על "ידידים פלוס" כתבתי כבר כאן לפני שבוע. הנה עוד קצת עליו, בצימוד ל"מטורף, טיפש, מאוהב", שני סרטים שבגלל שראיתם אותם באותו שבוע כנראה שתמיד מעתה אתבלבל ביניהם ובשניהם למדתי שללכת עם ג'ינס, סניקרס וגאפ זה ממש אסור, אלא אם כן אתם סטיב ג'ובס או מארק צוקרברג.

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.9.2011

למרות שמבחינה עלילתית אין ביניהם דמיון רב, אני מצאתי הרבה נקודות השקה בין "ידידים פלוס" ובין "מטורף, טיפש, מאוהב". קודם כל, מבחינת הז'אנר: שני הסרטים ניתנים לתיוג כקומדיות רומנטיות, ועוד מהזן העכשווי של הז'אנר – מאוד מיני (אבל בלי מין, כמובן, כי באמריקה גם המופקרות היא שמרנית), לא נרתע מוולגריות, קצת פרחי לפרקים. אבל שניהם מכילים תסריטים פשוט מענגים, גם במבנה שלהם וגם בדיאלוגים. ושניהם פשוט היו נהדרים בעיניי, למרות שאני חייב לסייג ולהודות בהכנעה: כן, אלה סרטים שעלילותיהם והעשייה שלהם מוכרות, ממחוזרות וממוסחרות, צפויות, ידועות מראש, עובדות על פי תבניות ונוסחאות. ובכל זאת, בכל אחד מהם יש משהו פנימי שמתחבא בכל התעשייתיות הסכרינית והוולגרית, שמחביא בחובו איזו אמת יפה וכואבת שיש בה כנות, אם טורחים לחפש אותה. ושני הסרטים מגיעים מיוצרים שאני חושב שצריך להסתקרן מהם מאוד. הם מקצועניים במה שהם עושים, אבל יש להם גם משהו נוסף משל עצמם שכדאי לעקוב אחריו.

"מטורף, טיפש, מאוהב"

דן פוגלמן הוא הגיבור החדש שלי. פוגלמן, תסריטאי, התחיל את דרכו במטחנת הבשר של סרטי האנימציה של דיסני. שם מנערים ממך כל יחודיות אישית, אבל מלמדים אותך איך צריך לתקתק תסריט מושלם. למשל, "בולט", פרי עטו. תסריט מושלם. בית ספר לאיך בונים סרט. אבל נטול אישיות. ואז, הברקה: פוגלמן כתב את אחד מסרטי האנימציה הכי טובים של דיסני זה עידנים: "פלונטר". סרט נהדר, מלא המצאות ושנינות וקצב. ועם הברקה: הגיבורה הראשית שלו, רפונזל, אמנם שווקה לבנות השש כנסיכה רגילה של דיסני, אבל הוריהן של בנות השש ידעו את האמת: מדובר בדמות הנוירוטית הראשונה שאי פעם כיכבה בראש סרט אנימציה של דיסני (עד כה, הנוירוטים הוגלו לתפקידי המשנה הקומיים – טימון מ"מלך האריות" או התוכי מ"אלאדין", או השעון מ"היפה והחיה"). ועתה הגיע הזמן של פוגלמן לכתוב סוף סוף משהו לבני גילו. התוצאה היא "מטורף, טיפש, מאוהב" שהוא פשוט סרט מקסים ולבבי מאין כמוהו, שהלב שלו פועם בדיוק במקום הנכון (והסצינה של אמה סטון מתפרקת לריאן גוסלינג לפני שהם אמורים להיכנס למיטה פשוט זהה לסצינה שבה רפונזל מתפרקת לפלין אחרי שהיא יוצאת בפעם ראשונה מהמגדל שלה).

ראשית, מבחינתי, זה קודם כל (שוב) בית ספר לתסריטאות. אם ראיתם את הטריילר לסרט, אתם פחות או יותר יודעים מה הסיפור, איפה הוא מתחיל ולאיזה כיוון הוא הולך, אתם מגיעים מסודרים מבחינת ציפיות, יודעים שהכל יסתדר ורק מקווים שזה יהיה משעשע בדרך. אבל פוגלמן, במקצועניות מדויקת, מצליח לנער את המערכה השלישית כהוגן (והמערכה השלישית היא תמיד, אבל תמיד, נקודת המכשול של כל, אבל כל, הסרטים הישראליים, סתם שנדע ללמוד מהמומחים) ולסבך שם את העניינים כהוגן בדרכים לחלוטין לא צפויות – כולל אפילו טוויסט קטן וממש מתוק – כדי להביא אותנו אל הסף הצפוי, אבל לאו דווקא בדרך שציפינו להגיע אליה. אמנם, יש כמה וכמה סצינות – בעיקר לקראת הסוף – שמרגישות קצת מכאניות ובנאליות, אבל פוגלמן שולף את כלי הנשק שזמינים לתסריטאים עכשוויים כדי להתמודד איתן: מודעות עצמית. סטיב קארל, המגלם גבר נבגד שאשתו (ג'וליאן מור) נפרדת ממנו, בעיקר מרגיש שהוא חי בתוך קלישאה. קלישה של סרטים, של טלוויזיה, של כתבות בעיתוני נשים. אז פוגלמן לוקח את כלל הציפיות שלנו, ולא מעט מהקלישאות, ומשתמש בהן, גם כדי להזכיר שהסיבה שקלישאה הפכה לכזאת, יא כי יש בה גרעין של אמת. לעיתים זה יוצא שנון, לעיתים זה – ובכן – קלישאתי מדי. אחד הדברים המבריקים ב"מטורף, טיפש, מאוהב" הוא שלהבדיל מסרטים הוליוודיים תעשייתיים רבים, הסרט הזה עושה ניים-דרופינג למותגים רק כדי לקרוע אותם לגזרים: גאפ? אסור. נעלי ניו באלאנס? אסור. מקדונלדס? אסור.

אבל יש ב"מטורף, טיפש, מאוהב" ערך נוסף: הסרט למעשה עוסק בשברוני הלב של בני שלושה דורות. יש זוג בגיל הטפש עשרה, זוג בגיל העשרים פלוס, וזוג בתחילת גיל הארבעים. שלושת הזוגות יגלו שלא משנה בן כמה אתה ומה הניסיון שלך, שאהבה זה כואב, ומייסר, אבל גם נפלא ומשמעותי. זה מאותם סרטים שמדברים באופן גלוי על כך שמה שאנחנו קוראים לו "אהבה" או "רומנטיקה" הם למעשה מערכות במלחמה הארוכה והנצחית שבין גברים ונשים. ריאן גוסלינג, המגלם דון ז'ואן מקצועי שיודע את סודות הפיתוי והכיבוש, מכריז באופן מתריס שבמלחמה שבין הגברים והנשים, הגברים ניצחו (מתי? מרגע שנשים התחילו להפוך ריקודי מוט של מועדוני חשפניות להתעמלות אירובית לגיטימית). אבל כל הגברים יגלו שגם אם הם חושבים שהם ניצחו במלחמה, הדבר הנכון הוא פשוט להרים ידיים ולהיכנע. בזכות הבימוי העדין של הצמד גלן פיקרה וג'ון רקואה (שכבר התגלו כבמאים שנונים מאוד ב"אני אוהב אותך פיליפ מוריס") – והעובדה שדווקא צמד במאים המזוהים דווקא עם קולנוע קוואזי-קווירי מטפלים בסרט כה הטרוסקסואלי, צובעת אותו בכמה וכמה גוונים לא צפויים (ואין בו, למשל, את דמות המשנה ההומואית הצפויה, כזו שדווקא כן צצה בסרט הבא שבו נעסוק בעמוד זה) – ובזכות השימוש במוזיקה שהולכת נגד הזרם, "מטורף, טיפש, מאוהב" נראה כמו קומדיה רומנטת שגרתית – נגיד, מבית היוצר של ג'אד אפטאו – אבל יש בה דוק של תוגה אלטרנטיבית, שגורמת לו להיראות לרגעים מעודן כמו סרט עצמאי, ולא כמו עוד קומדיה הוליוודית שגרתית.

"ידידים פלוס"

"קלישאה" היא גם אחת המילים הנפוצות בדיאלוגים של "ידידים פלוס". מבחינות רבות, הסרט הזה מנסה לטפל באהבה בעידן התרבותי המודרני באופן דומה ל"מטורף, טיפש, מאוהב", אבל הוא מחצין את עצמו הרבה יותר. הסרט הזה חי בתוך עולם של סרטים. הוא עוסק בזוג שרק רואה קומדיות רומנטיות כל היום ומבין שהסרטים האלה מעוותים את תפיסת עולמו. שהיא לא באמת קתרין הייגל והוא לא באמת ג'ורג' קלוני. וגם כשהם רואים סרט בטלוויזיה זו מעין פרודיה על סרטים – מעין מערכון בתוך הסרט – עם ג'ייסון סיגל. והם רוצים לעשות הכל כדי לברוח מהקלישאה, וכמובן שהם לא מצליחים. מבחינת הרעיון יש כאן שידור חוזר לסרט ההוא עם אשטון קוצ'ר ונטלי פורטמן שכבר פרח לנו מהראש – עוד ניסיון לתהות האם ידידים יכולים לערבב סקס לחברות שלהם מבלי לאבד את חברותם. אגב, אני אחסוך לכם את ההתלבטות: משחר הקולנוע ועד היום תשובה היא תמיד "לא". אבל לא משנה, הרי ברור לנו שגיבורי הסרט נועדו להיות ביחד ורק הם עיוורים לכך. אבל בשעה שבקומדיה הרומנטית הקלאסית הזוג הזה אמור לריב כל הזמן מבלי לשים לב שהם בעצם עוד שניה מתאהבים, בקומדיות תוצרת 2011 הזוג הזה רק עושה סקס כל הזמן, וגם כאן, מבלי לשים לב שבעצם הוא אמור להתאהב.

וויל גלוק, שכבר הפתיע לטובה ב"באה בקלות", מביים את "ידידים פלוס" בקינטיות מסחררת. הסרט הזה טס בספרינט כשהוא מתמסטל לגמרי על הסם הזה שנקרא "ניו יורק". זה סרט שמתענג על ניו יורק ומשתמש באמפייר סטייט בילדינג באופן שמזכיר את הדרך שסרטים רומנטיים צרפתיים משתמשים במגדל אייפל. ומכיוון שזה סרט שכל הזמן מודע לעצמו, הוא ממש מקסים ברגעים שבהם הוא פשוט גולש כמעט למיוזיקל. מהבחינה הזאת הוא רחוק מרחק שנות אור מ"קשר לא מחייב" (כן, כך קראו לסרט ההוא עם קוצ'ר ופורטמן, לא באמת פרח לנו מהראש) ויותר מזכיר את החינניות המידבקת של "500 ימים עם סאמר". ובעצם, הוא פשוט הסרט הכי מצחיק כרגע, עם כמה בדיחות ממש מצוינות.

פסטיבל טורונטו יגיע מחר לסיומו. ג'פרי וולס מסכם מה היה לנו שם: "בראד פיט ו'מאניבול'… (יאדה יאדה יאדה) … ג'ורג' קלוני ו'משחקי השלטון' …. 'היורשים', 'פרידה', 'הארטיסט', 'בושה', 'שיטה מסוכנת', 'אלברט נובס', 'מיס באלה' … (יאדה יאדה יאדה)… החמצתי גם את 'הערת שוליים' של יוסף סידר, אבל נדמה שהסרט הרשים את כל מי שדיברתי איתו. באופן עצום, אני מתכוון".

ו"אינדיווייר" מסכמים את טורונטו עם רשימת ארבעים הסרטים שקיבלו את הציונים הכי גבוהים ממבקריהם. אחד מהם הוא "הערת שוליים".

וגם ב"האפינגטון פוסט" מתלהבים מהסרט (וחפשו טעות מביכה של המבקר בפתיחת הטקסט שלו על "הערת שוליים" בו וא מתבלבל בין "בופור" ו"לבנון", ולמעשה חושב ש"הערת שוליים" הוא סרטו החדש של הבמאי של "לבנון").

במילים אחרות: צדקו אנשי "סוני פיקצ'רס קלאסיקס" שזיהו בקאן שצופים ומבקרים אמריקאים יתמוגגו מ"הערת שוליים", למרות שכמה מהמבקרים האירופאיים נותרו צוננים לסרט. וכך קורה שמבין מאות הסרטים שהוקרנו בטורונטו, "הערת שוליים" נספר במסגרת הקרם-דה-לה-קרם של הפסטיבל. ובעצם מיצב אותו – לצד "הארטיסט" ו"פרידה" (האירני) – כסרט זר שימשוך תשומת לב בעונה הקרובה באמריקה.

הפרס היחידי שמחולק בטורונטו הוא פרס חביב הקהל. חמש פעמים בשנים האחרונות, הסרט שזכה בפרס חביב הקהל בטורונטו זכה אחר כך באוסקר. מה שאומר שעל פי הדפוס הזה, פרס חביב הקהל יילך לאחד משלושת הסרטים עם סיכויי האוסקר הכי גדולים. שזה, ככל הנראה, אחד משלושת אלה: "מאניבול", "היורשים" או "הארטיסט".

=============

ו"בוקר טוב אדון פידלמן" התחיל את סבב הקרנותיו הפומביות שלשום, בשלהי הפסטיבל, ובעוד אנחנו מחכים לעוד ביקורות שיגיעו, טפטפה אחת פנימה מה"סטאר", העיתון המקומי של טורונטו.

ויוסי מדמוני לא מחכה לדי.וי.די: הוא מוציא כבר עכשיו סצינה שירדה בעריכה כולל ערוץ פרשנות שלו. מדמוני עצמו מגלם בסצינה פקח חברת החשמל שמאיר לפידלמן עד כמה עמוק הוא הסתבך.

================

עשו לעצמכם פסטיבל קולנוע קטן: האתר MUBI מציע ששה סרטים – חמישה קצרים ואחד ארוך – לצפייה חינם מהמצאי של פסטיבל אולדנבורג. עד יום ראשון.

אני חייב להגיד: וואו. אם הייתי עכשיו בן 18 הייתי פשוט בוכה מהתרגשות מהמבצע הזה שיזם פסטיבל חיפה, שמציע לשני אנשים כניסה חינם לכל הסרטים פלוס מלון לעשרה ימים. הפסטיבל מחפש שני כתבי קולנוע צעירים, פריקים של קולנוע, שיתחייבו ללכת לכל הסרטים, לכל המסיבות, לכל האירועים, ולדווח מדי יום בווידיאו באתר של הפסטיבל על כל מה שקורה ("לא תאמינו! שיש קולר גמר את כל הענבים בחדר העיתונות"). אני אפילו הייתי מציע לעשות בינהם תחרות: מי מהם מצליח לשרוד עשרה ימים עם כעשרה סרטים ביום. ביום השלישי הם כבר יתחילו להיות חיוורים וכחולים בסרטונים ממחסור באור שמש וויטמין די. אבל לעכברי סרטים, זו מתנה אדירה.

אז מה צריך לעשות כדי לקבל תג, חדר מלון והזמנות וי.איי.פי לכל אירועי הפסטיבל (כולל מפגשים עם אורחי הפסטיבל)? לצלם את עצמכם בסרטון וידיאו בו אתם מסבירים למה אתם האנשים המושלמים למשימה, להעלות את הסרטון ליו-טיוב, ולשלוח את הלינק למייל haifafestival2011@gmail.com (עד 1.10.11).

אפשר להירשם גם דרך "וואלה", אם אין לכם בעיה עם כל התנאים המוקדמים שם.

ואם אתם השניים שנבחרים, הנה טיפ ממי שמגיע כבר כמה וכמה שנים לפסטיבל חיפה: יש לכם תג שמבטיח כניסה לכל ההקרנות וישיבה בשורת המוזמנים. אלא שיש הקרנות בהן אנשי הקופה שוכחים לשמור שורה פנויה למוזמנים ומוכרים לה את הכרטיסים, כך שלבעלי התגים אין איפה לשבת. ולפעמים גם שוכחים לעדכן את הסדרנים בכניסה לאולמות שיש שורה שמורה לבעלי תגים ושהם יכולים להיכנס לאולם. פסטיבל חמוד חיפה, אבל מבולגן. אז אם זו מעין משימת "הישרדות: הכרמל", גם התמודדות עם סדרנים עקשנים הם חומר לדיווח היומי. בהצלחה.

זוכרים את הפוסט הזה, בו קפצו לי הפיוזים כי אנשי יונייטד קינג לקחו שם שהצעתי כאן בבלוג בלי רשותי, לסרט החדש של ג'ורג' קלוני? ובכן, מים מתחת לגשר, כמו שאומרים האמריקאים. ששה שבועות חלפו וכל כך הרבה קרה בינתיים: יחצני יונייטד קינג התחלפו, הסרט המדובר הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה והוציא מרוב המבקרים קריאות אכזבה רמות, וכנראה שגם אנשי יונייטד קינג סוף סוף צפו בו וגילו שאין בו לא וושינגטון ולא תחתית, ושהשם ההוא כבר לא רלוונטי. אז יש לו שם חדש, ועכשיו סופי: "משחקי השלטון". זה המחשב של מבצעי צה"ל המציא את השם. הכניס את "משחקי הכס" מצד אחד ואת "צבעי השלטון" מהצד השני, ויצא לו "משחקי השלטון".

אבל בינתיים זהו דווקא סרט אחר של קלוני שמושך את כל תשומת הלב של המבקרים באמריקה. זהו "The Descendants" של אלכסנדר פיין, שמציב את קלוני כמועמד המוביל לזכיה באוסקר השנה, על פי חזאי האוסקר. ולפני חודש כשכתבתי עליו שלפתי מהשרוול שם בעברית בשבילו: "היורשים". היום התברר לי שזה אכן שמו הרשמי בעברית. צירוף מקרים, אני מניח.

אלא במוזיאון ישראל בירושלים.

קוראים לו "השעון" ויצר אותו אמן הווידיאו בהווה והדי.ג'יי בעבר, כריסטיאן מרקליי. לפני שנה הוא הוצג בביאנלה בוונציה, שם זכה בפרס הראשי, ועד אמצע אוקטובר הוא מוקרן באולם חשוך במוזיאון ישראל, בהקרנת HD מקסימה, כשהקהל יושב על ספות. והסרט הזה פשוט אדיר.

מרקליי הלך וקיבץ את כל קטעי הסרטים ביקום כנראה שבהם מופיע שעון, או שמישהו בסרט מציין מה השעה. לכאורה, תגידו, מה הביג דיל. בשביל זה צריך מוזיאון? יש לנו חמישה מונטאז'ים כאלה ביום ביו-טיוב. העולם מלא עורכי וידיאו עם זכרון צילומי ששולפים לך קישורים מפתיעים. אבל מרקליי שובר את השיאים. ראשית, כי הסרטון שלו לא נמשך חמש דקות, כמו סרטוני המונטאז' הנפוצים ביו-טיוב אלא 24 שעות. ושנית: כי הוא לקח את כל השעונים שהוא מצא בסרטים וסידר אותם לפי הסדר ואז הלך וסנכרן את הסרט לזמן האמת. הסרט הזה מתחיל בשעה 16:00 ומסתיים למחרת באותה שעה. ואם תיכנסו לסרט ב-8:30 בבוקר, תראו קטעי סרטים המתרחשים באותה שעה בדיוק. במילים אחרות, ממש כמו שכותרת היצירה רומזת: מרקליי לא יצר סרט, הוא בנה שעון ענק.

ועדיין, מבלי שרואים את הסרט אפשר להרים גבה תמהה: זהו? מלאכת איסוף וליקוט של שעונים מסרטים? משעשע, אבל האם זו אמנות? אז קודם כל, כבר כאן, מימדי העבודה לבדה הם סוג של טירוף שרק אמן כפייתי מסוגל להתמודד איתה – ושימו לב כמה אמנים הם אנשי איסוף ומיון כפייתיים. "השעון" מכיל כ-7,000 קטעי סרטים, מישנים מאוד ועד חדשים מאוד, ומכל העולם. אבל זה לבדו לא היה מספק כדי להפוך את "השעון" ליצירה גדולה. שנונה, כן. גדול, לא. אבל אז פשוט יושבים ומתבוננים בסרט האימתני הזה ומתחוור שמרקליי ועורכיו עשו עבודה מפעימה, לא של ליקוט אלא של עריכה. עבודת חיבור הקטעים יוצרת רצף אחד עצום של התרחשויות שכאילו משוחחות ביניהם. מישהו מחייג בשעה 16:45 בסרט ישן בשחור לבן, ובאותה שעה מישהו אחר ניגש לענות לטלפון בדיוק באותה שעה בסרט חדש. החיבורים כה עדינים שאכן נוצרת תחושה של המשכיות, של יצירה ביצירה רצופה אחת ולא במונטאז' של אלפי קליפים קצרים.

אני נקלעתי להקרנת הסרט הזה במקרה בעת ביקור במוזיאון. צפיתי בערך בשעה מתוך ה-24. אתמול המוזיאון היה פתוח כל הלילה והסרט הוקרן במלואו (אני סקרן לדעת האם היו צופים באמצע הלילה). הכניסה בשעות שהמוזיאון סגור לקהל היתה בחינם. וזה יקרה שוב ב-18.9, יום ראשון, החל מ-16:00. אני תוהה האם אפשר בכלל לצפות בסרט במשך 24 שעות, והאם יש טעם. השעה שצפיתי בה עשתה חשק לעוד, אבל לכמה עוד. ואם אתם סינפילים, זה גם חתיכת שעשועון: כמה מקטעי הסרטים החולפים מולכם אתם מצליחים לזהות? ואם אתם מכירים את הסרטים, זה גם מסדר לכם את העלילות שלהם מבחינה כרונולוגית, פתאום אלמנט הזמן והשעה בסרטים נראה חשוב. כך, למשל, פתאום שמתי לב שהספינר של גאף ודקארד ב"בלייד ראנר" ממריא ב-16:45 אחה"צ, למרות שנראה שזה לילה גמור (הרי לוס אנג'לס של 2019 ב"בלייד ראנר" שרויה בעלטה ובגשם תמידיים בגלל הזיהום, לכן גם סצינות הבוקר חשוכות). ודקה אחר כך: גארי קופר ואודרי הפבורן ממהרים לרכבת ב"אהבה אחר הצהריים" של בילי וויילדר. ובאותה שעה בניו יורק, סטיב מרטין יושב בישיבה אינסופית כשהוא לחוץ להגיע בזמן לשדה התעופה כדי לתפוס טיסה הביתה לשיקגו לחגים ב"תקועים בדרך" של ג'ון יוז. מרקליי ועורכיו מצליחים להצליב מבטים בין הדמויות בסרטים השונים, כאילו כולם מנהלים בין עצמם שיחה אילמת של הבנה, כולם לחוצים להגיע לאנשהו, אצל כולם הזמן הוא אישו, והשעון הזה מתקתק בלי סוף.

אני מחכה שמרקליי ימזער את העבודה הזאת ויהיה אפשר לתלות אותה על הקיר במטבח, שעון קולנועי נצחי. אבל בינתיים, כנראה שבגלל ענייני זכויות יוצרים (רק עניין הזכויות ליצירה הזאת זה סוג של יצירה בפני עצמה) אין ל"השעון" שום קליפ זמין ביו-טיוב, למעט רגעים שאנשים צילמו בסלולרים שלהם והעלו שלא ממש עושים חסד עם החוויה.

נוני גפן בתפקיד הרצל ב"אף פעם לא מאוחר מדי" של עדו פלוק

אנחנו תכף מציינים שנתיים למעקב שלנו אחרי הפקת "אף פעם לא מאוחר מדי", משלב גיוס כספים, דרך הצילומים, ועד עבודת הפוסט-פרודקשן. ועכשיו, מה שבעיניי הוא אולי החלק הכי קשה: הבאת הסרט הגמור לציבור. אז הנה, אחרי הפסקה של שבעה חודשים, יש עדכון חדש מאת עדו פלוק, יוצר הסרט, שעכשיו צריך להתמודד עם הבשורה שסרטו יוקרן בבכורה בפסטיבל חיפה, ועם פניה נוספת לערב את הקהל בתהליך היצירה של הסרט:

אז זהו. הקרנת הבכורה של "אף פעם לא מאוחר מדי" תיערך בפסטיבל חיפה. הלואי ועכשיו אפשר היה לנוח ולהגיע לפסטיבל כאורח. להתלבש יפה, ללחוץ ידיים, ולהינות מהאיחוד המחודש של כל המשפחה הענקית שעשתה את הסרט הזה. אבל מסתבר שהעבודה רק מתחילה. עכשיו צריך לעצב פוסטרים, לדאוג לגלויות שיישלחו, להכין טריילר, הקרנה חגיגית למשקיעים, לבנות תכנית שיווק ויחסי ציבור, להגדיל כמה שאפשר את מעגל האנשים ששמעו על הסרט, ובעיקר – להחליט כיצד להפיץ סרט כמו שלנו בישראל וכיצד למצוא את הקהל שיהנה ממנו. כל העבודה, יש לציין, רובצת על כתפיים צנומות שזה להן הניסיון הראשון בדברים מסוג זה. נשמח מאוד לשמוע מכם רעיונות מקוריים, דרכים חדשניות, ובכלל, נשמח לשמוע מכם הצעות למה סרטים ישראליים קטנים צריכים לעשות כדי למצוא את הקהל. תגובות כאן. ואל תשכחו לעקוב אחרינו בדף הפייסבוק של הסרט.

נתראה בחיפה!

שתי משאיות תאורה תפסו הבוקר מקומות חניה יקרים מפז ברחוב מאנה, מול בית שלי, שם בבית מספר 17 כניסה א' התקיים היום יום צילום לסרט "צירלסון יוצא לפנסיה", סרטו הראשון של במאי התיאטרון מיכה לבינסון כבמאי קולנוע. אבי קושניר הוא נהג אוטובוס שיוצא לפנסיה, יבגיה דודינה היא אשתו, ששון גבאי הוא המאהב שלה, ובין השלושה נוצרת צורה גיאומטרית תלת זוויתית.

=================

הסרט החדש של האחים וושאובסקי יתחיל ביום שישי את צילומיו. רגע, זה דורש פירוט. האחים וושאובסקי הם כעת כבר אנדי ולאנה, וכבר לא אנדי ולארי, אז זה צריך להיות ברור. ואת סרטם החדש הם מביימים לא בזוג אלא בשלישיה: טום טיקוור הצטרף אליהם לכתיבה ומצטרף אליהם לבימוי. למעשה, הסרט יצולם כשתי הפקות נפרדות: טיקוור יהיה אחראי על חלק, והאחים על חלק. מדובר ב"Cloud Atlas", עיבוד לספרו של דיוויד מיטשל, שעובר בין תקופות – עבר עתיד – יבשות ומציאויות. טום הנקס והאלי ברי לוהקו לתפקידים הראשיים. הסרט מומן כולו באופן עצמאי על ידי חברות אירופאיות ומכירות מוקדמות להפצה ברוב העולם. וורנר יפיצו את הסרט באמריקה וההפצה ברוב העולם היא בידיים של פוקוס פיצ'רז, מה שאומר שהסרט יופץ בארץ על ידי קולנוע לב. "אטלס עננים"? "מפת העננים"?

================

שניים מהסרטים המרתקים שמוקרנים כעת בארץ הם "פינה" של וים ונדרס ו"הדירה" של ארנון גולדפינגר. למעשה, שניהם סרטי תעודה. אבל יותר מפתיע: שניהם מצולמים ברובם בעיר הגרמנית וופרטאל, הפרבר הברלינאי שקל לזהות בזכות רכבת המונורייל התלויה שחוצה את מרכז העיר. שם שוכנת להקת המחול של פינה באוש, ולשם מגיע ארנון גולדפינגר בחיפוש אחר רמזים בקשר לחבר הנאצי המיסתורי של סבא וסבתא שלו.

=================

הקולנוע הישראלי מניב כמה כותרות מקסימות ומרגשות למדי בפסטיבל טורונטו:

האתר Sight On Sound (לא לבלבל עם כתב העת "סייט אנד סאונד") אוהב את "אודם" של יהונתן סגל.

ו"הערת שוליים" מתחיל להסתמן כאחד הסרטים המדוברים והבולטים בפסטיבל. המבקר מרשל פיין משתפך על הסרט בבלוגו וכותב את המשפט הלא ייאמן: "אם זהו לא הסרט הזוכה באוסקר לסרט הזר השנה, אין צדק".

וב-Vulture מדווחים על כך ש"הערת שוליים" מסתמן כאחד הסרטים הזרים הבולטים בטורונטו השנה, אגב העיסוק שלהם בפיקנטריה רכילותית על סיפור האהבה שצמח בין ליאור אשכנזי ומיה אמסלם, שהיא סוכנת המכירות של הסרט. הרומן בין השניים התחיל בפסטיבל קאן.

=============

ג'ון קאלי, אחד מבכירי הוליווד מאז שנות הששים ועד היום, הלך לעולמו בגיל 81. קאלי היה בכיר בוורנר, ובאחרונה הוא היה יו"ר אולפני סוני, לצד איימי פסקל. בימיו בוורנר, קאלי היה איש הקשר של סטנלי קובריק להוליווד והסיבה שקובריק שמר אמונים לאולפן במשך רוב הקריירה שלו. כשקאלי בראש האולפן, קובריק יצר את "התפוז המכאני" ואת "בארי לינדון". הוא גם אישר את "כל אנשי הנשיא" ואת "נערת הטלפון והבלש" של אלן ג'יי פאקולה ואת "סופרמן". כמפיק עצמאי הוא חתום על "שארית היום", "קרוב יותר" ו"צופן דה וינצ'י".

היום ננעלת ההצבעה לפרסי אופיר. אם אתם חברי אקדציה ושכחתם לשלוח את הטופס, עכשיו כבר מאוחר מדי. מחר יעברו הטפסים לספירה על ידי רואה חשבון ועורך דין. תחילה יעברו על כל הטפסים חברי ועדת הביקורת, לוודא שכולם מקוריים ושהמספרים הסידוריים של הטפסים תואמים למספרי הטפסים שנשלחו. הספירה עצמה, מוסרת אילנה שרון, מנכ"לית האקדמיה, תתקיים ללא נוכחות של אף נציג של האקדמיה בחדר.

מדי שנה בשנים האחרונות אני מנסה להעריך מה יהיה הסרט הזוכה לא על ידי תחושות בטן והעדפה אישית, אלא על ידי יצירת מדגם מקיף ככל שאני מסוגל באמצעים הפיראטיים והמאולתרים שעומדים לרשותי. למשל, אם אני רואה חבר אקדמיה ברחוב בשבועיים האלה אני רץ אליו ושואל אותו למי הוא הצביע. ואם אני לא רואה אותו ברחוב, אני מסמס לו. ואם אין לי טלפון שלו, אני שולח לו מייל. רציתי השנה גם לפנות לחברי אקדמיה בפייסבוק, אבל לא מצאתי כמעט אף אחד שם.

בשנים קודמות הייתי די גאה בדייקנות של תחזיותיי, אבל בשנה שעברה קטסטרופה היכתה את מערך החיזוי שלי: הוא היה שגוי. המדגם ניבא ש"הדקדוק הפנימי" יזכה, אבל "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" זכה. ולא רק זה, אלא ש"הדקדוק הפנימי" יצא מהטקס בידיים ריקות. חוץ מזה שבאופן אישי חשבתי שמדובר בביזיון, גם די התפדחתי (אם כי, אם האקדמיה היתה מפרסמת את תוצאות ההצבעה המספריות, אני בטוח שהיינו מגלים את מה שהמדגם שלי כן חזה: שהמירוץ הסתיים בפוטו-פיניש, על חודם של קולות בודדים). לכן השנה הייתי צריך למצוא דרך להבטיח שהמדגם יהיה קצת יותר מדויק.

אבל זה התברר כשאיפה מסובכת למדי: עד היום ביצעתי את כל המדגמים האלה מתוך רשימות הדואר שהיו קיימות אצלי. אנשים שלצורכי עבודה יצא לי להתכתב איתם במייל או לדבר איתם בטלפון. השנה קרה שכמעט כל חמשת הסרטים המועמדים הם של יוצרים שאני איכשהו מכיר מפה ומשם. לכן רשימת המיילים הפרטית שלי תפנה רק ליוצרים, אנשי צוותם ומשפחותיהם של הסרטים המועמדים, ושוב יצא מדגם מוטה. על ידי עבודת גישוש ובילוש הצלחתי להגיע בסופו של דבר ל-80 חברי אקדמיה – עשרה אחוז מכלל חברי האקדמיה – שאין להם שום קשר (לפחות לא קשר ישיר שאני יכולתי לזהות בעין בלתי מזוינת) לסרטים המועמדים.

ומכיוון שבתום ספירת הקולות התוצאות הן חד משמעיות, אני השנה מרגיש קצת יותר בטוח להכריז את מה שהיה די צפוי: "הערת שוליים" יזכה ביום חמישי הבא (22.9) בפרסי אופיר. יוסף סידר יזכה גם בפרס הבימוי. רוצים מתח? חפשו אותו בקטגוריית השחקניות.

אוקיי, הנה המדגם. כמדי שנה פניתי לחברי האקדמיה עם שאלה אחת בלבד: לאיזה סרט הצבעתם בקטגוריית "סרט השנה". הנה ההתפלגות:

43% – "הערת שוליים"

28% – ענו "לא הצבעתי השנה"

12% – "בוקר טוב, אדון פידלמן"

9% – "אורחים לרגע"

6% – "אחותי היפה"

2% – "השוטר"

(זה מדהים אותי מדי שנה: כמות חברי האקדמיה שבכלל לא מצביעים. ויותר מזה: כמות חברי האקדמיה – חלק גדול מהם זוכים או מועמדים משנים קודמות – שבכלל לא טורחים לחדש את חברותם במוסד. אנחנו שואלים כאן מדי שבוע שעונת פרסי האופיר למי בקהל בכלל אכפת מהטקס הזה. כאשר השאלה הראשונה צריכה להיות: אם לחברי האקדמיה עצמם לא אכפת, למה שלאחרים יהיה אכפת. ועוד שאלה: בחיפושי אחר שמות של חברי אקדמיה שלא הכרתי, נתקלתי בלא מעט שמות של חברי אקדמיה שלא יכולתי שלא לתהות: "למה הם בכלל חברי אקדמיה? מה הקשר בינם ובין קולנוע". מישהו צריך לשבת מול רשימת החברים ולדלל אותם באופן מסיבי, ולהשאיר בה רק אנשי קולנוע מובהקים).

מתוך אלה שענו ביקשתי מכמה, רק לצורכי התרשמות כללית, להוסיף ולספר לי למי הם הצביעו בקטגוריות האחרות. המדגם הזה קטן יותר, פחות מושקע, פחות אמין, אבל הוא מראה שיש כמה מקומות שהמירוץ מוכרע בבירור, וכמה מקומות בהם הוא מאוד צמוד.

בימוי: יוסף סידר מוביל באופן מובהק.

תסריט: "הערת שוליים" מוביל, אבל גם "פידלמן" וגם "אורחים לרגע" צמודים לא מאוד רחוק ממנו.

שחקן: שלמה בראבא מוביל, אבל גור בנטביץ' לא מאוד רחוק ממנו. שימו לב: בנטביץ', לא ששון גבאי.

שחקן משנה: ליאור אשכנזי מוביל באופן מובהק, כמעט ללא מתחרים.

שחקנית: הקטגוריה הכי צמודה של הערב. למעשה, ארבע שחקניות צמודות לחלוטין על פי הסקר הלא-מאוד רציני שעשיתי: אוולין הגואל, חן יאני, הגר בן אשר וקרן ברגר. באופן מפתיע מאוד לחן יאני ("נמס בגשם") יש כאן יתרון קטן, ממש חודו של קול, אבל אין לי שום דרך לקבוע מי תזכה כאן.

שחקנית משנה: גם כאן, מירוץ צמוד מאוד, אבל בין שתי מתמודדות – ריימונד אמסלם ("אחותי היפה") ומורן רוזנבלט ("אודם"). לרוזנבלט יש יתרון קטן ממה ששמעתי, אבל שוב – Too close to call.

צילום: קטגורייה מאוד פעילה. כמעט כל מועמד קיבל איזכור. ירון שרף ("הערת שוליים") מוביל במעט.

מוזיקה: "פידלמן", "אחותי היפה" ו"הערת שוליים" די צמודים כאן, כך שרוב הסיכויים שאבי בללי יזכה רק שלא ברור אם על "פידלמן" או על "אחותי". יתרון קל ל"בוקר טוב, אדון פידלמן".

עריכה: "הערת שוליים".

איפור: "כלבת".

סרט תיעודי: צמוד מאוד בין "הדירה" ובין "ארץ בראשית". מאוד צמוד. יתרון קל ל"הדירה" של ארנון גולדפינגר, שאני מהמר שאכן יזכה.

על שאר הקטגוריות, לצערי, פשוט לא שאלתי מספיק אנשים.

עכשיו יש לנו תשעה ימים להיזכר בתגובות איך הימרתי בשנה שעברה ש"הדקדוק הפנימי" יזכה ואיך הימרתי לפני שנתיים ששמוליק מעוז יזכה על הבימוי של "לבנון" ואיפה הטעויות שלי השנה. שאלה טובה.

כך זה נראה בשנים הקודמות:

מדגם אופיר 2007 ("ביקור התזמורת" זכה)

מדגם אופיר 2008 ("ואלס עם בשיר" זכה)

מדגם אופיר 2009 ("עג'מי" זכה)

מדגם אופיר 2010 ("שליחותו של…" זכה)

אוקיי, המולטי-טאסקינג שלי קצת יצא מאיפוס ביומיים האחרונים. אני עובד על מדגם פרסי אופיר המסורתי שלי שיפורסם בקרוב (התוצאות, אגב די מדהימות. ואם עוד לא הצבעתם אתם עדיין יכולים) ובינתיים חלפו ביעף המון כותרות קולנוע שפשוט לא הספקתי לעדכן. אז הנה ריכוז מהיר של כמה מהן:

1.

הישראליים בטורונטו. כתב העת "סינמה-סקופ" (בלי קשר לבלוג הזה, הם קמו אחרי), מדווח בחריצות על סרטי פסטיבל טורונטו. הם התלהבו מ"הערת שוליים", ולא כל-כך מ"בוקר טוב, אדון פידלמן". מה שהצחיק אותי הוא שמארק פרנסון, שלא ממש התלהב מ"פידלמן" מתלונן גם על השם האנגלי של הסרט ("רסטורציה") וכותב שהוא מעדיף בהרבה את השם העברי של הסרט, וזאת בניגוד מוחלט למה שאני חשבתי על השמות: אהבתי את השם באנגלית, לא אהבתי את השם בעברית. ללמדנו שבעולם הביקורת, על כל דעה, תוכלו למצוא גם דעה הפוכה.

גם עיתוני טורונטו חיבבו את "הערת שוליים": ה"גלוב אנד מייל" וה"סאן".

2.

עדכון הפצה ל"בוקר טוב, אדון פידלמן": הסרט מכר כבר 36,400 כרטיסים, על פי נתוני מפיציו, נכון לאתמול.

3.

שכחתי לבדוק את נתוני הקופה של סוף השבוע שעבר והפסדתי את האקשן: עם תחילת שנת הלימודים צנחו ההכנסות בבתי הקולנוע בארץ ב-60 אחוז. זו הירידה הכי חדה השנה. ירידה דומה, של 58 אחוזים היתה בסוף חופשת פסח. זה גרם לכך שבסוף השבוע האחרון, אחרי חמישה שבועות עף סוף סוף "הדרדסים" מצמרת טבלת שוברי הקופות בישראל. הסרט הכניס בינתיים סכום אסטרונומי למדי של 5.5 מיליון דולר בישראל, שזה כמעט חצי מיליון כרטיסים! לא יאמן.

בסוף השבוע האחרון, על פי האתר של סינמה סיטי ואפליקציית יס פלאנט, הסרט המוביל בארץ היה "ידידים פלוס" ואחריו "קולומביאנה", "כוכב הקופים" ו"מורה רעה". בסינמה סיטי נראה שגם "המפתח של שרה" עובד לא רע.

4.

קליף רוברטסון, שזכה באוסקר על "צ'רלי" (וגילם את בן פרקר בספיידרמנים של סם ריימי), הלך לעולמו שלשום, יום אחרי יום הולדתו ה-88.

אנדי וויטפילד, שגילם את ספרטקוס בעונה הראשונה של "ספרטקוס: דם וחול", מת מסרטן בגיל 39. זה סיפור ממש עצוב בעיניי. וויטפילד היה בדרכו להיות כוכב/שרירן בזכות הספרטקוס שלו, אבל אז הוא אובחן עם סרטן ונאלץ לפרוש מהעונה השנייה של הסדרה כדי לעבור טיפולים, מה שגרם לכך שכל העונה השנייה היתה צריכה להיבנות מחדש בלעדיו (כמעין פריקוול לאירועי העונה הראשונה), אבל עכשיו מגיעה הבשורה שוויטפילד נכנע למחלה אתמול בביתו באוסטרליה.

5.

זה די מדהים: מבין כל הסרטים הישראליים של השנה החולפת נבחר "התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי לייצג את ישראל בפרסי האקדמיה האירופית. אני לא לגמרי בקיא בתהליכי הבחירה של האקדמיה האירופית: רוב המדינות בוחרות בעצמן את נציגם לטקס בהצבעה פנימית בין חברי האקדמיה של אותה מדינה, אבל המדינות הקטנות יותר מקבלות ייצוג על ידי בחירת ועדה מטעם האקדמיה האירופית. אני לא יודע האם "התגנבות יחידים" נבחר על ידי הנציגות הישראלית באקדמיה האירופית או על ידי הוועדה, אבל זה בעיני הישג נהדר ומפתיע לסרט שלא זכה לכבוד המגיע לו בארץ.

רבקה מיכאלי ואסי דיין בסרטו של דיין "ד"ר פומרנץ", שיוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל חיפה. דיין יקבל גם פרס מיוחד מטעם הפסטיבל

לפני קצת יותר מחודש ניסיתי לנחש מה יהיו הסרטים העלילתיים שיתחרו בפסטיבל חיפה. ארבעה מהם אכן בפנים. כמה ימים אחר כך קיבלתי את הבשורה ש"אף פעם לא מאוחר מדי" של עדו פלוק (גיסי, למי שלא עוקב אחר הבלוג בדביקות) יוקרן שם בבכורה עולמית, אבל כמובן הושבעתי לסודיות ולא יכולתי לספר כאן. כזכור, עקבנו אחרי הסרט הזה כאן ממש משלב גיוס הכספים, דרך הצילומים וכל שלב הפוסט פרודקשן. ומעניין, בשלב התסריט ערן קולירין עזר בייעוץ, ועכשיו פלוק וקולירין מתחרים זה מול זה בתחרות, בסרטים – שאם אני מבין נכון (לפחות לגבי "ההתחלפות", שאותו עוד לא ראיתי) – כנראה שיש בהם שאפתנות אמנותית ואווירתית דומה למדי. על "אף פעם מאוחר מדי" אני כמובן מנוע מלכתוב שום התרשמות ביקורתית, אני מעורב בסרט ברמה משפחתית, ובאופן אינטימי מאוד. ההשתתפות בתחרות בחיפה היא גם סוג של סגירת מעגל, כי לפני שנה "אף פעם לא מאוחר מדי" זכה בחיפה בפרס מטעם מעבדת גאייר, שנתנה לו סכום של 25,000 יורו לעבודות המעבדה בחו"ל, עד לשלב הפרינט. בתחרות הזאת הוקרנו לשופטים האירופאיים סרטים בשלב ראף-קאט, ו"אף פעם לא מאוחר מדי" ניצח שם את "בוקר טוב, אדון פידלמן", את "אוסטרליה שלי" ואם אני זוכר נכון גם את "אנחנו לא לבד" (לא בטוח), שגם הוא נמצא עכשיו בתחרות (עוד סרט מסקרן, שנמצא כבר המון-המון זמן בעבודה, הוא צולם כבר לפני שנים).

התחרות מכילה שמונה סרטים עלילתיים, מתוכם ארבעה סרטי ביכורים. וחוץ מ"אף פעם לא מאוחר מדי" שזו תהיה הקרנתו הראשונה אי פעם, גם "אנחנו לא לבד" ו"עד סוף הקיץ" הם סרטים שלא נחשפו קודם בשום מסגרת קודמת. "ההתחלפות" יגיע מוונציה, "תנאטור" מגיע מהקרנות בלוקרנו וטורונטו ו"לא רואים עליך" מגיע מברלין. ויש גם סרט חדש של אסי דיין, שהתקציר שלו פשוט נהדר (זוכרים את הפיץ'?), שיוקרן מחוץ לתחרות. ואיפה "פליי-אוף" של ערן ריקליס? פינה את הבמאי בכבוד לאשתו, כדי לא להתחרות בעל נגד אשתו?

הנה הרשימה המלאה:

התחרות העלילתית:

"ההתחלפות". בימוי: ערן קולירין, מפיקים: אילון רצ'קובסקי, יוסי עוזרד, גיא יקואל, קרל באומגרטנר, ריימונד גובל.

"אף פעם לא מאוחר מדי". בימוי: עדו פלוק, מפיקים: גל גרינשפן, רועי קורלנד, עדו פלוק

"ברקיע החמישי". בימוי: דינה צבי-ריקליס, מפיקים: יפעת פרסטלניק, משה אדרי, לאון אדרי

"תנאת'ור" (התפוררות). בימוי: תאופיק אבו ואיל. מפיקים: אמיר הראל, איילת קייט, סופי דולאק, מישל זאנה, אילן פלמר.

"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן". בימוי: אריק לובצקי. מפיקים: מיכאל שרפשטיין, משה אדרי, לאון אדרי

"לא רואים עליך". בימוי: מיכל אביעד, מפיק: רונן בן טל, מפיק שותף:גרד האג

"אנחנו לא לבד". במוי: ליאור הר-לב. מפיקים: אילון רצ'קובסקי, יוסי עוזרד, יוחנן קרדו,ליאור הר-לב, גיא יקואל, אילן בן דב, גלעד שניידר

"עד סוף הקיץ". בימוי: נעה אהרוני, מפיק: חיים שריר

(רגע, האילן בן-דב שחתום על הפקת "אנחנו לא לבד" הוא אותו אילן בן-דב שמממן את הבלוג הזה כבעלים של אורנג', או אילן בן-דב אחר? וגלעד שניידר, אני מניח, הוא אותו גלעד שניידר שהיה המפיק בפועל של "מותה של רקדנית דיסקו", דרמה שהייתי קשור בה פעם. תחרות מעניינת, מנקודת מבט אישית).

מחוץ לתחרות:

"ד"ר פומרנץ". בימוי: אסי דיין. מפיק: אייל שיראי, מפיק שותף: גיל ססובר

(זה לא אותו גיל ססובר)

תחרות הקולנוע התיעודי

"איפה הדברים שלי". בימוי והפקה: זהר קניאל

"אפילוג". בימוי והפקה: מיכל קפרא

"המכתב של סומנה". בימוי והפקה: הדר קליינמן-צדוק, תמנע גולדשטיין חטב

"לא רחוק מהעץ". בימוי: אלון אלשיך, מפיקים: יריב מוזר, אלון אלשיך

"לאן נעלם משה גז". בימוי: אבידע ליבני, מפיק: גידי אביבי

"לחתוך את הכאב". בימוי: יונתן ניר, צפריר גלמן, מפיקים: אמיר הראל, איילת קייט

"מערבולות". בימוי והפקה: קובי דוידיאן, רוני ליבנה

"ציפורה ויעקב". בימוי: גיתית כבירי, מפיקה: טלי שמש

"שביל בארץ אחרת". בימוי: אורי גולדשטיין, מפיקה: לאה לוין

"תלויים באוויר". בימוי והפקה: רמי א. כץ

"ששה מיליון ואחד". בימוי: דוד פישר, מפיקים: דוד פישר, אירית שמרת

(עוד סרט של דוד פישר?! היה אחד בירושלים. זריז).

התחרות לדרמות טלוויזיה

"טור אחד לחלום". בימוי: אלון שרביט, מפיק: ריקי שלח

"לאן שאת נוסעת". בימוי: רוני ששון אנג'ל, מפיקים: גל גרינשפן, רועי קורלנד

"לידה פתאומית וזאב". בימוי: מנחם אידלמן-לנדוי, מפיקים: גל גרינשפן, רועי קורלנד

"נחיתת אונס". בימוי: גיא ירוסלבסקי, מפיקה: ענת גרנאי

זהות יהודית

"היידה יפו הבולגרים חוזרים". בימוי: יובל אור, מפיקה: ענת יהלום

"לא תרקוד". בימוי: יוחאי חדד, אייל סלע, מפיקים: צפריר קוחנובסקי, מירי עזרא