הטוויטר שלי מייצר כותרות בינלאומיות הבוקר.

 

א.

אבנר שביט מזכיר הבוקר את הציוץ שלי בטוויטר ובפייסבוק מלפני כמה ימים: כשישבתי וכתבתי את מדור סיכום שנת הקולנוע הישראלי שלי (בקיוסקים בערב ראש השנה) עשיתי חישוב והגעתי לכך שהשנה נמכרו כחצי מיליון כרטיסים לסרטים ישראליים. מה שאומר ש"הדרדסים", שמכר כבר 550,000 כרטיסים (ובטח יגיע ל-600 אלף בחופשת סוכות), עקף לבדו את כל 23 הסרטים הישראליים שהוקרנו בתשע"א גם יחד.

 

שביט כותב באופן מדויק מאוד את הבעיות בפניהם עומד הקולנוע הישראלי השנה: העובדה שכל הסרטים פונים לאותו קהל יעד (קהל יעד אותו אני מכנה בשם הקוד "הקהל של קולנוע לב") ולכן לכאורה יש מקום בכל שנה ללהיט אחד. זו נקודה ממש נכונה, אבל היא דורשת כמה חידודים.

 

1. הצופים. שנה שעברה היתה אמורה להיות שנה חלוצית: נעשה סרט ישראלי ראשון מזה עידנים שפנה לקהל חדש – בני הנוער – והביא כמות עצומה של צופים: "זוהי סדום", עם 600,000 צופים. כמו "הדרדסים". אז למה אין "זוהי סדום" בכל שנה? יש לכך הרבה סיבות, שלא קשורות לקהל אלא דווקא למנגנון היצירתי. היוצרים, למשל, שמשום מה מתנשאים על קומדיות וסרטים קלילים ומהנים. האם אדם סנדרסון עובד בימים אלה על "זוהי סדום 2 "? לא, הוא דווקא עובד על פרויקט אישי יותר בשם "הלוויה בצהריים". לא נשמע כמו קומדיה.

 

2. הממסד. במקום שכולם במילייה הקולנועי יריעו ל"זוהי סדום", על כך שהוא חושף את הקולנוע הישראלי לקהל מקומי שלא העז להתקרב לפני כן לסרט ישראלי, העובדה שהוא הופק בשיתוף קשת והיה פרויקט עם פרטנציות מסחריות מלידתו הקפיצה לכולם בתעשית הקולנוע את הפיוזים – ובראשם לאיגודי היוצרים, שאני חושב שמאבקם ב"זוהי סדום" היא טעות פטאלית לתעשייה המקומית. זה מגיע מהתפיסה הישראלית עתיקת היומין שתמיד הצלחתו של האחד באה על חשבון הצלחתו של האחר, ולכן יש צרות עין עצומה כלפי מצליחנות. במקום שיובן שההפך הנכון: הצלחתו של האחד מעודדת את הצלחתו של האחר. זה שרואה היום בגיל 15 את "זוהי סדום" יהיה זה שבגיל 30 ילך לראות את סרטו השמיני של יוסף סידר, ואז הסרט יביא 600 אלף צופים ולא יתקע על תקרת הזכוכית של ה-200,00, כי הקהל יגדל ויתבגר.

 

ולצורך העניין, "זוהי סדום" – מיבול השנה שעברה – הוא מטאפורה בלבד. פשוט כי היא מוכיחה שזה לא הקהל שבעייתי פה, אלא מי שמגיש לקהל את התפריט. מה שמביא אותי לסעיף המבאס הבא:

 

3. הסרטים. איך סרט מצליח? פרסום, פרסים וביקורות טובות יביאו לקופות, נגיד, את 12,000 הצופים הראשונים. ואני נדיב כאן, כנראה. כל הצופים הבאים יגיעו רק כשחבריהם ייצאו מהסרט וימליצו להם לצפות בו. זה לא עובד ככה ב"רובוטריקים", זה כן עובד ככה במה שנקרא ארט-האוס, סרטי איכות, סרטים הפונים לקהל מבוגר ובררני, שדורש שמישהו ימיין לו את מעט הסרטים שהוא טורח לראות בשנה ויילך רק לסרטים שהם בבחינת "חובת צפייה". למרות הסוף האמורפי של "הערת שוליים", אנשים יצאו מהסרט בהתפעמות, והעבירו אותה הלאה. ולמרות שחיבבתי את המינוריות המאופקת של "אדון פידלמן" אין לי ברירה אלא לדווח שכל מי שדיברתי איתו בשבועות האחרונים – בבחינת "הקהל הרגיל", לא מבקרי קולנוע ואנשי התעשייה – יצא מהסרט נורא מבואס, ולכן הסרט נעצר בקופות. זה לא אומר ש"פידלמן" איו סרט טוב, הוא רק אומר שהוא סרט שמתאים יותר לטעמם של שופטי פסטיבלים ופחות לטעמו של הקהל הרחב. אף אחד לא אומר שכל סרט חייב לפנות לקהל הכי רחב. ואם "פידלמן" ו"אחותי היפה" מופצים בדיוק באותו סדר גודל של "הערת שוליים" ברור מאליו שהם יביאו כמות קטנה יותר של צופים. וזה מוביל אותי לעניין הבא:

 

4. המפיצים. זה תפקידו של המפיץ להעריך באופן בוטה וכנה מה לדעתו גודלו של קהל היעד, וליצור טקטיקה הפצתית המותאמת לקהל היעד. זה מה שמפיצים עושים. אם אתה מפיץ עשרה סרטים בשנה מתוך תחושה שכל אחד ואחד מהם יביא מאה אלף צופים ומעלה, ורק אחד מהם מביא את המספר הזה, אתה פשוט לא טוב בעבודתך. אני חושב שהשנים האחרונות הוכיחו שהקולנוע הישראלי התמקצע ביצירת סרטים שפוטנציאל הקהל המקומי שלהם הוא 50,000: אני מעריך ש"פידלמן" ו"אחותי היפה" יעצרו בערך שם. אז ההפצה של הסרטים האלה צריכה לכוון לקהל כזה: פחות עותקים, פחות פרסום. הרי הצלחה כלכלית (בארץ) היא פונקציה של כמות הכסף שהושקעה בעצם ההפצה. אם דני וולמן הביא כ-20,000 צופים על ידי הפצת גרילה של "גיא אוני" עם כארבעה עותקים בלבד, זו הצלחה עצומה. עם 36,000 צופים, "המפתח של שרה" שמופץ בכמות קטנה של עותקים זו הצלחה גדולה מאוד. אם "פידלמן" היה מופץ בששה עותקים ומביא 40,000 צופים, כל התיוג של הצלחה/כשלון היה מתכוונן אחרת. אלא שכרגע יש רק שתי תקטיקות הפצה בארץ: או תחת אדרי עם 20 עותקים ופרסום מאסיבי, או בשני עותקים בסינמטקים עם סטריפים פה ושם. אין אמצע. וזה חבל, כי היו בשנים האחרונות כמה מפיקים שהצליחו ליצור הפצה קטנה וחכמה שהניבה תוצאות יפות: "מדוזות", "ואלס עם בשיר", "עג'מי". אבל פרט להם, אין אמצע – או הפצה ענקית, או פצפונת – כי אין מי שיגיד ליוצרים ולמפיקים מה הסרט שלהם באמת שווה – לא אמנותית, אלא מסחרית. למשל: "השוטר" הוא סרט נפלא בעיני. השני הכי טוב שראיתי השנה, והכי טוב מתוך יבול תשע"ב שכבר ראיתי. אבל זה סרט שפוטנציאל הקהל שלו, לדעתי, מאוד מצומצם. זה חייב להיות מובן לכל מי שמטפל בסרט. זה לא אומר שלא יכול לקרות דבר פלאי והסרט יהפוך ללהיט עצום, אבל אין שום הגיון בלהפיץ אותו כבלוקבאסטר. זה סרט איכות, בוטיקי, שפונה לקהל מאוד אנין ומתוחכם, עם טעם מאוד ספציפי, ואפילו קהל בן דור מאוד מסוים. אם הסרט יכוון לקהל שאוהב סיפוקים קלים ונוחים בקולנוע הסרט יעורר זעם בקרב צופיו.

 

ולפעמים, זה פשוט מסתורין. מה הפוטנציאל המסחרי של "אורחים לרגע", עוד סרט נהדר שתכף ייצא למסכים? סרט שנון, מצחיק, סקסי, שדווקא כן מתאים לקהל שלא מחפש אתגרים. אבל גם סרט מינורי בקנה המידה שלו. צנוע. ונדמה לי שההפצה צריכה לשקף את אופי הסרט, כדי לא ליצור מכירת-יתר חלילה, פרסום כוזב. וזו עבודה של מפיץ. כי היוצר? הוא תמיד יחשוב שהסרט שלו הוא אוניברסלי ומתאים לכולם.

 

אז בסופו של דבר, הקהל הישראלי מגיב באופן צפוי ובריא למדי לתפריט שמוצע לו. והקהל לא טיפש. הקהל חכם ועם חושים חדים (על פי רוב). הקהל (הרחב) רוצה שיענגו אותו, שירגשו אותו – באמצעות צחוק או בכי. האמנים (ישראלים), לעומת זאת, לא תמיד רוצים לתת את העונג הזה. לתת לקהל מה שהוא רוצה נתפס כאן במחלה אמריקאית. זו זכותם (ולעיתים זה מוביל ליצירות אדירות), אבל הם חייבים לעשות את זה במודעות שזה בא על חשבון הקהל.

 

והיו שנים, לא רחוקות כלל, בהן היו ארבעה סרטים שהביאו מעל 200,000 צופים. כי יצא במקרה שיצאו ארבעה סרטים שהקהל התמוגג מהם.

 

אלא שנדמה שליוצרי הקולנוע בארץ יש פוביית קהל. העובדה שאדם סנדרסון לא רץ מיד לעשות "זוהי סדום 2 " היא עדות מובהקת לכך בעיניי. זה שערן קולירין לא רץ לעשות מיד עוד מעין "ביקור התזמורת" היא גם עדות לכך. סרטים מצליחים (מדי) מקבלים בארץ עיקום אף. זה מה שקרה ל"זוהי סדום", ל"בופור", ל"סוף העולם שמאלה", ל"ללכת על המים". יוצרים מכוונני-קהל כמו יוסף סידר, אבי נשר, ערן ריקליס ואיתן פוקס (וזה לא מקרי שרובם באים ממנטליות אמריקאית) זוכים לכתף קרה ומתנשאת (לא תמיד).

 

קרנות הקולנוע מצידן, מתנהגות קצת באדישות. הן, לכאורה, לא אמורות לעודד דווקא סרטים מסחריים. אלא לעזור ליוצרים לממש את הפוטנציאל האמנותי שלהם, שזה אומר גם לעזור להם להיכשל. אבל אני כן הייתי שמח שבשנה כמו השנה, עם 26 סרטים, יהיה תמהיל אחר של טעמים קולנועיים. אלא שהקולנוע הישראלי מתנהל ברנדומליות ובגחמנות. למרבה המזל, הוא גם מתנהל בעשור האחרון בכשרון גדול. אלא כשרון שאדיש לעובדה שתעשיית קולנוע בריאה זקוקה גם ללהיטים – לפחות ארבעה להיטים בשנה, הייתי אומר – כדי להדק את הקשר בין הקהל (לסוגיו השונים) והסרטים. אבל מי יודע איך עושים להיטים?

 

=================

 

עכשיו, חשוב להדגיש: כל הנ"ל, כמו כל מה שכתוב בבלוג הזה בנחרצות גדולה, הוא דעתי בלבד. ואם תשאלו אנשים אחרים ותהיה להם דעה אחרת. ויכול להיות שהיא תתגלה בסופו של דבר כנכונה יותר. הצדקה לכך שלכל אחד יש דעה הפוכה ואין אמת אחת (לפחות לכל מה שקשור בקולנוע) נמצאת באייטם הבא:

 

ב.

 

אן תומפסון, שעקבה אחרי דיווחי מטקס אופיר באנגלית בטוויטר אמש, העלתה אייטם המדווח על בחירתו של "הערת שוליים" לנציג ישראל לאוסקרים. והיא פותחת את האייטם שלה במשפט הבא:

 

"למדינת ישראל יש גישה נבונה לבחירת המועמד שלה לאוסקר: היא שולחת את מי שנבחר לסרט טוב ביותר בפרסי האקדמיה שלה". שזה הפוך לחלוטין ממה שאני כתבתי בפוסט הזה. הטענה שלי היא שגם ב"ועדה" המונה 900 חברים ולא תשעה חברים, יש לעיתים שיקולים זרים בבחירת הסרט הזוכה, ועוד ללא מנגנון ערעור. אבל זה משעשע העניין הזה, בו כל אחד מביט בשיטה של האחר וחושב שהיא נכונה וחכמה יותר מהשיטה שהוא מכיר מבית. טבע האדם, אני מניח.

 

 

נסכם את כל הדיון הנ"ל במשפטו התמיד רלוונטי של וויליאם גולדמן. כשזה מגיע לסרטים, הוא אומר, אף אחד לא יודע כלום. או במילותיו של מאיר אריאל בראש הפוסט.

 

20:10: טקס פרסי אופיר תכף מתחיל בחיפה. אני בבית על הספה בסלון, ובאולם קריגר פרוסים נציגי "סינמסקופ" שידווחו כאן בשידור חי מי זוכה במה ומי עושה מה. אז הישארו איתנו ורפרשו, כי תכף יתחילו ליפול עלינו פרסים.

 

השנה היה לא פשוט למצוא אנשים שיסמסו לי מהטקס. הקבועים שלי לא הטריחו את עצמם לחיפה, אז הייתי צריך למצוא אנשים שנוסעים. וכך, הגעתי השנה לכך ששלושה מועמדים לפרסי אופיר עוזרים לי בדיווחים הערב. אם הם פתאום יעלמו מהקו זה אומר שהם זכו, אני מניח.

 

20:20: בינתיים, הקוקטייל עדיין בעיצומו. וחלק מהמדווחים מעדכנים שהם עדיין בהסעה שיצאה מתל אביב לחיפה, והגיעו רק עכשיו אחרי שפע פקקים בכביש החוף.

 

20:24: האורות בלובי של אולם קריגר כבים, כדי לבשר לקהל להיכנס לאולם.

 

20:48: הטקס מתחיל. מוני מושונוב, מנחה הערב, על הבמה:

 

 

20:59, הפרס הראשון של הערב מחולק.

 

תסריט: יוסף סידר, "הערת שוליים"

 

יוסף סידר זוכה בפרס הראשון של הערב, על התסריט של "הערת שוליים"

 

21:03:

שחקן משנה: ליאור אשכנזי, "הערת שוליים".

 

ליאור אשכנזי לא הגיע לטקס. משה אדרי לקח את הפרס במקומו.

 

שחקנית משנה: ריימונד אמסלם, "אחותי היפה".

 

21:10: חגית יאסו שרה בערבית שיר מתוך "אחותי היפה".

 

עיצוב אמנותי: ערד שאואט, "הערת שוליים".

 

עיצוב פסקול: תולי חן, אלכס קלוד, ישראל דוד, "הערת שוליים".

 

אלכס קלוד (מימין) ותולי חן מקבלים את פרס על ההקלטה ועיצוב הפסקול של "הערת שוליים"

 

עיצוב תלבושות: רונה דורון, "הרקיע החמישי".

 

רגע רגע, זה פרס אופיר שישי לרונה דורון! מתקרבת לשיא של עינת גלזר-זרחין ואסי דיין.

 

איפור: אתי בן נון, אלינור גיגי, "כלבת"

 

21:25: אלברט אילוז מגיש לעורך ציון אברהמיאן פרס מיוחד על עבודתו.

 

מוזיקה: אבי בללי, "בוקר טוב, אדון פידלמן".

 

זה פרס האופיר השלישי של בללי (שזכה גם על "מוכרחים להיות שמח" של ג'ולי שלז), וזו שנה שניה ברציפות שהוא זוכה בפרס. בשנה שעברה הוא זכה על הפסקול ל"המדריך למהפכה" של דורון צברי ואורי ענבר.

 

יש לי תחושה שזה הולך להיות הפרס האחרון ל"פידלמן" הערב. אבל כל הכבוד לחברי האקדמיה שנתנו כאן את הפרס לבללי על עבודתו המשובחת ה"פידלמן" ולא על "אחותי היפה".

 

צילום: ירון שרף, "הערת שוליים"

 

זה פרס אופיר שני לשרף, שזכה גם על "שבעה". את שני הסרטים הוא צילם בסינמסקופ.

 

21:45.

 

עריכה: עינת גלזר-זרחין, "הערת שוליים".

 

זה נדמה לי או שגלזר-זרחין זכתה ביותר פרסי אופיר מכל אדם אחר בארץ? תכף אשב לספור. אוקיי: זה הפרס השביעי שלה! היא עכשיו בתיקו עם מי שהיה מחזיק השיא, אסי דיין (לא כולל פרס למפעל חיים). זו הפעם השניה שהיא זוכה על סרט של יוסף סידר ("מדורת השבט" קדם לו).

 

סרט תיעודי: "הדירה", ארנון גולדפינגר.

 

ארנון גולדפינגר זוכה על "הדירה"

 

בינתיים, אחרי 11 פרסים, התחזית שלי כמעט מושלמת (טעיתי בשחקנית משנה).

 

22:10: פרס מפעל חיים לאיז'ו שני.

 

איז'ו שני, המפיק של "גבעת חלפון אינה עונה" ובעלה של נורית שני, מקבל פרס מפעל חיים

 

הפינאלה לפנינו: שחקן, שחקנית, במאי, סרט.

 

22:25: נאום הפרידה של מרק רוזנבאום מהאקדמיה.

 

 

שחקנית: אוולין הגואל, "אחותי היפה".

 

שחקן: שלמה בראבא, "הערת שוליים"

 

 

בדיוק לפני עשר שנים, ב-2001, זכה מוני מושונוב בפרס אופיר על "חתונה מאוחרת". וליאור אשכנזי על שחקן משנה בתור בנו. ועכשיו: בראבא זוכה בפרס אופיר, וליאור אשכנזי בתור בנו. ומוני מושונוב מנחה.

 

הזכייה של בראבא בפרס משמחת אותי באופן אישי בכל כך הרבה רבדים. אין לי מושג איך להתחיל ולתאר כמה אני אוהב את האיש הזה.

 

במאי: יוסף סידר, "הערת שוליים".

 

זהו פרס האופיר החמישי שסידר זוכה בו. הוא זכה באחד על "ההסדר" (תסריט), שניים על "מדורת השבט" (תסריט ובימוי) ועכשיו עוד שניים על "הערת שוליים".

 

23:00: מעדכנים אותי בסמ"ס – "חפירות של לימור לבנת". תהרגו אותי אם אני מבין למה לימור לבנת צריכה להופיע בטקס פרסי אופיר.

 

סרט: "הערת שוליים".

 

סיכום הפרסים: "הערת שוליים" – 9. "אחותי היפה" – 2. "בוקר טוב, אדון פידלמן" – 1. "ברקיע החמישי" – 1.

 

ומחזית הספה בבית: המועמדים קרסו ולא הצליחו לדווח, למרבה המזל היו לי גיבויים. המון תודה לרועי ורנר, הבמאי של "2 בלילה", על הצילומים שהעביר ועל הדיווחים, ולשאר נציגות "סינמסקופ" בחיפה.

 

תם הטקס. עכשיו צריך לשבת לראות את השידור הטלוויזיוני, לראות אם היו רגעים יפים או בדיחות מוצלחות.

He Wuz Robbed

 

ראשית, כוונו את ההתראות בשעונים הסלולריים שלכם: החל מהשעה 20:00 נהיה כאן עם לייב בלוג מטקס חלוקת פרסי אופיר, שיתקיים באולם קריגר בחיפה. השידור הטלוויזיוני יתחיל בערוץ 2 רק ב-22:30, כלומר בשעה שאנחנו כבר נדע כאן מי זכה. כזכור, על פי המדגם שלי הזוכה הגדול הערב יהיה "הערת שוליים", שאני מעריך שיזכה בלפחות תשעה פרסים (סרט, בימוי, תסריט, שחקן, שחקן משנה, עריכה, צילום, עיצוב אמנותי, עיצוב פסקול). הנה הפריוויו השנתי המסורתי שלי לקראת הטקס, בו אני מודה שיש לאופיר כבר עכשיו מפסיד גדול אחד: מיכה לבינסון. הוא היה צריך לזכות הערב בפרס אופיר לשחקן משנה, אבל בגלל תקנות עקומות ומיושנות של האקדמיה או בכלל לא מועמד.

 

(לטקסט המקורי מ"פנאי פלוס" הוכנסו כאן כמה תיקונים, ובעיקר לגבי מועד השידור הטלוויזיוני שהשתנה בין כתיבת המדור ובין הגעתו לקיוסקים).

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.9.2011

 

דרושה רסטורציה

 

הערב (חמישי) יתקיים טקס פרסי אופיר באודיטוריום נידח בחיפה, אי שם על הר הכרמל. במקרה הזה, מדובר בעץ שנופל ביער ואיש לא יהיה שם כדי לשמוע על זה: הטקס ישודר בטלוויזיה שעתיים מאוחר יותר.

 

המסר מצד ערוץ 2 לאקדמיה ולקהל הרחב ברור: במתכונתו הנוכחית פרסי אופיר לא מעניינים איש. כשיתקיים הטקס, הקהל הרחב ידע שמדובר בתחרות בין שני סרטים בלבד: "הערת שוליים" ו"בוקר טוב, אדון פידלמן". אלה שני הסרטים שיצרו השנה את הכותרות גדולות ביותר בעיתונות בזכות זכיותיהם בפרסים בינלאומיים, ושניהם יצאו לבתי הקולנוע, זכו לביקורות, פרסום וקהל. שאר הסרטים – חלקם מצוינים מאוד – עדיין ספונים במחסני מפיקיהם מחכים לשעת כושר לצאת אל המסכים. אבל את קשת העתיד אינו מעניין. הם, בצדק רב, אומרים לנו: איך ייתכן לשים את הגמר הגדול של הקולוע הישראלי לפני פתיחת העונה? אני די משוכנע, אגב, שאם הטקס הזה ישודר בשידור חוזר במוצאי פסח, אחרי ששאר הסרטים ראו אור מקרנה, הרייטינג שלו יהיה גבוה יותר, וכך גם התעניינות הציבור בו.

 

ואולי יש כאן סיפור אחר, עצוב עוד יותר שאנחנו מדחיקים. אני כבר שנים אומר שטקס פרסי אופיר צריך לכלול רק סרטים שכבר הופצו בבתי הקולנוע. זה גם ייצור תחרות נקיה יותר, וגם יגרור התעניינות גדולה יותר מצד הקהל. אבל 21 שנים האקדמיה מתעקשת שהפרסים יחולקו לסרטים גם אם טרם הופצו וכשאיש מלבד 800 חברי האקדמיה לא ראה אותם. ואולי הם פשוט מנסים לגונן עלינו מפני האמת המרה: שאם אכן ישתנו החוקים ורק סרטים שכבר הופצו יתחרו, או אז נגלה לחרדתנו שגם אז עדיין אף אחד לא מתעניין בתחרות. הרי הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, יודע לייצר להיט אחד, מקסימום שניים בשנה. שני סרטים בשנה שמביאים מעל מאה אלף צופים. ועוד שני סרטים בשנה שמביאים בערך 50,000 צופים. וכל השאר: נעים בין 5,000 צופים לאפס צופים. האם מבין המועמדים לפרס אופיר מסתתר עוד להיט? מפיקי "אחותי היפה" בהחלט היו רוצים להאמין שכן, אבל מסופקני. נמצאים ברשימה כמה סרטים נהדרים, חלקם מהיצירות המרתקות ביותר שנעשו בישראל באחרונה (למשל, "השוטר"), וחלקם מהסרטים המקסימים וצובטי הלב שנעשו השנה ("אורחים לרגע") אבל האם אלה סרטים שיהפכו ללהיטי ענק?

 

וכך, נותרנו רק קומץ עיתונאי קולנוע (ואולי זה רק אני לבד, האחרון שנשאר עומד) שעדיין חושבים שתחרויות זה משעשע ושפרסי אופיר זה הדבר הכי קרוב שיש לנו בארץ לאוסקר, אז אנחנו ממשיכים לחכות לזה, להמר על זה, לנתח את זה, ולהתעניין בזה. ופעם בשנה, באמצע ספטמבר, מגיע המדור הזה שגם מנסה לנבא/לנחש/להמר/לאמוד מי יזכה ולמי מגיע לזכות, ובהזדמנות זאת להרביץ את מנת הקיטורים השנתית על המוסד המיושן והמנומנם הזה שנקרא "האקדמיה לקולנוע ולטלוויזיה בישראל", שבידיו הכוח לקחת טקס מיושן ורע לב, ולהפוך אותו לאחד האירועים המותחים, המוצדקים והמפרגנים של שנת הקולנוע בישראל. אבל הם לא עושים את זה.

 

דבר אחד בטוח: השנה הקרובה אמורה להיות שנת מפנה בתולדות האקדמיה. היו"ר בעשר השנים האחרונות, מרק רוזנבאום הודיע על פרישתו מהתפקיד מיד אחרי הטקס. אם לא יהיו תקלות, מי שככל הנראה ייבחר לרשת את מקומו הוא המפיק איתן אבן ("החוב", "הקיץ של אביה", "אביבה אהובתי"). (עדכון: כך אכן קרה). ובאופק, מתקבצת לה חבורה של יוצרי קולנוע ותיקים שקוראים למהפכה שלטונית באקדמיה. כרגע לא ברור מה הם רוצים להשיג בטווח הארוך, אבל בינתיים הם רוצים לטלטל כהוגן – ובצדק רב – את המנגנון המיושן של הגוף הזה, שכל מה שהוא עושה זה להרים שני טקסי פרסים בשנה (לקולנוע ולטלוויזיה), שזה בוודאי טקס אחד יותר מדי, וגם את זה עושה גרוע.

 

אני כבר שנים חוזר על עצמי כמו תקליט שבור (או דיסק שרוט). יש כמה דברים בסיסיים שהאקדמיה יכולה לעשות כדי להפוך את התחרות הזאת ליותר מפרגנת ותומכת ופחות לחודש של ארס והשמצות. למשל, להפריד סוף סוף בין פרס הסרט ובין הבחירה בנציג ישראל לאוסקרים. זה מעמיס על הטקס הזה כל כך הרבה דם רע וכל כך הרבה שיקולים זרים. לאחד טקסים. במקום שני טקסים רעים, טקס אחד משודרג, שיאחד גם את פרסי הטלוויזיה וגם את הקולנוע. בגלובוס הזהב עושים את זה כבר שנים. הזכיינים יתלהבו מזה יותר. התקשורת תתעניין יותר. וכמו שלא תעלו על דעתכם לתת פרסים לסדרות טלויזיה שלא שודרו עדיין, כך תתקנו סוף סוף את התקנון שמאפשר לסרטים שטרם הופצו להתחרות על הפרס. ויש עוד כמה וכמה שיפורים נדרשים.

 

אבל השנה התגלה עם גליץ' בתקנון: מיכה לבינסון נשדד. לדעתי, לפני תחילת כל התחרות הזאת היה לפרסי אופיר זוכה אחד ודאי: מיכה לבינסון. בהברקת ליהוק בחר יוסף סידר בבמאי התיאטרון הוותיק (ובקרוב גם במאי הקולנוע) לגלם את פרופ' גרוסמן, הדארת ויידר של עולם האקדמיה הירושלמית ב"הערת שוליים". אבל הנה מגיע הטקס ולבינסון בכלל אינו מועמד. איך זה יתכן? כי פרסי אופיר אינם פרסי האוסקר. באוסקר, בשלב המועמדויות, כל מצביע (הרשום בענף השחקנים) בוחר את השחקן המועדף עליו מכל סרט, לאיזו קטגוריה שנראית לו מתאימה. מפיצי הסרט יכולים לנהל קמפיין ולשטוף את מוחם של המצביעים לבחור בשחקן מסוים מתוך הסרט לקטגורייה מסוימת, אבל כוח הבחירה נמצא בידי המצביע. בישראל, לעומת זאת, מפיקי הסרט עצמם הם שמעמידים להצבעה את השחקנים על פי בחירתם. ונציג מפיקי "הערת שוליים" לקטגוריית שחקן המשנה היה ליאור אשכנזי ולא מיכה לבינסון (המפיקים יכלו להגיש גם את אשכנזי וגם את לבינסון אבל בחרו שלא). יכול להיות שמבחינה טקטית המהלך הזה השתלם להם: אני צופה שאשכנזי אכן יזכה בפרס אופיר לשחקן המשנה, אבל אני מאמין שאם לבינסון היה מועמד, הוא גם היה זוכה.

 

עיוות נוסף: למרות ש"המדריך למהפכה" הגיע בשנה שעברה ועשה לכולם בית ספר שאין יותר מקום לחלוקות המיושנות בין תיעודי ועלילתי (בקטגוריות הראשיות) הגיעה השנה הנוכחית והוכיחה שאיש לא הבין דבר. הפרס הראשי עדיין נקרא "פרס הסרט העלילתי" בלי שום הגיון. וכך קורה שהלהיט הקופתי השני הכי גדול מבין מועמדים לאופיר נכלא בגטו של הסרטים התיעודיים, בשעה שהגיע לו יותר מזה. אני מתכוון ל"ארץ בראשית". מאה אלף איש ראו את הסרט בבתי הקולנוע, חצי מכמות הצופים של "הערת שוליים". במדינה נורמלית, הסרט הזה היה צריך לקבל מועמדת על המוזיקה ועל העריכה. אבל בישראל העניין שהופצת בבתי הקולנוע לא מעניין איש. "ארץ בראשית" תויג כסרט תיעודי, הוא מועמד לפרס כסרט תיעודי ולא לשום פרס אחר. ואגב, אם עד לפני שבועיים הייתי בטוח שהוא גם יזכה באופיר על הסרט התיעודי, הגיח פתאום הסרט "הדירה", אחד מסרטי התעודה המרשימים שנראו באחרונה בארץ, ועומד לחטוף לו את הזכייה בפוטו-פיניש צמוד.

 

אוקיי, עד כאן הביורוקרטיה, הנהלה וכלליות. בואו נעבור לפרסים. אז מי יזכה מחר בערב? "הערת שוליים".

 

אני חושב של"הערת שוליים" מגיע לזכות בפרס אופיר. אני חושב שזה הסרט הישראלי הטוב של השנה ואחד הסרטים הישראליים המרתקים והמשוכללים והשנונים שנעשו כאן בשנים האחרונות. אני גם חושב שמקומו בחמישיית המועמדים לאוסקר הסרט הזר פחות או יותר מובטח לו. הסרט הזה מענג את צופיו בכל העולם. אבל את הימוריי אני לא עושה על פי העדפה אישית, אלא על פי משאל קטן ולא מדעי שאני עורך בין חברי האקדמיה, וכך גיליתי ש"הערת שוליים" אכן מוביל באופן ניכר על פני מתחריו.

 

רגע, דיסקליימר קטן לפני שממשיכים: את המדגם הקטן הזה אני עושה כבר כחמש שנים. במשך ארבע שנים הוא ניבא בצורה מושלמת את הזוכה בפרס הסרט. עד השנה שעברה: אז המדגם אותת לי "הדקדוק הפנימי", אבל לבסוף דווקא "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" זכה. אז השנה אני מגיע קצת יותר מהוסס ופחות בטוח באמיתות יכולתי כסוקר. אבל אני מקוה שבגלל שהסקר הקטן שעשיתי הראה שהפער בין "הערת שוליים" ומתחריו כה משמעותי שבאמת אין כאן מרווח לטעות.

 

מכאן, שאר התחזיות שלי הן שקלול של תחושות מהשטח ותחושות בטן.

 

סרט: "הערת שוליים", כאמור.

 

במאי: יוסף סידר. זה פשוט: באקדמיה הישראלית, כמו בזו האמריקאית, מי שזוכה בפרס הסרט זוכה בפרס הבמאי. לפני שנתיים הימרתי על פיצול בין "עג'מי" ל"לבנון" והתרסקתי. לא מהמר יותר על פיצולים.

 

תסריט: יוסף סידר, "הערת שוליים".

 

שחקן ראשי: שלמה בראבא, "הערת שוליים". זו הבחירה הצפויה ונראה שהיא גם האהודה. אבל יש כאן מקום למתח ולספק: גור בנטביץ', במאי בדרך כלל, שהפך לשחקן בסרט המקסים של אשתו, מאיה קניג, "אורחים לרגע". באופן מפתיע, בנטביץ' הוא איום אמיתי על סיכוייו של בראבא לזכות. אם אני צריך להמר, אני מהמר על בראבא, אבל שימו טוב לב לקטגוריה הזאת. היא עשויה להפתיע.

 

שחקן משנה: ליאור אשכנזי, "הערת שוליים".

 

שחקנית: אין לי מושג. זו תחרות צמודה מאוד השנה, ללא אף מתחרה מובילה, וזו הקטגוריה הכי מותחת של הערב. אני הגעתי לתיקו מוחלט בין ארבע מתמודדות: אוולין הגואל על "אחותי היפה", חן יאני על "נמס בגשם", הגר בן אשר על "הנותנת" וקרן ברגר על "2 בלילה". אני חושב שהתחרות האמיתית היא בן יאני ובין הגואל. אם אני צריך להמר, אהמר על הבטוח: אוולין הגואל. אבל אני מרגיש שתהיה כאן הפתעה. ואם תהיה הפתעה היא תבוא מכיוון חן יאני, שאכן מרשימה כשחקנית שמגלמת נער שמחליט להיות טרנס-ג'נדר ולהפוך לבחורה. הסרט רע, אבל יאני מהפנטת.

 

שחקנית משנה: כנ"ל. תיקו גמור. ההימור שלי: מורן רוזנבלט מ"אודם". סרט בעייתי, "אודם" אבל עם כמה וכמה סצינות מצוינות, ובראשן שתי סצינות בכיכובה של רוזנבלט. היא ונטלי עטיה זכו יחד בפרס השחקנית בפסטיבל ירושלים האחרון, ונראה לי שהיא תזכה גם כאן. אבל דעו שמי שלא תזכה, זה יהיה על חודו של קול.

 

סרט תיעודי: "הדירה", ארנון גולדפינגר.לסרט הזה מגיעה ביקורת מפורטת מכיווני, אבל טרם הספיקותי. בינתיים רק אשתפך בסופרלטיבים: זה סרט אדיר. ולדעתי הוא גם יהיה אחד הסרטים הישראליים הכי נצפים השנה בקולנוע, למרות שהוא רק מציג באופן ספורדי בסינמטקים. נכון לשעת כתיבת שורות אלה, בלתי אפשרי להשיג לו כרטיסים.

 

מוזיקה: אין לי מושג. המוזיקה של "הערת שוליים" הפכה – לא רק בארץ – לאחד הדברים הכי מדוברים בסרט. יש כאלה ששונאים אותה בלהט, ואחרים חושבים שהיא נהדרת. אני במחנה ב'. אבל השסע הזה עשוי לעלות לעמית פוזננסקי בפרס. בעיקר כי מולו מתחרה אבי בללי עם שני סרטים: גם "בוקר טוב אדון פידלמן" וגם "אחותי היפה". אני חשבתי שהמוזיקה ל"פידלמן" היתה מצוינת ואילו זו ל"אחותי היפה" היתה לא טובה. מצד שני, אם "פידלמן" לא יזכה כאן, יש סיכוי שהוא ייצא מהטקס הזה בידיים ריקות. אז אני מהמר שאבי בללי יזכה. אבל על מה? אהמר על "פידלמן".

 

צילום: ירון שרף, "הערת שוליים". גם כאן המירוץ די צמוד. מול שרף ניצבים שי גולדמן עם "השוטר" ועמית יסעור עם "הנותנת". הם, על פי ההתרשמות שלי, מתחריו העיקריים. לשני הסרטים האלה – "השוטר" ו"הנותנת" – יש לא מעט מעריצים, בעיקר בקרב צעירי האקדמיה. אבל נדמה לי שבקטגוריות האלה, של תחתית הרשימה, רוב חברי האקדמיה מצביע כמעט באופן אוטומטי לסרט הזוכה, אז – "הערת שוליים".

 

עריכה: עינת גלזר-זרחין, "הערת שוליים". להערכתי, הקטגוריה היחידה הערב שהיא הכי קרובה ל"פה אחד". הפער כאן עצום.

 

וגם: איפור: "כלבת". עיצוב אמנותי: "הערת שוליים". עיצוב פסקול: "הערת שוליים".

 

בסיכומו של דבר, אני חשבתי שארבעה מהסרטים המועמדים לפרס הסרט הם ממש מצוינים (לא אהבתי את "אחותי היפה"), ואם אקדמיה היתה מרעננת את הקטגוריות שלה – ומוסיפה למשל, קטגוריה לסרט ביכורים – עוד מהם היו מקבלים פרס שמגיע להם. הגיע הזמן להקים מאהל מחאה בתוך משרדי האקדמיה.

כפי שהיה צפוי (דיווחתי כאן לפני כחודש), איתן אבן (המפיק של "אביבה אהובתי" ו"החוב") נבחר להחליף את מרק רוזנבאום כיו"ר האקדמיה. בחירה מעניינת ומסקרנת. אבל כשהיא מגיעה יום לפני טקס פרסי אופיר ורגע לפני כינוסה של אסיפה כללית של החברים האקדמיה לדון במצב הארגון, קשה להתחמק מהתחושה שנעשה כאן מחטף.

 

ואכן, כצפוי לא פחות, המינוי הזה לא עובר בשקט מצד חבורת המורדים, שפרסמו את התגובה הבאה כעת:

 

מזה חודשים שאנחנו מנהלים מאבק לכינון דמוקרטיה באקדמיה משום שהיא מתנהלת כבר למעלה מעשור שנים לכאורה בניגוד לחוק. רק לאחרונה נושא המאבק פירות ונקבע כי בתוך מספר שבועות תתכנס אסיפת חברים כללית, ובכך יושבו לחברי האקדמיה זכויותיהם. מינויו של יו"ר חדש לאקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה רגע לפני האסיפה הכללית הדמוקרטית הראשונה מזה עשור הוא לקוי מיסודו ולא לגיטימי. ההנהלה מוכיחה שוב שהיא פועלת בתוך בועה, בחלל הלא-דמוקרטי שהיא יצרה לעצמה.

איננו רוצים להתייחס לגופו של הנבחר אך זה לא לגיטימי בעינינו שהנהלת האקדמיה, שחבריה הבולטים מכהנים בה כבר קרוב לשני עשורים, תמנה אחד מחבריה כיו"ר. מה עוד שמדובר באדם המכהן כחבר בהנהלה כבר למעלה מ-11 שנה והיה שותף באחריות לכל הליקויים בהתנהלות האקדמיה. בישיבה בה נבחר השתתפו 12 איש בלבד, כשבאקדמיה חברים למעלה מ-950 חברות וחברים. נראה לנו הולם יותר לאפשר לחברי האסיפה הכללית להכריע בעניין המינוי הזה.

 

על רקע הגילויים האחרונים המציגים פגמים עמוקים בהתנהלות ההנהלה, איננו יכולים לקבל את העברת הלפיד ממפיק אחד למפיק אחר – כאילו היא "סניף" של איגוד המפיקים, צריך גם קצת הגיון וטוהר מידות דמוקרטי-ציבורי כשאתה מבקש לנהל מוסד לטובת הציבור כמו האקדמיה.

שאול דישי ואבי בוחבוט

בהנחה ש"הערת שוליים" אכן יזכה מחר בפרסי אופיר, הולכים וגדלים הסיכויים (עליהם דיווחנו כבר כאן) שהאוסקר הזר יהפוך לזירת התגוששות פוליטית בין ישראל ואויביה, שכן התחזית היא כעת שגם לבנון, גם אירן וגם ישראל יהיו בחמישייה (או לפחות בתשיעיה) הסופית. אבל רגע, אם אירן תהיה מועמדת לצד ישראל, האם הם יחליטו לפרוש במחאה? כך שאלתי לפני כמה ימים. אבנר שביט ב"וואלה" לא התעצל והלך לחפש גורמים מוסמכים המקורבים לסרטים האירניים והלבנונים, כדי לשאול אותם האם נוכל לראות את שני הסרטים האלה בקרוב בארץ (לא), והאם הם יפרשו מהאוסקר אם הם יהיו מועמדים מול ישראל (גם לא).

 

ויכול להיות שזה יהיה יותר מורכב מזה: לא סתם ישראל נגד המוסלמים, אלא היהודים נגד המוסלמים. כי לדעתי הסרט עם סיכויי הזכייה הכי גדולים כרגע באוסקר הזר הוא בכלל סרט השואה הפולני, "בחשיכה", של אניישקה הולנד.

 

==================

 

ג'אד אפטאו הודיע בטוויטר שלו לפני שעתיים שצילומי סרטו החדש, "This is Forty", הסתיימו. והוא צירף תמונה של בתו עם פול ראד.

 

וסטיבן ספילברג מתחיל לצלם בימים אלה בווירג'יניה את סרטו הבא, "לינקולן" עם דניאל דיי לואיס בתפקיד הנשיא האמריקאי, בארבעת החודשים האחרונים לחייו. הסרט יהיה מוכן לצאת בסוף השנה הבאה, וספילברג מדגיש שהסרט ייצא אחרי הבחירות לנשיאות ארצות הברית בנובמבר הבא, כדי שאף צד לא יעשה בו שימוש פוליטי.

 

והנה הדור הבא של התלת מימד: "אווטאר" יהפוך לפארק שעשועים של דיסני. ובמקביל, ג'יימס קמרון מנסה לשכנע את הוליווד לעבור להקרנה של 60 פריימים בשניה (במקום 24) לטובת "אווטאר 2 " שלו.

 

==============

 

פסטיבל שיקגו ייפתח ב-6 באוקטובר עם שניים וחצי נציגים ישראליים: "הנותנת" של הגר בן אשר, בסקציית סרטי הביכורים; "כלבת" של אהרון קשלס ונבות פפושדו בתחרות סרטי החצות; ו"ארץ הישימון" של מיכל בוגנים (הבמאית ישראלית, הסרט צרפתי/אוקראיני) יוקרן גם.

 

================

 

שמי זרחין מציג ב"כלכליסט" סצינה אחת מהתסריט של "העולם מצחיק", סרטו החדש שנמצא עכשיו בעריכה. כזכור, קראתי את התסריט כולו ואהבתי מאוד.

 

וטבריה זוכה לשני סרטים שמצולמים בה בשנה אחת! רק התקפל הצוות של "העולם מצחיק" והנה מגיע הצוות של "פנתר לבן", סרט חדש בבימויו של דני רייספלד. גם בסרט הזה, כמו בסרטו של זרחין, מופיע זאב רווח. התקציר נשמע כמו "המאמין" פוגש את "בית"ר פרובאנס": עולה רוסי שמרגש ניכור למדינה ומחליט להצטרף לכנופיה ניאו נאצית (בטבריה) מתחיל להתחרט על מעשיו כשהוא פוגש מאמן איגרוף (זאב רווח), שרוצה להפוך אותו לאלוף (וגם לבן בית).

 

================

 

סטיב מרטין, שהנחה את האוסקרים פעמיים, מציע לאדי מרפי (שותפו לסרט "שחק אותה סטאר") טיפים לקראת הג'וב שלו כמנחה האוסקרים. למשל, "זכור להיות רגוע ולעשות חיים בזמן ש-12,000 בלוגרים קורעים לך את הצורה".

האמת, אין לי מושג איך זה קרה: ל"פרל ג'אם – עשרים", הסרט התיעודי של קמרון קרואו ("כמעט מפורסמים") על פרל ג'אם שיוקרן הערב בישראל יחד עם מקומות רבים בעולם, נקבעו בתחילה שתי הקרנות בסינמה סיטי בראשון לציון ובגלילות. אנחנו עכשיו במצב בו בראשון לציון יש כבר חמש הקרנות, מתוכן ארבע סולד-אאוט, ובגלילות יש כבר שש הקרנות מתוכן חמש סולד-אאוט. מי הם מעריצי פרל ג'אם שמסתתרים כאן בקרבנו ושכבר התנפלו על כל הכרטיסים? ואיפה פורסם האירוע הזה שהניב קדחת מכירות כה מרשימה?

 

"פרל ג'אם – עשרים" הוא סרט תיעודי מהנה מאוד ומקיף מאוד, שגם אם אין לי סופרלטיבים קולנועיים להכתיר לו, ערכיו המוזיקליים מפצים. ולחובבי פרל ג'אם, גם ערכים תיעודיים: הסרט מאתר וחושף לא מעט קטעי וידיאו נדירים מהפרה-היסטוריה של הלהקה.

 

אבל אני כאן לרגע דווקא בעניין אחר. כי תוך כדי הסרט נזכרתי באחד הדברים שפרל ג'אם עשו בשנות התשעים: המלחמה שהם הכריזו על טיקטמאסטר, תאגיד מכירת הכרטיסים להופעות האיצטדיונים שהפך למונופול. פרל ג'אם החליטו שהם לא רוצים לעבוד דרכם יותר. לכאורה, זו החלטה מטורפת. הרי דקה וחצי לפני זה הם היו להקה אנונימית מסיאטל, שפתאום זוכה להצלחה. אחת הסיבות להצלחות הענק של להקות הרוק משנות התשעים היה מנגנון הקידום של טיקטמאסטר. חברות התקליטים הענקיות ויטיקטמאסטר הם אלה שעזרו להפוך להקות כמו פרל ג'אם להצלחות מסחריות ענקיות, וגם לאנשים עשירים. והנה הם יוצאים נגדם. וזה היה מעשה חלוצי, אמיץ ומהפכני.

 

וזה גרם לי לתהות: מתי יקום הקולנוען הישראלי שיחליט לקרוא תגר על כל הטיקטמאסטרים של הקולנוע הישראלי? הרי כל שוק הקולנוע בארץ מתנהל בכשל שוק איום ונורא, הייתי אפילו מעלה את החשד שיש כאן קרטל. בעלי רשתות הקולנוע רומסים באכזריות את המפיצים הקטנים – ובכלל זה את מפיקי הקולנוע המקומיים שמנסים להפיץ בעצמם את סרטיהם – נותנים להם תנאים דרקוניים, ולעצמם (כמפיצים) תנאים נוחים בהרבה, ואנחנו מגיעים למצב שבו הגופים השולטים בשוק מונעים תחרות ממשית. זה פוגע לא רק במפיצים הקטנים והעצמאיים, אלא גם בצופים. הממונה על ההגבלים העסקיים הציץ פעמיים לתוך השוק הזה, ופעמיים פטר אותו בלא כלום. אולי כי הוא חושב שזה שוק קטן מדי לוויסות. אבל זה לא קטן כלל: 10 מיליון כרטיסים נמכרים כאן בשנה, זה למעלה מ-400 מיליון שקל בשנה. וז רק מכרטיסים, לפני שהגופים האלה גורפים גם את כל ההכנסות מהפופקורן, עמלות מכירות הכרטיסים באינטרנט, המכירות בדי.וי.די, VOD, והקרנות בטלוויזיה ובמטוסים.

 

כל מה שצריך זה שיקומו כמה מהיוצרים הישראליים ויעשו מעשה פרל ג'אם: יבואו אל מול הרגולטור ויספרו את האמת. אבל כדי שזה יהיה מעשה פרל ג'אם, זה צריך לבוא לא מהקטנים, שלכאורה באים לסגור חשבון מתוך תסכול ומרמור, אלא דווקא מהגדולים, אלה שהקרטל דווקא חיבק והיטיב איתם, אבל הם לא מוכנים יותר לתת לזה יד, מתוך אידיאולוגיה.

 

מצד שני, עצם ההקרנה של "פרל ג'אם – עשרים" הערב היא עדות לכך שלתאגידיזציה יש גם יתרונות. הרי צריך להבין: מה פתאום סרט מוקרן סימולטנית בערב אחד בכל העולם? זה למעשה אקט שיווקי גלובלי להשקת הדיסק החדש של פרל ג'אם. מי שאלראי למעשה על ההקרנה היום היא חברת הד ארצי, המייצגת את פרל ג'אם בארץ. אלא שהד ארצי נמצאת בבעלות משה אדרי, הבעלים של יונייטד קינג וסינמה סיטי. אם לא היה החיבור (הסינרגטי, כך קראו לזה בשנות התשעים כשתאגידים התמזגו עם תאגידים) הזה, אין סיכוי שישראל היתה משתתפת בחגיגת פרל ג'אם. מצד שני, ובאותה נשימה ממש, הנה גם הצד הפרובלמטי של הסיפור, כי עצם העובדה שהד ארצי, יונייטד קינג וסינמה סיטי נמצאים בבעלות אותו איש הובילה לכך שכרטיס לסרט של פרל ג'אם עולה באופן חצוף למדי 60 שקלים, למעלה מחמישים אחוז יותר ממחיר סרט רגיל. בהנחה שמחיר הכרטיס לא כולל גם את הדיסק החדש של פרל ג'אם, זו בדיוק עדות להתנהגות תאגידית אופיינית שמנצלת סיטואציה שבה אין לה מתחרים. פרל ג'אם הכריזו מלחמה נגד טיקטמאסטר, רק כדי להגיע 15 שנה אחר כך אל הטיקטמאסטר הישראלי.

אני חייב להודות, השם הזה, "פרינג'ידר", קצת עושה לי צמרמורת, אבל הנה הוא בא: מיזם קולנוע פרינג' של מרט פרחומובסקי ואלעד פלג (ובשיתוף אביטל בקרמן) הופך למציאות וב-20.10, שמחת תורה, במסגרת פסטיבל חיפה, יתקיים מרתון הקרנות והופעות בן 12 שעות של הסרטים העצמאיים שנבחרו לחנוך את הפרינג'ידר.

 

האירוע יתקיים במועדון הביט (הצמוד למתחם הפסטיבל) במשך 12 שעות, החל מ-14:00. כרטיס אחד מכניס לכל חמשת הסרטים שיוקרנו ושאר האירועים.

 

סרט הפתיחה יהיה "מורעלים", סרט אימה/צבא/זומבים בן 43 דקות שביים דידי לובצקי (על חבורת לוחמים שהופכת לזומבים בבסיס צבאי בעקבות חיסון שקיבלו, ועל עובד הרס"ר שצריך לנקות אחריהם).

 

הסרט הזה יוקרן שלושה ימים לפני כן בפסטיבל אייקון התל אביבי (אלעד פלג, מיוזמי פרינג'ידר הוא גם המפיק של אייקון).

 

שאר הסרטים:

 

"ריח פועלים" (במאים: גודיס שניידר, שונית אהרני, רוני אורון, אילת ורשל), סרט שהתקציר שלו מבשר שהוא נעשה בהשראת "רישומי פחם" של מאיר אריאל, על חבורת יוצרים שמתקבצים לצלם סרט קצר בחוות בקר בגולן.

 

"הצגה יומית" (במאית: עינת פרנבך). שלוש נשים בשם נעמה, כולם על סף התמוטטות עצבים.

 

"טאקע מאמא" (במאי: אריאל כהן). הברקה מסקרנת מאוד: סרט שנוצר לקהל של נשים חרדיות, ושמוגדר כמלודרמת מתח. אני מניח שהסרט הזה יוקרן כבר כשהחג ייצא.

 

ולסיום: "הכוכב הכחול" – גור בנטביץ' יקבל את אות אביר קולנוע הפרינג', אות הוקרה לקולנוען פעיל שהתחיל את דרכו כיוצר עצמאי והתווה דרך לבאים אחריו, ובנטביץ' הוא בהחלט השראה.

ידיעה א':

 

אחרי שמקשת בישרו לנו שטקס פרסי אופיר ישודר אצלם רק בפיגור של עשרה ימים, מגיעה כעת הבשורה המפתיעה והמשמחת שהטקס דווקא כן ישודר כמעט בזמן אמת. טקס פרסי אופיר יתקיים ביום חמישי הקרוב בחיפה החל מ-20:15, וישודר בקשת כעבור שעתיים. מוני מושונוב יהיה המנחה. ודביר בנדק ורותם אבוהב, כוכבי הסיטקום של קשת, "סברי מרנן", יגישו את פרס הסרט. במילים אחרות, בניגוד לתחזיות שלי, יש סיכוי שיהיה לטקס השנה קצת רייטינג (בוודאי שהשוואה לשנה שעברה, בה הטקס שודר בערוץ 1, מול מקלטי טלוויזיה כבויים).

 

ואגב, זה רק נדמה לי או שעיריית חיפה הניחה באחרונה סטיפה של כסף על שולחנו של מנכ"ל קשת כדי להפוך את החודש הקרוב לחודש חיפה אצל הזכיין? הפרומואים בערוץ 2 מבטיחים שבחגים נקבל גם את פרס אופיר מחיפה, גם אירוע לציון יובל לתיאטרון חיפה, וגם תוכנית פרומו לקראת פסטיבל חיפה. זה לא יכול להיות מקרי, וזה בוודאי קשור למהלך שעיריית חיפה יוזמת, עליו דיווחנו כאן (בסעיף 4).

 

ואגב, מי יהיה בטקס בחיפה ביום חמישי?

 

ידיעה ב':

 

לא "היורשים", לא "הארטיסט", לא "מאניבול" (שאף אחד מהם, אגב, לא יוקרן בחיפה). הסרט שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו – פרס זניח לחלוטין שפתאום שמים לב אליו כי הוא הסתנכרן עם האוסקרים כמה פעמים השנים הקרובות – הוא דווקא הסרט הלבנוני "לאן הולכים עכשיו?" שביימה נדין לבקי. האם זה אומר שהכללותו בחמשת המועמדים לאוסקר הזר מובטחת? והאם זה אומר שזו תהיה שנה מזרח תיכונית באוסקרים השנה? תארו לעצמכם שישראל, לבנון ואירן יהיו מועמדות שלושתן לאוסקר? כרגע, זו אפשרות לא מופרכת בכלל. האם במקרה כזה האירנים יפרשו מהאוסקרים במחאה על כך שהציונים מועמדים גם?

זה אחד משני הימים (החילוניים) שאני אוהב בשנה: הימים שבהם מגיעות רשימות הסרטים שיוקרנו בפסטיבלי הקולנוע של ירושלים וחיפה ואני מתחיל לנבור ברשימות, להבין אילו מהסרטים להם ציפיתי יוקרנו, אילו סרטים מסקרנים אותי, ואילו אני מחכה בקוצר רוח, ואילו כבר ראיתי. ובמקביל, גם לקטר "למה הסרט הזה והזה לא נמצא". אז הנה, הצצה ראשונית של הסרטים הלא-ישראליים בפסטיבל חיפה.

 

שאפו ראשון לחיפה: הוא מדביק יפה מאוד את פסטיבל ונציה שנערך לפני חודש וחצי. סרט הפתיחה של חיפה יהיה "משחקי שלטון" בבימויו של ג'ורג' קלוני, שגם היה סרט הפתיחה של ונציה. "התפשטות", סרט הווירוסים/מחלות של סטיבן סודרברג, גם הוא טרי מוונציה (ומהפצה מסחרית לפני עשרה ימים באמריקה), יהיה סרט הנעילה. "טרה פרמה" של עמנואל קריאליזי, שזכה בפרס חבר השופטים בוונציה, יוקרן גם.

 

ויש גם מיטב מקאן: "דרייב", אחד הסרטים שיצאו עם הביקורות הכי נפעמות מקאן ושיצא עם פרס הבימוי, יוקרן. "חוף מבטחים" ("Le Havre") של אקי קאוריסמקי, יוקרן גם (ובכלל, נדמה שהמפיצים בארץ משתפים פעולה עם פסטיבל חיפה בשנה האחרונה יותר מאשר עם פסטיבל ירושלים. יתכן וזה רק עניין נסיבתי, שכן פסטיבל חיפה קרוב יותר למועד הפצתם המסחרית של הסרטים האלה. ויתכן וזה עניין אחר).

 

אגב, "דרייב" הוא הסרט השלישי ברציפות של ניקולס וינדינג רפן שמוקרן בחיפה, אחרי "ברונסון" ו"ואלהאלה עולה". ועוד אגב: ריאן גוסלינג מככב גם ב"דרייב" וגם ב"משחקי השלטון" (וגם עכשיו בבתי הקולנוע ב"מטורף, טיפש. מאוהב").

 

עוד סרטים שמסקרנים אותי:

 

"מרתה מרסי מיי מרלין" של שון דרקין, שמגיע מסאנדאנס (פרס הבימוי) ומקאן. ואגב, המפיק טד הופ יזכה להומאז' יפה בישראל בסוכות: הוא הפיק גם את "מרתה מרסי מיי מרלין" הקודר וגם את "סופר" האלים/קומי, שיוקרן בפסטיבל אייקון במקביל.

 

– "ילנה" של אנדריי זווייגנצייב ("השיבה"), זוכה הפרס השני של מסגרת "מבט מסוים" בקאן.

 

" – "אריראנג" של קים קי-דוק (לבד מול המצלמה), זוכ הפרס הראשון של "מבט מסוים" בקאן.

 

– "פרויקט נים", הסרט התיעודי החדש של ג'יימס מארש ("איש על חבל"), שנראה כמו גרסה תיעודית ל"כוכב הקופים: המרד".

 

– "מכתב לאיליה" התיעודי של מרטין סקורסזי (על איליה קאזאן).

 

– "הסרט הנמכר ביותר בעולם", הפרויקט הדוקומנטרי החדש של מורגן ספורלוק ("לאכול בגדול"), העוסק במיסחור סרטים ותוכניות טלוויזיה והשתלטות התוכן השיווקי על התוכן באמנות.

 

– "כשתקראי בשמך", החדש של ז'אנג יימו.

 

– "אמיגו", החדש של ג'ון סיילס.

 

– "הפלנטה הבודדה ביותר" של ג'וליה לוקטב (הסרט שזכה להמון שבחים בטורונטו השנה, עם חני פירסטנברג בתפקיד הראשי).

 

– "ארץ ישימון" של מיכל בוגנים.

 

– "שומר חוק" של ג'ון מייקל מקדונה (אחיו של זוכה האוסקר מרטין מקדונה, הבמאי של "ברוז'", וגם הסרט הזה מגיע מסאנדאנס).

 

– "החוב", הגרסה של ג'ון מאדן לסרטם של אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום.

 

עכשיו אני מתחיל גם לקבץ את רשימת האכזבות, שלל הסרטים שציפיתי וקיוויתי שיהיו בחיפה (או בירושלים) וכנרה בשלב זה הם בחזקת נעדרים ממסכי הקולנוע הישראליים. אבל בינתיים איהנה ממה שיש לפני שאתחיל להתחשבן עם מה שאין.

חמשת הסרטים הכי נצפים בישראל בסוף השבוע היו: 1. "ידידים פלוס" (שמסתמן כלהיט משמעותי). 2. "טיפש, מטורף, מאוהב". 3. "כוכב הקופים: המרד" (שמסרב להיחלש). 4. "קולומביאנה". 5. "אין לי מושג איך היא עושה את זה".

 

זאת על פי האתרים של סינמה סיטי ויס פלאנט (יש סיכוי שמקומות 3 ו-4 יתחלפו ביניהם כשיגיעו הנתונים הסופיים ביום חמישי. "אחותי היפה" לא נמצא בחמישיה, לא כאן ולא כאן. מכיוון שהאתרים לא מספקים נתונים לגבי מספרי הכרטיסים, אין לי מושג כרגע מה זה אומר לגבי הערכת הכמות שהסרט עשה.

 

אבל בסוף השבוע, המודעות בעיתונים בישרו ש"אדון פידלמן" הגיע ל-40,000 צופים, ו"המפתח של שרה" – שבמעט עותקים עשה מספרים מפתיעים למדי – הגיע ל-30,000 צופים.

 

===============

 

אני סקרן מאוד לגבי הרימייק ל"פוטלוס", שיוצא באמריקה בעוד חודש. לא כי אני חובב גדול של המקור של הרברט רוס, אלא כי הבמאי של הרימייק מסקרן אותי. זהו קרייג ברואר, שביים את "Hustle and Flow" ואת "אנחת הנחש השחור", קולנוען קשוח למדי שלא הייתם מצפים שבכלל יתקרב ל א) רימייק; ב) סרט נעורים. ג) סרט ריקודים (אם כי, סרטו הראשון היה מאוד מוזיקלי). אם חשבתי ש"פוטלוס" המחודש יהיה סוג של "סטפ אפ" חדש, שמו של ברואר יוצר איזושהי סקרנות.

 

אבל, למען האמת, לא בטוח שבכלל הייתי מודע לקיומו של הסרט אילולא אני רואה את ברואר בשבועות האחרונים עושה את עבודת השיווק הכי מדהימה שראיתי בחיים שלי בטוויטר שלו. אני סקרן ליציאת "פוטלוס" כדי לדעת האם משהו מהאנרגיות העצומות שהוא משקיע בקידום הסרט בטוויטר יבוא לידי ביטוי בקופות.

 

ברואר כראה מאוד גאה בסרט שלו, והוא מדווח שהקרנות הטרום בכורה מניבות תגובות אוהדות, והוא יושב מסביב לשעון על טוויטר ועושה רי-טוויט לכל מי שמזכיר את המילה "פוטלוס". כל מי שיוצא מהקרנת פריוויו ומצייץ משהו חיובי, הוא מיד מפיץ הלאה. אבל יותר מזה: בכל פעם שמישהו כותב משהו שלילי על "פוטלוס" – על הטריילר או אפילו על הרעיון לעשות לסרט רימייק – הוא מיד עונה לו. לעיתים בשכנוע: "אני במאי הסרט, עבדנו עליו קשה והוא יצא נהדר תן לנו הזדמנות, אל תשפוט אותנו מהטריילר". ולעיתים בכעס ועלבון. נסו אתם: צייצו משהו עם "פוטלוס" ותראו אם ברואר יענה לכם.