יש מה לראות היום בבתי הקולנוע. "ידידים פלוס" של וויל גלוק מול "פינה" של וים ונדרס. אחד הוא כמו תרופת הנגד של השני.

"ידידים פלוס" עם ג'סטין טימברלייק ומילה קוניס, הוא בעיניי הקומדיה הרומנטית הכי מצחיקה שראיתי הקיץ. יותר מ"מסיבת רווקות", יותר מ"בדרך לחתונה וגו'", ובוודאי שיותר מ"קשר לא מחייב", אחיו התאום אך הלא מצחיק. המתחרה היחיד שיש לו בהומור, שנינות ומתיקות הוא "מטורף, טיפש, מאוהב" שיוצא כאן בשבוע הבא, שהוא גם סוג של אח תאום (בזכות ג'סטין טימברלייק בסרט האחד וריאן גוסלינג בסרט השני, שניהם מגלמים דמויות כמעט זהות, אנחנו מקבלים הצצה אל הרומנטיקה בעולם המיתוג הציני).

מכירים את זה שאחת לשנה בערך צץ באחד העיתונים או האתרים מעין מאמר רוחב המדבר על "מה קרה לקומדיה הרומנטית לאורך השנים"? התזות קבועות: הקומדיה הרומנטית מתה מתישהו בסביבות "אנני הול", ואז "כשהארי פגש את סאלי", ואז כל סרטי ג'אד אפטאו של ימינו, שמעיזים לערבב בין רומנטיקה והומור הפרשות בלתי מעודן. ואז מנסים להבין איך הרומנטיקה הקולנועית השפיעה על הרומנטיקה בין בני אדם, וכו'. ובכן, לא צריך את הכתבות האלה יותר כי "ידידים פלוס" הוא כמו מאמר מומחז על הנושא הזה ממש. זה מתחיל שמילה קוניס רוצה לראות את "אשה יפה", ואז מקללת את קתרין הייגל בגלל שבסרטיה היא מפיצה את האמונה שיש אהבת אמת, ממשיך ברצון של הגיבורים להיות קוליים כמו ג'ורג' קלוני, ואז מגיע להצעתה של האמא לצאת לגיבושון אם-בת כמו בסרט של נורה אפרון (למעשה, אני חושב שהיא התכוונה לסרטים של ננסי מאייר). וככה זה כל הסרט, כולו ניים-דרופינג אחד גדול של סרטים שעיוותו את הציפיות של בני הדור של גיבורי הסרט ושהם מנסים להילחם בו (הסרט כולל אף פרודיה על סרטי ג'אד אפטאו, עם ג'ייסון סיגל). גלוק ("באה בקלות") מביים סרט היפראקטיבי, וסצינת הפלאש-מוב בתחילתו זורקת אותנו לכיוון המיוזיקל.

אבל… אם אתם כבר שם, נסו לא למצמץ בפתיחה. אני חושב שסצינת הפתיחה של "ידידים פלוס", זו שלפני כותרת הסרט, היא מבריקה לגמרי. שני הגיבורים שלנו מדברים בטלפון. בעוד שניה נבין שכל מה שהם אומרים זה בדיוק מה שכולם אומרים כל הזמן. שהקשרים בין בנים ובנות בימינו פשוט זהים בכל מקום בכל רגע, שטנץ קבוע. ככל שהסצינה נמשכת ואנחנו מבינים מה קורה, שימו לב לאופן שבו הסרט מבליט את הגיאוגרפיה של הדמויות: האמפייר סטייט בילדינג הניו יורקי מאחוריה, בניין קולומביה רקורדס הלוס אנג'לסי מאחוריו. התחלנו בסצינה בין שני אנשים הנוסעים זה לעבר זה, סיימנו בסצינה על שני אנשים בודדים כל אחד בצד אחר של אמריקה. וכל זה בפחות משתי דקות.

=============

ומכיוון שאני מרבה לדבר על חיבתי לסרטים שאין בהם עלילה ושכל החווייה היא ויזואלית, אני חייב לשבח את קולנוע לב שהביאו את "פינה", ככל הנראה סרט האוונגרד הראשון שמוקרן מסחרית בארץ. כולו מחרוזת קטעים של קטעי מחול שיצרה פינה באוש כפי שצולמו בתלת מימד. אני לא מבין דבר במחול, אבל הסרט הזה פשוט מרהיב לצפייה.

==============

והנה מגיע הדיווח ש"פינה" יהיה נציג גרמניה לאוסקרים.

בשבת הקרובה, 10.9, ימלאו עשר שנים לפטירתו של שרון עמרני, שטבע בים, היה מחוסר הכרה יומיים ואז הלך לעולמו יום לפני אסון התאומים. לרגל התאריך, ישודר ביס דוקו בשידור נוסף הסרט שעשיתי עליו, "שרון עמרני, זכרו את השם". בסרט משובצים ארבע סצינות עלילתיות, שבוימו על ידי בני דורו של עמרני. ניר ברגמן, דובר קוסאשווילי ויוסף סידר ביימו סצינות קצרות מבוססות על סצינות שעמרני כתב ושאולי מהן הוא היה יוצר את סרטיו העלילתיים, אותם לא זכה ליצור. גילי גאון, שהיתה אשתו של עמרני, ביימה את הסצינה הרביעית, שנוצרה בהשראת היום האחרון שלה ושל שרון על חוף הים במנטה ריי, בו טבע.

אהוד בנאי כתב את המוזיקה לסרט, והקליט לכבודנו שיר חדש, "עד הפעם הבאה". את השיר בנאי כתב בעבר, בלי קשר לסרט, והוא לא ממש ידע מה לעשות איתו והאם להקליט אותו. אבל אחרי שהוא השמיע לי סקיצה שלו, כשעבדנו על הפסקול, הרגשתי שהשיר מתאים בול לסרט – גם במילים וגם במנגינה – וזה הספיק כדי לשכנע את בנאי ואת שותפיו לעבודה על הדיסק כדי להקליט אותו לטובת הסרט, ואז גם לשלב אותו בדיסק, "רסיסי לילה", שיצא באחרונה. אגב, גם קטע מס' 8 בדיסק, "רסיס לילה 2", לקוח מפסקול הסרט שלי, מתוך הסצינה של ניר ברגמן. העבודה על הפסקול עם בנאי, אחד המוזיקאים הנערצים עליי בארץ, היא מבחינתי אחד השיאים הגדולים והמרגשים של חיי. אדם שכל כך השפיע עליי כל כך הרבה שנים, ולא רק שהזדמן לי לעבוד איתו, אלא אני גם מרגיש שיש לי איזושהי השפעה קטנה על הדיסק החדש שלו (אגב, "רסיסי לילה", גם בלי קשר לנוכחות השיר מהסרט שלי בו, הוא אחד הדיסקים הכי מרגשים ששמעתי בשנה האחרונה. אני רוצה לכתוב עליו כאן כבר חודשים, אבל יש בדיסק הזה משהו שמדבר למקום כל כך אינטימי אצלי שאני פשוט לא מצליח לבטא את זה באופן מילולי).

לכבוד השידור החוזר של הסרט, ובמלאת עשור למותו של עמרני, ערכה נטע בראון, בוגרת טריה מסם שפיגל, קליפ לשירו של בנאי, המבוסס על חומרים מתוך הסרט שלי. הנה הוא (זו הגרסה של השיר מתוך הרולר של הסרט, בדיסק הוא ארוך יותר).

ואגב, השחקנית המופיעה לרגע באור השקיעה המוזהב על חוף הים היא שרון טל, שמופיעה בסצינה של גילי גאון, שאתמול צעדה בשמלה כחולה על השטיח האדום של פסטיבל ונציה לבכורת "התחלפות" של ערן קולירין. ודני שטג הוא מהסצינה של סידר. ונטליה עטיה ואורי בנאי הם מהסצינה של קוסאשווילי.

אם אהבתם – כלומר, אהבתן – את "עגבניות ירוקות מטוגנות" אתם (כלומר, אתן) פשוט תתמוגגו מ"העזרה", שהוא בעיניי אחד הסרטים המביכים והמרגיזים שראיתי בזמן האחרון. טייט טיילור, הפלוני-אלמוני שחתום על התסריט חסר ההשראה ועל הבימוי המאובן, הוא ללא ספק ג'ון אבנט של שנות ה-2000.

אז איך יתכן ש"העזרה" הפך לאחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של סוף קיץ 2011 באמריקה? איך יכול להיות שסרט כה מיושן לא רק שהופך ללהיט אלא גם פתאום מתחילים לדבר עליו במושגים של אוסקר? האם זה רק עניין פוליטיקלי-קורקט? האם רק תוכנו של הסרט – המתרחש בדרום ארצות הברית בשנות הששים, כשהשחורים עדיין זכו ליחס מפלה מצד הלבנים, ועוסק בהתעוררות של כמה דמויות, לבנות ושחורות, רגע לפני עליית התנועה לזכויות האדם?

אני מקווה שלא. כי "העזרה" הוא בעצם סרט שמנציח כמה מהסטריאוטיפים הכי גזעניים שיש. מצד שני, הוא מצליח להיות די שוויוני בגזענות שלו: גם היחס של הסרט לכל הדמויות הלבנות מחפיר. בעולם השחור-לבן של הסרט כל הלבנים הם גזענים נבערים ורעי לב (חוץ מאחת), וכל השחורים הם אנשים רופסים (חוץ מאחת).

אבל "העזרה" עושה למתיחות הבין גזעית את מה ש"נאום המלך" עשה למשפחת המלוכה: זה סיפור על מציאת קול. הרעיון בשני הסרטים הוא שדמויות שמרגישות עצמן מושפלות זוכות לגאולה מרגע שהן מצליחות שקולן יישמע, ובכך לאשש את הקיומן. אבל בעוד ש"נאום המלך" היה סרט שנון ועם איזושהי אנרגיה קולנועית מסוימת, "העזרה" הוא סרט רפה, לאה ומאובן. כל דמויות בו – גם המוצלחות – מנוגנות בתו אחד, כולן נשארות בסוף הסרט כפי שהיו בתחילה. קחו למשל את הדמות של סיסי ספייסק. היא מתחילה כדמות צבעונית עם פוטנציאל לגניבת ההצגה, אבל עד סוף הסרט – מרחק שעתיים ועשרים מתחילתו – היא ממשיכה לגלם בדיוק אותה דמות שכאילו נתלשה מסיטקום, שכל התגובות שלה זהות. וכך כל הדמויות, כולן מונוטוניות להחריד.

אכן, יש בסרט גלריה נאה למדי של דמויות ושל שחקניות, וחלקן מצליחות לשכנע. ויולה דיוויס, למשל. אבל הדמויות של ברייס דאלאס הווארד ושל ג'סיקה צ'סטיין פשוט מעוררות חימה ברישול הכתיבתי שלהן. האחת מרשעת מתחילה ועד סוף, והשניה מצליחה לחיות בשלום עם השחורים רק כי אנחנו מרגישים שיש בה משהו מעורער נפשית, ולא כי יש לה מצפון מפותח.

עד כמה הסרט הזה בינוני? למרות שדבקה בו ארומה של איכות, באמצע הסרט יש סצינה שלמה הקשורה בפאי שוקולד שעל טיבו לא נרחיב כעת. באותו רגע בסרט מדובר בבדיחה לא רעה בכלל, גם אם וולגרית למדי. אלא שמאותו רגע, מתברר שאותה סצינה עם אותו פאי שוקולד הפך לנקודת המפנה המרכזית והעיקרית של הסרט. הסרט לוחץ על הבדיחה המסכנה הזאת למוות והופך אותה במקום אנקדוטה לנקודת המפנה העיקרית של העלילה. זה כמו סדנת תסריטאות של כיתה ח'.

אז מה יש בסרט הזה שעובד על כל כך הרבה אנשים (באמריקה)? ובכן, הייתי מהמר שהוא עובד על נשים, מכל הגילאים. כי אם מתבוננים בסרט היטב, הרי שהוא בכלל לא עוסק בגזענות או בגזע או זכויות אדם, אלא במתחים האינהרנטיים שבין בנות לאמהותיהן, והרצון העמוק שמצוי בכל אשה לעשות כמיטב יכולתה שלא להידמות לאמה. ומצד שני, להכיר לה תודה. "העזרה" הוא לא סרט על לבנים-שחורים, אלא יותר על בנות-אמהות. בשני המקרים יש כאן רצון להגדרה עצמית, לשחרור, לצאת מעול ולמצוא דרך עצמאית. הנקודה הזאת, אני מודה, מעניקה לסרט כמה מרגעיו היותר מרגשים ואף משעשעים, שמגיעים מעט מדי ומאוחר מדי.

עכשיו זה סופי. טקס פרסי אופיר יתקיים באודיטוריום קריגר בחיפה (מול שכונת סטלה מריס) ביום חמישי, 22.9 החל מ-20:15. קבלת פנים תיערך החל מ-19:30. כפי שפורסם כאן לפני כשבוע, השידור הטלוויזיוני הערוך של הטקס יתקיים רק שמונה ימים אחר כך, ביום שישי, 30.9, בערוץ 2 (קשת).

כשעובדים על מיתוג יחפשו אנשי משרד הפרסום ובעלי המוצר שם שיהיה יחודי, זכיר, חד פעמי, שיהיה מזוהה אך ורק עם המוצר שלהם. לפחות ככה זה עובד בחטיפים וביוגורטים. אבל המזכר הזה כנראה לא הגיע למפיצי הסרטים בארץ, שעובדים על טקטיקה אחרת לגמרי. הם, כשהם בוחרים סרט, מחפשים שם שיישע כמו של סרט שכבר ראינו. אולי לבלבל. ואולי לגרום לצופה לחשוב שמדובר בסרט ההוא, שאולי הוא כבר מזמן רצה לראות, ולא בסרט החדש שעליו הוא מן הסתם מעולם לא שמע. ועל מה אנחנו מדברים הפעם? על סרטו החדש של סטיבן סודרברג, "Contagion". סודרברג הוא אחד הבמאים האינטליגנטים והמבריקים באמריקה טכדי לחפש שם לסרט שעלילתו עשויה להישמע מעט נדושה וממוחזרת הוא (וכותביו ומפיקיו) הלכו למילון לחפש מילה לא נדושה ל"מגיפה" או "הדבקה", כדי ששם הסרט לא יישמע בנאלי. ובעברית? ההפך המוחלט. שמו בעברית? "התפשטות". לא תרגום רע בפני עצמו, וגם אחלה שדבקו במילה אחת ולא התפתו לצרף לה שם תואר. אבל "התפשטות"? באמת? כמו "התפשטות" של דיוויד מקנזי עם אשטון קוצ'ר או כמו "התפשטות" של מילוש פורמן? או סתם כדי שלא נחשוב חלילה על מחלות, אלא יותר על סקס. כך שלא אתפלא אם במודעות הסרט יופיע מתחת שם הסרט, "התפשטות", המשפט: מאת הבמאי של "עירום מלא".

"התפשטות", שלא משנה מה שמו הוא עדיין אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם בסתיו הקרוב, ייצא בארץ ב-27.10.

==================

ו"החוב" של ג'ון מאדן, על פי סרטם של אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום – שהיה אמור לצאת בהפצת פורום פילם לפני שנה – ייצא בהפצת ג.ג ב-20.10 (הסבר מהיר: הסרט היה שייך למיראמקס, שסרטיה מופצים על ידי פורום פילם בישראל, אבל אז מיראמקס מכרה כמה וכמה מסרטיה, ו"החוב" עבר לידיים של אולפני יוניברסל, המיוצגים בארץ על ידי ג.ג). אני מתערב אתכם שהוא יהיה בפסטיבל חיפה לפני כן.

=================

אלי שגב ב-EDB מסביר למה לקהל הרחב – וזה כולל את רוב העיתונאים – פשוט לא אכפת מפרסי אופיר. הנהלת האקדמיה צריכה לקרוא את דבריו ולהחליט: אם הם מסעימים איתו, הם צריכים לקום ולהתפטר, שמישהו אחר יקום ויתחיל את כל המיזם הזה מאפס. אם הם לא מסכימים איתו, הם צריכים פשוט לקום ולהתפטר, כי ככל הנראה פשוט לא אכפת להם בעצמם מהפרס.

================

סרטו החדש של גור בנטביץ', "לרדת מהעץ", התחיל את צילומיו. כך מעדכנת ידיעה לעיתונות שנשלחה הבוקר. זה סרטו העלילתי הארוך השלישי של בנטביץ' אחרי "הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי" (מלפני 11 שנה). והפעם מהפך: לא עוד סרט עצמאי, גרילה, דל תקציב: הפעם יש לו את משה אדרי, קרן רבינוביץ' ואת ערוץ 10 לצידו.

לפני כמה ימים זו היתה שמועה, גישוש, היום זה כבר רשמי: אדי מרפי יהיה מנחה האוסקרים ב-26 בפברואר 2012. ברט ראטנר, שמונה להיות אחד משני מפיקי האוסקרים לפני כמה שבועות, שכנע גם את ראשי האקדמיה וגם את מרפי. וזה בוודאי גם טוב לעסקים: ראטנר ביים באחרונה את מרפי בסרטו החדש, "Tower Heist" לצד בן סטילר. הסרט ייצא ב-4 בנובמבר, וההתעניינות המחודשת במרפי עם כותרות האוסקרים בוודאי לא יזיקו להתעניינות בסרט.

האמת, זו בחירה מצוינת. או, לפחות בתיאוריה. בשנות השמונים אדי מרפי היה בעיניי אחד האנשים המצחיקים בתבל. היה לי את "Delirious" שלו בקסטה (זה היה כל כך מזמן שאפילו עוד לא המציאו את המילה קלטת) וידעתי את כל הסט שלו בעל פה. אבל כל הבדיחות שלו הן על סקס ועל הומואים ועל מיסטר טי בתור הומו ועל זקפות, ואת כל זה הוא לא יוכל לעשות באוסקרים. למען האמת, אני תוהה האם החיבור בין מרפי ובין הבדיחות של ברוס וילאנץ', כותב הבדיחות הקבוע של האוסקרים, בכלל יעבוד.

ויש גם את העניין הזה שלמרפי יצא בשנים האחרונות מוניטין של אדם בלתי נסבל. כשהוא היה מועמד לאוסקר על "נערות חלומות" הוא נחשב לרגע למועמד מוביל לזכייה, עד שהתחילו לצוץ סיפורים שהציגו אותו כאדם לא סימפטי, ויש הטוענים שזה עלה לו בפרס. האם הנחיית האוסקרים תשקם את המוניטין שלו?

אבל את כל זה נשאיר לאנשי האוסקרים, שישברו את הראש. אנחנו, בינתיים ניזכר במרפי הסטנדאפיסט מהאייטיז, מסרט ההופעה שלו "Delirious". אם אתם נפגעים מגסויות, אל תלחצו Play.

ממשיך מהדקה 2:40, עם החיקוי של מייקל ג'קסון:

וכן הלאה…

בשישי ושבת יופיע באוזןבר בתל אביב רובין היצ'קוק. חובבי עולם הפוסט-פאנק של תחילת שנות השמונים אולי זוכרים אותו בתור "רובין היצ'קוק והמצרים", ועם כמה תקליטים שדווקא הלכו לא רע בפאז בבית התקליט.

אני (ולא רק אני, אני מניח) גיליתי מחדש את רובין היצ'קוק כשג'ונתן דמי ביים לו את סרט ההופעה המקסים, "Storefront Hitchcock" מ-1999. דמי צילם את היצ'קוק בהופעה חד פעמית בתוך חנות רהיטים נטושה ברחוב 14 במנהטן, כשבחוץ השמש שוקעת והערב יורד וההולכים והשבים מציצים מבעד לחלון הראווה. לרובין היצ'קוק אין קשר לאפלרד היצ'קוק, אבל אין ספק שדימוי בחלון הוא אסוציאציה קולנועית מהשם המשותף.

דמי ביים לפני כן את "מפסיקים להיות הגיוניים" של הטוקינג הדס, ואולי רובין היצ'קוק הזכיר לו קצת את דיוויד בירן. יש דימיון מסוים ביניהם. הנה קטע מתוך הסרט, שבוודאי רלוונטי לצפייה לכל מי שרוצה להתכונן להגיע להופעותיו בתל אביב: היצ'קוק הוא סטורי-טלר עם חוש הומור ציני מאוד וזרם מחשבה אסוציאטיבי. וכדאי לכם לצפות בסרט השלם. יש בו הברקות יפות של דמי, גדול במאי סרטי ההופעות של דורנו, והיכרות מפתיעה עם המילים החדות של היצ'קוק.

ככה הסרט מתחיל:

אגב, היצ'קוק ודמי המשיכו לשתף פעולה אחר כך. הוא הופיע בתפקיד קטן ב"השליח ממנצ'וריה" ובסצינות המוזיקליות המקסימות של "רייצ'ל מתחתנת" הוא מופיע עם שיר שלם.

הנה עוד שיר מ"היצ'קוק בחלון הראווה", ואחד משיריו היפים, "מלון זכוכית". וזה מה שקורה בסרט כשבחוץ כבר חושך גמור.

פסטיבל טלורייד הגיע אתמול לסיומו ועכשיו מבקרי הקולנוע האמריקאיים מתחילים למפות את הסרטים הבולטים של העונה הקרוב – עונת הסתיו ואוסקרים – אחרי שהם כבר צפו בכמה מהמרכזיים שבהם. וב"ניו יורק טיימס", מבקר הקולנוע של העיתון מטיל פצצת אטום ישראלית. מה הסרט שהוא הכי אהב בטלורייד? את "הערת שוליים" של יוסף סידר. גם עמנואל לוי, לשעבר אחד המבקרים ב"וראייטי" ובעיניי אחד המומחים גדולים לאוסקרים באמריקה, מכתיר את "הערת שוליים" כאחד השיאים של 2011.

אבל בתום שלושה ימים של פסטיבל, הסרט שיצא מטלורייד בתור יקיר המבקרים, ואחד הסרטים הבולטים כרגע לעונת הפרסים הקרובה הוא "The Descendants" (הצאצאים? היורשים? הקרובים?), סרטו החדש של אלכנדר פיין, והראשון שלו מאז ש"דרכים צדדיות" זיכה אותו באוסקר על התסריט. בשנים שחלפו בין הסרטים פיין התגרש, חלה, נותח, החלים, ירד, עלה, וכנראה שסרטו החדש ספוג בכל הטעמים של כל אלה. ובשעה שג'ורג' כלוני כבמאי איכזב את כולם בוונציה עם "וושינגטון תחתית", קלוני כשחקן הימם את כולם בסרט הזה.

גם בוונציה וגם בטלורייד נרשמה אכזבה מהחדש של דיוויד קרוננברג, "A Dangerous Method", על פרויד, יונג וקירה נייטלי. והמבקרים שהחמיצו את "פרידה" האירני בברלין ואת "הארטיסט" הצרפתי בקאן, נשפכן משניהם. גם בוונצי וגם בטלורייד דווחו סופרליטיבים מתענגים על "בושה", סרטו השני של סטיב מקווין ("רעב"). יש המסמנים אותו כמועמד מוביל (כרגע) לזכיה באריה הזהב.

אבל מתברר שסוני פיקצ'רס קלאסיקס לא הביאו רק את "הערת שוליים" לטלורייד, אלא גם את סרטה חדש של אניישקה הולנד, "בחשיכה", שכבר נבחר כנציג פולין לאוסקרים. ראיתי תמונות, קראתי את התקציר ואני אומר או-או: סרט על ילדים בעיר לבוב, המסתתרים מהנאצים בתעלות הביוב, שם מטפל בהם גנב? זה מה שנקרא Oscar bait. ילדים ושואה? אם יוסף סידר יגיע השנה לאוסקרים זה יהיה קצת מבאס בשבילו להפסיד פעם שניה לסרט שואה? מצד שני, פולין היא המדינה השניה עם מספר המועמדויות ללא זכיה (ישראל היא הראשונה), כך שלפחות הפרס יפול לידיים נזקקות.

האם סוני פיקצ'רס קלאסיקס יצליחו לדחוף לאוסקר הזר השנה גם את "בחשיכה" הפולני, גם את "פרידה" האירני וגם את "הערת שוליים" הישראלי, ובכך לכבוש סופית עם סרטיהם את רוב הקטגוריה הזאת?

==============

אם אתם עוברים בסינמטק תל אביב, איספו עותק מכתב העת "סינמטק", המוקדש החודש לקולנוע הישראלי העצמאי, ומכיל כמה ראיונות ומאמרים מרתקים, ובעיקר עדכניים ורלוונטיים מאוד. אבל שתי שאלות מציקות לי:

1. איך זה שהגיליון הזה, דווקא הזה, הכל כך חשוב ועדכני, לא זמין לקריאה באינטרנט? יועלו כתבותיו לאלתר.

2. אחד המרואיינים בגיליון הוא כתרי שחורי, שדווקא עונה תשובות לא רעות לגבי התמיכה של קרן הקולנוע הישראלי בסרטים עצמאיים. אבל מה שאני לא מבין הוא: למה אנשי הקולנוע העצמאי רוצים למסד מסלולים בקרנות הקולנוע שבעצם יגרמו לקולנוע הזה כבר לא להיות עצמאי, אלא סתם קולנוע דל תקציב בתוך סד המססד הקולנועי הקיים? אם כבר יצירת ממסד לקולנוע עצמאי, שבירת הראש האמיתית צריכה להיות איך מפיצים את הסרטים האלה. כי הגיליון הזה נכתב ברגע האופורי הזה שבו מקבץ סרטים נוצר ואף זוכה לתשומת לב פסטיבלית. אבל להביא את הסרטים לקהל – ולהביא את הקהל לסרטים – זה האתגר גדול. כך שהגיליון הבא צריך לעסוק לו ביצירת קולנוע עצמאי, אלא בהפצתו. מי שיצליח לפצח את החידה הזאת, יעשה כאן את המהפכה הקולנועית הגדולה של העשור הבא.

מוכנים לפסטיבל הקולנוע של אמה סטון? לא פחות משלושה סרטים בהשתתפותה יוצאים בתוך שבוע בבתי הקולנוע בארץ. מדהים, לא? כלומר, זה די ברור שמדובר בצירוף מקרים ולא ביד מכוונת. זה יותר סרטים ממה שריימונד אמסלם עשתה השנה. אז קבלו את אמה סטון בטריפטיך החדש שלה: "העזרה", "ידידים פלוס" ו"טיפש, מטורף, מאוהב". בארצות הברית הם יצאו במרחק של חודש זה מזה, בישראל? כצעט בבת אחת: שני הראשונים יוצאים בסוף השבוע הקרוב, השלישי יוצא בסוף השבוע הבא.

ובעוד "העזרה" הוא בעיני סרט איום ונורא, מפגן קיטש מיושן ודביק, שני הסרטים האחרים (בהם לעלמה סטון יש תפקידי משנה קטנים יותר) מקסימים ומצחיקים למדי. חלקם אף מבריקים. לעומת זאת, באמריקה "העזרה" הפך להפתעה הקופתית של סוף הקיץ, בעוד שני האחרים הסתפקו בהכנסות צנועות יותר, הקטנות בחצי מאלה של "העזרה" (יהיה מעניין לראות איך תהיה התפלגות הביקוש לסרטים אלה בארץ).

ויותר מזה: את "ידידים פלוס" ביים וויל גלוק, מי שהביא לסטון את הפריצה הגדולה שלה ב"באה בקלות". כזכור, "באה בקלות" היתה פראפרזה לדור הסמ"סים והפייסבוק לסיפור "אות השני". והנה ב"טיפש, מטורף, מאוהב" מופיע שוב אזכור ל"אות השני".

עוד על שנאתי ל"העזרה" וחיבתי ל"ידידים פלוס", בהמשך השבוע.

================

פסטיבל אייקון מתקרב (סוכות) ובמהלכו תתקיים בפעם השניה תחרות "אקשן בשלושה ימים". יש לנו כבר את תחרות "48 שעות", ואת "דוקו-צ'אלנג'", ועכשיו גם את זה: צרו סרטי אימה, אקשן או מד"ב בשלושה ימים. אבל אין לכם זמן להתמהמה, ההרשמה לתחרות ננעלת ביום ראשון הקרוב (11.9.2011, תאריך קריפי בפני עצמו), ואתם צריכים לגבש קבוצה כדי להירשם. ההזנקה לצילומים תהיה ב- 2.10 והפרס לסרט הזוכה הוא 7,500 שקל. כל הפרטים כאן.

ואם יש לכם רעיון לסרט מדע בדיוני, פנטזיה או אימה, שבו לכתוב אותו לאלתר. קרן הקולנוע הישראלי משיקה (בפעם השניה) מסלול ז'אנרים. מועד ההגשה לסינופסיסים: 11.9. יום ראשון. ההכרזה על הפרויקטים שייכנסו לתהליך פיתוח תתקיים במהלך פסטיבל אייקון. הפרטים כאן.

שני סרטים שונים מאוד שראיתי בשבוע שעבר, ושמראים שגם במשפחות (הכי טובות?) פועלים חוקי ג'ונגל, ושגם בין הורים וילדים יש ציידים וניצודים

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.9.2011

א. תיעודי:

"כרוניקה של משבר". במאי: עמוס קולק. ישודר בערוץ 8 ב-17.9 ב-22:00

יש כמה וכמה קולנוענים שאני לא חסיד גדול של סרטיהם, אבל שאני מקפיד לצפות בכל דבר חדש שהם עושים. למה? משהו שם מושך אותי, למרות שאני יודע שמבחינת טעם רוב הסיכויים הם שאצא מהסרט בלתי מסופק. ועדיין, יש משהו בעקביות שלהם שמסקרן אותי להמשיך לעקוב אחריהם, להתמחות בעבודתם, ואף להעריך אותה, גם אם איני אוהב אותה. עמוס גיתאי, למשל. או עמוס קולק. עמוס קולק היה שנים תעלומה בעיניי: איך הוא ממשיך ליצור סרטים כמעט שנה אחר שנה, בסדרי גודל דומים, עם תכנים וסגנונות דומים, חלקם עיצבנו אותי מאוד, ועדיין הוא שמר על עקביות בקריירה. היה רגע שקולק אף היה במאי שזכה לחבורת מעריצים לא קטנה מצרפת, שכנראה פנתה אליו אחרי שהנרי ג'גלום, סוג של קולנוען תאום (ועם ביוגרפיה משפחתית דומה), הפסיק ליצור סרטים. כשגרתי בניו יורק בסוף שנות התשעים – עם עמוס קולק בקומה מעליי, ויהודה עמיחי שתי קומות מעליי – ראיתי את המנגנון הקולקי עובד: פעם בשנה הלובי היה הופך לאתר צילומים, ובחלוף כמה חודשים עוד סרט ניו יורקי על זונות מכורות לסמים היה מגיע לבית הקולנוע.

המשכיות הקריירה הזאת נראתה לי כחידה. וכעת, שצפיתי בסרטו התיעודי של קולק, "כרוניקה של משבר", היא היתה כחידה גם לו. בסרטו התיעודי קולק עושה את המהלך הקיראטיבי הכי פחות חביב עליי: הוא מנסה לצאת ממשבר יצירתי על ידי צילום עצמי אובססיבי. התוצאה לא רק כעורה למדי בשל כך, אלא גם נטולת פילטרים. "כרוניקה של משבר" הוא סרט שיש בו גם אקסהביציוניזם גדול, אבל גם מציצנות. קולק מודע לכך שאנחנו רוצים לראות את אחורי הקלעים של חייו, הרי הוא בנו של טדי קולק.

שלושה צירים מניעים את הסרט. הראשון והעיקרי הוא החיפוש של קולק הבן אחר הקריירה הקולנועית שלו שבוקר אחד פשוט נעלמה. הוא פוגש, למשל, עורך דין ניו יורקי שהיה אחד המשקיעים העיקריים בסרטיו ושואל אותו בכנות: השקעת בסרטים שלי בגלל אבא שלי ולא בגלל הכשרון שלי, נכון? עורך הדין משיב בשלילה לשאלה, אבל בהתחמקות. בחיפוש אחר הקריירה קולק מארח בסרט את אלי שידי, שמגיעה לאודישן, ואת אנה טומפסון, שכיכבה בלא מעט מסרטיו. הציר השני: קולק מחדש את הקשר עם אביו, ראש העיר המיתולוגי של ירושלים. כאן התסביך האדיפלי מתחיל להתחוור: הבן שהרגיש שאביו מקדיש את זמנו לציבור ולא למשפחתו ושמעדיף להקים לו חיים בניו יורק, הרחק מהאב, ולעסוק בתחום שאביו הכי שנא: הקולנוע. קולק הבן מודה שהוא מרגיש כמו מרלון ברנדו ב"חופי הכרך", שאביו הפקיר והקריב אותו. החלק הזה הוא מה שיהפוך את הסרט לפריט מבוקש בפסטיבלים: אחרי הכל קולק מאפשר הצצה אל שנותיו האחרונות של טדי. אבל זה תיעוד בוטה ולא נעים. קולק הבן יכול לגשת אל אביו, האריה הזקן, רק כשתש כוחו והוא חסר אונים, הולך ונמוג. יש משהו אכזרי בעשייה קולנועית, קולק מראה לנו, משהו שניזון מהמצוקות של האחרים. במקרה הזה, אביו שהולך ומתנתק מהמציאות.

אכזריותו של הקולנוען היא גם מרכיב מרכזי בציר השלישי, בו קולק מפתח מערכת יחסים ארוכת שנים עם זונה מכורה לסמים בשם רובין. מתברר שלא סתם זונות מכורות לסמים הם חלק בלתי נפרד מסרטיו, זה פשוט מה שמעניין אותו. לכאורה יש כאן משהו פילנטרופי, לעזור לאשה במצוקה, לספר את סיפורה, להיות שם בשבילה, אבל יש בזה גם משהו ערפדי, משהו שהוא כמו הקראק שעליו רובין חיה. מצוקת האחר היא כמו סם החיות של הבמאי.

אז בסופו של דבר, באופן משונה ומרתק, "כרוניקה של משבר" נשנע ונראה סרט עמוס-קולקי פר אקסלנס. וכרגיל, אני די סובל ממנו, אבל לא מסוגל להפסיק לצפות בו, ולהצטמרר מהכנות הערומה שיש בו, לדגדג גם אצלי את חורי ההזרקה שזקוקים לייאוש של האחרים כדי להרגיש טוב יותר עם עצמנו.

ב. עלילתי

"ממלכת החיות". במאי: דיוויד מישוד (מוקרן בבתי הקולנוע וזמין כבר מזמן בדי.וי.די)

בשעה שבמשפחות לא-מתפקדות רגילות למערכות היחסים ההשלכות הקשות הן בעיקר פסיכולוגיות, יש משפחות שבהן סכסוך בין אחים והורים יכול להיגמר בקצת יותר מצלקת פסיכולוגית או טראומת נעורים, זה יכול להיגמר במוות. למשל, משפחת הפשע החביבה שבמרכז "ממלכת החיות", סרט אוסטרלי שזכה לשבחים רבים בשנה שעברה אבל אותי השאיר קצת בעמדת ה"מה, זהו?".

"ממלכת החיות" מציג את המטאפורה שלו די בבוטות כבר בשמו: זו משפחת פשע אוסטרלית (המבוססת על משפחה שהיתה באמת), אבל אלה חוקי הג'ונגל. בראש הפירמידה עומדת הסבתא (ג'קי וויבר, שהיתה מועמדת לאוסקר על תפקידה, אבל אני לא התלהבתי), שלכאורה מחבקת את כולם, אבל מאחורי הקלעים מחליטה מי יחסל את מי, מי ימות ומי יחיה. אבל אם הסיפור לא ממש גרם לי להתפעל, לכאורה זה סרט פשע סטנדרטי למדי, חשבתי שיש בו כמה רגעים יפים מאוד של בימוי ושל החלטות צורניות, ובעיקר באופן בו הסרט עוש שימוש במוזיקה רכה לליווי סצינות אלימות מאוד, מה שמעניק לסרט כולו תחושה של רקוויאם. הסרט הזה מלא גופות, והוא בנוי בצורה מעניינת ולא לחלוטין צפויה (היזהרו, בכל רגע שנדמה לנו שאנחנו מתחברים למישהו, הוא מת), אבל יש בסרט גם משהו עקר.

ההברקה הגדולה בסרט בעיני לא היתה בקשר שבין בני המשפחה, אלא דווקא המתח שבין הפושעים ובין השוטרים – כשאלה וגם אלה מחסלים אחד את השני כמו גנגסטרים – יוצר רגעים מרשימים של קולנוע, בהן בכל פעם שמכונית משטרה עוברת ברקע התמונה אנחנו יודעים להידרך, כאילו ראינו סנפיר של כריש באופק הים.