 

==============

 

רוצים לעבוד ב"אינדי-ווייר"? אם אתם גרים בלוס אנג'לס, יש להם הצעה לג'וב ממש מצוין.

 

================

 

רוצים לראות את "2 בלילה", הסרט העצמאי והמקסים של רועי ורנר, עם קרן ברגר וירון ברןבינסקי (שגם כתב את התסריט עם ורנר)? אז במקום לחכות לפברואר, אתם יכולים לראות אותו בטרום בכורה כבר מחר. אני מחבב את הסרט הזה מאוד.

 

=================

 

ג'ונתן רוזנבאום, לשעבר המבקר של ה"שיקגו רידר", מצא את הביקורת הראשונה שהוא כתב, עוד כשהוא היה ג'וני רוזנבאום, בן 15, בעיתון בית הספר התיכון ב-1958.

 

===================

 

טום אוניל מאתר האוסקרים והפרסים "גולד-דרבי", מנסה לחזות מה סיכוייו של כריסטופר פלאמר לזכות באוסקר כשחקן משנה על תפקידו כאביו ההומו של יואן מגרגור ב"בגינרס". הוא סוקר בגלריית תמונות את הזוכים הקודמים באוסקר על משחק שגילמו הומואים או לסביות והגיע למסקנה: כדי ששחקן יזכה באוסקר על גילום גיי הוא צריך א) להיות שחקן סטרייט, ב) שהדמות תמות בייסורים (יש מעט יוצאים מן הכלל). זהירות, המצגת שלו מכילה לא מעט ספוילרים לסרטים שאתם כבר אמורים ממילא לדעת איך הם נגמרו.

 

===============

 

והערב: גם נפתח סינמטק חדש באשדוד (עם הענקת פרס הוקרה להלגה קלר, עורכת הסרטים – היא כבר בת 90 – שגם ערכה את הספר "סיפורי בדים" שאין סטודנט לקולנוע שלא נזקק לו מתישהו); ובבאר שבע מחלקים את פרסי פורום היוצרים התיעודיים.

Categories: בשוטף

16 נובמבר 2011 | 13:46 ~ 2 Comments | תגובות פייסבוק

קרן מקור נגד קרן גשר והקרן החדשה

הפוסט עודכן עם תגובתן של דורית ענבר וזיו נווה.

 

דף הפייסבוק של גדעון גנני, מנכ"ל קרן מקור, תמיד מלא אקשן. גני אוהב להתבטא באופן חופשי, משוחרר ונטול עכבות (או צנזורה עצמית), וכך הוא יכול לאוורר בפומבי את כל מה שוא חושב ומרגיש. לעיתים בענייני פוליטיקה ודיומא, ולעיתים ישירות בתחום בו הוא עוסק. הלילה כתב גנני בפרופיל שלו כתב מחאה נגד קרן גשר והקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה, בעקבות יום הקולנוע הישראלי שהתקיים אתמול בכנסת, במלאת עשר שנים ליישומו של חוק הקולנוע:

 

"לא בטוח שקנאת קרנות הקולנוע, מרבה תמיד חכמה, אבל בטוח שהיא מרבה רוח רעה ואוירה שלילית. הדברים הבאים נראים כניסיון לכבס את הכביסה המלוכלכת לפני כולם, אבל לפעמים אין ברירה כי "אור השמש הוא חומר הניקוי הטוב ביותר". כמנכ"ל קרן מקור לקולנוע וטלוויזיה, חזרתי עכשיו מאירוע לרגל 10 שנים לחוק הקולנוע. באירוע הוקרן סרטון שכלל קטעי סרטים שהופקו בסיוע קרן מקור וקרן "גשר". בדרך כלל הסיוע של קרן מקור גדול יותר, אך מאחר ו"גשר" ערכה את הסרטון (בלי ידיעת קרן "מקור") היא הציגה את כל הקטעים באופן שניתן היה להבין ממנו שרק "גשר" סייעה להם. האמת, למרות כל המאמצים הבודהיסטים שלי, די כעסתי. כשחזרתי הביתה ובעודי מתרגל נשימות עמוקות, הבחנתי בפייסבוק בפרסום של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, שבו פרסמה את הסרט "הצלמניה" (זוכה "דוקאביב" 2011) ביחד עם סרטים אחרים שסייעה בהפקתם (אגב, סרטים ראויים), באופן שהפייסבוקן הסביר יכול היא להתרשם שהיא תמכה גם בהפקת "הצלמניה". בפועל הקרן החדשה העניקה לפרויקט בזמנו רק כ-10,000 ש"ח לפיתוח, אך לא המשיכה בהפקה וקרן מקור היא שתמכה בהפקת הסרט ביחד עם "יס דוקו". חבל, דווקא הייתה לי כוונה לשתף פעולה עם הקרן החדשה, שגם היא נפגעה מ"חגיגות העשור", אבל הפרסום הזה עשה לי משהו. התחלתי בסיבוב נוסף של נשימות עמוקות, אבל זה לא מנע ממני מלקלוט, שלא יעזור כלום – תמיד יהיו קרנות שינסו לפגוע בך בדרך כזו או אחרת. חוץ מקרן מקור, אצלנו מעדיפים לנשום עמוק ולא להציג מצגים העלולים להתפרש לא נכון. קאט. המשך יבוא."

 

דורית ענבר, מנכ"ל הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה מגיבה לפרסום:


"גדעון גנני צודק לחלוטין. הוא תמך בסרט 'הצלמניה' בשלב ההפקה והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה תמכה בפיתוח בלבד. לאחר שהסרט זכה בפסטיבל דוקאביב ופרסמנו מודעת ברכה לו ולשאר שמונת הסרטים של הקרן שהשתתפו בפסטיבל, התברר לי שגנני חש עצמו נפגע על כך שכביכול נטלנו לנו קרדיט בגין הסרט. הבהרתי לו שבשום אופן לא היתה זו כוונתנו, הסרט נתמך על ידינו בשלב הפיתוח, ואנו גאים להיות שותפים – זוטרים – ליצירת הסרט הזה ומוקירים את קרן מקור מאוד על ההשקעה המרכזית שעשתה בסרט.

 

למרות שכל מי שצריך לדעת (קרי מועצת הקולנוע) מקבל פירוט מדויק, כולל פירוט תקציבי, בנושא מרכיבי התמיכה של כל סרט, הרי להסיר ספק וכעס, כך גם הבהרתי מאותו מועד בכל פורום ובמה בהם נזכר הסרט.

 

לאחר שקיבלתי את המייל ממך וערכתי בירור, נראה שגנני הלין על ידיעה שפרסמנו בפייסבוק הממריצה את היוצרים להצביע בעד הסרטים הזוכים בתחרות הקולנוע הדוקומנטרי השנתית הנערכת ע"י פורום היוצרים הדוקומנטריים (הטקס, אגב יתקיים היום).

זוהי הידיעה שפורסמה בפייסבוק:

רגע לפני סגירת ההצבעה
שימו לב לסרטים הנפלאים המתמודדים בתחרות הקולנוע הדוקומנטרי שתתקיים ביום רביעי הקרוב, אתם עדיין יכולים להשפיע. לא לפספס! ילדי היטלר חזיונות בלתי פוסקים הדירה דומא קוראים לי אחלאם לאה גולדברג בחמישה בתים רעות הצלמניה הטרילוגיה האוזבקית סיסטמה

 

כעולה מהפרסום, אין כאן כל כוונה להדיר מישהו מהזכאים לקרדיט או לנכס לנו קרדיט של אחרים, אבל כדי להסיר כל ספק, להלן ההבהרה שפרסמנו כעת בפייסבוק –

 

הבהרה חשובה: כל הסרטים המפורטים להלן הינם סרטים בהם תמכה הקרן. בסרט 'הצלמניה' תמכה הסרט רק בשלב הפיתוח ואילו שלב ההפקה – נתמך על ידי קרן מקור בראשות גדעון גנני. יתר הסרטים המפורטים נתמכו ע"י הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה בשלב ההפקה.

 

כאמור אנו מוקירים את קרן מקור וגדעון גנני מאוד, ובשום פנים ואופן איננו חפצים, לא לגזול את זכויותיהם ולא לפגוע ברגשותיהם.

בברכה לבבית

דורית ענבר

 

 

עדכון, 24.11.2011: והנה תגובת זיו נווה, מנכ"לית קרן גשר.

 

נראה היה אולי כי העשן התפוגג עם קצב הזמן המוכתב בעולם האינטרנט, הפייסבוק והבלוגים ואותו הטקס לציון עשור הקולנוע שהתקיים אי שם בכנסת כבר מאחורינו, וכך גם תחושות התסכול של חלק נכבד מהמשתתפים באירוע. ועל כן חשבתי שאם אני לא עומדת בקצב, מוטב להניח לתגובה.

אבל רק נראה היה.

הקולות הצורמים שליוו את סיומו של האירוע הזה, נדמה רק גוברים וחורקים יותר ויותר. האווירה העכורה והרוח הרעה עליה דיבר גדעון גנני אינה תולדה של האירוע הזה בכנסת כי אם מלווה את התנהלות הקרנות מזה תקופה ארוכה. פעמים מודחקת, פעמים פורצת. אבל כל הזמן מרחפת מעל פני המים. מעין הכרזת מלחמה בין הקרנות. מלחמה השוררת מזה זמן רב בשל השיטה.

שיטת התחרות בין הקרנות שמשום מה רבים מצדדים בה פוגעת בראש ובראשונה ביוצרים. כקרן ייחודית הפועלת תחת אג'נדת הייעודי, למזלי, למרבית הקרנות אין מניעה לשתף פעולה איתנו ומי שמרוויח מזה הם קודם כל היוצרים.

כך, סרטים הנתמכים ע"י קרן גשר, יכולים וצריכים לקבל את תמיכתם של הקרנות האחרות שתקציבם גדול בהרבה מתקציב הקרן הייעודית. קרן שתפקידה לשמש כסטארט-אפ, כמשלימה, כשחקן חיזוק.

כך, כאשר התבקשתי להעביר לטובת האירוע סרטון המייצג את הקולנוע העוסק בפריפריה, למען יוקרן לצד הטריילר המייצג את הקולנוע הישראלי העלילתי על הישגיו והצלחותיו, לא ראיתי כל צורך להכין גרסה מיוחדת. כך מצא לו סרטון הפרומו של הקרן את דרכו למסך חגיגות העשור וכך הצליח לעורר כעסים ותסכולים חבויים (ואולי לא כל כך חבויים) ולהצית את אש המלחמה המיותרת הזו בשנית.

אבל בוא נניח לסרטון התמים ונפנה לעיקר.

צריך וכדאי ויפה שעה אחת קודם - לחסל את המניע העיקרי לאווירה הזו: עידוד התחרות בין הקרנות!

מי הביא יותר פרסים? מי מכר יותר כרטיסים? מי בחר יותר טוב?

אני מבקשת להפריך מכל וכל את הקשקוש הזה. לכל קרן יש את הסרטים המוצלחים יותר והמוצלחים פחות. לכל קרן יש סרטים שזוכים בפרסים ומשתתפים בפסטיבלים, לכל קרן יש הצלחות וכישלונות בבחירת סרטים. אין לזה ולזהות מנהל הקרן ולא כלום!

האם ניתן לשפוט באופן שוויוני קרנות שתקציביהן שונים בפער עצום זו מזו?

אז נכון אפשר לכעוס האחד על השני ועל המועצה ועל היושב בראשה ועל חבריה ומה יוצא לנו מזה? האם לא נכון יותר לשלוח יד ללחיצה במקום ציפורניים לנעיצה?

אין זה סוד שקיים מתח בין הקרנות, מתח שפוגע קודם כל ביוצרים!

אנחנו אלו שצריכים קודם כל להיכנס לפרופורציות. לזכור על מה ולמה אנחנו כאן. אנחנו אלו שצריכים לנסות למצוא את הדרך להתפייס וליצור אווירה של שוויון, שקיפות ושיתוף פעולה מבלי לחכות שזה ייעשה על ידי אחרים.

ועכשיו כשאני חושבת על זה שוב, נראה שצפרדעים טיבן לקרקר בביצה וכולנו היושבים בה כבר דוברים את השפה היטב. חבל. כי אכן כאמור, שתיקה, יפה לחכמים.

זיו נווה

Categories: בשוטף

15 נובמבר 2011 | 11:25 ~ 2 Comments | תגובות פייסבוק

יום של חג?

אחרי שניים מהימים העגומים ועצובים והטראגיים בתולדות החקיקה להכחדת הדמוקרטיה בישראל – תנסה הברנז'ה התל אביבית (השמאלנית?) לעטות על עצמה חיוכים (מזויפים) ולעלות לכנסת לרגל, אבל לא למחאה או הפגנה, אלא לדווקא לפינוקים ופירגונים. היום הוא יום הקולנוע ישראלי בכנסת, יום חגיגי שמארגן היו"ר, רובי ריבלין, במלאת עשור לחוק הקולנוע הישראלי. זה היום שבו הפוליטיקאים ינסו לשכנע אותנו שזה הכל בזכותם: הרנסנס האדיר של הקולנוע הישראלי בעשר השנים האחרונות הוא לא מעשה ידי הבמאים והמפיקים, אלא הפוליטיקאים שחוקקו את החוק והצילו את המצב.

 

ובכן, אוקיי: ריך לתת קרדיט לפולטיקאים, אלה ששמעו את זעקת המצוקה של תעשיית הקולנוע שיצאה למאבק אדיר בסוף שנות התשעים ועזרו ליצור חוק שאכן עשה מהפכה תשתיתית לקולנוע הישראלי. אבל אני מקווה שאף אחד לא ישכח ששני הסרטים שלמעשה חנכו את העידן הזה – "ההסדר" של יוסף סידר ובעיקר "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי – שני הסרטים הראשונים שהעידו שיש כאן סוף סוף – אחרי שנות בצורת לא קטנות – דור צעיר של קולנוענים שיודעים לתקשר עם קהל, ושהקהל אכן הגיע בזכותם לאולמות, הסרטים האלה נוצרו ויצאו למעשה לפני שחוק הקולנוע נכנס לתוקפו. את ההשפעה האמיתית של חוק הקולנוע על הקולנוע הישראלי – השפעה כמותית, קודם כל – רואים מ-2004 ואילך.

 

האירוע מתחיל בכנסת מהשעה 14:30 עם נאומים וקטעי סרטים, ואז מ-16:30 יהיה דיון במליאה על הקולנוע הישראלי. תעשיית הקולנוע הישראלית הוזמנה, אני מניח שמפיקים רבים יבואו, אני תוהה האם גם יוצרים. אני, בתור חבר מועצת הקולנוע הנוכחית, מתכנן להיות שם גם.

 

אין לי מושג מה מצב האינטרנט האלחוטי בכנסת, אבל אני מקווה להצליח לעדכן משם דיווחים, אם לא כאן אז בטוויטר ובפייסבוק. עקבו שם מ-14:00 ואילך.

Categories: בשוטף

14 נובמבר 2011 | 11:45 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

איפה הספורט?

את דעתי הקולנועית על "פלייאוף" של ערן ריקליס אני שומר עד צאת הסרט למסכים. אבל ב"הארץ", יואב בורוביץ מקדים את כולם ומפרסם את דעתו על הסרט מנקודת מבטו של כתב ספורט. והיא לא מחמיאה. למשל:

 

עקבתי אחרי רלף קליין מעל 30 שנה. הוא היה איש די מיוחד. תמיד אמר מה שחשב, לא חשש מאיש (כך לפחות נראה), היה מעניין ומקורי, ובעיקר ביקורתי. כשמוסיפים לתכונותיו את סיפור חייו הפנטסטי – ילדות במשפחה עשירה בגרמניה, בריחה מאימת הנאצים, חוויית השואה בהונגריה, עלייה לישראל חסר כל, עלייה לגדולה כשחקן במכבי תל אביב ובנבחרת ישראל, קריירה אגדית כמאמן, כולל אליפות אירופה למועדונים וסגנות אליפות אירופה לנבחרות, ההחלטה לאמן במערב גרמניה, הביקורת הציבורית, החזרה לישראל וההצלחה הגדולה כמאמן הפועל תל אביב, האכזבה המרה מבעלי מכבי תל אביב בעקבות פיטוריו, מחלת הסרטן, פרס ישראל, אימון הנערות בפנימיית הדסים, מסיבת הפרידה המרגשת וחסרת התקדים שערכו לו מאות אוהדים – מבינים שמדובר בחיים מלאים, שיכולים לאכלס לפחות חמישה סרטים.

 

אך יוצרי "פלייאוף", משום מה, בחרו להראות את הפרק המערב גרמני בלבד, תוך שהם מדירים כל כך הרבה סיפורים מרתקים ודמויות מדהימות, שלמעשה ייצרו את הסיפור של רלף האמיתי. סיפור שספק אם היה כמותו בתולדות הספורט הישראלי.

 

ועדיין, יש לברך על כך שנעשה סרט שקשור לספורט ישראלי. אין כמעט כאלה. "בית"ר פרובאנס", "וסרמיל" ו"סוף העולם שמאלה" הם לא ממש כאלה. הספורט הישראלי, בעיקר זה הפופולרי, כמעט לא ייצר סרטים או ספרים, בניגוד כמעט לכל מדינה בעולם הנאור.

 

הפסקה האחרונה מעניינת אותי במיוחד, כי היא ממש נכונה. השבוע, למשל, ייצא בארץ סרט הספורט האמריקאי המצוין "מאניבול", ואם מישהו כמוני שלא מתעניין בשיט בספורט מוצא סרט כזה פשוט מרתק, זה אומר שהפוטנציאל של סרטי הספורט – והספורט כמטאפורה בכלל – גדול בהרבה מקהל היעד של הספורט עצמו.

 

אבל בורוביץ שוכח את סרט הספורט הגדול ביותר בארץ: את "בית שאן, סרט מלחמה". של דורון צברי ורינו צרור. נכון שהוא תיעודי ולא עלילתי (גם ב"מאניבול", אגב, רוב קטעי הספורט הם חומרי ארכיון טלוויזיוניים), אבל הוא בדיוק מה שסרט ספורט צריך להיות. סיפור גדול, המתמקד במשחק אחד קטן.

Categories: בשוטף

13 נובמבר 2011 | 15:42 ~ 6 Comments | תגובות פייסבוק

ובינתיים בהוליווד, לונדון ורחובות

טום שראק/דארת ויידר. צילום: רויטרס/AMPAS

 

 

הלילה התקיים בהוליווד הטקס לחלוקת פרסי אוסקר לשם כבוד שמחלקים ראשי האקדמיה (באנגלית: Governors Awards). בשנה שעברה זכו שם פרנסיס פורד קופולה וז'אן-לוק גודאר, אבל השנה השמות – לפחות לטעמי – היו של אנשים הישגים פחות משמעותיים בתחום הקולנוע: השחקן ג'יימס ארל ג'ונס, המפיקה והשחקנית (ואשת הטלוויזיה) אופרה ווינפרי ואיש האיפור דיק סמית ("מגרש השדים").

 

בפתיחת האירוע עלה טום שראק, נשיא האקדמיה, כשהוא לבוש כמו דארת ויידר, ומלווה על ידי חבורת סטורם-טרופרס, הוא הוריד את המסיכה ופתח ושאל: "… ואיך היה השבוע שלכם?" – תזכורת לכך שבמקביל להפקת כל האירוע הזה, ראשי האקדמיה היו צריכים להתמודד עם כל פרשת ראטנר/מרפי/גרייזר/קריסטל.

 

תלבושת דארת ויידר היתה תזכורת לכך שג'יימס ארל ג'ונס מזוהה בראש ובראשונה בתור הקול של ויידר מששת סרטי "מלחמת הכוכבים" (דיוויד פראוס, השרירן שגילם את ויידר מתחת למסיכה ולא ידע שקולו יוחלף, בטח ישב בביתו ורתח מזעם). ג'ונס גם מוכר לרוב העולם בתור האיש שאומר This is CNN  במעברונים של רשת החדשות, וקולו מזוהה גם עם פרסומות לכרטיסי אשראי (ובתור הקול של מופאסה ב"מלך האריות"). אבל ג'ונס הוא גם שחקן נהדר, גם אם הפילמוגרפיה שלו מצומצמת למדי. אני די משוכנע שמי שעומד מאחורי האוסקר הזה הוא פיל אולדן רובינסון, אחד מראשי האקדמיה (ובמאי/תסריטאי אהוב עלי מאוד), שג'ונס עשה תפקיד מקסים ב"שדה החלומות" שלו. אני יכול לחשוב על עשרים שחקנים שמגיע להם אוסקר כבוד מהאקדמיה לפני ג'ונס על תרומתם לקולנוע ועל הישגים אמנותיים (שלא זכו להערכת האקדמיה בזמן אמת) – אבל אני מעריך שרובינסון דחף שם כהוגן.

 

אלא שכמו גודאר בשנה שעברה, גם ג'ונס לא הגיע לטקס, אבל לא כי הוא מחרים את הוליווד ובז לאוסקרים, אלא כי הוא מככב בווסט אנד בלונדון ב"הנהג של מיס דייזי" מול ונסה רדגרייב (בתפקיד אותו ביצע מורגן פרימן בסרט). אז אתמול, אחרי שהסתיימה ההצגה היומית פלשה האקדמיה ההוליוודית לתיאטרון הלונדוני והעניקה לו את הפרס. הנאום של ג'ונס פשוט מושלם בעיני – בכתיבה ובביצוע – ומוכיח שאכן זכה בפרס שחקן שהוא קלאסה אמיתית. כדאי לכם לצפות בסרטון הזה כאן.

 

=================

 

ל"ואניטי פייר" יש מבקר קולנוע חדש. קוראים לו פול מזורסקי. הנה המדור הראשון שלו, בו הוא מנסה להתמודד עם "מלנכוליה" של לארס פון טרייר ועם "ג'יי אדגר" של קלינט איסטווד. את שניהם הוא לא ממש אהב או הבין, אבל "מלאנכוליה" השאיר עליו רושם גדול יותר (בעיקר בזכות סצינות העירום של קירסטן דאנסט). פתיחת מדורו הראשון, בו הוא מספר על הביקורת הקטלנית שקיבל מווינסנט קאנבי ב"ניו יורק טיימס" על סרטו הראשון, "בוב, קרול, טד ואליס", ועל הטלפון שקיבל מפולין קייל שמרגיעה אותו שלדעת ולדעת עמיתיה סרטו דווקא מצוין, כדאי לקריאה, על הקשר בין יוצרים ומבקרים. ובצירוף מקרים, הסרט הזה של מזורסקי מ-1969, ישודר בערוץ "הוט פריים" בעוד 11 יום (ב-24.11).

 

===============

 

וארול מוריס כתב ביקורת ל"ניו יורק טיימס" על ספרו החדש של סטיבן קינג, העוסק בחייו של לי הארווי אוסוולד בימים שלפני רצח קנדי, ואחרי שהוא גמר לכתוב את הביקורת הוא גם ביקש לראיין אותו. קינג מדגיש שמדובר ברומן בדיוני, לא ביגרםיה על חייו של אוסוולד, וכן – הוא מאמין שאוסוולד אשם ברצח קנדי ושהוא פעל לבד. זה מה שיצא.

 

===============

 

ובינתיים, אצל האל הארטלי: הוא הצליח לגייס כבר את כל 40,000 הדולר שהוא היה זקוק להם כדי להוציא את הדי.וי.די של סרטו החדש, אבל הוא כל כך הוקסם משיטת המימון הזאת של קיקסטארטר שהוא אומר עכשיו שבזמן שנותר עד סוף הקמפיין (עוד 17 יום) אם הוא יצליח לגייס עוד 40,000 דולר הרי שלמעשה זה יממן לו את כל הוצאות הסרט, כולל המשכורת שהוא חייב לשחקן הראשי שלו, די.ג'יי מנדל.

 

 

================

 

דרך אחרת לממן קולנוע עצמאי היא באמצעות פרסים. אתמול זכתה רוני קידר בפסטיבל סרטי הנשים ברחובות על סרטה "ג'ו ובל". היא גברה על סרטים כמו "לא רואים עליך", "הנותנת" ו"עמק תפארת", שזכו בפרסים בחיפה ובירושלים, וקיבלה 20,000 שקל, שאם אני זוכר נכון את הראיונות שלה לפני יציאת הסרט, זה מכסה בערך חצי מעלות הפקתו. ברכות מ"סינמסקופ", מהתומכים הגדולים של "ג'ו ובל".

Categories: בשוטף

12 נובמבר 2011 | 19:28 ~ 12 Comments | תגובות פייסבוק

לא רואים

אני עדיין מתלבט אם לכתוב ביקורת על "לא רואים עליך" או לא. מצד אחד, אני מתקשה להיזכר בסרט שיותר סבלתי מהצפייה בו מהעת האחרונה. מצד שני, למקרא ולמראה הכתבות העוסקות בסרט והמסבירות עד כמה קרוב ואישי נושא הסרט ליוצרת שלו, מיכל אביעד, אני מרגיש צורך לנהוג כאן בכפפות משי. זה לא סרט, זה וידוי. זה לא סרט, זה סדנת ריפוי בעיסוק. זה לא סרט, זו זעקה גדולה. ואני? אני מבקר סרטים.

 

העניין הוא שנדמה לי שדווקא מיכל אביעד הדוקומנטריסטית – שכמה מסרטיה התיעודיים הערכתי למדי – החמיצה כאן נושא אדיר. טיפול תיעודי, עמוק, מתוחקר, על פרשת "האנס המנומס" משנות השבעים, ועל האופן שבו טיפלו בפרשות אונס במשטרה ובתקשורת אז מול היום, היה מייצר (לטעמי) סרט מוצלח יותר על הפרשה הזאת. הסרט נוגע בזה כחוט השערה, בעוד סרט תיעודי היה יכול להיות משמעותי יותר.

 

אני מביט בצילום (הרע), בדרמטורגיה (הרעה), בכתיבה (הרעה) בעולם הדימויים (המזעזע) ואם הייתי מחמיץ את הכתבות ולא יודע שיש כאן עניין אישי, הייתי כותב על הסרט מילים קשות, ומוסיף שבתור גבר הוא גם עושה כל מה שהוא יכול כדי להעליב ולהפליל אותי ואת כל המגדר שלי באופן אישי וכללי. וזה, בנוסף לכל, גם מכעיס. ואולי זה העניין: שכגבר נדמה לי שהסרט מושך את שטיח הלגיטימציה מתחת לחוות הדעת שלי. כי בעולם של "לא רואים עליך" כל הגברים (ובעיקר, כל לובשי המדים) אנסים. ודרכם של מבקרי קולנוע לאנוס, אני מניח, הוא בקטילה. אז אני לא כותב ביקורת על הסרט.

Categories: בשוטף

11 נובמבר 2011 | 11:11 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

11-11-11

הפוסט הזה עולה בתאריך 11.11.11 בשעה 11:11, וזה זמן מצוין להזמין את נייג'ל טאפנל שיסביר לנו מה כל כך מיוחד במגברים שלו:

 


 

Categories: בשוטף