"בוקר טוב, אדון פידלמן". ממנטו (אבי) מורי
אתם יכולים להתחיל את הקריאה על "בוקר טוב, אדון פידלמן", סרטו של יוסי מדמוני על פי תסריט של ארז קו-אל, כאן. כתבתי עליו כמה וכמה פעמים מאז שראיתי אותו ב-3 ביולי. על הדמיון העלילתי שמצאתי בו ל"הערת שוליים" (דמיון אסוציאטיבי בלבד, יש להדגיש), ואת צירוף המקרים שמצאתי בין התפקיד של רות גלר בסרט הזה ובין תפקידה ב"עמק תפארת" (בשניהם היא מגלמת אלמנה עם פסנתר). אני מחבב את הסרט הזה.
והנה הביקורת:
פורסם ב"פנאי פלוס", 24.8.2011
אחד הדברים היפים ב"בוקר טוב, אדון פידלמן" הוא המבנה המעגלי שלו. איפשהו, ממש רגע לפני סוף הסרט, קולטת הדמות שמגלם ששון גבאי שהוא כבר היה בסרט הזה. ואם הוא ימשיך בנתיב הזה, הוא גם יודע איך הסיפור הזה ייגמר. שם, באמצע מסעדה איטלקית, על מנת רביולי, הוא – ואנחנו – חווים רגע של הצטללות, וגם דז'ה וו. הרגע הזה קודם כל מקסים במשחק של גבאי, ובעובדה שאין שם שום תנועה קיצונית, לא דאבל טייק, לא צעקה, אלא פשוט פקיחת עיניים איטית. זה רגע עדין ויפה של בימוי, שצריך להבחין בו כדי לא להחמיץ אותו, רגע שבמאים אחרים אולי היו קופצים לפלאשבק כדי להדגיש אותו, אבל הבימוי העדין, המינורי והמאופק של יוסי מדמוני משאיר את ההבנה של הדמות כרגע אינטימי, בינו ובינינו. אבל זה בעיקר רגע יפה של כתיבה תסריטאית – מאז ארז קו-אל, שאכן זכה בפרס התסריט בפסטיבל סאנדאנס – רגע שבו האלמנטים של העלילה מתנקזים להבנה אחת, שמניעה את הדמות לשינוי ולפעולה.
לפני כחודש, כשזכה "בוקר טוב, אדון פידלמן" בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל קרלובי-וארי בצ'כיה חייכתי לעצמי. כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה הרגשתי שאני צופה בסרט צ'כי, והנה נדמה שהצ'כים הרגישו אותו דבר. אין ב"אדון פידלמן" דבר שהופך אותו באופן מובהק לישראלי: מדובר בסיפור אוניברסלי שמשתמש ברהיטים כמשל לעולם שהולך ונכחד, עולם שהולך ומתפורר בין האצבעות. מדמוני, בעזרת הצלם בועז יהונתן יעקב ("עג'מי", "רמזור"), יוצר עולם ויזואלי כהה שכולו משדר בדידות.
בוקר אחד קם אדון פידלמן (ששון גבאי) ומגלה שהוא חיה בסכנת הכחדה. שותפו מזה 40 שנה לסדנת שיפוץ הרהיטים העתיקים הלך לעולמו ללא יורשים. בנו של פידלמן לא מתעניין יותר במקצוע שיפוץ הרהיטים, וכריאקציה למשלוח ידו של האב הוא בכלל אלרגי לכל מה שישן, רוצה הכל חדש. פידלמן מבין, באיחור ניכר (בוקר טוב!) שבעידן איקיאה אין לאנשים כמוהו ולכשרון שלו עוד מקום בעולם. הוא זוכה לרגע קט, אולי אחרון, של קורת רוח כשלסדנת הרסטורציה שלו בדרום תל אביב נכנס לגמרי במקרה צעיר המחפש עבודה (הנרי דוד) שניחן בידיים כשרוניות, הן לעבודות העץ והן לנגינה בפסנתר. וכך נבנים להם שני משולשים: האחד משולש רומנטי מהסוג המוכר (אשה, בעל, והגבר האחר); והשני משולש מקורי יותר, של שלושה גברים המחפשים תחליפי אב ותחליפי בן. השותף המנוח שהיה נטול ילדים ראה בבנו של פידלמן בן משפחה; לבנו של פידלמן זה דווקא התאים, כי הוא הרגיש מנוכר מאביו; ולכן, כפיצוי, פידלמן יוצר מעין מערכת יחסים דמוית אב-בן עם השוליה הצעיר, שהוא בעצמו מתנכר למשפחתו, ממנה נמלט. וביניהם הדימוי המרכזי והכה אסתטי של הסרט: הרהיטים ותהליך שיקומם. שמו של הסרט באנגלית מושלם ומדויק בעיניי: רסטורציה. פידלמן הוא רב-אמן בשיקום רהיטים, אבל הוא איום ונורא בשיקום מערכות יחסים. כשפידלמן מסביר את תהליך שיפוצו של רהיט עץ עתיק, שלב אחר שלב, אפשר לדמיין איך אותם שלבים ממש יכולים לשקם קשר סדוק בין אב ובנו: ניקוי הלכלוך, שיוף, איוורור, צביעה. ואולי הרסטורציה של הרהיטים דווקא מראה את ההפך, עד כמה התליך הזה חיצוני וקוסמטי לגמרי, אם מתחת לפוליטורה ולזיגוג אין רהיט עץ יציב שיחזיק הכל.
מוטיב יפה ועדין שני בסרט הוא תפקידה העלילתי של המוזיקה. לשוליה שנכנס לחיי כולם יש כשרון לעורר מוזיקה שהיתה חבויה. מתברר שאשתו של הבן היתה זמרת בעברה, שהעדיפה להפסיק לשיר ולעבור לתחום עיצוב תלבושות (שוב, אלמנטים חיצוניים המחפים על חסרון פנימי). ועמוק בתוך הסדנה הוא מוצא פסנתר ישן עם לב שבור. החלק היפה והמרגש ביותר בסרט בעיניי היה עלילת המשנה הקטנה הזאת בה נאחזים פידלמן ושולייתו בחלום שהפסנתר העתיק הזה יהיה המפתח לפתרון כל הבעיות: לא רק ההצלה העסקית של העסק, אלא העברת סודות מקצוע מאב לבנו-המטאפורי. בסקצייה הזאת, כשהצעיר מצליח בתעוזתו לשכנע את פידלמן לצקת לפסנתר מסגרת מיתרים חדשה לא יכולתי שלא להיזכר בפרק המסיים של "אנדריי רובלב", האפוס ההיסטורי/אמנותי של אנדריי טרקובסקי. באפיזודה האחרונה בסרט מחליט נער צעיר, שאביו היה בונה הפעמונים של הכפר, לקבל על עצמו לבנות לנסיך פעמון חדש לקתדרלה בבנייה, למרות היותו צעיר וחסר ניסיון (הצעיר טוען שאביו העביר את סוד יציקת הפעמונים אליו לפני מותו). כמו שם, גם ב"פידלמן" אנחנו לא יודעים עד הרגע האחרון האם ברגע האמת, רגע השמעת הצליל הראשון, היציקה תיסדק, וכל העבודה תרד לטימיון.
יש עדינות יפה ונעימה ב"אדון פידלמן", למרות שלרגעים העדינות הזאת גולשת קצת לפלגמטיות. לא כל הסרט אחיד, אבל אחרי שהוא מניח במתינות את התשתית הדרמטית שלו, מגיע חציו השני שנבנה יפה לסיום המרשים והמאופק של הסרט. ובכלל, זה סרט מהוסה וחרישי שיש בו אלגנטיות מעוררת הערכה.
ולמרות שאני חושב ש"בוקר טוב, אדון פידלמן" הוא שם גנרי מדי לסרט שיש בו עולם עשיר של דימויים מעולם מלאכת היד, ולמרות שבתחילה היה קשה לי לקבל את ששון גבאי בתור קשיש שקוראים לו פידלמן, אני מודה שזה שם מצוין לדמות. "פידלמן" נשמע כמו "איש הכינור", שם מתאים לדמות בסרט שכולו עטור מוזיקת כינורות ושעוסק במפגש שבין עץ ומיתרים. ו"פידלמן" נשמע גם כמו "איש נאמן" (פידליטי מן), ואכן זו דמות שנראית שקטה מבחוץ, אבל בוערת מבפנים ועם אינטגריטי וחוסר יכולת להתפשר שהיא כבר בבחינת מגרעת. עד סוף הסרט איש העץ הזה יצטרך לדעת קצת להתגמש.
זה קורה, כאמור בזכות הממנטו מורי, הרגע הזה בו פידלמן מבין שהמוות מתקרב גם אליו. מודעת האבל של שותפו תלויה על הדלת בחוץ, וכשהוא יוצא לפענח איך נראו ימיו האחרונים של שותפו הוא לא רק מבין שהוא לא הכיר אותו כלל, אלא שהוא צועד בעקבותיו, והתחנה הסופית של השניים זהה.
וברקע, ההריון של אשת הבן (שרה אדלר, שחקנית שאני מחבב מאוד, אבל כאן בתפקיד מעט רפה מדי). הבן כמובן מייחל לבן, אולי כדי לתקן את מה שהוא לא קיבל מאביו. והאפשרות נפתחת בפנינו שהסיפור המעגלי הזה רק ילך ויחזור על עצמו שוב ושוב, בכל בית: סקס, אוכל, מוות, לידה. מחזור החיים, בלי שאף אחד עוצר לנסות לתקן, לשפץ, לעשות רסטורציה, ליחסים שבין הורים וילדים, אבות ובנים, ובמקום זאת למצוא נחמה קלה מדי אצל זרים.
תגובות אחרונות