21 ספטמבר 2011 | 13:25 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

האין זה אירני?

בהנחה ש"הערת שוליים" אכן יזכה מחר בפרסי אופיר, הולכים וגדלים הסיכויים (עליהם דיווחנו כבר כאן) שהאוסקר הזר יהפוך לזירת התגוששות פוליטית בין ישראל ואויביה, שכן התחזית היא כעת שגם לבנון, גם אירן וגם ישראל יהיו בחמישייה (או לפחות בתשיעיה) הסופית. אבל רגע, אם אירן תהיה מועמדת לצד ישראל, האם הם יחליטו לפרוש במחאה? כך שאלתי לפני כמה ימים. אבנר שביט ב"וואלה" לא התעצל והלך לחפש גורמים מוסמכים המקורבים לסרטים האירניים והלבנונים, כדי לשאול אותם האם נוכל לראות את שני הסרטים האלה בקרוב בארץ (לא), והאם הם יפרשו מהאוסקר אם הם יהיו מועמדים מול ישראל (גם לא).

 

ויכול להיות שזה יהיה יותר מורכב מזה: לא סתם ישראל נגד המוסלמים, אלא היהודים נגד המוסלמים. כי לדעתי הסרט עם סיכויי הזכייה הכי גדולים כרגע באוסקר הזר הוא בכלל סרט השואה הפולני, "בחשיכה", של אניישקה הולנד.

 

==================

 

ג'אד אפטאו הודיע בטוויטר שלו לפני שעתיים שצילומי סרטו החדש, "This is Forty", הסתיימו. והוא צירף תמונה של בתו עם פול ראד.

 

וסטיבן ספילברג מתחיל לצלם בימים אלה בווירג'יניה את סרטו הבא, "לינקולן" עם דניאל דיי לואיס בתפקיד הנשיא האמריקאי, בארבעת החודשים האחרונים לחייו. הסרט יהיה מוכן לצאת בסוף השנה הבאה, וספילברג מדגיש שהסרט ייצא אחרי הבחירות לנשיאות ארצות הברית בנובמבר הבא, כדי שאף צד לא יעשה בו שימוש פוליטי.

 

והנה הדור הבא של התלת מימד: "אווטאר" יהפוך לפארק שעשועים של דיסני. ובמקביל, ג'יימס קמרון מנסה לשכנע את הוליווד לעבור להקרנה של 60 פריימים בשניה (במקום 24) לטובת "אווטאר 2 " שלו.

 

==============

 

פסטיבל שיקגו ייפתח ב-6 באוקטובר עם שניים וחצי נציגים ישראליים: "הנותנת" של הגר בן אשר, בסקציית סרטי הביכורים; "כלבת" של אהרון קשלס ונבות פפושדו בתחרות סרטי החצות; ו"ארץ הישימון" של מיכל בוגנים (הבמאית ישראלית, הסרט צרפתי/אוקראיני) יוקרן גם.

 

================

 

שמי זרחין מציג ב"כלכליסט" סצינה אחת מהתסריט של "העולם מצחיק", סרטו החדש שנמצא עכשיו בעריכה. כזכור, קראתי את התסריט כולו ואהבתי מאוד.

 

וטבריה זוכה לשני סרטים שמצולמים בה בשנה אחת! רק התקפל הצוות של "העולם מצחיק" והנה מגיע הצוות של "פנתר לבן", סרט חדש בבימויו של דני רייספלד. גם בסרט הזה, כמו בסרטו של זרחין, מופיע זאב רווח. התקציר נשמע כמו "המאמין" פוגש את "בית"ר פרובאנס": עולה רוסי שמרגש ניכור למדינה ומחליט להצטרף לכנופיה ניאו נאצית (בטבריה) מתחיל להתחרט על מעשיו כשהוא פוגש מאמן איגרוף (זאב רווח), שרוצה להפוך אותו לאלוף (וגם לבן בית).

 

================

 

סטיב מרטין, שהנחה את האוסקרים פעמיים, מציע לאדי מרפי (שותפו לסרט "שחק אותה סטאר") טיפים לקראת הג'וב שלו כמנחה האוסקרים. למשל, "זכור להיות רגוע ולעשות חיים בזמן ש-12,000 בלוגרים קורעים לך את הצורה".

Categories: בשוטף

20 ספטמבר 2011 | 16:13 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

פרל ג'אם vs סינמה סיטי

האמת, אין לי מושג איך זה קרה: ל"פרל ג'אם – עשרים", הסרט התיעודי של קמרון קרואו ("כמעט מפורסמים") על פרל ג'אם שיוקרן הערב בישראל יחד עם מקומות רבים בעולם, נקבעו בתחילה שתי הקרנות בסינמה סיטי בראשון לציון ובגלילות. אנחנו עכשיו במצב בו בראשון לציון יש כבר חמש הקרנות, מתוכן ארבע סולד-אאוט, ובגלילות יש כבר שש הקרנות מתוכן חמש סולד-אאוט. מי הם מעריצי פרל ג'אם שמסתתרים כאן בקרבנו ושכבר התנפלו על כל הכרטיסים? ואיפה פורסם האירוע הזה שהניב קדחת מכירות כה מרשימה?

 

"פרל ג'אם – עשרים" הוא סרט תיעודי מהנה מאוד ומקיף מאוד, שגם אם אין לי סופרלטיבים קולנועיים להכתיר לו, ערכיו המוזיקליים מפצים. ולחובבי פרל ג'אם, גם ערכים תיעודיים: הסרט מאתר וחושף לא מעט קטעי וידיאו נדירים מהפרה-היסטוריה של הלהקה.

 

אבל אני כאן לרגע דווקא בעניין אחר. כי תוך כדי הסרט נזכרתי באחד הדברים שפרל ג'אם עשו בשנות התשעים: המלחמה שהם הכריזו על טיקטמאסטר, תאגיד מכירת הכרטיסים להופעות האיצטדיונים שהפך למונופול. פרל ג'אם החליטו שהם לא רוצים לעבוד דרכם יותר. לכאורה, זו החלטה מטורפת. הרי דקה וחצי לפני זה הם היו להקה אנונימית מסיאטל, שפתאום זוכה להצלחה. אחת הסיבות להצלחות הענק של להקות הרוק משנות התשעים היה מנגנון הקידום של טיקטמאסטר. חברות התקליטים הענקיות ויטיקטמאסטר הם אלה שעזרו להפוך להקות כמו פרל ג'אם להצלחות מסחריות ענקיות, וגם לאנשים עשירים. והנה הם יוצאים נגדם. וזה היה מעשה חלוצי, אמיץ ומהפכני.

 

וזה גרם לי לתהות: מתי יקום הקולנוען הישראלי שיחליט לקרוא תגר על כל הטיקטמאסטרים של הקולנוע הישראלי? הרי כל שוק הקולנוע בארץ מתנהל בכשל שוק איום ונורא, הייתי אפילו מעלה את החשד שיש כאן קרטל. בעלי רשתות הקולנוע רומסים באכזריות את המפיצים הקטנים – ובכלל זה את מפיקי הקולנוע המקומיים שמנסים להפיץ בעצמם את סרטיהם – נותנים להם תנאים דרקוניים, ולעצמם (כמפיצים) תנאים נוחים בהרבה, ואנחנו מגיעים למצב שבו הגופים השולטים בשוק מונעים תחרות ממשית. זה פוגע לא רק במפיצים הקטנים והעצמאיים, אלא גם בצופים. הממונה על ההגבלים העסקיים הציץ פעמיים לתוך השוק הזה, ופעמיים פטר אותו בלא כלום. אולי כי הוא חושב שזה שוק קטן מדי לוויסות. אבל זה לא קטן כלל: 10 מיליון כרטיסים נמכרים כאן בשנה, זה למעלה מ-400 מיליון שקל בשנה. וז רק מכרטיסים, לפני שהגופים האלה גורפים גם את כל ההכנסות מהפופקורן, עמלות מכירות הכרטיסים באינטרנט, המכירות בדי.וי.די, VOD, והקרנות בטלוויזיה ובמטוסים.

 

כל מה שצריך זה שיקומו כמה מהיוצרים הישראליים ויעשו מעשה פרל ג'אם: יבואו אל מול הרגולטור ויספרו את האמת. אבל כדי שזה יהיה מעשה פרל ג'אם, זה צריך לבוא לא מהקטנים, שלכאורה באים לסגור חשבון מתוך תסכול ומרמור, אלא דווקא מהגדולים, אלה שהקרטל דווקא חיבק והיטיב איתם, אבל הם לא מוכנים יותר לתת לזה יד, מתוך אידיאולוגיה.

 

מצד שני, עצם ההקרנה של "פרל ג'אם – עשרים" הערב היא עדות לכך שלתאגידיזציה יש גם יתרונות. הרי צריך להבין: מה פתאום סרט מוקרן סימולטנית בערב אחד בכל העולם? זה למעשה אקט שיווקי גלובלי להשקת הדיסק החדש של פרל ג'אם. מי שאלראי למעשה על ההקרנה היום היא חברת הד ארצי, המייצגת את פרל ג'אם בארץ. אלא שהד ארצי נמצאת בבעלות משה אדרי, הבעלים של יונייטד קינג וסינמה סיטי. אם לא היה החיבור (הסינרגטי, כך קראו לזה בשנות התשעים כשתאגידים התמזגו עם תאגידים) הזה, אין סיכוי שישראל היתה משתתפת בחגיגת פרל ג'אם. מצד שני, ובאותה נשימה ממש, הנה גם הצד הפרובלמטי של הסיפור, כי עצם העובדה שהד ארצי, יונייטד קינג וסינמה סיטי נמצאים בבעלות אותו איש הובילה לכך שכרטיס לסרט של פרל ג'אם עולה באופן חצוף למדי 60 שקלים, למעלה מחמישים אחוז יותר ממחיר סרט רגיל. בהנחה שמחיר הכרטיס לא כולל גם את הדיסק החדש של פרל ג'אם, זו בדיוק עדות להתנהגות תאגידית אופיינית שמנצלת סיטואציה שבה אין לה מתחרים. פרל ג'אם הכריזו מלחמה נגד טיקטמאסטר, רק כדי להגיע 15 שנה אחר כך אל הטיקטמאסטר הישראלי.

Categories: בשוטף

19 ספטמבר 2011 | 16:55 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

פסטיבל חיפה: פרינג'ידר הראשון יוצא לדרך

אני חייב להודות, השם הזה, "פרינג'ידר", קצת עושה לי צמרמורת, אבל הנה הוא בא: מיזם קולנוע פרינג' של מרט פרחומובסקי ואלעד פלג (ובשיתוף אביטל בקרמן) הופך למציאות וב-20.10, שמחת תורה, במסגרת פסטיבל חיפה, יתקיים מרתון הקרנות והופעות בן 12 שעות של הסרטים העצמאיים שנבחרו לחנוך את הפרינג'ידר.

 

האירוע יתקיים במועדון הביט (הצמוד למתחם הפסטיבל) במשך 12 שעות, החל מ-14:00. כרטיס אחד מכניס לכל חמשת הסרטים שיוקרנו ושאר האירועים.

 

סרט הפתיחה יהיה "מורעלים", סרט אימה/צבא/זומבים בן 43 דקות שביים דידי לובצקי (על חבורת לוחמים שהופכת לזומבים בבסיס צבאי בעקבות חיסון שקיבלו, ועל עובד הרס"ר שצריך לנקות אחריהם).

 

הסרט הזה יוקרן שלושה ימים לפני כן בפסטיבל אייקון התל אביבי (אלעד פלג, מיוזמי פרינג'ידר הוא גם המפיק של אייקון).

 

שאר הסרטים:

 

"ריח פועלים" (במאים: גודיס שניידר, שונית אהרני, רוני אורון, אילת ורשל), סרט שהתקציר שלו מבשר שהוא נעשה בהשראת "רישומי פחם" של מאיר אריאל, על חבורת יוצרים שמתקבצים לצלם סרט קצר בחוות בקר בגולן.

 

"הצגה יומית" (במאית: עינת פרנבך). שלוש נשים בשם נעמה, כולם על סף התמוטטות עצבים.

 

"טאקע מאמא" (במאי: אריאל כהן). הברקה מסקרנת מאוד: סרט שנוצר לקהל של נשים חרדיות, ושמוגדר כמלודרמת מתח. אני מניח שהסרט הזה יוקרן כבר כשהחג ייצא.

 

ולסיום: "הכוכב הכחול" – גור בנטביץ' יקבל את אות אביר קולנוע הפרינג', אות הוקרה לקולנוען פעיל שהתחיל את דרכו כיוצר עצמאי והתווה דרך לבאים אחריו, ובנטביץ' הוא בהחלט השראה.

Categories: בשוטף

19 ספטמבר 2011 | 14:22 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

שתי ידיעות מפתיעות

ידיעה א':

 

אחרי שמקשת בישרו לנו שטקס פרסי אופיר ישודר אצלם רק בפיגור של עשרה ימים, מגיעה כעת הבשורה המפתיעה והמשמחת שהטקס דווקא כן ישודר כמעט בזמן אמת. טקס פרסי אופיר יתקיים ביום חמישי הקרוב בחיפה החל מ-20:15, וישודר בקשת כעבור שעתיים. מוני מושונוב יהיה המנחה. ודביר בנדק ורותם אבוהב, כוכבי הסיטקום של קשת, "סברי מרנן", יגישו את פרס הסרט. במילים אחרות, בניגוד לתחזיות שלי, יש סיכוי שיהיה לטקס השנה קצת רייטינג (בוודאי שהשוואה לשנה שעברה, בה הטקס שודר בערוץ 1, מול מקלטי טלוויזיה כבויים).

 

ואגב, זה רק נדמה לי או שעיריית חיפה הניחה באחרונה סטיפה של כסף על שולחנו של מנכ"ל קשת כדי להפוך את החודש הקרוב לחודש חיפה אצל הזכיין? הפרומואים בערוץ 2 מבטיחים שבחגים נקבל גם את פרס אופיר מחיפה, גם אירוע לציון יובל לתיאטרון חיפה, וגם תוכנית פרומו לקראת פסטיבל חיפה. זה לא יכול להיות מקרי, וזה בוודאי קשור למהלך שעיריית חיפה יוזמת, עליו דיווחנו כאן (בסעיף 4).

 

ואגב, מי יהיה בטקס בחיפה ביום חמישי?

 

ידיעה ב':

 

לא "היורשים", לא "הארטיסט", לא "מאניבול" (שאף אחד מהם, אגב, לא יוקרן בחיפה). הסרט שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו – פרס זניח לחלוטין שפתאום שמים לב אליו כי הוא הסתנכרן עם האוסקרים כמה פעמים השנים הקרובות – הוא דווקא הסרט הלבנוני "לאן הולכים עכשיו?" שביימה נדין לבקי. האם זה אומר שהכללותו בחמשת המועמדים לאוסקר הזר מובטחת? והאם זה אומר שזו תהיה שנה מזרח תיכונית באוסקרים השנה? תארו לעצמכם שישראל, לבנון ואירן יהיו מועמדות שלושתן לאוסקר? כרגע, זו אפשרות לא מופרכת בכלל. האם במקרה כזה האירנים יפרשו מהאוסקרים במחאה על כך שהציונים מועמדים גם?

Categories: בשוטף

19 ספטמבר 2011 | 13:44 ~ 10 Comments | תגובות פייסבוק

פסטיבל חיפה: טפטוף של סרטים

זה אחד משני הימים (החילוניים) שאני אוהב בשנה: הימים שבהם מגיעות רשימות הסרטים שיוקרנו בפסטיבלי הקולנוע של ירושלים וחיפה ואני מתחיל לנבור ברשימות, להבין אילו מהסרטים להם ציפיתי יוקרנו, אילו סרטים מסקרנים אותי, ואילו אני מחכה בקוצר רוח, ואילו כבר ראיתי. ובמקביל, גם לקטר "למה הסרט הזה והזה לא נמצא". אז הנה, הצצה ראשונית של הסרטים הלא-ישראליים בפסטיבל חיפה.

 

שאפו ראשון לחיפה: הוא מדביק יפה מאוד את פסטיבל ונציה שנערך לפני חודש וחצי. סרט הפתיחה של חיפה יהיה "משחקי שלטון" בבימויו של ג'ורג' קלוני, שגם היה סרט הפתיחה של ונציה. "התפשטות", סרט הווירוסים/מחלות של סטיבן סודרברג, גם הוא טרי מוונציה (ומהפצה מסחרית לפני עשרה ימים באמריקה), יהיה סרט הנעילה. "טרה פרמה" של עמנואל קריאליזי, שזכה בפרס חבר השופטים בוונציה, יוקרן גם.

 

ויש גם מיטב מקאן: "דרייב", אחד הסרטים שיצאו עם הביקורות הכי נפעמות מקאן ושיצא עם פרס הבימוי, יוקרן. "חוף מבטחים" ("Le Havre") של אקי קאוריסמקי, יוקרן גם (ובכלל, נדמה שהמפיצים בארץ משתפים פעולה עם פסטיבל חיפה בשנה האחרונה יותר מאשר עם פסטיבל ירושלים. יתכן וזה רק עניין נסיבתי, שכן פסטיבל חיפה קרוב יותר למועד הפצתם המסחרית של הסרטים האלה. ויתכן וזה עניין אחר).

 

אגב, "דרייב" הוא הסרט השלישי ברציפות של ניקולס וינדינג רפן שמוקרן בחיפה, אחרי "ברונסון" ו"ואלהאלה עולה". ועוד אגב: ריאן גוסלינג מככב גם ב"דרייב" וגם ב"משחקי השלטון" (וגם עכשיו בבתי הקולנוע ב"מטורף, טיפש. מאוהב").

 

עוד סרטים שמסקרנים אותי:

 

"מרתה מרסי מיי מרלין" של שון דרקין, שמגיע מסאנדאנס (פרס הבימוי) ומקאן. ואגב, המפיק טד הופ יזכה להומאז' יפה בישראל בסוכות: הוא הפיק גם את "מרתה מרסי מיי מרלין" הקודר וגם את "סופר" האלים/קומי, שיוקרן בפסטיבל אייקון במקביל.

 

– "ילנה" של אנדריי זווייגנצייב ("השיבה"), זוכה הפרס השני של מסגרת "מבט מסוים" בקאן.

 

" – "אריראנג" של קים קי-דוק (לבד מול המצלמה), זוכ הפרס הראשון של "מבט מסוים" בקאן.

 

– "פרויקט נים", הסרט התיעודי החדש של ג'יימס מארש ("איש על חבל"), שנראה כמו גרסה תיעודית ל"כוכב הקופים: המרד".

 

– "מכתב לאיליה" התיעודי של מרטין סקורסזי (על איליה קאזאן).

 

– "הסרט הנמכר ביותר בעולם", הפרויקט הדוקומנטרי החדש של מורגן ספורלוק ("לאכול בגדול"), העוסק במיסחור סרטים ותוכניות טלוויזיה והשתלטות התוכן השיווקי על התוכן באמנות.

 

– "כשתקראי בשמך", החדש של ז'אנג יימו.

 

– "אמיגו", החדש של ג'ון סיילס.

 

– "הפלנטה הבודדה ביותר" של ג'וליה לוקטב (הסרט שזכה להמון שבחים בטורונטו השנה, עם חני פירסטנברג בתפקיד הראשי).

 

– "ארץ ישימון" של מיכל בוגנים.

 

– "שומר חוק" של ג'ון מייקל מקדונה (אחיו של זוכה האוסקר מרטין מקדונה, הבמאי של "ברוז'", וגם הסרט הזה מגיע מסאנדאנס).

 

– "החוב", הגרסה של ג'ון מאדן לסרטם של אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום.

 

עכשיו אני מתחיל גם לקבץ את רשימת האכזבות, שלל הסרטים שציפיתי וקיוויתי שיהיו בחיפה (או בירושלים) וכנרה בשלב זה הם בחזקת נעדרים ממסכי הקולנוע הישראליים. אבל בינתיים איהנה ממה שיש לפני שאתחיל להתחשבן עם מה שאין.

Categories: בשוטף

18 ספטמבר 2011 | 11:58 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

קל רגליים

חמשת הסרטים הכי נצפים בישראל בסוף השבוע היו: 1. "ידידים פלוס" (שמסתמן כלהיט משמעותי). 2. "טיפש, מטורף, מאוהב". 3. "כוכב הקופים: המרד" (שמסרב להיחלש). 4. "קולומביאנה". 5. "אין לי מושג איך היא עושה את זה".

 

זאת על פי האתרים של סינמה סיטי ויס פלאנט (יש סיכוי שמקומות 3 ו-4 יתחלפו ביניהם כשיגיעו הנתונים הסופיים ביום חמישי. "אחותי היפה" לא נמצא בחמישיה, לא כאן ולא כאן. מכיוון שהאתרים לא מספקים נתונים לגבי מספרי הכרטיסים, אין לי מושג כרגע מה זה אומר לגבי הערכת הכמות שהסרט עשה.

 

אבל בסוף השבוע, המודעות בעיתונים בישרו ש"אדון פידלמן" הגיע ל-40,000 צופים, ו"המפתח של שרה" – שבמעט עותקים עשה מספרים מפתיעים למדי – הגיע ל-30,000 צופים.

 

===============

 

אני סקרן מאוד לגבי הרימייק ל"פוטלוס", שיוצא באמריקה בעוד חודש. לא כי אני חובב גדול של המקור של הרברט רוס, אלא כי הבמאי של הרימייק מסקרן אותי. זהו קרייג ברואר, שביים את "Hustle and Flow" ואת "אנחת הנחש השחור", קולנוען קשוח למדי שלא הייתם מצפים שבכלל יתקרב ל א) רימייק; ב) סרט נעורים. ג) סרט ריקודים (אם כי, סרטו הראשון היה מאוד מוזיקלי). אם חשבתי ש"פוטלוס" המחודש יהיה סוג של "סטפ אפ" חדש, שמו של ברואר יוצר איזושהי סקרנות.

 

אבל, למען האמת, לא בטוח שבכלל הייתי מודע לקיומו של הסרט אילולא אני רואה את ברואר בשבועות האחרונים עושה את עבודת השיווק הכי מדהימה שראיתי בחיים שלי בטוויטר שלו. אני סקרן ליציאת "פוטלוס" כדי לדעת האם משהו מהאנרגיות העצומות שהוא משקיע בקידום הסרט בטוויטר יבוא לידי ביטוי בקופות.

 

ברואר כראה מאוד גאה בסרט שלו, והוא מדווח שהקרנות הטרום בכורה מניבות תגובות אוהדות, והוא יושב מסביב לשעון על טוויטר ועושה רי-טוויט לכל מי שמזכיר את המילה "פוטלוס". כל מי שיוצא מהקרנת פריוויו ומצייץ משהו חיובי, הוא מיד מפיץ הלאה. אבל יותר מזה: בכל פעם שמישהו כותב משהו שלילי על "פוטלוס" – על הטריילר או אפילו על הרעיון לעשות לסרט רימייק – הוא מיד עונה לו. לעיתים בשכנוע: "אני במאי הסרט, עבדנו עליו קשה והוא יצא נהדר תן לנו הזדמנות, אל תשפוט אותנו מהטריילר". ולעיתים בכעס ועלבון. נסו אתם: צייצו משהו עם "פוטלוס" ותראו אם ברואר יענה לכם.

Categories: בשוטף

17 ספטמבר 2011 | 20:08 ~ 3 Comments | תגובות פייסבוק

"יש לנו אפיפיור", ביקורת (וגם "פינה")

על "פינה" כתבתי כבר כאן לפני שבוע. עוד קצת עליו, וגם על החדש (והמאכזב) של נני מורטי.

 

"פינה".

וים ונדרס התמהמה כל כך הרבה עם הסרט שתיכנן לעשות עם הכוריאוגרפית פינה באוש עד שהיא הלכה לעולמה ונותר לו לעשות סרט לזכרה. "פינה" הוא למעשה וידיאו-דאנס ארוך שמכיל קטעים מעבודות שבאוש יצרה עם קבוצת המחול הגרמנית שלה. מכיוון שאין לי מושג קלוש במחול, עבורי "פינה" הוא פשוט סרט אקספרימנטלי אחד ארוך שערכו העיקרי היא הוויזואליות המרהיבה שלו. זה אחד הסרטים עם השימוש הנפלא ביותר בתלת מימד, וונדרס עושה בטכנולוגיה הזאת שימוש מחוכם: הוא מתחיל וסוגר את הסרט בצילום באולם תיאטרון, אולי כדי להזכיר לנו שבשעה שהתלת מימד בקולנוע הוא גימיק, הרי שבתיאטרון ובמחול תלת המימד הוא חלק בלתי נפרד ממהות האמנות. אבל עד מהרה ונדרס מוציא את הרקדנים מאולם התיאטרון וממקם אותם בסיטואציות אורבניות שונות. המפגש בין המחול, התלת מימד והארכיטקטורה שמקיפה את הרקדנים הופך את "פינה" לסרט שהעיניים לא שובעות ממנו. על פי רוב ברקע הריקוד ממקם ונדרס מבנים מתכת ענקיים. מסילות, רכבות, עמודי חשמל, גדרות ושאר קונסטרוקציות – חיבור בין ברזל לבשר, בין הסטטי לנע, בין הטבעי למלאכותי. ובהנחה שאתם, כמוני, לא בקיאים בשפת הריקוד, הרי ש"פינה" הוא דוגמה נדירה לסרט שמגיע לאולמות הקולנוע המסחריים ודורש מקהל לשבת מולו כמאה דקות מבלי להעניק לו גרם אחד של סיפור ועלילה, או דמויות. הרגש הוא כולו אסתטי, חווים אותו מהעיניים או מהבטן, או מהמוח, אבל אין כאן שום נראטיב להיתלות בו (חוץ מפנכות קטנות של ראיונות עם הרקדנים המספקים הצצה אל עולמה של באוש). מבקרי קולנוע ובאי פסטיבלי קולנוע מכירים היטב סוג כזה של קולנוע – אלטרנטיבי, ניסיוני, מופשט – אבל מפיצי הקולנוע בארץ מגוננים על קהלם העין מפני סרטים כאלה. אז הנה, באדיבות ונדרס ובאוש והתלת מימד, אחד כזה חמק פנימה אל לוחות השיבוץ. לכו להתענג עליו.

 

 

"יש לנו אפיפיור".

"יש לנו אפיפיור", סרטו החדש של נני מורטי, הוא אחת האכזבות הגדולות הראשונות שלי מעונת סרטי הסתיו (הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן). מורטי הוא במאי מבריק וחריף ועדין ורגיש. את סרטו הקודם כבמאי, "התנין", העדיפו אנשי קולנוע לב שלא להביא ארצה, אולי מתוך מחשבה שסאטירה העוסקת במאבקי הכוח בממשלתו של סילביו ברלוסקוני לא יעניין את הקהל הרחב. טעות: הסרט, שמוקרן מדי פעם בערוצי הסרטים בטלוויזיה, הוא מצחיק, חכם ומבריק. לפני עשר שנים הוא הביא לנו את "חדרו של הבן", פורטרט שובר לב על שכול, אובדן והחלמה. וכעת? "יש לנו אפיפיור", שבאופן מפתיע כן מגיע להקרנות בישראל למרות שהוא סאטירה על המתרחש במסדרונות הוותיקן, עם בחירתו של אפיפיור חדש.

 

תחילת הסרט דווקא מבטיחה טובות. מורטי מעז לגעת בטאבו הקתולי ומציג את הקונקלבה, התכנסות הארכיבישופים בקפלה הסיסטינית בוותיקן לבחירתו של אפיפיור חדש, לאחר מותו של הקודם. מתברר שמבעד לעיניו החילוניות של מורטי אין במעמד הזה הרבה קדושה, אלא בעיקר הרבה פוליטיקה. אבל מורטי מפגין אמונה: רוב הארכיבישופים בקונקלבה נושאים עיניים לקדוש ברוך הוא בתפילה – "שזה לא יהיה אני". מתברר שלא רבים רוצים להיות המנהיגים הרוחניים של מיליארד מאמינים. מורטי מחמיץ רגע מעניין של פוליטיקה פנים-ותיקנית: איך קורה שמתוך חמישה פייבוריטים לבסוף נבחר מועמד שאיש בכלל לא היה מודע לקיומו. אבל זה מה שקורה: הארכיבישוף מלוויל (מישל פיקולי) נבחר לאפיפיור, חוטף התקף חרדה ובורח מהוותיקן. עד כאן הכל טוב. כאן, העסק מתפרק. מסעו של האפיפיור הנבחר ברחובות רומא יכול היה להכיל רגעים יפים של השראה הדדית והתעוררות פנימית (יש מעט מזה: מתברר שהאפיפיור רצה בעצם להיות שחקן, והוא שולט בצ'כוב על בוריו). ובמקביל, שאר הארכיבישופים נעולים בוותיקן, אסור להם לצאת, אז הם מארגנים טורניר כדורעף בראשות פסיכולוג בגילומו של מורטי עצמו (דמות מיותרת לחלוטין שלא מוסיפה דבר לסרט). בסופו של דבר כל הדמויות יוצאות מהסרט בדיוק כפי שהן נכנסו, אין התפתחות, אין קתרזיס, אין הארה, אין אפילו עוקצנות או חריפות. מה נותר? בגדים יפים. אבל בשביל זה, אפשר להסתפק ב"פינה".

Categories: ביקורת

16 ספטמבר 2011 | 17:55 ~ 11 Comments | תגובות פייסבוק

השיטה הצרפתית

הצרפתים בחרו את נציגם לאוסקר: הסרט "הכרזת מלחמה" העוסק בזוג שמתמודד עם הגידול במוחו של בנם התינוק. את הסרט כתבה וביימה ולרי דונזלי, שגם משחקת בתפקיד הראשי. תקציב הסרט (1.7 מיליון דולר) די דומה לתקציב של "הערת שוליים" (ואני מניח שרוב הסרטים שיהיו מועמדים לאוסקר השנה ינועו בסביבות התקציב הזה), והסרט שהוקרן ב"שבוע המבקרים" של פסטיבל קאן (מול "הנותנת" של הגר בן-אשר), הפך ללהיט ענק למדי בפריז בשבועות האחרונים.

 

אבל שווה להתבונן לרגע איך הצרפתים בוחרים את נציגיהם לאוסקר. האם הם בוחרים בסרט שזכה בסזאר? האם הם שולחים סרט שהם יודעים שלא עומד בתקנון של האקדמיה אמריקאית? לא. הם מכנסים ועדה בת ששה אנשים והם בוחרים. מי היו בוועדה השנה? מנהל פסטיבל קאן, תיירי פרמו; נשיא פרסי הסזאר, אלן טרזיאן; השחקנית ז'אן מורו; הבמאים ברטרן בלייה ולוק ז'אקה; וראש ה-CNC (הכתרי שחורי של צרפת), פיליפ פולה-ויאר.

 

יתכן ו"הכרזת מלחמה" יזכה גם בסזאר, אבל אם זה יקרה זה יהיה רק בפברואר-מרץ. וכמו רוב המדינות ששולחות סרטים לאוסקר, גם בצררפת יש הפרדה מוחלטת בין בחירת שגריר המדינה לאו"ם הקולנוע בהוליווד, ובין בחירת קהילת הקולנוע בסרט אותו היא מגדירה "הטוב ביותר של השנה".

Categories: בשוטף

16 ספטמבר 2011 | 13:07 ~ 3 Comments | תגובות פייסבוק

"מטורף, טיפש, מאוהב", ביקורת (וגם "ידידים פלוס")

על "ידידים פלוס" כתבתי כבר כאן לפני שבוע. הנה עוד קצת עליו, בצימוד ל"מטורף, טיפש, מאוהב", שני סרטים שבגלל שראיתם אותם באותו שבוע כנראה שתמיד מעתה אתבלבל ביניהם ובשניהם למדתי שללכת עם ג'ינס, סניקרס וגאפ זה ממש אסור, אלא אם כן אתם סטיב ג'ובס או מארק צוקרברג.

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.9.2011

 

למרות שמבחינה עלילתית אין ביניהם דמיון רב, אני מצאתי הרבה נקודות השקה בין "ידידים פלוס" ובין "מטורף, טיפש, מאוהב". קודם כל, מבחינת הז'אנר: שני הסרטים ניתנים לתיוג כקומדיות רומנטיות, ועוד מהזן העכשווי של הז'אנר – מאוד מיני (אבל בלי מין, כמובן, כי באמריקה גם המופקרות היא שמרנית), לא נרתע מוולגריות, קצת פרחי לפרקים. אבל שניהם מכילים תסריטים פשוט מענגים, גם במבנה שלהם וגם בדיאלוגים. ושניהם פשוט היו נהדרים בעיניי, למרות שאני חייב לסייג ולהודות בהכנעה: כן, אלה סרטים שעלילותיהם והעשייה שלהם מוכרות, ממחוזרות וממוסחרות, צפויות, ידועות מראש, עובדות על פי תבניות ונוסחאות. ובכל זאת, בכל אחד מהם יש משהו פנימי שמתחבא בכל התעשייתיות הסכרינית והוולגרית, שמחביא בחובו איזו אמת יפה וכואבת שיש בה כנות, אם טורחים לחפש אותה. ושני הסרטים מגיעים מיוצרים שאני חושב שצריך להסתקרן מהם מאוד. הם מקצועניים במה שהם עושים, אבל יש להם גם משהו נוסף משל עצמם שכדאי לעקוב אחריו.

 

"מטורף, טיפש, מאוהב"

 

דן פוגלמן הוא הגיבור החדש שלי. פוגלמן, תסריטאי, התחיל את דרכו במטחנת הבשר של סרטי האנימציה של דיסני. שם מנערים ממך כל יחודיות אישית, אבל מלמדים אותך איך צריך לתקתק תסריט מושלם. למשל, "בולט", פרי עטו. תסריט מושלם. בית ספר לאיך בונים סרט. אבל נטול אישיות. ואז, הברקה: פוגלמן כתב את אחד מסרטי האנימציה הכי טובים של דיסני זה עידנים: "פלונטר". סרט נהדר, מלא המצאות ושנינות וקצב. ועם הברקה: הגיבורה הראשית שלו, רפונזל, אמנם שווקה לבנות השש כנסיכה רגילה של דיסני, אבל הוריהן של בנות השש ידעו את האמת: מדובר בדמות הנוירוטית הראשונה שאי פעם כיכבה בראש סרט אנימציה של דיסני (עד כה, הנוירוטים הוגלו לתפקידי המשנה הקומיים – טימון מ"מלך האריות" או התוכי מ"אלאדין", או השעון מ"היפה והחיה"). ועתה הגיע הזמן של פוגלמן לכתוב סוף סוף משהו לבני גילו. התוצאה היא "מטורף, טיפש, מאוהב" שהוא פשוט סרט מקסים ולבבי מאין כמוהו, שהלב שלו פועם בדיוק במקום הנכון (והסצינה של אמה סטון מתפרקת לריאן גוסלינג לפני שהם אמורים להיכנס למיטה פשוט זהה לסצינה שבה רפונזל מתפרקת לפלין אחרי שהיא יוצאת בפעם ראשונה מהמגדל שלה).

 

ראשית, מבחינתי, זה קודם כל (שוב) בית ספר לתסריטאות. אם ראיתם את הטריילר לסרט, אתם פחות או יותר יודעים מה הסיפור, איפה הוא מתחיל ולאיזה כיוון הוא הולך, אתם מגיעים מסודרים מבחינת ציפיות, יודעים שהכל יסתדר ורק מקווים שזה יהיה משעשע בדרך. אבל פוגלמן, במקצועניות מדויקת, מצליח לנער את המערכה השלישית כהוגן (והמערכה השלישית היא תמיד, אבל תמיד, נקודת המכשול של כל, אבל כל, הסרטים הישראליים, סתם שנדע ללמוד מהמומחים) ולסבך שם את העניינים כהוגן בדרכים לחלוטין לא צפויות – כולל אפילו טוויסט קטן וממש מתוק – כדי להביא אותנו אל הסף הצפוי, אבל לאו דווקא בדרך שציפינו להגיע אליה. אמנם, יש כמה וכמה סצינות – בעיקר לקראת הסוף – שמרגישות קצת מכאניות ובנאליות, אבל פוגלמן שולף את כלי הנשק שזמינים לתסריטאים עכשוויים כדי להתמודד איתן: מודעות עצמית. סטיב קארל, המגלם גבר נבגד שאשתו (ג'וליאן מור) נפרדת ממנו, בעיקר מרגיש שהוא חי בתוך קלישאה. קלישה של סרטים, של טלוויזיה, של כתבות בעיתוני נשים. אז פוגלמן לוקח את כלל הציפיות שלנו, ולא מעט מהקלישאות, ומשתמש בהן, גם כדי להזכיר שהסיבה שקלישאה הפכה לכזאת, יא כי יש בה גרעין של אמת. לעיתים זה יוצא שנון, לעיתים זה – ובכן – קלישאתי מדי. אחד הדברים המבריקים ב"מטורף, טיפש, מאוהב" הוא שלהבדיל מסרטים הוליוודיים תעשייתיים רבים, הסרט הזה עושה ניים-דרופינג למותגים רק כדי לקרוע אותם לגזרים: גאפ? אסור. נעלי ניו באלאנס? אסור. מקדונלדס? אסור.

 

אבל יש ב"מטורף, טיפש, מאוהב" ערך נוסף: הסרט למעשה עוסק בשברוני הלב של בני שלושה דורות. יש זוג בגיל הטפש עשרה, זוג בגיל העשרים פלוס, וזוג בתחילת גיל הארבעים. שלושת הזוגות יגלו שלא משנה בן כמה אתה ומה הניסיון שלך, שאהבה זה כואב, ומייסר, אבל גם נפלא ומשמעותי. זה מאותם סרטים שמדברים באופן גלוי על כך שמה שאנחנו קוראים לו "אהבה" או "רומנטיקה" הם למעשה מערכות במלחמה הארוכה והנצחית שבין גברים ונשים. ריאן גוסלינג, המגלם דון ז'ואן מקצועי שיודע את סודות הפיתוי והכיבוש, מכריז באופן מתריס שבמלחמה שבין הגברים והנשים, הגברים ניצחו (מתי? מרגע שנשים התחילו להפוך ריקודי מוט של מועדוני חשפניות להתעמלות אירובית לגיטימית). אבל כל הגברים יגלו שגם אם הם חושבים שהם ניצחו במלחמה, הדבר הנכון הוא פשוט להרים ידיים ולהיכנע. בזכות הבימוי העדין של הצמד גלן פיקרה וג'ון רקואה (שכבר התגלו כבמאים שנונים מאוד ב"אני אוהב אותך פיליפ מוריס") – והעובדה שדווקא צמד במאים המזוהים דווקא עם קולנוע קוואזי-קווירי מטפלים בסרט כה הטרוסקסואלי, צובעת אותו בכמה וכמה גוונים לא צפויים (ואין בו, למשל, את דמות המשנה ההומואית הצפויה, כזו שדווקא כן צצה בסרט הבא שבו נעסוק בעמוד זה) – ובזכות השימוש במוזיקה שהולכת נגד הזרם, "מטורף, טיפש, מאוהב" נראה כמו קומדיה רומנטת שגרתית – נגיד, מבית היוצר של ג'אד אפטאו – אבל יש בה דוק של תוגה אלטרנטיבית, שגורמת לו להיראות לרגעים מעודן כמו סרט עצמאי, ולא כמו עוד קומדיה הוליוודית שגרתית.

 

"ידידים פלוס"

 

"קלישאה" היא גם אחת המילים הנפוצות בדיאלוגים של "ידידים פלוס". מבחינות רבות, הסרט הזה מנסה לטפל באהבה בעידן התרבותי המודרני באופן דומה ל"מטורף, טיפש, מאוהב", אבל הוא מחצין את עצמו הרבה יותר. הסרט הזה חי בתוך עולם של סרטים. הוא עוסק בזוג שרק רואה קומדיות רומנטיות כל היום ומבין שהסרטים האלה מעוותים את תפיסת עולמו. שהיא לא באמת קתרין הייגל והוא לא באמת ג'ורג' קלוני. וגם כשהם רואים סרט בטלוויזיה זו מעין פרודיה על סרטים – מעין מערכון בתוך הסרט – עם ג'ייסון סיגל. והם רוצים לעשות הכל כדי לברוח מהקלישאה, וכמובן שהם לא מצליחים. מבחינת הרעיון יש כאן שידור חוזר לסרט ההוא עם אשטון קוצ'ר ונטלי פורטמן שכבר פרח לנו מהראש – עוד ניסיון לתהות האם ידידים יכולים לערבב סקס לחברות שלהם מבלי לאבד את חברותם. אגב, אני אחסוך לכם את ההתלבטות: משחר הקולנוע ועד היום תשובה היא תמיד "לא". אבל לא משנה, הרי ברור לנו שגיבורי הסרט נועדו להיות ביחד ורק הם עיוורים לכך. אבל בשעה שבקומדיה הרומנטית הקלאסית הזוג הזה אמור לריב כל הזמן מבלי לשים לב שהם בעצם עוד שניה מתאהבים, בקומדיות תוצרת 2011 הזוג הזה רק עושה סקס כל הזמן, וגם כאן, מבלי לשים לב שבעצם הוא אמור להתאהב.

 

וויל גלוק, שכבר הפתיע לטובה ב"באה בקלות", מביים את "ידידים פלוס" בקינטיות מסחררת. הסרט הזה טס בספרינט כשהוא מתמסטל לגמרי על הסם הזה שנקרא "ניו יורק". זה סרט שמתענג על ניו יורק ומשתמש באמפייר סטייט בילדינג באופן שמזכיר את הדרך שסרטים רומנטיים צרפתיים משתמשים במגדל אייפל. ומכיוון שזה סרט שכל הזמן מודע לעצמו, הוא ממש מקסים ברגעים שבהם הוא פשוט גולש כמעט למיוזיקל. מהבחינה הזאת הוא רחוק מרחק שנות אור מ"קשר לא מחייב" (כן, כך קראו לסרט ההוא עם קוצ'ר ופורטמן, לא באמת פרח לנו מהראש) ויותר מזכיר את החינניות המידבקת של "500 ימים עם סאמר". ובעצם, הוא פשוט הסרט הכי מצחיק כרגע, עם כמה בדיחות ממש מצוינות.

Categories: ביקורת

16 ספטמבר 2011 | 11:53 ~ 1 Comment | תגובות פייסבוק

אדון פידלמן ופרופ' שקולניק עושים את טורונטו

פסטיבל טורונטו יגיע מחר לסיומו. ג'פרי וולס מסכם מה היה לנו שם: "בראד פיט ו'מאניבול'… (יאדה יאדה יאדה) … ג'ורג' קלוני ו'משחקי השלטון' …. 'היורשים', 'פרידה', 'הארטיסט', 'בושה', 'שיטה מסוכנת', 'אלברט נובס', 'מיס באלה' … (יאדה יאדה יאדה)… החמצתי גם את 'הערת שוליים' של יוסף סידר, אבל נדמה שהסרט הרשים את כל מי שדיברתי איתו. באופן עצום, אני מתכוון".

 

ו"אינדיווייר" מסכמים את טורונטו עם רשימת ארבעים הסרטים שקיבלו את הציונים הכי גבוהים ממבקריהם. אחד מהם הוא "הערת שוליים".

 

וגם ב"האפינגטון פוסט" מתלהבים מהסרט (וחפשו טעות מביכה של המבקר בפתיחת הטקסט שלו על "הערת שוליים" בו וא מתבלבל בין "בופור" ו"לבנון", ולמעשה חושב ש"הערת שוליים" הוא סרטו החדש של הבמאי של "לבנון").

 

במילים אחרות: צדקו אנשי "סוני פיקצ'רס קלאסיקס" שזיהו בקאן שצופים ומבקרים אמריקאים יתמוגגו מ"הערת שוליים", למרות שכמה מהמבקרים האירופאיים נותרו צוננים לסרט. וכך קורה שמבין מאות הסרטים שהוקרנו בטורונטו, "הערת שוליים" נספר במסגרת הקרם-דה-לה-קרם של הפסטיבל. ובעצם מיצב אותו – לצד "הארטיסט" ו"פרידה" (האירני) – כסרט זר שימשוך תשומת לב בעונה הקרובה באמריקה.

 

הפרס היחידי שמחולק בטורונטו הוא פרס חביב הקהל. חמש פעמים בשנים האחרונות, הסרט שזכה בפרס חביב הקהל בטורונטו זכה אחר כך באוסקר. מה שאומר שעל פי הדפוס הזה, פרס חביב הקהל יילך לאחד משלושת הסרטים עם סיכויי האוסקר הכי גדולים. שזה, ככל הנראה, אחד משלושת אלה: "מאניבול", "היורשים" או "הארטיסט".

 

=============

 

ו"בוקר טוב אדון פידלמן" התחיל את סבב הקרנותיו הפומביות שלשום, בשלהי הפסטיבל, ובעוד אנחנו מחכים לעוד ביקורות שיגיעו, טפטפה אחת פנימה מה"סטאר", העיתון המקומי של טורונטו.

 

ויוסי מדמוני לא מחכה לדי.וי.די: הוא מוציא כבר עכשיו סצינה שירדה בעריכה כולל ערוץ פרשנות שלו. מדמוני עצמו מגלם בסצינה פקח חברת החשמל שמאיר לפידלמן עד כמה עמוק הוא הסתבך.

 

================

 

עשו לעצמכם פסטיבל קולנוע קטן: האתר MUBI מציע ששה סרטים – חמישה קצרים ואחד ארוך – לצפייה חינם מהמצאי של פסטיבל אולדנבורג. עד יום ראשון.

Categories: בשוטף