פרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין חולק לפני שעה קלה לסרט האירני "נאדר וסימין, פרידה" שביים אסגר פרהדי. הסרט סחף פרסים גם בקטגוריית השחקנית (שהוענק במשותף לכל השחקניות בסרט) ובקטגוריית השחקן (שהוענק במשותף לכל השחקנים בסרט). הסרט זכה גם בפרס מטעם חבר שופטים האקומני (אנשי כמורה הבוחרים בסרט שמציג ערכים הומאניים).

פרס חבר השופטים הלך ל"הסוס מטורינו" סרטו החדש של בלה טאר (הפה שלי מרייר רק מהמחשבה שלבלה טאר, מאלילי הקולנוע שלי, יש סרט חדש). הסרט גם זכה בפרס פיפרסקי מטעם חבר השופטים של איגוד מבקרי הקולנוע (ברור).

הנה כל שאר הפרסים של חבר השופטים הרשמי של הפסטיבל, שהכיל בין השאר את איזבלה רוסליני ואת גאי מאדין.

עוד פרסים שחולקו ביממה האחרונה בברלין:

פרס סרט הבכורה – פרס חדש בפסטיבל המקביל ל"מצלמת הזהב" בפסטיבל הקאן, שמוענק השנה בפעם השלישית – הוענק לסרט "על הקרח" שביים אנדרו מקליין. בחבר השופטים ישבו הסופר והמוזיקאי הישראלי אסף גברון, הדוקומנטריסטית הישראלית/מקוראית/אמריקאית מישל אוחיון והמפיקה הגרמניה בטינה ברוקמפר.

פרס הסרט הקצר – שבחבר השופטים שלו ישב רנן שור – הוענק ל"דיג לילי" של פארק צ'אן-ווק, סרט בן חצי שעה שכבר עשה כותרות כשויג כסרט העלילתי הראשון שצולם כולו באייפון 4. עכשיו הוא גם קיבל תיוג איכותי, ולא רק כגחמה טכנולוגית.

בתחרות "דורות" לסרטי ילדים ונוער זכה "מבול" של גיא נתיב (על פי תסריט של נעה הרצברג) בציון לשבח מטעם חבר השופטים של הילדים. הסרט "על הקרח", שזכה בפרס סרט הבכורה לעיל, קיבל את דוב הבדולח מטעם חבר השופטים של בני הנוער (בני 14 פלוס).

חבר השופטים האקומני, המייצגים את מחלקות הקולנוע של הכנסיה הפרוטסטנטית והכניסה הקתולית (והמעניקים פרס לסרט המייצג את הגוספלים הנוצריים או שמציג ברגישות ערכים ספיריטואליים, אנושיים או חברתיים), העניק את פרס בסך 2,500 יורו לסרט ממסגרת הפנורמה לסרט הישראלי "לא רואים עליך" של מיכל אביעד, עם יבגניה דודינה ורונית אלקבץ.

יהונתן סגל, אמש בפסטיבל ברלין

ובכן, בהמשך למה שכתבתי אתמול: נראה ש"אודם" של יהונתן סגל הצליח לצאת מהקרנת הבכורה העולמית בברלין כשהוא מתחמק מכל מחלוקת אמיתית. ואף זוכה לכמה מילים יפות ומפרגנות מכמה מבקרים. זאת לפחות עד שיאיר לפיד יצפה בסרט. ב"הוליווד ריפורטר" אהבו את הסרט, ובמיוחד שיבחו את מורן רוזנבלט, שמגלמת את הדמות של נטלי עטיה בצעירותה. הם מדגישים שהסרט הוא יותר דרמה אנושית מאשר דרמה פוליטית (ומציגים את יהונתן סגל כבמאי קנדי).

לעומת זאת, ב"וראייטי" לא חיבבו את הסרט. הטענה היא שלמרות שתי סצינות אפקטיביות, שאר הסרט תיאטרלי מדי והסיום קצת עקום (אותו סיום שב"הוליווד ריפורטר" חשבו שהוא מספק מאוד).

גם ב"וראייטי" וגם ב"הוליווד ריפורטר" לא מודעים למחלוקת שהסרט עורר בישראל, בעקבות המאמר ההוא של יאיר לפיד שנכתב כשהסרט עדיין היה בצילומים. היחיד מבין המבקרים שבוחן את הסרט בקונטקסט הזה הוא דן פיינרו שכותב ל"סקרין דיילי". פיינרו, אני מתרשם, די חיבב את הסרט. הוא מכנה את הכתיבה "דחוסה" ואת המשחק "רגיש". אבל פיינרו מודע לכך שהסרט יעורר מחלוקות בישראל, הן מצד הפלסטינאים (שיימחו נגד הצגתן של שתי נערות פלסטינאיות כמתירניות מבחינה מינית), והן מצד הישראלים (שיתרעמו נגד הצגתו של חייל ישראלי כאנס). הנקודה הזאת לא עלתה בדעתם של המבקרים האמריקאים. פיינרו מעדכן את קוראיו במה שקרה עם הסרט לפני שנה, כשהתקשורת ניסתה להציג את זה כאילו הסרט יוצר קישור בין כיבוש הישראלי בגדה המערבית ובין מחנות הריכוז, אבל הוא מעדכן: "להאשמות האלה אין שום ביסוס, ושום דבר בסרט הגמור לא מצדיק את התגובות הקיצוניות שעצרו את הפקתו לתקופה ממושכת".

לעומת זאת, אורי קליין ב"הארץ", בדיווח קצר לעמודי החדשות, נשמע פחות נלהב מהסרט. "התוצאה – בלשון המעטה – לא תמיד בהירה וברורה דיה", הוא כותב. אך הוא לא כותב דבר האם יש קשר בין ההאשמות שהסרט הואשם בהן לפני שנה ובין התוצאה הסופית.

נטלי עטיה וקלרה חורי, אמש בברלין

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 16.2.2011

 

אהבתי העצומה והעקבית לסרטי האחים כהן כבר תועדה היטב בדפים אלה בשנים האחרונות, בזכות העובדה שהאחים נמצאים באחרונה בשוונג יצירתי מופלא, שהביא לנו מהם להביא ארבעה סרטים בארבע שנים. אבל דומני ש"אומץ אמיתי", סרטם החדש וה-15 במספר, הוא סרטם המושלם ביותר זה שנים. למעשה, ממש כמו "צומת מילר" זה לא רק סרט ז'אנר מושלם, שמשלב מתח מורט עצבים עם הומור אירוני וניחוחות אבסורד, אלא יצירה שבמידה רבה גם בוחנת את עצם מהות הז'אנר שבו היא פועלת. כך שההנאה מ"אומץ אמיתי" היא דו צדדית: מצד אחד, זהו אולי אחד הסרטים הכי נגישים של האחים אי פעם, בוודאי מאז "פארגו". הפעם איו סופים פתוחים ולא פתורים שמשאירים מקום להרהור פילוסופי (ולדיונים מתוסכלים מצד צופים שלא ממש אוהבים את הסופים שלהם עמומים ומיסתוריים), והסרט מתפקד היטב כסרט מרדף, עם לא מעט הומור וגם רגש וגאולה. ולראייה, הוא הצליח להפוך לסרט הכי קופתי של האחים כהן אי פעם (באמריקה). מצד שני, כפי שלמדנו לצפות מהאחים כהן, זהו סרט חכם בצורה יוצאת דופן, ששלל המשמעויות שהוא נושא בקרבו הופך את "אומץ אמיתי" לסרט שהוא הרבה יותר מסתם "מהנה".

 

אבל יש כאן עניין מעניין. ב-25 שנות קריירה האחים כהן יצרו לעצמם מוניטין של יוצרים מקוריים מאוד, שכותבים ומביימים בעצמם את החומרים שהם עצמם ממציאים. והנה, בעשור האחרון הם ביימו לראשונה רימייק ("להרוג את הליידי"), עיבוד לספר ("ארץ קשוחה") ועכשיו עיבוד לספר שהוא גם רימייק ("אומץ אמיתי" מבוסס על ספר בשם זה מאת צ'רלס פורטיס שכבר עובד לסרט ב-1969*). המהלכים האלה – לצד האוסקרים, העבודה עם כוכבי קולנוע וההצלחה המסחרית – גרמו ללא מעט עיתונאים לנסח את הנראטיב החדש לפיו האחים כהן התמזגו לתוך המיינסטרים. ובכן, האמנם?

 

בשאלה "האמנם?" אני לאו דווקא טוען שהאחים כהן אינם חלק מהמיינסטרים, ם בוודאי הפכו למותג מפורסם למדי, ממש כמו "סקורסזי" או "ספילברג" או "היצ'קוק" (אם כי, "יהודי טוב" – סרטם הקודם – הוא לא מיינסטרים, לא משנה איך תסובבו אותו), אלא אני מנסה לכפור בטענה שהאחים כהן ביצעו איזשהו מהלך. מה שקרה בפועל הוא שהם, מצידם, אף פעם לא באמת התנכרו למיינסטרים. כל סרטיהם היו נגזרות של יצירות הוליוודיות מבוססות. האחים כהן חיים ונושמים בתוך הז'אנרים הכי קאנוניים. וכך, למרות שהם ביימו רק שלושה עיבודים רשמיים, למעשה רוב מובהק של סרטיהם היה עיבוד, אבל לא עיבוד רשמי, ליצירה אחרת. נקרא לזה "פראפרזה". "רציחות פשוטות", "צומת מילר", "אחי, איפה אתה" הן הדוגמאות הכי מובהקות לכך: פראפרזות על יצירות קולנועיות וספרותיות מפורסמות ומשפיעות, ללא קרדיט מפורש. פעם פשוט קראו לחדוות הציטוטים והמחוות הזאת "פוסט מודרניזם". ומה שקרה הוא שבמשך 25 שנה (וקצת) אלה לא האחים כהן שזזו, אלא המיינסטרים. שימו את "אומץ אמיתי" לצד "צומת מילר" לצד "אחי איפה אתה" לצד "ארץ קשוחה" לצד "ביג לבובסקי" לצד "פארגו" ותגלו דבר מדהים: האחים כהן לא זזו מילימטר. במקום זאת, הם הזיזו את כולנו אליהם. לשפה שלהם, להומור שלהם, למבטאים שלהם, לזוויות הצילום התמיד-מפתיעות שלהם, למצב של פליאה תמידית שסרטיהם גורמים לנו לחוש.

 

וכעת, יש לנו את הכלים להעמיק בסרטיהם עוד יותר לעומק. ראשית, מבחינה סגנונית. יש לציין דבר מעניין: "אומץ אמיתי" שלהם אינו כה שונה מ"אומץ אמיתי" הקודם מ-1969, אותו ביים במאי המערבונים השגרתי למדי הנרי האתאוויי. כמה מהסצינות זהות. אז מה יש בסרט של האחים כהן שהופך אותו לכה מיוחד, להבדיל מהגרסה הדי פשוטה – והדי מיושנת – של המקור? זו נקודה מעניינת לחקור, כי זו פעם שניה השנה, אחרי "תן לי להיכנס", שסרט אמריקאי הוא רימייק של סרט אחר, ולמרות שהוא נראה זהה למקור, עדיין יש בו כמה אלמנטים סגנוניים – זווית צילום אחרת, הידוק של דמות, שימוש במוזיקה – שהופך את הרימייק לגרסה משודרגת מאוד, ועמוקה הרבה יותר, של המקור.

 

שנית, מבחינת התוכן והמסר. האחים כהן תמיד עסקו במיתולוגיות. לכן הם כה נמשכים לז'אנרים הכי בסיסיים – המערבון, הפילם נואר, סרט הגנגסטרים, המותחן הבלשי – כי הם-הם המיתולוגיות שהוליווד מייצרת להיסטוריה האמריקאית. "אחי, איפה אתה" היה מיתולוגיה יוונית בתחפושת אמריקאית, "יהודי טוב" היה חיפוש אחר מיתולוגיה יהודית. "אומץ אמיתי" הוא כבר עירבוב של כל מיתוס אפשרי: מהתורה דרך יוון העתיקה ועד המערב הפרוע. סרטיהם של האחים כהן, המתובלים באבסורד קיומי נצחי, תמיד עסקו באי-היגיון של החיים ובתהיה האם אנחנו חיים חיים רנדומליים או חיים מושגחים (בין אם זו השגחתו של בורא, או של תסריטאי). "יהודי טוב" הכניס את אלוהים לתמונה בשמו (למעשה, גם "ביג לבובסקי" עוד קודם), והוא נשאר להסתובב בשמו גם ב"אומץ אמיתי". האחים כהן הם אולי אתאיסטיים, אבל הדמויות שלהם מאמינות, מה שגורם לם עונג קצת להתעלל בהם, ממש כפי שבורא יכול לבחון, לאתגר ולסובב את ברואיו.

 

אני מעריץ את האחים כהן על האופן שבו הם משתמשים במצלמה ובמוזיקה, הם תמיד נורא שנונים בבחירות הסגנוניות שלהם, אבל בסופו של דבר אחת הסיבות שאני הכי מעריץ אותם היא בגלל התסריטים שלהם. ב"אומץ אמיתי" סוף סוף קלטתי למה: כמו בילי וויילדר, אולי גדול תסריטאי הוליווד אי פעם, הם יודעים איך לזרוק אותנו לתוך הסרט תוך שניה. וכך, במקום תקציר של "אומץ אמיתי", הנה פשוט תרגום של קריינות הפתיחה של הסרט:

 

"אנשים לא האמינו שנערה צעירה יכלה לעזוב את הבית ולצאת בחורף לנקום את דם אביה, אבל זה באמת קרה. הייתי בסך הכל בת 14 כשמוג לב בשם טום צ'ייני ירה באבי וגזל ממנו את חייו, את סוסו ושתי מטבעות זהב מקליפורניה שהוא החזיק בכיס מכנסיו. צ'ייני הכניס לעצמו לראש שמרמים אותו והלך לאכסניה להביא את הרובה שלו. כשאבא ניסה להתערב, צ'ייני ירה בו. צ'ייני ברח. הוא היה אפילו יכול ללכת ברגל משם, כי אף אחת בעיר ההיא לא טרח לרדוף אחריו. צ'ייני בטח חשב שהוא יצא מזה נקי, אבל הוא טעה. על כל דבר בעולם הזה צריך לשלם, בדרך זו או אחרת. שום דבר אינו בחינם, מלבד חסדי השם".

 

בום! טראח! כל הסרט בשתי דקות של קריינות הפתיחה. הילדה שיוצאת לחפש צדק. הרוצח קר הלב. וחסדי השם. וכל זה מגיע רגע אחרי שכותרת הפתיחה של הסרט ציטטה מתוך ספר משלי של שלמה המלך את פסוק א' מפרק כ"ח: "נסו ואין רודף רשע". פרש האבן עזרא את הפסוק כך: "הרשעים ינוסו ואין רשע רודף אותם אבל רודף אותם קול עלה נידף". כלומר, הרשעים – כמו אותו טום צ'ייני – בורחים, גם בלי שמישהו באמת ירדוף אותם, והם מפחדים מכל קול עלה נידף שהם שומעים. זה המצפון שרודף אותם. ואת כל הקריינות הזו אנחנו שומעים כשהמסך חשוך ובהדרגה נחשף אור. בתחילה הוא נראה כמו צלב מואר בכנסיה, אבל אז התמונה מתחדדת ואנחנו מבינים שאותו צלב הוא למעשה סתם חלונות מוארים באותה אכסניה, שמרגלותיה מוטלת גופתו של אבא של מאטי רוס, גיבורת הסיפור, הנערה שתחפש איש חוק עם אומץ אמיתי (פירוש השם האנגלי אינו סתם אומץ, אלא תעוזה, אפילו חוצפה). ובתוך שתי דקות של סרט, גם מבחינת טקסט כתוב, טקסט נאמר, מוזיקה וצילום, אנחנו בעולמה של הילדה: עולם של אמונה בהשגחה, בצדק, בחסד, אבל גם עם ההכרה שהטובים לאו דווקא מנצחים. וכך, למרות האיקונוגרפיה הנוצרית שפותחת וחותמת את הסרט, "אומץ אמיתי" ממשיך את המסע של האחים כהן – מ"ארץ קשוחה" ודרך "יהודי טוב" – בחיפוש אחר משמעות החיים בעולם חסר הגיון.

 

שוט הפתיחה של "אומץ אמיתי"

=================

הרחבות (חלק שאולי חלקכם יעדיף לקרוא אחרי הצפייה בסרט, למרות שאמנע כאן מספוילרים, הדיון בנקודות האלה יהיה פשוט ברור יותר למי שראה כבר את הסרט):

אני רואה לא מעט ניסיונות של עיתונאים לקטלג את סרטי האחים כהן בדרכים שונות. למשל, קטלוג של כל התסרוקות שהופיעו בסרטיהם. או של כל השפמים. כל זה נובע, אני מניח, מכך שכל מי שצופה בסרטי האחים כהן מרגיש שלמרות שכל סרט הוא לכאורה בז'אנר אחר, עדיין יש משהו עקבי בכל הסרטים, שקשה לשים עליו אצבע מדויקת. אז מסתכלים על התסרוקות. אני רואה את זה בתפיסת העולם הכאוטית והאבסורדית שלהם, ובדמויות האקסצנטריות שהם כה מחבבים. אבל יש עוד דברים.

 

1. אחרי 15 סרטים אני כמעט בטוח שהדבר שהכי מעניין את האחים בבואם לשבת ולכתוב תסריט חדש זו השפה. עזבו את הכשרון שלהם למבנה, לדרמה ולסיטואציה, האחים כהן כותבים תסריטים כמו בלשנים. יותר מזה: הם כותבים תסריטים כמו ארכיאולוגים של שפה. ההיקסמות שלהם מאוצר מילים של חברות ושל תקופות מסעירה לי את האוזן ואת המוח. מהבחינה הזאת, רוב "אומץ אמיתי" קל לפיענוח ממש כמו הפתיחה באידיש של "יהודי טוב". כלומר, בקושי. הז'רגון והמבטא של ג'ף ברידג'ס ב"אומץ אמיתי" הופכים אותו לדמות ציורית, אבל שלא פשוט להבין מה הוא אומר. וא משתמש בסלנג של סוף המאה ה-19, ממש כמו שהגיבורים של "יהודי טוב" השתמשו במיקס של יידישקייט עם סלנג סיקסטיז, וגיבורי "פארגו" דיברו בניגון הסקנדינבי האופייני לתושבי דקוטה ומינסוטה בארצות הברית, וגיבורי "צומת מילר" דיברו בסלנג של שנות העשרים, חלקם בסלנג יהודי וחלקם בסלנג איטלקי. אני ממש יכול לשמוע את האחים כהן מתמוגגים מהמציאות הלשוניות של מוצאים בתחקיר הלינגוויסטי שלהם.

 

2. יש משהו ב"אומץ אמיתי", אולי בגלל שלכאורה הוא לא מגיע באופן טהור מתוך הראש והדמיון של האחים כהן אלא מספר וסרט שהתפרסמו כבר בלעדיהם, שחושף מוטיבים שחוזרים בסרטיהם. למשל, המשא ומתן. קודם כל, כי זה המקום הכי טוב להפגין בו להטוטנות לשונית ופינג פונג מילולי. שנית, כי זו דרך טובה להציג את הגיבורים שלנו, האם הם אלה שמנצחים במשא ומתן (כמו מאטי רוס ב"אומץ אמיתי") או מפסידים בו (כמו הדמויות ב"לקרוא ולשרוף"). שימו לב שברוב הסרטים של האחים כהן תגיע סצינה של משא ומתן או התמקחות או התחננות: ג'ון טורטורו ב"צומת מילר", ג'ף ברידג'ס ב"ביג לבובסקי". האחים כהן הם אנשי לשון שפועלים בעולם של אקדוחנים, ולכן השואו-דאון הסופי בסרטיהם יהיה מילולי. ומשא ומתן הוא שואו-דאון כזה, של מילים.

 

 

3. עוד מאפיין של סרטיהם של האחים כהן שמתחוור ב"אומץ אמיתי" הוא חלק מהמשיכה שלהם לאבסורד בכך שהגיבור שלהם יהיה כמעט תמיד ההפך ממה שהוא מוצג בפנינו. ב"אומץ אמיתי" מאטי מגיעה לרוסטר (תרנגול), המרשל שתום העין שמגלם ג'ף ברידג'ס, כי היא מבינה שהוא מישהו שיש לו אומץ אמיתי (וכאמור, זה גם חוצפה). אבל עד מהרה מתברר שרוסטר הוא בטלן, שתיין ופטפטן כרוני, ושאומץ אינה דווקא התכונה המגדירה אותו. טרחנות כן. הדמות היחידה שמפגינה באופן עקבי את האומץ והחוצפה מהכותרת היא מאטי עצמה (אל דאגה, לשתי הדמויות הראשיות תהיה הזדמנות לבסוף לגאול את עצמן ולמצוא אחת בשניה את מה שהיה חסר לה בתוך עצמה, רוסטר את האומץ, מאטי את הדמות האב שיטפל בה ושיהיה אחראי עליה). אבל כך גם היה בסרטים קודמים: בעולם שמעריך גיבורים סופר-מקצועניים, האחים כהן מתמוגגים מאוזלת יד. סוכני סי.איי.איי כושלים ואימפוטנטים ב"לקרוא ולשרוף", תסריטאי שלא מסוגל לכתוב ב"בארטון פינק", שודד לא יוצלח ב"בייבי אריזונה".

 

4. ובדיעבד, אני גם מבין אחרת את שמות הסרטים שלהם. בתחילה סתם חשבתי שהאחים כהן אוהבים שמות בעלי שתי מילים ובעלי צלצול פונטי מיוחד, שאין להם בהכרח משמעות ברורה, אלא יותר עניין של מצלול: Blood Simple, Miller's Crossing, Hudsucker Proxy, Raising Arizona, Barton Fink. זה כמעט בחירה רנדומלית של הברות שלאו דווקא מתחברות למושג קל לפיענוח. אבל עכשיו אני רואה שם עניין אחר: שם הסרט (כמעט) תמיד מייצג את ההפך ממה שקורה בסרט, או את מה שאין בסרט. "רציחות פשוטות"? זה ההפך. "ביג לבובסקי"? הסרט הוא על הלבובסקי הקטן, דווקא. "פארגו"? הסרט מתרחש במיניאפוליס. ובכל הסרטים יש עניין של טעויות בזיהוי, והמצבים שאליהם זה מוביל את הגיבור שלנן. וכנ"ל ב"אומץ אמיתי". כאמור, אומץ אמיתי דווקא אין שם. לפחות לא אצל מי שאמור להיות האיש שאמור להחזיק את התכונה הזאת בסרט.

 

 

5. רוצים לראות את גאוניותם של האחים כהן בתסריטאות? אם תזכרו בסרט מתחילתו ועד סופו או אם תצפו בו שוב, נסו לתאר לעצמכם אותו בראש כסיפורו של בלאקי, הסוס של מאטי. במידה רבה, הסוס הזה הוא דמות משנה קריטית בסרט והוא מקבל טיפול תסריטאי מושלם: יש לו סיפור רקע (אנחנו יודעים מה עבר עליו לפני תחילת הסרט), יש סצינה שלמה (זו עם המשא ומתן) שבזכותה הוא נכנס לעלילה, ויש לו את גם את הגראנד-פינאלה הכי מרגש בסרט.

 

 

 

6. ובכותרות הסיום של הסרט, הפתעה – סטיבן ספילברג הוא המפיק האחראי. זה אולי מסביר איך קרה שזה הסרט עם הסיום הכי מרגש והכי שלם שהאחים כהן עשו מימיהם. ואולי זה מסביר את האמצעים ההפקתיים המרשימים שאיפשרו את סצינת הסיום המדהימה, עם הרכיבה בלילה, תחת שמים עטורי כוכבים (סצינה שאם רוג'ר דיקינס, צלם הסרט, אכן יזכה באוסקר, זה יהיה בזכותה). אבל האמת היא שכל זה תובנות בדיעבד. אני מניח שזה עניין פשוט יותר כמו ענייני זכויות של הרומן וכאלה דברים. אבל המפגש בין האחים כהן לספילברג הוליד תוצאה שהיא בעיניי סרט מושלם.

*) "אומץ אמיתי" מ-1969 נכנס לספרי ההיסטוריה בזכות העובדה שזה הסרט שהביא לג'ון וויין, באחד מסרטיו האחרונים, את האוסקר הראשון והאחרון שלו. את התפקיד שמגלם מאט דיימון בגרסה של האחים כהן גילם במקור זמר הקאנטרי גלן קמפבל, בתפקידו הקולנועי הראשון. רוברט דובאל ודניס הופר הופיעו בתפקידי משנה. את הילדה מאטי רוס גילמה אז קים דארבי, שאמנם המשיכה מאז לשחק, אבל בעיקר בתפקידי משנה בסדרות טלוויזיה, מ"איירונסייד" ועד "תיקים באפילה".

נ.ב: שמתם לב שזה בסך הכל הסרט השלישי של האחים כהן שצולם בסינמסקופ? קדמו לו "ארץ קשוחה" ו"אחי, איפה אתה".

עוד האחים כהן ב"סינמסקופ":

"יהודי טוב"

"לקרוא ולשרוף"

"ארץ קשוחה"

האחים כהן: במאי העשור של "סינמסקופ"

הערב, ב-18:45 שעון ישראל, תתקיים בברלין מסיבת העיתונאים של סרטו החדש של יהונתן סגל, "אודם" ("Lipstikka"), המשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל ברלין. כדי לצפות בה בשידור חי היכנסו ללינק הזה באתר של פסטיבל ברלין (ואז בחרו באופציית Live Stream Press Conference). אני מניח שתהיה שם איזושהי פרובוקציה, לא? אני מניח שלא משנה מה יהונתן סגל יגיד, איכשהו זה ימצא את דרכו לכותרות העיתונים של מחר, לא?

תקציר הפרק הקודם: בינואר שעבר כתב יאיר לפיד בזעזוע נגד סרטו של סגל, שעדיין היה בצילומים, כשקרא מסמך שיווקי מטעם המפיק הבריטי שמדווח שהסרט משווה בין הכיבוש הישראלי בשטחים ובין השואה. הטקסט של יאיר לפיד עורר את הדיון הסוער בפוסט הזה. כמה ימים אחר כך אמר סקנדר קובטי, במאי "עג'מי" שהיה מועמד לאוסקר, על כך שהוא לא מייצג את מדינת ישראל, ושני המקרים יחד עוררו גל של התלהמות מצד ח"כי הימין, שהתחילו לדרוש שקולנוע ישראלי הנתמך על ידי קרנות הממומנות מכספי משרד התרבות יהיו סרטים ציוניים, ושיוצר הנתמך על ידי המדינה יחתום על הצהרת נאמנות. שתי הצעות שבינתיים לא קרה איתן כלום, תודה לאל.

וכל זה קרה לפני שמישהו בכלל ראה את הסרט. היום, לראשונה, הוא יוקרן, ועם ההקרנה בוודאי תצוף מחדש הקונטרוברסיה. בשעה 17:00 בברלינאלה פאלאסט בפוצדאמר פלאץ תתקיים הקרנת העיתונאים של הסרט, ואז סשן צילומים ואז מסיבת עיתונאים ואז בערב תתקיים הפרמיירה הרשמית (תוכלו לצפות בכניסה על השטיח האדום בלינק הנ"ל). ומחר, הביקורות. ודי ברור שמנקודת המבט הישראלית, כפי שמוכתבת על ידי רוח התקופה הלאומנית, השאלה שתישאל אינה האם זה סרט טוב או לא, אלא האם הסרט "טוב למדינה".

ובכלל, בין "אודם" ובין "לא רואים עליך", סרטה של מיכל אביעד המוקרן במסגרת הפנורמה בפסטיבל ברלין, המוטיב החוזר של הקולנוע הישראלי המיוצג בפסטיבל הוא "שתי נשים המתמודדות עם פרשיית אונס מעברן".

בשקט בשקט ולאט לאט, "נאום המלך" הולך לעקוף היום-מחר את "הרשת החברתית" בקופות באמריקה, ובסוף השבוע הוא ככל הנראה יחצה את קו מאה מיליון הדולר בהכנסות. כלומר, "נאום המלך" הולך להביס את "הרשת החברתית" לא רק באוסקרים, אלא גם בקופות.

כנ"ל "ברבור שחור". סרטו של דארן ארונופסקי חוצה ברגעים אלה את קו מאה מיליון הדולר בהכנסות באמריקה. "ברבור שחור", אם כך, הוא לא רק הסרט המצליח ביותר (מבחינה מסחרית) בקריירה של ארונופסקי, הסרט למעשה עשוי עד סוף דרכו בבתי הקולנוע להכניס פי שלושה מסך כל ההכנסות של סרטיו הקודמים של ארונופסקי.

ובכלל, מבחינה כלכלית, רשימת עשרת הסרטים המועמדים לאוסקר השנה היא רשימה של הצלחות קופתיות מרשימות. החל מה-450 מיליון דולר של "צעצוע של סיפור 3 " ועד ל-20 מיליון הדולר המפתיעים של "הילדים בסדר", סרט שהופק בתקציב של סרט ישראלי.

ובישראל? אין לי נתונים לגבי כמות הכרטיסים שמכר "נאום המלך" בארץ, אבל מדווחים לי מהקופות שקשה מאוד למצוא כרטיסים לסרט, ובמו עיניי ראיתי בסינמה סיטי זוג קונה את צמד הכרטיסים האחרונים להקרנה של הסרט. נראה שהוא מצליח. וגם "ברבור שחור": הסרט עבר השבוע את קו מאה אלף הכרטיסים בארץ.

================

אחד הסרטים הקצרים המועמדים לאוסקר הוא "משאלה 143" שהופק על ידי הבי.בי.סי, שמאפשרים לצפות בסרט בן 23 הדקות שביים איאן בארנס באתר שלהם. יש כמה חוזי אוסקר שאף מסמנים את הסרט הזה כבעל סיכויים לזכות. הרעיון העלילתי שלו מוצלח מאוד: נער חולה סרטן מקבל אפשרות להגשים משאלה מארגון צדקה (מעין "משאלת לב" בריטי). אנשי ארגון הצדקה מצפים שהמשאלה שלו תהיה כמו של כל שאר הילדים: לפגוש מישהו מפורסם, או אולי לצאת ליום כיף בפארק שעשועים. אבל לנער יש דווקא משאלה אחרת: הוא רוצה לאבד את בתוליו. קצת כמו "צעד קטן" של שחר סגל, לא? הבעיה היא שלמרות נקודת המוצא המבדרת, שמעניקה ל"משאלה 143" סיכוי להיות קומדיה שחורה נחמדה, הסרט נורא מוחמץ בעיניי. ראשית, לא האמנתי לא בכלל. הכל נורא מלאכותי ובכאילו-כזה, המחלה של הגיבור, וגם החרמנות שלו. וגם הפתרון העלילתי שלוקח פוטנציאל מוצלח ודי זורק אותו לפח עם בחירה נורא נדושה.

===================

פיטר גרינאוויי הולך לביים קומדיה רומנטית? טוב, לא הייתי מאמין לקומוניקטים של פיטר גרינאוויי, או לאופן שבו הוא מגדיר ז'אנרים. אבל קודם כל נחמד לראות שהוא נמצא במרץ יצירתי. גרינאוויי מצלם עכשיו סרט תקופתי על עולם האמנות, מעין המשך סגנוני ל"משמר הלילה", סרטו הקודם, וכבר מתכנן את סרטו הבא שיצולם בסוף השנה ושאותו הוא מכנה "קומדיה רומנטית". הסרט נקרא "4 סערות ו-2 תינוקות" ועלילתו: "סיפור אהבה לא קונבנציונלי בין שני גברים ואשה, שנכנסת להריון אחרי שעשתה איתם סקס בשלישיה". שזה פחות או יותר עלילת "זד ושני אפסים", לא? (שם הם היו תאומים). ואני מניח שגם ל"זד ושני אפסים" גרינאוויי יכול לקרוא "קומדיה רומנטית". עד שאני לא שמע שגרינאוויי מלהק את סנדרה בולוק או את ריס וויתרספון לתפקיד הראשי אני לא מאמין. אגב, צחוק בצד: אן האתאוויי, שאין לה שום בעיה עם עירום, בוודאי תשמח לככב בסרט של גרינאוויי.

=================

ואפרופו תאומים: כך יצר דיוויד פינצ'ר את התאומים לבית ווינקלבוס ב"הרשת החברתית", באמצעות שחקן אחד, ארני האמר. מה שאומר שהאמר הזה עבד יותר קשה מכל השחקנים האחרים בסרט. אבל שימו לב גם לצד הטראגי של הסיפור: השחקן ג'וש פנס, שעשה אודישן לתפקיד אבל לבסוף נבחר להיות זה שמצולם מול האמר אבל אז פניו נמחקו דיגיטלית והוחלפו בפניו של האמר.

יחצני הסרטים מפציצים עכשיו את הרשת ואת הבלוגים בסרטונים על "איך-עשו-את", כדי להכזיר לחברי האקדמיה את העבודה המרובה ואת הקסמים שנעשו בסרטים ושעליהם עכשיו הם רוצים לזכות באוסקר. אבל הווידיאו הנ"ל אמור להראות לנו עד כמה משוכלל ומדויק החזון של פינצ'ר, שרוצה לזכות באוסקר על הבימוי. אבל הנה וידיאו נוסף, מטעם אנשי האפקטים של "מכאן והלאה" של קלינט איסטווד, שמראה איך הם יצרו את הצונאמי בפתיחת הסרט. הם רוצים אוסקר על עבודתם:

(זה היה אפרופו סערות, מהאייטם של גרינאוויי).

===============

ג'ף ברידג'ס פרסם באתרו את צילומיו מאחורי הקלעים של "אומץ אמיתי". ברידג'ס מסתובב כל הזמן עם מצלמה פנורמית נטולת צמצם או פוקוס ומצלם תמונות רחבות די מדהימות בכל הסרטים שהוא משתתף. ואיכשהו, כשזה מערבון של האחים כהן, זה נראה די מושלם. מה גם שצילום הכריכה של הספר הוא טייק-אוף ברידג'סי לשוט שהכי אהבתי בסרט, שוט שלא יוצא לי מהראש ושמראה איך האחים כהן חושבים קולנוע (אם צריך עץ, הם יביאו את העץ הכי גבוה):

"אומץ אמיתי" יוצא בארץ מחר. כבר אמרתי כאן שזו יצירת מופת?

נורא רציתי לקדם את הסרט התיעודי שלי בעזרת השיר החדש של אהוד בנאי שמופיע בפסקול, ושייכלל בדיסק החדש שלו שייצא בחודש הבא. אבל יצא שמערך יחסי הציבור של הסרט שלי ומסע יחסי הציבור של הדיסק שלו נפלו בדיוק על אותו שבוע, וכך לא יכולתי להשתמש בשיר (שככל הנראה, לצערי, לא ייצא כסינגל). אבל היום יוצא, סוף סוף, הסינגל הראשון של בנאי מתוך הדיסק החדש שלו. השיר נקרא "אני הולך", והדיסק ייקרא "רסיסי לילה". הנה השיר (לחצו על הלינק להפעיל את הנגן):

"אני הולך", שיר חדש של אהוד בנאי

כשעבדנו על המוזיקה לסרט שלי בנאי היה בעיצומן של הקלטות לדיסק שלו, ובשלב שבו חיפשנו כיוונים ורעיונות הוא הושיב אותי ליד המחשב והשמיע לי, בזה אחר זה, כמעט את כל השירים מהדיסק החדש, רובם בשלבים ראשוניים של סקיצות או הקלטות. וכך ישבנו שם, אחר צהריים שלם, ודיברנו על השירים החדשים שלו, ועל הסיפורים מאחוריהם, ואני התרגשתי כמו שהרבה זמן לא התרגשתי, גם מהשירים הנפלאים ששמעתי, עם טעם הבלוז/בלדות, של השירים הציוריים והעלילתיים והקולנועיים מאוד שהוא כתב, וגם המעמד והמחווה והכנות והאמון. ומשם הלך והתגבש הכיוון המוזיקלי של הסרט שלי, שבבסיסו שיר חדש, שבנאי הקליט לכבוד הסרט ושייכנס (אני מקווה) גם ל"רסיסי לילה". אני חייב להגיד: השבוע – פלוס מינוס – שביליתי עם בנאי בסטודיו שלו, בחיפושים, ואז בהקלטות, היה מהשיאים של חיי. הייתי מאושר מהמפגש הזה, וכל הזמן הזה לא היה לי נעים להגיד לו שאני מאלה שיש להם בבית כל כל הדיסקים שלו ושכמעט לכל שיר שלו יש סיפור אישי מהביוגרפיה שלי שמתחבר אליו, ולתקופה שבה שמעתי אותו. והנה, כך גם עכשיו.

זהו. אני נושם עמוק ומחזיר את החיים לתלם. הסרט מאחוריי. הנה פוסט על כל מיני דברים שהחמצתי בימים האחרונים:

1.

רנן שור ייסד בירושלים חממה בינלאומית לתסריטים, שתנסה להיות אחות לחממות התסריטאות המוכרות והמוערכות של מכון סאנדאנס (באמריקה) ופסטיבל רוטרדם. האמת, אם הייתי תסריטאי מתחיל בגרמניה או בקולורדו הייתי מתמוגג מהרעיון לבלות כמה שבועות בחניכת תסריט בירושלים. אם כבר לחפש השראה, אז זה המקום, לא?

2.

שמעון אלקבץ מונה לתפקיד ראש מינהל התרבות. הוא מחליף את צח גרניט שפרש, שהחליף את מיכה יינון שפרש. יצא לי לעבוד עם צח גרניט בתקופה הקצרה בה היה ראש מנהל התרבות והתפעלתי ממנו. איך יהיה אלקבץ? לכאורה, אלקבץ נשמע מינוי הגיוני: הביאו מנהל לתפקיד של מנהל. ויש כזה ברדק בכל כך הרבה תחומים, שיהיה מעניין לראות תוך כמה זמן הוא יצליח להשתלט על כל המי-נגד-מי בעולם הקולנוע, התיאטרון, האמנות, המוזיקה והבלט. אם הוא יהיה אנרגטי וחדור מוטיבציה כמו גרניט, ורצון לשנות דברים לטובה ולא לקלקל, אולי הכל עוד יהיה בסדר. אני שומר על זכותי להיות אופטימי לעת עתה.

3.

אגב, כשחיפשתי את הלינקים הנ"ל גיליתי שבשעה טובה הוחלט להוציא את "גלריה", בגרסת האינטרנט, מתוך "עכבר העיר", שהרי לא היה שום הגיון שזה יהיה שם, והחזירו אותה לתוך "הארץ". יופי.

4.

הבשורה המשמחת של השבוע: "קרלוס" – שראיתי בפסטיבל ירושלים וחשבתי שהוא פשוט פנטסטי – יגיע ביום חמישי לערוץ 1 (לערוץ 1!), שם תשודר בהמשך הגרסה בת שש השעות של הסרט. אושר! ולכבוד המאורע, ראיין אבנר שביט את הבמאי הצרפתי אוליביה אסיאס, שמביים בדרך כלל סרטים מינוריים ואינטימיים יותר, אבל כאן הוכיח שהוא סוג של סטיבן סודרברג צרפתי, עם המון שוונג בכל סצינה.

5.

אני מחפש באינטרנט דיווחים מברלין. ומוצא את אורי קליין ("הארץ") ואת גידי אורשר (גלי צה"ל) מדווחים משם, אבל לא מוצא דיווחים נוספים. דיוויד האדסון, העורך של סקציית הבלוגים של Mubi, גר בברלין והפסטיבל שם הוא טריטוריית הבית שלו, ואפילו הוא מדווח שהפסטיבל הזה גרם למבקרים שם לפהק עוד לפני שהוא נפתח. והוא כמעט ולא מדווח משם. האם יתכן שאין שם ולו סרט אחד ששווה התעלפות והתפעמות?

6.

ובכל זאת, עדכונים מברלין:

א. ליה ון ליר קיבלה שלשום פרס הוקרה מיוחד מדיטר קוסליק, מנהל פסטיבל ברלין, על תרומתה לעולם הקולנוע והפסטיבלים. האמת, מגיע לה. והאמת, בשנים שהייתי בפסטיבל ברלין, ראיתי כמ הערצה וכבוד ון ליר מקבלת שם. בלינק: קוסליק משתובב עם ון ליר.

ב. יאיר הוכנר הודיע בברלין אתמול על השקתו של פסטיבל קולנוע ישראלי בברלין שהוא אחד משלות מייסדיו ומנהליו. המהדורה הראשונה תתקיים כבר בנובמבר הקרוב ותציג 30 סרטים ישראליים, רובם בבכורה גרמנית.

7.

עכשיו שסרטי התלת מימד הגיעו גם לפסטיבלי הקולנוע – גם וים ונדרס וגם ורנר הרצוג מציגים בברלין סרטי תעודה בתלת מימד – נשאלת השאלה מה יהיה פסטיבל הקולנוע הראשון בארץ שיציג סרטים בתלת מימד. מכיוון שקשה לי לדמיין את אולם 1 בסינמטק ירושלים עובר הסבה להקרנה דיגיטלית תלת מימדית, אני מניח שזה יקרה רק כשיפתח בירושלים מתחם סינמה סיטי החדש ושבו יתקיימו כמה הקרנות מתוך הפסטיבל. כן?

8.

עדכוני אוסקר: וואלי פפיסטר, הצלם של "התחלה", זכה ביום ראשון בפרס אגודת הצלמים האמריקאית על עבודתו בסרט. הוא ניצח את רוג'ר דיקינס, שהיה מועמד על הצילום של "אומץ אמיתי" של האחים כהן. האם יש לפפיסטר סיכוי לנצח את דיקינס גם באוסקרים?

9.

ורק אם כבר ראיתם את "אומץ אמיתי" ואין לכם בעיה עם ספוילרים קראו את השיחה של לארי מקמרטי ודיאנה אוסאנה, התסריטאים של "הר ברוקבק", על העיבוד של האחים כהן לספרו של צ'רלס פורטיס. מקמרטי, שכתב את הספר "יונה בודדה", בקיא במערבונים ובעיבודים קולנועיים לספרים, מהצד המעובד ומהצד המעבד.

10.
מאז 1995, בערך, החיים שלי מתנהלים בתל אביב על ציר עירוני שבנוי מהבניינים אותם תכנן (או היה שותף לתכנונם) האדריכל יצחק ישר, שהלך אמש לעולמו בשיבה טובה. דיזנגוף סנטר, מוזיאון תל אביב, מגדלי דוד. והבוקר אני רואה שהוא גר ברחוב הסמוך למקום מגוריי ושרונית אלקבץ היתה כלתו. תנחומיי למשפחה.

11.

רגע מוזיקלי לסיום: שימו לב לשיר הזה, שהוקלט על ידי צמד ישראלי שהשתמש אך ורק באפליקציות לאייפון, 17 במספר, כדי לנגן את כל הכלים. שימו לב לשחקן החיזוק המסתורי שגויס לטובת הקליפ:

הערב ב-22:00 ישודר בערוץ יס דוקו הסרט התיעודי שביימתי, "שרון עמרני, זכרו את השם". בכל שאר הימים אני כותב כאן ביקורות על סרטים של אחרים. אולי אפילו על הסרטים שלכם. עכשיו הגיע הזמן שלכם לכתוב – בפעם הראשונה – ביקורת על סרט שלי.

בעיניי רוחי אני חושב שגם כשאני לא אוהב סרט, אני מנסה להיות הוגן כלפיו, עדין, ואולי לחפש בו נקודות זכות. אבל אני מניח שמנקודת מבטו של היוצר, גם ביקורת מסויגת יכולה נורא לפגוע (שמעתי פעם על במאי שנורא נעלב מביקורת שכתבתי על הסרט שלו. אני חשבתי שהיא היתה סופר מפרגנת – ארבעה כוכבים! – אבל היו בה שתי הסתייגויות, שני מקרים של "אבל…". והוא הפנים רק את ההסתייגויות, ולא את הסך-הכל). האם אני אדע לקבל את הביקורות הלא מפרגנות מבלי להיפגע? האם גם אני אקרא ביקורת מפרגנת אבל אראה רק את ההסתייגויות? או שאולי – וכך הייתי מקווה – ששנים של כתיבת ביקורת לימדו אותי, לכל הפחות, לקבל ביקורת. אין לי מושג. הכל חדש לי כאן.

זו פעם ראשונה שאני חתום על משהו שאני עומד מאחוריו ואחראי לו, ולא שותף משני בפרויקט של מישהו אחר. כך שזו פעם ראשונה שאני לומד, בעצם, מה זה אומר לקבל ביקורת על משהו שעמלת עליו. כן, תגידו, כולה סרט תיעודי. נכון. אבל זה מה שיש. אז אם אתם צופים בסרט הערב, או בשידורים החוזרים הלילה ובסוף השבוע הקרוב, אני משאיר את הפוסט הזה פתוח לכם, לביקורות שלכם. היוצרות מתהפכות. היום אתם מבקרים אותי. אם אתם יוצרים שמרגישים צורך להתנקם, זה המקום שלכם (אני אעריך אתכם כפליים, כמובן, אם תחתמו בשמותיכם האמיתיים). כרגיל, טרולים יימחקו.

הנה כמה שכבר כתבו על הסרט בימים האחרונים:

מרט פרחומובסקי ב"וואלה"

תומר קמרלינג ב"בלייזר"

אלון הדר ב"בסופשבוע" של "מעריב"

עופר ליברגל

איתן וייץ

לא תכננתי לעשות לייב בלוג, אבל טקס הבאפט"א משודר עכשיו בערוץ BBC World, אז אני מולו, ואעדכן מה קורה כל עוד יהיה לי כוח. ברגע זה, 19:30 שעון תל אביב, הם עדיין על השטיח האדום (הרטוב מגשם). במקרה של הבאפטא הזכייה די ברורה: "נאום המלך" אמור לסחוף הכל. זה הסרט הביתי, תוצרת אנגליה.

אבל בכל זאת צריך לשים לב לבאפט"א. מאז שהבאפט"א עבר לפני האוסקרים, וא הפך לאחד המנבאים הטובים ביותר של האוסקר, מהסיבה הפשוטה שיש המון חברי באפט"א שם גם חברי אקדמיה מצביעי אוסקר. הבאפט"א, למשל, ניבאה את הזכייה של רומן פולנסקי באוסקר על הבימוי של "הפסנתרן" ושל מריון קוטיאר באוסקר על המשחק של "החיים בוורוד". האם גם השנה תהיה איזושהי קטגוריה מפתיעה שהבאפט"א תנבא?

רפרשו. אנסה להמשיך לעדכן. ויש לי עוד כמה עדכוני אוסקר להוסיף כאן בקרוב.

19:55. עדיין על השטיח האדום, אז הנה כמה עדכונים. קודם כל: למרות שהבאפט"א היא בחסות אורנג', ולמרות שיש להם בדיוק אותו לוגו כמו על גבי הבלוג הזה, למעשה אלה שתי חברות שונות לחלוטין שאין ביניהן שום קשר (בעבר הרחוק היה ביניהן קשר, הן היו בבעלות אותו תאגיד-על סיני, אבל הקבוצה התפרקה, ויש כעת כמה חברות עם אותו שם ואותו לוגו, וכולן עוסקות בתקשורת סלולרית אבל שאין ביניהם שום קשר. עד כמה הדיווח העסקי).

צריך לזכור: הבאפט"א הוא למעשה הטקס האחרון לפני עאוסקרים שיתקיימו בדיוק היום בעוד שבועיים.

רוג'ר איברט פרסם בסוף השבוע את הימוריו לאוסקר. אם לפני כמה שבועות הוא הימר על "אומץ אמיתי", כעת הוא יישר קו והוא מהמר על "נאום המלך". לא רק כזוכה בפרס הסרט, אלא גם על הבימוי, התסריט, המשחק והמוזיקה. אבל יותר חשוב מבחינתי: איברט מהמר על היילי סטיינפלד כזוכה בפרס שחקנית המשנה! בשבועות האחרונים אני מהמר על סטיינפלד אבל באופן מהוסס, בשעה שהזוכה שאמורה להית בטוחה יותר צריכה להיות מליסה ליאו. אני אמור להחליט במהלך השבוע הקרוב על הימוריי הסופיים, וזו הקטגוריה שאני הכי לא יציב לגביה. סטיינפלד או ליאו. ההימור של איברט מחזק את התחושה שלי. אבל אני גם סקרן לראות האם יקרה משהו הערב בבאפטא שיעזור לי לאשש את הימור הזה.

אגב, אם תצליחו לנחש יותר מאיברט, יש סיכוי שתזכו ב-10,000 דולר.

20:34. עדיין על השטיח האדום. ועכשיו, פינת המולטי-מיליונרים. ג'יי.קיי רולינג הגיעה לקבל פרס מיוחד לתרומה לקולנוע הבריטי על סדרת סרטי "הארי פוטר". היא מעדכנת שהיא כותב עכשיו במרץ שבעה פרויקטים שונים. לא ברור לה מה יגיע ראשון לחנויות הספרים. ופול מקארטני, שיגיש את הפרס לפסקול, מאשר את הידיעה שהוא מלחין בלט בימים אלה.

21:00. זהו. השידור החי ב-BBC World הסתיים. טיזרים. אמשיך לעדכן באמצעות עדכונים און-ליין, אלא אם סטיבי תעדכן אותנו אם יש איזשהו לייב-סטרים של הטקס איפשהו.

21:15. הפרסים מתחילים.

פול מקארטני עם הפרס הראשון.

פסקול: "נאום המלך", אלכסנדר דספלה.

יש לו סיכוי מצוין לזכות גם באוסקר. אגב, אלכסנדר דספלה (הצרפתי) הוא אחד המלחינים הכי נהדרים שצצו בחיינו בשנים האחרונות, ודי היה ברור שהוא יזכה באוסקר מהר מאוד. אלא שאני חייב חהודות שיחסית לדברים אחרים ששמעתי ממנו, "נאום המלך" הוא לא הפסקול הטוב ביותר שלו. הוא נשמע כמעט כמו רייצ'ל פורטמן.

סאונד: "התחלה". הוא יזכה כאן גם באוסקר.

עריכה: "הרשת החברתית".

ההשמטה המביכה של "התחלה" מהקטגוריה הזאת באוסקר הופכת את "הרשת החברתית" גם לזוכה הכנראה-ודאית גם כאן.

איפור: "אליס בארץ הפלאות".

גם כאן תהיה התאמה בין הבאפט"א לאוסקר. בתגובות תיקנו אותי.

סרט זר: "נערה עם קעקוע דרקון".

הסרט לא מתחרה באוסקר. בשנה הבאה כן, בגרסתו האמריקאית כשרוני מארה תהיה מועמדת לאוסקר.

תלבושות: "אליס בארץ הפלאות".

קולין אטווד תזכה השנה באוסקר השלישי שלה. הקודמים היו על "זכרונותיה של גיישה" ו"שיקגו".

עיצוב: "התחלה".

הפתעה! "אליס" היה אמור לזכות גם כאן, לא?

אפקטים: "התחלה".

האוסקר בדרך.

שחקנית משנה: הלנה בונהם קרטר, "נאום המלך".

המירוץ כאן נותר פתוח. אני מניח שהזכיה של קרטר כאן היתה די צפויה, מרגע זה "נאום המלך" יזכה בכל. וממילא מליסה ליאו והיילי סטיינפלד לא היו מועמדות כאן. אני בספק אם קרטר תזכה גם באוסקר. אבל אולי… בכל אופן: יום שמח בביתם הלונדוני של טים וברטון והלנה בונהם קרטר, לא? היא זוכה בפרס, והסרט שלו, "אליס בארץ הפלאות", מקבל שני פרסים.

פרס לסרט הבכורה של תסריטאי, במאי או מפיק בריטי: "ארבעה אריות", כריס מוריס.

פרס לסרט הבריטי של השנה: "נאום המלך".

מה, הוא יקח זכיה כפולה?

שחקן משנה: ג'פרי ראש, "נאום המלך".

מרגע זה הכל ילך ל"נאום המלך". אבל לא הייתי פוסל אפשרות שג'פרי ראש יגזול לכריסטיאן בייל גם את האוסקר.

תסריט מקורי: "נאום המלך", דיוויד סיידלר.

יזכה באוסקר.

סרט אנימציה: "צעצוע של סיפור 3 ".

יזכה באוסקר.

22:38: למעשה, הקטגוריה הכי מותחת של הערב היא שחקנית ראשית. אנט נגד נטלי. זה די צמוד. והאם היילי תפתיע?

פרס בחירת הקהל לכוכב בריטי עולה: טום הארדי.

הפתעה, לא? הימרו על אנדרו גרפילד או על אחת הבנות. אבל בסוף דווקא טום הארדי, ההוא מ"ברונסון", אבל גם מ"התחלה". ותכף גם בבאטמן הבא.

תסריט מעובד: "הרשת החברתית", ארון סורקין.

ארון סורקין הוא פחות או יותר הזוכה האמריקאי הראשון בטקס, לא?

צילום: "אומץ אמיתי", רוג'ר דיקינס

גם דיקינס בריטי. ועכשיו אני יכול להמר על הזכייה שלו גם באוסקר בלב שקט. הגיע הזמן.

במאי: דיוויד פינצ'ר, "הרשת החברתית".

בום! וואו! צריך לשנות את כל התחזיות. פינצ'ר הולך לזכות באוסקר. שידור חוזר של פולנסקי – הבמאי שלא זכה בגילדת הבמאים יזכה באוסקר.

שחקנית: נטלי פורטמן, "ברבור שחור".

קייס קלוזד. נטלי תנצח את אנט בנינג גם באוסקר.

שחקן: קולין פירת, "נאום המלך".

סרט: "נאום המלך".

זהו. תם ונשלם טקס הבאפט"א. "האוסקר הקטן". נותרו שתי קטגוריות לא ודאיות לחיזוי: שחקנית המשנה והבמאי. האם יזכה טום הופר שזכה בפרס גילדת הבמאים, או דיוויד פינצ'ר שזכה הערב בבאפט"א. הקונספציה המקובלת היא שפרס גילדת הבמאים הוא הפרס החוזה באופן מדויק יותר את האוסקר. אני חושב שהבאפט"א דווקא אמין יותר. אני מהמר עכשיו על פינצ'ר לאוסקר.

"מתי אדוארד יבוא ויציל אותי מהסרט הזה"

ראשית, השם. "ברוכה הבאה לריילי", לכאורה, נשמע תרגום לא רע ל"Welcome to the Riley's". והרי נהוג שבתרגום לעברית מסירים את s השייכות, ולעיתים גם את s  הריבוי, כי לא לגמרי ברור מה לעשות איתה. אבל אז נוצרת בעיה: מי זה הריילי הזה. "ברוכה הבאה לריילי" מעביר את התחושה שריילי הוא שם של עיירה. אבל ריילי הוא שם המשפחה של הזוג שניצב בשם הסרט. ושם הסרט, שעוסק בהצטרפותה של נערה למשפחה הזאת, הוא בעצם "ברוכה הבאה למשפחת ריילי". אבל, העמימות הזאת נמצאת גם במקור. כי שם של מישהו עם s השייכות (ומתקנים אותי שכאן מדובר ב-s הריבוי, כמו ב"הסימפסונס" או "הסופרנוס") יכול לרמוז למשפחה, אבל גם לשם של מקום – לרוב מסעדה או חנות – שנמצאת בבעלות אותו איש או אותה משפחה. כך שבסופו של דבר, הבילבול הזה – מי הוא ריילי – נשמר במקור ובתרגום. הבעיה העיקרית נותרת: שם הסרט, בין בעברית ובין באנגלית, נותר אפרורי ובלתי מפתה כמו הסרט כולו. הנה הביקורת הקצרה יותר של השבוע, על הסרט.

פורסם ב"פנאי פלוס", 9.2.2011

ג'ון הילקוט, הבמאי של הסרט "הדרך" שעלה בסוף השבוע בארץ, מוכר יותר כבמאי קליפים. הוא התחיל כשותפו הוויזואלי הקבוע של ניק קייב ומשם עבר לעבוד גם עם להקות כמו דפש מוד ואר.אי.אם. וראו זה פלא, כך גם הבמאי הבא שלפנינו: ג'ייק סקוט – האיש שקורא לרידלי סקוט "אבא" (ולטוני סקוט "דוד") – ביים שני סרטים במרחק עשור זה מזה, ובין לבין הפך לאחד מהבולטים בבמאי הקליפים והפרסומות באמריקה. הקליפ שלו ל"Everybody Hurts" של אר.אי.אם, ההוא עם הפקק (בהשראת הפתיחה של "שמונה וחצי"), נותר אחד הקליפים הגדולים של כל הזמנים. והנה, עשור אחרי סרטו הראשון, הוא מגיע עם סרט שני, שהוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדאנס לפני שנה בדיוק (יחד עם "קר עד העצם" ו"הילדים בסדר"). ומה אתם יודעים: עוד פצצת דכאון. אני מבין איזו סיבה יש להיות מדוכא אחרי סוף העולם (ב"הדרך"), אבל ב"ברוכים הבאים לריילי" כולם עצובים, בוכים ורוצים למות, וזה לפני סוף העולם. בימים אלה ממש. אחרי צפייה ב"הדרך" גיבורי "ריילי" נראים די מפונקים. לפחות יש להם אוכל לאכול.

 

ולמה הסרט הזה מגיע אלינו פתאום (שהרי מפיצי ישראל, שאינם קולנוע לב, לא ממהרים להביא הנה את כל הקולנוע העצמאי האמריקאי)? אני מניח שזה כדי לפתות את מעריצי "דמדומים" לבוא לצפות בקירסטן סטיוארט מגלמת חשפנית וזונה בת 16 (אל דאגה, היא חשפנית שאינה נחשפת). סיבה מתאימה ואקטואלית יותר תהיה התפקיד של מליסה ליאו בסרט. ליאו, שבהחלט עשויה לזכות באוסקר על תפקיד ב"פייטר", עבדה שנים על גבי שנים בטלוויזיה (אנחנו זוכרים אותה מ"רצח מאדום לשחור"), אבל אף פעם לא השאירה חותם משמעותי (בזכות העובדה שהיא שחקנית זיקית שנעלמת לתוך התפקידים שהיא מבצעת ולא נשארת זכורה בזכות עצמה), עד שלוהקה לסרט קטן בשם "נהר קפוא", היתה מועמדת עליו לאוסקר, ומשם התחילה לקבל תפקידי קולנוע עסיסיים – אבל תמיד (עדיין) בתור האשה מוכת גורל וקשת היום.

 

ב"ברוכים הבאים לריילי", ליאו וג'יימס גנדולפיני מגלמים זוג שנשוי כבר שלושים שנה, שלא התאושש ממותה של בתם בת ה-15 בתאונת דרכים. שנים אחר כך, כשהנישואים כבר מפוררים, והגבר מרגיש שכל מה שקרוב אליו מת, הזוג מנסה לשקם את עצמו על ידי מעין אימוץ של נערה המתפרנסת מזנות. עצרו רגע: זוג שלא מתאושש ממותו של אחד מילדיהם, או: המוטיב של הבן הנעדר. אם יש תבנית דרמטית שבאופן אישי מעיקה עלי, זו זו. החל מ"מי מפחד מווירג'יניה וולף" של אדוארד אולבי ועד כמה וכמה מחזות ישראליים שראיתי בשנים האחרונות, לא פעם אנחנו נתקלים בדרמה קורעת לב שבה באופן הדרגתי נחשף הסוד שגורם לגיבורים להיות כה סגורים ופגועים כפי שהם: הילד או הילדה מתו. בקולנוע ובתיאטרון, לטעמי, זו הפכה לקלישאה. בעיקר כי אני מרגיש שמי שכותב את הסיפורים האלה מחפש את הדרך הכי "בטוחה" (קרי: נדושה) ליצור לדמויותיו סיפור רקע "עמוק", ולא כי הוא באמת מנסה להתמודד עם שכול (סרטים העוסקים בשכול ואובדן, הטובים שבהם, מתחילים מהאובדן, ולא חושפים אותו באופן הדרגתי. אבל כל זה, כמובן, טענה כללית. יש ויש מכל סוג).

 

הבעיה היא שלמרות שלושת השחקנים המצוינים, והסגנון הקר והמדויק, הסרט הזה צפוי, מנוכר ומייאש, ואין בו שום דבר שהופך את הצפייה בו למצדיקה את המאמץ הרגשי.