Max Richter, recording music for Ari Folman's The Congress

זהו מקס ריכטר, המלחין של "ואלס עם בשיר", "המפתח של שרה" ו"איך למות באורגון", שמקליט בימים אלה את המוזיקה ל"הקונגרס" (או "כנס העתידנים") סרטו ההולך ומתבשל של ארי פולמן.

פנייה אישית לארי פולמן: האם תוכל לתווך בין ריכטר ובין אחד ממפיקי ההופעות הישראליים (או היכל התרבות) כדי שיגיע גם הנה להופיע עם יצירותיו ופסקוליו? זה נראה מרתק.

==================

ובינתיים, בוונציה: הסרטים שזכו להכי הרבה תשומת לב מצד המבקרים הם גם אלה שיצאו עם הפרסים העיקריים בפסטיבל מטעם חבר השופטים בראשות דארן ארונופסקי: "פאוסט" של אלכסנדר סוקורוב (אריה הזהב), "בושה" של סטיב מקווין (פרס השחקן למייקל פסבנדר), "אנשי ההר, אנשי הים" של קאי שיינגיאן, שהצטרף לפסטיבל ברגע האחרון כסרט הפתעה (פרס הבמאי), "אלפים" של גיורגוס לנתימוס (פרס התסריט), "אנקת גבהים" של אנדריאה ארנולד (פרס הצילום), "חיים פשוטים" של אנה יפ (פרס השחקנית). הנה הרשימה המלאה של כל הפרסים שחולקו הערב.

והנה טקס הפרסים במלואו:

דן לבנטל, העורך של "הפלישה למערב" ושל שני סרטי "איירון מן", נמצא בביקור פרטי בארץ. ביום חמישי הקרוב, 15.9, ב-21:00 הוא יתארח בסינמטק ירושלים וישוחח עם פבלו אוטין על עבודתו כעורך בלוקבסטרים בכיר, לפני הקרנת "הפלישה למערב". יהיה כמובן מעניין לשאול אותו על הקשר שלו עם ג'ון פברו. השניים בוודאי חברים טובים כי לבנטל היה שותף לעריכה בששה סרטים שפברו ביים ועוד שלושה סרטים שבהם פברו שיחק. והוא היה שותף לעריכה בשני פרויקטים של האחים אלן ואלברט יוז. ב-19.9 הוא יגיע למפגש עם עורכים בסינמטק תל אביב.

===============

איזה מצחיק זה לראות אנשים שאתה מכיר מהחיים לבושים יפה וצועדים על השטיח האדום בפסטיבל קולנוע בינלאומי. גאה בצוות "ההתחלפות"

"ההתחלפות" של ערן קולירין סוף סוף ראה אור, שלשום בוונציה. למרבה הצער, זה היה אחרי שכבר חלק נכבד ממבקרי הקולנוע האמריקאים נטשו את הלידו וטסו לטורונטו, אז כמות הביקורות שמצאתי על הסרט ממש מצומצמת. אוליבר ליטלטון ב"אינדיווייר" וג'יי ווייסברג ב"וארייטי" יצאו מהסרט מסויגים עד מאוכזבים. אבל לפחות הביקורת ב"אינדיווייר" היא כזאת שגורמת לי ממש להסתקרן מהסרט, שנשמע שונה לחלוטין מ"ביקור התזמורת". כמעט קוריאני, על פי התיאור. גאי לודג', שמסקרן את פסטיבל ונציה ל"הוליווד ריפורטר", ממקם כעת בבלוגו את "ההתחלפות" בדיוק באמצע הטבלה, מבחינת סיכוייו לזכות באריה הזהב.

=================

אנשי "אינדי-ווייר" הגיעו לטורונטו והתלהבו שם מחני פירסנטברג, שמשחקת לצד גאל גרסיה ברנאל בסרטה הראשון באנגלית.

============

שלשום דיווחנו כאן על תחילת הצילומים של "לרדת מהעץ" סרטו החדש (והעלילתי הארוך הראשון שלו מזה 11 שנה) של גור בנטביץ', בהפקת דוד מנדיל ו"מובי פלוס". ועכשיו יש לנו גם צילומים מהסט המרשים למדי שנבנה ברמת גן, ליד צומת עלית, מעבר לכביש מבורסת היהלומים, לטובת הסרט. שני בניינים, חומה ודירות בנה המעצב ערד שאואט ("הערת שוליים") לסרט. יחצני "יונייטד קינג" טוענים שזה הסט הגדול ביותר שנבנה מאז "תעלת בלאומילך" (הם גם טוענים ש"תעלת בלאומילך" יצא ב-1960, תשע שנים לפני שהסרט אכן נעשה וארבע שנים לפני שקישון בכלל התחיל את הקריירה הקולנועית שלו). נשמע לי שטות. אני מעריך שהסטים של "השועל בלול התרנגולות" ושל "סוף העולם שמאלה" היו גדולים יותר (ובחיי שלא הייתי רוצה שסרט של בנטביץ' ישווק בתור "הכי גדול"). אבל גם בלי סופרלטיבים והשוואות להישגי עבר, הבנייה נראית מרשימה. אני כמובן מקווה שאם בונים סט של בניינים זה אומר שבסוף הכל נשטף או נהרס או נשרף.

הפסאדות של שני הבניינים האלה נבנו במיוחד עבור הסרט, על מגרש ריק ברמת גן, כך מספרים לי

יש מה לראות היום בבתי הקולנוע. "ידידים פלוס" של וויל גלוק מול "פינה" של וים ונדרס. אחד הוא כמו תרופת הנגד של השני.

"ידידים פלוס" עם ג'סטין טימברלייק ומילה קוניס, הוא בעיניי הקומדיה הרומנטית הכי מצחיקה שראיתי הקיץ. יותר מ"מסיבת רווקות", יותר מ"בדרך לחתונה וגו'", ובוודאי שיותר מ"קשר לא מחייב", אחיו התאום אך הלא מצחיק. המתחרה היחיד שיש לו בהומור, שנינות ומתיקות הוא "מטורף, טיפש, מאוהב" שיוצא כאן בשבוע הבא, שהוא גם סוג של אח תאום (בזכות ג'סטין טימברלייק בסרט האחד וריאן גוסלינג בסרט השני, שניהם מגלמים דמויות כמעט זהות, אנחנו מקבלים הצצה אל הרומנטיקה בעולם המיתוג הציני).

מכירים את זה שאחת לשנה בערך צץ באחד העיתונים או האתרים מעין מאמר רוחב המדבר על "מה קרה לקומדיה הרומנטית לאורך השנים"? התזות קבועות: הקומדיה הרומנטית מתה מתישהו בסביבות "אנני הול", ואז "כשהארי פגש את סאלי", ואז כל סרטי ג'אד אפטאו של ימינו, שמעיזים לערבב בין רומנטיקה והומור הפרשות בלתי מעודן. ואז מנסים להבין איך הרומנטיקה הקולנועית השפיעה על הרומנטיקה בין בני אדם, וכו'. ובכן, לא צריך את הכתבות האלה יותר כי "ידידים פלוס" הוא כמו מאמר מומחז על הנושא הזה ממש. זה מתחיל שמילה קוניס רוצה לראות את "אשה יפה", ואז מקללת את קתרין הייגל בגלל שבסרטיה היא מפיצה את האמונה שיש אהבת אמת, ממשיך ברצון של הגיבורים להיות קוליים כמו ג'ורג' קלוני, ואז מגיע להצעתה של האמא לצאת לגיבושון אם-בת כמו בסרט של נורה אפרון (למעשה, אני חושב שהיא התכוונה לסרטים של ננסי מאייר). וככה זה כל הסרט, כולו ניים-דרופינג אחד גדול של סרטים שעיוותו את הציפיות של בני הדור של גיבורי הסרט ושהם מנסים להילחם בו (הסרט כולל אף פרודיה על סרטי ג'אד אפטאו, עם ג'ייסון סיגל). גלוק ("באה בקלות") מביים סרט היפראקטיבי, וסצינת הפלאש-מוב בתחילתו זורקת אותנו לכיוון המיוזיקל.

אבל… אם אתם כבר שם, נסו לא למצמץ בפתיחה. אני חושב שסצינת הפתיחה של "ידידים פלוס", זו שלפני כותרת הסרט, היא מבריקה לגמרי. שני הגיבורים שלנו מדברים בטלפון. בעוד שניה נבין שכל מה שהם אומרים זה בדיוק מה שכולם אומרים כל הזמן. שהקשרים בין בנים ובנות בימינו פשוט זהים בכל מקום בכל רגע, שטנץ קבוע. ככל שהסצינה נמשכת ואנחנו מבינים מה קורה, שימו לב לאופן שבו הסרט מבליט את הגיאוגרפיה של הדמויות: האמפייר סטייט בילדינג הניו יורקי מאחוריה, בניין קולומביה רקורדס הלוס אנג'לסי מאחוריו. התחלנו בסצינה בין שני אנשים הנוסעים זה לעבר זה, סיימנו בסצינה על שני אנשים בודדים כל אחד בצד אחר של אמריקה. וכל זה בפחות משתי דקות.

=============

ומכיוון שאני מרבה לדבר על חיבתי לסרטים שאין בהם עלילה ושכל החווייה היא ויזואלית, אני חייב לשבח את קולנוע לב שהביאו את "פינה", ככל הנראה סרט האוונגרד הראשון שמוקרן מסחרית בארץ. כולו מחרוזת קטעים של קטעי מחול שיצרה פינה באוש כפי שצולמו בתלת מימד. אני לא מבין דבר במחול, אבל הסרט הזה פשוט מרהיב לצפייה.

==============

והנה מגיע הדיווח ש"פינה" יהיה נציג גרמניה לאוסקרים.

בשבת הקרובה, 10.9, ימלאו עשר שנים לפטירתו של שרון עמרני, שטבע בים, היה מחוסר הכרה יומיים ואז הלך לעולמו יום לפני אסון התאומים. לרגל התאריך, ישודר ביס דוקו בשידור נוסף הסרט שעשיתי עליו, "שרון עמרני, זכרו את השם". בסרט משובצים ארבע סצינות עלילתיות, שבוימו על ידי בני דורו של עמרני. ניר ברגמן, דובר קוסאשווילי ויוסף סידר ביימו סצינות קצרות מבוססות על סצינות שעמרני כתב ושאולי מהן הוא היה יוצר את סרטיו העלילתיים, אותם לא זכה ליצור. גילי גאון, שהיתה אשתו של עמרני, ביימה את הסצינה הרביעית, שנוצרה בהשראת היום האחרון שלה ושל שרון על חוף הים במנטה ריי, בו טבע.

אהוד בנאי כתב את המוזיקה לסרט, והקליט לכבודנו שיר חדש, "עד הפעם הבאה". את השיר בנאי כתב בעבר, בלי קשר לסרט, והוא לא ממש ידע מה לעשות איתו והאם להקליט אותו. אבל אחרי שהוא השמיע לי סקיצה שלו, כשעבדנו על הפסקול, הרגשתי שהשיר מתאים בול לסרט – גם במילים וגם במנגינה – וזה הספיק כדי לשכנע את בנאי ואת שותפיו לעבודה על הדיסק כדי להקליט אותו לטובת הסרט, ואז גם לשלב אותו בדיסק, "רסיסי לילה", שיצא באחרונה. אגב, גם קטע מס' 8 בדיסק, "רסיס לילה 2", לקוח מפסקול הסרט שלי, מתוך הסצינה של ניר ברגמן. העבודה על הפסקול עם בנאי, אחד המוזיקאים הנערצים עליי בארץ, היא מבחינתי אחד השיאים הגדולים והמרגשים של חיי. אדם שכל כך השפיע עליי כל כך הרבה שנים, ולא רק שהזדמן לי לעבוד איתו, אלא אני גם מרגיש שיש לי איזושהי השפעה קטנה על הדיסק החדש שלו (אגב, "רסיסי לילה", גם בלי קשר לנוכחות השיר מהסרט שלי בו, הוא אחד הדיסקים הכי מרגשים ששמעתי בשנה האחרונה. אני רוצה לכתוב עליו כאן כבר חודשים, אבל יש בדיסק הזה משהו שמדבר למקום כל כך אינטימי אצלי שאני פשוט לא מצליח לבטא את זה באופן מילולי).

לכבוד השידור החוזר של הסרט, ובמלאת עשור למותו של עמרני, ערכה נטע בראון, בוגרת טריה מסם שפיגל, קליפ לשירו של בנאי, המבוסס על חומרים מתוך הסרט שלי. הנה הוא (זו הגרסה של השיר מתוך הרולר של הסרט, בדיסק הוא ארוך יותר).

ואגב, השחקנית המופיעה לרגע באור השקיעה המוזהב על חוף הים היא שרון טל, שמופיעה בסצינה של גילי גאון, שאתמול צעדה בשמלה כחולה על השטיח האדום של פסטיבל ונציה לבכורת "התחלפות" של ערן קולירין. ודני שטג הוא מהסצינה של סידר. ונטליה עטיה ואורי בנאי הם מהסצינה של קוסאשווילי.

אם אהבתם – כלומר, אהבתן – את "עגבניות ירוקות מטוגנות" אתם (כלומר, אתן) פשוט תתמוגגו מ"העזרה", שהוא בעיניי אחד הסרטים המביכים והמרגיזים שראיתי בזמן האחרון. טייט טיילור, הפלוני-אלמוני שחתום על התסריט חסר ההשראה ועל הבימוי המאובן, הוא ללא ספק ג'ון אבנט של שנות ה-2000.

אז איך יתכן ש"העזרה" הפך לאחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של סוף קיץ 2011 באמריקה? איך יכול להיות שסרט כה מיושן לא רק שהופך ללהיט אלא גם פתאום מתחילים לדבר עליו במושגים של אוסקר? האם זה רק עניין פוליטיקלי-קורקט? האם רק תוכנו של הסרט – המתרחש בדרום ארצות הברית בשנות הששים, כשהשחורים עדיין זכו ליחס מפלה מצד הלבנים, ועוסק בהתעוררות של כמה דמויות, לבנות ושחורות, רגע לפני עליית התנועה לזכויות האדם?

אני מקווה שלא. כי "העזרה" הוא בעצם סרט שמנציח כמה מהסטריאוטיפים הכי גזעניים שיש. מצד שני, הוא מצליח להיות די שוויוני בגזענות שלו: גם היחס של הסרט לכל הדמויות הלבנות מחפיר. בעולם השחור-לבן של הסרט כל הלבנים הם גזענים נבערים ורעי לב (חוץ מאחת), וכל השחורים הם אנשים רופסים (חוץ מאחת).

אבל "העזרה" עושה למתיחות הבין גזעית את מה ש"נאום המלך" עשה למשפחת המלוכה: זה סיפור על מציאת קול. הרעיון בשני הסרטים הוא שדמויות שמרגישות עצמן מושפלות זוכות לגאולה מרגע שהן מצליחות שקולן יישמע, ובכך לאשש את הקיומן. אבל בעוד ש"נאום המלך" היה סרט שנון ועם איזושהי אנרגיה קולנועית מסוימת, "העזרה" הוא סרט רפה, לאה ומאובן. כל דמויות בו – גם המוצלחות – מנוגנות בתו אחד, כולן נשארות בסוף הסרט כפי שהיו בתחילה. קחו למשל את הדמות של סיסי ספייסק. היא מתחילה כדמות צבעונית עם פוטנציאל לגניבת ההצגה, אבל עד סוף הסרט – מרחק שעתיים ועשרים מתחילתו – היא ממשיכה לגלם בדיוק אותה דמות שכאילו נתלשה מסיטקום, שכל התגובות שלה זהות. וכך כל הדמויות, כולן מונוטוניות להחריד.

אכן, יש בסרט גלריה נאה למדי של דמויות ושל שחקניות, וחלקן מצליחות לשכנע. ויולה דיוויס, למשל. אבל הדמויות של ברייס דאלאס הווארד ושל ג'סיקה צ'סטיין פשוט מעוררות חימה ברישול הכתיבתי שלהן. האחת מרשעת מתחילה ועד סוף, והשניה מצליחה לחיות בשלום עם השחורים רק כי אנחנו מרגישים שיש בה משהו מעורער נפשית, ולא כי יש לה מצפון מפותח.

עד כמה הסרט הזה בינוני? למרות שדבקה בו ארומה של איכות, באמצע הסרט יש סצינה שלמה הקשורה בפאי שוקולד שעל טיבו לא נרחיב כעת. באותו רגע בסרט מדובר בבדיחה לא רעה בכלל, גם אם וולגרית למדי. אלא שמאותו רגע, מתברר שאותה סצינה עם אותו פאי שוקולד הפך לנקודת המפנה המרכזית והעיקרית של הסרט. הסרט לוחץ על הבדיחה המסכנה הזאת למוות והופך אותה במקום אנקדוטה לנקודת המפנה העיקרית של העלילה. זה כמו סדנת תסריטאות של כיתה ח'.

אז מה יש בסרט הזה שעובד על כל כך הרבה אנשים (באמריקה)? ובכן, הייתי מהמר שהוא עובד על נשים, מכל הגילאים. כי אם מתבוננים בסרט היטב, הרי שהוא בכלל לא עוסק בגזענות או בגזע או זכויות אדם, אלא במתחים האינהרנטיים שבין בנות לאמהותיהן, והרצון העמוק שמצוי בכל אשה לעשות כמיטב יכולתה שלא להידמות לאמה. ומצד שני, להכיר לה תודה. "העזרה" הוא לא סרט על לבנים-שחורים, אלא יותר על בנות-אמהות. בשני המקרים יש כאן רצון להגדרה עצמית, לשחרור, לצאת מעול ולמצוא דרך עצמאית. הנקודה הזאת, אני מודה, מעניקה לסרט כמה מרגעיו היותר מרגשים ואף משעשעים, שמגיעים מעט מדי ומאוחר מדי.

עכשיו זה סופי. טקס פרסי אופיר יתקיים באודיטוריום קריגר בחיפה (מול שכונת סטלה מריס) ביום חמישי, 22.9 החל מ-20:15. קבלת פנים תיערך החל מ-19:30. כפי שפורסם כאן לפני כשבוע, השידור הטלוויזיוני הערוך של הטקס יתקיים רק שמונה ימים אחר כך, ביום שישי, 30.9, בערוץ 2 (קשת).

כשעובדים על מיתוג יחפשו אנשי משרד הפרסום ובעלי המוצר שם שיהיה יחודי, זכיר, חד פעמי, שיהיה מזוהה אך ורק עם המוצר שלהם. לפחות ככה זה עובד בחטיפים וביוגורטים. אבל המזכר הזה כנראה לא הגיע למפיצי הסרטים בארץ, שעובדים על טקטיקה אחרת לגמרי. הם, כשהם בוחרים סרט, מחפשים שם שיישע כמו של סרט שכבר ראינו. אולי לבלבל. ואולי לגרום לצופה לחשוב שמדובר בסרט ההוא, שאולי הוא כבר מזמן רצה לראות, ולא בסרט החדש שעליו הוא מן הסתם מעולם לא שמע. ועל מה אנחנו מדברים הפעם? על סרטו החדש של סטיבן סודרברג, "Contagion". סודרברג הוא אחד הבמאים האינטליגנטים והמבריקים באמריקה טכדי לחפש שם לסרט שעלילתו עשויה להישמע מעט נדושה וממוחזרת הוא (וכותביו ומפיקיו) הלכו למילון לחפש מילה לא נדושה ל"מגיפה" או "הדבקה", כדי ששם הסרט לא יישמע בנאלי. ובעברית? ההפך המוחלט. שמו בעברית? "התפשטות". לא תרגום רע בפני עצמו, וגם אחלה שדבקו במילה אחת ולא התפתו לצרף לה שם תואר. אבל "התפשטות"? באמת? כמו "התפשטות" של דיוויד מקנזי עם אשטון קוצ'ר או כמו "התפשטות" של מילוש פורמן? או סתם כדי שלא נחשוב חלילה על מחלות, אלא יותר על סקס. כך שלא אתפלא אם במודעות הסרט יופיע מתחת שם הסרט, "התפשטות", המשפט: מאת הבמאי של "עירום מלא".

"התפשטות", שלא משנה מה שמו הוא עדיין אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם בסתיו הקרוב, ייצא בארץ ב-27.10.

==================

ו"החוב" של ג'ון מאדן, על פי סרטם של אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום – שהיה אמור לצאת בהפצת פורום פילם לפני שנה – ייצא בהפצת ג.ג ב-20.10 (הסבר מהיר: הסרט היה שייך למיראמקס, שסרטיה מופצים על ידי פורום פילם בישראל, אבל אז מיראמקס מכרה כמה וכמה מסרטיה, ו"החוב" עבר לידיים של אולפני יוניברסל, המיוצגים בארץ על ידי ג.ג). אני מתערב אתכם שהוא יהיה בפסטיבל חיפה לפני כן.

=================

אלי שגב ב-EDB מסביר למה לקהל הרחב – וזה כולל את רוב העיתונאים – פשוט לא אכפת מפרסי אופיר. הנהלת האקדמיה צריכה לקרוא את דבריו ולהחליט: אם הם מסעימים איתו, הם צריכים לקום ולהתפטר, שמישהו אחר יקום ויתחיל את כל המיזם הזה מאפס. אם הם לא מסכימים איתו, הם צריכים פשוט לקום ולהתפטר, כי ככל הנראה פשוט לא אכפת להם בעצמם מהפרס.

================

סרטו החדש של גור בנטביץ', "לרדת מהעץ", התחיל את צילומיו. כך מעדכנת ידיעה לעיתונות שנשלחה הבוקר. זה סרטו העלילתי הארוך השלישי של בנטביץ' אחרי "הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי" (מלפני 11 שנה). והפעם מהפך: לא עוד סרט עצמאי, גרילה, דל תקציב: הפעם יש לו את משה אדרי, קרן רבינוביץ' ואת ערוץ 10 לצידו.

לפני כמה ימים זו היתה שמועה, גישוש, היום זה כבר רשמי: אדי מרפי יהיה מנחה האוסקרים ב-26 בפברואר 2012. ברט ראטנר, שמונה להיות אחד משני מפיקי האוסקרים לפני כמה שבועות, שכנע גם את ראשי האקדמיה וגם את מרפי. וזה בוודאי גם טוב לעסקים: ראטנר ביים באחרונה את מרפי בסרטו החדש, "Tower Heist" לצד בן סטילר. הסרט ייצא ב-4 בנובמבר, וההתעניינות המחודשת במרפי עם כותרות האוסקרים בוודאי לא יזיקו להתעניינות בסרט.

האמת, זו בחירה מצוינת. או, לפחות בתיאוריה. בשנות השמונים אדי מרפי היה בעיניי אחד האנשים המצחיקים בתבל. היה לי את "Delirious" שלו בקסטה (זה היה כל כך מזמן שאפילו עוד לא המציאו את המילה קלטת) וידעתי את כל הסט שלו בעל פה. אבל כל הבדיחות שלו הן על סקס ועל הומואים ועל מיסטר טי בתור הומו ועל זקפות, ואת כל זה הוא לא יוכל לעשות באוסקרים. למען האמת, אני תוהה האם החיבור בין מרפי ובין הבדיחות של ברוס וילאנץ', כותב הבדיחות הקבוע של האוסקרים, בכלל יעבוד.

ויש גם את העניין הזה שלמרפי יצא בשנים האחרונות מוניטין של אדם בלתי נסבל. כשהוא היה מועמד לאוסקר על "נערות חלומות" הוא נחשב לרגע למועמד מוביל לזכייה, עד שהתחילו לצוץ סיפורים שהציגו אותו כאדם לא סימפטי, ויש הטוענים שזה עלה לו בפרס. האם הנחיית האוסקרים תשקם את המוניטין שלו?

אבל את כל זה נשאיר לאנשי האוסקרים, שישברו את הראש. אנחנו, בינתיים ניזכר במרפי הסטנדאפיסט מהאייטיז, מסרט ההופעה שלו "Delirious". אם אתם נפגעים מגסויות, אל תלחצו Play.

ממשיך מהדקה 2:40, עם החיקוי של מייקל ג'קסון:

וכן הלאה…

בשישי ושבת יופיע באוזןבר בתל אביב רובין היצ'קוק. חובבי עולם הפוסט-פאנק של תחילת שנות השמונים אולי זוכרים אותו בתור "רובין היצ'קוק והמצרים", ועם כמה תקליטים שדווקא הלכו לא רע בפאז בבית התקליט.

אני (ולא רק אני, אני מניח) גיליתי מחדש את רובין היצ'קוק כשג'ונתן דמי ביים לו את סרט ההופעה המקסים, "Storefront Hitchcock" מ-1999. דמי צילם את היצ'קוק בהופעה חד פעמית בתוך חנות רהיטים נטושה ברחוב 14 במנהטן, כשבחוץ השמש שוקעת והערב יורד וההולכים והשבים מציצים מבעד לחלון הראווה. לרובין היצ'קוק אין קשר לאפלרד היצ'קוק, אבל אין ספק שדימוי בחלון הוא אסוציאציה קולנועית מהשם המשותף.

דמי ביים לפני כן את "מפסיקים להיות הגיוניים" של הטוקינג הדס, ואולי רובין היצ'קוק הזכיר לו קצת את דיוויד בירן. יש דימיון מסוים ביניהם. הנה קטע מתוך הסרט, שבוודאי רלוונטי לצפייה לכל מי שרוצה להתכונן להגיע להופעותיו בתל אביב: היצ'קוק הוא סטורי-טלר עם חוש הומור ציני מאוד וזרם מחשבה אסוציאטיבי. וכדאי לכם לצפות בסרט השלם. יש בו הברקות יפות של דמי, גדול במאי סרטי ההופעות של דורנו, והיכרות מפתיעה עם המילים החדות של היצ'קוק.

ככה הסרט מתחיל:

אגב, היצ'קוק ודמי המשיכו לשתף פעולה אחר כך. הוא הופיע בתפקיד קטן ב"השליח ממנצ'וריה" ובסצינות המוזיקליות המקסימות של "רייצ'ל מתחתנת" הוא מופיע עם שיר שלם.

הנה עוד שיר מ"היצ'קוק בחלון הראווה", ואחד משיריו היפים, "מלון זכוכית". וזה מה שקורה בסרט כשבחוץ כבר חושך גמור.

פסטיבל טלורייד הגיע אתמול לסיומו ועכשיו מבקרי הקולנוע האמריקאיים מתחילים למפות את הסרטים הבולטים של העונה הקרוב – עונת הסתיו ואוסקרים – אחרי שהם כבר צפו בכמה מהמרכזיים שבהם. וב"ניו יורק טיימס", מבקר הקולנוע של העיתון מטיל פצצת אטום ישראלית. מה הסרט שהוא הכי אהב בטלורייד? את "הערת שוליים" של יוסף סידר. גם עמנואל לוי, לשעבר אחד המבקרים ב"וראייטי" ובעיניי אחד המומחים גדולים לאוסקרים באמריקה, מכתיר את "הערת שוליים" כאחד השיאים של 2011.

אבל בתום שלושה ימים של פסטיבל, הסרט שיצא מטלורייד בתור יקיר המבקרים, ואחד הסרטים הבולטים כרגע לעונת הפרסים הקרובה הוא "The Descendants" (הצאצאים? היורשים? הקרובים?), סרטו החדש של אלכנדר פיין, והראשון שלו מאז ש"דרכים צדדיות" זיכה אותו באוסקר על התסריט. בשנים שחלפו בין הסרטים פיין התגרש, חלה, נותח, החלים, ירד, עלה, וכנראה שסרטו החדש ספוג בכל הטעמים של כל אלה. ובשעה שג'ורג' כלוני כבמאי איכזב את כולם בוונציה עם "וושינגטון תחתית", קלוני כשחקן הימם את כולם בסרט הזה.

גם בוונציה וגם בטלורייד נרשמה אכזבה מהחדש של דיוויד קרוננברג, "A Dangerous Method", על פרויד, יונג וקירה נייטלי. והמבקרים שהחמיצו את "פרידה" האירני בברלין ואת "הארטיסט" הצרפתי בקאן, נשפכן משניהם. גם בוונצי וגם בטלורייד דווחו סופרליטיבים מתענגים על "בושה", סרטו השני של סטיב מקווין ("רעב"). יש המסמנים אותו כמועמד מוביל (כרגע) לזכיה באריה הזהב.

אבל מתברר שסוני פיקצ'רס קלאסיקס לא הביאו רק את "הערת שוליים" לטלורייד, אלא גם את סרטה חדש של אניישקה הולנד, "בחשיכה", שכבר נבחר כנציג פולין לאוסקרים. ראיתי תמונות, קראתי את התקציר ואני אומר או-או: סרט על ילדים בעיר לבוב, המסתתרים מהנאצים בתעלות הביוב, שם מטפל בהם גנב? זה מה שנקרא Oscar bait. ילדים ושואה? אם יוסף סידר יגיע השנה לאוסקרים זה יהיה קצת מבאס בשבילו להפסיד פעם שניה לסרט שואה? מצד שני, פולין היא המדינה השניה עם מספר המועמדויות ללא זכיה (ישראל היא הראשונה), כך שלפחות הפרס יפול לידיים נזקקות.

האם סוני פיקצ'רס קלאסיקס יצליחו לדחוף לאוסקר הזר השנה גם את "בחשיכה" הפולני, גם את "פרידה" האירני וגם את "הערת שוליים" הישראלי, ובכך לכבוש סופית עם סרטיהם את רוב הקטגוריה הזאת?

==============

אם אתם עוברים בסינמטק תל אביב, איספו עותק מכתב העת "סינמטק", המוקדש החודש לקולנוע הישראלי העצמאי, ומכיל כמה ראיונות ומאמרים מרתקים, ובעיקר עדכניים ורלוונטיים מאוד. אבל שתי שאלות מציקות לי:

1. איך זה שהגיליון הזה, דווקא הזה, הכל כך חשוב ועדכני, לא זמין לקריאה באינטרנט? יועלו כתבותיו לאלתר.

2. אחד המרואיינים בגיליון הוא כתרי שחורי, שדווקא עונה תשובות לא רעות לגבי התמיכה של קרן הקולנוע הישראלי בסרטים עצמאיים. אבל מה שאני לא מבין הוא: למה אנשי הקולנוע העצמאי רוצים למסד מסלולים בקרנות הקולנוע שבעצם יגרמו לקולנוע הזה כבר לא להיות עצמאי, אלא סתם קולנוע דל תקציב בתוך סד המססד הקולנועי הקיים? אם כבר יצירת ממסד לקולנוע עצמאי, שבירת הראש האמיתית צריכה להיות איך מפיצים את הסרטים האלה. כי הגיליון הזה נכתב ברגע האופורי הזה שבו מקבץ סרטים נוצר ואף זוכה לתשומת לב פסטיבלית. אבל להביא את הסרטים לקהל – ולהביא את הקהל לסרטים – זה האתגר גדול. כך שהגיליון הבא צריך לעסוק לו ביצירת קולנוע עצמאי, אלא בהפצתו. מי שיצליח לפצח את החידה הזאת, יעשה כאן את המהפכה הקולנועית הגדולה של העשור הבא.