בימים האחרונים יש כשניים-שלושה מגיבים בבלוג שמנסים להסית את מצביעי אופיר נגד "הערת שוליים", כנקמה על מה שהם מכנים "מה שיוסף סידר עשה לערן קולירין" סביב "ביקור התזמורת". אין לי מושג מי האנשים האלה, ומי חוץ מלאהוד בלייברג יש סיבה להישאר עם בטן מלאה סביב פרשת "ביקור התזמורת" מלפני ארבע שנים. אבל אני מגלה שלאנשים יש זכרון קצר, והם מתעצלים לברר את האמת ואת העובדות על ידי חיפוש פשוט בגוגל וקריאה של כל הדיווחים סביב מה שקרה אז. לטובת אלה ששכחו, אני רוצה להזכיר מה היה שם, מי באמת התנהג כאן בחוסר אחריות ומי באמת אשם בכך ש"ביקור התזמורת" נפסל. זה גם יעזור להסביר למה בכל פעם שאתקל בתגובות כאלה כאן, אמחוק אותן מיד. הן שקריות לחלוטין ומלאות רוע וזדון, ומן הסתם גם אינטרסים זרים שמוסתרים על ידי האשמות אנונימיות.

 

אז לטובת מי ששכח מה קרה, או מי שניזון מטוקבקיסטים ורכלנים שמשתמש בשקרים כדי לקדם אג'נדות אישיות, הנה תקציר הסיפור:

 

כזכור, זה קרה בסוף ספטמבר 2007. איך אני יודע מה קרה שם? כי זה היה פוסט שלי מ-21 בספטמבר 2007 שהתחיל את כל הסיפור הזה. למעשה, במהלך אוקטובר 2007 איש לא האשים את סידר בפרשה, אלא רק אותי. זה הגיע לכך שאהוד בלייברג, אחד ממפיקי הסרט, התקשר אליי בצרחות מלוס אנג'לס, והאשים אותי שאם הייתי סותם את הפה ולא כותב מילה, ואם ניקי פינק וג'פרי וולס לא היו עושים פולו-אפ באנגלית לפוסט שלי, כלום לא היה קורה. האקדמיה מעולם לא היתה שמה לב לכמות האנגלית של "ביקור התזמורת". אני אמרתי לו שהוא הוזה. קודם כל, כי זה תפקידם של עיתונאים לדווח לשאול את השאלות וזה תפקידם של מפיקים בכלל לא להגיע למצב כזה. וגם אם, נגיד, הוא היה מצליח לשכנע אותי שמתוך נאמנות למדינה ולתעשיית הקולנוע עליי לא לכתוב על העניין מילה, ונגיד והוא מצליח לשכנע את כל העיתונאים בארץ ובעולם לא לכתוב מילה. האם הוא היה מעלה על דעתו שאף אחד מאנשי ועדת המיון של הסרט הזר באוסקר לא היה מבחין שהסרט דובר רובו אנגלית? ושאף מפיק ומפיץ של אחד הסרטים האחרים בתחרות לא היה מגיש שאילתא לאקדמיה לברר האם הסרט אכן עומד בתקנון התחרות והאם האקדמיה דואגת לכך שתחרות תהיה שיוויונית?

 

וכך, יום אחרי טקס פרסי אופיר ב-2007 פרסמתי מידע שהגיע אליי על כך ש"ביקור התזמורת" לא עומד בתקנון של האקדמיה האמריקאית. מי שעשה את החישוב לגבי כמות האנגלית בסרט היו החבר'ה הגרמנים של חברת בוואריה, שהיתה סוכנת המכירות הבינלאומית של "בופור". המידע הזה לא פורסם לפני טקס פרסי אופיר כדי שלא להשפיע על התחרות. זה לא מידע שהגיע לא מיוסף סידר ולא מיונייטד קינג, אלא מבוואריה. וצריך להודות, שהגרמנים הם היחידים שעשו את עבודתם. הרי עד אותו רגע כולם בארץ הטמינו את הראש באדמה ולא העזו לשאול את השאלה: מי צריך להיות אחראי לכך שהסרט שמוגש לאוסקרים יעמוד בקריטריונים של התחרות. האקדמיה הישראלית טענה מאז ועד היום שזה לא הג'וב שלה.

 

נשתמש בדוגמה עדכנית. אחד הסרטים הבינלאומיים הכי אהובים והכי מדוברים בעולם השנה הוא "הארטיסט", קומדיה צרפתית אילמת בשחור לבן על הוליווד של שנות ה-20. אני הייתי בטוח שזה ללא ספק הזוכה הוודאי של האוסקר הזר השנה, אלא שבבלוגי הקולנוע האמריקאים הבנתי שהסרט הזה אינו כשיר להתחרות בקטגורית הסרט הזר כלל: מעט המלל שיש בו הוא באנגלית. האם לדעתכם הוועדה שבוחרת את הסרט הצרפתי לאוסקר (אגב, לא האקדמיה הצרפתית וללא שום קשר לסזאר) תעז לשלוח דווקא את "הארטיסט" לאוסקרים, תוך שהם משתמשים בטיעון קטן-הראש של האקדמיה הישראלית שאמר "אנחנו שולחים את הסרט שנראה לנו הכי טוב והכי מתאים ושהאקדמיה האמריקאית תעשה את השיקולים שלה"? איכשהו, אני בספק. אבל אני מודה שאני מחכה להכרזה הצרפתית בסקרנות. בכל מקרה, המפיץ האמריקאי של "הארטיסט", הארווי וויינסטין, לא מחכה לטובות לא מהצרפתים ולא מתקנון האקדמיה, והוא כבר מריץ את הסרט בקמפיין למועמדות לסרט הטוב ביותר ולשחקן הטוב ביותר.

 

וזו מעלה עוד נקודה למחשבה לכל אלה שחושבים שהיתה כאן איזושהי מזימה שהכשילה את "ביקור התזמורת": אם אכן זו רק קטנוניות ישראלית שמנעה מהסרט להתחרות על האוסקר הזר, מה מנע מהסרט להתחרות על קטגוריות אחרות באוסקר, כמו תסריט, למשל? כשהספרדים העדיפו שלא לשלוח את אלמודובר לאוסקרים עם "דבר אליה", כי התעשייה המקומית שונאת אותו כי הוא כבר נהיה מצליח מדי ומפורסם מדי, אלמודובר קיבל את הצבעת האמון של האקדמיה האמריקאית בקטגוריות אחרות בתחרות ולבסוף זכה באוסקר על התסריט. ואם מ"ביקור התזמורת" נמנעה ההתמודדות על פרס הסרט הזר באוסקר כי הוא לא היה הנציג הרשמי של מדינתו, מה מנע ממנו להתמודד על גלובוס הזהב? הרי שם לא צריך מינוי רשמי של המדינה, אלא זו בחירה של חברי אגודת העיתונאים הזרים בהוליווד. אז למה הוא לא היה מועמד לגלובוס הזהב? כי הוא נפסל על כך שהיה בו יותר מדי אנגלית. כאן אף אחד כבר לא יכול לטעון שזה באשמת "בופור".

 

כבר בזמן אמת עלו שאלות – גם בארץ וגם בארצות הברית – התוהות האם התקנון של האקדמיה האמריקאית שלא איפשר לסרט כמו "ביקור התזמורת", שהיה אחד הסרטים הבינלאומיים האהובים והפופולריים באותה שנה, להתחרות באוסקר הזר עדיין רלוונטי בעידן של קולנוע גלובלי יותר, בו יש כור היתוך של שפות. זו שאלה מצוינת. אבל שימו לב שארבע שנים אחר כך, והסעיף הזה בתקנון לא שונה. היו סרטים שנפסלו בשנה אחת, אבל בשנה שאחר כך התקנון שונה כי הפסילה חשפה איזשהו עיוות לא הוגן, שאולי התאים בעבר אבל לא עוד. אבל לא נעשה שום שינוי תקנוני בעקבות פסילת "ביקור התזמורת". כלומר, שהקטגוריה הזאת היתה ונותרה גטו שמטרתו לעודד ולקדם בפילנטרופיות סרטים הדוברים שפות זרות, ולא סרטים שנוצרו במדינות זרות.

 

עוד שאלה שצריך להרהר בה כיום היא זאת: למה אנשי סוני פיקצ'רס קלאסיקס שתקו? למה הם לא הקימו מהומה סביב הפסילה? הרי מייקל ברקר וטום ברנרד, שני האנשים מאחורי ספ"ק ושניים מהאנשים הכי מכובדים (והכי מקושרים) בהוליווד, יכלו להפעיל קשרים באקדמיה ובתקשורת, להראות שהאנגלית בסרט היא שפה זרה לכל דבר, להראות שהיו תקדימים שסרטים זוכים הכילו כמות מסוימת של אנגלית. למה הם לא עשו את זה? שתי סיבות אפשריות לכך: האחת, היא שהם ידעו שאין להם קייס. הרי אחת הסיבות לכך ש"ביקור התזמורת" היה כה אהוב היא בגלל האופן שבו הסרט משתמש באנגלית. מכיוון שהמפיצים בסופו של דבר מעוניינים בהכנסות הסרט (והאוסקר הוא אמצעי להגדלת הכנסות ולא המטרה), זה דווקא היה טוב להם שהקהל האמריקאי יידע ש"ביקור התזמורת" הוא סרט מרובה אנגלית, מה שיהפוך אותו ללהיט מיינסטרים, מחוץ לקהל שמסכים לראות סרטים עם כתוביות תרגום. הסיבה השנייה? הם ממילא ידעו שיש להם ביד את הסרט הזוכה באוסקר, ושזה בכך מקרה לא יהיה "ביקור התזמורת". סוני פיקצ'רז קלאסיקס גם הפיצו את "הזייפנים", ויודע כל חזאי אוסקרים שכשיש סרט שואה בקטגוריית הסרט הזר, הוא הסרט שיזכה. וכך היה. סוני פיקצ'רס קלאסיקס זכו באותה שנה בכל הקופה: גם להיט ארט-האוס נכבד בדמות "ביקור התזמורת", וגם זוכה אוסקר. אגב, "ביקור התזמורת" נותר הסרט הישראלי הכי קופתי אי פעם באמריקה ובעולם (ממכירת כרטיסים בהקרנות מסחריות). הוא עקף באמריקה את "ללכת על המים", עוד סרט שרובו דובר אנגלית.

 

לכאורה נדמה שכולם התעשתו מהסיפור הזה. קולירין הפך לאחד הבמאים האהודים בעולם, ויצר את אחד הסרטים המסקרנים כעת (בכורת "ההחלפה", סרטו החדש, תתקיים בעוד שבוע בדיוק בוונציה). ואנשי סוני פיקצ'רס קלאסיקס? בטנם בוודאי לא מלאה, גם כי מכל הסיפור הזה הם עשו די הרבה כסף, וגם כי הם כעת מריצים את "הערת שוליים" של יוסף סידר לאוסקרים.

 

אז מי נותר עם מספיק רעל בלב כדי להמשיך להחזיק כבר ארבע שנים את הטענה השקרית שהיתה כאן "הלשנה" ושסידר "הכשיל" את קולירין וחייב לו התנצלות? מי רוצה להתנקש בסיכוייו של "הערת שוליים" לזכות באופיר ולרוץ עם סוני פיקצ'רס קלאסיקס עד למועמדות באוסקר? מי שזה לא יהיה, אם אני הייתי מייקל ברקר מסוני, הייתי מאתר אותו ואומר לו: תרגיע, הכל בסדר. "ביקור התזמורת" היה סרט נהדר והוא קיבל את כל הכבוד שמגיע לו בעולם. אין לזה שום קשר ליום סידר או ליונייטד קינג או למטרו. אלה חוקי המשחק של האוסקרים ושל הוליווד.

 

ואתם, קוראים יקרים, אם תקראו בטוקבקים באתרים אחרים שהשקרים וההשמצות האלה ממשיכים להיות מופצים, דעו שיש כאן מישהו עם חשבון אישי ופרטי שאין לו שום קשר עם המציאות כפי שהיתה באמת. והפיצו הלאה את האמת.

יש כמה דברים שאתם צריכים לעשות בשלושת הימים הקרובים, והנה כמה קטעי וידיאו שיעזרו לדרבן אתכם לעשות מעשה, תרבותי ו/או אקטיביסטי.

 

 

מעשה א':

 

עבודת השיווק וההפצה הכי טובה שנעשתה בחודשים האחרונים היתה ל"הטרמפיסט", הקרנות החצות לסרט הפולחן שננגאל ופומפם במו ידיו של יניב אידלשטיין מדי חודש בחצות בסינמטק תל אביב. אני מניח שכבר כ-2,000 איש ראו את "הטרמפיסט" בשנה האחרונה, מה שאומר שאת סרט גנוז מ-1972 ראו בבתי הקולנוע השנה בארץ יותר משראו את "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" ואת "ציון ואחיו", סרטים ישראליים שהופקו בשנים האחרונות.

 

ועכשיו, שני סרטי הפולחן הכי חמים של תל אביב משלבים ידיים: בשישי בחצות יוקרנו "הטרמפיסט" ו"ג'ו + בל" זה מול זה בסינמטק תל אביב ואתם תצטרכו להחליט לאיזה מהם ללכת. ההמלצה החד משמעית שלי: ל"ג'ו + בל". רוני קידר, הבמאית של "ג'ו + בל", ערכה פרומו קצר ושנון מאוד שעושה מאש-אפ מבדר מאוד בין הסרט שלה ובין "הטרמפיסט": שנים סרטים עם מכונית, מנוסה לדרום הארץ, וגופה. אבל בעוד "טרמפיסט" מצחיק שלא בטובתו וללא כוונה תחילה, "ג'ו + בל" הוא אחד הסרטים השנונים שנעשו השנה בארץ. טיי איט אוויי, רוני:

 

 

 

מעשה ב':

 

במוצאי שבת תתקיים ברחבי הארץ צעדת המיליון. "סינמסקופ", בלוג הקולנוע שדורש צדק חברתי, יצא לרחובות (בע"ה), ואני מקווה למצוא שם כמה שיותר מכם. ההכנות לצעדת המיליון מניבות כמות מרתקת למדי של יצירתיות ויראלית ברחבי יו-טיוב. ראו למשל את הוינייטה הבאה:

 

 

יש עוד סרטונים בסגנון הזה מאת אותה חבורת יוצרים בלינק הזה.

 

ותראו את הסרטון התיעודי הג'ק-אסי הזה, שמתעד פעולת גרילה בסגנון אד-באסטרס לקידום צעדת המיליון.

 

 

יש עוד לא מעט סרטונים שצצים ביו-טיוב לקידום צעדת המיליון. אם יצרתם אחד או נתקלתם באחד מוצלח, הוספו לינק שלו בתגובות.

 

מעשה ג':

 

אחרי ההופעה הנהדרת של אינטרפול אמש, יש עוד הרכב שו-גייזינג ניו יורקי בשטח: בלונד רדהד, שיופיעו הערב בבארבי ומחר, כחימום לג'יינס אדיקשן. אני ממש מקווה להגיע להופעה של בלונד רדהד הערב. הנה "כאן לפעמים", השיר שפותח את הדיסק האחרון שלהם, "פני ספארקל":

 

 

והנה עוד שירים של ההרכב הנהדר והענוג הזה.

אני מוריד את הכובעבפני נדב לפיד ושותפיו ליצירת "השוטר". מרגע שהסרט הזה הוקרן בבכורה בפסטיבל ירושלים מתברר שהחבורה הזאת לא רק יצרה סרט שיש בו אלמנטים עלילתיים וצורניים שעוסקים במהפכנות, אלא שכל ההתנהלות של הפקת הסרט היא כזו של אינטגריטי, מצפון וקריאת תגר על הממסד. הבוקר קראתי ב"הארץ" שמחאתם של אנשי "שוטר" על הגבלת סרטם לצפיה מגיל 18 נשאה פרי מפתיע למדי. לא רק שהגבלת הגיל הורדה ל-14, אלא שבעקבות הערעור הזה נחקקה תקנה חדשה לפיה כדי להגביל סרט מגיל 18 ומעלה דרושה מלכתחילה אישורה של מליאת המועצה לביקורת סרטים, ולא של אחת מתתי הוועדות שלה. זו חתיכת מהפכה, שתגרום לוועדה לביקורת סרטים לחשוב טוב-טוב לפני שהיא גוזרת גבלת מגיל 18 על סרט. דיון במליאה יציף גם את הטאבואים האינהרנטיים והשנויים במחלוקת שמצויים בבסיסה של הוועדה הזאת. כמו למשל הומופוביה. האם זה מנדוטרי שכל סרט שיש בו עניין הומו-לסבי אוטומטית יקבל סיווג מחמיר?

 

הלקח שלמדתי מהפרשה? לצמצם את הציניות שלי, ולעודד כל יוצר שנתנו לו סיווג 18 מיד למחות ולערער. המחאה עובדת.

 

(Having said that, אני לא חושב שכל סרט צריך להיות זמין לכל צופה בכל גיל. לא הייתי רוצה שבת ה-9 שלי תראה את "השוטר". מוקדם לה מדי. וכהורה, אני זקוק שמישהו ידריך אותי מה מתאים לילדים ונוער ומה לא, כדי שאוכל לקבל החלטה מושכלת למה אני יכול ללכת עם בנותיי, או למה להרשות להן ללכת לבד, ומה למנוע מהן עד שיהיו מבוגרות יותר. אני כמובן מעדיף שזו תהיה ועדה עצמאית מטעם המפיצים/בעלי בתי הקולנוע שתעסוק בפרסום ברור של המלצות ומידע בלבד, ולא ועדה ממשלתית בעלת סמכות אכיפה וקשרים עם המשטרה).

 

============

 

פורום פילם שלום. אתם כיום המפיצים של סרטי דרימוורקס בארץ. מה שאומר שבערך עוד שנה ומשהו תיפול עליכם המשימה להפיץ בארץ את "Oldboy", הרימייק שמכין ספייק לי לסרטו של פארק צ'ן-ווק, עם ג'וש ברולין בתפקיד הראשי. ולמרות שאנחנו לא ממש מדברים, בכל זאת רציתי לבקש בקשה: לגאול את שמו העברי של הסרט הזה. אנשי חמישה כוכבים שהפיצו את הסרט המקורי בארץ אמנם עשו מעשה חלוצי וסיניפלי וזיהו סרט מצוין, אבל הרגו כל סיכוי שהוא יגיע לקהל על ידי הפצה קלוקלת שבראשה החלפת השם המקורי לשם גנרי, חלבי, חסר ייחוד: "שבעה צעדים". אנא, אנשי פורום פילם, כשם שהחזרתם את "מי מפחד מהשכן ממול" ל"ליל האימה" (עוד סרט של דרימוורקס שהפצתם לאחרונה) כך אני מקווה שתחזירו את "שבעה צעדים" ל"אולדבוי".

רוג'ר איברט כתב ספר זכרונות, מעין אוטוביוגרפיה, בשם "Life Itself", שייצא לאור בעוד שבועיים. ובאמריקה, כשיוצא ספרמ חדש הוא יוצא גם בגרסת אודיו, שבה מישהו – לרוב הסופר עצמו – מקריא את הספר. זה נוח לשעת נהיגה או התעמלות, ובוודאי שזה נוח לעיוורים או בעלי מוגבולויות ראייה, או קריאה. והאמת, יש ספרים שפשוט מענג יותר להקשיב להם מאשר לקרוא אותם (בייחוד אם הקריין עושה עבודה טובה, כמו שעשה סטיבן פריי בגרסאות האודיו של ספרי "הארי פוטר", להם הקשבתי אחרי שנמאס לי לקרוא אותם). אבל יש בעיה: איברט היה איבד את קולו בעקבות מאבקו בסרטן של איזור הפה והגרון, אז הוא לא יכול להקריא את הספר שלו למהודרת האודיובוק. במקומו נקרא למיקרופון השחקן אדוארד הרמן (אבא של לורליי וסבא של רורי ב"בנות גילמור").

 

איברט העלה לבלוגו פרק  מהספר, בקולו של הרמן. זהו פרק 21, "הג'וב החדש שלי", בוא מספר איברט איך התחיל להיות מבקר הקולנוע של ה"שיקגו סאן-טיימס" ב-1967, למה זה היה תזמון מצוין להתחיל לכתוב בו ביקורות קולנוע, ואיזה סוג של סרטים הוא אוהב. הנה הפרק במלואו, להאזנה (לחצו על הלינק להפעלת הנגן):

 

My_New_Job by Roger Ebert

 

 

 

===================

 

ואם אנחנו כבר במצב רוח להאזנה, אתם מוזמנים להאזין לפסקול המלא של "החפרפרת", סרטו של תומס אלפרדסון על פי ג'ון לה קארה. אלברטו איגלסיאס, המלחין הקבוע של אלמודובר, הלחין. והפסקול יצא לרכישה אתמול. אגב, לאלברטו איגלסיאס יש העונה פסקול נוסף, ל"העור שאני חי בו" של אלמודובר. תקופה פוריה.

 

(לאנשי יונייטד קינג שקוראים בבלוג בחיפוש אחר רעיונות לתרגומי שמות הסרטים שלכם: "החפרפרת" הוא סרט שלכם. באנגלית הספר והסרט נקראים "Tinker Taylor Soldier Spy", ולמרות שאני באופן אישי מאוד אוהב שמות שיש בהם גם אונומטופיאה וגם אליטרציה, אין מנוס אלא לזכור שהספר הזה כבר תורגם לעברית בשם "החפרפרת", ולא הייתי מתעסק עם מעריצי ג'ון לה קארה בארץ ומבאס אותם).

 

זהו. זה מחר. אני מניח שאם אינטרפול היו רוצים לבטל ברגע האחרון הם כבר היו מבטלים, נכון? אני מניח שהיום כבר נקרא על נחיתתם בארץ, נכון? וחוץ מזה? לאן יש להם ללכת? עיר מגוריהם, ניו יורק, עדיין מתנגבת מהגלים של הוריקן איירין, ובהשוואה להוריקנים ולרעידות האדמה שחוותה העיר שלהם, ישראל היא גן עדן של בטחון, לא? בכל אופן, הנה ההכנה שלנו לקראת ההופעה של אינטרפול מחר בגני התערוכה. ובמהלכה ניזכר בקשר שלהם לדיוויד לינץ'.

 

תשע שנים אני כבר הולך עם אינטרפול. זה התחיל כשב-2002, בביקור בניו יורק, עשיתי כמנהגי (מהניינטיז) ועצרתי לכמה שעות בווירג'ין מגה סטור ביוניון סקוור להאזין לדיסקים חדשים שלא הכרתי בעמדות ההאזנה. אחד הדיסקים בקצה היה דיסק של להקה מקומית עצמאית ולא מוכרת, שתפסה אותי מהאקורד הראשון. מהסיבה הפשוטה: הייתי בטוח שאני שומע דיסק חדש של ג'וי דיוויז'ן. ארבעה דיסקים אחר כך – עם הפקות מוזיקליות יותר חדות, לעיתים יותר בומבסטיות – אבל עם אותם מהלכי אקורדים ג'וי-דיוויז'ניים (ועם הבס הפיטר-הוקי של קרלוס ד', שפרש אחרי הקלטת הדיסק האחרון ולא יגיע איתם ארצה), זו עדיין אחת הלהקות העכשוויות שאני יותר מחבב. אפילו אוהב. מאוד.

 

באתר הזה תוכלו למצוא את הסט-ליסט של ההופעות האחרונות של אינטרפול בסיבוב האירופאי שלה. השירים פחות או יותר דומים מהופעה להופעה. אז הנה גם הכנה קצרה להופעה של מחר, וגם תזכורת לכמה קליפים שלהם שאני מאוד מחבב.

 

את הסיבוב הנוכחי הם מתחילים כל הופעה עם "Success", השיר שגם פותח את הדיסק האחרון שלהם:

 

 

 

השיר השני הוא "Say Hello to the Angels" מתוך דיסק הבכורה שלהם, "Turn On the Bright Lights". בינינו, אחד השירים החלשים שלהם.

 

 

 

 

מכאן, סדר השירים עשוי להשתנות, אבל השיר השלישי הוא לרוב "Narc", שהוא גם השיר השלישי בדיסק השני שלהם, "Antics" (שטיקים).

 

 

 

השיר הבא הוא לרוב "Hands Away", שיר שקט מהדיסק הראשון. לא מצאתי גרסה מוצלחת שלו ביו-טיוב לשים כאן, אז ניקח דקה כדי לשים לב לשני דברים. האחד, שהם מבצעים גם את "Slow Hands" בהופעה, וצריך לשים לב לא לבלבל ביניהם. והשני: שבמקרה הטוב הם מבצעים בסיבוב הזה רק שני שירים מהדיסק השלישי שלהם, וגם זה לא תמיד. מעניין למה. לכאורה, מבחינה הפקתית זה באמת היה דיסק קצת שונה, איצטדיוני יותר, קצת קורץ אולי לכיוון הקילרז, אבל היו בו כמה שירים שאני מאוד אוהב שמשונה לי שהם לא מבצעים.

 

עכשיו עוברים קצת לסקציית הסינגלים. הראשון הוא "C'mere" ("בו'אנה") מהדיסק השני:

 

 

 

וזה "בריקדות", הסינגל האחרון שלהם בינתיים:

 

 

 

והנה אחד משני השירים הבודדים שהם מנגנים מהדיסק השלישי (וגם אותו לא תמיד). אני מקווה שכן, כי זה אחד השירים שאני הכי אוהב שלהם: "Rest My Chemistry".

 

 

 

למרבה הצער, לאינטרפול אין יותר מדי וידיאו קליפים מעולים. הם לא השכילו לעשות כמו הקילרז ולגייס לצידם במאי כמו אנטון קורבין שיביים להם קליפים, או למצוא במאי אחר שיעניק להם טיפול ויזואלי שיתאים למוזיקה. בהתאם, גם העטיפות לדיסקים שלהם מאוד לא אחידות ולמען האמת גם די תמוהות ולא תמיד מתאימות למוזיקה (שתי העטיפות האחרונות היו בכלל לא ברורות). אבל, היו להם גם שתי הברקות נהדרות בתחום הקליפים, ןדיווחנו עליהם כאן בבלוג בזמן אמת. ראשון הוא השיר השני מתוך הדיסק השלישי שהם אמורים לבצע "מהלך היינריך" (לא היימליך). את הקליפ – זום אאוט אחד ארוך ואיטי (שהוא כמובן לא זום אאוט אחד ארוך ואיטי) – ביים אליאס מריהג', הבמאי התמהוני של "צילו של הערפד". קליפ נהדר, חכו איתו עד הסוף:

 

 

 

נעשה רגע הפסקה עם הליין-אפ של ההופעה, לטובת קליפ אחר שלהם בשוט אחד. הוא גם מתוך הדיסק השלישי והוא אחד השירים שלהם שאני הכי אוהב אבל באופן משונה הם לא ניגנו אותו אפילו פעם אחת בכל הסיבוב הנוכחי שלהם. כנראה שעבר להם ממנו. זהגם הפעם היחידה שהם עבדו עם במאי קליפים בכיר: פטריק דוטרס, רועי ורנר של אמריקה, שאוהב וואן-שוטס, וביים את הקליפים הנהדרים ללסלי פייסט ואת הקליפים האחרונים לדפש מוד. והשיר הזה פשוט נפלא בעיניי כבר מהשם שלו, "No I in Threesome". הנה הוא כאן, אבל לא בהופעה מחר:

 

 

 

והנה הגענו לקליפ שלהם שאני אוהב אוהב. הוא פשוט אדיר בעיניי. ביים אותו צ'רלי ווייט, אמן אודיו-ויזואלי, שהוא כרגע הכי קרוב לסוג של שותף קריאטיבי שלהם כי הוא היחידי שביים להם שני קליפים. זה הראשון והטוב, הקליפ ל"Evil". במקור זה שיר על רוצחת סדרתית, אבל כאן זה הופך לסרט על תאונת דרכים ופול בנקס, הסולן, הופך לבובה. משום מה, זה גם הקליפ היחיד של הלהקה שחברת התקליטים לא מסכימה שיופיע באופן מסודר ורשמי ביו-טיוב.

 

 

 

צ'רלי ווייט גם ביים להם בשנה שעברה את "אורות", הסינגל הראשון מהדיסק האחרון שלהם (ונטול השם). קליפ תמוה ביותר ואף לא נעים:

 

 

 

לפני כמה שבועות אינטרפול ודיוויד לינץ' שיתפו פעולה בסרטון אנימציה ביזארי שלינץ' יצר בשם ב"אני נוגע בכפתור האדום" ושלו תרמה הלהקה את השיר שלהם "אורות". בפסטיבל קואצ'לה הסרטון הוקרן ברקע השיר, אין לי מושג אם זה יקרה גם בתל אביב.

 

הנה שני שירים אחרונים לסיום.

 

 

עוד שיר שהם מבצעים בדרך כלל בסיבוב הנוכחי, אחד השירים היפים מהדיסק האחרון שלהם, "Summer Well":

 

 

 

וזה, מתוך הדיסק הראשון, "NYC", השיר ממנו לקוח שם הדיסק, שיר שקשה להאמין שהם לא יבצעו בשבוע שבו עיר מגוריהם היתה כה נוכחת בכותרות:

 

 

 

בסט מלא, יש להניח (ולקוות) שיהיו לפחות עוד כשתשעה שירים נוספים, מהמבחר שמופיע כאן.

מפיצי "בוקר טוב, אדון פידלמן" מדווחים שהסרט הביא בתום שלושה ימים להפצתו 12,700 צופים ב-23 בתי קולנוע. מספר נאה. אני חושב שזו היתה החלטה נהדרת לפרסם את הסרט ביום שישי על שער העוטף של "הארץ". זו נראית לי פרסומת איכותית ואפקטיבית שהגיעה בדיוק לקהל היעד הנכון של הסרט. מישהו רוצה להמר לכמה צופים יגיע "פידלמן" בסוף?

 

אבל על פי טבלאות הסרטים המבוקשים באתר של סינמה סיטי ובאפליקציית האייפון של יס פלאנט, סרטים הכי נצפים בסוף שבוע האחרון בארץ היו "הדרדסים", "כוכב הקופים" ו"מורה רעה". גם "יום אחד" ממשיך להיות מבוקש. הנתונים הסופיים לסרטי סוף השבוע יגיעו, אני מניח, כרגיל ביום חמישי.

 

=================

 

"הנותנת" של הגר בן-אשר יוקרן באוקטובר בפסטיבל שיקגו. פסטיבל שיקגו ידידותי למדי לקולנוע הישראלי, כך שלא אתפלא אם בשבועות הקרובים נקרא על עוד סרטים ישראליים שיוקרנו בו. "פידלמן"?

 

============

 

ובינתיים: האם "כלבת" הוא הסרט הישראלי שמקבל את הביקורות העולמיות הכי טובות השנה? אהרון קשלס מדווח בהתרגשות (מוצדקת) מהבכורה הלונדונית של סרטו, במסגרת "פרייטפסט". הבאז הלונדוני סביב "כלבת" מדהים למדי.

הו, זה דבר ממש חמוד שהתוודעתי אליו ויה "עין הדג": סרט האנימציה הטראשי והמצחיק "לוף", של בוגרי בצלאל דניאל ששון ודודי רובין, שמתחיל עם פחית לוף צה"לית ומסתיים עם אברהם אבינו על גשר המיתרים בירושלים. משעשע מאוד:

 

 

 

כשהתחילו בשדרות רוטשילד את "סינמה מאבק", הקרנות יומיות של סרטי תעודה ישראליים העוסקים במאבקים ובפערים חברתיים, הצעתי בפייסבוק לדני רוזנברג, עורך הערבים האלה, להקרין דווקא את "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין. כולם זוכרים את פתיחת הסרט, בה צ'פלין עובד במפעל ונבלע בתוך המכונה, אבל רבים שוכחים את המשך הסרט, של צ'פלין המובטל המסתובב ברחובות ובין השאר נקלע להפגנת עובדים שעד מהרה מדוכאת על ידי המשטרה. שם מגלה הנווד שדווקא בבית הכלא הוא מקבל תנאים סוציאליים נהדרים: אוכל וקורת גג. צ'פלין, כזכור, עזב את ארצות הברית כשבימי ציד המכשפות הוא הואשם בתמיכה בקומוניזם. "זמנים מודרניים" מזכיר שוא לא רק היה קומיקאי גדול, אלא גם יוצר עם מצפון חברתי רגיש במיוחד. והנה, בשעה טובה, גם הסרט הזה מגיע להקרנה במאהל המחאה בשדרות רוטשילד: הערב (יום ראשון) ב-20:30. את הסרט תלווה מוזיקה חיה שיבצע ככל הנראה שלומי שבן (לא סגור סופית). את הסרט תקדים הרצאה של יהושע סימון. לא תהיה מוזיקה מלווה, אלא הפסקול המקורי של הסרט. אני פשוט הייתי פותח עם הקליפ הזה וזהו.

 

הקרנת "זמנים מודרניים" פותחת את "שבוע התעוררות" בערבי ההקרנות ברוטשילד, בו יוקרנו מיטב הסרטים התיעודיים שהוקרנו שם בחודש האחרון. ביום שני: "שמעת על הפנתרים?" של ניסים מוסק; ביום שלישי: "שביתה" של אסף סודרי ואמיר טאוזינגר; ביום רביעי: "זהב לבן, עבודה שחורה" של טלי שמש; ביום חמישי: "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל ואילן עבודי; ביום שישי, דאבל-פיצ'ר: "מהפכה במצרים" של איתי אנגל ו"המדריך למהפכה" של דורון צברי ואורי ענבר. ובמוצאי שבת הבאה? הפגנת המיליון, בע"ה.

 

===================

 

ועוד בעניין קולנוע תיעודי ישראלי: הגיליון השני של "תקריב", כתב עת אינטרנטי לקולנוע תיעודי היוצא לאור על ידי פורום היוצרים הדוקומנטריים, עלה לרשת. רן טל וענת אבן הם העורכים. גיליון 2 עוסק ב"מציאות ובדיה" (סרטים תיעודיים שיש בהם אלמנטים פיקטיביים, כמו סרטיו של אבי מוגרבי; סרט עלילתיים שיש בהם אלמנטים תיעודיים, כמו סרטיו של עבאס קיארוסטמי; סרטים שעוסקים בפער שבין בדיון ומציאות, כמו "שתיקת הארכיון", וכו'). המאמרים של דן גבע על יוריס איוונס ושל יגאל בורשטיין על קיארוסטמי, עניינו אותי במיוחד. רק בקשה אחת: אם כבר זה מגזין אינטרנט ואם כבר הוא עוסק בקולנוע: שבצו פנימה גם קטעי סרטים. שאם כותב מסוים מזכיר סצינה, בואו נראה אותה. אני חושב שאם מאמרו של דן גבע היה משובץ בסצינות מסרטיו של יוריס איוונס זה היה גורם לדור שלם של אנשים שלא זכו לקבל את דוד פרלוב כמורה שלהם שפתאום יכירו את היוצר הזה ויתחילו לרוץ בהתלהבות לחפש את סרטיו. ככה, הטקסט של גבע שמור ל-160 האנשים שמכירים את איוונס, ולא לאלפים שעוד צריכים להכיר אותו.

 

אז כדי שלא אצא מי שרק אומר ולא עושה, הנה ההשלמה שלי. צפו ב"גשם", סרטו התיעודי/פיוטי/אקספירמנטלי האילם של איוונס מ-1929. 14 דקות:

 

 

 

והנה סרטו של איוונס מ-1988, "סיפור הרוח", הסרט הראשון של איוונס שראיתי (באדיבות שיעוריו של פרלוב, או פסטיבל ירושלים, או גם וגם, אני כבר לא זוכר):

 

 

 

===============

 

ביום חמישי הלכה לעולמה בגיל 98 לאה אקסלרוד, אלמנתו של נתן אקלסרוד, מחלוצי הקולנוע הישראלי. לאה ז"ל היתה עורכת סרטיו של אקסלרוד. אחרי ההלוויה, שהתקיימה ביום שישי, העלה יעקב גרוס ליו-טיוב, ראיון שערך עם הגב' אקסלרוד לפני כשמונה שנים, ובו היא מספרת על הפרה-היסטוריה של הקולנוע הישראלי ותפקידה שלה ושל בעלה בו, וכן קטעים מתולדות הקולנוע הישראלי של שנות ה-30:

 

 

=================

 

בשבוע שעבר פורסם בכלי התקשורת שהצנזורה הגבילה את הצפייה ב"השוטר" מגיל 18 ומעלה. בעקבות הפרסום תתכנס מליאת הוועדה לביקורת סרטים שוב, בהוראת שרת התרבות והספורט, לדון מחדש בהחלטה. אני מעריך, ואף מקוה, שכפי שהיה עם "כלבת" גם כאן יוחלט להוריד את ההגבלה לגיל 16 בלבד. אבל בינתיים, כותבת רוני קידר ל"עכבר העיר", איש לא מדבר על כך שגם סרטה, "ג'ו ובל", הוגבל לצפייה מגיל 18. ואת זה אני ממש לא מבין: אין בסרט שום עירום או סקס (יש מיניות), והאלימות שבו היא רגעית וקומית (ובוודאי שפחות אינטנסיבית או גרפית מ"כלבת"). האם ההגבלה היא רק בגלל שהסרט עוסק ב-שומו שמיים!- לסביות?

 

ההגבלה של "ג'ו ובל" מגיל 18 הרבה יותר שערורייתית בעיני מזו של "השוטר" (סרט שיש בו כמות נכבדת למדי של עירום נשי וגברי). זה לא רק העניין המפליל הזה שמחשיד את הצנזורה הישראלית בהומופוביה, אלא בעיקר כי נדמה שסרטים ישראליים מקבלים יחס מחמיר בהרבה מסרטים זרים. בבחינת, אלימות זרה לא מזעזעת אותנו כמו אלימות מקומית. אחרת אני לא מבין איך "פיראנה" ו"קיק אס" קיבלו בארץ הגבלה מגיל 14, ואילו "כלבת" – שלהבדיל מ"פיראנה" אפילו לא היתה בו סצינת עירום אחת (שלא לדבר על בולבולים כרותים) הוגבל מגיל 18 (ואז מ-16). בקיצור דמנציה בצנזורה.

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.8.2011

 

לו ניתן היה להכניס סרטים למכונה ולתת לה לכתוב ביקורות, ללא מגע יד אדם, אני מניח ש"המפתח של שרה" היה מקבל ממנה ציון גבוה למדי. הסרט מושקע, יפה לעין, ארוג בצורה נבונה בין הווה לעבר. קום איל פו. אבל מנגנון ביקורת הקולנוע שלנו איננו ממוכן אלא נעשה מעשה ידי (ועיני) אדם. וכאן, הייתי במצוקה. כי למרות שהיו רגעי התפעלות מ"המפתח של שרה" מצאתי שדקות ארוכות ממנו, בעיקר בפתיחת הסרט, פשוט בלתי נסבלות לצפייה. לא כי הסרט רע. אלא כי הבטן והמוח שלי לא מסוגלים לספוג או להתמודד עם הכל. כמו למשל שואה. או באופן ספציפי יותר מותם של ילדים בשואה. למעשה, אילולא נוכחותה הכמו-תמיד-מצוינת של קריסטין סקוט תומס בסרט, והעובדה שהעלילה נעה בין העבר בשואה ובין ההווה של פריז בת ימינו שמאפשרת הקלה מסוימת (הקלה מול עלילה בלתי נסבלת בפשטנותה), הייתי נשבר כעבור עשר דקות, מפסיק לצפות בסרט ולא כותב עליו מילה. כן, יש סרטים שקשה לי איתם.

 

אבל המשכתי. ובדיעבד, אני שמח על כך. כי למרות ש"המפתח של שרה" מתחיל באופן בלתי נסבל, עירבוב בין קיטש ובין אכזריות, ולמרות שהוא משוטט באמצע באיזורים שנראים חסרי פשר, הוא מצליח לספק בסופו חתיכת קתרזיס נאה שאיכשהו הצדיק לי את כל הסבל.

 

הסרט מצטרף ל"נקודת איסוף" ול"מאוחר יותר" מהשנתיים האחרונות בכך שהוא חוזר לספר את סיפור איסופם, גירושם והשמדתם של יהודי פריז, סיפור שלנצח ייזכר על ידי הדור שלא היה בשואה בזכות סרטו של ג'וזף לוסי, "מר קליין". יש משהו ראוי בכך שיוצרים צרפתיים בני זמננו רוצים לשחזר על המסך את זוועות ריכוז היהודים באיצטדיון החורף, ולא לתת לזכרון זה לשקוע (למרות שאתרי ההתרחשות נמחקו מעל פני האדמה, אבל הם נבנים מחדש כתפאורה לסרטים), ויש משהו מרשים בכך שסרט כמו "המפתח של שרה" אומר את האמת הבוטה: אלה לא היו הנאצים שגירשו את היהודים מפריז – אלה היו הצרפתים עצמם. חלקם אמנם הפגינו חסד. אבל הרוב שמח לראות את היהודים עוזבים, ואף הלשין עליהם, ומיהר להשתלט על רכושם הנטוש.

 

"המפתח של שרה" מספר על ילדה צרפתיה יהודיה שמנסה להתמודד עם רגשות האשם שמלווים אותה בעקבות מעשה שעשתה בזמן גירוש יהודי פריז. שנים אחר כך, בפריז בת זמננו, מגלה עיתונאית אמריקאית שגרה בצרפת (סקוט-תומס) שסיפורה של משפחת בעלה קשור איכשהו לסיפורה של שרה, והיא יוצאת לברר מה עלה בגורלה של אותה שרה, שעקבותיה נעלמו אחרי הגירוש.

 

וכאמור, יש בסרט הזה לא מעט רגעים לא נעימים, בוודאי עבור אלה שרגישים לדימויי שואה ומצוקת ילדים. ויש משהו לא נעים בסיפור הבדוי הזה, שכמעט נהנה בסדיזם להתעלל בדמויותיו. אבל יש בסרט לא רק רהיטות קולנועית וצלילות רגשית, והנוכחות של סקוט תומס היא כמו מצפן מוסרי מרשים, בעיקר יש בו סוף שמצדיק את הסיפור והופך אותו לסיפור יהודי של התעוררות וגילוי. זה סרט על האובססיה של הורים להסתיר את השואה מילדיהם, ועל תחושת איבוד הזהות של אותם ילדים שההיסטוריה הוסתרה מהם, ותחושת השייכות שמתעוררת כשהאמת נחשפת.

 

נ.ב:

את פסקול "המפתח של שרה" הלחין המלחין הסקוטי מקס ריכטר, שמוכר לצופים הישראליים בזכות הפסקול שכתב ל"ואלס עם בשיר". קטעים מאלבומי הסולו של ריכטר שולבו גם בפסקול הסדרה של רני בלייר, "פרשת השבוע", קטעים שהופיעו אחר כך גם ב"שאטר איילנד" של מרטין סקורסזי. ריכטר גם הלחין את המוזיקה לסרט היעודי "איך למות באורגון", על המתות החסד, ששודר החודש בערוץ יס דוקו.

אני חסיד גדול מאוד של סרטי האנימציה של דיסני. ולא רק בתור אקט נוסטלגי, גם בזמן אמת: הייתי מספיק מבוגר כדי להתעלף בזמן אמת מ"היפה והחיה" (סרט האנימציה של דיסני שאני הכי אוהב), "בת הים הקטנה" ו"אלדין", ובאחרונה מ"פלונטר" הנהדר.

ועדיין, גם בזמן אמת חשבתי ש"מלך האריות" הוא פשוט סרט איום ונורא. בעיקר כי הוא היה בעיניי לא מהנה, אבל גם כי הוא היה בעיני מכעיס. סרט בוטה ורודני – באופן שוולט דיסני עצמו, שהיה איש רודני, כוחני וחובב פשיסטים ודיקטטורים בעצמו, מעולם לא היה מעז לבטא על המסך – שהגיע אחרי תקופה של סרטים עדינים ומעודנים ומלאי הומור והיפוכי תפקידים אירוניים.

אבל הייתי במיעוט. "מלך האריות" היה סנסציה כשיצא. סרט האנימציה המצליח בכל הזמנים (כנראה שאני תמיד קצת אלרגי ל"סרט האנימציה המצליח בכל הזמנים", כי מי שירש אותו בתואר היה "למצוא את נמו", גם סרט שהיו לי הסתייגויות ממנו. כרגע מחזיק התואר הוא "צעצוע של סיפור 3", ואין לי שום בעיה איתו).

ועכשיו הוא מגיע להקרנות חוזרות לשבוע בלבד בגרסה תלת מימדית. אני מודה שמנקודת מבט טכנולוגית מסקרן אותי לראות איך נראה תהליך ההמרה שדיסני עשו בו הם הפכו סרט באנימציה קלאסית לסרט תלת מימדי (כשראיינתי לפני כשנתיים את ג'פרי קצנברג ושאלתי אותו האם יש סיכוי שהוא יעשה המרה לתלת מימד ל"נסיך מצריים", הוא טען שאין כרגע שיטה מספקת בעיניו שתהפוך אנימציה קלאסית לתלת מימד. מסקרן לראות האם שיטה מספקת כזו כבר הגיעה), אבל ממש אין לי שום חשק לראות אותו. ראיתי אותו כל כך הרבה פעמים מאז – ילדים, יו נואו – ואני עדיין מדרג אותו בתחתית סולם האנימציה של דיסני. לעומת זאת, אם לא ראיתם את "מלך האריות 1.5" (שהופץ בארץ בדי.וי.די בתור "מלך האריות 3") אני ממליץ לכם עליו בחום. הסרט הזה מצחיק נורא. אם "מלך האריות" הוא פראפרזה על "המלט" הרי ש"מלך האריות 3" הוא גרסה לילדים של "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" של טום סטופארד. כל עלילת סרט הראשון מסופרת מחדש אבל מבעד לעיניהם של טימון ופומבה, שעושים מהעלילה הכה נפוחה של הסרט הראשון חוכא ואיטלולא.

הנה כמה מילים טלגרמיות מהמדור שלי השבוע, על היציאה המחודשת של "מלך האריות" המקורי. (הורים, אם ילדיכם מעולם לא ראו את הסרט, אני ממליץ לכם בחום לחסוך אותו ממנו. הסרט הזה מחרחר ריב ומדון).

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.8.2011

בסוף השבוע יעלה בארץ הסרט "מלך האריות" של דיסני לתקופה קצובה, בגרסה תלת מימדית. כן, זה אותו "מלך האריות" שהיה ב-1994 לסרט האנימציה הקופתי בכל הזמנים (מאז עקפו אותו "שרק 2", "צעצוע של סיפור 3" ו"למצוא את נמו"). כן, זה אותו "מלך האריות" שהיה שירת הברבור הסופית של אולפני האנימציה הקלאסית של דיסני, ששנה אחר כך ראו איך חברה בת שלהם בשם פיקסאר מחסלת להם את העבודה באמצעות מחשבים. כן, זה אותו "מלך האריות" שהוויכוח על האחוזים והתמלוגים ממנו סיכסך בין השותפים הוותיקים מייקל אייזנר וג'פרי קצנברג, שהובילה לפרישתו של קצנברג מדיסני והקמת אולפני האנימציה של דרימוורקס (ש"שרק" שלהם היתה נקמתו המתוקה בדיסני), ובסופו של דבר, אחרי משפט פומבי ומכוער, הביאה לפיטוריו של אייזנר וכמעט לקריסה המוחלטת של דיסני כולה; וכן, זה אותו "מלך האריות" שהדהים אותי כשראיתי אותו לראשונה: בתור חובב סרטי האנימציה של דיסני נדהמתי מכמה שנאתי את הסרט הזה, שהרגיז אותי מתחילתו עד סופו.

הקדנציה של ג'פרי קצנברג בתור ראש אולפני דיסני באה לידי ביטוי בכך שהוא הצליח להקים לתחייה את מחלקת האנימציה של האולפן, שדי שקעה לסטגנציה בשנות השבעים והשמונים. תחת ניצוחו נוצרו שלושה מסרטי האנימציה האהובים עליי של דיסני: "בת הים הקטנה", "היפה והחיה" ו"אלדין". שלושתם סרטים עם לא מעט הומור, שבנויים כמו מיוזיקל הוליוודי קלאסי, ושהיה בהם משהו נשי מאוד. ופתאום, סרט שהוא כולו מצ'ואיזם חייתי, נטול הומור (יש בו בדיחות, אין בו הומור) או מודעות עצמית, מלא אכזריות, ובעיקר נטול חן או קסם אגדתי. זו מעין גרסת הספארי ל"המלט" של שייקספיר (עם טימון ופומבה בתור רוזנקרנץ וגילדנשטרן), ובה סצינת המוות של אביו של סימבה שהיא בעיניי טראומטית וגרפית אף יותר מסצינת מותה של אמא של במבי.

17 שנה ושתי ילדות אחר כך אני מודה שהשנאה שלי לסרט התרככה מעט. אולי בזכות השירים של אלטון ג'ון. אולי כי אני רואה אותו מבעד לעיניהן של הילדות שלי והוא נראה לי כעת מעט תמים יותר (אבל עדיין בלתי חינני). ובכל זאת, חבל לי שדווקא את הסרט הזה בחרו בדיסני לעבד לגרסה תלת מימדית (נכון לכתיבת שורות אלה טרם ראיתי איך נראית הגרסה התלת מימדית, אני מניח שהיא בוודאי נוצצת ומרהיבה, כשם שהיא מיותרת ונצלנית). מבין 50 סרטי האנימציה של דיסני, מגיע להרבה סרטים אחרים טיפול משמר, ולאו דווקא לסרט שכולו שאיפה לכוחנות, רודנות, נקמנות, אכזריות ומלוכה. 17 שנה אחרי אני רק יכול להפנים שאולי זהו סרט האנימציה הכי ריאליסטי של דיסני.