על "פינה" כתבתי כבר כאן לפני שבוע. עוד קצת עליו, וגם על החדש (והמאכזב) של נני מורטי.

"פינה".

וים ונדרס התמהמה כל כך הרבה עם הסרט שתיכנן לעשות עם הכוריאוגרפית פינה באוש עד שהיא הלכה לעולמה ונותר לו לעשות סרט לזכרה. "פינה" הוא למעשה וידיאו-דאנס ארוך שמכיל קטעים מעבודות שבאוש יצרה עם קבוצת המחול הגרמנית שלה. מכיוון שאין לי מושג קלוש במחול, עבורי "פינה" הוא פשוט סרט אקספרימנטלי אחד ארוך שערכו העיקרי היא הוויזואליות המרהיבה שלו. זה אחד הסרטים עם השימוש הנפלא ביותר בתלת מימד, וונדרס עושה בטכנולוגיה הזאת שימוש מחוכם: הוא מתחיל וסוגר את הסרט בצילום באולם תיאטרון, אולי כדי להזכיר לנו שבשעה שהתלת מימד בקולנוע הוא גימיק, הרי שבתיאטרון ובמחול תלת המימד הוא חלק בלתי נפרד ממהות האמנות. אבל עד מהרה ונדרס מוציא את הרקדנים מאולם התיאטרון וממקם אותם בסיטואציות אורבניות שונות. המפגש בין המחול, התלת מימד והארכיטקטורה שמקיפה את הרקדנים הופך את "פינה" לסרט שהעיניים לא שובעות ממנו. על פי רוב ברקע הריקוד ממקם ונדרס מבנים מתכת ענקיים. מסילות, רכבות, עמודי חשמל, גדרות ושאר קונסטרוקציות – חיבור בין ברזל לבשר, בין הסטטי לנע, בין הטבעי למלאכותי. ובהנחה שאתם, כמוני, לא בקיאים בשפת הריקוד, הרי ש"פינה" הוא דוגמה נדירה לסרט שמגיע לאולמות הקולנוע המסחריים ודורש מקהל לשבת מולו כמאה דקות מבלי להעניק לו גרם אחד של סיפור ועלילה, או דמויות. הרגש הוא כולו אסתטי, חווים אותו מהעיניים או מהבטן, או מהמוח, אבל אין כאן שום נראטיב להיתלות בו (חוץ מפנכות קטנות של ראיונות עם הרקדנים המספקים הצצה אל עולמה של באוש). מבקרי קולנוע ובאי פסטיבלי קולנוע מכירים היטב סוג כזה של קולנוע – אלטרנטיבי, ניסיוני, מופשט – אבל מפיצי הקולנוע בארץ מגוננים על קהלם העין מפני סרטים כאלה. אז הנה, באדיבות ונדרס ובאוש והתלת מימד, אחד כזה חמק פנימה אל לוחות השיבוץ. לכו להתענג עליו.

"יש לנו אפיפיור".

"יש לנו אפיפיור", סרטו החדש של נני מורטי, הוא אחת האכזבות הגדולות הראשונות שלי מעונת סרטי הסתיו (הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן). מורטי הוא במאי מבריק וחריף ועדין ורגיש. את סרטו הקודם כבמאי, "התנין", העדיפו אנשי קולנוע לב שלא להביא ארצה, אולי מתוך מחשבה שסאטירה העוסקת במאבקי הכוח בממשלתו של סילביו ברלוסקוני לא יעניין את הקהל הרחב. טעות: הסרט, שמוקרן מדי פעם בערוצי הסרטים בטלוויזיה, הוא מצחיק, חכם ומבריק. לפני עשר שנים הוא הביא לנו את "חדרו של הבן", פורטרט שובר לב על שכול, אובדן והחלמה. וכעת? "יש לנו אפיפיור", שבאופן מפתיע כן מגיע להקרנות בישראל למרות שהוא סאטירה על המתרחש במסדרונות הוותיקן, עם בחירתו של אפיפיור חדש.

תחילת הסרט דווקא מבטיחה טובות. מורטי מעז לגעת בטאבו הקתולי ומציג את הקונקלבה, התכנסות הארכיבישופים בקפלה הסיסטינית בוותיקן לבחירתו של אפיפיור חדש, לאחר מותו של הקודם. מתברר שמבעד לעיניו החילוניות של מורטי אין במעמד הזה הרבה קדושה, אלא בעיקר הרבה פוליטיקה. אבל מורטי מפגין אמונה: רוב הארכיבישופים בקונקלבה נושאים עיניים לקדוש ברוך הוא בתפילה – "שזה לא יהיה אני". מתברר שלא רבים רוצים להיות המנהיגים הרוחניים של מיליארד מאמינים. מורטי מחמיץ רגע מעניין של פוליטיקה פנים-ותיקנית: איך קורה שמתוך חמישה פייבוריטים לבסוף נבחר מועמד שאיש בכלל לא היה מודע לקיומו. אבל זה מה שקורה: הארכיבישוף מלוויל (מישל פיקולי) נבחר לאפיפיור, חוטף התקף חרדה ובורח מהוותיקן. עד כאן הכל טוב. כאן, העסק מתפרק. מסעו של האפיפיור הנבחר ברחובות רומא יכול היה להכיל רגעים יפים של השראה הדדית והתעוררות פנימית (יש מעט מזה: מתברר שהאפיפיור רצה בעצם להיות שחקן, והוא שולט בצ'כוב על בוריו). ובמקביל, שאר הארכיבישופים נעולים בוותיקן, אסור להם לצאת, אז הם מארגנים טורניר כדורעף בראשות פסיכולוג בגילומו של מורטי עצמו (דמות מיותרת לחלוטין שלא מוסיפה דבר לסרט). בסופו של דבר כל הדמויות יוצאות מהסרט בדיוק כפי שהן נכנסו, אין התפתחות, אין קתרזיס, אין הארה, אין אפילו עוקצנות או חריפות. מה נותר? בגדים יפים. אבל בשביל זה, אפשר להסתפק ב"פינה".

הצרפתים בחרו את נציגם לאוסקר: הסרט "הכרזת מלחמה" העוסק בזוג שמתמודד עם הגידול במוחו של בנם התינוק. את הסרט כתבה וביימה ולרי דונזלי, שגם משחקת בתפקיד הראשי. תקציב הסרט (1.7 מיליון דולר) די דומה לתקציב של "הערת שוליים" (ואני מניח שרוב הסרטים שיהיו מועמדים לאוסקר השנה ינועו בסביבות התקציב הזה), והסרט שהוקרן ב"שבוע המבקרים" של פסטיבל קאן (מול "הנותנת" של הגר בן-אשר), הפך ללהיט ענק למדי בפריז בשבועות האחרונים.

אבל שווה להתבונן לרגע איך הצרפתים בוחרים את נציגיהם לאוסקר. האם הם בוחרים בסרט שזכה בסזאר? האם הם שולחים סרט שהם יודעים שלא עומד בתקנון של האקדמיה אמריקאית? לא. הם מכנסים ועדה בת ששה אנשים והם בוחרים. מי היו בוועדה השנה? מנהל פסטיבל קאן, תיירי פרמו; נשיא פרסי הסזאר, אלן טרזיאן; השחקנית ז'אן מורו; הבמאים ברטרן בלייה ולוק ז'אקה; וראש ה-CNC (הכתרי שחורי של צרפת), פיליפ פולה-ויאר.

יתכן ו"הכרזת מלחמה" יזכה גם בסזאר, אבל אם זה יקרה זה יהיה רק בפברואר-מרץ. וכמו רוב המדינות ששולחות סרטים לאוסקר, גם בצררפת יש הפרדה מוחלטת בין בחירת שגריר המדינה לאו"ם הקולנוע בהוליווד, ובין בחירת קהילת הקולנוע בסרט אותו היא מגדירה "הטוב ביותר של השנה".

על "ידידים פלוס" כתבתי כבר כאן לפני שבוע. הנה עוד קצת עליו, בצימוד ל"מטורף, טיפש, מאוהב", שני סרטים שבגלל שראיתם אותם באותו שבוע כנראה שתמיד מעתה אתבלבל ביניהם ובשניהם למדתי שללכת עם ג'ינס, סניקרס וגאפ זה ממש אסור, אלא אם כן אתם סטיב ג'ובס או מארק צוקרברג.

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.9.2011

למרות שמבחינה עלילתית אין ביניהם דמיון רב, אני מצאתי הרבה נקודות השקה בין "ידידים פלוס" ובין "מטורף, טיפש, מאוהב". קודם כל, מבחינת הז'אנר: שני הסרטים ניתנים לתיוג כקומדיות רומנטיות, ועוד מהזן העכשווי של הז'אנר – מאוד מיני (אבל בלי מין, כמובן, כי באמריקה גם המופקרות היא שמרנית), לא נרתע מוולגריות, קצת פרחי לפרקים. אבל שניהם מכילים תסריטים פשוט מענגים, גם במבנה שלהם וגם בדיאלוגים. ושניהם פשוט היו נהדרים בעיניי, למרות שאני חייב לסייג ולהודות בהכנעה: כן, אלה סרטים שעלילותיהם והעשייה שלהם מוכרות, ממחוזרות וממוסחרות, צפויות, ידועות מראש, עובדות על פי תבניות ונוסחאות. ובכל זאת, בכל אחד מהם יש משהו פנימי שמתחבא בכל התעשייתיות הסכרינית והוולגרית, שמחביא בחובו איזו אמת יפה וכואבת שיש בה כנות, אם טורחים לחפש אותה. ושני הסרטים מגיעים מיוצרים שאני חושב שצריך להסתקרן מהם מאוד. הם מקצועניים במה שהם עושים, אבל יש להם גם משהו נוסף משל עצמם שכדאי לעקוב אחריו.

"מטורף, טיפש, מאוהב"

דן פוגלמן הוא הגיבור החדש שלי. פוגלמן, תסריטאי, התחיל את דרכו במטחנת הבשר של סרטי האנימציה של דיסני. שם מנערים ממך כל יחודיות אישית, אבל מלמדים אותך איך צריך לתקתק תסריט מושלם. למשל, "בולט", פרי עטו. תסריט מושלם. בית ספר לאיך בונים סרט. אבל נטול אישיות. ואז, הברקה: פוגלמן כתב את אחד מסרטי האנימציה הכי טובים של דיסני זה עידנים: "פלונטר". סרט נהדר, מלא המצאות ושנינות וקצב. ועם הברקה: הגיבורה הראשית שלו, רפונזל, אמנם שווקה לבנות השש כנסיכה רגילה של דיסני, אבל הוריהן של בנות השש ידעו את האמת: מדובר בדמות הנוירוטית הראשונה שאי פעם כיכבה בראש סרט אנימציה של דיסני (עד כה, הנוירוטים הוגלו לתפקידי המשנה הקומיים – טימון מ"מלך האריות" או התוכי מ"אלאדין", או השעון מ"היפה והחיה"). ועתה הגיע הזמן של פוגלמן לכתוב סוף סוף משהו לבני גילו. התוצאה היא "מטורף, טיפש, מאוהב" שהוא פשוט סרט מקסים ולבבי מאין כמוהו, שהלב שלו פועם בדיוק במקום הנכון (והסצינה של אמה סטון מתפרקת לריאן גוסלינג לפני שהם אמורים להיכנס למיטה פשוט זהה לסצינה שבה רפונזל מתפרקת לפלין אחרי שהיא יוצאת בפעם ראשונה מהמגדל שלה).

ראשית, מבחינתי, זה קודם כל (שוב) בית ספר לתסריטאות. אם ראיתם את הטריילר לסרט, אתם פחות או יותר יודעים מה הסיפור, איפה הוא מתחיל ולאיזה כיוון הוא הולך, אתם מגיעים מסודרים מבחינת ציפיות, יודעים שהכל יסתדר ורק מקווים שזה יהיה משעשע בדרך. אבל פוגלמן, במקצועניות מדויקת, מצליח לנער את המערכה השלישית כהוגן (והמערכה השלישית היא תמיד, אבל תמיד, נקודת המכשול של כל, אבל כל, הסרטים הישראליים, סתם שנדע ללמוד מהמומחים) ולסבך שם את העניינים כהוגן בדרכים לחלוטין לא צפויות – כולל אפילו טוויסט קטן וממש מתוק – כדי להביא אותנו אל הסף הצפוי, אבל לאו דווקא בדרך שציפינו להגיע אליה. אמנם, יש כמה וכמה סצינות – בעיקר לקראת הסוף – שמרגישות קצת מכאניות ובנאליות, אבל פוגלמן שולף את כלי הנשק שזמינים לתסריטאים עכשוויים כדי להתמודד איתן: מודעות עצמית. סטיב קארל, המגלם גבר נבגד שאשתו (ג'וליאן מור) נפרדת ממנו, בעיקר מרגיש שהוא חי בתוך קלישאה. קלישה של סרטים, של טלוויזיה, של כתבות בעיתוני נשים. אז פוגלמן לוקח את כלל הציפיות שלנו, ולא מעט מהקלישאות, ומשתמש בהן, גם כדי להזכיר שהסיבה שקלישאה הפכה לכזאת, יא כי יש בה גרעין של אמת. לעיתים זה יוצא שנון, לעיתים זה – ובכן – קלישאתי מדי. אחד הדברים המבריקים ב"מטורף, טיפש, מאוהב" הוא שלהבדיל מסרטים הוליוודיים תעשייתיים רבים, הסרט הזה עושה ניים-דרופינג למותגים רק כדי לקרוע אותם לגזרים: גאפ? אסור. נעלי ניו באלאנס? אסור. מקדונלדס? אסור.

אבל יש ב"מטורף, טיפש, מאוהב" ערך נוסף: הסרט למעשה עוסק בשברוני הלב של בני שלושה דורות. יש זוג בגיל הטפש עשרה, זוג בגיל העשרים פלוס, וזוג בתחילת גיל הארבעים. שלושת הזוגות יגלו שלא משנה בן כמה אתה ומה הניסיון שלך, שאהבה זה כואב, ומייסר, אבל גם נפלא ומשמעותי. זה מאותם סרטים שמדברים באופן גלוי על כך שמה שאנחנו קוראים לו "אהבה" או "רומנטיקה" הם למעשה מערכות במלחמה הארוכה והנצחית שבין גברים ונשים. ריאן גוסלינג, המגלם דון ז'ואן מקצועי שיודע את סודות הפיתוי והכיבוש, מכריז באופן מתריס שבמלחמה שבין הגברים והנשים, הגברים ניצחו (מתי? מרגע שנשים התחילו להפוך ריקודי מוט של מועדוני חשפניות להתעמלות אירובית לגיטימית). אבל כל הגברים יגלו שגם אם הם חושבים שהם ניצחו במלחמה, הדבר הנכון הוא פשוט להרים ידיים ולהיכנע. בזכות הבימוי העדין של הצמד גלן פיקרה וג'ון רקואה (שכבר התגלו כבמאים שנונים מאוד ב"אני אוהב אותך פיליפ מוריס") – והעובדה שדווקא צמד במאים המזוהים דווקא עם קולנוע קוואזי-קווירי מטפלים בסרט כה הטרוסקסואלי, צובעת אותו בכמה וכמה גוונים לא צפויים (ואין בו, למשל, את דמות המשנה ההומואית הצפויה, כזו שדווקא כן צצה בסרט הבא שבו נעסוק בעמוד זה) – ובזכות השימוש במוזיקה שהולכת נגד הזרם, "מטורף, טיפש, מאוהב" נראה כמו קומדיה רומנטת שגרתית – נגיד, מבית היוצר של ג'אד אפטאו – אבל יש בה דוק של תוגה אלטרנטיבית, שגורמת לו להיראות לרגעים מעודן כמו סרט עצמאי, ולא כמו עוד קומדיה הוליוודית שגרתית.

"ידידים פלוס"

"קלישאה" היא גם אחת המילים הנפוצות בדיאלוגים של "ידידים פלוס". מבחינות רבות, הסרט הזה מנסה לטפל באהבה בעידן התרבותי המודרני באופן דומה ל"מטורף, טיפש, מאוהב", אבל הוא מחצין את עצמו הרבה יותר. הסרט הזה חי בתוך עולם של סרטים. הוא עוסק בזוג שרק רואה קומדיות רומנטיות כל היום ומבין שהסרטים האלה מעוותים את תפיסת עולמו. שהיא לא באמת קתרין הייגל והוא לא באמת ג'ורג' קלוני. וגם כשהם רואים סרט בטלוויזיה זו מעין פרודיה על סרטים – מעין מערכון בתוך הסרט – עם ג'ייסון סיגל. והם רוצים לעשות הכל כדי לברוח מהקלישאה, וכמובן שהם לא מצליחים. מבחינת הרעיון יש כאן שידור חוזר לסרט ההוא עם אשטון קוצ'ר ונטלי פורטמן שכבר פרח לנו מהראש – עוד ניסיון לתהות האם ידידים יכולים לערבב סקס לחברות שלהם מבלי לאבד את חברותם. אגב, אני אחסוך לכם את ההתלבטות: משחר הקולנוע ועד היום תשובה היא תמיד "לא". אבל לא משנה, הרי ברור לנו שגיבורי הסרט נועדו להיות ביחד ורק הם עיוורים לכך. אבל בשעה שבקומדיה הרומנטית הקלאסית הזוג הזה אמור לריב כל הזמן מבלי לשים לב שהם בעצם עוד שניה מתאהבים, בקומדיות תוצרת 2011 הזוג הזה רק עושה סקס כל הזמן, וגם כאן, מבלי לשים לב שבעצם הוא אמור להתאהב.

וויל גלוק, שכבר הפתיע לטובה ב"באה בקלות", מביים את "ידידים פלוס" בקינטיות מסחררת. הסרט הזה טס בספרינט כשהוא מתמסטל לגמרי על הסם הזה שנקרא "ניו יורק". זה סרט שמתענג על ניו יורק ומשתמש באמפייר סטייט בילדינג באופן שמזכיר את הדרך שסרטים רומנטיים צרפתיים משתמשים במגדל אייפל. ומכיוון שזה סרט שכל הזמן מודע לעצמו, הוא ממש מקסים ברגעים שבהם הוא פשוט גולש כמעט למיוזיקל. מהבחינה הזאת הוא רחוק מרחק שנות אור מ"קשר לא מחייב" (כן, כך קראו לסרט ההוא עם קוצ'ר ופורטמן, לא באמת פרח לנו מהראש) ויותר מזכיר את החינניות המידבקת של "500 ימים עם סאמר". ובעצם, הוא פשוט הסרט הכי מצחיק כרגע, עם כמה בדיחות ממש מצוינות.

פסטיבל טורונטו יגיע מחר לסיומו. ג'פרי וולס מסכם מה היה לנו שם: "בראד פיט ו'מאניבול'… (יאדה יאדה יאדה) … ג'ורג' קלוני ו'משחקי השלטון' …. 'היורשים', 'פרידה', 'הארטיסט', 'בושה', 'שיטה מסוכנת', 'אלברט נובס', 'מיס באלה' … (יאדה יאדה יאדה)… החמצתי גם את 'הערת שוליים' של יוסף סידר, אבל נדמה שהסרט הרשים את כל מי שדיברתי איתו. באופן עצום, אני מתכוון".

ו"אינדיווייר" מסכמים את טורונטו עם רשימת ארבעים הסרטים שקיבלו את הציונים הכי גבוהים ממבקריהם. אחד מהם הוא "הערת שוליים".

וגם ב"האפינגטון פוסט" מתלהבים מהסרט (וחפשו טעות מביכה של המבקר בפתיחת הטקסט שלו על "הערת שוליים" בו וא מתבלבל בין "בופור" ו"לבנון", ולמעשה חושב ש"הערת שוליים" הוא סרטו החדש של הבמאי של "לבנון").

במילים אחרות: צדקו אנשי "סוני פיקצ'רס קלאסיקס" שזיהו בקאן שצופים ומבקרים אמריקאים יתמוגגו מ"הערת שוליים", למרות שכמה מהמבקרים האירופאיים נותרו צוננים לסרט. וכך קורה שמבין מאות הסרטים שהוקרנו בטורונטו, "הערת שוליים" נספר במסגרת הקרם-דה-לה-קרם של הפסטיבל. ובעצם מיצב אותו – לצד "הארטיסט" ו"פרידה" (האירני) – כסרט זר שימשוך תשומת לב בעונה הקרובה באמריקה.

הפרס היחידי שמחולק בטורונטו הוא פרס חביב הקהל. חמש פעמים בשנים האחרונות, הסרט שזכה בפרס חביב הקהל בטורונטו זכה אחר כך באוסקר. מה שאומר שעל פי הדפוס הזה, פרס חביב הקהל יילך לאחד משלושת הסרטים עם סיכויי האוסקר הכי גדולים. שזה, ככל הנראה, אחד משלושת אלה: "מאניבול", "היורשים" או "הארטיסט".

=============

ו"בוקר טוב אדון פידלמן" התחיל את סבב הקרנותיו הפומביות שלשום, בשלהי הפסטיבל, ובעוד אנחנו מחכים לעוד ביקורות שיגיעו, טפטפה אחת פנימה מה"סטאר", העיתון המקומי של טורונטו.

ויוסי מדמוני לא מחכה לדי.וי.די: הוא מוציא כבר עכשיו סצינה שירדה בעריכה כולל ערוץ פרשנות שלו. מדמוני עצמו מגלם בסצינה פקח חברת החשמל שמאיר לפידלמן עד כמה עמוק הוא הסתבך.

================

עשו לעצמכם פסטיבל קולנוע קטן: האתר MUBI מציע ששה סרטים – חמישה קצרים ואחד ארוך – לצפייה חינם מהמצאי של פסטיבל אולדנבורג. עד יום ראשון.

אני חייב להגיד: וואו. אם הייתי עכשיו בן 18 הייתי פשוט בוכה מהתרגשות מהמבצע הזה שיזם פסטיבל חיפה, שמציע לשני אנשים כניסה חינם לכל הסרטים פלוס מלון לעשרה ימים. הפסטיבל מחפש שני כתבי קולנוע צעירים, פריקים של קולנוע, שיתחייבו ללכת לכל הסרטים, לכל המסיבות, לכל האירועים, ולדווח מדי יום בווידיאו באתר של הפסטיבל על כל מה שקורה ("לא תאמינו! שיש קולר גמר את כל הענבים בחדר העיתונות"). אני אפילו הייתי מציע לעשות בינהם תחרות: מי מהם מצליח לשרוד עשרה ימים עם כעשרה סרטים ביום. ביום השלישי הם כבר יתחילו להיות חיוורים וכחולים בסרטונים ממחסור באור שמש וויטמין די. אבל לעכברי סרטים, זו מתנה אדירה.

אז מה צריך לעשות כדי לקבל תג, חדר מלון והזמנות וי.איי.פי לכל אירועי הפסטיבל (כולל מפגשים עם אורחי הפסטיבל)? לצלם את עצמכם בסרטון וידיאו בו אתם מסבירים למה אתם האנשים המושלמים למשימה, להעלות את הסרטון ליו-טיוב, ולשלוח את הלינק למייל haifafestival2011@gmail.com (עד 1.10.11).

אפשר להירשם גם דרך "וואלה", אם אין לכם בעיה עם כל התנאים המוקדמים שם.

ואם אתם השניים שנבחרים, הנה טיפ ממי שמגיע כבר כמה וכמה שנים לפסטיבל חיפה: יש לכם תג שמבטיח כניסה לכל ההקרנות וישיבה בשורת המוזמנים. אלא שיש הקרנות בהן אנשי הקופה שוכחים לשמור שורה פנויה למוזמנים ומוכרים לה את הכרטיסים, כך שלבעלי התגים אין איפה לשבת. ולפעמים גם שוכחים לעדכן את הסדרנים בכניסה לאולמות שיש שורה שמורה לבעלי תגים ושהם יכולים להיכנס לאולם. פסטיבל חמוד חיפה, אבל מבולגן. אז אם זו מעין משימת "הישרדות: הכרמל", גם התמודדות עם סדרנים עקשנים הם חומר לדיווח היומי. בהצלחה.

זוכרים את הפוסט הזה, בו קפצו לי הפיוזים כי אנשי יונייטד קינג לקחו שם שהצעתי כאן בבלוג בלי רשותי, לסרט החדש של ג'ורג' קלוני? ובכן, מים מתחת לגשר, כמו שאומרים האמריקאים. ששה שבועות חלפו וכל כך הרבה קרה בינתיים: יחצני יונייטד קינג התחלפו, הסרט המדובר הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה והוציא מרוב המבקרים קריאות אכזבה רמות, וכנראה שגם אנשי יונייטד קינג סוף סוף צפו בו וגילו שאין בו לא וושינגטון ולא תחתית, ושהשם ההוא כבר לא רלוונטי. אז יש לו שם חדש, ועכשיו סופי: "משחקי השלטון". זה המחשב של מבצעי צה"ל המציא את השם. הכניס את "משחקי הכס" מצד אחד ואת "צבעי השלטון" מהצד השני, ויצא לו "משחקי השלטון".

אבל בינתיים זהו דווקא סרט אחר של קלוני שמושך את כל תשומת הלב של המבקרים באמריקה. זהו "The Descendants" של אלכסנדר פיין, שמציב את קלוני כמועמד המוביל לזכיה באוסקר השנה, על פי חזאי האוסקר. ולפני חודש כשכתבתי עליו שלפתי מהשרוול שם בעברית בשבילו: "היורשים". היום התברר לי שזה אכן שמו הרשמי בעברית. צירוף מקרים, אני מניח.

אלא במוזיאון ישראל בירושלים.

קוראים לו "השעון" ויצר אותו אמן הווידיאו בהווה והדי.ג'יי בעבר, כריסטיאן מרקליי. לפני שנה הוא הוצג בביאנלה בוונציה, שם זכה בפרס הראשי, ועד אמצע אוקטובר הוא מוקרן באולם חשוך במוזיאון ישראל, בהקרנת HD מקסימה, כשהקהל יושב על ספות. והסרט הזה פשוט אדיר.

מרקליי הלך וקיבץ את כל קטעי הסרטים ביקום כנראה שבהם מופיע שעון, או שמישהו בסרט מציין מה השעה. לכאורה, תגידו, מה הביג דיל. בשביל זה צריך מוזיאון? יש לנו חמישה מונטאז'ים כאלה ביום ביו-טיוב. העולם מלא עורכי וידיאו עם זכרון צילומי ששולפים לך קישורים מפתיעים. אבל מרקליי שובר את השיאים. ראשית, כי הסרטון שלו לא נמשך חמש דקות, כמו סרטוני המונטאז' הנפוצים ביו-טיוב אלא 24 שעות. ושנית: כי הוא לקח את כל השעונים שהוא מצא בסרטים וסידר אותם לפי הסדר ואז הלך וסנכרן את הסרט לזמן האמת. הסרט הזה מתחיל בשעה 16:00 ומסתיים למחרת באותה שעה. ואם תיכנסו לסרט ב-8:30 בבוקר, תראו קטעי סרטים המתרחשים באותה שעה בדיוק. במילים אחרות, ממש כמו שכותרת היצירה רומזת: מרקליי לא יצר סרט, הוא בנה שעון ענק.

ועדיין, מבלי שרואים את הסרט אפשר להרים גבה תמהה: זהו? מלאכת איסוף וליקוט של שעונים מסרטים? משעשע, אבל האם זו אמנות? אז קודם כל, כבר כאן, מימדי העבודה לבדה הם סוג של טירוף שרק אמן כפייתי מסוגל להתמודד איתה – ושימו לב כמה אמנים הם אנשי איסוף ומיון כפייתיים. "השעון" מכיל כ-7,000 קטעי סרטים, מישנים מאוד ועד חדשים מאוד, ומכל העולם. אבל זה לבדו לא היה מספק כדי להפוך את "השעון" ליצירה גדולה. שנונה, כן. גדול, לא. אבל אז פשוט יושבים ומתבוננים בסרט האימתני הזה ומתחוור שמרקליי ועורכיו עשו עבודה מפעימה, לא של ליקוט אלא של עריכה. עבודת חיבור הקטעים יוצרת רצף אחד עצום של התרחשויות שכאילו משוחחות ביניהם. מישהו מחייג בשעה 16:45 בסרט ישן בשחור לבן, ובאותה שעה מישהו אחר ניגש לענות לטלפון בדיוק באותה שעה בסרט חדש. החיבורים כה עדינים שאכן נוצרת תחושה של המשכיות, של יצירה ביצירה רצופה אחת ולא במונטאז' של אלפי קליפים קצרים.

אני נקלעתי להקרנת הסרט הזה במקרה בעת ביקור במוזיאון. צפיתי בערך בשעה מתוך ה-24. אתמול המוזיאון היה פתוח כל הלילה והסרט הוקרן במלואו (אני סקרן לדעת האם היו צופים באמצע הלילה). הכניסה בשעות שהמוזיאון סגור לקהל היתה בחינם. וזה יקרה שוב ב-18.9, יום ראשון, החל מ-16:00. אני תוהה האם אפשר בכלל לצפות בסרט במשך 24 שעות, והאם יש טעם. השעה שצפיתי בה עשתה חשק לעוד, אבל לכמה עוד. ואם אתם סינפילים, זה גם חתיכת שעשועון: כמה מקטעי הסרטים החולפים מולכם אתם מצליחים לזהות? ואם אתם מכירים את הסרטים, זה גם מסדר לכם את העלילות שלהם מבחינה כרונולוגית, פתאום אלמנט הזמן והשעה בסרטים נראה חשוב. כך, למשל, פתאום שמתי לב שהספינר של גאף ודקארד ב"בלייד ראנר" ממריא ב-16:45 אחה"צ, למרות שנראה שזה לילה גמור (הרי לוס אנג'לס של 2019 ב"בלייד ראנר" שרויה בעלטה ובגשם תמידיים בגלל הזיהום, לכן גם סצינות הבוקר חשוכות). ודקה אחר כך: גארי קופר ואודרי הפבורן ממהרים לרכבת ב"אהבה אחר הצהריים" של בילי וויילדר. ובאותה שעה בניו יורק, סטיב מרטין יושב בישיבה אינסופית כשהוא לחוץ להגיע בזמן לשדה התעופה כדי לתפוס טיסה הביתה לשיקגו לחגים ב"תקועים בדרך" של ג'ון יוז. מרקליי ועורכיו מצליחים להצליב מבטים בין הדמויות בסרטים השונים, כאילו כולם מנהלים בין עצמם שיחה אילמת של הבנה, כולם לחוצים להגיע לאנשהו, אצל כולם הזמן הוא אישו, והשעון הזה מתקתק בלי סוף.

אני מחכה שמרקליי ימזער את העבודה הזאת ויהיה אפשר לתלות אותה על הקיר במטבח, שעון קולנועי נצחי. אבל בינתיים, כנראה שבגלל ענייני זכויות יוצרים (רק עניין הזכויות ליצירה הזאת זה סוג של יצירה בפני עצמה) אין ל"השעון" שום קליפ זמין ביו-טיוב, למעט רגעים שאנשים צילמו בסלולרים שלהם והעלו שלא ממש עושים חסד עם החוויה.

נוני גפן בתפקיד הרצל ב"אף פעם לא מאוחר מדי" של עדו פלוק

אנחנו תכף מציינים שנתיים למעקב שלנו אחרי הפקת "אף פעם לא מאוחר מדי", משלב גיוס כספים, דרך הצילומים, ועד עבודת הפוסט-פרודקשן. ועכשיו, מה שבעיניי הוא אולי החלק הכי קשה: הבאת הסרט הגמור לציבור. אז הנה, אחרי הפסקה של שבעה חודשים, יש עדכון חדש מאת עדו פלוק, יוצר הסרט, שעכשיו צריך להתמודד עם הבשורה שסרטו יוקרן בבכורה בפסטיבל חיפה, ועם פניה נוספת לערב את הקהל בתהליך היצירה של הסרט:

אז זהו. הקרנת הבכורה של "אף פעם לא מאוחר מדי" תיערך בפסטיבל חיפה. הלואי ועכשיו אפשר היה לנוח ולהגיע לפסטיבל כאורח. להתלבש יפה, ללחוץ ידיים, ולהינות מהאיחוד המחודש של כל המשפחה הענקית שעשתה את הסרט הזה. אבל מסתבר שהעבודה רק מתחילה. עכשיו צריך לעצב פוסטרים, לדאוג לגלויות שיישלחו, להכין טריילר, הקרנה חגיגית למשקיעים, לבנות תכנית שיווק ויחסי ציבור, להגדיל כמה שאפשר את מעגל האנשים ששמעו על הסרט, ובעיקר – להחליט כיצד להפיץ סרט כמו שלנו בישראל וכיצד למצוא את הקהל שיהנה ממנו. כל העבודה, יש לציין, רובצת על כתפיים צנומות שזה להן הניסיון הראשון בדברים מסוג זה. נשמח מאוד לשמוע מכם רעיונות מקוריים, דרכים חדשניות, ובכלל, נשמח לשמוע מכם הצעות למה סרטים ישראליים קטנים צריכים לעשות כדי למצוא את הקהל. תגובות כאן. ואל תשכחו לעקוב אחרינו בדף הפייסבוק של הסרט.

נתראה בחיפה!

שתי משאיות תאורה תפסו הבוקר מקומות חניה יקרים מפז ברחוב מאנה, מול בית שלי, שם בבית מספר 17 כניסה א' התקיים היום יום צילום לסרט "צירלסון יוצא לפנסיה", סרטו הראשון של במאי התיאטרון מיכה לבינסון כבמאי קולנוע. אבי קושניר הוא נהג אוטובוס שיוצא לפנסיה, יבגיה דודינה היא אשתו, ששון גבאי הוא המאהב שלה, ובין השלושה נוצרת צורה גיאומטרית תלת זוויתית.

=================

הסרט החדש של האחים וושאובסקי יתחיל ביום שישי את צילומיו. רגע, זה דורש פירוט. האחים וושאובסקי הם כעת כבר אנדי ולאנה, וכבר לא אנדי ולארי, אז זה צריך להיות ברור. ואת סרטם החדש הם מביימים לא בזוג אלא בשלישיה: טום טיקוור הצטרף אליהם לכתיבה ומצטרף אליהם לבימוי. למעשה, הסרט יצולם כשתי הפקות נפרדות: טיקוור יהיה אחראי על חלק, והאחים על חלק. מדובר ב"Cloud Atlas", עיבוד לספרו של דיוויד מיטשל, שעובר בין תקופות – עבר עתיד – יבשות ומציאויות. טום הנקס והאלי ברי לוהקו לתפקידים הראשיים. הסרט מומן כולו באופן עצמאי על ידי חברות אירופאיות ומכירות מוקדמות להפצה ברוב העולם. וורנר יפיצו את הסרט באמריקה וההפצה ברוב העולם היא בידיים של פוקוס פיצ'רז, מה שאומר שהסרט יופץ בארץ על ידי קולנוע לב. "אטלס עננים"? "מפת העננים"?

================

שניים מהסרטים המרתקים שמוקרנים כעת בארץ הם "פינה" של וים ונדרס ו"הדירה" של ארנון גולדפינגר. למעשה, שניהם סרטי תעודה. אבל יותר מפתיע: שניהם מצולמים ברובם בעיר הגרמנית וופרטאל, הפרבר הברלינאי שקל לזהות בזכות רכבת המונורייל התלויה שחוצה את מרכז העיר. שם שוכנת להקת המחול של פינה באוש, ולשם מגיע ארנון גולדפינגר בחיפוש אחר רמזים בקשר לחבר הנאצי המיסתורי של סבא וסבתא שלו.

=================

הקולנוע הישראלי מניב כמה כותרות מקסימות ומרגשות למדי בפסטיבל טורונטו:

האתר Sight On Sound (לא לבלבל עם כתב העת "סייט אנד סאונד") אוהב את "אודם" של יהונתן סגל.

ו"הערת שוליים" מתחיל להסתמן כאחד הסרטים המדוברים והבולטים בפסטיבל. המבקר מרשל פיין משתפך על הסרט בבלוגו וכותב את המשפט הלא ייאמן: "אם זהו לא הסרט הזוכה באוסקר לסרט הזר השנה, אין צדק".

וב-Vulture מדווחים על כך ש"הערת שוליים" מסתמן כאחד הסרטים הזרים הבולטים בטורונטו השנה, אגב העיסוק שלהם בפיקנטריה רכילותית על סיפור האהבה שצמח בין ליאור אשכנזי ומיה אמסלם, שהיא סוכנת המכירות של הסרט. הרומן בין השניים התחיל בפסטיבל קאן.

=============

ג'ון קאלי, אחד מבכירי הוליווד מאז שנות הששים ועד היום, הלך לעולמו בגיל 81. קאלי היה בכיר בוורנר, ובאחרונה הוא היה יו"ר אולפני סוני, לצד איימי פסקל. בימיו בוורנר, קאלי היה איש הקשר של סטנלי קובריק להוליווד והסיבה שקובריק שמר אמונים לאולפן במשך רוב הקריירה שלו. כשקאלי בראש האולפן, קובריק יצר את "התפוז המכאני" ואת "בארי לינדון". הוא גם אישר את "כל אנשי הנשיא" ואת "נערת הטלפון והבלש" של אלן ג'יי פאקולה ואת "סופרמן". כמפיק עצמאי הוא חתום על "שארית היום", "קרוב יותר" ו"צופן דה וינצ'י".

היום ננעלת ההצבעה לפרסי אופיר. אם אתם חברי אקדציה ושכחתם לשלוח את הטופס, עכשיו כבר מאוחר מדי. מחר יעברו הטפסים לספירה על ידי רואה חשבון ועורך דין. תחילה יעברו על כל הטפסים חברי ועדת הביקורת, לוודא שכולם מקוריים ושהמספרים הסידוריים של הטפסים תואמים למספרי הטפסים שנשלחו. הספירה עצמה, מוסרת אילנה שרון, מנכ"לית האקדמיה, תתקיים ללא נוכחות של אף נציג של האקדמיה בחדר.

מדי שנה בשנים האחרונות אני מנסה להעריך מה יהיה הסרט הזוכה לא על ידי תחושות בטן והעדפה אישית, אלא על ידי יצירת מדגם מקיף ככל שאני מסוגל באמצעים הפיראטיים והמאולתרים שעומדים לרשותי. למשל, אם אני רואה חבר אקדמיה ברחוב בשבועיים האלה אני רץ אליו ושואל אותו למי הוא הצביע. ואם אני לא רואה אותו ברחוב, אני מסמס לו. ואם אין לי טלפון שלו, אני שולח לו מייל. רציתי השנה גם לפנות לחברי אקדמיה בפייסבוק, אבל לא מצאתי כמעט אף אחד שם.

בשנים קודמות הייתי די גאה בדייקנות של תחזיותיי, אבל בשנה שעברה קטסטרופה היכתה את מערך החיזוי שלי: הוא היה שגוי. המדגם ניבא ש"הדקדוק הפנימי" יזכה, אבל "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" זכה. ולא רק זה, אלא ש"הדקדוק הפנימי" יצא מהטקס בידיים ריקות. חוץ מזה שבאופן אישי חשבתי שמדובר בביזיון, גם די התפדחתי (אם כי, אם האקדמיה היתה מפרסמת את תוצאות ההצבעה המספריות, אני בטוח שהיינו מגלים את מה שהמדגם שלי כן חזה: שהמירוץ הסתיים בפוטו-פיניש, על חודם של קולות בודדים). לכן השנה הייתי צריך למצוא דרך להבטיח שהמדגם יהיה קצת יותר מדויק.

אבל זה התברר כשאיפה מסובכת למדי: עד היום ביצעתי את כל המדגמים האלה מתוך רשימות הדואר שהיו קיימות אצלי. אנשים שלצורכי עבודה יצא לי להתכתב איתם במייל או לדבר איתם בטלפון. השנה קרה שכמעט כל חמשת הסרטים המועמדים הם של יוצרים שאני איכשהו מכיר מפה ומשם. לכן רשימת המיילים הפרטית שלי תפנה רק ליוצרים, אנשי צוותם ומשפחותיהם של הסרטים המועמדים, ושוב יצא מדגם מוטה. על ידי עבודת גישוש ובילוש הצלחתי להגיע בסופו של דבר ל-80 חברי אקדמיה – עשרה אחוז מכלל חברי האקדמיה – שאין להם שום קשר (לפחות לא קשר ישיר שאני יכולתי לזהות בעין בלתי מזוינת) לסרטים המועמדים.

ומכיוון שבתום ספירת הקולות התוצאות הן חד משמעיות, אני השנה מרגיש קצת יותר בטוח להכריז את מה שהיה די צפוי: "הערת שוליים" יזכה ביום חמישי הבא (22.9) בפרסי אופיר. יוסף סידר יזכה גם בפרס הבימוי. רוצים מתח? חפשו אותו בקטגוריית השחקניות.

אוקיי, הנה המדגם. כמדי שנה פניתי לחברי האקדמיה עם שאלה אחת בלבד: לאיזה סרט הצבעתם בקטגוריית "סרט השנה". הנה ההתפלגות:

43% – "הערת שוליים"

28% – ענו "לא הצבעתי השנה"

12% – "בוקר טוב, אדון פידלמן"

9% – "אורחים לרגע"

6% – "אחותי היפה"

2% – "השוטר"

(זה מדהים אותי מדי שנה: כמות חברי האקדמיה שבכלל לא מצביעים. ויותר מזה: כמות חברי האקדמיה – חלק גדול מהם זוכים או מועמדים משנים קודמות – שבכלל לא טורחים לחדש את חברותם במוסד. אנחנו שואלים כאן מדי שבוע שעונת פרסי האופיר למי בקהל בכלל אכפת מהטקס הזה. כאשר השאלה הראשונה צריכה להיות: אם לחברי האקדמיה עצמם לא אכפת, למה שלאחרים יהיה אכפת. ועוד שאלה: בחיפושי אחר שמות של חברי אקדמיה שלא הכרתי, נתקלתי בלא מעט שמות של חברי אקדמיה שלא יכולתי שלא לתהות: "למה הם בכלל חברי אקדמיה? מה הקשר בינם ובין קולנוע". מישהו צריך לשבת מול רשימת החברים ולדלל אותם באופן מסיבי, ולהשאיר בה רק אנשי קולנוע מובהקים).

מתוך אלה שענו ביקשתי מכמה, רק לצורכי התרשמות כללית, להוסיף ולספר לי למי הם הצביעו בקטגוריות האחרות. המדגם הזה קטן יותר, פחות מושקע, פחות אמין, אבל הוא מראה שיש כמה מקומות שהמירוץ מוכרע בבירור, וכמה מקומות בהם הוא מאוד צמוד.

בימוי: יוסף סידר מוביל באופן מובהק.

תסריט: "הערת שוליים" מוביל, אבל גם "פידלמן" וגם "אורחים לרגע" צמודים לא מאוד רחוק ממנו.

שחקן: שלמה בראבא מוביל, אבל גור בנטביץ' לא מאוד רחוק ממנו. שימו לב: בנטביץ', לא ששון גבאי.

שחקן משנה: ליאור אשכנזי מוביל באופן מובהק, כמעט ללא מתחרים.

שחקנית: הקטגוריה הכי צמודה של הערב. למעשה, ארבע שחקניות צמודות לחלוטין על פי הסקר הלא-מאוד רציני שעשיתי: אוולין הגואל, חן יאני, הגר בן אשר וקרן ברגר. באופן מפתיע מאוד לחן יאני ("נמס בגשם") יש כאן יתרון קטן, ממש חודו של קול, אבל אין לי שום דרך לקבוע מי תזכה כאן.

שחקנית משנה: גם כאן, מירוץ צמוד מאוד, אבל בין שתי מתמודדות – ריימונד אמסלם ("אחותי היפה") ומורן רוזנבלט ("אודם"). לרוזנבלט יש יתרון קטן ממה ששמעתי, אבל שוב – Too close to call.

צילום: קטגורייה מאוד פעילה. כמעט כל מועמד קיבל איזכור. ירון שרף ("הערת שוליים") מוביל במעט.

מוזיקה: "פידלמן", "אחותי היפה" ו"הערת שוליים" די צמודים כאן, כך שרוב הסיכויים שאבי בללי יזכה רק שלא ברור אם על "פידלמן" או על "אחותי". יתרון קל ל"בוקר טוב, אדון פידלמן".

עריכה: "הערת שוליים".

איפור: "כלבת".

סרט תיעודי: צמוד מאוד בין "הדירה" ובין "ארץ בראשית". מאוד צמוד. יתרון קל ל"הדירה" של ארנון גולדפינגר, שאני מהמר שאכן יזכה.

על שאר הקטגוריות, לצערי, פשוט לא שאלתי מספיק אנשים.

עכשיו יש לנו תשעה ימים להיזכר בתגובות איך הימרתי בשנה שעברה ש"הדקדוק הפנימי" יזכה ואיך הימרתי לפני שנתיים ששמוליק מעוז יזכה על הבימוי של "לבנון" ואיפה הטעויות שלי השנה. שאלה טובה.

כך זה נראה בשנים הקודמות:

מדגם אופיר 2007 ("ביקור התזמורת" זכה)

מדגם אופיר 2008 ("ואלס עם בשיר" זכה)

מדגם אופיר 2009 ("עג'מי" זכה)

מדגם אופיר 2010 ("שליחותו של…" זכה)