מי היה מאמין: מבול סרטי אימה ומדע בדיוני מציף את ישראל. תגידו, "נו, ודאי, פסטיבל אייקון מתקרב". אמת, אבל המבול הזה לא מגיע רק בזכות אייקון, אלא הוא נמצא גם בפסטיבל חיפה, וגם בבתי הקולנוע. כן, לדעתי, "העור שבו אני חי" של אלמודובר הוא סרט אימה לכל דבר. בהחלט יתכן שהנוכחות של אייקון בסוכות גורמת לכך שפתאום גם פסטיבל חיפה מאוד מחזר אחרי סרטי אימה.

בכל אופן, אני מתנצל בפני הפסטיבלים השונים שמנסים למצג את עצמם ולבדל את עצמם. מבחינתי, סוכות הוא פשוט פסטיבל קולנוע אחד גדול המתרחש ברחבי הארץ, והנה מקבץ המלצות לסרטי מד"ב ואימה שמוצגים באייקון, בפסטיבל חיפה ואפילו בבית הקולנוע. כמה מהם, אגב, מהמעניינים והאיכותיים מסרטי הקולנוע שנעשו השנה, בכל ז'אנר.

אני כמובן אנסה להמשיך ולעדכן עוד המלצות משני הפסטיבלים, אבל בינתיים הנה התוכניה של אייקון, והנה התוכניה של חיפה. חפשו משהו מעניין.

פורסם ב"פנאי פלוס", 5.10.2011

מי היה מאמין שסוכות הפך לחג של מדע בדיוני ואימה. בתחילה היה פסטיבל אייקון, ואז פסטיבל אייקון התפצל לשני אירועים שונים, מתחרים (ועוינים זה לזה) שנקראים אייקון והמתקיימים בו בזמן וכמעט גם בו במקום (האחד מתמקד בסרטים, השני בכנסים עוסקים בספרות מד"ב ובמשחקי תפקידים ומחשב), ואז פתאום התחלנו לשים לב שפסטיבל חיפה המתקיים במקביל מתחיל לשבץ גם הוא סרטים שהיו מתאימים להיות משובצים באייקון, והשנה אייקון כבר הופך לאירוע בן 12 יום המתרחש ברחבי הארץ, ובנוסף לכל זה, מבול של סרטי מדע בדיוני ואימה שהיו יכולים בקלות לאכלס את אייקון יוצאים להקרנות סדירות בבתי הקולנוע בשבועות האלה ויוצרים מיני-פסטיבל אימה/מד"ב משל עצמו. קחו למשל את סרט הנעילה של פסטיבל חיפה: "התפשטות" של סטיבן סודרברג. סרט איכות או סרט אימה? נדמה לי שהביקור בשני הפסטיבלים האלה מעיד שבעוד לסרטי האימה והמדע בדיוני יש תדמית של סרטים טראשיים, יש כאלה שהם איכותיים, מרתקים ומעניינים יותר מכל מה שנתפס כסרט "איכות" אמיתי. אז במקום לעשות פריוויו לפסטיבל, הרשו לי לאצור לכם תוכניית מדע בדיוני ואימה חביבה, שתאלץ אתכם לנדוד בחול המועד סוכות ברחבי הארץ (או ללכת לספריית הדי.וי.די הקרובה לביתכם, כי כל הסרטים האלה כבר יצאו באמריקה בדי.וי.די ובבלו ריי).

1. "פול" (פסטיבל אייקון).

על "פול" כתבתי כאן לפני כחודשיים במקביל ליציאת הסרט "סופר 8". "פול" יצא אז בדי.וי.די מיובא (מכיוון שלאולפני יוניברסל אין כרגע נציגות בשוק הדי.וי.די בישראל, אין שום סיכוי שהוא ייצא בדי.וי.די ישראלי בקרוב) וכמו "סופר 8" גם הוא טריפ נוסטלגי מקסים לסרטי המדע בדיוני של סטיבן ספילברג, ובעיקר ל"מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי". גרג מוטולה ("סופרבד") ביים לפי תסריט של סיימון פג וניק פרוסט ("שוטרים לוהטים", "מת על המתים"), שגם מככבים, וקריסטין וויג – רגע לפני "מסיבת רווקות" – גנבה מכולם את ההצגה. והתוצאה בעיניי היתה משעשעת מאוד, עם המון הברקות מקסימות. פג ופרוסט ממשיכים לעבור בין כל הז'אנרים האמריקאיים הכי גיקיים – סרטי זומבים, סרטי בלשים, סרטי חיזרים – ולהציע את הטוויסט שלהם, שהוא בחציו פרודי, ובחציו הדבר האמיתי. אני חושב שזה סרט נהדר וההזדמנות לצפות בו על מסך גדול עם קהל נלהב בפסטיבל אייקון היא בעיניי הברקה. (ולא מעט מסרטי אייקון הם סרטי מפיצים שנגנזו בארץ, מה שהופך את הפסטיבל הזה לגואל סרטים).

2. "השכונה vs. חיזרים" (בבתי הקולנוע מסוף השבוע).

גם "השכונה vs. חיזרים" ("Attack the Block" במקור, ואני מתרגל נשימות ומדיטציה תוך כדי כתיבה כדי לא לכתוב כמה השם עברי איום בעיניי) הוא לכאורה פרויקט של סיימון פג וניק פרוסט: פג חתום כמפיק, פרוסט מופיע בתפקיד משנה, והבמאי/תסריטאי הוא ג'ו קורניש, חבר של השניים וקומיקאי בזכות עצמו. ונדמה שאכן קורניש התקנא בסרט כמו "מת על המתים" ויצר מין ואריאציה משלו, שגם היא עובדת על התמהיל שבין לצחוק על הז'אנר ובין לציית לחוקיו ברצינות גמורה. ואכן "שכונה/חיזרים" הפך לאחד מסרטי האימה/מד"ב האהודים והמדוברים של העונה האחרונה: סרט קטן מאוד במידותיו, שמכיל כמה רגעים לא רעים של צחוק ומתח. "שכונה/חיזרים" מתרחש בשכונת עוני לונדונית, בבניין שיכון, מהסוג שקנדימן היה שמח להטיל בו טרור. חבורת פושטקים צעירה מטילה טרור על הרחוב, שודדת בחורה צעירה וגונבת ממכוניות, כשלפתע נוחת חפץ מן השמים. הם מיד מבינים מה קורה: זו פלישת חיזרים. ואכן, חבורת חיזרים שחורים עם מלתעות זוהרות באפילה מראה לכנופיה הזאת מי הם השחורים הכי קשוחים בגלקסיה. הרעיון הבסיסי שנון להפליא: במקום מלחמה אינטר-גלקטית, קרב כנופיות רחוב. יש כאן צדק פואטי: הכנופיה משליטה טרור על הרחובות, אז היא זוכה ללקח הגון כשמגיעה כנופיה קשוחה יותר לכסח להם את הצורה, ולטרוף אותם.

אבל למרות שהסרט מהנה ומשעשע למדי – בעיקר כי יש בו משהו מאוד לא יומרני – הוא סובל משתי בעיות עיקריות: האחת, שהוא לא מותיר שום רושם אחרי הצפייה בו. הסרט נמחק מהזכרון מרגע היציאה מהסרט. השניה, אם חושבים עליו עוד דקה וחצי עולה התחושה הלא נעימה שהסרט הזה גזעני למדי. אם הוא מנסה ליצור איזושהי הקבלה בין החיזרים (חיות שחורות שמונעות רק על ידי טירוף וליבידו) ובין חברי הכנופיה (שלמרבה המזל לא כולם בה שחורים, כדי לרכף את האנלוגיה) הרי "חיזרים/שכונה" לא באמת מכיל מסרים חברתיים על מצוקה ודיכוי, אלא מציג את אלה ואת אלה כחיות טורפות שכובשות ומחריבות כל פיסה טובה. בעייתי.

3. "מפלצות" (פסטיבל אייקון)

עוד במאי בריטי שעוסק בחיזרים בהפקה קטנה וצנועה, ובאופן משונה משהו מהרעיונות של "שכונה/חיזרים" נמצא גם ב"מפלצות", אבל בטון אחר לגמרי. זהו סרט רציני שמשתמש בז'אנר המדע בדיוני כדי ליצור אנלוגיה חברתית נבונה למדי. שני אנשים, גבר ואישה, צריכים לחצות את מקסיקו כדי לגנוב את הגבול לתוך אמריקה. לא, זה לא הסרט הריאליסטי "ללא שם" או סרט תעודה על מקסיקנים שחומקים לתוך אמריקה כמהגרים בלתי חוקיים בחיפוש אחר חיים חדשים. הסיבה שלהם אחרת: איזור גבול מקסיקו-ארה"ב נכבש על ידי חיזרים ארוכי גפיים המפטרלים באיזור הכבוש. הבמאי גארת אדוארדס, איש אפקטים בדרך, כלל בוודאי התכוון לומר כאן דבר מה על השימוש במילה "Aliens" לתאר גם חיזרים וגם מהגרים בלתי חוקיים. עכשיו ה"חיזרים" באיזור הזה הם האמריקאים, שצריכים לחוות את מה שהמהגרים המקסיקנים עוברים כל השנים האלה. גם כאן יש כמה וכמה מחוות לעבר ספילברג: "מלחמת העולמות" שלו היא השראה מובהקת – החיזרים מהווים רק רקע לעלילה בין בני האדם.

4. "לעולם אל תתני לי ללכת" (פסטיבל חיפה)

אחת ההפתעות הגדולות שראיתי באחרונה. סרטו של מארק רומאנק ("לחיות בתמונות") משך קצת תשומת לב לפי שנה בעיקר בזכות הליהוק הבריטי הצעיר שלו (קארי מוליגן, קירה נייטלי, ג'יימס גרפילד) אבל נעלם במהרה לתוך עננה של אכזבה קולקטיבית. עכשיו כשסוף סוף ראיתי אותו אני מבין במעט מה היתה הבעיה עם הסרט. בכל תקציר שקראתי עליו דובר על ילדים בפנימיה, שהופכים לנערים, שהופכים למבוגרים וצריכים להתמודד עם תלאות חייהם. זה נשמע כמו עוד דרמה בריטית על פנימיות. אלא שאיש לא סיפר לי שזהו בעצם סרט מדע בדיוני. ככזה, הוא נפלא. קודם כל, כי יש לו צילום פשוט אדיר. כל פריים בו מושלם. איטי. באורך של נשימה עמוקה. והנה מה שמגלים בדקה ה-24: זו לא סתם פנימיה, זה בית גידול. אי שם באנגליה קיימת פנימיה שבה לומדים ילדים שהונדסו ושובטו גנטית ונוצרו באופן מלאכותי רק כדי שבשלב מאוחר יותר יהיה אפשר לקצור את איבריהם ולהשתיל אותם בבני אדם רגילים. כך אין יותר מחסור באיברים להשתלה, והגיע הקץ למוות ממחלות חשוכות מרפא. והילדים? הם כמו סוג של תרנגולים או בקר. מגדלים אותם כדי להשתמש בבשרם. אלא שככל שהילדים מתבגרים הם מגלים שגם אם כל הקיום שלהם הוא מלאכותי, שגם אם האיברים שהם משובטים מבני אדם אחרים, עדיין יש בהם נפש ורגשות שהם יחודיים להם, ושהם טבעיים לחלוטין. יש משהו בסרט שמזיר בפילוסופיה שלו קצת את "בלייד ראנר", על אנשים מתועשים שלמעשה מגלים שהם לא פחות אנושיים מהאנשים "הרגילים". רומאנק מביים את הסרט כמו בתוך חלום, כמו פיוט. כאילו דווקא הנערים האלה חווים את העולם בשיא יופיו, על כל פרטיו, דווקא הם יודעים להעריך כל ענן, כל עלה דשא, כל דקה שחולפת. ורייצ'ל פורטמן ("ללכת עד הסוף" "אמה") הלחינה כאן את הפסקול היפה בקריירה שלה.

5. "קבור" (אייקון), "הבית השקט" (חיפה)

שני סרטי אימה עם רעיונות דומים, שניהם מגיעים מיוצרים דוברי ספרדית. שניהם מבוססים על קונספטים מעניינים. אבל שניהם לא ממש עובדים. "הבית השקט", שמגיע אלינו טרי מפסטיבל קאן האחרון, הוא סרט אימה מאורוגוואיי שכל מה שעומד לזכותו היא העובדה שמדובר בשחקנית אחת, בבית אפל אחד, בסרט שמצולם כולו בשוט אחד (אבל בגלל שבכותרות הפתיחה יש קרדיט לעורך, אנחנו מבינים שזה לא באמת שוט אחד, אלא סוג של תעלול). אחרי הצפייה בו אני יכול להגיד מפורשות: סרטי אימה זקוקים לעורך. יש בסרט הזה כל כך הרבה אוויר מת שכל הרעיון של סרטי אימה בזמן אמת מתמסמס. לעומת זאת, "קבור" ערוך היטב, אבל גם הוא מתרחש בזמן אמת: איש אחד שקבור בתוך ארון, אי שם בעירק (כנראה), יש לו טלפון סלולרי ומצת, והוא צריך למצוא דרך להילחץ מארון הקבורה זה לפני שהחמצן שלו אוזל. יש בסרט כמה רגעים יפים שבהם התסריטאי צריך למצוא דרך להניע את העלילה קדימה מבלי לשבור את הקונספט: איש אחד, ארון אחד, זמן רצוף. וברגעי התפנית האלה, בהם ריאן ריינולדס לא עסוק בלצרוח על העולם, וא מצליח לשכנע כמי דנמצא במצוקה אמיתית. אבל גם כאן, כמו שם, המגבלה הסגנונית לא מצליחה להחזיק סרט שלם.

ציוץ