היה שלום סטיב ג'ובס. באמת ובתמים, שינית את חיינו – כתב הבלוגר שמעריץ את סרטי פיקסאר על המקבוק שלו, שקיבל את העדכון בטוויטר באייפון שלו. בן 56, גאון, מיליארדר, אבל את הסרטן הזה – שלקח גם את עלי מוהר כמעט באותו גיל – פשוט אי אפשר לנצח, לא משנה כמה כסף יש לך.

==============

אחד האורחים בפסטיבל חיפה יהיה סם פויר, מפיק הסרט "תלמיד מספר 1 ". אלא שסם פויר הוא בעצם שמוליק פויר, שחקן ישראלי יליד חיפה, ששיחק ב"מינכן" של סטיבן ספילברג ובשנים האחרונות עבר ללוס אנג'לס שם הוא עובד כעת בעיקר כמפיק. הסרט "תלמיד מספר 1 " מבוסס על סרט תיעודי קצר שפויר יצר, המספר את סיפורו האמיתי של קנייתי בן 94 שמחליט ללכת ללמוד בבית ספר. ג'סטין צ'דוויק ("נערת בוליין האחרת") ביים על פי תסריט של אן פיקוק ("נרניה", "לילות ברודנטה"). פויר הפנה את תשומת ליבי לסרטו, ולעובדה שהוא יגיע, וגם עידכן אותי בשתי בשורות מעניינות: האחת, שהוא קנה את הזכויות לספר "בן החמאס" של מסעב חסן יוסף, אותו הוא מתכנן לעבד לסרט; ושני שהוא חתם באחרונה עם סוני על חוזה להפקת הסרט "האיש שתבע את אלוהים" עם וויל סמית (רימייק לזה).

זה הטריילר ל"תלמיד מספר 1".

==============

שמואל שילה, מאותם שחקנים שפניהם מוכרים מעשרות סרטים ותוכניות טלוויזיה (למשל, "נועה בת 17") הלך לעולמו. ראינו אותו באחרונה ב"הערת שוליים", בסצינה בה גילם את אחד מחברי ועדת פרס ישראל בסצינה בה נדחק ליאור אשכנזי לחדר קטן מדי עם יותר מדי אנשים במשרד החינוך.

================

קוראי "סינמסקופ", הפכתם מצרך מבוקש. שני מיילים שהגיעו אלי באחרונה ניסו לשכנע אותי שהנושא שלהם יתאים בדיוק לקוראי הבלוג הזה. למשל: ממכללת ספיר רצו לעדכן אותי שקוראי "סינמסקופ" הם בדיוק האנשים שעשויים להתעניין במסלול אקדמי חדש במכללה: תואר ב"תרבות – יצירה והפקה". מסלול בראשות נורית גרץ. הנה דף המידע של המכללה, אם אתם רוצים להירשם. יש עדיין מקומות לסמסטר שמתחיל בסוף החודש.

למכללה אחרת: במכללה הישראלית באנימציה רוצים אתכם כשופטים בתחרות שלהם "מפגשים מהסוג הטפשי". התחרות, המתקיימת במסגרת פסטיבל אייקון, מתקיימת בין מאיירים שבשבועות האחרונים הגישו עבודות שלהם בהן הם מאיירים מפגש בין דמויות מעולמות קולנועיים וקומיקסיים שונים. לתחרות יש חבר שופטים בראשות חנוך פיבן, אבל יש גם את בחירת הקהל. נכנסים לדף הפייסבוק, עוברים בין ההגשות ולוחצים לייק על מה שמחבבים.

למשל:

וכן, אני יודע שהם אומרים את זה לכל הבלוגים. שיהיה.

===============

הנה הם: 59 הסרטים שיתמודדו על פרס האוסקר הזר.

===========

אתמול קראנו לראשונה תקציר תמציתי וראשוני לסרטם של ארון קשלס ונבות פפושדו. והנה מגיעה הרחבה. ל-Twitch נותנים הפפושלוסים תקציר מורחב יותר: סיפורו של מורה לתנ"ך שמנסה לשקם את חייו אחרי שנחקר והואשם בסדרת מעשי רצח. הם מעדכנים שהתסריט גמור, ונשמע שהסרט גם כבר מלוהק. הצילומים יתחילו עוד השנה. שם העבודה הזמני של הסרט באנגלית הוא "Satan Lives Within".

=============

מוכנים לקאמבק של פרי מייסון? רוברט דאוני ג'וניור יפיק, יהיה שותף לכתיבה ויכנס לנעליו של ריימונד בר בתפקיד הראשי בתור עורך הדין שאיכלס את 82 ספריו של ארל סטנלי גרדנר, 3,257 פרקים של תסכיתי רדיו, ו-11 שנה של סדרת טלוויזיה בשנות הששים. שרלוק הולמס לא מספיק לא, אה?

האיש כל כך הקדים את זמנו, שהן נאמרו כבר לפני שש שנים, במטרה לעורר השראה בבוגרים טריים של אוניברסיטת סטנפורד:

סטיב ג'ובס, 1955-2011

(המחווה של בוינג בוינג)

(המחווה של ג'ון לאסיטר ואד קטמול, שמזכירים שסטיב ג'ובס היה, למעשה, האיש שהקים את פיקסאר, אחרי שקנה את חטיבת האנימציה הדיגיטלית של ג'ורג' לוקאס).

אופס. לאן נעלם אתמול? אני, כאמור, חי בעתיד. עובד כבר על המדורים של תחילת נובמבר ל"פנאי פלוס". ומבקביל מנסה לצפות בסרטי פסטיבלי סוכות השונים כדי להמליץ לכם עליהם כאן בקרוב. הנה בינתיים מה שקראתי שקורה בעולם היום:

בלוגים הצידה, הפפשולסים (נבות פפושדו ואהרון קשלס) כבשו היום ואתמול את עיתונות הדפוס: ראשית ב"אוסטין כרוניקל", וכעת ב"מעריב", במוסף "הז'ורנל" של עמית שהם, בראיון לדורון פישלר (חפשו את הרפליקה הזהה בשני הראיונות).

ויש טיזר לקראת הסרט הבא שלהם: "זה מותחן חטיפה שיש בו שלוש דמויות עיקריות וטוויסט מגניב על כל הז'אנר. מאוד מצחיק אבל גם מאוד מאוד אלים. יותר חזק, יותר פסיכי, מורכב".

===============

אגב, "הז'ורנל": היום ראיתי אותו בפעם הראשונה בגרסת הדפוס. מוסף התרבות היומי החדש של "מעריב". אני מעריך שגם כאן המעצב והעורך רצו ללכת על כיוון של "תמונות גדולות והרבה אוויר". מאז סוף שנות השמונים, זה מה שהולך בעיתונות המגזין הישראלית, די בהשראת טינה בראון (וגל אוחובסקי). אלא שמה שטוב לעיתוני כרומו, לא עובד לדעתי בעיתוני נייר (ועוד נייר שרק הולך ונהיה זול יותר, דק יותר, ועכור יותר). זה נראה נהדר על מסך המק, ונראה רע על הנייר. תמונה, בדפוס הטבלואידי, לא שווה אלף מילה. מקסימום 37 מילים. אני מחכה לעורך ולמעצב שיבינו את זה ושהקונספט העריכתי שלהם יהיה: הרבה מאוד מילים בעמוד, מעט מאוד אוויר ותמונות קטנטנות. למשל, הייתי שמח מאוד לקרוא עוד 900 מילה בראיון של פישלר עם הפפשולסים, ולא היה מפריע לי בכלל אם הצילום שלהם היה קטן ב-50-75 אחוז.

================

הבלוגרים האמריקאים מסובבים ביניהם את התסריט החדש של צ'רלי קאופמן, "פרנק ופרנסיס", על בלוגרי קולנוע בעונת האוסקרים. ובינתיים, קאופמן כותב ל"גרדיאן" על עבודתו כתסריטאי. בסוף השבוע האחרון הוא הרצה במכון הקולנוע הבריטי על תסריטאות. אני מניח שבקרוב הוא יעלה לאתר שלהם.

=============

זה לא ממש קשור לקולנוע, ובכל זאת: ב"גלריה" של היום כותב נועם דביר על בית בני ברית, ברחוב קפלן פינת לסקוב בתל אביב, שנמצא בסכנת הריסה. אני חולף לידו בכל פעם שאני הולך לסינמטק ובעיניי זה אחד הבניינים הקטנים והמקסימים בתל אביב, ובית עם פוטנציאל תרבותי עצום. לצשל: גלריה בקומת הכניסה ואולם הקרנות לסרטי איכות זרים – מהסוג שלא מגיע לקולנוע לב והמוזיאון – בקומה העליונה. יהיה עצוב אם הבניין הזה יהרס. אם יש מישהו כאן שיכול להציל אותו, אנא.

סוני פיקצ'רס קלאסיקס קנו גם את הסרט הלבנוני, "לאן הולכים עכשיו?", שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו. החברה, שחוגגת השנה יום הולדת 20 וזוכה למחווה במהלך פסטיבל ניו יורק (אחרי מחווה במהלך פסטיבל טורונטו) כבר מייצגת את רוב הסרטים הזרים הבולטים שאמורים להתמודד זה מול זה השנה באוסקר הזר: גם הלבנוני, גם האירני ("פרידה"), גם הישראלי ("הערת שוליים") וגם הפולני ("בחשיכה"). ארבעה מחמשת הסרטים האחרונים שזכו באוסקר הזר היו שלהם. נראה שהם מבטיחים לעצמם שזה יקרה גם השנה.

=================

אינדי-ווייר בשלב זה מהמרים שהחמישייה הסופית לאוסקר הזר תהיה: לבנון, אירן, פולין, צרפת ("הכרזת מלחמה") ומקסיקו ("מיס באלה"). "הערת שוליים" לא נמצא בחמישיה, אבל כן נמצא בעשירייה.

=================

האתר "סינמה-סקופ" (אל תבלבלו עם הבלוג שלי) מתפעם מ"השוטר" של נדב לפיד, רגע לפני בכורתו בערב הנעילה של פסטיבל ניו יורק.

===============

ולכותרות בתמצית: היכונו ל"נגד כל הסיכויים", סדרת הטלוויזיה. ול"חייל אוניברסלי", סדרת הטלוויזיה.

קראתי הבוקר ב"הארץ" שגדעון לוי ישתתף בעונה הבאה של "מחוברים". נדמה לי שכבר היה דיבור איתו לגבי זה בעונה הקודמת, לא? וכן, אני מודה שהרגשתי צריבה קלה של אכזבה למקרא הידיעה. האם את כולנו אפשר לקנות? האם כולם רוצים להיות מפורסמים? האם גם גדעון לוי חולם על היום שאחרי "מחוברים" בו הוא ימנף את סלברטיותו לתוכנית אירוח וקמפיין פרסומי? אני גם מעריך שהיה שם רציונל אידיאולוגי מסוים: שבאמצעות נוכחותו בסדרה הוא יוכל להביא לידיעתם של מספר אנשים גדול יותר מה קורה בשטחים ואיך נראים החיים של הפלסטינאים בגדה המערבית, ואני מניח שכבר סוכם עם ההפקה שאחד מ-50 הפרקים יהיה "גדעון כותב מדור" בו כל הפרק כולו יוקדש למסעו השבועי הקבוע עם מיקי קרצמן בחיפוש אחר אייטמים למדורו "איזור הדמדומים". אבל בסופו של דבר אפשר להיות בטוחים שרוב נוכחותו של לוי בסדרה תעסוק בחייו האישיים, במצבו הבריאותי ובאקסיות המפורסמות שלו.

אז למה אני בכלל טורח לברבר על זה? כי אין רע בלי טוב. או למעשה: אין משונה בלי עוד יותר משונה. בפיתול משונה של נסיבות עתיקות יומין, יצא שאני מכיר את בת זוגו הנוכחית של לוי, העיתונאית השבדית קתרין אורמסטד (שמדי פעם מגויסת על ידי לוי ועורכיו לדווח לקוראי "הארץ" על ענייני השטחים). וכשקראתי את הכותרת הנ"ל, לצד אותה צריבה של אכזבה היה גם נצנוץ מחויך של תובנה צלולה: נראה לי שאורמסטד תצא הכוכבת הגדולה של "מחוברים" הבא.

אז איפה היינו?

אה, כן. שנה חדשה. הנה מה שקרה בדקות האחרונות של השנה הקודמת:

1.

המודעות מבשרות שאת "המפתח של שרה" ראו כבר 50,000 איש. זה הלהיט הכי גדול של סרטי נחשון מזה כמה שנים כבר? אבל הצלחת הסרט מורגשת היטב גם כאן ב"סינמסקופ": הצרוף "המפתח של שרה" הביא לבלוג הכי הרבה אנשים חודש, והביקורת על הסרט היתה הביקורת הכי נקראת באתר בספטמבר.

2.

בזמן שטבלתם תפוח בדבש "הדרדסים" חצה את קו ששה מיליון הדולר בהכנסות בישראל. ששה מיליון דולר! זה שווה קצת פחות מ-550,000 כרטיסים במחירי תלת מימד, כך ששיא צופים אין כאן, אבל מבחינת מזומן שמגיע לכיסי המפיצים/בעלי בתי הקולנוע… אני מנסה להיזכר מה היו הסרטים שהכניסו בארץ הכי הרבה כסף (מבחינה אבסולוטית, בלי עדכוני מדד), ופשוט לא מצליח למצוא יותר משלושה סרטים אחרים שהכניסו בארץ כמות כזו של כסף: "אווטאר" הכניס 13 מיליון דולר, "טיטאניק" הכניס שמונה מיליון דולר, "זוהי סדום" הכניס גם כשישה מיליון דולר, כך ש"הדרדסים" ברגע זה עוקף אותו. השוואות כנסות בדולרים זו לא הדרך הכי מוצלחת לרכז נתונים לגבי הכנסות בישראל, אבל בהיעדר מאגר נתונים מסודר בשקלים, הטבלאות הדולריות של "בוקס אופיס מוג'ו" הן כל מה שיש לנו להיאחז בו. וכך אנחנו מגלים ש"שרק 2 ", שגם מכר בזמנו כ-600,000 כרטיסים, הצליח להכניס ב-2002 רק 3.7 מיליון דולר – האשימו את מחירי הכרטיסים ושער הדולר בהבדלים.

3.

גם זה קרה בסוף השבוע:

כל הסרטים שסטיבן דולדרי ביים היו מועמדים לאוסקר, על שניים מהם שחקניות שלו זכו באוסקר, כך שעל פי כל הגיון גם הסרט הזה יהיה מועמד לאוסקר. מצד שני, ז כבר נראה טיפה מיושן, כבד, אולי אפילו צפוי. מצד שלישי, זה בטח יהיה מרגש מאוד וכזה שיהיה קשה לעמוד בפניו.

מצד רביעי: ילד, אב נעדר, מפתח – זה לא בדיוק הטריילר גם של "הוגו" של מרטין סקורסזי?

4.

זוכרים שהתפעלתי בתחילת השנה מכך שיהיו לנו בדצמבר שני סרטים שסטיבן ספילברג ביים באותו שבוע. ובכן, קבלו תיקון: בהפרש של ארבעה ימים זה מזה. גם "טינטין" וגם "סוס מלחמה" הוקדמו וייצאו ב-21 וב-25 בדצמבר בהתאמה. אלא שאלה בשורות לאמריקאים בלבד, לא לנו. כי האמריקאים המסכנים סופסוף לומדים להרגיש על בשרם מה זה אומר להיות מדינת עולם שלישי שמקבלת את הסרטים הכי מדוברים באיחור ניכר משאר העולם. כי כאן בישראל נראה את "טינטין" כבר בעוד חודש בדיוק (3.11, על פי האתר של יס פלאנט), ו"סוס מלחמה" ייצא כחודשיים אחר כך, ב-29.12.

5.

אני די בשוק מזה שיש עדיין מעריצים ל"מורטל קומבט", ושלאחד מהם קוראים אורן עוזיאל, ובזכותו המותג הזה כעת קם לתחייה. אין לי מושג מי זה אורן עוזיאל אבל הוא קיבל את הג'וב לכתוב את התסריט לסרט שיאתחל את הסדרה מחדש. ואיך הוא עשה את זה? עוזיאל חבר לכוריאוגרף והבמאי קווין טנצ'רואן ("תהילה" החדש) ויחד הם יצרו לפני קצת יותר משנה סרטון "מורטל קומבט" בן כשמונה דקות. טנצ'רואן רצה להוכיח לאולפני וורנר שהוא יודע גם לביים אקשן ולא רק מחול. תאגיד וורנר, אני קורא כעת, די התעצבן מהשימוש הלא מאושר שנעשה בדמויות של "מורטל קומבט", אבל בשעה שאגף אחד בתאגיד פעל להסיר את הווידיאו מיו-טיוב ואולי לנקוט הליכים נגד יוצריו, אגף אחד של התאגיד פנה אל טנצ'רואן כדי שיביים להם סדרת סרטוני "מורטל קומבט" לאינטרנט, ואגף שלישי של אותו תאגיד (אולפני ניו ליין) כעת חתם עם אותם יוצרים פורעי חוק על חוזה להפקת סרט קולנוע מלא. כלומר: החוצפה משתלמת.

זה הסרטון שטנצ'רואן הפיק בעצמו, שהתחיל את כל המהלך שבסופו… נו – נקבל עוד "מורטל קומבט":

תסריט אחר של אורן עוזיאל, קומדיה על ערפדים וזומבים ותיכוניסטים, נמצא בדרכו להפוך לסרט הראשון בבימויו של ג'ונה היל. כך שבקרוב הוליווד תחשוב שלכל הישראליים בעולם קוראים אורן, כי יש להם כבר את אורן פלאי, אורן מוברמן ואורן אביב.

כמו בכל שנה, גם השנה היה מפרך להשיג את נתוני מכירות הכרטיסים של הסרטים הישראליים. תשאלו את המפיץ תקבלו מספר אחד, את המפיק תקבלו מספר אחר. אין אפילו סטנדרט אחיד. מילת הקסם היא "מספר צופים", כלומר כמה אנשים ראו, במספר הזה מצרפים מפיקים גם את שלל המוזמנים, הצופים שראו את הסרט בפסטיבלים והקרנות טרום בכורה והקרנות סגורות (ועדי עובדים, מועדוני הרצאות). בשעה שאני רוצה לדעת כמה כרטיסים הסרט מכר בקופות.

אז האם יש בכלל מספר אחד סופי ורשמי? מספר שמדווחים עליו למישהו? המספרים הבאים הגיעו והוצלבו ממקורות אמינים. השתדלתי שהם יהיו מספרי כרטיסים ככל האפשר, לפעמים זה מספרי צופים (הנתונים של "כלבת" היו הכי שנויים במחלוקת מבין כל המקורות שקיבלתי). ואם יש אי דיוקים בנתון כזה הוא אחר, מדובר במשהו באיזור העשרה אחוז, לא משהו שמשנה באופן דרמטי את התמונה הכללית: והתמונה הכללית היא שהיה השנה סרט אחד שהצליח יפה, כמה סרטים שהצליחו באופן בינוני, והמון סרטים שלא הצליחו כלל.

ושוב, הצלחה זה עניין יחסי. ה-20,000 של "גיא אוני" עם עותקים בודדים הם בעיניי הצלחה עצומה, יותר מ"מבול" שהיה לו את הגב של יונייטד קינג וסינמה סיטי, כמות עותקים נכבדת, ומספר צופים בלתי מספק.

מכירות הכרטיסים לסרטים הישראליים בתשע"א

"הערת שוליים": 220,000 כרטיסים

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש": 80,000 כרטיסים

"הדקדוק הפנימי": 54,000

"בוקר טוב, אדון פידלמן":  40,000 (עדיין מציג)

"כלבת": 33,000

"התגנבות יחידים": 32,000

"מבול": 30,000

"גיא אוני": 20,000

"אחותי היפה": 15,000 (עדיין מציג)

"המדריך למהפכה": 10,000

"סלסה תל אביב", "בין השמשות", "וביום השלישי", "ציון ואחיו", "התפרצות איקס": כ-5,000 כל אחד

עדכון: הנתון של "הדקדוק הפנימי" עודכן בעקבות תיקון שהועבר לי מיונייטד קינג. הוא כעת במקום השלישי.

הסרטים שאמורים לצאת בתשע"ב:

"השוטר" (חד ובועט)

"אורחים לרגע" (מקסים וצובט לב)

"פלייאוף" (לא טוב)

"2 בלילה" (חמוד ממש)

"חתולים על סירות פדלים" (פסיכי)

"אודם" (די מעניין)

"נמס בגשם" (ככה)

"הנותנת" (גדל עליי)

"עמק תפארת" (עדין)

"לא רואים עליך"

"למלא את החלל" (יש לי תחושה שזה זוכה פסטיבל ירושלים הבא)

"ברקיע החמישי"

"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

"אנחנו לא לבד"

"ההתחלפות" (החדש של ערן קולירין)

"העולם מצחיק" (החדש של שמי זרחין)

"בלדה לאביב הבוכה" (החדש של בני תורתי)

"המשגיחים", מני יעיש

"ד"ר פומרנץ", אסי דיין

הסרטים עליהם יעבדו בתשע"ב:

"רווקה פלוס", דובר קוסאשווילי

"פלאות", אבי נשר

"הבן של אלוהים", ארז תדמור וגיא נתיב

"אפס ביחסי אנוש", טליה לביא

"צירלסון יוצא לפנסיה", מיכה לבינסון

"פנתר לבן", דני רייספלד

"בלתי נמנע", יונתן גורפינקל

פורסם ב"פנאי פלוס", 28.9.2011

continue reading…

קוראיי היקרים. תודה רבה על עוד שנה מקסימה בבלוג. שנת תשע"א מגיעה הערב לסיומה, ותכף מתחילה שנת תשע"ב. ביומיים הקרובים נסכם כאן את שנת הקולנוע הישראלי החולפת.

אבל הנה ההתחלה: זה הפוסט הכי נקרא השנה ב"סינמסקופ". אין לי את כל הסטטיסטיקות מכל השנים, אבל להערכתי זה גם אחד משלושה או חמישה מהפוסטים הכי נקראים בתולדות הבלוג הזה. אחוז ניכר מצופי "הערת שוליים" ביקר בפוסט הזה לפני או אחרי הצפייה בסרט.

ואני מעביר את הבלוג לידיכם ליממה הבאה. איך אתם מסכמים את שנת תשע"א?

(הוותיקים אולי זוכרים שבראשית ימי הבלוג הייתי מרבה בפריימים עם עצים מתוך סרטים לברכות החג. למשל זה. רציתי גם השנה פריים עם עץ. אז הפריים הנ"ל הוא מתוך "אף פעם לא מאוחר מדי" שיוקרן בבכורה בפסטיבל חיפה הקרוב).

את פרסי אצבע הזהב התחלתי ב-2006. זה התחיל כפתרון מאולתר לבעיה שהתעוררה כשהתחלתי לעבוד ב"פנאי פלוס": פרסי אופיר מתקיימים בראש השנה וגיליון ראש השנה תמיד נסגר מאוד מוקדם, אז לא היה לי איך לסכם את מה שקורה בפרס אופיר. אז המצאתי פרס משלי. קודם כל, על הפרס הווירטואלי הזה מתמודדים רק הסרטים שהוצגו מסחרית בבתי הקולנוע באותה שנה. כמו שאני חושב שגם באופיר צריך להיות. לא מצאתי ערך בחלוקת פרסים בין סרטים שקהל קוראיי מעולם שמעו עליהם או לפחות קראו עליהם במדורי לאורך השנה החולפת. ובגלל שזה פרס שאני המצאתי אין בו שום תקנון או חוקים, אני בוחר לבד את הקטגוריות, שלאו דווקא נשארות זהות משנה לשנה, ואני בוחר את הפרסים. לפעמים הבחירות שלי דומות לאלה של האקדמיה, לפעמים לא.

כך זה היה בשנים קודמות: תשס"ו, תשס"ז, (בתשס"ח שכחתי), תשס"ט, תש"ע.

ומה יהיה השנה? אם אתם קוראי "פנאי פלוס" אתם כבר יודעים. ואם לא, מחר תמצאו כאן את פרסי אצבע הזהב לשנת תשע"א בגרסה מורחבת.

================

כמה אירועים מסקרנים בשבועיים הקרובים:

סינמטק הרצליה מקיים רטרוספקטיבה לטרנס מאליק החל מהשבוע הבא ובמהלך אוקטובר. יוקרנו "שבילי זעם", "ימים ברקיע", "הקו האדום" ו"העולם החדש". אבל רגע, איפה "עץ החיים", סרטו האחרון? אה, הוא יוקרן ביום שני הקרוב דווקא בסינמטק תל אביב, אז אם תקפצו בין תל אביב להרצליה תוכלו לצפות בכל הפילומגרפיה של מאליק.

אגב סינמטק הרצליה: במוצאי סוכות (13.10) יוקרנו שם שתי הגרסאות של "סולאריס": זו של אנדריי טרקובסקי וזו של סטיבן סודרברג. זה רעיון אדיר בעיניי, מרתון של ספרות השוואתית (קולנועית). אני אוהב את שני הסרטים במידה כמעט שווה. ואולי לכן נתבקשתי לבוא ולדבר על הסרטים האלה בהפסקה שביניהם. אז אתם מוזמנים להצטרף.

וביום שני (3.10) ב-20:30 תתקיים במועדון זאפה הופעת יום הולדת חגיגית של עידן אלתרמן (שחוגג יום הולדת 40), עם המופע שלו אלט+שיפט עם המג'יקל מיסטרי טור ועם המון אורחים (גרייניק, כהן@מושון ועוד). למה אני מספר לכם אחרי שכבר בעבר התלהבתי מההופעה המבדרת הזאת? כי הפעם כל ההכנסות נתרמות לעמותת כנפיים של קרמבו. כך שזו מסיבת יום הולדת בה בעל השמחה הוא זה שנותן את המתנה, ובעיניי זה רעיון מקסים. ולמרות שכבר ראיתי את ההופעה, אני אהיה שם.

=============

פסטיבל ניו יורק מתחיל בעוד יומיים (30.10), וככל שאני יודע לראשונה בתולדותיו יוקרנו שני סרטים ישראלים: "הערת שוליים" ו"השוטר". אריק קוהן באינדי-ווייר ממליץ על חמישה סרטים מאתגרים ופרובוקטיביים מתוך התוכניה ובראשם על "השוטר" של נדב לפיד.

==============

לי אונקריץ' (הבמאי של "צעצוע של סיפור 3 ") דיווח בטוויטר שלו שהוא התחיל לעבוד על הסרט הבא שלו לפיקסאר. הוא כמובן לא פרט מה הסרט, אבל הוא השיק לכבוד העניין טאמבלר משלו בו הוא מבטיח לעדכן עם תמונה אחת בכל יום במשך ארבע השנים הבאות עד בכורת הסרט. בינתיים יש שם רק את ארוחת הצהריים שלו ואת מקלדת המק שלו. נקווה שבהדרגה נקבל הצצה יותר מעניינת לתוך תהליך העבודה ותוצריו (אם כי ארוחת צהריים זה חשוב. ואולי זה כתב חידה ולתפריט הצהריים הזה יש רמיזה לגבי תוכן הפרויקט…). בכל אופן, היות וזה ערב ראש השנה ולי אונקריץ למיטב ידיעתי יהודי, זו הזדמנות טובה לסור לבית הכנסת ולעשות התרת נדרים, כי תמונה אחת ביום במשך ארבע שנים זו חתיכת הבטחה מחייבת.