במאי בשם מיש שלח לי סרט קצר בשם "פיץ'" שהוא ביים. יותר מערכון, למען האמת. אבל יש כאן רעיון חביב ביותר, שזוכה לחיזוק משמעותי בזכות העובדה שמוני מושונוב מופיע בסרט. נותן לעסק סמכות (אם כי, דבי לוין, שמופיעה מולו, מקסימה וגונבת את ההצגה). הרעיון: מושונוב הוא מנהל קרן הקולנוע הישראלי, שפוגש בחניון אפל ונטוש קולנוענית נואשת. עם חרב. התוצאה: סרט הסמוראים הישראלי הראשון? שנון למדי. דובר עברית… ויפנית. קדימה, צפו:

קצת מזכיר לי את מה שעשינו לפני 13 שנה ב"ברונו 2 ", כשליהקנו את מוני מושונוב בתור לוק סקייווקר שמגיע להחזיר את ברונו/בראבא, שפותה אל הצד האפל של הכוח (וערק לערוץ 2). תריצו לדקה 9:00:

(ויה אינפקציה).

זהו, אנחנו מתקרבים לסוף. מחר בלילה, שעון ישראל, ננעלת ההצבעה לאוסקרים (סטיב פונד מדווח שכמה עשרות חברי אקדמיה, או האסיסטנטים שלהם, אכן מגיעים פיזית למשרדי האקדמיה למסור ידנית את טופס הבחירה שלם ממש ברגע האחרון. 17:00 שעון לוס אנג'לס). בשעה זו בשבוע הבא האוסקר כבר יהיה מאחורינו. והאמת, מה שהתחיל כטקס הכי צפוי בעולם, הפך בחודש האחרון למירוץ הכי משונה, הכי צמוד והכי קשה לחיזוי ולניבוי. לא משנה מי יזכה, זה יעמוד בסתירה לכל סטטיסטיקה שאיפשרה חיזוי מוקדם ברסים קודמים. לרגע אחד היה נדמה ש"הרשת החברתית" הולך לזכות בכל. ואז, הכל התהפך ופתאום "נאום המלך" נהיה הפייבוריט לסחוף הכל. ואז זה התהפך שוב וכרגע מדברים על מצב מאוזן שבו "נאום המלך", "הרשת החברתית" ו"התחלה" זוכים בשלושה-ארבעה כל אחד. אבל "נאום המלך" עדיין אמור לזכות. למען האמת, מעולם לא ראיתי מצב כה מבלבל ומבולבל של תחזיות מצד אנשים שבדרך כלל אני סומך על הימוריהם שנותנים תחזיות כה שונות זו מזו.

המגרעת העיקרית של האוסקר השנה היא שעדיין בסופו ככל הנראה יזכה "נאום המלך", וזה מה שמבאס. כי רשימת עשרת הסרטים המועמדים מכילה כמה יצירות מופת נפלאות: "אומץ אמיתי", "ברבור שחור", "התחלה", "צעצוע של סיפור 3 " ואפילו "פייטר" לא רע בכלל. אם המירוץ היה צמוד ביניהם, זה היה אוסקר מלהיב ביותר. תארו לעצמכם: "התחלה" נגד "אומץ אמיתי". פוטו-פיניש צמוד, כשאני מריע במידה שקולה לשניהם. "נאום המלך" היה סרט מקסים ומהנה ויש לי בעיקר מילים חיוביות להגיד עליו, מלבד זה: לא מגיע לו אוסקר.

אז עכשיו, כל מומחי האוסקר מנסים לדמיין איך נראה התת-מודע הקולקטיבי של 5,777 חברי האקדמיה האמריקאית. האם גם הם עוקבים אחר המירוץ בכל פיתוליו, ובהצבעתם הם יגיבו לו? האם הם יצביעו נגד "נאום המלך" או "הרשת החברתית" כי הם נהיו צפויים מדי? זו כמובן פנטזיה מתוקה, שבסוף הטקס פתאום יקפוץ סרט שלישי ובלתי צפוי מתוך המעטפה. נההה, אין סיכוי. למעשה, יש אפילו נראטיב חדש מהיומיים האחרונים שמנסים להוכיח של"הרשת החברתית", למעשה, יש סיכוי טוב מאוד בכל זאת כן לזכות. הכל נהיה כל כך מבלבל. קחו למשל את ההימורים של סקוט פיינברג: הוא מהמר על ג'פרי ראש ולא על כריסטיאן בייל כשחקן משנה. מה שאומר, שזה יהיה טקס רב הפתעות. עכשיו רק מעניין אם אלה יהיו הפתעות משמחות.

=================

בסוף השבוע האחרון חולקו כמה פרסים זוטרים: איגוד העורכים העניק את פרס העריכה לסרט עלילתי ל"הרשת החברתית" ולסרט תיעודי ל"היציאה דרך חנות המזכרות" של בנקסי. איגוד עורכי הסאונד העניק פרס ל"אומץ אמיתי". ההיעדרות של "נאום המלך" מהפרסים הטכניים האלה גרמה לכמה חוזי אוסקר לתהות האם זה אומר שהרוח יצאה ממפרשיו של "נאום המלך". נשאלת השאלה האם הרוח יצאה ממפרשם של מצביעי האוסקר ששלחו את טופס הבחירה שלהם לפני שבוע.

ואגב, עם ענייני סאונד זה מה שמדליק אתכם בקולנוע (ובאוסקרים) הטו אוזן לאתר הזה, שמרכז דיווחים מקיפים עד מאוד על כל צוותי הסאונד – עורכים, מיקסרים, ואנשי בום – של הסרטים המועמדים לאוסקר בקטגוריה.

ומתוכו, הנה שיחה עם אנשי הסאונד של "אומץ אמיתי", שזכו שלשום בפרס מטעם הגילדה שלהם. לכאורה, זה דיון איזוטרי מדי אפילו בשבילי, אבל יש בו עניין ראוי לתשומת לב: סקיפ ליווסי, הברנש משמאל מבין השלושה, עובד רצוף על כל הסרטים של האחים מאז "רציחות פשוטות". ויותר מזה: הוא האיש ששידך בין האחים ובין קרטר בורוול, שהלחין כמעט את כל סרטיהם.

==================

ג'יימס פרנקו, אחד משני מנחי האוסקר, החליט להשיק חשבון טוויטר. ולפני כמה שבועות הוא שוחח בסקייפ עם ג'אד אפטאו שייתן לו עצות איך להנחות את האוסקר. הסרטון, שהוקרן בטקס פרסי גילדת המפיקים שהנחה אפטאו, עלה השבוע ל"Funny Or Die".

==================

אוקיי, כולם מתחילים להתכונן לאוסקרים. מוכנים? שימו לב לאירועים הבאים.

א.

הערב ב-21:00 בפאב הקוזה נוסטרה ברחוב נחלת בנימין 10 בתל אביב ירצה אבנר שביט על קטגוריית השיר באוסקרים. פעם זו היתה קטגוריית הבית של סרטי האנימציה המוזיקליים של דיסני, ואז זכה שם אמינם. מי יזכה השנה? האמת, עוד קטגוריה לא פשוטה (נעיין בה בימים הקרובים).

ב.

ביום ראשון הקרוב אני ואנשי המכללה הישראלית לאנימציה נאחד כוחות ונגיש לכם את "טקס האוסקר האלטרנטיבי". זה מרתון עצום מידות מ-19:00 ועד 7:00 למחרת שיתקיים באולם ההקרנות של המכללה ברחוב הארבעה 4 בתל אביב. זה מתחיל עם הרצאה שלי שכותרתה "למי בכלל אכפת מהאוסקרים?", ימשיך בהרצאתה של טל לוטן, אנימטורית וממנהלי המכללה, שתסקור את מועמדי האנימציה לאוסקר, מנקודת מבט של אנימטורית שגם יודעת (ומדגימה) איך הסרטים האלה נעשו. ואז תוכלו להמר על הזוכים (ויש גם פרס די שווה), ואז צפייה משותפת על מסך גדול, כולל הערות ביניים, בטקס עצמו. בשלב הזה אני כבר אתחיל את הלייב בלוג שלי במקביל, כך שאם אתם מגיעים, אל תשכחו להביא לפטופ, כדי לגלוש ברשת האלחוטית של המכללה ולהשתתף בלייב-בלוג גם כאן. הנה כל הפרטים.

ג.

לכבוד האוסקרים מקדיש ערוץ 8 של הוט את ימי השידור השבוע (התחיל אתמול, למעשה) לסרטי תעודה על קולנוע. הכי חשוב: אל תחמיצו את "עשור תחת השפעה" מ-2003, שמרכז את כל הבמאים והשחקנים גדולים מהסבנטיז שידברו על המהפכה הקולנועית שהתחוללה בהוליווד באותן שנים. טד דמי ("בחורות יפות") התחיל את העבודה על הסרט, אבל אז ב-2002 מת במפתיע מדום לב (עקב שימוש בקוקאין), ואת העבודה המשיך במקומו התסריטאי הנפלא ריצ'רד לגראוונז ("פישר קינג").

ד.

ועוד בהוט: ביום ראשון בערב הם ישדרו את "שיני כלב" (Dogtooth) בבכורה בערוצי הסרטים. הסרט היווני מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר ולא הוקרן בשום מסגרת קולנועית בארץ (הוא היה זמין עד כה לצפייה בערוץ ה-VOD של האוזן השלישית). אגב, אין לו באמת סיכוי לזכות. אבל הוא בהחלט אחד הסרטים הכי מדוברים בסצינת הפסטיבלים השנה. תזכורת: בשנה שעברה הבכורה הישראלית של "מטען הכאב" היתה ביס (לפני שקולנוע לב קנה את הסרט להפצה), כך שמזל שיש את ערוצי הסרטים בכבלים ובלוויין שמצילים אותנו מהזנחת המפיצים.

סרט יפה, "בלו ולנטיין". ולא, אל תבלבלו עם התקליט של טום ווייטס. ובכלל, הסרט הזה הוא קצת כמו בלדת רוקנרול מחוספסת. הוא יוצא בסוף השבוע בארץ. הנה הביקורת שלי עליו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 16.2.2011

אם מישהו כאן קורא את הטקסטים האלה בקביעות יתכן והוא כבר הבחין בהעדפות הטעם שלי. באופן כללי זה הולך ככה: אם זה סרט עם תסריט מושחז ומדויק, רצוי עם הרבה הומור (וחלליות), וצילום מושקע, יש סיכוי שאהיה בעדו. אם זה סרט מחוספס מאוד, עם צילום כעור וסיטואציות שמנסות להיראות "מהחיים", יש סיכוי שהסרט יעצבן אותי. אני מעדיף שהחיים ישארו מוסתרים בקולנוע. אני גם מאמין שהאמיתות הגדולות ביותר באמנות – או לפחות האמיתות שהכי מדברות אלי – הן אלה שמגיעות מוסתרות היטב מתחת לעלילה שנדמה שאינה קשורה כלל ל"חיים", אלא יותר לפנטזיה. על פי קווי המתאר הכלליים האלה, הייתי צריך די לשנוא את "בלו ולנטיין" – סרט שהשחקנים בו מרבים לאלתר, הצילום דל תקציב, והגישה לחיים מרירה למדי.

אז איך קרה שחיבבתי את "בלו ולנטיין"? יש כמה סיבות. ראשית, פתיחת הסרט. דקות ארוכות בפתיחת הסרט אנחנו מלווים את החיים של דין ושל סינדי, זוג נשוי, ונוצר שם משולש רומנטי של ממש: הוא והיא והמצלמה. בזכות משחק עדין וטבעי של ראיין גוסלינג ומישל וויליאמס (המועמדת לאוסקר על תפקידה בסרט) והצילום הנפלא של אנדריי פארח (צלם אמריקאי ממוצא אוקריאני/הודי שהוא גם הצלם הקבוע של ריאן פלק בסרטיו, מאז "חצי נלסון", גם הוא סרט עצמאי עם ריאן גוסלינג). בכל סצינה, פארח מנסה להעביר את הרגש באמצעות תנועה ותאורה. בפתיחה, בשלב שבו הכל עדיין בסדר ואנחנו חוזים בפורטרט כמעט פסטורלי של חיי משפחה וקשר בין אב, אם ובתם, השימוש של פארח באור השמש יוצר תחושה חמימה ועדינה של צילומי מגזין. בהמשך הצבעוניות תשתנה, וגם כמות הרעידות. וגם הקשר יתחיל להתערער.

"בלו ולנטיין" של דרק סיאנפראנס, במאי שמגיע מעולם הקולנוע הניסיוני, נע על שני צירי זמן. ההווה של הסרט מתעד את רגעי המשבר בחיי הנישואים של זוג פוטוגני מאוד. אבל אחרי שלמדנו להכיר אותם, אחנו חוזרים אחורה בזמן אל הרגע שבו הם הכירו. כל מה שמתערער בהווה, נעוץ במה שקרה בעבר. ולמרות שאני נוטה לסלוד מסרטים בהם הבמאי מאפשר לשחקניו לאלתר, אני חייב להגיד שהבילוי המשותף במחיצת וויליאמס וגוסלינג היה ברובו נעים מאוד, וגם צורב. מדובר בשני שחקנים כריזמטיים, שלא מביכים כשהם מנסים לייצר רגעי ספונטניות לא כתובים.

אבל כאן גם מגיעים רגעי החולשה: כי בחצי השני של הסרט, כשכל הברגים בזוגיות מתחילים להתרופף והרגיסטרים בקולם של בני הזוג מתחיל לעלות, קשה שלא להתחיל ולהפנות מבט הצידה במבוכה, כאילו נקלענו לסלון ביתם של זוג חברים שמתחילים לריב ולהציק זה לזו מול עינינו. כאן הסרט קורס חזרה אל מחוזות הריאליזם, מוותר על פיוט, ונותן לשחקניו להיות קולניים. הם נותרים אמינים, אבל החוויה מתחילה להיות לא נעימה.

אבל סיאנפראנס עושה גם מהלך מעניין. הוא מציג את רוב הסרט מנקודת מבטה של האשה, זו שיש לה חלומות ולב רחב, והגבר תמיד נראה לנו קצת בטלן ועצלן יותר. אבל ככל שהסרט נמשך אנחנו מתחילים להבין שזו דווקא הדמות הנשית שעשויה להיות החוליה החלשה בקשר הזה ודווקא הוא רומנטיקן חסר תקנה (ומי יודע, אולי הבמאי סוגר כאן חשבונות עם בנות הזוג שלו. האם זה רלוונטי להזכיר בשלב הזה שהבמאי והשחקן הראשי שלו נורא דומים זה לזה?). ולרגעים הדמות שלה (וגם מדי פעם שלו) מתחילה לעלות לנו על העצבים. ניסיתי ללכת עם זה, להבין שלשם כולם חותרים, להראות לנו איך אנשים שכה חיבבנו לפני רגע, מגיעים למצב שבו הם עולים זה על עצבי זו, ובכל זאת, זה המקום שבו התגעגעתי לעידון של הפתיחה. אבל גם אם בסוף גם לנו קצת מתחשק להטיח בהם חפצים, "בלו ולנטיין" נותר אחד הפורטרטים העצובים ביותר על התפוררותה של זוגיות, לפחות מאז החומצה הקולנועית של "חלון פנורמי".

נ.ב:

זו היתה שנה לא רעה לסקס במקלחת עבור ריאן גוסלינג. תחילה הוא עשה את זה עם קירסטן דאנסט ב"כל הדברים הטובים", ועכשיו עם מישל וויליאמס ב"בלו ולנטיין". אגב, הסקס ב"בלו ולנטיין" – ובייחוד סצינה של סקס אוראלי – גרם ל-MPAA, גוף הפיקוח האמריקאי על סרטי הקולנוע מטעם האולפנים, להעניק לסרט סיווג למבוגרים בלבד, ורק אחרי ערעור של מפיץ הסרט, הסיווג המחמיר בוטל והוחלף בסיווג מתון יותר.

פינת הווידוי המביך: על "לאטמה" שמעתי לראשונה רק לפני כעשרה ימים, למרות שהאתר הסאטירי ומהדורת החדשות שלו קיימים כבר יותר משנתיים. אופס. הצתה מאוחרת. הערב הם יקבלו בבית סוקולוב את הפרס הישראלי לביקורת התקשורת (העיתונאים חאלד אבו טעמה ונחמיה שטרסלר יקבלו גם פרסים). לפני הכל, צפו במהדורה הזאת שלהם מנובמבר 2009 בו הם עושים חיקוי של לונדון וקירשנבאום (או "רוזנקרנץ וגילדנשטרן") שפשוט הפיל אותי מצחוק:

הבעיה עם לאטמה היא שהם מגדירים את עצמם במוצהר "סאטירה ימנית". טעות. סאטירה אמיתית אמורה להיות עיוורת לצבעי השלטון ולמצוא נקודות תורפה בכל מנגנוני הכוח, בין אם כותבי הסאטירה תומכים בהם או אם הם מתנגדים להם. היו כאלה, למשל, שחשבו שה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט תיכנס לקומה סאטירית מרגע עליית אובמה לשלטון, שכן איך יכולה תוכנית המזוהה עם המפלגה הדמוקרטית – ושיש כאלה שאפילו נתנו לה קרדיט לנצחונו של אובמה בבחירות – לתפקד כסאטירה כשמושא הערצתה הוא עכשיו בשלטון? אבל מתברר שה"דיילי שואו" מצליחה להמשיך לשגשג גם כעת. גם כי הימין האמריקאי לא נכנס לתרדמת, וגם כי אובמה עצמו עושה מספיק שטויות וזיגזים, ומצליח לא תמיד לעמוד בהבטחות שהבטיח, כדי שהם – דווקא הם – יוכלו לעקוץ אותו.

וממול "הדיילי שואו" ניצב סטיבן קולבר. "קולבר ריפור" היא קודם כל תוכנית פארודית על שלל תוכניות הפרשנות, המזוהות לרוב עם הימין האמריקאי (בפוקס ניוז, למשל). ואכן, הדמות שעטה על עצמו קולבר עוד מימיו אצל ג'ון סטיוארט הוא של פרשן שמרני שאומר "הן!" לכל הצעות הרפובליקנים: המשך המלחמה, צמצום חופש הפרט וזכויות האדם, העמקת הפערים החברתיים בין העשירים לעניים, צמצום הרגולציה לטובת האליטה הכלכלית, התעלמות ממשברים אקולוגיים. מתוך דבריו וטעמיו אנחנו אמורים להבין את האירוניה של ההפוך-על-הפוך שמבהירה לנו למה רעיונות כאלה הם בעצם הרסניים, ולא מועילים. אבל מי שאוזנו אטומה לאירוניה עשוי לקבל את דבריו כמשמעם.

התוכנית השבועית "לאטמה" מגיעה מהמקום שבו היא מרגישה שהשמאל שולט בתקשורת ומהסה כל שיח שמזוהה עם הצד הימני של המפה. אני, שמגדיר את עצמי "איש שמאל", לא רואה שום זכר ל"שמאל" בתקשורת הישראלית. כן, יש בתקשורת הישראלית שנאה מובנית למתנחלים ולדתיים (התקשורת מניחה שמתנחלים ודתיים הם ממילא היינו הך), אבל בכך מסתיימת תפיסת עולמה ה"שמאלנית". אתם לא תצליחו בחיים לשכנע אותי שעיתון שכותב בו ארי שביט הוא עיתון שמאלי. ומתוך תפיסת העולם הזאת "השמאל שולט בתקשורת", הם משגרים חצים של "ההפך": הם מטווחים כל מה שמזוהה עם השמאל. לעיתים זה נורא מצחיק פשוט כי הם קולעים בול. לעיתים זה מביך. מצד שני, ככה זה בדיוק גם ב"ארץ נהדרת". בתור תוכנית שאמורה להיות "סאטירה שמאלית" (היא לא), גם שם יש בדיחות פוליטיות מצחיקות מאוד, וכאלה שלא. האמת היא שאם מתבוננים ב"ארץ נהדרת" בשימת לב, מזהים שהדבר הכי טוב שבתוכנית זה האופן החד והמדויק שבו התוכנית מתארת לא את השיח הפוליטי בארץ, אלא את השיח העממי, את מה שמעסיק את ה"האדם הקטן", וזו – למעשה – סאטירה פוליטית מבריקה שאנשי לאטמה אמורים להצדיע לה ולנשק אותה כי עולה ממנה שהאנשים המזוהים עם השמאל מתעסקים בדברים הכי זניחים, ריקניים, וחסרי חשיבות (לכן הדמות הגאונית של קשת, בביצוע המופלא של שני כהן – שחקנית שנהייתי מודע לגאוניות הקומית שלה רק בשבועות האחרונים. כן, הכל אצלי באיחור היום – היא למעשה סאטירה פוליטית בעיניי, כי בכך העם שלנו, "הציבור" שלנו, עוסק, בכל מה שמעסיק את קשת, ולא בזכויות אדם ושיוויון וצדק וחיים ערכיים). בנקודה הזאת, למעשה, ההומור של לאטמה ושל "ארץ נהדרת" נפגש.

המקום בו לאטמה עושים עבודה נפלאה הוא באמת בביקןרת התקשורת, בסאטירה המאירה את הבאגים במובנים של התקשורת עצמה. הסאטירה הנ"ל על לונדון וקירשנבאום היא דוגמה מצוינת לכך. וכך גם הסאטירה המצוינת על "עובדה" של אילנה דיין, שהופכת בידי לאטמה ל"עוותה". יותר משזו סאטירה על "עובדה", יש כאן רעיון מבריק למדי על הקשר שבין ראשי מערכות התקשורת ובין הקהל שלהם (זו המהדורה המלאה. יש שם כמה בדיחות מצוינות, וכמה מעוררות צמרמורת, הקטע על "עובדה" מגיעה אחרי שתי דקות):

זה מעולה. בעיקר כי הקטע שם את האצבע על נקודה נורא מדויקת בתקשורת הישראלית: עורכי העיתונים ומהדורות החדשות לא באמת עורכים את המהדורה עבור הקהל, אלא עבור המתחרים. בכל פעם שאתם רואים עיתון אחד רץ לפרסם ראיון חפוז ביום חמישי כי נודע לו שלעיתון המתחרה יש ראיון עם אותו אדם ביום שישי דעו שלא עליכם, הקוראים, חשב העורך, אלא רק על המבט בעיניו של העורך המתחרה שיראה את שער העיתון ויקפוץ לו וריד במצח מעצבים. בעולם כזה, הציבור אכן הופך ליישות בלתי קיימת עבור העתונאים (מצד שני, יש כאן לא מעט פרדוקסים. כי אותם עיתונים גם לא נמנעים להתחנף לקוראיהם, ולהימנע מכל דיון מעמיק או כל ניסיון להשפיע או לחנך. ומצד שני-של-השני, למה אותו "ציבור" ממשיך לצרוך את אותם כלי תקשורת שלכאורה לא מייצגים אותו? אליבא ד"לאטמה" "עובדה" ו"וואלה" היו צריכים להיות בעלי רייטינג זניח אם הם כה מנותקים).

הנה עוד מהדורה מצוינת, מלפני שנתיים בדיוק, 19 בינואר 2009, ימי ההפגנות הקודמות באירן:

מי שאחראי על התכנים בלאטמה הוא טל גלעד, שכתב בעבר גם ב"החרצופים" וב"זהו זה" (שנים הייתי בטוח שזה שם בדוי של ארז טל ואברי גלעד, מתברר שזה איש אמיתי). והשורה התחתונה בעינה: בכל פעם שאנשי לאטמה מנסים לרצות את הספונסרים שלהם שדורשים מסרים ימניים, זה לא מצחיק. אבל בכל פעם שהם מנגחים את כל מה שנחשב פוליטיקלי קורקט ובועטים כלפי מעלה – כלפי מעלה זה גם לכיוון התקשורת עתירת הרייטינג וגם השלטון תאב הכוח – יש שם הברקות. ואגב, אני יכול להציע: אפשר לצחוק על ביבי ועדיין להישאר "ימניים". ביבי לא טוב גם לימנים, אין לכם סיבה להגן עליו מפני סאטירה. ביבי הוא פאנץ' ליין משובח לבדיחות, דווקא מצד אנשים שהצביעו עבורו. תלמדו מג'ון סטיוארט. וכך או כך, יש לכם מעריץ חדש. גם אם אתם עושים לי צמרמורת לפחות שלוש פעמים בכל מהדורה.

=================

ואגב, זה ממש דפוק שאין ערוץ רשמי של "ארץ נהדרת" ביו-טיוב, שמציג מדי מוצאי שבת את מיטב הקטעים מיום שישי. זה יכול להפוך לחומר ויראלי משובח. ראו, למשל, מה קורה כל יום ראשון בבלוגיה האמריקאית עם מערכוני "סאטרדיי נייט לייב" מהלילה שלפני. די לדיקטטורה של "מאקו"!

אבל אחרי חיטוט אינטרנטי קצר מצאתי את זה: זה המערכון של "ארץ נהדרת" שהכי הצחיק אותי בשבועות האחרונית. הוא גאוני בעיניי. והוא גם סאטירה פוליטית מעולה (ומבוימת נפלא), מהסוג שגם בלאטמה אמורים לחתום עליו בשתי ידיים:

זוכרים שלפני כמה ימים תהיתי מתי ואיך נזכה לראות גם בפסטיבל ירושלים את סרטי התלת מימד של ורנר הרצוג של וים ונדרס שהוקרנו השנה בברלין? ובכן, מסתבר שיש איך: קולנוע לב סמדר הירושלמי, אחד המוקדים הבולטים של פסטיבל ירושלים, הפך לקולנוע דיגיטלי/תלת מימדי לפני כעשרה ימים, לקראת בכורת "סאנקטום". כלומר, אם יובאו הסרטים של ונדרס ושל הרצוג לפסטיבלך ירושלים, יהיה איפה להקרין אותם. עכשיו רק צריך לדאוג שהסרטים יגיעו (אבל בגלל שליה ון ליר קיבלה בברלין אות הוקרה על מפעל חייה, נראה לי שהגיוני שזה יקרה, לא?).

==================

זוכרים שבשנתיים הראשונות לחיי הבלוג הזה אחת למה שבועות העליתי כאן חצי שעה מתוך השיחות של אלפרד היצ'קוק ופרנסואה טריפו? בסך הכל, 25 הקלטות שהכילו 12 שעות. אני העליתי לבלוג בעקבות הבלוג של טום סוטפן, שמצא את ההקלטות בשידור רדיו צרפתי והעלה אותן אצלו. אלא שלמרבה הצער הקבצים אצל סוטפן כבר לא קיימים והלינקים לא פעילים. אך אל יאוש: מישהו שמר אצלו את הקבצים והעלה אותם מחדש בדף אחד נוח לשימוש המרכז את כל 25 הפרקים. טריפו והיצ'קוק שוחחו ב-1962 ומתוך השיחות האלה נוצר "היצ'קוק/טריפו", אחד הספרים הגדולים ביותר על קולנוע שכל סינפיל חייב לקרוא.

====================

זוכרים שלפני כמה ימים העליתי סרטוני וידיאו מטעם "הרשת החברתית" ו"מכאן והלאה", שמכוונים באופן ישיר למדי לחברי האקדמיה כדי להזכיר להם כמה עבודה קשה הושקעה בסרטים, וכדי לשכנע אותם להצביע עבורם לאוסקר (בימוי במקרה של "הרשת", אפקטים במקרה של "מכאן והלאה"). ובכן, יש עוד:

א.

הנה סרטון מטעם הקמפיין לבחירת נטלי פורטמן לשחקנית השנה באוסקר, המסביר למצביעי האקדמיה עד כמה קשה עבדה פורטמן על תפקידה (ומכיוון שקמפיין בוטה מדי עשוי להרתיע את המצביעים, ואף לעורר סוגיות מעוררות מחלוקת בענייני אתיקה, שיסיחו את הדעת מהשחקנית עצמה, הסרטונים כמובן מוצגים כאילו הם סרטונים ויראליים המיועדים לקהל הרחב ולאו דווקא למצביעי האוסקר, אבל תזמון ההעלאה שלהם די ברור):

ב.

והנה סרטון מטעם פיקסאר שמראה איך הם עשו שוט אחד בודד מתוך "יום ולילה", המועמד בקטגוריית סרט האנימציה הקצר. גם כאן הסאבטקסט ברור: זה נראה לכם קליל ופשוט, אבל זה בעצם נורא-נורא מסובך.

ההצבעה לאוסקרים ננעלת מחרתיים, יום שלישי, ב-17:00 שעון לוס אנג'לס. ופיטר האמונד מדווח על מאמצי הקמפיין של כמה מהאולפנים להשיג את אחרוני המצביעים ואת המצב המאוד צמוד בכמה מהקטגוריות.

================

רק היום הפנמתי: דיוויד קרוננברג עובד על סרט על פי ספר של דון דלילו ופול תומס אנדרסון מתחיל לעבוד על סרט על פי ספר של תומס פינצ'ון. בשני המקרים הבמאים בעצמם מעבדים את הספר לסריט. שניים מהבמאים הגדולים, המקוריים וחסרי הפשרות ביותר של ימינו, מעבדים שניים מהסופרים הגדולים, המקוריים וחסרי הפשרות של ימיו. אושר.

פרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין חולק לפני שעה קלה לסרט האירני "נאדר וסימין, פרידה" שביים אסגר פרהדי. הסרט סחף פרסים גם בקטגוריית השחקנית (שהוענק במשותף לכל השחקניות בסרט) ובקטגוריית השחקן (שהוענק במשותף לכל השחקנים בסרט). הסרט זכה גם בפרס מטעם חבר שופטים האקומני (אנשי כמורה הבוחרים בסרט שמציג ערכים הומאניים).

פרס חבר השופטים הלך ל"הסוס מטורינו" סרטו החדש של בלה טאר (הפה שלי מרייר רק מהמחשבה שלבלה טאר, מאלילי הקולנוע שלי, יש סרט חדש). הסרט גם זכה בפרס פיפרסקי מטעם חבר השופטים של איגוד מבקרי הקולנוע (ברור).

הנה כל שאר הפרסים של חבר השופטים הרשמי של הפסטיבל, שהכיל בין השאר את איזבלה רוסליני ואת גאי מאדין.

עוד פרסים שחולקו ביממה האחרונה בברלין:

פרס סרט הבכורה – פרס חדש בפסטיבל המקביל ל"מצלמת הזהב" בפסטיבל הקאן, שמוענק השנה בפעם השלישית – הוענק לסרט "על הקרח" שביים אנדרו מקליין. בחבר השופטים ישבו הסופר והמוזיקאי הישראלי אסף גברון, הדוקומנטריסטית הישראלית/מקוראית/אמריקאית מישל אוחיון והמפיקה הגרמניה בטינה ברוקמפר.

פרס הסרט הקצר – שבחבר השופטים שלו ישב רנן שור – הוענק ל"דיג לילי" של פארק צ'אן-ווק, סרט בן חצי שעה שכבר עשה כותרות כשויג כסרט העלילתי הראשון שצולם כולו באייפון 4. עכשיו הוא גם קיבל תיוג איכותי, ולא רק כגחמה טכנולוגית.

בתחרות "דורות" לסרטי ילדים ונוער זכה "מבול" של גיא נתיב (על פי תסריט של נעה הרצברג) בציון לשבח מטעם חבר השופטים של הילדים. הסרט "על הקרח", שזכה בפרס סרט הבכורה לעיל, קיבל את דוב הבדולח מטעם חבר השופטים של בני הנוער (בני 14 פלוס).

חבר השופטים האקומני, המייצגים את מחלקות הקולנוע של הכנסיה הפרוטסטנטית והכניסה הקתולית (והמעניקים פרס לסרט המייצג את הגוספלים הנוצריים או שמציג ברגישות ערכים ספיריטואליים, אנושיים או חברתיים), העניק את פרס בסך 2,500 יורו לסרט ממסגרת הפנורמה לסרט הישראלי "לא רואים עליך" של מיכל אביעד, עם יבגניה דודינה ורונית אלקבץ.

יהונתן סגל, אמש בפסטיבל ברלין

ובכן, בהמשך למה שכתבתי אתמול: נראה ש"אודם" של יהונתן סגל הצליח לצאת מהקרנת הבכורה העולמית בברלין כשהוא מתחמק מכל מחלוקת אמיתית. ואף זוכה לכמה מילים יפות ומפרגנות מכמה מבקרים. זאת לפחות עד שיאיר לפיד יצפה בסרט. ב"הוליווד ריפורטר" אהבו את הסרט, ובמיוחד שיבחו את מורן רוזנבלט, שמגלמת את הדמות של נטלי עטיה בצעירותה. הם מדגישים שהסרט הוא יותר דרמה אנושית מאשר דרמה פוליטית (ומציגים את יהונתן סגל כבמאי קנדי).

לעומת זאת, ב"וראייטי" לא חיבבו את הסרט. הטענה היא שלמרות שתי סצינות אפקטיביות, שאר הסרט תיאטרלי מדי והסיום קצת עקום (אותו סיום שב"הוליווד ריפורטר" חשבו שהוא מספק מאוד).

גם ב"וראייטי" וגם ב"הוליווד ריפורטר" לא מודעים למחלוקת שהסרט עורר בישראל, בעקבות המאמר ההוא של יאיר לפיד שנכתב כשהסרט עדיין היה בצילומים. היחיד מבין המבקרים שבוחן את הסרט בקונטקסט הזה הוא דן פיינרו שכותב ל"סקרין דיילי". פיינרו, אני מתרשם, די חיבב את הסרט. הוא מכנה את הכתיבה "דחוסה" ואת המשחק "רגיש". אבל פיינרו מודע לכך שהסרט יעורר מחלוקות בישראל, הן מצד הפלסטינאים (שיימחו נגד הצגתן של שתי נערות פלסטינאיות כמתירניות מבחינה מינית), והן מצד הישראלים (שיתרעמו נגד הצגתו של חייל ישראלי כאנס). הנקודה הזאת לא עלתה בדעתם של המבקרים האמריקאים. פיינרו מעדכן את קוראיו במה שקרה עם הסרט לפני שנה, כשהתקשורת ניסתה להציג את זה כאילו הסרט יוצר קישור בין כיבוש הישראלי בגדה המערבית ובין מחנות הריכוז, אבל הוא מעדכן: "להאשמות האלה אין שום ביסוס, ושום דבר בסרט הגמור לא מצדיק את התגובות הקיצוניות שעצרו את הפקתו לתקופה ממושכת".

לעומת זאת, אורי קליין ב"הארץ", בדיווח קצר לעמודי החדשות, נשמע פחות נלהב מהסרט. "התוצאה – בלשון המעטה – לא תמיד בהירה וברורה דיה", הוא כותב. אך הוא לא כותב דבר האם יש קשר בין ההאשמות שהסרט הואשם בהן לפני שנה ובין התוצאה הסופית.

נטלי עטיה וקלרה חורי, אמש בברלין

פורסם ב"פנאי פלוס", 16.2.2011

אהבתי העצומה והעקבית לסרטי האחים כהן כבר תועדה היטב בדפים אלה בשנים האחרונות, בזכות העובדה שהאחים נמצאים באחרונה בשוונג יצירתי מופלא, שהביא לנו מהם להביא ארבעה סרטים בארבע שנים. אבל דומני ש"אומץ אמיתי", סרטם החדש וה-15 במספר, הוא סרטם המושלם ביותר זה שנים. למעשה, ממש כמו "צומת מילר" זה לא רק סרט ז'אנר מושלם, שמשלב מתח מורט עצבים עם הומור אירוני וניחוחות אבסורד, אלא יצירה שבמידה רבה גם בוחנת את עצם מהות הז'אנר שבו היא פועלת. כך שההנאה מ"אומץ אמיתי" היא דו צדדית: מצד אחד, זהו אולי אחד הסרטים הכי נגישים של האחים אי פעם, בוודאי מאז "פארגו". הפעם איו סופים פתוחים ולא פתורים שמשאירים מקום להרהור פילוסופי (ולדיונים מתוסכלים מצד צופים שלא ממש אוהבים את הסופים שלהם עמומים ומיסתוריים), והסרט מתפקד היטב כסרט מרדף, עם לא מעט הומור וגם רגש וגאולה. ולראייה, הוא הצליח להפוך לסרט הכי קופתי של האחים כהן אי פעם (באמריקה). מצד שני, כפי שלמדנו לצפות מהאחים כהן, זהו סרט חכם בצורה יוצאת דופן, ששלל המשמעויות שהוא נושא בקרבו הופך את "אומץ אמיתי" לסרט שהוא הרבה יותר מסתם "מהנה".

אבל יש כאן עניין מעניין. ב-25 שנות קריירה האחים כהן יצרו לעצמם מוניטין של יוצרים מקוריים מאוד, שכותבים ומביימים בעצמם את החומרים שהם עצמם ממציאים. והנה, בעשור האחרון הם ביימו לראשונה רימייק ("להרוג את הליידי"), עיבוד לספר ("ארץ קשוחה") ועכשיו עיבוד לספר שהוא גם רימייק ("אומץ אמיתי" מבוסס על ספר בשם זה מאת צ'רלס פורטיס שכבר עובד לסרט ב-1969*). המהלכים האלה – לצד האוסקרים, העבודה עם כוכבי קולנוע וההצלחה המסחרית – גרמו ללא מעט עיתונאים לנסח את הנראטיב החדש לפיו האחים כהן התמזגו לתוך המיינסטרים. ובכן, האמנם?

בשאלה "האמנם?" אני לאו דווקא טוען שהאחים כהן אינם חלק מהמיינסטרים, ם בוודאי הפכו למותג מפורסם למדי, ממש כמו "סקורסזי" או "ספילברג" או "היצ'קוק" (אם כי, "יהודי טוב" – סרטם הקודם – הוא לא מיינסטרים, לא משנה איך תסובבו אותו), אלא אני מנסה לכפור בטענה שהאחים כהן ביצעו איזשהו מהלך. מה שקרה בפועל הוא שהם, מצידם, אף פעם לא באמת התנכרו למיינסטרים. כל סרטיהם היו נגזרות של יצירות הוליוודיות מבוססות. האחים כהן חיים ונושמים בתוך הז'אנרים הכי קאנוניים. וכך, למרות שהם ביימו רק שלושה עיבודים רשמיים, למעשה רוב מובהק של סרטיהם היה עיבוד, אבל לא עיבוד רשמי, ליצירה אחרת. נקרא לזה "פראפרזה". "רציחות פשוטות", "צומת מילר", "אחי, איפה אתה" הן הדוגמאות הכי מובהקות לכך: פראפרזות על יצירות קולנועיות וספרותיות מפורסמות ומשפיעות, ללא קרדיט מפורש. פעם פשוט קראו לחדוות הציטוטים והמחוות הזאת "פוסט מודרניזם". ומה שקרה הוא שבמשך 25 שנה (וקצת) אלה לא האחים כהן שזזו, אלא המיינסטרים. שימו את "אומץ אמיתי" לצד "צומת מילר" לצד "אחי איפה אתה" לצד "ארץ קשוחה" לצד "ביג לבובסקי" לצד "פארגו" ותגלו דבר מדהים: האחים כהן לא זזו מילימטר. במקום זאת, הם הזיזו את כולנו אליהם. לשפה שלהם, להומור שלהם, למבטאים שלהם, לזוויות הצילום התמיד-מפתיעות שלהם, למצב של פליאה תמידית שסרטיהם גורמים לנו לחוש.

וכעת, יש לנו את הכלים להעמיק בסרטיהם עוד יותר לעומק. ראשית, מבחינה סגנונית. יש לציין דבר מעניין: "אומץ אמיתי" שלהם אינו כה שונה מ"אומץ אמיתי" הקודם מ-1969, אותו ביים במאי המערבונים השגרתי למדי הנרי האתאוויי. כמה מהסצינות זהות. אז מה יש בסרט של האחים כהן שהופך אותו לכה מיוחד, להבדיל מהגרסה הדי פשוטה – והדי מיושנת – של המקור? זו נקודה מעניינת לחקור, כי זו פעם שניה השנה, אחרי "תן לי להיכנס", שסרט אמריקאי הוא רימייק של סרט אחר, ולמרות שהוא נראה זהה למקור, עדיין יש בו כמה אלמנטים סגנוניים – זווית צילום אחרת, הידוק של דמות, שימוש במוזיקה – שהופך את הרימייק לגרסה משודרגת מאוד, ועמוקה הרבה יותר, של המקור.

שנית, מבחינת התוכן והמסר. האחים כהן תמיד עסקו במיתולוגיות. לכן הם כה נמשכים לז'אנרים הכי בסיסיים – המערבון, הפילם נואר, סרט הגנגסטרים, המותחן הבלשי – כי הם-הם המיתולוגיות שהוליווד מייצרת להיסטוריה האמריקאית. "אחי, איפה אתה" היה מיתולוגיה יוונית בתחפושת אמריקאית, "יהודי טוב" היה חיפוש אחר מיתולוגיה יהודית. "אומץ אמיתי" הוא כבר עירבוב של כל מיתוס אפשרי: מהתורה דרך יוון העתיקה ועד המערב הפרוע. סרטיהם של האחים כהן, המתובלים באבסורד קיומי נצחי, תמיד עסקו באי-היגיון של החיים ובתהיה האם אנחנו חיים חיים רנדומליים או חיים מושגחים (בין אם זו השגחתו של בורא, או של תסריטאי). "יהודי טוב" הכניס את אלוהים לתמונה בשמו (למעשה, גם "ביג לבובסקי" עוד קודם), והוא נשאר להסתובב בשמו גם ב"אומץ אמיתי". האחים כהן הם אולי אתאיסטיים, אבל הדמויות שלהם מאמינות, מה שגורם לם עונג קצת להתעלל בהם, ממש כפי שבורא יכול לבחון, לאתגר ולסובב את ברואיו.

אני מעריץ את האחים כהן על האופן שבו הם משתמשים במצלמה ובמוזיקה, הם תמיד נורא שנונים בבחירות הסגנוניות שלהם, אבל בסופו של דבר אחת הסיבות שאני הכי מעריץ אותם היא בגלל התסריטים שלהם. ב"אומץ אמיתי" סוף סוף קלטתי למה: כמו בילי וויילדר, אולי גדול תסריטאי הוליווד אי פעם, הם יודעים איך לזרוק אותנו לתוך הסרט תוך שניה. וכך, במקום תקציר של "אומץ אמיתי", הנה פשוט תרגום של קריינות הפתיחה של הסרט:

"אנשים לא האמינו שנערה צעירה יכלה לעזוב את הבית ולצאת בחורף לנקום את דם אביה, אבל זה באמת קרה. הייתי בסך הכל בת 14 כשמוג לב בשם טום צ'ייני ירה באבי וגזל ממנו את חייו, את סוסו ושתי מטבעות זהב מקליפורניה שהוא החזיק בכיס מכנסיו. צ'ייני הכניס לעצמו לראש שמרמים אותו והלך לאכסניה להביא את הרובה שלו. כשאבא ניסה להתערב, צ'ייני ירה בו. צ'ייני ברח. הוא היה אפילו יכול ללכת ברגל משם, כי אף אחת בעיר ההיא לא טרח לרדוף אחריו. צ'ייני בטח חשב שהוא יצא מזה נקי, אבל הוא טעה. על כל דבר בעולם הזה צריך לשלם, בדרך זו או אחרת. שום דבר אינו בחינם, מלבד חסדי השם".

בום! טראח! כל הסרט בשתי דקות של קריינות הפתיחה. הילדה שיוצאת לחפש צדק. הרוצח קר הלב. וחסדי השם. וכל זה מגיע רגע אחרי שכותרת הפתיחה של הסרט ציטטה מתוך ספר משלי של שלמה המלך את פסוק א' מפרק כ"ח: "נסו ואין רודף רשע". פרש האבן עזרא את הפסוק כך: "הרשעים ינוסו ואין רשע רודף אותם אבל רודף אותם קול עלה נידף". כלומר, הרשעים – כמו אותו טום צ'ייני – בורחים, גם בלי שמישהו באמת ירדוף אותם, והם מפחדים מכל קול עלה נידף שהם שומעים. זה המצפון שרודף אותם. ואת כל הקריינות הזו אנחנו שומעים כשהמסך חשוך ובהדרגה נחשף אור. בתחילה הוא נראה כמו צלב מואר בכנסיה, אבל אז התמונה מתחדדת ואנחנו מבינים שאותו צלב הוא למעשה סתם חלונות מוארים באותה אכסניה, שמרגלותיה מוטלת גופתו של אבא של מאטי רוס, גיבורת הסיפור, הנערה שתחפש איש חוק עם אומץ אמיתי (פירוש השם האנגלי אינו סתם אומץ, אלא תעוזה, אפילו חוצפה). ובתוך שתי דקות של סרט, גם מבחינת טקסט כתוב, טקסט נאמר, מוזיקה וצילום, אנחנו בעולמה של הילדה: עולם של אמונה בהשגחה, בצדק, בחסד, אבל גם עם ההכרה שהטובים לאו דווקא מנצחים. וכך, למרות האיקונוגרפיה הנוצרית שפותחת וחותמת את הסרט, "אומץ אמיתי" ממשיך את המסע של האחים כהן – מ"ארץ קשוחה" ודרך "יהודי טוב" – בחיפוש אחר משמעות החיים בעולם חסר הגיון.

שוט הפתיחה של "אומץ אמיתי"

=================

הרחבות (חלק שאולי חלקכם יעדיף לקרוא אחרי הצפייה בסרט, למרות שאמנע כאן מספוילרים, הדיון בנקודות האלה יהיה פשוט ברור יותר למי שראה כבר את הסרט):

אני רואה לא מעט ניסיונות של עיתונאים לקטלג את סרטי האחים כהן בדרכים שונות. למשל, קטלוג של כל התסרוקות שהופיעו בסרטיהם. או של כל השפמים. כל זה נובע, אני מניח, מכך שכל מי שצופה בסרטי האחים כהן מרגיש שלמרות שכל סרט הוא לכאורה בז'אנר אחר, עדיין יש משהו עקבי בכל הסרטים, שקשה לשים עליו אצבע מדויקת. אז מסתכלים על התסרוקות. אני רואה את זה בתפיסת העולם הכאוטית והאבסורדית שלהם, ובדמויות האקסצנטריות שהם כה מחבבים. אבל יש עוד דברים.

1. אחרי 15 סרטים אני כמעט בטוח שהדבר שהכי מעניין את האחים בבואם לשבת ולכתוב תסריט חדש זו השפה. עזבו את הכשרון שלהם למבנה, לדרמה ולסיטואציה, האחים כהן כותבים תסריטים כמו בלשנים. יותר מזה: הם כותבים תסריטים כמו ארכיאולוגים של שפה. ההיקסמות שלהם מאוצר מילים של חברות ושל תקופות מסעירה לי את האוזן ואת המוח. מהבחינה הזאת, רוב "אומץ אמיתי" קל לפיענוח ממש כמו הפתיחה באידיש של "יהודי טוב". כלומר, בקושי. הז'רגון והמבטא של ג'ף ברידג'ס ב"אומץ אמיתי" הופכים אותו לדמות ציורית, אבל שלא פשוט להבין מה הוא אומר. וא משתמש בסלנג של סוף המאה ה-19, ממש כמו שהגיבורים של "יהודי טוב" השתמשו במיקס של יידישקייט עם סלנג סיקסטיז, וגיבורי "פארגו" דיברו בניגון הסקנדינבי האופייני לתושבי דקוטה ומינסוטה בארצות הברית, וגיבורי "צומת מילר" דיברו בסלנג של שנות העשרים, חלקם בסלנג יהודי וחלקם בסלנג איטלקי. אני ממש יכול לשמוע את האחים כהן מתמוגגים מהמציאות הלשוניות של מוצאים בתחקיר הלינגוויסטי שלהם.

2. יש משהו ב"אומץ אמיתי", אולי בגלל שלכאורה הוא לא מגיע באופן טהור מתוך הראש והדמיון של האחים כהן אלא מספר וסרט שהתפרסמו כבר בלעדיהם, שחושף מוטיבים שחוזרים בסרטיהם. למשל, המשא ומתן. קודם כל, כי זה המקום הכי טוב להפגין בו להטוטנות לשונית ופינג פונג מילולי. שנית, כי זו דרך טובה להציג את הגיבורים שלנו, האם הם אלה שמנצחים במשא ומתן (כמו מאטי רוס ב"אומץ אמיתי") או מפסידים בו (כמו הדמויות ב"לקרוא ולשרוף"). שימו לב שברוב הסרטים של האחים כהן תגיע סצינה של משא ומתן או התמקחות או התחננות: ג'ון טורטורו ב"צומת מילר", ג'ף ברידג'ס ב"ביג לבובסקי". האחים כהן הם אנשי לשון שפועלים בעולם של אקדוחנים, ולכן השואו-דאון הסופי בסרטיהם יהיה מילולי. ומשא ומתן הוא שואו-דאון כזה, של מילים.

3. עוד מאפיין של סרטיהם של האחים כהן שמתחוור ב"אומץ אמיתי" הוא חלק מהמשיכה שלהם לאבסורד בכך שהגיבור שלהם יהיה כמעט תמיד ההפך ממה שהוא מוצג בפנינו. ב"אומץ אמיתי" מאטי מגיעה לרוסטר (תרנגול), המרשל שתום העין שמגלם ג'ף ברידג'ס, כי היא מבינה שהוא מישהו שיש לו אומץ אמיתי (וכאמור, זה גם חוצפה). אבל עד מהרה מתברר שרוסטר הוא בטלן, שתיין ופטפטן כרוני, ושאומץ אינה דווקא התכונה המגדירה אותו. טרחנות כן. הדמות היחידה שמפגינה באופן עקבי את האומץ והחוצפה מהכותרת היא מאטי עצמה (אל דאגה, לשתי הדמויות הראשיות תהיה הזדמנות לבסוף לגאול את עצמן ולמצוא אחת בשניה את מה שהיה חסר לה בתוך עצמה, רוסטר את האומץ, מאטי את הדמות האב שיטפל בה ושיהיה אחראי עליה). אבל כך גם היה בסרטים קודמים: בעולם שמעריך גיבורים סופר-מקצועניים, האחים כהן מתמוגגים מאוזלת יד. סוכני סי.איי.איי כושלים ואימפוטנטים ב"לקרוא ולשרוף", תסריטאי שלא מסוגל לכתוב ב"בארטון פינק", שודד לא יוצלח ב"בייבי אריזונה".

4. ובדיעבד, אני גם מבין אחרת את שמות הסרטים שלהם. בתחילה סתם חשבתי שהאחים כהן אוהבים שמות בעלי שתי מילים ובעלי צלצול פונטי מיוחד, שאין להם בהכרח משמעות ברורה, אלא יותר עניין של מצלול: Blood Simple, Miller's Crossing, Hudsucker Proxy, Raising Arizona, Barton Fink. זה כמעט בחירה רנדומלית של הברות שלאו דווקא מתחברות למושג קל לפיענוח. אבל עכשיו אני רואה שם עניין אחר: שם הסרט (כמעט) תמיד מייצג את ההפך ממה שקורה בסרט, או את מה שאין בסרט. "רציחות פשוטות"? זה ההפך. "ביג לבובסקי"? הסרט הוא על הלבובסקי הקטן, דווקא. "פארגו"? הסרט מתרחש במיניאפוליס. ובכל הסרטים יש עניין של טעויות בזיהוי, והמצבים שאליהם זה מוביל את הגיבור שלנן. וכנ"ל ב"אומץ אמיתי". כאמור, אומץ אמיתי דווקא אין שם. לפחות לא אצל מי שאמור להיות האיש שאמור להחזיק את התכונה הזאת בסרט.

5. רוצים לראות את גאוניותם של האחים כהן בתסריטאות? אם תזכרו בסרט מתחילתו ועד סופו או אם תצפו בו שוב, נסו לתאר לעצמכם אותו בראש כסיפורו של בלאקי, הסוס של מאטי. במידה רבה, הסוס הזה הוא דמות משנה קריטית בסרט והוא מקבל טיפול תסריטאי מושלם: יש לו סיפור רקע (אנחנו יודעים מה עבר עליו לפני תחילת הסרט), יש סצינה שלמה (זו עם המשא ומתן) שבזכותה הוא נכנס לעלילה, ויש לו את גם את הגראנד-פינאלה הכי מרגש בסרט.

6. ובכותרות הסיום של הסרט, הפתעה – סטיבן ספילברג הוא המפיק האחראי. זה אולי מסביר איך קרה שזה הסרט עם הסיום הכי מרגש והכי שלם שהאחים כהן עשו מימיהם. ואולי זה מסביר את האמצעים ההפקתיים המרשימים שאיפשרו את סצינת הסיום המדהימה, עם הרכיבה בלילה, תחת שמים עטורי כוכבים (סצינה שאם רוג'ר דיקינס, צלם הסרט, אכן יזכה באוסקר, זה יהיה בזכותה). אבל האמת היא שכל זה תובנות בדיעבד. אני מניח שזה עניין פשוט יותר כמו ענייני זכויות של הרומן וכאלה דברים. אבל המפגש בין האחים כהן לספילברג הוליד תוצאה שהיא בעיניי סרט מושלם.

*) "אומץ אמיתי" מ-1969 נכנס לספרי ההיסטוריה בזכות העובדה שזה הסרט שהביא לג'ון וויין, באחד מסרטיו האחרונים, את האוסקר הראשון והאחרון שלו. את התפקיד שמגלם מאט דיימון בגרסה של האחים כהן גילם במקור זמר הקאנטרי גלן קמפבל, בתפקידו הקולנועי הראשון. רוברט דובאל ודניס הופר הופיעו בתפקידי משנה. את הילדה מאטי רוס גילמה אז קים דארבי, שאמנם המשיכה מאז לשחק, אבל בעיקר בתפקידי משנה בסדרות טלוויזיה, מ"איירונסייד" ועד "תיקים באפילה".

נ.ב: שמתם לב שזה בסך הכל הסרט השלישי של האחים כהן שצולם בסינמסקופ? קדמו לו "ארץ קשוחה" ו"אחי, איפה אתה".

עוד האחים כהן ב"סינמסקופ":

"יהודי טוב"

"לקרוא ולשרוף"

"ארץ קשוחה"

האחים כהן: במאי העשור של "סינמסקופ"

הערב, ב-18:45 שעון ישראל, תתקיים בברלין מסיבת העיתונאים של סרטו החדש של יהונתן סגל, "אודם" ("Lipstikka"), המשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל ברלין. כדי לצפות בה בשידור חי היכנסו ללינק הזה באתר של פסטיבל ברלין (ואז בחרו באופציית Live Stream Press Conference). אני מניח שתהיה שם איזושהי פרובוקציה, לא? אני מניח שלא משנה מה יהונתן סגל יגיד, איכשהו זה ימצא את דרכו לכותרות העיתונים של מחר, לא?

תקציר הפרק הקודם: בינואר שעבר כתב יאיר לפיד בזעזוע נגד סרטו של סגל, שעדיין היה בצילומים, כשקרא מסמך שיווקי מטעם המפיק הבריטי שמדווח שהסרט משווה בין הכיבוש הישראלי בשטחים ובין השואה. הטקסט של יאיר לפיד עורר את הדיון הסוער בפוסט הזה. כמה ימים אחר כך אמר סקנדר קובטי, במאי "עג'מי" שהיה מועמד לאוסקר, על כך שהוא לא מייצג את מדינת ישראל, ושני המקרים יחד עוררו גל של התלהמות מצד ח"כי הימין, שהתחילו לדרוש שקולנוע ישראלי הנתמך על ידי קרנות הממומנות מכספי משרד התרבות יהיו סרטים ציוניים, ושיוצר הנתמך על ידי המדינה יחתום על הצהרת נאמנות. שתי הצעות שבינתיים לא קרה איתן כלום, תודה לאל.

וכל זה קרה לפני שמישהו בכלל ראה את הסרט. היום, לראשונה, הוא יוקרן, ועם ההקרנה בוודאי תצוף מחדש הקונטרוברסיה. בשעה 17:00 בברלינאלה פאלאסט בפוצדאמר פלאץ תתקיים הקרנת העיתונאים של הסרט, ואז סשן צילומים ואז מסיבת עיתונאים ואז בערב תתקיים הפרמיירה הרשמית (תוכלו לצפות בכניסה על השטיח האדום בלינק הנ"ל). ומחר, הביקורות. ודי ברור שמנקודת המבט הישראלית, כפי שמוכתבת על ידי רוח התקופה הלאומנית, השאלה שתישאל אינה האם זה סרט טוב או לא, אלא האם הסרט "טוב למדינה".

ובכלל, בין "אודם" ובין "לא רואים עליך", סרטה של מיכל אביעד המוקרן במסגרת הפנורמה בפסטיבל ברלין, המוטיב החוזר של הקולנוע הישראלי המיוצג בפסטיבל הוא "שתי נשים המתמודדות עם פרשיית אונס מעברן".

בשקט בשקט ולאט לאט, "נאום המלך" הולך לעקוף היום-מחר את "הרשת החברתית" בקופות באמריקה, ובסוף השבוע הוא ככל הנראה יחצה את קו מאה מיליון הדולר בהכנסות. כלומר, "נאום המלך" הולך להביס את "הרשת החברתית" לא רק באוסקרים, אלא גם בקופות.

כנ"ל "ברבור שחור". סרטו של דארן ארונופסקי חוצה ברגעים אלה את קו מאה מיליון הדולר בהכנסות באמריקה. "ברבור שחור", אם כך, הוא לא רק הסרט המצליח ביותר (מבחינה מסחרית) בקריירה של ארונופסקי, הסרט למעשה עשוי עד סוף דרכו בבתי הקולנוע להכניס פי שלושה מסך כל ההכנסות של סרטיו הקודמים של ארונופסקי.

ובכלל, מבחינה כלכלית, רשימת עשרת הסרטים המועמדים לאוסקר השנה היא רשימה של הצלחות קופתיות מרשימות. החל מה-450 מיליון דולר של "צעצוע של סיפור 3 " ועד ל-20 מיליון הדולר המפתיעים של "הילדים בסדר", סרט שהופק בתקציב של סרט ישראלי.

ובישראל? אין לי נתונים לגבי כמות הכרטיסים שמכר "נאום המלך" בארץ, אבל מדווחים לי מהקופות שקשה מאוד למצוא כרטיסים לסרט, ובמו עיניי ראיתי בסינמה סיטי זוג קונה את צמד הכרטיסים האחרונים להקרנה של הסרט. נראה שהוא מצליח. וגם "ברבור שחור": הסרט עבר השבוע את קו מאה אלף הכרטיסים בארץ.

================

אחד הסרטים הקצרים המועמדים לאוסקר הוא "משאלה 143" שהופק על ידי הבי.בי.סי, שמאפשרים לצפות בסרט בן 23 הדקות שביים איאן בארנס באתר שלהם. יש כמה חוזי אוסקר שאף מסמנים את הסרט הזה כבעל סיכויים לזכות. הרעיון העלילתי שלו מוצלח מאוד: נער חולה סרטן מקבל אפשרות להגשים משאלה מארגון צדקה (מעין "משאלת לב" בריטי). אנשי ארגון הצדקה מצפים שהמשאלה שלו תהיה כמו של כל שאר הילדים: לפגוש מישהו מפורסם, או אולי לצאת ליום כיף בפארק שעשועים. אבל לנער יש דווקא משאלה אחרת: הוא רוצה לאבד את בתוליו. קצת כמו "צעד קטן" של שחר סגל, לא? הבעיה היא שלמרות נקודת המוצא המבדרת, שמעניקה ל"משאלה 143" סיכוי להיות קומדיה שחורה נחמדה, הסרט נורא מוחמץ בעיניי. ראשית, לא האמנתי לא בכלל. הכל נורא מלאכותי ובכאילו-כזה, המחלה של הגיבור, וגם החרמנות שלו. וגם הפתרון העלילתי שלוקח פוטנציאל מוצלח ודי זורק אותו לפח עם בחירה נורא נדושה.

===================

פיטר גרינאוויי הולך לביים קומדיה רומנטית? טוב, לא הייתי מאמין לקומוניקטים של פיטר גרינאוויי, או לאופן שבו הוא מגדיר ז'אנרים. אבל קודם כל נחמד לראות שהוא נמצא במרץ יצירתי. גרינאוויי מצלם עכשיו סרט תקופתי על עולם האמנות, מעין המשך סגנוני ל"משמר הלילה", סרטו הקודם, וכבר מתכנן את סרטו הבא שיצולם בסוף השנה ושאותו הוא מכנה "קומדיה רומנטית". הסרט נקרא "4 סערות ו-2 תינוקות" ועלילתו: "סיפור אהבה לא קונבנציונלי בין שני גברים ואשה, שנכנסת להריון אחרי שעשתה איתם סקס בשלישיה". שזה פחות או יותר עלילת "זד ושני אפסים", לא? (שם הם היו תאומים). ואני מניח שגם ל"זד ושני אפסים" גרינאוויי יכול לקרוא "קומדיה רומנטית". עד שאני לא שמע שגרינאוויי מלהק את סנדרה בולוק או את ריס וויתרספון לתפקיד הראשי אני לא מאמין. אגב, צחוק בצד: אן האתאוויי, שאין לה שום בעיה עם עירום, בוודאי תשמח לככב בסרט של גרינאוויי.

=================

ואפרופו תאומים: כך יצר דיוויד פינצ'ר את התאומים לבית ווינקלבוס ב"הרשת החברתית", באמצעות שחקן אחד, ארני האמר. מה שאומר שהאמר הזה עבד יותר קשה מכל השחקנים האחרים בסרט. אבל שימו לב גם לצד הטראגי של הסיפור: השחקן ג'וש פנס, שעשה אודישן לתפקיד אבל לבסוף נבחר להיות זה שמצולם מול האמר אבל אז פניו נמחקו דיגיטלית והוחלפו בפניו של האמר.

יחצני הסרטים מפציצים עכשיו את הרשת ואת הבלוגים בסרטונים על "איך-עשו-את", כדי להכזיר לחברי האקדמיה את העבודה המרובה ואת הקסמים שנעשו בסרטים ושעליהם עכשיו הם רוצים לזכות באוסקר. אבל הווידיאו הנ"ל אמור להראות לנו עד כמה משוכלל ומדויק החזון של פינצ'ר, שרוצה לזכות באוסקר על הבימוי. אבל הנה וידיאו נוסף, מטעם אנשי האפקטים של "מכאן והלאה" של קלינט איסטווד, שמראה איך הם יצרו את הצונאמי בפתיחת הסרט. הם רוצים אוסקר על עבודתם:

(זה היה אפרופו סערות, מהאייטם של גרינאוויי).

===============

ג'ף ברידג'ס פרסם באתרו את צילומיו מאחורי הקלעים של "אומץ אמיתי". ברידג'ס מסתובב כל הזמן עם מצלמה פנורמית נטולת צמצם או פוקוס ומצלם תמונות רחבות די מדהימות בכל הסרטים שהוא משתתף. ואיכשהו, כשזה מערבון של האחים כהן, זה נראה די מושלם. מה גם שצילום הכריכה של הספר הוא טייק-אוף ברידג'סי לשוט שהכי אהבתי בסרט, שוט שלא יוצא לי מהראש ושמראה איך האחים כהן חושבים קולנוע (אם צריך עץ, הם יביאו את העץ הכי גבוה):

"אומץ אמיתי" יוצא בארץ מחר. כבר אמרתי כאן שזו יצירת מופת?