קוראיי היקרים. תודה רבה על עוד שנה מקסימה בבלוג. שנת תשע"א מגיעה הערב לסיומה, ותכף מתחילה שנת תשע"ב. ביומיים הקרובים נסכם כאן את שנת הקולנוע הישראלי החולפת.

 

אבל הנה ההתחלה: זה הפוסט הכי נקרא השנה ב"סינמסקופ". אין לי את כל הסטטיסטיקות מכל השנים, אבל להערכתי זה גם אחד משלושה או חמישה מהפוסטים הכי נקראים בתולדות הבלוג הזה. אחוז ניכר מצופי "הערת שוליים" ביקר בפוסט הזה לפני או אחרי הצפייה בסרט.

 

ואני מעביר את הבלוג לידיכם ליממה הבאה. איך אתם מסכמים את שנת תשע"א?

 

(הוותיקים אולי זוכרים שבראשית ימי הבלוג הייתי מרבה בפריימים עם עצים מתוך סרטים לברכות החג. למשל זה. רציתי גם השנה פריים עם עץ. אז הפריים הנ"ל הוא מתוך "אף פעם לא מאוחר מדי" שיוקרן בבכורה בפסטיבל חיפה הקרוב).

את פרסי אצבע הזהב התחלתי ב-2006. זה התחיל כפתרון מאולתר לבעיה שהתעוררה כשהתחלתי לעבוד ב"פנאי פלוס": פרסי אופיר מתקיימים בראש השנה וגיליון ראש השנה תמיד נסגר מאוד מוקדם, אז לא היה לי איך לסכם את מה שקורה בפרס אופיר. אז המצאתי פרס משלי. קודם כל, על הפרס הווירטואלי הזה מתמודדים רק הסרטים שהוצגו מסחרית בבתי הקולנוע באותה שנה. כמו שאני חושב שגם באופיר צריך להיות. לא מצאתי ערך בחלוקת פרסים בין סרטים שקהל קוראיי מעולם שמעו עליהם או לפחות קראו עליהם במדורי לאורך השנה החולפת. ובגלל שזה פרס שאני המצאתי אין בו שום תקנון או חוקים, אני בוחר לבד את הקטגוריות, שלאו דווקא נשארות זהות משנה לשנה, ואני בוחר את הפרסים. לפעמים הבחירות שלי דומות לאלה של האקדמיה, לפעמים לא.

 

כך זה היה בשנים קודמות: תשס"ו, תשס"ז, (בתשס"ח שכחתי), תשס"ט, תש"ע.

 

ומה יהיה השנה? אם אתם קוראי "פנאי פלוס" אתם כבר יודעים. ואם לא, מחר תמצאו כאן את פרסי אצבע הזהב לשנת תשע"א בגרסה מורחבת.

 

================

 

כמה אירועים מסקרנים בשבועיים הקרובים:

 

סינמטק הרצליה מקיים רטרוספקטיבה לטרנס מאליק החל מהשבוע הבא ובמהלך אוקטובר. יוקרנו "שבילי זעם", "ימים ברקיע", "הקו האדום" ו"העולם החדש". אבל רגע, איפה "עץ החיים", סרטו האחרון? אה, הוא יוקרן ביום שני הקרוב דווקא בסינמטק תל אביב, אז אם תקפצו בין תל אביב להרצליה תוכלו לצפות בכל הפילומגרפיה של מאליק.

 

אגב סינמטק הרצליה: במוצאי סוכות (13.10) יוקרנו שם שתי הגרסאות של "סולאריס": זו של אנדריי טרקובסקי וזו של סטיבן סודרברג. זה רעיון אדיר בעיניי, מרתון של ספרות השוואתית (קולנועית). אני אוהב את שני הסרטים במידה כמעט שווה. ואולי לכן נתבקשתי לבוא ולדבר על הסרטים האלה בהפסקה שביניהם. אז אתם מוזמנים להצטרף.

 

וביום שני (3.10) ב-20:30 תתקיים במועדון זאפה הופעת יום הולדת חגיגית של עידן אלתרמן (שחוגג יום הולדת 40), עם המופע שלו אלט+שיפט עם המג'יקל מיסטרי טור ועם המון אורחים (גרייניק, כהן@מושון ועוד). למה אני מספר לכם אחרי שכבר בעבר התלהבתי מההופעה המבדרת הזאת? כי הפעם כל ההכנסות נתרמות לעמותת כנפיים של קרמבו. כך שזו מסיבת יום הולדת בה בעל השמחה הוא זה שנותן את המתנה, ובעיניי זה רעיון מקסים. ולמרות שכבר ראיתי את ההופעה, אני אהיה שם.

 

=============

 

פסטיבל ניו יורק מתחיל בעוד יומיים (30.10), וככל שאני יודע לראשונה בתולדותיו יוקרנו שני סרטים ישראלים: "הערת שוליים" ו"השוטר". אריק קוהן באינדי-ווייר ממליץ על חמישה סרטים מאתגרים ופרובוקטיביים מתוך התוכניה ובראשם על "השוטר" של נדב לפיד.

 

==============

 

לי אונקריץ' (הבמאי של "צעצוע של סיפור 3 ") דיווח בטוויטר שלו שהוא התחיל לעבוד על הסרט הבא שלו לפיקסאר. הוא כמובן לא פרט מה הסרט, אבל הוא השיק לכבוד העניין טאמבלר משלו בו הוא מבטיח לעדכן עם תמונה אחת בכל יום במשך ארבע השנים הבאות עד בכורת הסרט. בינתיים יש שם רק את ארוחת הצהריים שלו ואת מקלדת המק שלו. נקווה שבהדרגה נקבל הצצה יותר מעניינת לתוך תהליך העבודה ותוצריו (אם כי ארוחת צהריים זה חשוב. ואולי זה כתב חידה ולתפריט הצהריים הזה יש רמיזה לגבי תוכן הפרויקט…). בכל אופן, היות וזה ערב ראש השנה ולי אונקריץ למיטב ידיעתי יהודי, זו הזדמנות טובה לסור לבית הכנסת ולעשות התרת נדרים, כי תמונה אחת ביום במשך ארבע שנים זו חתיכת הבטחה מחייבת.

 

בשנים האחרונות יצא שבראש השנה, ולפעמים גם בפסח, אני בוחר פריים יפה שריגש אותי, לרוב מסרט, ואיתו מאחל לקוראיי כאן בבלוג איחולי חג שמח. ב-2008, למשל, זה היה מ"הקורבן". ב-2009 מ"למעלה". ב-2010 זה היה זה. ואם אני זוכר נכון, אז ב-2007 זה היה מתוך "The Fall" של טרזים, אבל אני לא מוצא את זה. באופן כללי הפריימים האלה, אני מבין בדיעבד, מכילים עץ או שמיים יפים (רצוי עם עננים). יש לי קטע עם עצים ועם שמיים.

 

השנה התלבטתי בין שני פריימים. במה בחרתי לבסוף? תראו מחר בצהריים. בינתיים, תוכלו להתענג על הפריים שלא בחרתי, מתוך "Never Let Me Go" של מארק רומאנק, סרט משנה שעברה שראיתי לראשונה רק השבוע, לקראת הקרנתו בפסטיבל חיפה. זה אחד הסרטים היפים ויזואלית שראיתי השנה, ובכלל סרט מצוין. הצלם הוא אדם קימל.

ראיתי היום את "מורעלים", סרט הזומבים/חיילים שביים דידי לובצקי ושיוקרן גם באייקון וגם בפרינג'ידר בפסטיבל חיפה. באפריל כתבתי על הסרט, על פי תקציר שלו את המשפט: "חיילים הופכים לזומבים בליל הסדר בבסיס, נשמע לי כמו טייק-אוף על 'האח של דריקס'", ורק הים קלטתי כמה קלעתי בול. סרט משעשע מאוד, אכתוב עליו עוד בקרוב.

 

אבל רק היום התברר לי שדידי לובצקי הוא אחיו הקטן של אריק לובצקי, מה שאומר שהאחים לובצקי יחגגו השנה כהוגן בפסטיבל חיפה: הבכור יציג את "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" בתחרות הרשמית והצעיר יציג את "מורעלים" במסגרת העצמאית.

 

(אגב, מישהו ב"קולנוע פרינג'" צריך לנסח קצת יותר את המושג "עצמאי", כי כמו שאני מבין את זה, סרט בן 40 דקות שהופק כסרט גמר באוניברסיטת תל אביב בתמיכת קרן רבינוביץ וקרן סנונית הוא לא עצמאי, אלא ממומן לחלוטין על ידי הממסד).

 

(ועוד אגב, אריק לובצקי יציג בחיפה את "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" אבל סרטו הקודם, "אמא של ולנטינה" – שבוים יחד עם מתי הררי – שהיה אמור לעלות למסכים ביום השואה האחרון, מעולם לא הופץ. יש לי הרבה מה להגיד בקשר לזה, אבל קודם אצפה בסרט).

 

================

 

ימי החגים והטרום-חגים מכניסים את אנשי העיתונות למצב של ג'ט-לג תמידי: אנחנו חיים מחוץ לאיזור הזמן שלנו. עוד לא ראש השנה ואני כבר כותב מדורים ליום כיפור ולסוכות; עוד לא סוכות ואני כבר רואה סרטים של פסטיבל חיפה ושל אייקון; ובגלל החגים קשה להבדיל אילו מהסרטים בהקנות העיתונאים עולים כבר מחר ואילו יעלו רק בעוד שבועיים ויותר. וכך קרה ש"יעד סופי 5 " כבר עלה בבתי הקולנוע ואני לא שמתי לב. אז רציתי להגיד לכם בקשר אליו שכותרות הפתיחה שלו הם הדבר הכי מוצלח שיש עכשיו בקולנוע. למעשה, כותרות הפתיחה של "יעד סופי 5 " (שעושים ספוילר לכל הסרט כולו) עושות לסרטי האימה את מה ש"פינה" של וים ונדרס עושה למחול: לתרגם ז'אנר שלם למונטאז' אבסטרקטי תלת מימדי.

 

המשך הסרט הוא שידור חוזר לארבעת סרטי הסדרה הזאת, סדרה שאני מאוד מחבב – עם עליות וירידות מאז הסרט הראשון שהיה מבריק בעיניי – וגם אם זה נהיה טרחני לפרקים, חובבי הסדרה ישתעשעו כהוגן מהסוף השנון למדי (שיעבוד היטב גם בדי.וי.די).

הכותרת על כך שאיילת זורר הוקפצה לגלם את אמו של סופרמן בגרסה החדשה שמצלם זאק סניידר בימים אלה מגשת אותי מכמה וכמה כיוונים: גם כי אני מחבב את זורר, וגם כי אני מחבב את סופרמן. זורר הוזנקה להחליף את ג'וליה אורמונד, שלוהקה לתפקיד הזה במקור ולא ברור למה נדרשה לה החלפה. הסרט מצטלם בימים אלה. כריסטופר נולן מפיק. ואם הסרט לא יהיה גרוע, לזורר מובטח עכשיו עתיד שמלא כולו ביקורים בפסטיבלי קומיקס. היא תהיה גדולה כמו לפחות… סוזנה יורק.

 

==============

 

אפרופו פסטיבלי פנטזיה: למקרא הטוויטר של אהרון קשלס אני מבין שהיתה להם הקרנה נהדרת של "כלבת" בפנטסטיק-פסט באוסטין.

 

==============

 

טרי גיליאם יתחרה בקטגוריית הסרט הקצר בתחרות האקדמיה האירופית לקולנוע עם סרטו בן 20 הדקות The Wholly Family". ומי יתחרה מולו? רועי רוזן, עם סרטו "צא".

 

==============

 

עוד ארבעה ימים לדד-ליין להגשת הסרטים הזרים לאקדמיה האמריקאית, ויש כבר כמה שערוריות. תודה לאל, אף אחת מהן לא קשורה לישראל. אבל יוצרי הקולנוע באלבניה מעוצבנים מכך שהסרט שנבחר לייצג את המדינה באוסקר בוים על ידי אמריקאי ולא על ידי אלבני; וברוסי יש מי שמעוצבן על כך שהפלופ הענק "שמש בוגדנית 2 " הוא הסרט שנבחר. וכו'.

 

================

 

שתי תוספות לפסטיבל חיפה: ג'ון מאדן, הבמאי של "החוב" (וגם של "שייקספיר מאוהב"), יגיע לפסטיבל. ו"סוס שחור", סרטו החדש של טוד סולונדז, צורף ברגע האחרון לתוכנייה.

 

===========

 

"מטורף, טפש, מאוהב" הוא ככל הנראה הסרט הכי נצפה השבוע בארץ. אחריו "ידידים פלוס" ואחריו "אין לי מושג איך היא עושה את זה". שלושת הסרטים האלה מופיעים במקום בשני, שלישי ורביעי גם בטבלת הנמכרים באתר של סינמה סיטי וגם בטבלת המבוקשים באפליקציית יס פלאנט. אבל שימו לב לסרטים שנמצאים במקום הראשון פה ופה: ביס פלאנט הסרט במקום הראשון הוא "חטיפה", המופץ על ידי פורום פילם, שבבעלות בעליה גם יס פלאנט; בסינמה סיטי הסרט במקום הראשון הוא "יחידה עלית", המופץ על ידי יונייטד קינג, שבבעלות בעליה גם סינמה סיטי. שני הסרטים האלה לא נמצאים ברשימת המבוקשים של הרשת המתחרה. וכך אנחנו רואים איך בעל הבית מקדם את הסרטים של עצמו ברשת שבבעלותו, על חשבן סרטים מתחרים. ואם זה לא מצב שדורש את התערבות הממונה על ההגבלים העסקיים (הם כבר היו במשרדי תנובה הצמודים לסינמה סיטי אתמול!), אני לא יודע מה כן.

1.

אם תבדקו מה הסרט הישראלי המצליח ביותר בשבועות האחרונים בארץ – לא מבחינת כמות צופים אלא מבחינת הצפיפות באולמות – תגלו שזה לא "בוקר טוב, אדון פידלמן" או "אחותי היפה" אלא "הדירה", סרטו התיעודי של ארנון גולדפינגר, שזכה ביום חמישי בפרס אופיר לסרט התיעודי. בארבע ההקרנות הראשונות של הסרט בסינמטק תל אביב נמכרו כל הכרטיסים. הקהל צובא על הקופות. וזה קהל משונה מאוד – מבוגר למדי, אשכנזי מאוד, לא מעט ממנו יקה. במשך כעשרים דקות בתחילת הסרט הקהל הזה גם לא מפסיק לדבר: הסיפור שגולדפינגר מספר על סבתו המנוחה מעורר הזדהות אצל כולם, הדירה שלה גורמת לכולם להיאנח ולהיזכר בדירה של האמא שלהם, שהיתה בדיוק ככה. צחוקים של הזדהות, ומירפוקים של "זה בול כמו אצלנו" גורמים לקהל להראות מאחור כמו ים סוער שנע ונד מצד לצד בהתפעמות גדולה. אבל אז, בבת אחת, במחי תגלית אחת, גולדפינגר מצליח לסתום לכולם את הפה. ומרגע מסוים הס מושלך באולם. איש כבר לא מעז להזדהות עם הסרט. לפני רגע "זה בול כמו אצלנו", דקה אחר כך זה כבר "חס ושלום, זה רק אצלם".

 

"הדירה" הוא סרט מבריק מכמה וכמה כיוונים. ראשית, זה לא פחות מנס שסיפור כזה נפל לידיו של קולנוען כמו גולדפינגר שהוא במקרה הנכד של גיבורי הסיפור. מה אם הסיפור הזה היה קורה בביתם של אנשים שצאצאיהם לא קשורים לעולם הקולנוע ואולי נטולי סקרנות כמו גולדפינגר? וזה מביא אל השאלה השנייה: עד כמה הסיפור שגולדפיגר מציג או פרטי ויחידני, ועד כמה הוא נפוץ בהרבה ומושתק?

 

את תקציר הסרט אולי כבר קראתם, הגילוי של גולדפינגר אינו כה סודי והוא מגיע בשלב יחסית מוקדם בסרט (אבל אם אתם רוצים טריים ונקיים לסרט ולהסתחרר מפיתוליו, דלגו על הפסקה הזאת): בעת פינוי דירתה של סבתו ברחוב גורדון מגלה גולדפינגר מכתבים שכתבה ובה מתברר שבמשך שנים רבות היו סבא וסבתא שלו בקשרי ידידות צמודים עם מי שהיה בעבר בכיר במנגנון הנאצי לפני וכנראה שגם תוך כדי מלחמת העולם השנייה. הזוג הישראלי, שמעולם לא התרגל לישראליותו, התחבר בעוז עם האיש, למרות שהסבתא-רבתה של הבמאי נרצחה על ידי הנאצים בשואה, עוד עובדה שהושתקה והודחקה.

 

יש כמה וכמה שאלות שנשארות פתוחות ונקודות לפולמוס בסרט. אני, למשל, חשבתי שהדמות המרכזית שגולדפינגר פוגש בחיפושיו משקרת כל הזמן; זוגתי האמינה שהיא באמת לא ידעה מה עשו הוריה במלחמה והעדיפה לא לשאול. אני גם חושב שהסבא והסבתא ידעו היטב עם מי הם מתרועעים, וזה פשוט לא הזיז להם.  אבל השאלות הכי גדולות הן אלה שמלוות אותנו כמו רוחות רפאים בצאתנו מהקולנוע: האם גולדפינגר מספר סיפור פרטי, או סיפור מייצג? אן במילים אחרות: כמה אנשים כמו גיבורי הסרט חיו כאן, והצליחו להדחיק את השואה במהירות שיא, ממש למחרת הגעתה לסיום.

 

מעבר לעובדה שגם בסרטו התיעודי השני (אחרי "קומדיאנטים" המעולה, אותו יצר בשיתוף אושרה שוורץ) גולדפינגר מתגלה כבמאי יסודי ומדוקדק מאוד (כעת אני מבין שהוא פשוט יקה), מה ש"הדירה" עושה זה להצליח לגעת באפן מדויק מאוד, קליני ממש, באיושהי הפרעה נפשית קולקטיבית שמגדירה את ההווייה הישראלית, ואת האופן שבו השואה עיצבה את החיים כאן. אל מול אלה שהחליטו לנתק כל קשר עם הזהות הגרמנית שלהם, היו כאלה שדווקא השואה גרמה להם איכשהו להסדיר מחדש את יחסיהם עם גרמניה, אנשים שחיו בגעגוע לתרבות הגרמנית ממנה באו, ושרוצים להאמין שלא רק שהיו גם גרמנים טובים בשואה, היו גם יהודים טובים.

 

2.

אמש (מוצ"ש) התחיל בערוץ 1 שידורה של הסדרה התיעודית "האמונה שלי" שיצר אורי גרודר. הסדרה הזאת מצולמת ונערכת בפורמטים שונים מאז 2006 בערך. אני מודה שלמרות האמונה הפרטית שלי הגעתי לסדרה הזאת בסקפטיות, אבל אחרי שצפיתי בכארבעה פרקים, מתוך ה-12, אני מודה שהיא התחבבה עלי מאוד. גרודר קיבץ חבורה מגוונת מאוד של דמויות, שכל אחד מדבר על אמונה מהזווית שלו. חלקם אנשים שהייתם מצפים לשמוע מדברים על אמונה – אנשי דת כאלה ואחרים – אחרים מכיוונים שנראים כמו מגיעים מהצד של הפך האמונה במשהו שהוא מעל לטבע – אנשי רפואה ומדע, למשל. יש לסדרה הזאת תחושה של סדרת בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק, אלא שבמקום לצאת לחפש זן נכחד של זוחל נדיר בג'ונגלים של דרום אמריקה, יוצא גרודר לחפש את איפה נמצאת הנשמה, ואיך אפשר לתאר ולאתר אותה. האם היא משהו רוחני, מיסטי, או אולי קליני לחלוטין. ובאופן מפתיע לסדרה שהייתם חושבים שהיא תהיה נורא רוחניקית, היא גם מאוד ארצית ושימושית. גרודר בוחר דוברים רהוטים מאוד, אף אחד מהם לא מעופף או מטורלל, וכולם אנשים עם גישה מאוד פרקטית לענייני הרוח והנפש, והדרך למצוא אותה ולהתקרב אליה. כך שזה לרגעים גם כמו סדרת טלוויזיה מדעית ממש, כמו "תצפית" למי שזוכר, אבל שנוגעת באיזורים הכי חמקמקים של התודעה, עד כדי כך שיהיו שיגידו שזה לא קיים כלל, קצת כמו אותו חלקיק שיכול לנוע מהר יותר ממהירות האור. הגישה הכמעט מדעית של "האמונה שלי" היא זו שמשאירה אותי, גם אחרי שאני שומע אנשי דתות שאינם יהודים מדברים על רוחניות, תוהה ביני ובין עצמי שמא באמת יש כאן משהו. עסק לא פשוט כי כשאני יושב מול הטלוויזיה אני תמיד הכי ציני והכי סקפטי, גם בדברים שאני לכאורה אמור להיות הכי מאמין בהם.

במסגרת המעקב שלנו בבלוג אחר דרכו של "אף פעם מאוחר מדי", הגיע הזמן לפנות אליכם שוב. הרי הסרט הזה התחיל כפרויקט קהילתי, עם גיוס כספים באמצעות בלוגים ופייסבוק. ועכשיו, כשלושה שבועות לפני בכורת הסרט בפסטיבל חיפה, במקום עדכון מספר 13, פונה אליכם במאי הסרט, עדו פלוק, ומציע לכם להשתתף בשלב הפיניש של הסרט:

 

בשעה שאנחנו מתכוננים להקרנת הבכורה בפסטיבל, ומתמודדים עם המירוץ לסיים את עותק הפילם של הסרט בזמן, וניסיון למצוא את המינון הנכון של יחסי הציבור, כזה שישאיר טעם למנה נוספת עם צאת הסרט לקולנוע, החלטנו, במיטב המסורת לשיתוף הקהילה, לייצר גם עבורכם סיבה לעבוד. לכן אנחנו קוראים לכם, מעצבים ואנשי קונספט – עיזרו לנו לעצב פוסטר לסרט! אמנם את הפוסטר הרשמי מעצב עבורנו המעצב עודד בביוף, אבל מי אמר שלסרט צריך להיות רק פוסטר אחד?

בדף הפייסבוק שלנו ניתן להוריד את כל החומרים הדרושים כדי לעצב את הפוסטר. החומרים האלה כמובן הם רק בגדר הצעה. העיצוב פתוח לפרשנות כיד הדמיון הטובה עליכם. את העיצובים אפשר להעלות לפייסבוק, או לשלוח במייל ל- office@greenproductions.co.il

 

ויש כבר פוסטרים ראשונים שהתחילו להגיע.

אתמול יצא לאור הגיליון האחרון של "רייטינג". וחשבתי שבתור מבקר הקולנוע הראשון של העיתון, אני צריך להגיד כמה מילים לזכרו.

ב-1999 גרתי בניו יורק, וכתבתי משם למוספים השונים של "מעריב", כולל את הגלגול הראשון של "סינמסקופ" ב"זמן תל-אביב". ואז יום אחד התקשר אליי יובל נתן, אותו היכרתי מהימים שהוא ומולי שגב הזמינו אותי לכתוב למדור התרבות שהם ערכו ב"במחנה", והציע לי להיפגש. נפגשנו בקפטריה, מסעדה חיננית על השדרה השביעית לא רחוק מהצ'לסמור, שם גרתי. ושם הוא הציע לי להיות מבקר הקולנוע של עיתון חדש שהוא עמד להשיק. נתן יזם את "רייטינג" וגייס לצידו את תמי מוזס ואת עופר נמרודי.

רייטינג הושק ב-23.6.1999, באותו תאריך בדיוק, חמש שנים אחר נולדה בת השבע. העניין הוא שבתור מבקר הקולנוע של העיתון נדרשתי לא רק לכתוב ביקורות, אלא גם המלצות לסרטים בטלוויזיה (פעם מזמן, היו מדריכי טלוויזיה עם לוחות השידורים מודפסים בתוך העיתון), ועוד שלל המלצות למדורים שונים, ובמקביל להמשיך את "סינמסקופ" ואת הכתבות ל"תרבות מעריב" ו"סופשבוע". במילים אחרות, כתבתי מסביב לשעון קרוב ל-15,000 מילים בשבוע. במילים עוד יותר אחרות: גרתי בניו יורק, אבל לא יכולתי יותר לצאת מהבית כדי ליהנות מהעיר, הייתי צריך לשבת ולכתוב.

זה נמשך כשלושה חודשים. בספטמבר קיבלתי טלפון אחר, מאמנון רבי, לבוא להצטרף ל"העיר". ארזנו את החיים בניו יורק, עזבתי את "מעריב" וחזרנו לתל אביב. וכך, למשך שלושה חודשים, הייתי מבקר הקולנוע הראשון של רייטינג.

במבט לאחור, חיי איכשהו המשיכו להתפתל סביב "רייטינג". את מקומי על כסא המבקר תפסה דבורית שרגל, שהיתה זו שהביאה אותי בכלל ל"זמן תל אביב". את מקומו של יובל נתן תפס ב-2005 מני אבירם, שהתחיל את דרכו בעיתונות התרבות והבידור במדור התרבות שלי ב"העיר". וב-2005 עברתי מ"העיר" ל"פנאי פלוס", כשנירית וייס ואור קניספל הובאו לעיתון להזריק בו דם טרי, מהלך שללא ספק הושפע מכך ש"רייטינג" הכניס שפה חדשה – צינית, חצופה, לא דופקת חשבון, טראשית, בלתי אפולוגטית, ההפך מממלכתית – בטיפול העיתונאי בטלוויזיה (השפה הזאת, אגב, נעלמה מהעיתונות מהסיבה שבשנים האחרונות היא נוכסה על ידי הטלוויזיה עצמה).

הייתם מצפים שבתור מי שעובד ב"פנאי פלוס", שהוא לכאורה המתחרה של "רייטינג" אפצח בריקוד מלא שמחה לאיד על סגירת העיתון. אני לא. ראשית, כי לאורך השנים עבדו שם לא מעט חברים, מכרים, שכנים וסתם אנשים שאני מעריך. ובעיקר, כי סגירתו של כל עיתון הוא בבחינתו סוג של ממנטו-מורי: תזכורת למוות. תזכורת לזה שכל עיתון מתישהו נסגר. כל עיתון. מתישהו. בין אם זה אחרי 12 שנה או אחרי 120 שנה. אבל עיתונים אינם חיים לנצח. ועיתונאים עוד פחות מזה.

ועכשיו טיפול תרבות ב"מעריב" עובר לידיו של עמית שהם. זה יהיה מעניין.

הטוויטר שלי מייצר כותרות בינלאומיות הבוקר.

 

א.

אבנר שביט מזכיר הבוקר את הציוץ שלי בטוויטר ובפייסבוק מלפני כמה ימים: כשישבתי וכתבתי את מדור סיכום שנת הקולנוע הישראלי שלי (בקיוסקים בערב ראש השנה) עשיתי חישוב והגעתי לכך שהשנה נמכרו כחצי מיליון כרטיסים לסרטים ישראליים. מה שאומר ש"הדרדסים", שמכר כבר 550,000 כרטיסים (ובטח יגיע ל-600 אלף בחופשת סוכות), עקף לבדו את כל 23 הסרטים הישראליים שהוקרנו בתשע"א גם יחד.

 

שביט כותב באופן מדויק מאוד את הבעיות בפניהם עומד הקולנוע הישראלי השנה: העובדה שכל הסרטים פונים לאותו קהל יעד (קהל יעד אותו אני מכנה בשם הקוד "הקהל של קולנוע לב") ולכן לכאורה יש מקום בכל שנה ללהיט אחד. זו נקודה ממש נכונה, אבל היא דורשת כמה חידודים.

 

1. הצופים. שנה שעברה היתה אמורה להיות שנה חלוצית: נעשה סרט ישראלי ראשון מזה עידנים שפנה לקהל חדש – בני הנוער – והביא כמות עצומה של צופים: "זוהי סדום", עם 600,000 צופים. כמו "הדרדסים". אז למה אין "זוהי סדום" בכל שנה? יש לכך הרבה סיבות, שלא קשורות לקהל אלא דווקא למנגנון היצירתי. היוצרים, למשל, שמשום מה מתנשאים על קומדיות וסרטים קלילים ומהנים. האם אדם סנדרסון עובד בימים אלה על "זוהי סדום 2 "? לא, הוא דווקא עובד על פרויקט אישי יותר בשם "הלוויה בצהריים". לא נשמע כמו קומדיה.

 

2. הממסד. במקום שכולם במילייה הקולנועי יריעו ל"זוהי סדום", על כך שהוא חושף את הקולנוע הישראלי לקהל מקומי שלא העז להתקרב לפני כן לסרט ישראלי, העובדה שהוא הופק בשיתוף קשת והיה פרויקט עם פרטנציות מסחריות מלידתו הקפיצה לכולם בתעשית הקולנוע את הפיוזים – ובראשם לאיגודי היוצרים, שאני חושב שמאבקם ב"זוהי סדום" היא טעות פטאלית לתעשייה המקומית. זה מגיע מהתפיסה הישראלית עתיקת היומין שתמיד הצלחתו של האחד באה על חשבון הצלחתו של האחר, ולכן יש צרות עין עצומה כלפי מצליחנות. במקום שיובן שההפך הנכון: הצלחתו של האחד מעודדת את הצלחתו של האחר. זה שרואה היום בגיל 15 את "זוהי סדום" יהיה זה שבגיל 30 ילך לראות את סרטו השמיני של יוסף סידר, ואז הסרט יביא 600 אלף צופים ולא יתקע על תקרת הזכוכית של ה-200,00, כי הקהל יגדל ויתבגר.

 

ולצורך העניין, "זוהי סדום" – מיבול השנה שעברה – הוא מטאפורה בלבד. פשוט כי היא מוכיחה שזה לא הקהל שבעייתי פה, אלא מי שמגיש לקהל את התפריט. מה שמביא אותי לסעיף המבאס הבא:

 

3. הסרטים. איך סרט מצליח? פרסום, פרסים וביקורות טובות יביאו לקופות, נגיד, את 12,000 הצופים הראשונים. ואני נדיב כאן, כנראה. כל הצופים הבאים יגיעו רק כשחבריהם ייצאו מהסרט וימליצו להם לצפות בו. זה לא עובד ככה ב"רובוטריקים", זה כן עובד ככה במה שנקרא ארט-האוס, סרטי איכות, סרטים הפונים לקהל מבוגר ובררני, שדורש שמישהו ימיין לו את מעט הסרטים שהוא טורח לראות בשנה ויילך רק לסרטים שהם בבחינת "חובת צפייה". למרות הסוף האמורפי של "הערת שוליים", אנשים יצאו מהסרט בהתפעמות, והעבירו אותה הלאה. ולמרות שחיבבתי את המינוריות המאופקת של "אדון פידלמן" אין לי ברירה אלא לדווח שכל מי שדיברתי איתו בשבועות האחרונים – בבחינת "הקהל הרגיל", לא מבקרי קולנוע ואנשי התעשייה – יצא מהסרט נורא מבואס, ולכן הסרט נעצר בקופות. זה לא אומר ש"פידלמן" איו סרט טוב, הוא רק אומר שהוא סרט שמתאים יותר לטעמם של שופטי פסטיבלים ופחות לטעמו של הקהל הרחב. אף אחד לא אומר שכל סרט חייב לפנות לקהל הכי רחב. ואם "פידלמן" ו"אחותי היפה" מופצים בדיוק באותו סדר גודל של "הערת שוליים" ברור מאליו שהם יביאו כמות קטנה יותר של צופים. וזה מוביל אותי לעניין הבא:

 

4. המפיצים. זה תפקידו של המפיץ להעריך באופן בוטה וכנה מה לדעתו גודלו של קהל היעד, וליצור טקטיקה הפצתית המותאמת לקהל היעד. זה מה שמפיצים עושים. אם אתה מפיץ עשרה סרטים בשנה מתוך תחושה שכל אחד ואחד מהם יביא מאה אלף צופים ומעלה, ורק אחד מהם מביא את המספר הזה, אתה פשוט לא טוב בעבודתך. אני חושב שהשנים האחרונות הוכיחו שהקולנוע הישראלי התמקצע ביצירת סרטים שפוטנציאל הקהל המקומי שלהם הוא 50,000: אני מעריך ש"פידלמן" ו"אחותי היפה" יעצרו בערך שם. אז ההפצה של הסרטים האלה צריכה לכוון לקהל כזה: פחות עותקים, פחות פרסום. הרי הצלחה כלכלית (בארץ) היא פונקציה של כמות הכסף שהושקעה בעצם ההפצה. אם דני וולמן הביא כ-20,000 צופים על ידי הפצת גרילה של "גיא אוני" עם כארבעה עותקים בלבד, זו הצלחה עצומה. עם 36,000 צופים, "המפתח של שרה" שמופץ בכמות קטנה של עותקים זו הצלחה גדולה מאוד. אם "פידלמן" היה מופץ בששה עותקים ומביא 40,000 צופים, כל התיוג של הצלחה/כשלון היה מתכוונן אחרת. אלא שכרגע יש רק שתי תקטיקות הפצה בארץ: או תחת אדרי עם 20 עותקים ופרסום מאסיבי, או בשני עותקים בסינמטקים עם סטריפים פה ושם. אין אמצע. וזה חבל, כי היו בשנים האחרונות כמה מפיקים שהצליחו ליצור הפצה קטנה וחכמה שהניבה תוצאות יפות: "מדוזות", "ואלס עם בשיר", "עג'מי". אבל פרט להם, אין אמצע – או הפצה ענקית, או פצפונת – כי אין מי שיגיד ליוצרים ולמפיקים מה הסרט שלהם באמת שווה – לא אמנותית, אלא מסחרית. למשל: "השוטר" הוא סרט נפלא בעיני. השני הכי טוב שראיתי השנה, והכי טוב מתוך יבול תשע"ב שכבר ראיתי. אבל זה סרט שפוטנציאל הקהל שלו, לדעתי, מאוד מצומצם. זה חייב להיות מובן לכל מי שמטפל בסרט. זה לא אומר שלא יכול לקרות דבר פלאי והסרט יהפוך ללהיט עצום, אבל אין שום הגיון בלהפיץ אותו כבלוקבאסטר. זה סרט איכות, בוטיקי, שפונה לקהל מאוד אנין ומתוחכם, עם טעם מאוד ספציפי, ואפילו קהל בן דור מאוד מסוים. אם הסרט יכוון לקהל שאוהב סיפוקים קלים ונוחים בקולנוע הסרט יעורר זעם בקרב צופיו.

 

ולפעמים, זה פשוט מסתורין. מה הפוטנציאל המסחרי של "אורחים לרגע", עוד סרט נהדר שתכף ייצא למסכים? סרט שנון, מצחיק, סקסי, שדווקא כן מתאים לקהל שלא מחפש אתגרים. אבל גם סרט מינורי בקנה המידה שלו. צנוע. ונדמה לי שההפצה צריכה לשקף את אופי הסרט, כדי לא ליצור מכירת-יתר חלילה, פרסום כוזב. וזו עבודה של מפיץ. כי היוצר? הוא תמיד יחשוב שהסרט שלו הוא אוניברסלי ומתאים לכולם.

 

אז בסופו של דבר, הקהל הישראלי מגיב באופן צפוי ובריא למדי לתפריט שמוצע לו. והקהל לא טיפש. הקהל חכם ועם חושים חדים (על פי רוב). הקהל (הרחב) רוצה שיענגו אותו, שירגשו אותו – באמצעות צחוק או בכי. האמנים (ישראלים), לעומת זאת, לא תמיד רוצים לתת את העונג הזה. לתת לקהל מה שהוא רוצה נתפס כאן במחלה אמריקאית. זו זכותם (ולעיתים זה מוביל ליצירות אדירות), אבל הם חייבים לעשות את זה במודעות שזה בא על חשבון הקהל.

 

והיו שנים, לא רחוקות כלל, בהן היו ארבעה סרטים שהביאו מעל 200,000 צופים. כי יצא במקרה שיצאו ארבעה סרטים שהקהל התמוגג מהם.

 

אלא שנדמה שליוצרי הקולנוע בארץ יש פוביית קהל. העובדה שאדם סנדרסון לא רץ מיד לעשות "זוהי סדום 2 " היא עדות מובהקת לכך בעיניי. זה שערן קולירין לא רץ לעשות מיד עוד מעין "ביקור התזמורת" היא גם עדות לכך. סרטים מצליחים (מדי) מקבלים בארץ עיקום אף. זה מה שקרה ל"זוהי סדום", ל"בופור", ל"סוף העולם שמאלה", ל"ללכת על המים". יוצרים מכוונני-קהל כמו יוסף סידר, אבי נשר, ערן ריקליס ואיתן פוקס (וזה לא מקרי שרובם באים ממנטליות אמריקאית) זוכים לכתף קרה ומתנשאת (לא תמיד).

 

קרנות הקולנוע מצידן, מתנהגות קצת באדישות. הן, לכאורה, לא אמורות לעודד דווקא סרטים מסחריים. אלא לעזור ליוצרים לממש את הפוטנציאל האמנותי שלהם, שזה אומר גם לעזור להם להיכשל. אבל אני כן הייתי שמח שבשנה כמו השנה, עם 26 סרטים, יהיה תמהיל אחר של טעמים קולנועיים. אלא שהקולנוע הישראלי מתנהל ברנדומליות ובגחמנות. למרבה המזל, הוא גם מתנהל בעשור האחרון בכשרון גדול. אלא כשרון שאדיש לעובדה שתעשיית קולנוע בריאה זקוקה גם ללהיטים – לפחות ארבעה להיטים בשנה, הייתי אומר – כדי להדק את הקשר בין הקהל (לסוגיו השונים) והסרטים. אבל מי יודע איך עושים להיטים?

 

=================

 

עכשיו, חשוב להדגיש: כל הנ"ל, כמו כל מה שכתוב בבלוג הזה בנחרצות גדולה, הוא דעתי בלבד. ואם תשאלו אנשים אחרים ותהיה להם דעה אחרת. ויכול להיות שהיא תתגלה בסופו של דבר כנכונה יותר. הצדקה לכך שלכל אחד יש דעה הפוכה ואין אמת אחת (לפחות לכל מה שקשור בקולנוע) נמצאת באייטם הבא:

 

ב.

 

אן תומפסון, שעקבה אחרי דיווחי מטקס אופיר באנגלית בטוויטר אמש, העלתה אייטם המדווח על בחירתו של "הערת שוליים" לנציג ישראל לאוסקרים. והיא פותחת את האייטם שלה במשפט הבא:

 

"למדינת ישראל יש גישה נבונה לבחירת המועמד שלה לאוסקר: היא שולחת את מי שנבחר לסרט טוב ביותר בפרסי האקדמיה שלה". שזה הפוך לחלוטין ממה שאני כתבתי בפוסט הזה. הטענה שלי היא שגם ב"ועדה" המונה 900 חברים ולא תשעה חברים, יש לעיתים שיקולים זרים בבחירת הסרט הזוכה, ועוד ללא מנגנון ערעור. אבל זה משעשע העניין הזה, בו כל אחד מביט בשיטה של האחר וחושב שהיא נכונה וחכמה יותר מהשיטה שהוא מכיר מבית. טבע האדם, אני מניח.

 

 

נסכם את כל הדיון הנ"ל במשפטו התמיד רלוונטי של וויליאם גולדמן. כשזה מגיע לסרטים, הוא אומר, אף אחד לא יודע כלום. או במילותיו של מאיר אריאל בראש הפוסט.

 

20:10: טקס פרסי אופיר תכף מתחיל בחיפה. אני בבית על הספה בסלון, ובאולם קריגר פרוסים נציגי "סינמסקופ" שידווחו כאן בשידור חי מי זוכה במה ומי עושה מה. אז הישארו איתנו ורפרשו, כי תכף יתחילו ליפול עלינו פרסים.

 

השנה היה לא פשוט למצוא אנשים שיסמסו לי מהטקס. הקבועים שלי לא הטריחו את עצמם לחיפה, אז הייתי צריך למצוא אנשים שנוסעים. וכך, הגעתי השנה לכך ששלושה מועמדים לפרסי אופיר עוזרים לי בדיווחים הערב. אם הם פתאום יעלמו מהקו זה אומר שהם זכו, אני מניח.

 

20:20: בינתיים, הקוקטייל עדיין בעיצומו. וחלק מהמדווחים מעדכנים שהם עדיין בהסעה שיצאה מתל אביב לחיפה, והגיעו רק עכשיו אחרי שפע פקקים בכביש החוף.

 

20:24: האורות בלובי של אולם קריגר כבים, כדי לבשר לקהל להיכנס לאולם.

 

20:48: הטקס מתחיל. מוני מושונוב, מנחה הערב, על הבמה:

 

 

20:59, הפרס הראשון של הערב מחולק.

 

תסריט: יוסף סידר, "הערת שוליים"

 

יוסף סידר זוכה בפרס הראשון של הערב, על התסריט של "הערת שוליים"

 

21:03:

שחקן משנה: ליאור אשכנזי, "הערת שוליים".

 

ליאור אשכנזי לא הגיע לטקס. משה אדרי לקח את הפרס במקומו.

 

שחקנית משנה: ריימונד אמסלם, "אחותי היפה".

 

21:10: חגית יאסו שרה בערבית שיר מתוך "אחותי היפה".

 

עיצוב אמנותי: ערד שאואט, "הערת שוליים".

 

עיצוב פסקול: תולי חן, אלכס קלוד, ישראל דוד, "הערת שוליים".

 

אלכס קלוד (מימין) ותולי חן מקבלים את פרס על ההקלטה ועיצוב הפסקול של "הערת שוליים"

 

עיצוב תלבושות: רונה דורון, "הרקיע החמישי".

 

רגע רגע, זה פרס אופיר שישי לרונה דורון! מתקרבת לשיא של עינת גלזר-זרחין ואסי דיין.

 

איפור: אתי בן נון, אלינור גיגי, "כלבת"

 

21:25: אלברט אילוז מגיש לעורך ציון אברהמיאן פרס מיוחד על עבודתו.

 

מוזיקה: אבי בללי, "בוקר טוב, אדון פידלמן".

 

זה פרס האופיר השלישי של בללי (שזכה גם על "מוכרחים להיות שמח" של ג'ולי שלז), וזו שנה שניה ברציפות שהוא זוכה בפרס. בשנה שעברה הוא זכה על הפסקול ל"המדריך למהפכה" של דורון צברי ואורי ענבר.

 

יש לי תחושה שזה הולך להיות הפרס האחרון ל"פידלמן" הערב. אבל כל הכבוד לחברי האקדמיה שנתנו כאן את הפרס לבללי על עבודתו המשובחת ה"פידלמן" ולא על "אחותי היפה".

 

צילום: ירון שרף, "הערת שוליים"

 

זה פרס אופיר שני לשרף, שזכה גם על "שבעה". את שני הסרטים הוא צילם בסינמסקופ.

 

21:45.

 

עריכה: עינת גלזר-זרחין, "הערת שוליים".

 

זה נדמה לי או שגלזר-זרחין זכתה ביותר פרסי אופיר מכל אדם אחר בארץ? תכף אשב לספור. אוקיי: זה הפרס השביעי שלה! היא עכשיו בתיקו עם מי שהיה מחזיק השיא, אסי דיין (לא כולל פרס למפעל חיים). זו הפעם השניה שהיא זוכה על סרט של יוסף סידר ("מדורת השבט" קדם לו).

 

סרט תיעודי: "הדירה", ארנון גולדפינגר.

 

ארנון גולדפינגר זוכה על "הדירה"

 

בינתיים, אחרי 11 פרסים, התחזית שלי כמעט מושלמת (טעיתי בשחקנית משנה).

 

22:10: פרס מפעל חיים לאיז'ו שני.

 

איז'ו שני, המפיק של "גבעת חלפון אינה עונה" ובעלה של נורית שני, מקבל פרס מפעל חיים

 

הפינאלה לפנינו: שחקן, שחקנית, במאי, סרט.

 

22:25: נאום הפרידה של מרק רוזנבאום מהאקדמיה.

 

 

שחקנית: אוולין הגואל, "אחותי היפה".

 

שחקן: שלמה בראבא, "הערת שוליים"

 

 

בדיוק לפני עשר שנים, ב-2001, זכה מוני מושונוב בפרס אופיר על "חתונה מאוחרת". וליאור אשכנזי על שחקן משנה בתור בנו. ועכשיו: בראבא זוכה בפרס אופיר, וליאור אשכנזי בתור בנו. ומוני מושונוב מנחה.

 

הזכייה של בראבא בפרס משמחת אותי באופן אישי בכל כך הרבה רבדים. אין לי מושג איך להתחיל ולתאר כמה אני אוהב את האיש הזה.

 

במאי: יוסף סידר, "הערת שוליים".

 

זהו פרס האופיר החמישי שסידר זוכה בו. הוא זכה באחד על "ההסדר" (תסריט), שניים על "מדורת השבט" (תסריט ובימוי) ועכשיו עוד שניים על "הערת שוליים".

 

23:00: מעדכנים אותי בסמ"ס – "חפירות של לימור לבנת". תהרגו אותי אם אני מבין למה לימור לבנת צריכה להופיע בטקס פרסי אופיר.

 

סרט: "הערת שוליים".

 

סיכום הפרסים: "הערת שוליים" – 9. "אחותי היפה" – 2. "בוקר טוב, אדון פידלמן" – 1. "ברקיע החמישי" – 1.

 

ומחזית הספה בבית: המועמדים קרסו ולא הצליחו לדווח, למרבה המזל היו לי גיבויים. המון תודה לרועי ורנר, הבמאי של "2 בלילה", על הצילומים שהעביר ועל הדיווחים, ולשאר נציגות "סינמסקופ" בחיפה.

 

תם הטקס. עכשיו צריך לשבת לראות את השידור הטלוויזיוני, לראות אם היו רגעים יפים או בדיחות מוצלחות.