בשישי ושבת יופיע באוזןבר בתל אביב רובין היצ'קוק. חובבי עולם הפוסט-פאנק של תחילת שנות השמונים אולי זוכרים אותו בתור "רובין היצ'קוק והמצרים", ועם כמה תקליטים שדווקא הלכו לא רע בפאז בבית התקליט.

 

אני (ולא רק אני, אני מניח) גיליתי מחדש את רובין היצ'קוק כשג'ונתן דמי ביים לו את סרט ההופעה המקסים, "Storefront Hitchcock" מ-1999. דמי צילם את היצ'קוק בהופעה חד פעמית בתוך חנות רהיטים נטושה ברחוב 14 במנהטן, כשבחוץ השמש שוקעת והערב יורד וההולכים והשבים מציצים מבעד לחלון הראווה. לרובין היצ'קוק אין קשר לאפלרד היצ'קוק, אבל אין ספק שדימוי בחלון הוא אסוציאציה קולנועית מהשם המשותף.

 

דמי ביים לפני כן את "מפסיקים להיות הגיוניים" של הטוקינג הדס, ואולי רובין היצ'קוק הזכיר לו קצת את דיוויד בירן. יש דימיון מסוים ביניהם. הנה קטע מתוך הסרט, שבוודאי רלוונטי לצפייה לכל מי שרוצה להתכונן להגיע להופעותיו בתל אביב: היצ'קוק הוא סטורי-טלר עם חוש הומור ציני מאוד וזרם מחשבה אסוציאטיבי. וכדאי לכם לצפות בסרט השלם. יש בו הברקות יפות של דמי, גדול במאי סרטי ההופעות של דורנו, והיכרות מפתיעה עם המילים החדות של היצ'קוק.

 

ככה הסרט מתחיל:

 

 

 

 

אגב, היצ'קוק ודמי המשיכו לשתף פעולה אחר כך. הוא הופיע בתפקיד קטן ב"השליח ממנצ'וריה" ובסצינות המוזיקליות המקסימות של "רייצ'ל מתחתנת" הוא מופיע עם שיר שלם.

 

הנה עוד שיר מ"היצ'קוק בחלון הראווה", ואחד משיריו היפים, "מלון זכוכית". וזה מה שקורה בסרט כשבחוץ כבר חושך גמור.

 

 

פסטיבל טלורייד הגיע אתמול לסיומו ועכשיו מבקרי הקולנוע האמריקאיים מתחילים למפות את הסרטים הבולטים של העונה הקרוב – עונת הסתיו ואוסקרים – אחרי שהם כבר צפו בכמה מהמרכזיים שבהם. וב"ניו יורק טיימס", מבקר הקולנוע של העיתון מטיל פצצת אטום ישראלית. מה הסרט שהוא הכי אהב בטלורייד? את "הערת שוליים" של יוסף סידר. גם עמנואל לוי, לשעבר אחד המבקרים ב"וראייטי" ובעיניי אחד המומחים גדולים לאוסקרים באמריקה, מכתיר את "הערת שוליים" כאחד השיאים של 2011.

 

אבל בתום שלושה ימים של פסטיבל, הסרט שיצא מטלורייד בתור יקיר המבקרים, ואחד הסרטים הבולטים כרגע לעונת הפרסים הקרובה הוא "The Descendants" (הצאצאים? היורשים? הקרובים?), סרטו החדש של אלכנדר פיין, והראשון שלו מאז ש"דרכים צדדיות" זיכה אותו באוסקר על התסריט. בשנים שחלפו בין הסרטים פיין התגרש, חלה, נותח, החלים, ירד, עלה, וכנראה שסרטו החדש ספוג בכל הטעמים של כל אלה. ובשעה שג'ורג' כלוני כבמאי איכזב את כולם בוונציה עם "וושינגטון תחתית", קלוני כשחקן הימם את כולם בסרט הזה.

 

גם בוונציה וגם בטלורייד נרשמה אכזבה מהחדש של דיוויד קרוננברג, "A Dangerous Method", על פרויד, יונג וקירה נייטלי. והמבקרים שהחמיצו את "פרידה" האירני בברלין ואת "הארטיסט" הצרפתי בקאן, נשפכן משניהם. גם בוונצי וגם בטלורייד דווחו סופרליטיבים מתענגים על "בושה", סרטו השני של סטיב מקווין ("רעב"). יש המסמנים אותו כמועמד מוביל (כרגע) לזכיה באריה הזהב.

 

אבל מתברר שסוני פיקצ'רס קלאסיקס לא הביאו רק את "הערת שוליים" לטלורייד, אלא גם את סרטה חדש של אניישקה הולנד, "בחשיכה", שכבר נבחר כנציג פולין לאוסקרים. ראיתי תמונות, קראתי את התקציר ואני אומר או-או: סרט על ילדים בעיר לבוב, המסתתרים מהנאצים בתעלות הביוב, שם מטפל בהם גנב? זה מה שנקרא Oscar bait. ילדים ושואה? אם יוסף סידר יגיע השנה לאוסקרים זה יהיה קצת מבאס בשבילו להפסיד פעם שניה לסרט שואה? מצד שני, פולין היא המדינה השניה עם מספר המועמדויות ללא זכיה (ישראל היא הראשונה), כך שלפחות הפרס יפול לידיים נזקקות.

 

האם סוני פיקצ'רס קלאסיקס יצליחו לדחוף לאוסקר הזר השנה גם את "בחשיכה" הפולני, גם את "פרידה" האירני וגם את "הערת שוליים" הישראלי, ובכך לכבוש סופית עם סרטיהם את רוב הקטגוריה הזאת?

 

==============

 

אם אתם עוברים בסינמטק תל אביב, איספו עותק מכתב העת "סינמטק", המוקדש החודש לקולנוע הישראלי העצמאי, ומכיל כמה ראיונות ומאמרים מרתקים, ובעיקר עדכניים ורלוונטיים מאוד. אבל שתי שאלות מציקות לי:

 

1. איך זה שהגיליון הזה, דווקא הזה, הכל כך חשוב ועדכני, לא זמין לקריאה באינטרנט? יועלו כתבותיו לאלתר.

 

2. אחד המרואיינים בגיליון הוא כתרי שחורי, שדווקא עונה תשובות לא רעות לגבי התמיכה של קרן הקולנוע הישראלי בסרטים עצמאיים. אבל מה שאני לא מבין הוא: למה אנשי הקולנוע העצמאי רוצים למסד מסלולים בקרנות הקולנוע שבעצם יגרמו לקולנוע הזה כבר לא להיות עצמאי, אלא סתם קולנוע דל תקציב בתוך סד המססד הקולנועי הקיים? אם כבר יצירת ממסד לקולנוע עצמאי, שבירת הראש האמיתית צריכה להיות איך מפיצים את הסרטים האלה. כי הגיליון הזה נכתב ברגע האופורי הזה שבו מקבץ סרטים נוצר ואף זוכה לתשומת לב פסטיבלית. אבל להביא את הסרטים לקהל – ולהביא את הקהל לסרטים – זה האתגר גדול. כך שהגיליון הבא צריך לעסוק לו ביצירת קולנוע עצמאי, אלא בהפצתו. מי שיצליח לפצח את החידה הזאת, יעשה כאן את המהפכה הקולנועית הגדולה של העשור הבא.

מוכנים לפסטיבל הקולנוע של אמה סטון? לא פחות משלושה סרטים בהשתתפותה יוצאים בתוך שבוע בבתי הקולנוע בארץ. מדהים, לא? כלומר, זה די ברור שמדובר בצירוף מקרים ולא ביד מכוונת. זה יותר סרטים ממה שריימונד אמסלם עשתה השנה. אז קבלו את אמה סטון בטריפטיך החדש שלה: "העזרה", "ידידים פלוס" ו"טיפש, מטורף, מאוהב". בארצות הברית הם יצאו במרחק של חודש זה מזה, בישראל? כצעט בבת אחת: שני הראשונים יוצאים בסוף השבוע הקרוב, השלישי יוצא בסוף השבוע הבא.

 

ובעוד "העזרה" הוא בעיני סרט איום ונורא, מפגן קיטש מיושן ודביק, שני הסרטים האחרים (בהם לעלמה סטון יש תפקידי משנה קטנים יותר) מקסימים ומצחיקים למדי. חלקם אף מבריקים. לעומת זאת, באמריקה "העזרה" הפך להפתעה הקופתית של סוף הקיץ, בעוד שני האחרים הסתפקו בהכנסות צנועות יותר, הקטנות בחצי מאלה של "העזרה" (יהיה מעניין לראות איך תהיה התפלגות הביקוש לסרטים אלה בארץ).

 

ויותר מזה: את "ידידים פלוס" ביים וויל גלוק, מי שהביא לסטון את הפריצה הגדולה שלה ב"באה בקלות". כזכור, "באה בקלות" היתה פראפרזה לדור הסמ"סים והפייסבוק לסיפור "אות השני". והנה ב"טיפש, מטורף, מאוהב" מופיע שוב אזכור ל"אות השני".

 

עוד על שנאתי ל"העזרה" וחיבתי ל"ידידים פלוס", בהמשך השבוע.

 

================

 

פסטיבל אייקון מתקרב (סוכות) ובמהלכו תתקיים בפעם השניה תחרות "אקשן בשלושה ימים". יש לנו כבר את תחרות "48 שעות", ואת "דוקו-צ'אלנג'", ועכשיו גם את זה: צרו סרטי אימה, אקשן או מד"ב בשלושה ימים. אבל אין לכם זמן להתמהמה, ההרשמה לתחרות ננעלת ביום ראשון הקרוב (11.9.2011, תאריך קריפי בפני עצמו), ואתם צריכים לגבש קבוצה כדי להירשם. ההזנקה לצילומים תהיה ב- 2.10 והפרס לסרט הזוכה הוא 7,500 שקל. כל הפרטים כאן.

 

ואם יש לכם רעיון לסרט מדע בדיוני, פנטזיה או אימה, שבו לכתוב אותו לאלתר. קרן הקולנוע הישראלי משיקה (בפעם השניה) מסלול ז'אנרים. מועד ההגשה לסינופסיסים: 11.9. יום ראשון. ההכרזה על הפרויקטים שייכנסו לתהליך פיתוח תתקיים במהלך פסטיבל אייקון. הפרטים כאן.

שני סרטים שונים מאוד שראיתי בשבוע שעבר, ושמראים שגם במשפחות (הכי טובות?) פועלים חוקי ג'ונגל, ושגם בין הורים וילדים יש ציידים וניצודים

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.9.2011

 

א. תיעודי:

"כרוניקה של משבר". במאי: עמוס קולק. ישודר בערוץ 8 ב-17.9 ב-22:00

 

יש כמה וכמה קולנוענים שאני לא חסיד גדול של סרטיהם, אבל שאני מקפיד לצפות בכל דבר חדש שהם עושים. למה? משהו שם מושך אותי, למרות שאני יודע שמבחינת טעם רוב הסיכויים הם שאצא מהסרט בלתי מסופק. ועדיין, יש משהו בעקביות שלהם שמסקרן אותי להמשיך לעקוב אחריהם, להתמחות בעבודתם, ואף להעריך אותה, גם אם איני אוהב אותה. עמוס גיתאי, למשל. או עמוס קולק. עמוס קולק היה שנים תעלומה בעיניי: איך הוא ממשיך ליצור סרטים כמעט שנה אחר שנה, בסדרי גודל דומים, עם תכנים וסגנונות דומים, חלקם עיצבנו אותי מאוד, ועדיין הוא שמר על עקביות בקריירה. היה רגע שקולק אף היה במאי שזכה לחבורת מעריצים לא קטנה מצרפת, שכנראה פנתה אליו אחרי שהנרי ג'גלום, סוג של קולנוען תאום (ועם ביוגרפיה משפחתית דומה), הפסיק ליצור סרטים. כשגרתי בניו יורק בסוף שנות התשעים – עם עמוס קולק בקומה מעליי, ויהודה עמיחי שתי קומות מעליי – ראיתי את המנגנון הקולקי עובד: פעם בשנה הלובי היה הופך לאתר צילומים, ובחלוף כמה חודשים עוד סרט ניו יורקי על זונות מכורות לסמים היה מגיע לבית הקולנוע.

 

המשכיות הקריירה הזאת נראתה לי כחידה. וכעת, שצפיתי בסרטו התיעודי של קולק, "כרוניקה של משבר", היא היתה כחידה גם לו. בסרטו התיעודי קולק עושה את המהלך הקיראטיבי הכי פחות חביב עליי: הוא מנסה לצאת ממשבר יצירתי על ידי צילום עצמי אובססיבי. התוצאה לא רק כעורה למדי בשל כך, אלא גם נטולת פילטרים. "כרוניקה של משבר" הוא סרט שיש בו גם אקסהביציוניזם גדול, אבל גם מציצנות. קולק מודע לכך שאנחנו רוצים לראות את אחורי הקלעים של חייו, הרי הוא בנו של טדי קולק.

 

שלושה צירים מניעים את הסרט. הראשון והעיקרי הוא החיפוש של קולק הבן אחר הקריירה הקולנועית שלו שבוקר אחד פשוט נעלמה. הוא פוגש, למשל, עורך דין ניו יורקי שהיה אחד המשקיעים העיקריים בסרטיו ושואל אותו בכנות: השקעת בסרטים שלי בגלל אבא שלי ולא בגלל הכשרון שלי, נכון? עורך הדין משיב בשלילה לשאלה, אבל בהתחמקות. בחיפוש אחר הקריירה קולק מארח בסרט את אלי שידי, שמגיעה לאודישן, ואת אנה טומפסון, שכיכבה בלא מעט מסרטיו. הציר השני: קולק מחדש את הקשר עם אביו, ראש העיר המיתולוגי של ירושלים. כאן התסביך האדיפלי מתחיל להתחוור: הבן שהרגיש שאביו מקדיש את זמנו לציבור ולא למשפחתו ושמעדיף להקים לו חיים בניו יורק, הרחק מהאב, ולעסוק בתחום שאביו הכי שנא: הקולנוע. קולק הבן מודה שהוא מרגיש כמו מרלון ברנדו ב"חופי הכרך", שאביו הפקיר והקריב אותו. החלק הזה הוא מה שיהפוך את הסרט לפריט מבוקש בפסטיבלים: אחרי הכל קולק מאפשר הצצה אל שנותיו האחרונות של טדי. אבל זה תיעוד בוטה ולא נעים. קולק הבן יכול לגשת אל אביו, האריה הזקן, רק כשתש כוחו והוא חסר אונים, הולך ונמוג. יש משהו אכזרי בעשייה קולנועית, קולק מראה לנו, משהו שניזון מהמצוקות של האחרים. במקרה הזה, אביו שהולך ומתנתק מהמציאות.

 

אכזריותו של הקולנוען היא גם מרכיב מרכזי בציר השלישי, בו קולק מפתח מערכת יחסים ארוכת שנים עם זונה מכורה לסמים בשם רובין. מתברר שלא סתם זונות מכורות לסמים הם חלק בלתי נפרד מסרטיו, זה פשוט מה שמעניין אותו. לכאורה יש כאן משהו פילנטרופי, לעזור לאשה במצוקה, לספר את סיפורה, להיות שם בשבילה, אבל יש בזה גם משהו ערפדי, משהו שהוא כמו הקראק שעליו רובין חיה. מצוקת האחר היא כמו סם החיות של הבמאי.

 

אז בסופו של דבר, באופן משונה ומרתק, "כרוניקה של משבר" נשנע ונראה סרט עמוס-קולקי פר אקסלנס. וכרגיל, אני די סובל ממנו, אבל לא מסוגל להפסיק לצפות בו, ולהצטמרר מהכנות הערומה שיש בו, לדגדג גם אצלי את חורי ההזרקה שזקוקים לייאוש של האחרים כדי להרגיש טוב יותר עם עצמנו.

 

 

ב. עלילתי

"ממלכת החיות". במאי: דיוויד מישוד (מוקרן בבתי הקולנוע וזמין כבר מזמן בדי.וי.די)

 

בשעה שבמשפחות לא-מתפקדות רגילות למערכות היחסים ההשלכות הקשות הן בעיקר פסיכולוגיות, יש משפחות שבהן סכסוך בין אחים והורים יכול להיגמר בקצת יותר מצלקת פסיכולוגית או טראומת נעורים, זה יכול להיגמר במוות. למשל, משפחת הפשע החביבה שבמרכז "ממלכת החיות", סרט אוסטרלי שזכה לשבחים רבים בשנה שעברה אבל אותי השאיר קצת בעמדת ה"מה, זהו?".

 

"ממלכת החיות" מציג את המטאפורה שלו די בבוטות כבר בשמו: זו משפחת פשע אוסטרלית (המבוססת על משפחה שהיתה באמת), אבל אלה חוקי הג'ונגל. בראש הפירמידה עומדת הסבתא (ג'קי וויבר, שהיתה מועמדת לאוסקר על תפקידה, אבל אני לא התלהבתי), שלכאורה מחבקת את כולם, אבל מאחורי הקלעים מחליטה מי יחסל את מי, מי ימות ומי יחיה. אבל אם הסיפור לא ממש גרם לי להתפעל, לכאורה זה סרט פשע סטנדרטי למדי, חשבתי שיש בו כמה רגעים יפים מאוד של בימוי ושל החלטות צורניות, ובעיקר באופן בו הסרט עוש שימוש במוזיקה רכה לליווי סצינות אלימות מאוד, מה שמעניק לסרט כולו תחושה של רקוויאם. הסרט הזה מלא גופות, והוא בנוי בצורה מעניינת ולא לחלוטין צפויה (היזהרו, בכל רגע שנדמה לנו שאנחנו מתחברים למישהו, הוא מת), אבל יש בסרט גם משהו עקר.

 

ההברקה הגדולה בסרט בעיני לא היתה בקשר שבין בני המשפחה, אלא דווקא המתח שבין הפושעים ובין השוטרים – כשאלה וגם אלה מחסלים אחד את השני כמו גנגסטרים – יוצר רגעים מרשימים של קולנוע, בהן בכל פעם שמכונית משטרה עוברת ברקע התמונה אנחנו יודעים להידרך, כאילו ראינו סנפיר של כריש באופק הים.

"וואלה" מדווחים שהסרט "פרל ג'אם 20 ", הסרט התיעודי שביים קמרון קרואו על הלהקה מסיאטל, שובץ להקרנה חד פעמית בסינמה סיטי (גם בראשון לציון וגם בגלילות) ב-20.9 ב-21:00. ישראל מצטרפת להקרנות חד פעמיות של הסרט ברחבי העולם. החדשות הרעות: כרטיס עולה 60 שקל (וב-VIP בראשל"צ: 129 שקל). החדשות העוד יותר רעות: רוב הכרטיסים כבר אזלו!

 

ליונייטד קינג, מפיצת הסרט בארץ, יש יחצנית חדשה (אהלן וסהלן ובהצלחה), אבל היא טרם ענתה לי האם הסרט יעלה במשך להקרנות סדירות, מעבר להקרנה החד פעמית הזאת. בארצות הברית הסרט יעלה להקרנות בהפצה מצומצמת שלושה ימים אחר כך.

 

עדכון: מיונייטד קינג מוסרים שזו תהיה הקרנה חד פעמית וזהו.

 

כזכור, קרואו כבר שיתף פעולה עם חברי פרל ג'אם ב"סינגלס", סרט שמתרחש בסיאטל ונושק לסצינת הגראנג', בו אדי ודר וחבריו מופיעים בתפקידי משנה קטנים ובפסקול.

 

=============

 

האם אדי מרפי יהיה מנחה האוסקרים?

 

==============

 

"עדות", סרטם הניסיוני והמאוד מסקרן בעיניי של שלומי אלקבץ ועופר עין-גל, יוקרן מחר (שני) בפסטיבל ונציה. יש לסרט אתר, ובו טריילר.

 

==============

 

ול"אורחים לרגע" של מאיה קניג יש דף פייסבוק שכדאי להתעדכן בו. כמו למשל בכך שמחרתיים (שלישי) הסרט יוקרן בטרום בכורה בסינמטק ירושלים. או בטיזר הקצרצר מתוכו שנמצא בו. או בעובדה, שעוד לא עודכנה בפייסבוק, שהסרט התקבל לפסטיבל פוסאן בקוריאה.

 

=============

 

הפגנות המחאה אמש הפילו באופן חד את מכירת הכרטיסים בבתי הקולנוע. וסוף החופש הגדול הפיל סוף סוף את "הדרדסים" מהמקום הראשון. טבלאות הסרטים הנצפים בסינמה סיטי ויס פלאנט, מציגים התאמה מושלמת: "כוכב הקופים: המרד" עלה למקום הראשון; "הדרדסים" ירד למקום השני; "מורה רעה" במקום השלישי.

 

===============

 

ובעשרת הימים הראשונים שלו, "בוקר טוב, אדון פידלמן" מכר כבר כ-26,000 אלף כרטיסים. ההפגנה אמש הזיקה לסרט בקופות ליום אחד.

"הם מבינים רק מספרים"

 

 

הפוסט הזה היה אמור לעלות ביום שישי, אבל האתר קרס בבוקר למשך רוב היום. אז הנה הוא עכשיו. הסיכום שלי את קיץ 2011. כך חזיתי אותו בתחילתו, לפני ארבעה חודשים וחצי. והנה הוא בסיכומו. מה היו הסרטים הכי קופתיים בישראל הקיץ? גללו לסוף הפוסט.

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.9.2011

 

ברוכים הבאים ל-1 בספטמבר. חופשת הקיץ הגיעה לסיומה ואיתה דיקטטורה קולנועית שרק הולכת ומקצינה משנה לשנה. ברוכים הבאים למדור המסורתי של ה-1 בספטמבר, בו נדמה כאילו "כלכליסט" כבש ליום אחד את "סינמסקופ" ובו אנו מתעסקים יותר בענייני כלכלה, הכנסות, רווחים, סטטיסטיקות ומגמות, ופחות באיכות הסרטים. על פניו יש כאן פרדוקס לא קטן: מעצם העיון בכלכלת הסרטים אנחנו לכאורה משרתים את אותה דיקטטורה קולנועית שעניינה הוא רווחים ולא אמנות, ויש בזה אמת מסוימת. אבל יש לי על כך שלוש תשובות: האחת, שבאה מתוך כנות אמיתית. כן, גם אני אוהב את אותו ג'אנק הוליוודי קיצי ותעשייתי המצופה כולו סוכר מעובד ואינו מכיל סיבים תזונתיים כלל. וגם בתוך עולם הג'אנק-פוד הזה אני מעדיף את הטובים על פני הרעים. לא כל הג'אנק-פוד אחיד בעיניי. שנית, לא יעזור: כדי שהקולנוע בכלל יתקיים כאמנות, הוא צריך להתקיים כעסק מסחרי. הבעיה היא רק כשצד אחד כובש לחלוטין את הצד השני. בתום הקיץ הנוכחי, אני מצפה למצוא את בעלי בתי הקולנוע והמפיצים בישראל מאוד מבסוטים. זו היתה עונה מעולה עבורם מבחינה כלכלית. כעת, אני מקווה ומצפה שהם יידעו לנתב חלק מההכנסות העצומות האלה גם לסרטים מורכבים יותר ולא רק להלמות תופי תלת מימד מטמטמי חושים. גם מתוך אחריות ציבורית ואמנותית ותרבותית, גם כדי לספק את הקהל המבוגר יותר, וגם כדי לחנך ולהבטיח לעצמם שיהיו להם צופי קולנוע בני כל הדורות, גם כשבני ה-13 כיום יגיעו לגיל 40 ויבקשו תפריט קולנועי קצת פחות ילדותי.

 

וחוץ מזה, זה גם ספורט. מאות סרטים יוצאים באמריקה בעשרה שבועות, מי מהם יגיע למקום הראשון? האם אפשר לנחש ולהמר כבר בסוף האביב? האם הכל תמיד צפוי או שיש עדיין הפתעות? זה, למעשה, המשחק ההוליוודי. כדי לאשר הפקתו של סרט קיץ רב תקציב ועתיר אפקטים שעולה בימינו כבר בין 150 ל-200 מיליון דולר להפיק ולהפיץ, צריך מנהל האולפן לאמוד האם יש לסרט סיכוי להכניס לפחות 300 מיליון דולר באמריקה ועוד לפחות סכום זהה בשאר העולם כדי שהסרט יהיה רווחי (תמיד צריך לזכור שנתח לא מבוטל ממחיר הכרטיס נשאר בידי בתי הקולנוע ולא חוזר לאולפן). לכן ככל שהתקציבים גדלים והציפיות להכנסות גדלות, כך הוליווד מנסה ללכת כמה שיותר על דברים בטוחים.

 

מזה כמה שנים אני מנסה בתחילת הקיץ לאמוד/להמר/לנחש/לשער מה יהיו הסרטים הכי מצליחים (באמריקה) בסוף הקיץ. זה תרגיל שלי בלנסות להבין את שיקולי האולפן ואת היענות הקהל. לעיתים יש לי הצלחות מפתיעות בניחושים, ולעיתים החמצות מביכות. השנה, ההתחלה דווקא מוצלחת.

 

 

במדורי מה-20.4 הימרתי שהסרט הכי קופתי בסוף הקיץ באמריקה יהיה "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'". קראתי כמה וכמה אנליסטים הוליוודיים שהימרו דווקא על "רובוטריקים 3", אבל הבטן שלי (ולא רק שלי, בואו נודה) אמרה אחרת. הימרתי גם שהסרט יכניס כ-350 מיליון דולר. לא רע: זו אכן הסרט הקופתי של הקיץ באמריקה (ועד לפני רגע, גם בישראל, אבל על כך נדבר תכף) ועם הכנסות של 366 מיליון דולר.

 

במקום השני הימרתי על "רובוטריקים 3" עם הכנסות של 310 מיליון דולר. סביר. אכן, במקום השני. ועם הכנסות של 340 מיליון דולר. לא רע. נדמה לי שאלה שניים מהחיזויים הכי מדויקים שלי. עכשיו אפשר לעבור לשטויות. במקום השלישי באמריקה, ואחד הסרטים הכי נצפים גם בישראל? "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק". ובתחזית שלי? ובכן, אני הימרתי שהסרט הזה יהיה פלופ כושל ומביך במסורת "סקס והעיר הגדולה 2". הסאבטקסט שלי היה "לי ממש אין שום חשק לראות את הסרט הזה ואני מקווה שלאף אחד אחר גם אין". ובכן, העולם חשב אחרת. אני, לעומת זאת, חשבתי שהסרט במקום השלישי יהיה "שודדי הקריביים 4" עם הכנסות של 290 מיליון דולר. ובכן, אם לא היה את "בדרך לחתונה 2" הייתי צודק: "שודדי הקריביים 4" הוא הסרט הרביעי הכי קופתי עם הכנסות של 240 מיליון דולר. והנה עוד שטות: חשבתי ש"סופר 8" של ג'יי.ג'יי אברמס יהיה הסרט הרביעי הכי נצפה הקיץ עם הכנסות של 250 מיליון דולר. אפילו לא קרוב. אמנם, "סופר 8" היה אחד הסרטים המוצלחים של הקיץ, אבל הוא בכלל לא נמצא בין עשרת הסרטים הקופתיים של העונה (ובישראל הוא אחד הסרטים הבודדים השנה, מבין סרטי הקיץ ההוליוודיים, שממש כשלו בקופות). במקום החמישי בהימורים שלי: "מכוניות 2". קלעתי בול בדירוג: הוא אכן הסרט החמישי בטבלת שוברי הקופות הקיץ באמריקה אבל הכניס באופן משמעותי פחות ממה שחזיתי לו.

 

בקיצור: חלק מהסרטים עבדו בדיוק כמו שהיה צפוי מהם, וחלק לא. חלק איכזבו וחלק הפתיעו. אותי, לפחות.

 

הנתונים הסופיים לקיץ יגיעו רק בימים הקרובים, ויש סיכוי טוב שהוא ישבור בדולרים בודדים את שיא ההכנסות לקיץ אחד – למעלה מ-4.3 מיליארד דולר, שיא שנקבע לפני שנתיים. אבל שיא אחד משמעותי למדי נשבר: השנה לא פחות משלושה סרטים שונים הניבו הכנסות כלל עולמיות של למעלה ממיליארד דולר. עד השנה הכניסה למועדון המילארד היתה שמורה לבודדים בלבד, השנה הסכר נפרץ: גם "הארי פוטר" השמיני, גם "רובוטריקים" השלישי וגם "שודדי הקריביים" הרביעי הכניסו לאולפניהם (וורנר, פרמאונט ודיסני, בהתאמה) מיליארד דולר. למה זה צריך לעניין אותנו? כי להצלחה קופתית יש גם השלכה תוכנית. אני די משוכנע שבימים אלה יושבים אנשי וורנר ושוברים את הראש איך להקים לתחייה את מותג "הארי פוטר", שהרי לא יעלה על הדעת שלסרט שהכניס מיליארד דולר לא יהיה המשך. כנ"ל לגבי "רובוטריקים" ו"שודדי הקריביים". שלושת אלה היו אמורים להיות האחרונים בסדרה, ואולי זה גם מה שמשך את הקהל אליהם. אבל הוליווד מוכיחה לנו שוב ושוב: כשמשהו מצליח, יגיע עוד ממנו. במילים אחרות: האם יהיה המשך להארי פוטר ללא ספריה של ג'יי.קיי רולינג? או שמא בתוך חמש עד עשר שנים נוכל לצפות לראות את כל הסדרה מתחילה מחדש?

 

אבל אותי מעניין יותר לעקוב אחר נתוני הקופות בארץ. זה לא עניין פשוט. בעוד נתוני הקופות באמריקה מתפרסמים באופן שגרתי, בארץ זה לא ממש קורה. יש לכך שתי סיבות: האחת, האולפנים האמריקאיים הם חברות ציבוריות ופעילותן הכלכלית אמורה להיות שקופה. השניה, אמריקה אוהבת סיפורי הצלחה. ולעיתים העובדה שסרט מסוים מצליח דווקא ידרבן צופים רבים לצפות בו, אפילו יותר מביקורות חיוביות. בארץ זה לא ככה. בארץ נתוני הקופות הן סוד שמור, שרק לעיתים נדירות נחשף. כשסרט מוכר למעלה ממאה אלף כרטיסים, מפיציו יתגאו בהצלחתו במודעותיהם, אבל אין מסורת של ריכוז נתונים והעברתם באופן מסודר לתקשורת, ונתוני השנים שעברו אינם נגישים למטרות סטטיסטיקה.

 

אבל אני מנסה כבר כמה וכמה שנים לעקוב ב"סינמסקופ" זה אחר הסרטים הבולטים בקופות בארץ ודפוסי צפייה בארץ, אמנם עם נתונים חלקיים, לעיתים מוטים, אבל כאלה שבהחלט נותנים תמונת מצב מסוימת לגבי טעם הקהל המקומי. ואם בשנים קודמות היה נדמה שהקהל הישראל הוא מבוגר ואנין יותר מהקהל ברוב העולם, בשנתיים-שלוש האחרונות המצב הזה השתנה לחלוטין. אך לפני ארבע שנים בלבד, "אביבה אהובתי" ניצח את "שודדי הקריביים 3" בקופות. סרט לקהל מבוגר ניצח סרט לילדים. בשנתיים האחרונות הילדים שולטים. ישראל ישרה קו באופן מוחלט עם אמריקה.

 

עד לפני שנים בודדות נדמה היה שבני הנוער – שהם הקהל העיקרי לסרטי קולנוע באמריקה – לא מגיעים בהמוניהם לבתי הקולנוע בארץ. מי כן היה מגיע? ילדים קטנים מאוד שבאים לסרטים מצוירים מדובבים עם הוריהם, וקהל מבוגר יותר, לרוב קהל דייטים וקהל של הורים לילדים בוגרים, שהפכו קומדיות רומנטיות כאן להצלחות עצומות. איפה היו בני הנוער? במחשב. הם בעיקר שיחקו משחקי מחשב והורידו סרטים באינטרנט. אז מה השתנה פתאום? התלת מימד. התלת מימד הרחיק בבת אחת את כל המבוגרים מבתי הקולנוע אבל הביא את כל הצעירים. וכך פתאום השנה סרטי קומיקס וגיבורי על, שבשנים קודמות נכשלו באופן מוחלט בקופות בארץ, זכו להצלחה נאה מאוד. צמרת הטבלה הישראלית דומה מדי לטבלה האמריקאית: "הארי פוטר", "רובוטריקים", "שודדי הקריביים", "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק".

 

אבל עדיין לטעם הישראלי יש רגעים שבהם הוא מצליח להפתיע ולשעשע בהיותו בלתי צפוי. וכך, למשל, התקף נוסטלגיה שהוא כנראה ייחודי רק לקהל הישראלי הפך את "הדרדסים", בניגוד לכל הגיון (או טעם: בעיניי הסרט הזה היה איום ונורא), להצלחה עצומה, שעדיין לא הגיעה לשיאה (הסרט יחצה את 400 אלף הכרטיסים בארץ). מצד אחד, אני מחבב את העובדה שהנוער הישראלי לפתע פתאום מחבב את מה שהנוער האמריקאי מחבב ושסרטים כמו "ת'ור", "קפטן אמריקה" ו"X מן: ההתחלה", שבשנים קודמות היו נכשלים כאן ואולי אף נגנזים, כעת זוכים להצלחה משמעותית למדי.

 

ונוכחותו של הקהל המבוגר והאנין יותר לא נכחדה לחלוטין: גם "הערת שוליים" של יוסף סידר וגם "חצות בפריז" של וודי אלן, סרטים שפרופסורים באוניברסיטאות אוהבים, הצליחו להיכנס לעשירייה בארץ ולהציג כאן רשימת סרטים קצת יותר אקלקטית מזו של אמריקה.

 

ומה עם האוסקרים?

 

כזכור, נתוני הקופות של הקיץ אינן מירוץ הסוסים היחיד שני אוהב להמר לגביו בשנת הקולנוע, אלא יש גם את האוסקרים. כבר שנים שלא זכה סרט שבאמת אהבתי או שחשבתי שמגיע לו, אבל את מתח התחרות ורכבת ההרים של הספירה לאחור אני עדיין מחבב. עונת סרטי האוסקר מתחילה ברגע זה, עם הבכורות בפסטיבלי סוף השנה באמריקה והפרמיירות של אוקטובר-דצמבר, אבל ייתכן וחלק מהמועמדים, ואולי אף הזוכים, כבר הוצגו בעונת הקיץ. כך, למשל, דווקא אחד הסרטים הכי גרועים של הקיץ, "גרין לנטרן", יהיה בוודאי מועמד לאוסקר על האיפור שבו, ואולי אף יזכה. ואחד הסרטים הטובים והמפתיעים של הקיץ, "כוכב הקופים: המרד", יהיה בוודאי מועמד לאוסקר על האפקטים שבו, ואולי אף יזכה. "עץ החיים" של טרנס מאליק – שהיה פלופ איום בארץ, אבל באמריקה דווקא עבד לא רע, בהתחשב בעובדה שזה סרט אמורפי לחלוטין (והסרט האהוב עליי השנה בינתיים, מבין יבול 2011) – בוודאי יזכה לנוכחות כלשהי באוסקרים כולל אף לפרס הסרט הטוב ביותר. כנ"ל ל"חצות בפריז" של וודי אלן, שהוכתר כסרטו המצליח ביותר אי פעם בקופות באמריקה עם הכנסות של כ-50 מיליון דולר. עוד סרט קטן וחמוד שהוקרן בקיץ כתרופת נגד לכל האפקטים והאלימות היה "בגינרס" של מייק מילס, שעשוי להניב מועמדות לאוסקר לכריסטופר פלאמר, שחקן המשנה. מפיקי "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב", מעודדים מהביקורות החיוביות, מתכוננים להשקיע סכום עתק להרצת הסרט לאוסקר, בהשראת החלק הסופי בטרילוגיית "שר הטבעות" שאף זכה. יהיה מעניין לראות האם הם יצליחו. ולבסוף, סרט קיץ בישראל אבל סרט סתיו באמריקה עם סיכויים טובים למועמדות לאוסקר? "הערת שוליים" של יוסף סידר. אם הוא יזכה בפרס אופיר בעוד שלושה שבועות, אני מהמר שהוא יהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. רואים מה זה ג'אנקי? כבר מתחיל את ההימורים הבאים.

 

 

ומה עם הפלופים?

 

הרבה סרטים נכשלו או סתם לא השאירו רושם. למשל, "סלסה תל אביב". אבל הפלופים הם אותם סרטים שציפינו שהם יצליחו, ובכל זאת אף אחד לא התעניין בהם. ובראשם, "לארי קראון". סרט עם ג'וליה רוברטס נכשל בישראל? מי העלה על הדעת? אפילו "לאכול, לאהוב, להתפלל" האיום היה כאן הצלחה גדולה. אבל "לארי קראון" לא הביא קהל. וכנ"ל "פו הדב". אל מול מתקפת הנוסטלגיה של "הדרדסים" התברר שאיש אינו מתגעגע ל"פו הדב". שני הסרטים האלה כשלו בארץ ובחו"ל באותה מידה. כאמור, יישרנו קו.

 

ועכשיו לרשימות:

 

 

הסרטים הקופתיים של קיץ 2011 (באמריקה)

 

1. "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'": 366 מיליון דולר

2. "רובוטריקים 3": 348 מיליון דולר

3. "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק": 254 מיליון

4. "שודדי הקריביים 4": 240 מיליון

5. "מכוניות 2": 186 מיליון דולר

6. "ת'ור": 181 מיליון דולר

7. "מסיבת רווקות": 167 מיליון דולר

8. "קפטן אמריקה": 165 מיליון דולר

9. "קונג פו פנדה 2": 163 מיליון דולר

10. "X מן: ההתחלה": 145 מיליון דולר

 

 

הסרטים הקופתיים של קיץ 2011 (בישראל)

 

1. "הדרדסים": 350,000 כרטיסים

2. "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק": 340,000 כרטיסים

3. "מהיר ועצבני 5"*: 318,000 כרטיסים

4. "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב': 305,000 כרטיסים

5. "שודדי הקריביים 4": 270,000 כרטיסים

6. "קונג פו פנדה 2": 250,000 כרטיסים

7. "ריו"*: 230,000 כרטיסים

8. "הערת שוליים": 205,000 כרטיסים

9. "חצות בפריז": 160,000 כרטיסים

10. "רובוטריקים 3"/"מסיבת רווקות": 130,000 כרטיסים

 

*) יצא בארצות הברית בעונת האביב

אני ממש בהתלבטות לגבי פרסום הטריילר הזה. מצד אחד, כשעולה טריילר לסרט ישראלי שאני אוהב או מצפה לו, אני מעלה אותו כאן. מצד שני יש לי שתי בעיות עם הטריילר הזה של "השוטר": האחת, היא שהחברים מ"עין הדג" שהעלו אותו לערוץ היו-טיוב שלהם העלו אותו בפורמט הלא נכון, אז הטריילר יוצא מכווץ. אני מקווה שהם או מישהו יעלה גרסה מתוקנת שלו בהקדם ואוכל להחליף כאן את הקליפ.

 

אבל הבעיה שלי אינה טכנית. הבעיה שלי שהטריילר (ה-נ-ו-ר-א ארוך) הזה פשוט עושה שירות איום לסרט שהוא מנסה לקדם. הוא פשוט פיספוס גמור. הוא צריך להיו בדיוק חצי באורך, בלי מילת דיאלוג אחת, רק שוטים, לשדר פיוט ואגרסיביות. "רדיו חזק" ברקע לכל אורכו זה יכול להיות רעיון לא רע. הייתי פשוט מוריד את הטריילר מיד מהרשת וחותך במהירות אחד אחר. תחשבו קובריק. תחשבו מיכאל האנקה.

 

אבל ככה זה נראה בינתיים:

 

 

 

ובניגוד למה שזה נראה כרגע, "השוטר" הוא סרט אדיר. כדאי לחכות לו.

פסטיבל טורונטו ייפתח בשבוע הבא ואל הנציגים הישראליים שיוקרנו שם – "הערת שוליים", "השוטר", "אודם" – יצטרף שחקן חיזוק מפתיע: אבי נשר. נשר הוזמן על ידי הנהלת הפסטיבל להיות אחד מארבעת יושבי הראש של מעבדת הכשרונות הצעירים של הפסטיבל. תפקיד היושב-ראש (Governor, הם קוראים לזה בפסטיבל) הוא להיות מין אמן הבית שמשמש מנטור למשתתפי המעבדה. בכל שנה ארבעה קולנוענים מוזמנים לשמש מנטורים, ונשר יצטרף אל הבמאי ג'ייסון רייטמן ("ג'ונו", "תלוי באוויר", "תודה שעישנתם"), לגורו ההפצה בינגהם ריי ולדוקומנטריסטית ג'ניפר בייצ'וואל.

 

נשר העביר סדנת אמן במעבדת הכשרוות של טורונטו בשנה שעברה, כשהוא הגיע לפסטיבל עם "פעם הייתי". סנדרה קאנינגהם, מנהלת התוכנית, כתבה לנשר שבעקבות ההצלחה המסחררת של הסדנה בשנה שעברה, שהיתה לדעתה מעוררת השראה, החליטה הנהלת הפסטיבל להזמין אותו לתפקיד הבכיר ביותר שלהם למשך הפסטיבל השנה. נשר יעשה הפסקה של עשרה ימים בפרה-פרודקשן של "פלאות", הסרט הירושלמי שהוא עובד עליו כעת, כדי לטוס לטורונטו.

 

==================

 

פסטיבל ונציה נפתח שלשום, ובינתיים הביקורות לא מתפעלות ממה שהם רואים. סרט הפתיחה של ג'ורג' קלוני, "וושינגטון תחתית" קיבל כמה ביקורות סבירות אבל בעיקר ביקורות פושרות ומטה. הקונסנזוס כרגע הוא ש"וושינגטון תחתית" איבד כל סיכוי להיות מתמודד אוסקרים, ושהסיכוי של קלוני באוסקרים כרגע הוא רק על סרטו החדש של אלכסדר פיין (שיוקרן בסוף השבוע בטלורייד). הסרט של מדונה כבמאית, "W.E", מקבל ביקורות איומות. וגם "אלוהי הקטל" של רומן פולנסקי לא סוחף יותר מדי שבחים (פרט למשחקם של ג'ודי פוסטר וכריסטוף וולץ).

 

===============

 

ביום רביעי יוקרן בפסטיבל ונציה בבכורה עולמית "ההתחלפות" של ערן קולירין, אחד הסרטים הכי מסקרנים מבחינתי בעונת הקולנוע הקרובה, בכל שפה. ולרגל פסטיבל ונציה, יש לסרט גם פוסטר בינלאומי חדש. הנה הוא:

 

 

===================

 

ובשאר העולם: קמרון קרואו, אחד הבמאים-תסריטאים האהובים עליי ("כמעט מפורסמים") מסיים בימים אלה את העבודה על סרטו הבא, "קנינו גן חיות", הסרט העלילתי הראשון שלו מאז ההתרסקות של "אליזבתטאון". ובפסטיבל טורונטו הקרוב הוא יציג את הסרט התיעודי שלו על פרל ג'אם (אחרי שבפסטיבל טרייבקה השנה הוא כבר הציג סרט תיעודי שלו על אלטון ג'ון). ובינתיים, הוא פרסם באתר שלו ארבע סצינות מהתסריט הסופי של "תגידי כן" (מ-1988) שלא צולמו או שלא נכנסו לבסוף לסרט.

 

================

 

תזכורת: מחר (מוצ"ש) נפגשים כולנו בהפגנת המיליון, בצאת השבת שבא נקרא בפרשת שופטים "צדק צדק תרדוף". היום עוד יעלו כמה פוסטים, אבל מחר הבלוג יחדש את פעילותו רק אחרי שההפגנה תגיע לסיומה. בתל אביב אשמח לפגוש את קוראיי על ציר שבין כיכר הבימה-מרמורק-אבן גבירול-ז'בוטינסקי-ככר המדינה. הפגינו גם בשאר הארץ. אתם מוזמנים לעדכן כאן רשמים ועדכונים ותיאומי מפגשים מההפגנות ברחבי הארץ.

בימים האחרונים יש כשניים-שלושה מגיבים בבלוג שמנסים להסית את מצביעי אופיר נגד "הערת שוליים", כנקמה על מה שהם מכנים "מה שיוסף סידר עשה לערן קולירין" סביב "ביקור התזמורת". אין לי מושג מי האנשים האלה, ומי חוץ מלאהוד בלייברג יש סיבה להישאר עם בטן מלאה סביב פרשת "ביקור התזמורת" מלפני ארבע שנים. אבל אני מגלה שלאנשים יש זכרון קצר, והם מתעצלים לברר את האמת ואת העובדות על ידי חיפוש פשוט בגוגל וקריאה של כל הדיווחים סביב מה שקרה אז. לטובת אלה ששכחו, אני רוצה להזכיר מה היה שם, מי באמת התנהג כאן בחוסר אחריות ומי באמת אשם בכך ש"ביקור התזמורת" נפסל. זה גם יעזור להסביר למה בכל פעם שאתקל בתגובות כאלה כאן, אמחוק אותן מיד. הן שקריות לחלוטין ומלאות רוע וזדון, ומן הסתם גם אינטרסים זרים שמוסתרים על ידי האשמות אנונימיות.

 

אז לטובת מי ששכח מה קרה, או מי שניזון מטוקבקיסטים ורכלנים שמשתמש בשקרים כדי לקדם אג'נדות אישיות, הנה תקציר הסיפור:

 

כזכור, זה קרה בסוף ספטמבר 2007. איך אני יודע מה קרה שם? כי זה היה פוסט שלי מ-21 בספטמבר 2007 שהתחיל את כל הסיפור הזה. למעשה, במהלך אוקטובר 2007 איש לא האשים את סידר בפרשה, אלא רק אותי. זה הגיע לכך שאהוד בלייברג, אחד ממפיקי הסרט, התקשר אליי בצרחות מלוס אנג'לס, והאשים אותי שאם הייתי סותם את הפה ולא כותב מילה, ואם ניקי פינק וג'פרי וולס לא היו עושים פולו-אפ באנגלית לפוסט שלי, כלום לא היה קורה. האקדמיה מעולם לא היתה שמה לב לכמות האנגלית של "ביקור התזמורת". אני אמרתי לו שהוא הוזה. קודם כל, כי זה תפקידם של עיתונאים לדווח לשאול את השאלות וזה תפקידם של מפיקים בכלל לא להגיע למצב כזה. וגם אם, נגיד, הוא היה מצליח לשכנע אותי שמתוך נאמנות למדינה ולתעשיית הקולנוע עליי לא לכתוב על העניין מילה, ונגיד והוא מצליח לשכנע את כל העיתונאים בארץ ובעולם לא לכתוב מילה. האם הוא היה מעלה על דעתו שאף אחד מאנשי ועדת המיון של הסרט הזר באוסקר לא היה מבחין שהסרט דובר רובו אנגלית? ושאף מפיק ומפיץ של אחד הסרטים האחרים בתחרות לא היה מגיש שאילתא לאקדמיה לברר האם הסרט אכן עומד בתקנון התחרות והאם האקדמיה דואגת לכך שתחרות תהיה שיוויונית?

 

וכך, יום אחרי טקס פרסי אופיר ב-2007 פרסמתי מידע שהגיע אליי על כך ש"ביקור התזמורת" לא עומד בתקנון של האקדמיה האמריקאית. מי שעשה את החישוב לגבי כמות האנגלית בסרט היו החבר'ה הגרמנים של חברת בוואריה, שהיתה סוכנת המכירות הבינלאומית של "בופור". המידע הזה לא פורסם לפני טקס פרסי אופיר כדי שלא להשפיע על התחרות. זה לא מידע שהגיע לא מיוסף סידר ולא מיונייטד קינג, אלא מבוואריה. וצריך להודות, שהגרמנים הם היחידים שעשו את עבודתם. הרי עד אותו רגע כולם בארץ הטמינו את הראש באדמה ולא העזו לשאול את השאלה: מי צריך להיות אחראי לכך שהסרט שמוגש לאוסקרים יעמוד בקריטריונים של התחרות. האקדמיה הישראלית טענה מאז ועד היום שזה לא הג'וב שלה.

 

נשתמש בדוגמה עדכנית. אחד הסרטים הבינלאומיים הכי אהובים והכי מדוברים בעולם השנה הוא "הארטיסט", קומדיה צרפתית אילמת בשחור לבן על הוליווד של שנות ה-20. אני הייתי בטוח שזה ללא ספק הזוכה הוודאי של האוסקר הזר השנה, אלא שבבלוגי הקולנוע האמריקאים הבנתי שהסרט הזה אינו כשיר להתחרות בקטגורית הסרט הזר כלל: מעט המלל שיש בו הוא באנגלית. האם לדעתכם הוועדה שבוחרת את הסרט הצרפתי לאוסקר (אגב, לא האקדמיה הצרפתית וללא שום קשר לסזאר) תעז לשלוח דווקא את "הארטיסט" לאוסקרים, תוך שהם משתמשים בטיעון קטן-הראש של האקדמיה הישראלית שאמר "אנחנו שולחים את הסרט שנראה לנו הכי טוב והכי מתאים ושהאקדמיה האמריקאית תעשה את השיקולים שלה"? איכשהו, אני בספק. אבל אני מודה שאני מחכה להכרזה הצרפתית בסקרנות. בכל מקרה, המפיץ האמריקאי של "הארטיסט", הארווי וויינסטין, לא מחכה לטובות לא מהצרפתים ולא מתקנון האקדמיה, והוא כבר מריץ את הסרט בקמפיין למועמדות לסרט הטוב ביותר ולשחקן הטוב ביותר.

 

וזו מעלה עוד נקודה למחשבה לכל אלה שחושבים שהיתה כאן איזושהי מזימה שהכשילה את "ביקור התזמורת": אם אכן זו רק קטנוניות ישראלית שמנעה מהסרט להתחרות על האוסקר הזר, מה מנע מהסרט להתחרות על קטגוריות אחרות באוסקר, כמו תסריט, למשל? כשהספרדים העדיפו שלא לשלוח את אלמודובר לאוסקרים עם "דבר אליה", כי התעשייה המקומית שונאת אותו כי הוא כבר נהיה מצליח מדי ומפורסם מדי, אלמודובר קיבל את הצבעת האמון של האקדמיה האמריקאית בקטגוריות אחרות בתחרות ולבסוף זכה באוסקר על התסריט. ואם מ"ביקור התזמורת" נמנעה ההתמודדות על פרס הסרט הזר באוסקר כי הוא לא היה הנציג הרשמי של מדינתו, מה מנע ממנו להתמודד על גלובוס הזהב? הרי שם לא צריך מינוי רשמי של המדינה, אלא זו בחירה של חברי אגודת העיתונאים הזרים בהוליווד. אז למה הוא לא היה מועמד לגלובוס הזהב? כי הוא נפסל על כך שהיה בו יותר מדי אנגלית. כאן אף אחד כבר לא יכול לטעון שזה באשמת "בופור".

 

כבר בזמן אמת עלו שאלות – גם בארץ וגם בארצות הברית – התוהות האם התקנון של האקדמיה האמריקאית שלא איפשר לסרט כמו "ביקור התזמורת", שהיה אחד הסרטים הבינלאומיים האהובים והפופולריים באותה שנה, להתחרות באוסקר הזר עדיין רלוונטי בעידן של קולנוע גלובלי יותר, בו יש כור היתוך של שפות. זו שאלה מצוינת. אבל שימו לב שארבע שנים אחר כך, והסעיף הזה בתקנון לא שונה. היו סרטים שנפסלו בשנה אחת, אבל בשנה שאחר כך התקנון שונה כי הפסילה חשפה איזשהו עיוות לא הוגן, שאולי התאים בעבר אבל לא עוד. אבל לא נעשה שום שינוי תקנוני בעקבות פסילת "ביקור התזמורת". כלומר, שהקטגוריה הזאת היתה ונותרה גטו שמטרתו לעודד ולקדם בפילנטרופיות סרטים הדוברים שפות זרות, ולא סרטים שנוצרו במדינות זרות.

 

עוד שאלה שצריך להרהר בה כיום היא זאת: למה אנשי סוני פיקצ'רס קלאסיקס שתקו? למה הם לא הקימו מהומה סביב הפסילה? הרי מייקל ברקר וטום ברנרד, שני האנשים מאחורי ספ"ק ושניים מהאנשים הכי מכובדים (והכי מקושרים) בהוליווד, יכלו להפעיל קשרים באקדמיה ובתקשורת, להראות שהאנגלית בסרט היא שפה זרה לכל דבר, להראות שהיו תקדימים שסרטים זוכים הכילו כמות מסוימת של אנגלית. למה הם לא עשו את זה? שתי סיבות אפשריות לכך: האחת, היא שהם ידעו שאין להם קייס. הרי אחת הסיבות לכך ש"ביקור התזמורת" היה כה אהוב היא בגלל האופן שבו הסרט משתמש באנגלית. מכיוון שהמפיצים בסופו של דבר מעוניינים בהכנסות הסרט (והאוסקר הוא אמצעי להגדלת הכנסות ולא המטרה), זה דווקא היה טוב להם שהקהל האמריקאי יידע ש"ביקור התזמורת" הוא סרט מרובה אנגלית, מה שיהפוך אותו ללהיט מיינסטרים, מחוץ לקהל שמסכים לראות סרטים עם כתוביות תרגום. הסיבה השנייה? הם ממילא ידעו שיש להם ביד את הסרט הזוכה באוסקר, ושזה בכך מקרה לא יהיה "ביקור התזמורת". סוני פיקצ'רז קלאסיקס גם הפיצו את "הזייפנים", ויודע כל חזאי אוסקרים שכשיש סרט שואה בקטגוריית הסרט הזר, הוא הסרט שיזכה. וכך היה. סוני פיקצ'רס קלאסיקס זכו באותה שנה בכל הקופה: גם להיט ארט-האוס נכבד בדמות "ביקור התזמורת", וגם זוכה אוסקר. אגב, "ביקור התזמורת" נותר הסרט הישראלי הכי קופתי אי פעם באמריקה ובעולם (ממכירת כרטיסים בהקרנות מסחריות). הוא עקף באמריקה את "ללכת על המים", עוד סרט שרובו דובר אנגלית.

 

לכאורה נדמה שכולם התעשתו מהסיפור הזה. קולירין הפך לאחד הבמאים האהודים בעולם, ויצר את אחד הסרטים המסקרנים כעת (בכורת "ההחלפה", סרטו החדש, תתקיים בעוד שבוע בדיוק בוונציה). ואנשי סוני פיקצ'רס קלאסיקס? בטנם בוודאי לא מלאה, גם כי מכל הסיפור הזה הם עשו די הרבה כסף, וגם כי הם כעת מריצים את "הערת שוליים" של יוסף סידר לאוסקרים.

 

אז מי נותר עם מספיק רעל בלב כדי להמשיך להחזיק כבר ארבע שנים את הטענה השקרית שהיתה כאן "הלשנה" ושסידר "הכשיל" את קולירין וחייב לו התנצלות? מי רוצה להתנקש בסיכוייו של "הערת שוליים" לזכות באופיר ולרוץ עם סוני פיקצ'רס קלאסיקס עד למועמדות באוסקר? מי שזה לא יהיה, אם אני הייתי מייקל ברקר מסוני, הייתי מאתר אותו ואומר לו: תרגיע, הכל בסדר. "ביקור התזמורת" היה סרט נהדר והוא קיבל את כל הכבוד שמגיע לו בעולם. אין לזה שום קשר ליום סידר או ליונייטד קינג או למטרו. אלה חוקי המשחק של האוסקרים ושל הוליווד.

 

ואתם, קוראים יקרים, אם תקראו בטוקבקים באתרים אחרים שהשקרים וההשמצות האלה ממשיכים להיות מופצים, דעו שיש כאן מישהו עם חשבון אישי ופרטי שאין לו שום קשר עם המציאות כפי שהיתה באמת. והפיצו הלאה את האמת.

יש כמה דברים שאתם צריכים לעשות בשלושת הימים הקרובים, והנה כמה קטעי וידיאו שיעזרו לדרבן אתכם לעשות מעשה, תרבותי ו/או אקטיביסטי.

 

 

מעשה א':

 

עבודת השיווק וההפצה הכי טובה שנעשתה בחודשים האחרונים היתה ל"הטרמפיסט", הקרנות החצות לסרט הפולחן שננגאל ופומפם במו ידיו של יניב אידלשטיין מדי חודש בחצות בסינמטק תל אביב. אני מניח שכבר כ-2,000 איש ראו את "הטרמפיסט" בשנה האחרונה, מה שאומר שאת סרט גנוז מ-1972 ראו בבתי הקולנוע השנה בארץ יותר משראו את "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" ואת "ציון ואחיו", סרטים ישראליים שהופקו בשנים האחרונות.

 

ועכשיו, שני סרטי הפולחן הכי חמים של תל אביב משלבים ידיים: בשישי בחצות יוקרנו "הטרמפיסט" ו"ג'ו + בל" זה מול זה בסינמטק תל אביב ואתם תצטרכו להחליט לאיזה מהם ללכת. ההמלצה החד משמעית שלי: ל"ג'ו + בל". רוני קידר, הבמאית של "ג'ו + בל", ערכה פרומו קצר ושנון מאוד שעושה מאש-אפ מבדר מאוד בין הסרט שלה ובין "הטרמפיסט": שנים סרטים עם מכונית, מנוסה לדרום הארץ, וגופה. אבל בעוד "טרמפיסט" מצחיק שלא בטובתו וללא כוונה תחילה, "ג'ו + בל" הוא אחד הסרטים השנונים שנעשו השנה בארץ. טיי איט אוויי, רוני:

 

 

 

מעשה ב':

 

במוצאי שבת תתקיים ברחבי הארץ צעדת המיליון. "סינמסקופ", בלוג הקולנוע שדורש צדק חברתי, יצא לרחובות (בע"ה), ואני מקווה למצוא שם כמה שיותר מכם. ההכנות לצעדת המיליון מניבות כמות מרתקת למדי של יצירתיות ויראלית ברחבי יו-טיוב. ראו למשל את הוינייטה הבאה:

 

 

יש עוד סרטונים בסגנון הזה מאת אותה חבורת יוצרים בלינק הזה.

 

ותראו את הסרטון התיעודי הג'ק-אסי הזה, שמתעד פעולת גרילה בסגנון אד-באסטרס לקידום צעדת המיליון.

 

 

יש עוד לא מעט סרטונים שצצים ביו-טיוב לקידום צעדת המיליון. אם יצרתם אחד או נתקלתם באחד מוצלח, הוספו לינק שלו בתגובות.

 

מעשה ג':

 

אחרי ההופעה הנהדרת של אינטרפול אמש, יש עוד הרכב שו-גייזינג ניו יורקי בשטח: בלונד רדהד, שיופיעו הערב בבארבי ומחר, כחימום לג'יינס אדיקשן. אני ממש מקווה להגיע להופעה של בלונד רדהד הערב. הנה "כאן לפעמים", השיר שפותח את הדיסק האחרון שלהם, "פני ספארקל":

 

 

והנה עוד שירים של ההרכב הנהדר והענוג הזה.