אני מקווה שעד שהפוסט הזה יעלה כל בעיות הגישה והגלישה שהציקו לנו ביומיים האחרונים יפתרו. כך מבטיחים לי. ובכל מקרה, מי שהגיע לכאן בכל זאת, תודה על המאמץ ועל הסבלנות.

================

מי שרוצה להבין עד כמה המירוץ לאוסקר השנה מטורלל, שיעיף מבט בשני הפוסטים האלה: גם סקוט פיינברג וגם ה"לוס אנג'לס טיימס" פרסמ טפסי בחירה של ארבעה חברי אקדמיה – שחקן, במאי ושני תסריטאים. אמנם אי אפשר להסיק שום דבר מארבעה טפסי בחירה מתוך למעלה מ-5,000, אבל זה לפחות מראה כמה הכל פרוץ, וכנראה חוץ מהזכייה של קולין פירת כלום לא סופי.

אבנר שביט מפרסם ב"וואלה" את הימורי האוסקר שלו. יש לו לפחות שני הימורים נועזים למדי: הוא בוחר, למשל, בג'פרי ראש כזוכה בקטגוריית שחקן המשנה, קטגוריה שבה כריסטיאן בייל אמור להיות המועמד המוביל. האמת, בחירה אמיצה שיתכן שתשתלם לו היטב. ההגיון מאחורי הבחירה די מוצק: ראש זכה בבאפט"א, והבאפט"א היא מקום לא רע לחיזוי מהפכים. בזכות הבאפט"א אני הצלחתי בעבר להמר נכון על הזכיות הלא-ממש צפויות של אדריאן ברודי ומריון קוטאר. שביט לא לבד. גם סקוט פיינברג מהמר על ראש. אז למה אני לא בוחר גם בג'פרי ראש? כי אני חושב שכשג'פרי ראש זוכה בבריטניה זה לא אומר הרבה לגבי האוסקר. זה (כמעט) מגרש ביתי. ואם הייתי מהמר על ראש הייתי מהמר גם על הלנה בונהם קרטר, שגם היא זכתה בבאפט"א, מה שאומר ש"נאום המלך" הולך לחוף בענק. ולא נראה לי שזה יקרה (קרי: אני מקווה שזה לא יקרה). מצד שני, הטוויסט שאני חושב שהבאפט"א כן מנבא זה את הזכיה של דיוויד פינצ'ר בבימוי על חשבונו של טום הופר, הבמאי של "נאום המלך".

ההימור המעניין השני של שביט: הוא בוחר ב"127 שעות" כזוכה בקטגוריית השיר. אני ממש נוטה ללכת בעקבותיו כאן. מהסיבה היחידה: השיר של דיידו ושל א.ר רחמן פשוט מקסים בעיניי. אבל הקטגוריה הזאת פרוצה לחלוטין. המרו עם קוביה. אני בוחר ב"צעצוע של סיפור 3 " בשביל האקשן, וגם כי נראה לי שהסרט הזה ייצא מהטקס עם יותר מפרס אחד.

אם אתם לא קוראים "פנאי פלוס", תקבלו את ההימורים שלי (כולל עדכונים של הרגע האחרון) מחר.

===========

הפרויקט השנתי המרשים של כריס טייפלי: בחירת עשרת השוטים היפים של השנה, בליווי דברי פרשנות של הצלמים שאחראים להם. חלק א' (מקומות 10 עד 6), חלק ב' (מקום 5 עד 1).

===================

הווידיאו הזה מסתובב כבר שלושה ימים, אבל אנחנו היינו עסוקים כאן בתיקון תקלות. אז הנה, באיחור: רוברט רודריגז ממלא את אסמי חשבון הבנק שלו אחרי "מצ'טה" ומביים סרט קצר בשם "בלאק ממבה", שהוא בעצם פרסומת ויראלית מושקעת למדי לנייקי, עם קובי בריאנט בתפקיד הראשי. יש עוד כמה כוכבים שצצים בדרך. אם אגיד לכם מי, זה יגרום לכם ללחוץ מיד על כפתור הצפייה, אבל אז יהרוס לכם את רגע החיוך כשהם נכנסים לסצינה. האמת, חלטורה, אבל זה סימפטי. ויש עניין שצריך לשים לב אליו: אני חושב שכשרודריגז אומר שם "שילוב תוכן שיווקי בסרט מאפשר לנו תקציב גדול יותר, ותקציב גדול יותר פירושו יותר פיצוצים" הוא לא מדבר בציניות. הסרט הזה הוא שיר הלל מפורש ומודע לעצמו לתוכן שיווקי. הפוסט הזה, אגב, מוגש לכם בחסות אורנג'.

קראתי הבוקר ב"הארץ" שההרכב המנצ'סטרי Hurts יגיע להופעה ברדינג 3 (זאת, כמובן, בהנחה ששבוע לפני ההופעה הוא לא יבטל את הגעתו במחאה על הכיבוש הישראלי בשטחים). אבל זאת הזדמנות מצוינת עבורי לדון רגע בצמד הזה, שאחראי לאחד השירים שהכי נדבקו לי למוח בחודשים האחרונים ובשום אופן לא מצליח להשתחרר משם.

הבעיה: אני נער אייטיז. ו-Hurts מפציצים אותי בקונפטי של נוסטלגיה לפופ האייטיזי. הפופ הכי גילטי-פלז'רי (באייטיז הכי מדברים נורא בלועזית), שנשמע כמו מאתיים להקות נשכחות מלפני קצת פחות משלושים שנה. זה משומש ונדוש וקיטשי. אבל אני פשוט מת על זה ומזמזם את זה בלי הרף.

אבל מה שהכי מצחיק אותי אצל Hurts הוא איך הווידיאואים שלהם למעשה מספרים את הסיפור כולו. ללהיט שלהם "Wonderful Life" נעשו שני וידיאו-קליפים. זה הראשון. בעיני הוא נורא מצחיק:

כלומר, ככה הם ראו את עצמם בהתחלה. גותים כאלה, מנגנים בקטקומבות, המשך ישיר לבאוהאוס, הקיור או סיסטרז אוף מרסי. עד שהגיעה חברת התקליטים, אני מניח, ואמרה: רגע רגע, אתם לא באוהאוס, ושחור לבן זה נורא מדכא. אתם וואם!, אתם ספנדאו בלט, אתם רוברט פאלמר. ואז הם הלכו וצילמו קליפ שני, בצבע. והוא, בעיני, אפילו עוד יותר מצחיק. אם היו צריכים ליצור פרודיה של האייטיז, בסאונד ובמראה, ככה זה היה נראה:

הבעיה היא שהשיר נורא ממכר, ומעורר אצלי געגועים להמון להקות אלקטרוניות מאנגליה ומגרמניה שתמיד נורא חיבבתי (לדיסק שלהם הם קראו "Happiness", כשם הדיסק של הרכב אלקטרוני אחר שנורא אהבתי, The Beloved). הנה דוגמה להרכב דומה מלפני כמה שנים שבא ונעלם, אבל שנורא חיבבתי. ואם תהיתי למה אני שומע את "Wonderful Life" ונזכר בהול אנד אוטס, התברר לי מאוחר יותר שאת הרימיקס לשיר עשה ארתור בייקר, מי שגם הפיק שירים להול אנד אוטס (השתקם יפה מאז המאסר, מתברר).

ויש לי תחושה ש-Hurts הם וואן היט וונדר. אף שיר אחר שלהם לא מתקרב לזה. אני טועה?

ואם כבר "Wonderful Life" והאייטיז, הנה יצירת המופת מ-1987 בעלת אותו שם, ששר ברנש ושמו בלאק. השיר מקסים, ויש לו את אחד הקליפים הכי יפים אי פעם, ובאופן די מדהים, קליפ שלא התיישן. מישהו שם ראה את הקליפים שעשה אנטון קורבין לדפש מוד, ויצא לא רק לחקות, אלא להוסיף לתוכם כמות יפה של רגש – ובלי גרם של ציניות – שמבדילים אותו מהקליפים של קורבין. אין שוט אחד בקליפ הזה שאינו מושלם:

וזה די משונה: שני זמרים עם קול עצוב ששרים כמה העולם יפה, לא?

לא קורה לי הרבה להיות באירוע ואז לקרוא למחרת דיווח עיתונאי עליו, ואז לראות עד כמה גדולים הפערים בין מה שקרה באמת ובין מה שכתוב בדיווח, שניזון מחלקיקי מידע הנמסרים על ידי בעלי אינטרסים המטים מראש את המידע שהם מעבירים.

הבוקר קראתי דיווח קצרצר, טור צד בעמוד 29, לא יותר מ-80 מילה, ב"דה מרקר". הכותרת: יחיאל שבי מונה ליו"ר זמני של מועצת הקולנוע. אני, למעשה, לא צריך להמשיך הלאה לידיעה. השגיאה כבר בכותרת. יחיאל שבי לא מונה ליו"ר הזמני של מועצת הקולנוע.

אני חבר מועצת הקולנוע. אתמול התקיימה הישיבה החודשית של המועצה, והישיבה הראשונה מאז שמיכה חריש, יו"ר המועצה, נאלץ לפרוש כדי שיוכל לקחת על עצמו את תפקיד היו"ר הזמני של מפלגת העבודה. לכאורה, היה מתבקש להקפיא את ישיבות המועצה עד ששרת התרבות תמנה יו"ר זמני, או יו"ר קבוע. רק השרה יכולה למנות יו"ר זמני למועצה. אבל הישיבה אתמול הייתה חיונית. זו, למעשה, הישיבה החשובה של השנה עבור כל גופי הקולנוע הנתמכים על ידי משרד התרבות, שכן זו הישיבה שבה בקשות התמיכה של כל הגופים עולות לדיון ולהצבעה, אחרי שעברו ביקורת בתתי-ועדות בשבועות הקודמים. דחיית הישיבה הזאת משמעה עיכוב בהעברת כספים למוסדות הקולנוע בארץ, והקפאת תעשיית הקולנוע בארץ.

מועצות כאלה הן מקום מסודר והיררכי, עם יעוץ משפטי צמוד, ולכן היה צורך למנות אד-הוק יו"ר זמני לצורך ניהול הישיבה הזאת בלבד. אלה כללי הטקס. יחיאל שבי, דובר משרד התקשורת וחבר המועצה בשלוש השנים האחרונות, רצה בכך, וקיבל. אם תתקיים ישיבת מועצת קולנוע נוספת לפני שימונה יו"ר (קבוע או זמני) שוב יצטרך להתמנות יו"ר זמני אד-הוק לצורך הישיבה בלבד. ואז זה יהיה מישהו אחר. אני כבר מודיע לאופיר בר-זוהר ולעורכיה שזה יהיה בזבוז זמן ודיו לפרסם על כך ידיעה בחודש הבא.

מה שכן, יהיה בהחלט נכון מצד מועצת הקולנוע (כולל אני) ומצד בכירי תעשיית הקולנוע, ללחוץ על שרת התרבות למנות יו"ר למועצת הקולנוע (זמני, אם היעדרותו של חריש היא רק עניין של שבועות ספורים, או קבוע, אם צריך כבר להתרגל לעידן שאחרי חריש).

ובחזר לחדשות: יחיאל שבי כבר אינו היו"ר הזמני של מועצת הקולנוע. מינויו פג אמש ב-19:00.

אוקיי. האוסקר ממש מתקרב. מתחילים לסגור קצוות, ולארגן עניינים אחרונים, ומתחילים לצבור שינה לקראת הלייב-בלוג המסורתי (בפעם השישית!) שנקיים כאן בלילה שבין יום ראשון ליום שני, החל מ-3:00. לייב בלוג האוסקרים, מאז השקת הבלוג הזה, הוא הפוסט הנקרא ביותר של השנה. זה הסופרבול של "סינמסקופ". אבל עוד לפני כן: בשישי אני מקווה להעלות כאן את הימוריי הסופיים. המצב כל כך לא החלטי – לא רק אצלי אגב – שאני עדיין חושב לשנות כמה מהימוריי ברגע האחרון. יש לי תחושה שיהיו בטקס השנה כמה וכמה הפתעות, השאלה היא האם אצליח לזהות אותם מראש. שימרו את ההימורים שלכם וצרפו אותם לתגובות בפוסט ההימורים של יום שישי (השנה אין טופס הימורים מסודר). וביום ראשון, אני מזכיר, יתקיים מרתון אוסקרים במכללה הישראלית לאנימציה, מ-19:00 עד 7:00. בתחילתו, אני ארצה ואנסה לענות על השאלה "למי בכלל אכפת מהאוסקרים?", ואחרי תדבר טל לוטן על סרטי האנימציה המועמדים השנה. ואז יהיו ניחושי אוסקר עם פרס ראוי. ולבסוף, הקרנת טקס האוסקר על מסך גדול באולם ההקרנה של המכללה (ואם תביאו אתכם לפטופ או סמאטרפון, תוכלו להשתתף במקביל גם בלייב-בלוג של "סינמסקופ"). והכל בחינם. ומטר וחצי שמאלה מהסינמטק (או ימינה, אם אתם באים מקרליבך): רחוב הארבעה 4, תל אביב (קומה א'. מעל הגלידריה).

עכשיו נעבור לקטגוריית השיר. רק ארבעה שירים קיבלו מוועדת מיון השירים ניקוד שמספיק כדי להיכלל במועמדים, לכן השנה יש רק ארבעה מועמדים. שניים מהם, כמו פעם, מסרטי אנימציה. היו שנים שדיסני שלטה בקטגורייה הזאת, ויש לזה זכר מרשים למדי במועמדויות השנה: גם אלן מנקן (המועמד על השיר מ"פלונטר") וגם רנדי ניומן (המועמד על השיר מ"צעצוע של סיפור 3 ") הם שניים מהמלחינים הכי מעוטרי מועמדויות בתולדות האוסקרים, רובן על סרטי אנימציה של דיסני ו/או פיקסאר. זו המועמדות ה-20 של מנקן, והמועמדות ה-21 של ניומן. ההבדל הוא שניומן זכה כבר באוסקר אחד (על השיר מ"מפלצות בע"מ"), אבל מנקן זכה כבר בשמונה אוסקרים (למעשה, המצב היה כזה שבתחילת שנות התשעים, אם מנקן היה מועמד, מנקן היה זוכה).

מאז השתנו הדברים. סרטי האנימציה של דיסני איבדו את הזוהר והיוקרה ואת הגרוב, והפסיקו להיות המיוזיקלס הנהדרים שהם היו בימי ג'פרי קצנברג, וממילא שירי מיוזיקלס די יצאו מהאופנה באוסקרים. איימי מאן ואליוט סמית הופיעו באוסקרים, אלטון ג'ון, פיל קולינס, אמינם, ברוס ספרינגסטין ובוב דילן זכו. פיטר גבריאל היה מועמד. שני שירי היפ-הופ (מתוך "8 מייל" ו"Hustle and Flow"), שיר קאנטרי (מ"לא לא שפוי"), ושיר הודי  (מ"נער החידות ממומבאי") זכו בפרסים בעשור האחרון. עכשיו הציבו את כל אלה אחד נגד השני. מי יזכה? הו, שאלה טובה.

הנה ארבעת השירים המועמדים, זמינים להאזנתכם ולבחירתכם (לחצו על הלינקים כדי להפעיל את הנגן של כל שיר). סידרתי אותם לפי מה שנראה לי כמו הסדר ההגיוני של סיכויי הזכייה שלהם.

1. מתוך "צעצוע של סיפור 3 "

כאמור, מועמדות 21 לרנדי ניומן, מתוך אחד הסרטים הכי אהובים של השנה, והסרט הכי קופתי של השנה. זה המועמד המוביל לזכייה, ולא מעט לאו דווקא בגלל השיר – הסימפטי לכשעצמו – אלא כהוקרה לסרט, וגם לרנדי ניומן, אחד האנשים הכי אהודים בתעשייה. אם הוא יזכה, זה יהיה האוסקר השני שלו.

"אנחנו צריכים להיות ביחד". רנדי ניומן (צעצוע של סיפור 3)

2. מתוך "127 שעות"

לא.ר רחמן, המוזיקאי ההודי שכתב את השיר, יש כבר שני אוסקרים: על הפסקול ועל השיר מתוך "נער החידות ממומבאי". וזה שיתוף הפעולה החדש שלו עם דני בויל. האמת, אם בוחנים את השירים רק מבחינה מוזיקלית, זה השיר שאני הכי מחבב מתוך הרביעיה. קודם כל, כי יש לי חיבה לדיידו, וגם לצליל הפיטר גבריאלי של השיר. והוא גם שיר לא לחלוטין צפוי, מהסוג שמתגנב מאחוריך באיטיות, ולא סוחף אותך מיד. אולפני פוקס וחברת יוניברסל מיוזיק הזדרזו להוציא קליפ לשיר אבל אני לא משלב אותו כאן כי הוא די הורס את כל הסרט, אם לא ראיתם. מה שכן, בתחילתו אפשר לראות מה הכלי שעליו מנגן רחמן שעושה את צליל הסלייד-באס היפה הזה שמלווה את השיר. אם רנדי ניומן יפסיד, זה השיר שיזכה (ורחמן יחלוק את האוסקר השלישי שלו עם דיידו ועם אחיה, רולנד ארמסטרונג, שותפיו לכתיבת השיר).

"If I Rise". דיידו וא.ר רחמן (127 שעות)

3. מתוך "פלונטר"

המועמדות ה-20 של אלן מנקן, אחד המלחינים הגדולים האחרונים של המיוזיקל ההוליוודי הקלאסי. הפסקולים שלו ל"בת הים הקטנה", "היפה והחיה" ו"אלאדין" הם מהאהובים עליי מכל פסקולי המיוזיקלס ההוליוודיים, ו"פלונטר" היה מעין ניסיון לחזור אל הפורמט הזה: סרט נסיכות עם שירים. והאמת? אני חשבתי שהוא היה נהדר. ממש אהבתי את הסרט הזה. ולא יעזור, אני סאקר גמור לשירים האלה של דיסני, שהם פצצת קיטש עצומה, אבל מרגשים אותי נורא (הם בעיקר עובדים מול הסצינה בסרט, ולאו דווקא בהאזנה נפרדת). אבל לשיר הזה, ככל הנראה, אין באמת סיכוי לזכות. אם הוא יזכה, מנקן – שזה יהיה האוסקר התשיעי (!) שלו – יחלוק את הפרס עם גלן סלייטר, שכתב את המילים. מנדי מור מבצעת את השיר יחד עם זכארי לוי.

"אני רואה את האור". מנדי מור (פלונטר)

4. מתוך "Country Strong"

סרט על מוזיקת קאנטרי? תשכחו מהסיכויים לראות אותו בארץ. בשנה שעברה סרט על זמר קאנטרי זכה בשיר וגם בפרס השחקן ("לב לא שפוי"), ועדיין נגנז. בגלל הזכיה של שיר קאנטרי בשנה שעברה יש כאלה שטוענים שלשיר הזה יש גם סיכוי השנה, בייחוד בזכות העובדה שגווינת פאלטרו מבצעת אותו (ומאז ההופעה שלה ב"Glee" אנשים די נשפכים גם מגווינת פאלטרו הזמרת). היא גנבה את ההצגה לפני כמה שבועות כשהופיעה עם שיר הנושא מהסרט בטקס פרסי הקאנטרי. השנה באוסקרים יחזירו את השירים לטקס – לא מעט בזכות העובדה שהם רצו את פאלטרו שרה גם אצלם. וכך יהיה (השיר שמועמד לאוסקר הוא שיר אחר, קצת, לא זה שיא שרה בפרסי הקאנטרי). וכך יהיה לנו באוסקרים הקרובים את פאלטרו, דיידו, מנדי מור ורנדי ניומן. לא רע. אגב א': בגלל שהרבה זמן לא ראינו את גווינת פאלטרו בסרט אז לא יצא לי הרבה זמן להגיד את זה, אבל רק שתדעו שאני חושב שגווינת פאלטרו אדירה. אגב ב': היא רק מבצעת את השיר. אם הוא יזכה באוסקר, מי שיקבל את הפרס בפועל הם כותבי השיר: טום דאגלס, הילרי לינדסי וטרוי ורגס, שזו המועמדות הראשונה לשלושתם.

"באה הביתה". גווינת פאלטרו (Country Strong)

נו, אז מי מהם יזכה?

מספרים על רבי נחמן שהוא היה יוצא בכל יום אל הטבע להתבודדות, לדבר בשפה פשוטה עם הקב"ה. ושם, מרוב תפילות ותחנונים, הוא היה בוכה ובוכה ובוכה בלב שבור. בלי סוף דמעות של תחנונים ותפילות הוא היה משיר. אבל לחסידים שלו הוא הורה: תהיו בשמחה תמיד. נזכרתי בסיפור הזה(*), שמופיע בספר "השתפכות הנפש", כשראיתי את הקליפ החדש של להקת הבית של הבלוג, אלפנט פרייד(**).  השיר נקרא "Happy" והוא הסינגל הראשון מתוך הדיסק השני והנפלא שלהם, "Home". והקליפ צולם בשמורת ג'ושוע טרי בקליפורניה. אנשי השיווק של קסטרו מתבקשים לעשות Play עכשיו:

(*) למרות שאנשי אלפנט פרייד – שפועלים בברוקלין – הם קרובי משפחה שלי, אין להם שום קשר לרבי נחמן. כל ההקדמה היא אסוציאציה פרטית שלי למראה הקליפ ולמשמע השיר, שמעביר אותנו מדמעות ולב שבור, אל שמחה והתעלות.

(**) אלפנט פרייד הם אסטל ברוך הבריטית ועדו פלוק הישראלי. עדו, כזכור, הוא גיסי, ומפעיל תת הבלוג בתוך "סינמסקופ" הסוקר את השלבים שלו בהפקת סרטו העצמאי, "אף פעם לא מאוחר מדי".

במאי בשם מיש שלח לי סרט קצר בשם "פיץ'" שהוא ביים. יותר מערכון, למען האמת. אבל יש כאן רעיון חביב ביותר, שזוכה לחיזוק משמעותי בזכות העובדה שמוני מושונוב מופיע בסרט. נותן לעסק סמכות (אם כי, דבי לוין, שמופיעה מולו, מקסימה וגונבת את ההצגה). הרעיון: מושונוב הוא מנהל קרן הקולנוע הישראלי, שפוגש בחניון אפל ונטוש קולנוענית נואשת. עם חרב. התוצאה: סרט הסמוראים הישראלי הראשון? שנון למדי. דובר עברית… ויפנית. קדימה, צפו:

קצת מזכיר לי את מה שעשינו לפני 13 שנה ב"ברונו 2 ", כשליהקנו את מוני מושונוב בתור לוק סקייווקר שמגיע להחזיר את ברונו/בראבא, שפותה אל הצד האפל של הכוח (וערק לערוץ 2). תריצו לדקה 9:00:

(ויה אינפקציה).

זהו, אנחנו מתקרבים לסוף. מחר בלילה, שעון ישראל, ננעלת ההצבעה לאוסקרים (סטיב פונד מדווח שכמה עשרות חברי אקדמיה, או האסיסטנטים שלהם, אכן מגיעים פיזית למשרדי האקדמיה למסור ידנית את טופס הבחירה שלם ממש ברגע האחרון. 17:00 שעון לוס אנג'לס). בשעה זו בשבוע הבא האוסקר כבר יהיה מאחורינו. והאמת, מה שהתחיל כטקס הכי צפוי בעולם, הפך בחודש האחרון למירוץ הכי משונה, הכי צמוד והכי קשה לחיזוי ולניבוי. לא משנה מי יזכה, זה יעמוד בסתירה לכל סטטיסטיקה שאיפשרה חיזוי מוקדם ברסים קודמים. לרגע אחד היה נדמה ש"הרשת החברתית" הולך לזכות בכל. ואז, הכל התהפך ופתאום "נאום המלך" נהיה הפייבוריט לסחוף הכל. ואז זה התהפך שוב וכרגע מדברים על מצב מאוזן שבו "נאום המלך", "הרשת החברתית" ו"התחלה" זוכים בשלושה-ארבעה כל אחד. אבל "נאום המלך" עדיין אמור לזכות. למען האמת, מעולם לא ראיתי מצב כה מבלבל ומבולבל של תחזיות מצד אנשים שבדרך כלל אני סומך על הימוריהם שנותנים תחזיות כה שונות זו מזו.

המגרעת העיקרית של האוסקר השנה היא שעדיין בסופו ככל הנראה יזכה "נאום המלך", וזה מה שמבאס. כי רשימת עשרת הסרטים המועמדים מכילה כמה יצירות מופת נפלאות: "אומץ אמיתי", "ברבור שחור", "התחלה", "צעצוע של סיפור 3 " ואפילו "פייטר" לא רע בכלל. אם המירוץ היה צמוד ביניהם, זה היה אוסקר מלהיב ביותר. תארו לעצמכם: "התחלה" נגד "אומץ אמיתי". פוטו-פיניש צמוד, כשאני מריע במידה שקולה לשניהם. "נאום המלך" היה סרט מקסים ומהנה ויש לי בעיקר מילים חיוביות להגיד עליו, מלבד זה: לא מגיע לו אוסקר.

אז עכשיו, כל מומחי האוסקר מנסים לדמיין איך נראה התת-מודע הקולקטיבי של 5,777 חברי האקדמיה האמריקאית. האם גם הם עוקבים אחר המירוץ בכל פיתוליו, ובהצבעתם הם יגיבו לו? האם הם יצביעו נגד "נאום המלך" או "הרשת החברתית" כי הם נהיו צפויים מדי? זו כמובן פנטזיה מתוקה, שבסוף הטקס פתאום יקפוץ סרט שלישי ובלתי צפוי מתוך המעטפה. נההה, אין סיכוי. למעשה, יש אפילו נראטיב חדש מהיומיים האחרונים שמנסים להוכיח של"הרשת החברתית", למעשה, יש סיכוי טוב מאוד בכל זאת כן לזכות. הכל נהיה כל כך מבלבל. קחו למשל את ההימורים של סקוט פיינברג: הוא מהמר על ג'פרי ראש ולא על כריסטיאן בייל כשחקן משנה. מה שאומר, שזה יהיה טקס רב הפתעות. עכשיו רק מעניין אם אלה יהיו הפתעות משמחות.

=================

בסוף השבוע האחרון חולקו כמה פרסים זוטרים: איגוד העורכים העניק את פרס העריכה לסרט עלילתי ל"הרשת החברתית" ולסרט תיעודי ל"היציאה דרך חנות המזכרות" של בנקסי. איגוד עורכי הסאונד העניק פרס ל"אומץ אמיתי". ההיעדרות של "נאום המלך" מהפרסים הטכניים האלה גרמה לכמה חוזי אוסקר לתהות האם זה אומר שהרוח יצאה ממפרשיו של "נאום המלך". נשאלת השאלה האם הרוח יצאה ממפרשם של מצביעי האוסקר ששלחו את טופס הבחירה שלהם לפני שבוע.

ואגב, עם ענייני סאונד זה מה שמדליק אתכם בקולנוע (ובאוסקרים) הטו אוזן לאתר הזה, שמרכז דיווחים מקיפים עד מאוד על כל צוותי הסאונד – עורכים, מיקסרים, ואנשי בום – של הסרטים המועמדים לאוסקר בקטגוריה.

ומתוכו, הנה שיחה עם אנשי הסאונד של "אומץ אמיתי", שזכו שלשום בפרס מטעם הגילדה שלהם. לכאורה, זה דיון איזוטרי מדי אפילו בשבילי, אבל יש בו עניין ראוי לתשומת לב: סקיפ ליווסי, הברנש משמאל מבין השלושה, עובד רצוף על כל הסרטים של האחים מאז "רציחות פשוטות". ויותר מזה: הוא האיש ששידך בין האחים ובין קרטר בורוול, שהלחין כמעט את כל סרטיהם.

==================

ג'יימס פרנקו, אחד משני מנחי האוסקר, החליט להשיק חשבון טוויטר. ולפני כמה שבועות הוא שוחח בסקייפ עם ג'אד אפטאו שייתן לו עצות איך להנחות את האוסקר. הסרטון, שהוקרן בטקס פרסי גילדת המפיקים שהנחה אפטאו, עלה השבוע ל"Funny Or Die".

==================

אוקיי, כולם מתחילים להתכונן לאוסקרים. מוכנים? שימו לב לאירועים הבאים.

א.

הערב ב-21:00 בפאב הקוזה נוסטרה ברחוב נחלת בנימין 10 בתל אביב ירצה אבנר שביט על קטגוריית השיר באוסקרים. פעם זו היתה קטגוריית הבית של סרטי האנימציה המוזיקליים של דיסני, ואז זכה שם אמינם. מי יזכה השנה? האמת, עוד קטגוריה לא פשוטה (נעיין בה בימים הקרובים).

ב.

ביום ראשון הקרוב אני ואנשי המכללה הישראלית לאנימציה נאחד כוחות ונגיש לכם את "טקס האוסקר האלטרנטיבי". זה מרתון עצום מידות מ-19:00 ועד 7:00 למחרת שיתקיים באולם ההקרנות של המכללה ברחוב הארבעה 4 בתל אביב. זה מתחיל עם הרצאה שלי שכותרתה "למי בכלל אכפת מהאוסקרים?", ימשיך בהרצאתה של טל לוטן, אנימטורית וממנהלי המכללה, שתסקור את מועמדי האנימציה לאוסקר, מנקודת מבט של אנימטורית שגם יודעת (ומדגימה) איך הסרטים האלה נעשו. ואז תוכלו להמר על הזוכים (ויש גם פרס די שווה), ואז צפייה משותפת על מסך גדול, כולל הערות ביניים, בטקס עצמו. בשלב הזה אני כבר אתחיל את הלייב בלוג שלי במקביל, כך שאם אתם מגיעים, אל תשכחו להביא לפטופ, כדי לגלוש ברשת האלחוטית של המכללה ולהשתתף בלייב-בלוג גם כאן. הנה כל הפרטים.

ג.

לכבוד האוסקרים מקדיש ערוץ 8 של הוט את ימי השידור השבוע (התחיל אתמול, למעשה) לסרטי תעודה על קולנוע. הכי חשוב: אל תחמיצו את "עשור תחת השפעה" מ-2003, שמרכז את כל הבמאים והשחקנים גדולים מהסבנטיז שידברו על המהפכה הקולנועית שהתחוללה בהוליווד באותן שנים. טד דמי ("בחורות יפות") התחיל את העבודה על הסרט, אבל אז ב-2002 מת במפתיע מדום לב (עקב שימוש בקוקאין), ואת העבודה המשיך במקומו התסריטאי הנפלא ריצ'רד לגראוונז ("פישר קינג").

ד.

ועוד בהוט: ביום ראשון בערב הם ישדרו את "שיני כלב" (Dogtooth) בבכורה בערוצי הסרטים. הסרט היווני מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר ולא הוקרן בשום מסגרת קולנועית בארץ (הוא היה זמין עד כה לצפייה בערוץ ה-VOD של האוזן השלישית). אגב, אין לו באמת סיכוי לזכות. אבל הוא בהחלט אחד הסרטים הכי מדוברים בסצינת הפסטיבלים השנה. תזכורת: בשנה שעברה הבכורה הישראלית של "מטען הכאב" היתה ביס (לפני שקולנוע לב קנה את הסרט להפצה), כך שמזל שיש את ערוצי הסרטים בכבלים ובלוויין שמצילים אותנו מהזנחת המפיצים.

סרט יפה, "בלו ולנטיין". ולא, אל תבלבלו עם התקליט של טום ווייטס. ובכלל, הסרט הזה הוא קצת כמו בלדת רוקנרול מחוספסת. הוא יוצא בסוף השבוע בארץ. הנה הביקורת שלי עליו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 16.2.2011

אם מישהו כאן קורא את הטקסטים האלה בקביעות יתכן והוא כבר הבחין בהעדפות הטעם שלי. באופן כללי זה הולך ככה: אם זה סרט עם תסריט מושחז ומדויק, רצוי עם הרבה הומור (וחלליות), וצילום מושקע, יש סיכוי שאהיה בעדו. אם זה סרט מחוספס מאוד, עם צילום כעור וסיטואציות שמנסות להיראות "מהחיים", יש סיכוי שהסרט יעצבן אותי. אני מעדיף שהחיים ישארו מוסתרים בקולנוע. אני גם מאמין שהאמיתות הגדולות ביותר באמנות – או לפחות האמיתות שהכי מדברות אלי – הן אלה שמגיעות מוסתרות היטב מתחת לעלילה שנדמה שאינה קשורה כלל ל"חיים", אלא יותר לפנטזיה. על פי קווי המתאר הכלליים האלה, הייתי צריך די לשנוא את "בלו ולנטיין" – סרט שהשחקנים בו מרבים לאלתר, הצילום דל תקציב, והגישה לחיים מרירה למדי.

אז איך קרה שחיבבתי את "בלו ולנטיין"? יש כמה סיבות. ראשית, פתיחת הסרט. דקות ארוכות בפתיחת הסרט אנחנו מלווים את החיים של דין ושל סינדי, זוג נשוי, ונוצר שם משולש רומנטי של ממש: הוא והיא והמצלמה. בזכות משחק עדין וטבעי של ראיין גוסלינג ומישל וויליאמס (המועמדת לאוסקר על תפקידה בסרט) והצילום הנפלא של אנדריי פארח (צלם אמריקאי ממוצא אוקריאני/הודי שהוא גם הצלם הקבוע של ריאן פלק בסרטיו, מאז "חצי נלסון", גם הוא סרט עצמאי עם ריאן גוסלינג). בכל סצינה, פארח מנסה להעביר את הרגש באמצעות תנועה ותאורה. בפתיחה, בשלב שבו הכל עדיין בסדר ואנחנו חוזים בפורטרט כמעט פסטורלי של חיי משפחה וקשר בין אב, אם ובתם, השימוש של פארח באור השמש יוצר תחושה חמימה ועדינה של צילומי מגזין. בהמשך הצבעוניות תשתנה, וגם כמות הרעידות. וגם הקשר יתחיל להתערער.

"בלו ולנטיין" של דרק סיאנפראנס, במאי שמגיע מעולם הקולנוע הניסיוני, נע על שני צירי זמן. ההווה של הסרט מתעד את רגעי המשבר בחיי הנישואים של זוג פוטוגני מאוד. אבל אחרי שלמדנו להכיר אותם, אחנו חוזרים אחורה בזמן אל הרגע שבו הם הכירו. כל מה שמתערער בהווה, נעוץ במה שקרה בעבר. ולמרות שאני נוטה לסלוד מסרטים בהם הבמאי מאפשר לשחקניו לאלתר, אני חייב להגיד שהבילוי המשותף במחיצת וויליאמס וגוסלינג היה ברובו נעים מאוד, וגם צורב. מדובר בשני שחקנים כריזמטיים, שלא מביכים כשהם מנסים לייצר רגעי ספונטניות לא כתובים.

אבל כאן גם מגיעים רגעי החולשה: כי בחצי השני של הסרט, כשכל הברגים בזוגיות מתחילים להתרופף והרגיסטרים בקולם של בני הזוג מתחיל לעלות, קשה שלא להתחיל ולהפנות מבט הצידה במבוכה, כאילו נקלענו לסלון ביתם של זוג חברים שמתחילים לריב ולהציק זה לזו מול עינינו. כאן הסרט קורס חזרה אל מחוזות הריאליזם, מוותר על פיוט, ונותן לשחקניו להיות קולניים. הם נותרים אמינים, אבל החוויה מתחילה להיות לא נעימה.

אבל סיאנפראנס עושה גם מהלך מעניין. הוא מציג את רוב הסרט מנקודת מבטה של האשה, זו שיש לה חלומות ולב רחב, והגבר תמיד נראה לנו קצת בטלן ועצלן יותר. אבל ככל שהסרט נמשך אנחנו מתחילים להבין שזו דווקא הדמות הנשית שעשויה להיות החוליה החלשה בקשר הזה ודווקא הוא רומנטיקן חסר תקנה (ומי יודע, אולי הבמאי סוגר כאן חשבונות עם בנות הזוג שלו. האם זה רלוונטי להזכיר בשלב הזה שהבמאי והשחקן הראשי שלו נורא דומים זה לזה?). ולרגעים הדמות שלה (וגם מדי פעם שלו) מתחילה לעלות לנו על העצבים. ניסיתי ללכת עם זה, להבין שלשם כולם חותרים, להראות לנו איך אנשים שכה חיבבנו לפני רגע, מגיעים למצב שבו הם עולים זה על עצבי זו, ובכל זאת, זה המקום שבו התגעגעתי לעידון של הפתיחה. אבל גם אם בסוף גם לנו קצת מתחשק להטיח בהם חפצים, "בלו ולנטיין" נותר אחד הפורטרטים העצובים ביותר על התפוררותה של זוגיות, לפחות מאז החומצה הקולנועית של "חלון פנורמי".

נ.ב:

זו היתה שנה לא רעה לסקס במקלחת עבור ריאן גוסלינג. תחילה הוא עשה את זה עם קירסטן דאנסט ב"כל הדברים הטובים", ועכשיו עם מישל וויליאמס ב"בלו ולנטיין". אגב, הסקס ב"בלו ולנטיין" – ובייחוד סצינה של סקס אוראלי – גרם ל-MPAA, גוף הפיקוח האמריקאי על סרטי הקולנוע מטעם האולפנים, להעניק לסרט סיווג למבוגרים בלבד, ורק אחרי ערעור של מפיץ הסרט, הסיווג המחמיר בוטל והוחלף בסיווג מתון יותר.

פינת הווידוי המביך: על "לאטמה" שמעתי לראשונה רק לפני כעשרה ימים, למרות שהאתר הסאטירי ומהדורת החדשות שלו קיימים כבר יותר משנתיים. אופס. הצתה מאוחרת. הערב הם יקבלו בבית סוקולוב את הפרס הישראלי לביקורת התקשורת (העיתונאים חאלד אבו טעמה ונחמיה שטרסלר יקבלו גם פרסים). לפני הכל, צפו במהדורה הזאת שלהם מנובמבר 2009 בו הם עושים חיקוי של לונדון וקירשנבאום (או "רוזנקרנץ וגילדנשטרן") שפשוט הפיל אותי מצחוק:

הבעיה עם לאטמה היא שהם מגדירים את עצמם במוצהר "סאטירה ימנית". טעות. סאטירה אמיתית אמורה להיות עיוורת לצבעי השלטון ולמצוא נקודות תורפה בכל מנגנוני הכוח, בין אם כותבי הסאטירה תומכים בהם או אם הם מתנגדים להם. היו כאלה, למשל, שחשבו שה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט תיכנס לקומה סאטירית מרגע עליית אובמה לשלטון, שכן איך יכולה תוכנית המזוהה עם המפלגה הדמוקרטית – ושיש כאלה שאפילו נתנו לה קרדיט לנצחונו של אובמה בבחירות – לתפקד כסאטירה כשמושא הערצתה הוא עכשיו בשלטון? אבל מתברר שה"דיילי שואו" מצליחה להמשיך לשגשג גם כעת. גם כי הימין האמריקאי לא נכנס לתרדמת, וגם כי אובמה עצמו עושה מספיק שטויות וזיגזים, ומצליח לא תמיד לעמוד בהבטחות שהבטיח, כדי שהם – דווקא הם – יוכלו לעקוץ אותו.

וממול "הדיילי שואו" ניצב סטיבן קולבר. "קולבר ריפור" היא קודם כל תוכנית פארודית על שלל תוכניות הפרשנות, המזוהות לרוב עם הימין האמריקאי (בפוקס ניוז, למשל). ואכן, הדמות שעטה על עצמו קולבר עוד מימיו אצל ג'ון סטיוארט הוא של פרשן שמרני שאומר "הן!" לכל הצעות הרפובליקנים: המשך המלחמה, צמצום חופש הפרט וזכויות האדם, העמקת הפערים החברתיים בין העשירים לעניים, צמצום הרגולציה לטובת האליטה הכלכלית, התעלמות ממשברים אקולוגיים. מתוך דבריו וטעמיו אנחנו אמורים להבין את האירוניה של ההפוך-על-הפוך שמבהירה לנו למה רעיונות כאלה הם בעצם הרסניים, ולא מועילים. אבל מי שאוזנו אטומה לאירוניה עשוי לקבל את דבריו כמשמעם.

התוכנית השבועית "לאטמה" מגיעה מהמקום שבו היא מרגישה שהשמאל שולט בתקשורת ומהסה כל שיח שמזוהה עם הצד הימני של המפה. אני, שמגדיר את עצמי "איש שמאל", לא רואה שום זכר ל"שמאל" בתקשורת הישראלית. כן, יש בתקשורת הישראלית שנאה מובנית למתנחלים ולדתיים (התקשורת מניחה שמתנחלים ודתיים הם ממילא היינו הך), אבל בכך מסתיימת תפיסת עולמה ה"שמאלנית". אתם לא תצליחו בחיים לשכנע אותי שעיתון שכותב בו ארי שביט הוא עיתון שמאלי. ומתוך תפיסת העולם הזאת "השמאל שולט בתקשורת", הם משגרים חצים של "ההפך": הם מטווחים כל מה שמזוהה עם השמאל. לעיתים זה נורא מצחיק פשוט כי הם קולעים בול. לעיתים זה מביך. מצד שני, ככה זה בדיוק גם ב"ארץ נהדרת". בתור תוכנית שאמורה להיות "סאטירה שמאלית" (היא לא), גם שם יש בדיחות פוליטיות מצחיקות מאוד, וכאלה שלא. האמת היא שאם מתבוננים ב"ארץ נהדרת" בשימת לב, מזהים שהדבר הכי טוב שבתוכנית זה האופן החד והמדויק שבו התוכנית מתארת לא את השיח הפוליטי בארץ, אלא את השיח העממי, את מה שמעסיק את ה"האדם הקטן", וזו – למעשה – סאטירה פוליטית מבריקה שאנשי לאטמה אמורים להצדיע לה ולנשק אותה כי עולה ממנה שהאנשים המזוהים עם השמאל מתעסקים בדברים הכי זניחים, ריקניים, וחסרי חשיבות (לכן הדמות הגאונית של קשת, בביצוע המופלא של שני כהן – שחקנית שנהייתי מודע לגאוניות הקומית שלה רק בשבועות האחרונים. כן, הכל אצלי באיחור היום – היא למעשה סאטירה פוליטית בעיניי, כי בכך העם שלנו, "הציבור" שלנו, עוסק, בכל מה שמעסיק את קשת, ולא בזכויות אדם ושיוויון וצדק וחיים ערכיים). בנקודה הזאת, למעשה, ההומור של לאטמה ושל "ארץ נהדרת" נפגש.

המקום בו לאטמה עושים עבודה נפלאה הוא באמת בביקןרת התקשורת, בסאטירה המאירה את הבאגים במובנים של התקשורת עצמה. הסאטירה הנ"ל על לונדון וקירשנבאום היא דוגמה מצוינת לכך. וכך גם הסאטירה המצוינת על "עובדה" של אילנה דיין, שהופכת בידי לאטמה ל"עוותה". יותר משזו סאטירה על "עובדה", יש כאן רעיון מבריק למדי על הקשר שבין ראשי מערכות התקשורת ובין הקהל שלהם (זו המהדורה המלאה. יש שם כמה בדיחות מצוינות, וכמה מעוררות צמרמורת, הקטע על "עובדה" מגיעה אחרי שתי דקות):

זה מעולה. בעיקר כי הקטע שם את האצבע על נקודה נורא מדויקת בתקשורת הישראלית: עורכי העיתונים ומהדורות החדשות לא באמת עורכים את המהדורה עבור הקהל, אלא עבור המתחרים. בכל פעם שאתם רואים עיתון אחד רץ לפרסם ראיון חפוז ביום חמישי כי נודע לו שלעיתון המתחרה יש ראיון עם אותו אדם ביום שישי דעו שלא עליכם, הקוראים, חשב העורך, אלא רק על המבט בעיניו של העורך המתחרה שיראה את שער העיתון ויקפוץ לו וריד במצח מעצבים. בעולם כזה, הציבור אכן הופך ליישות בלתי קיימת עבור העתונאים (מצד שני, יש כאן לא מעט פרדוקסים. כי אותם עיתונים גם לא נמנעים להתחנף לקוראיהם, ולהימנע מכל דיון מעמיק או כל ניסיון להשפיע או לחנך. ומצד שני-של-השני, למה אותו "ציבור" ממשיך לצרוך את אותם כלי תקשורת שלכאורה לא מייצגים אותו? אליבא ד"לאטמה" "עובדה" ו"וואלה" היו צריכים להיות בעלי רייטינג זניח אם הם כה מנותקים).

הנה עוד מהדורה מצוינת, מלפני שנתיים בדיוק, 19 בינואר 2009, ימי ההפגנות הקודמות באירן:

מי שאחראי על התכנים בלאטמה הוא טל גלעד, שכתב בעבר גם ב"החרצופים" וב"זהו זה" (שנים הייתי בטוח שזה שם בדוי של ארז טל ואברי גלעד, מתברר שזה איש אמיתי). והשורה התחתונה בעינה: בכל פעם שאנשי לאטמה מנסים לרצות את הספונסרים שלהם שדורשים מסרים ימניים, זה לא מצחיק. אבל בכל פעם שהם מנגחים את כל מה שנחשב פוליטיקלי קורקט ובועטים כלפי מעלה – כלפי מעלה זה גם לכיוון התקשורת עתירת הרייטינג וגם השלטון תאב הכוח – יש שם הברקות. ואגב, אני יכול להציע: אפשר לצחוק על ביבי ועדיין להישאר "ימניים". ביבי לא טוב גם לימנים, אין לכם סיבה להגן עליו מפני סאטירה. ביבי הוא פאנץ' ליין משובח לבדיחות, דווקא מצד אנשים שהצביעו עבורו. תלמדו מג'ון סטיוארט. וכך או כך, יש לכם מעריץ חדש. גם אם אתם עושים לי צמרמורת לפחות שלוש פעמים בכל מהדורה.

=================

ואגב, זה ממש דפוק שאין ערוץ רשמי של "ארץ נהדרת" ביו-טיוב, שמציג מדי מוצאי שבת את מיטב הקטעים מיום שישי. זה יכול להפוך לחומר ויראלי משובח. ראו, למשל, מה קורה כל יום ראשון בבלוגיה האמריקאית עם מערכוני "סאטרדיי נייט לייב" מהלילה שלפני. די לדיקטטורה של "מאקו"!

אבל אחרי חיטוט אינטרנטי קצר מצאתי את זה: זה המערכון של "ארץ נהדרת" שהכי הצחיק אותי בשבועות האחרונית. הוא גאוני בעיניי. והוא גם סאטירה פוליטית מעולה (ומבוימת נפלא), מהסוג שגם בלאטמה אמורים לחתום עליו בשתי ידיים:

זוכרים שלפני כמה ימים תהיתי מתי ואיך נזכה לראות גם בפסטיבל ירושלים את סרטי התלת מימד של ורנר הרצוג של וים ונדרס שהוקרנו השנה בברלין? ובכן, מסתבר שיש איך: קולנוע לב סמדר הירושלמי, אחד המוקדים הבולטים של פסטיבל ירושלים, הפך לקולנוע דיגיטלי/תלת מימדי לפני כעשרה ימים, לקראת בכורת "סאנקטום". כלומר, אם יובאו הסרטים של ונדרס ושל הרצוג לפסטיבלך ירושלים, יהיה איפה להקרין אותם. עכשיו רק צריך לדאוג שהסרטים יגיעו (אבל בגלל שליה ון ליר קיבלה בברלין אות הוקרה על מפעל חייה, נראה לי שהגיוני שזה יקרה, לא?).

==================

זוכרים שבשנתיים הראשונות לחיי הבלוג הזה אחת למה שבועות העליתי כאן חצי שעה מתוך השיחות של אלפרד היצ'קוק ופרנסואה טריפו? בסך הכל, 25 הקלטות שהכילו 12 שעות. אני העליתי לבלוג בעקבות הבלוג של טום סוטפן, שמצא את ההקלטות בשידור רדיו צרפתי והעלה אותן אצלו. אלא שלמרבה הצער הקבצים אצל סוטפן כבר לא קיימים והלינקים לא פעילים. אך אל יאוש: מישהו שמר אצלו את הקבצים והעלה אותם מחדש בדף אחד נוח לשימוש המרכז את כל 25 הפרקים. טריפו והיצ'קוק שוחחו ב-1962 ומתוך השיחות האלה נוצר "היצ'קוק/טריפו", אחד הספרים הגדולים ביותר על קולנוע שכל סינפיל חייב לקרוא.

====================

זוכרים שלפני כמה ימים העליתי סרטוני וידיאו מטעם "הרשת החברתית" ו"מכאן והלאה", שמכוונים באופן ישיר למדי לחברי האקדמיה כדי להזכיר להם כמה עבודה קשה הושקעה בסרטים, וכדי לשכנע אותם להצביע עבורם לאוסקר (בימוי במקרה של "הרשת", אפקטים במקרה של "מכאן והלאה"). ובכן, יש עוד:

א.

הנה סרטון מטעם הקמפיין לבחירת נטלי פורטמן לשחקנית השנה באוסקר, המסביר למצביעי האקדמיה עד כמה קשה עבדה פורטמן על תפקידה (ומכיוון שקמפיין בוטה מדי עשוי להרתיע את המצביעים, ואף לעורר סוגיות מעוררות מחלוקת בענייני אתיקה, שיסיחו את הדעת מהשחקנית עצמה, הסרטונים כמובן מוצגים כאילו הם סרטונים ויראליים המיועדים לקהל הרחב ולאו דווקא למצביעי האוסקר, אבל תזמון ההעלאה שלהם די ברור):

ב.

והנה סרטון מטעם פיקסאר שמראה איך הם עשו שוט אחד בודד מתוך "יום ולילה", המועמד בקטגוריית סרט האנימציה הקצר. גם כאן הסאבטקסט ברור: זה נראה לכם קליל ופשוט, אבל זה בעצם נורא-נורא מסובך.

ההצבעה לאוסקרים ננעלת מחרתיים, יום שלישי, ב-17:00 שעון לוס אנג'לס. ופיטר האמונד מדווח על מאמצי הקמפיין של כמה מהאולפנים להשיג את אחרוני המצביעים ואת המצב המאוד צמוד בכמה מהקטגוריות.

================

רק היום הפנמתי: דיוויד קרוננברג עובד על סרט על פי ספר של דון דלילו ופול תומס אנדרסון מתחיל לעבוד על סרט על פי ספר של תומס פינצ'ון. בשני המקרים הבמאים בעצמם מעבדים את הספר לסריט. שניים מהבמאים הגדולים, המקוריים וחסרי הפשרות ביותר של ימינו, מעבדים שניים מהסופרים הגדולים, המקוריים וחסרי הפשרות של ימיו. אושר.