לא תכננתי לעשות לייב בלוג, אבל טקס הבאפט"א משודר עכשיו בערוץ BBC World, אז אני מולו, ואעדכן מה קורה כל עוד יהיה לי כוח. ברגע זה, 19:30 שעון תל אביב, הם עדיין על השטיח האדום (הרטוב מגשם). במקרה של הבאפטא הזכייה די ברורה: "נאום המלך" אמור לסחוף הכל. זה הסרט הביתי, תוצרת אנגליה.

אבל בכל זאת צריך לשים לב לבאפט"א. מאז שהבאפט"א עבר לפני האוסקרים, וא הפך לאחד המנבאים הטובים ביותר של האוסקר, מהסיבה הפשוטה שיש המון חברי באפט"א שם גם חברי אקדמיה מצביעי אוסקר. הבאפט"א, למשל, ניבאה את הזכייה של רומן פולנסקי באוסקר על הבימוי של "הפסנתרן" ושל מריון קוטיאר באוסקר על המשחק של "החיים בוורוד". האם גם השנה תהיה איזושהי קטגוריה מפתיעה שהבאפט"א תנבא?

רפרשו. אנסה להמשיך לעדכן. ויש לי עוד כמה עדכוני אוסקר להוסיף כאן בקרוב.

19:55. עדיין על השטיח האדום, אז הנה כמה עדכונים. קודם כל: למרות שהבאפט"א היא בחסות אורנג', ולמרות שיש להם בדיוק אותו לוגו כמו על גבי הבלוג הזה, למעשה אלה שתי חברות שונות לחלוטין שאין ביניהן שום קשר (בעבר הרחוק היה ביניהן קשר, הן היו בבעלות אותו תאגיד-על סיני, אבל הקבוצה התפרקה, ויש כעת כמה חברות עם אותו שם ואותו לוגו, וכולן עוסקות בתקשורת סלולרית אבל שאין ביניהם שום קשר. עד כמה הדיווח העסקי).

צריך לזכור: הבאפט"א הוא למעשה הטקס האחרון לפני עאוסקרים שיתקיימו בדיוק היום בעוד שבועיים.

רוג'ר איברט פרסם בסוף השבוע את הימוריו לאוסקר. אם לפני כמה שבועות הוא הימר על "אומץ אמיתי", כעת הוא יישר קו והוא מהמר על "נאום המלך". לא רק כזוכה בפרס הסרט, אלא גם על הבימוי, התסריט, המשחק והמוזיקה. אבל יותר חשוב מבחינתי: איברט מהמר על היילי סטיינפלד כזוכה בפרס שחקנית המשנה! בשבועות האחרונים אני מהמר על סטיינפלד אבל באופן מהוסס, בשעה שהזוכה שאמורה להית בטוחה יותר צריכה להיות מליסה ליאו. אני אמור להחליט במהלך השבוע הקרוב על הימוריי הסופיים, וזו הקטגוריה שאני הכי לא יציב לגביה. סטיינפלד או ליאו. ההימור של איברט מחזק את התחושה שלי. אבל אני גם סקרן לראות האם יקרה משהו הערב בבאפטא שיעזור לי לאשש את הימור הזה.

אגב, אם תצליחו לנחש יותר מאיברט, יש סיכוי שתזכו ב-10,000 דולר.

20:34. עדיין על השטיח האדום. ועכשיו, פינת המולטי-מיליונרים. ג'יי.קיי רולינג הגיעה לקבל פרס מיוחד לתרומה לקולנוע הבריטי על סדרת סרטי "הארי פוטר". היא מעדכנת שהיא כותב עכשיו במרץ שבעה פרויקטים שונים. לא ברור לה מה יגיע ראשון לחנויות הספרים. ופול מקארטני, שיגיש את הפרס לפסקול, מאשר את הידיעה שהוא מלחין בלט בימים אלה.

21:00. זהו. השידור החי ב-BBC World הסתיים. טיזרים. אמשיך לעדכן באמצעות עדכונים און-ליין, אלא אם סטיבי תעדכן אותנו אם יש איזשהו לייב-סטרים של הטקס איפשהו.

21:15. הפרסים מתחילים.

פול מקארטני עם הפרס הראשון.

פסקול: "נאום המלך", אלכסנדר דספלה.

יש לו סיכוי מצוין לזכות גם באוסקר. אגב, אלכסנדר דספלה (הצרפתי) הוא אחד המלחינים הכי נהדרים שצצו בחיינו בשנים האחרונות, ודי היה ברור שהוא יזכה באוסקר מהר מאוד. אלא שאני חייב חהודות שיחסית לדברים אחרים ששמעתי ממנו, "נאום המלך" הוא לא הפסקול הטוב ביותר שלו. הוא נשמע כמעט כמו רייצ'ל פורטמן.

סאונד: "התחלה". הוא יזכה כאן גם באוסקר.

עריכה: "הרשת החברתית".

ההשמטה המביכה של "התחלה" מהקטגוריה הזאת באוסקר הופכת את "הרשת החברתית" גם לזוכה הכנראה-ודאית גם כאן.

איפור: "אליס בארץ הפלאות".

גם כאן תהיה התאמה בין הבאפט"א לאוסקר. בתגובות תיקנו אותי.

סרט זר: "נערה עם קעקוע דרקון".

הסרט לא מתחרה באוסקר. בשנה הבאה כן, בגרסתו האמריקאית כשרוני מארה תהיה מועמדת לאוסקר.

תלבושות: "אליס בארץ הפלאות".

קולין אטווד תזכה השנה באוסקר השלישי שלה. הקודמים היו על "זכרונותיה של גיישה" ו"שיקגו".

עיצוב: "התחלה".

הפתעה! "אליס" היה אמור לזכות גם כאן, לא?

אפקטים: "התחלה".

האוסקר בדרך.

שחקנית משנה: הלנה בונהם קרטר, "נאום המלך".

המירוץ כאן נותר פתוח. אני מניח שהזכיה של קרטר כאן היתה די צפויה, מרגע זה "נאום המלך" יזכה בכל. וממילא מליסה ליאו והיילי סטיינפלד לא היו מועמדות כאן. אני בספק אם קרטר תזכה גם באוסקר. אבל אולי… בכל אופן: יום שמח בביתם הלונדוני של טים וברטון והלנה בונהם קרטר, לא? היא זוכה בפרס, והסרט שלו, "אליס בארץ הפלאות", מקבל שני פרסים.

פרס לסרט הבכורה של תסריטאי, במאי או מפיק בריטי: "ארבעה אריות", כריס מוריס.

פרס לסרט הבריטי של השנה: "נאום המלך".

מה, הוא יקח זכיה כפולה?

שחקן משנה: ג'פרי ראש, "נאום המלך".

מרגע זה הכל ילך ל"נאום המלך". אבל לא הייתי פוסל אפשרות שג'פרי ראש יגזול לכריסטיאן בייל גם את האוסקר.

תסריט מקורי: "נאום המלך", דיוויד סיידלר.

יזכה באוסקר.

סרט אנימציה: "צעצוע של סיפור 3 ".

יזכה באוסקר.

22:38: למעשה, הקטגוריה הכי מותחת של הערב היא שחקנית ראשית. אנט נגד נטלי. זה די צמוד. והאם היילי תפתיע?

פרס בחירת הקהל לכוכב בריטי עולה: טום הארדי.

הפתעה, לא? הימרו על אנדרו גרפילד או על אחת הבנות. אבל בסוף דווקא טום הארדי, ההוא מ"ברונסון", אבל גם מ"התחלה". ותכף גם בבאטמן הבא.

תסריט מעובד: "הרשת החברתית", ארון סורקין.

ארון סורקין הוא פחות או יותר הזוכה האמריקאי הראשון בטקס, לא?

צילום: "אומץ אמיתי", רוג'ר דיקינס

גם דיקינס בריטי. ועכשיו אני יכול להמר על הזכייה שלו גם באוסקר בלב שקט. הגיע הזמן.

במאי: דיוויד פינצ'ר, "הרשת החברתית".

בום! וואו! צריך לשנות את כל התחזיות. פינצ'ר הולך לזכות באוסקר. שידור חוזר של פולנסקי – הבמאי שלא זכה בגילדת הבמאים יזכה באוסקר.

שחקנית: נטלי פורטמן, "ברבור שחור".

קייס קלוזד. נטלי תנצח את אנט בנינג גם באוסקר.

שחקן: קולין פירת, "נאום המלך".

סרט: "נאום המלך".

זהו. תם ונשלם טקס הבאפט"א. "האוסקר הקטן". נותרו שתי קטגוריות לא ודאיות לחיזוי: שחקנית המשנה והבמאי. האם יזכה טום הופר שזכה בפרס גילדת הבמאים, או דיוויד פינצ'ר שזכה הערב בבאפט"א. הקונספציה המקובלת היא שפרס גילדת הבמאים הוא הפרס החוזה באופן מדויק יותר את האוסקר. אני חושב שהבאפט"א דווקא אמין יותר. אני מהמר עכשיו על פינצ'ר לאוסקר.

"מתי אדוארד יבוא ויציל אותי מהסרט הזה"

ראשית, השם. "ברוכה הבאה לריילי", לכאורה, נשמע תרגום לא רע ל"Welcome to the Riley's". והרי נהוג שבתרגום לעברית מסירים את s השייכות, ולעיתים גם את s  הריבוי, כי לא לגמרי ברור מה לעשות איתה. אבל אז נוצרת בעיה: מי זה הריילי הזה. "ברוכה הבאה לריילי" מעביר את התחושה שריילי הוא שם של עיירה. אבל ריילי הוא שם המשפחה של הזוג שניצב בשם הסרט. ושם הסרט, שעוסק בהצטרפותה של נערה למשפחה הזאת, הוא בעצם "ברוכה הבאה למשפחת ריילי". אבל, העמימות הזאת נמצאת גם במקור. כי שם של מישהו עם s השייכות (ומתקנים אותי שכאן מדובר ב-s הריבוי, כמו ב"הסימפסונס" או "הסופרנוס") יכול לרמוז למשפחה, אבל גם לשם של מקום – לרוב מסעדה או חנות – שנמצאת בבעלות אותו איש או אותה משפחה. כך שבסופו של דבר, הבילבול הזה – מי הוא ריילי – נשמר במקור ובתרגום. הבעיה העיקרית נותרת: שם הסרט, בין בעברית ובין באנגלית, נותר אפרורי ובלתי מפתה כמו הסרט כולו. הנה הביקורת הקצרה יותר של השבוע, על הסרט.

פורסם ב"פנאי פלוס", 9.2.2011

ג'ון הילקוט, הבמאי של הסרט "הדרך" שעלה בסוף השבוע בארץ, מוכר יותר כבמאי קליפים. הוא התחיל כשותפו הוויזואלי הקבוע של ניק קייב ומשם עבר לעבוד גם עם להקות כמו דפש מוד ואר.אי.אם. וראו זה פלא, כך גם הבמאי הבא שלפנינו: ג'ייק סקוט – האיש שקורא לרידלי סקוט "אבא" (ולטוני סקוט "דוד") – ביים שני סרטים במרחק עשור זה מזה, ובין לבין הפך לאחד מהבולטים בבמאי הקליפים והפרסומות באמריקה. הקליפ שלו ל"Everybody Hurts" של אר.אי.אם, ההוא עם הפקק (בהשראת הפתיחה של "שמונה וחצי"), נותר אחד הקליפים הגדולים של כל הזמנים. והנה, עשור אחרי סרטו הראשון, הוא מגיע עם סרט שני, שהוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדאנס לפני שנה בדיוק (יחד עם "קר עד העצם" ו"הילדים בסדר"). ומה אתם יודעים: עוד פצצת דכאון. אני מבין איזו סיבה יש להיות מדוכא אחרי סוף העולם (ב"הדרך"), אבל ב"ברוכים הבאים לריילי" כולם עצובים, בוכים ורוצים למות, וזה לפני סוף העולם. בימים אלה ממש. אחרי צפייה ב"הדרך" גיבורי "ריילי" נראים די מפונקים. לפחות יש להם אוכל לאכול.

 

ולמה הסרט הזה מגיע אלינו פתאום (שהרי מפיצי ישראל, שאינם קולנוע לב, לא ממהרים להביא הנה את כל הקולנוע העצמאי האמריקאי)? אני מניח שזה כדי לפתות את מעריצי "דמדומים" לבוא לצפות בקירסטן סטיוארט מגלמת חשפנית וזונה בת 16 (אל דאגה, היא חשפנית שאינה נחשפת). סיבה מתאימה ואקטואלית יותר תהיה התפקיד של מליסה ליאו בסרט. ליאו, שבהחלט עשויה לזכות באוסקר על תפקיד ב"פייטר", עבדה שנים על גבי שנים בטלוויזיה (אנחנו זוכרים אותה מ"רצח מאדום לשחור"), אבל אף פעם לא השאירה חותם משמעותי (בזכות העובדה שהיא שחקנית זיקית שנעלמת לתוך התפקידים שהיא מבצעת ולא נשארת זכורה בזכות עצמה), עד שלוהקה לסרט קטן בשם "נהר קפוא", היתה מועמדת עליו לאוסקר, ומשם התחילה לקבל תפקידי קולנוע עסיסיים – אבל תמיד (עדיין) בתור האשה מוכת גורל וקשת היום.

 

ב"ברוכים הבאים לריילי", ליאו וג'יימס גנדולפיני מגלמים זוג שנשוי כבר שלושים שנה, שלא התאושש ממותה של בתם בת ה-15 בתאונת דרכים. שנים אחר כך, כשהנישואים כבר מפוררים, והגבר מרגיש שכל מה שקרוב אליו מת, הזוג מנסה לשקם את עצמו על ידי מעין אימוץ של נערה המתפרנסת מזנות. עצרו רגע: זוג שלא מתאושש ממותו של אחד מילדיהם, או: המוטיב של הבן הנעדר. אם יש תבנית דרמטית שבאופן אישי מעיקה עלי, זו זו. החל מ"מי מפחד מווירג'יניה וולף" של אדוארד אולבי ועד כמה וכמה מחזות ישראליים שראיתי בשנים האחרונות, לא פעם אנחנו נתקלים בדרמה קורעת לב שבה באופן הדרגתי נחשף הסוד שגורם לגיבורים להיות כה סגורים ופגועים כפי שהם: הילד או הילדה מתו. בקולנוע ובתיאטרון, לטעמי, זו הפכה לקלישאה. בעיקר כי אני מרגיש שמי שכותב את הסיפורים האלה מחפש את הדרך הכי "בטוחה" (קרי: נדושה) ליצור לדמויותיו סיפור רקע "עמוק", ולא כי הוא באמת מנסה להתמודד עם שכול (סרטים העוסקים בשכול ואובדן, הטובים שבהם, מתחילים מהאובדן, ולא חושפים אותו באופן הדרגתי. אבל כל זה, כמובן, טענה כללית. יש ויש מכל סוג).

 

הבעיה היא שלמרות שלושת השחקנים המצוינים, והסגנון הקר והמדויק, הסרט הזה צפוי, מנוכר ומייאש, ואין בו שום דבר שהופך את הצפייה בו למצדיקה את המאמץ הרגשי.

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 9.2.2011

 

"הדרך" הוא סרט מעניין מדי שאבזבז יותר מדי מילים בפתיח כדי לתהות איך, לכל הרוחות, קרה שהוא מגיע למסכי הקולנוע בישראל 17 חודשים אחרי בכורתו. כבר די ביססנו את זה כאן חזור ובסס: אני לא באמת מבין את המפיצים ואת דרכי פעולתם. לא מעט, אגב, בזכות העובדה שהם ממעטים לחשוף מה מערכות השיקולים שלהם לגבי אילו סרטים מגיעים, אלו נגנזים ואלו פשוט מונחים במחסנים חודשים על גבי חודשים. "הדרך", רק לסבר את האוזן, הוצג בבכורה באותו פסטיבל ונציה שבו זכה "לבנון" בפרס הראשי. זוכרים?

 

אבל יתכן ובמקרה של "הדרך" התזמון באמת לא משנה. הרי, האם יתכן שכל מי שהפך את ספרו של קורמאק מקארתי לרב מכר בארץ לפני כשנתיים כבר הלך ושכר את הסרט בדי.וי.די? לאו דווקא, נכון? ואולי אנשי יונייטד קינג, מפיצי הסרט, פשוט חיכו בסבלנות עד שכולם יגמרו לקרוא את הספר, יתאוששו ממנו, ואז יהיו מוכנים לסרט. אם יש סיבה אחרת, היא נעלמה מעיניי. יאמר לזכותם של מפיצי הסרט שהם משחקים את פוקר הדחייה בפנים רציניות: הסרט יוצא בארץ עם פרסום מסיבי ונאה למדי, כאילו מדובר בסרט טרי לחלוטין. אני מניח, כאמור, שהפנייה היא לקהל הספרותי, זה שכנראה ממילא לא ממש מעודכן לגבי ענייני קולנוע. ולצד הרצון שלי לגעור במפיצים על כך שהם (עדיין!) גורמים לנו לחכות כל כך הרבה זמן עד שהם מביאים סרט ארצה, אם בכלל. כבר התרגלנו שאם סרט – לפחות מהסוג המדובר והמתוקשר רב הזמזום) לא מגיע ארצה תוך רבעון מצאתו בעולם, אפשר להכתיר אותו בבחינת גנוז. האמת, הייתי בטוח ש"הדרך" נגנז. איך הוא נגאל לבסוף? תעלומה.

 

אבל נעבור לעניינים חשובים יותר.

 

ג'ון הילקוט (Hillcoat, לאיש הזה יש שם שנורא משעשע לתעתק לעברית בלי ניקוד) תפס את עיניי העולם בזכות סרט אחד: "ההצעה" (המערבון שכתב ניק קייב, לא הקומדיה הרומנטית של סנדרה בולוק). זה היה סרט כה מפתיע ומקורי, שהתהדר לא רק בתסריט פרי עטו של ניק קייב אלא גם בפסקול של קייב, שהילקוט האוסטרלי הכניס בו סגנון מדוד ומרשים מאוד, ושבזכותו הפך מיד ל"הדבר הגדול הבא" והתחיל לקבל, כנהוג במקרים כאלה, הצעות מהוליווד. במקביל הפך גם קורמאק מקארתי ל"הדבר הגדול הבא" (זה כמובן נאמר בהומור, מנקודת מבט הוליוודית), בזכות העובדה שספר שלו, "לא ארץ לזקנים", הפך לסרט המדובר ביותר לשנת 2008 בידי האחים כהן. כך שהיה ברור שינסו למצוא מהר ספר נוסף של קורמאק שטרם עובד לקולנוע ולהביא גם ל-2009 סרט על פי ספרו של מקארתי. וכך הזדווגו להם הילקוט ומקארתי והאחד קיבל את האפשרות לביים את העיבוד לספרו של השני.

 

אגב, נדמה לי שבכך לא מסתיים הקשר בין הילקוט ובין האחים כהן. המוח החשדני שלי תוהה האם האחים צפו ב"ההצעה" של הילקוט לפני שהלכו לביים את המערבון שלהם, "אומץ אמיתי". אמנם, האחים כהן לא צריכים לגנוב מאף אחד, אבל צריך לשים לב לזה שאלה שביימו סרטים על פי קורמאק מקארתי בשנים האחרונות הם גם אותם יוצרים שביימו את שני המערבונים הכי מעניינים ומסוגננים של השנים האחרונות. ואולי פשוט יש להם טעם דומה.

 

"הדרך" מספר על מסע של אב ובן בעולם חרב וצחיח שהושמד על ידי קטסטרופה כלשהי, שהרגה את רוב בני האדם, את כל החיות, את כל הצמחיה והשמידה את כל מקורות המזון. מי שלא מת מהקטסטרופה וההרס, מת מרעב, ומי שלא מת מרעב, הרג את עצמו כדי לא להיאכל על ידי אלה ששרדו. כן, בעולם פוסט אפוקליפטי האופנה החמה היא קניבליזם.

 

וכך, למרות ש"הדרך" הוא אחד הסרטים המרתקים שראינו לאחרונה – מבחינות רבות, עבורי, הוא כל מה ש"קר עד העצם" ניסה להיות ונכשל בו – יש ללוות את הסופרלטיב הזה באזהרה: זה גם אחד הסרטים המדכאים ביותר שהגיעו למסכינו בעת האחרונה. וזה לא בגלל הייצוג של העולם הפוסט-אפוקליפטי – עולם חרוך ומונוכרומטי – זה קטן עלינו. הפוסט-אפוקליפסה הפכה לדייר נפוץ בקולנוע, ומבחינה ויזואלית, בעת הצפייה בסרט, קשה שלא לחשוב, למשל, על "מקס הלוחם בדרכים" או אפילו על סרטי ההמשך של "האויב שבפנים". אפילו "הנבחר" עם דנזל וושינגטון מלפני שנה הכיל רעיונות ויזואליים דומים לאלה המופיעים ב"הדרך". במקומות שבהם הסרט אינו מסע פילוסופי ואסתטי מהורהר על מהות החיים, האיקונוגרפיה שלו דומה יותר לסרטי אימה, מאשר לקולנוע אירופי.

 

אבל בשעה שבסרטים כמו "מקס הלוחם בדרכים" (עדיין, סרט הפוסט-אפוקליפסה האהוב עליי), "הנבחר" ו"האויב שבפנים" הדרייב הפנימי של הגיבור היה להילחם ולשרוד, מה שמניע את גיבור "הדרך" הוא דווקא הרצון שלו למות. משלב די מוקדם בסרט מסתובב הגיבור עם אקדח ובו שני קליעים אותם הוא מייעד לו ולבנו (מה שמיד מזכיר לי את סרט האימה הכי מצמרר שראיתי בשנים האחרונות, "הערפל", של פרנק דרבונט). אלא שהוא לא מסוגל ליזום את ההתאבדות הכפולה. עוד לא. וכך הם הולכים מתחנה לתחנה, כשהמוות מרחף מעליהם: אם לא מהקניבלים, אז מהעצים היבשים שנופלים סתם ככה פתאום, ואם לא מהם אז מידי עצמם.

 

יאמר לזכותו של הילקוט שהעובדה שהוא מביים סרט אמריקאי (לא ממש הוליוודי, מיינד יו) לא דירבנה אותו להפוך את ספרו של מקארתי לסרט הרפתקאות מלא אקשן. להפך, כשהוא נעזר בצלם של "דבר אליה", וחוזר אל המוזיקה של ניק קייב (יחד עם וורן אליס) זה אחד הסרטים המהורהרים, הפיוטיים והעמוקים שיצאו מאמריקה בשנים האחרונות. שימו לב, למשל, לאופן היפה שבו הסרט חצוי לשניים, החצי הראשון מייצג עולם ללא אלוהים, ובחצי השני הגיבורים נהיים מודעים לכך שאולי בכל זאת יש אלוהים שמשגיח*. בחצי הראשון, הילקוט מצליח לצמרר לא בגלל שסרטו מזכיר סרטי זומבים, אלא בגלל דימויי השואה שהוא מצרף. באחד הבתים מוצאים השניים מרתף מלא אנשים גרומים וערומים, שזועקים לעזרה כי הם בדרך ל"בית העישון". זה המקום שבו המטאפורה הספרותית הופכת למטאפורה ויזואלית והסרט העתידני מקבל טוויסט היסטורי: כי בין אם זה בשואה ובין אם זה בשואה גרעינית נשאלת השאלה האם יש רגע בו אין טעם יותר לחיות. כשמתבוננים בסרט ושמים לב שיתכן ודווקא הילד הוא הגיבור, זה שמניע את העלילה קדימה, יש אפשרות לראות את סוף הסרט דווקא כרגע מרגש, אבל קטנטן, של אופטימיות נדירה.

 

 

 

נ.ב:

הילד קודי סמיט-מקפי אוהב את סרטיו קודרים. ואילו המפיצים בארץ, כמו גם רוב הקהל בעולם, לא אוהבים את סרטיהם קודרים. קונפליקט. אחרי "הדרך" המייאש כיכב סמיט-מקפי ב"תן לי להיכנס", הגרסה האמריקאית המשובחת לסרט הערפדים השבדי. גם "הדרך" וגם "תן לי להיכנס" לא שיגשגו בקופות באמריקה. וכך, גם את "תן לי להיכנס" לא זכינו לראות מופץ בארץ. מצד שני, אם ל"הדרך" לקח שנה וחצי להגיע, כל מה שאנחנו צריכים זה רק להתאזר קצת בסבלנות.

 

*) זהירות ספוילר. מיועד למי שכבר ראה. כמובן שהמילה "אלוהים" לא נאמרת, אבל הסרט מתהפך בסצינה המקסימה במקלט התת קרקעי בו מוצאים האב ובנו מאגר עצום של אוכל משומר. אחרי שבועות של רעב, הם אוכלים לשובע. ואז הבו מרגיש צורך להגיד תודה למישהו על כל השפע הזה. אבל למי? אז הם אומרים תודה ל"אנשים". כי לברך תודה זה משהו שהם מרגישים שהם צריכים לעשות. מי שמרגיש את זה חזק יותר הוא הבן. חיבבתי את החיוך הקטן אצל האבא כשהבן מציע את הרעיון. האבא כבר ציני, אבל נראה שהוא מבין שהבן עלה על משהו. עדיין, בעולם כה פרוע וחסר רחמים, עדיין קורים נסים. התעוררות האמונה הזאת, שטף האופטימיות הזה, הוא שיניע את החצי השני של הסרט ויהפוך את הבן – ולא את האב – למי שמניע את העלילה. הבן שרוצה כעת להשיב בטוב ובחסד אל העולם, למרות שכללי המשחק (של האב ובני דורו) אמורים להיות הפוכים (אדם לאדם זאב). הבן יגלה שהתקווה והאופטימיות הן שיצילו אותו.

אוקיי, סוף סוף סרט גיבורי על שהטריילר שלו לא נראה אינפנטילי. תקציר הפרקים הקודמים: בסופרבול נחשפו הטריילרים ל"קפטן אמריקה" ו"ת'ור". טריילר ל"גרין לנטרן" נחשף עוד קודם. ונדמה ש-2011 תהיה שנה מאוד צפופה בגיבורי-על שיילחמו זה בזה על תואר אלוף קופות הקיץ. כילד, "קפטן אמריקה" היה אחד מגיבורי-העל האהובים עליי, אבל הטריילרים שראיתי גרמו לי לגלגל עיניים. הם נראו מכוונים לא לבני דורי, אלא לילדים שלי. אוקיי, גם להם מגיע להכיר את קפטן אמריקה מההתחלה. העובדה שקנת בראנה מביים את "ת'ור" גורמת לי לתהות/לקוות שאולי הסרט יכיל ממדים שהטריילר לא חושף.

והלילה הגיע הטריילר ל"X מן" החדש. עוד פריקוול. האמת, אחרי שנדמה היה שאנשי מארוול קצת השמידו את המותג "X מן" בסרט השלישי, נדמה שהם מצליחים להקים אותו לתחיה באופן נבון למדי. "וולברין" היה לא רע, והעובדה שדארן ארונופסקי מביים את "וולברין" הבא מסקרנת מאוד. והבחירה שלהם במתיו ווהן לבימוי "X מן: שנה ראשונה" הפכה עבורי – אחרי "קיק אס" הנפלא שלו – למשהו מעורר סקרנות. והטריילר דווקא לא מאכזב. קצת כמו חסמב"ה, שפעלה באופן חשאי בשלל אירועי ההיסטוריה של מדינת ישראל, מתברר שגם חבורת המוטאנטים – לפני שמגנטו ופרופסור אקס היו לאויבים – עזרו לצבא ארצות הברית ברגעי מצוקה. למשל, בעת משבר הטילים הקובני ב-1962. המממ… אני מרגיש שמסתתר כאן משל פוליטי. הנה הטריילר:

איפה היינו? אה, כן: היינו בגיוס הכספים, בצילומים, בעריכה, בעיצוב הסאונד, במעבדה בגרמניה. ועכשיו אנחנו עוברים לאולפן להקלטות הפסקול. הנה עדו פלוק, הבמאי של "אף פעם לא מאוחר מדי", בעדכון קצר מהשלב הבא בדרך ליצירתו של סרט ישראלי עצמאי:

את השבועות האחרונים אני מבלה בלוס אנג'לס, בצילומים, אבל בינתיים בישראל: אנשי הפקת "אף פעם לא מאוחר מדי" והמלחין אשר גולדשמידט, עליו כבר סיפרתי לא מעט כאן, נמצאים בעיצומן של הקלטות עבור פס הקול המקורי של הסרט. בדרך לא דרך הצלחנו להגניב קטע וידאו פיראטי מתוך ההקלטות, ולהגיש אותו כאן. משמאל יושב אשר גולדשמידט, ומימינו יונתן דנינו, מקליט ושותף בהפקה. בתוך האולפן מנגנים חן שנהר וניצן קאנטי בכינור, מאיה בלזיצמן בצ'לו, גדיאל דומברובנר בקלרינט, אברי בורוכוב בקונטרבס ואבנר גייגר בחליל.

"טיים אאוט לונדון" ערכו סקר בין 150 אנשי קולנוע בריטיים לבחירת מאה הסרטים הבריטיים הטובים בכל הזמנים. הסרט שהגיע למקום הראשון, באופן די מפתיע, הוא "המבט" של ניקולס רוג. סרט אחר של רוג, "פרפורמנס", גם נמצא בעשירייה הפותחת. "האדם השלישי" של קרול ריד, הסרט שעל פי רוב מזוהה עם התואר "הסרט הבריטי הטוב בכל הזמנים" בכל מיני סקרים קודמים, נמצא במקום השני. באופן משונה, שני הסרטים כלל לא מתרחשים באנגליה: האחד מצולם ברובו בוונציה, השני בווינה.

אבל הכי מסקרן ומעניין וראוי לתשומת לב: חמישה מתוך 20 הסרטים הראשונים ברשימה (ושבעה מתוך השלושים הראשונים) בוימו על ידי מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר, כשהראשון שבהם הוא "נעליים אדומות", סרט שהזכרנו אותו כאן בבלוג לפחות ארבע פעמים (פעם אחת כשראיתי אותו בפריז, פעם שניה כשהוא הוקרן בפסטיבל חיפה, פעם שלישית כש"ברבור שחור" הושפע ממנו ופעם רביעית כש"טטרו" ציטט ממנו).

הסרט הבריטי האהוב עלי, "גיבור מקומי", מדורג ברשימה רק במקום ה-51.

==================

פוקוס ואולפני יוניברסל קנו ממיראמקס את זכויות ההפצה של "החוב", הרימייק של ג'ון מאדן לסרט הישראלי של אסף ברנשטיין. כזכור, הסרט היה אמור להיות מופץ על ידי מיראמקס בסוף השנה שעברה, אבל אז מיראמקס נמכרה וכל סרטיה נכנסו להקפאה. פוקוס יפיצו את הסרט באמריקה ויוניברסל יפיצו אותו בשאר העולם בסוף אוגוסט. האם זה אומר אומר שבזאת הסרט עובר מפורום פילם, שכבר התחילה להקרין את הטריילר לסרט בשנה שעברה, לג.ג?

=================

ואם כבר הפצה מאוחרת: יונייטד קינג סוף סוף יפיצו בסוף מרץ את "ציון ואחיו", סרט הבכורה של ערן מרב, עם צחי גראד ורונית אלקבץ. הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל סאנדאנס לפני שנתיים (!), והוקרן בפסטיבל חיפה לפני שנה וחצי. חשבתי שזה סרט לא רע בכלל. מה שמזכיר לי: בפסטיבל חיפה האחרון ראיתי סרט שממש חיבבתי בשם "בין השמשות" של אלון זיגמן. לאן הוא נעלם?

================

קמפיין האוסקר ל-2012 הושק ביומיים האחרונים. הנה שני המועמדים המובילים כרגע: ליאונרדו דיקפריו בתור ג'יי אדגר הובר על סט הסרט החדש של קלינט איסטווד. ומריל סטריפ בתור מרגרט תאצ'ר על סט הסרט "אשת הברזל" בבימויה של פילידה לויד, שכבר ביימה את סטריפ ב"מאמא מיה".

=============

את הסיפור המזעזע על הבמאית הקוריאנית הצעירה שמתה מרעב כבר שמעתם?

לחצו להגדיל מאוד מאוד

עונת הפרסים בהוליווד גורמת למיטב כוכבי, שחקני, תסריטי, במאי, מפיקי, סוכני ויחצני הוליווד ללבוש במשך חודש שלם את מיטב מלבושי הערב שלהם ולנדוד מאירוע לאירוע, מטקס לקוקטייל, מקבלת פנים לבראנץ'. הנה שלושה שהתקיימו השבוע, ושזכו לתיעוד חביב למדי.

1.

ארוחת הצהריים של מועמדי האוסקר. אירוע שנתי בו כל מועמדי האוסקר של אותה שנה מתקבצים לקבלת פנים, מפגש עם תקשורת, ארוחה קלה והכי חשוב: התצלום הקבוצתי השנתי. השנה הגיעו 151 מתוך 190 המועמדים לתצלום הקבוצתי. מי שלא הגיע, יש לו לרוב תירוץ טוב למדי (למשל, כמו דיוויד פינצ'ר, שהוא נמצא על סט של סרט אחר). אם תגדילו את התמונה תוכלו לראות את האנשים די מקרוב. זהו, למשל, את רוג'ר דיקינס, במרכז השורה השניה מלמעלה. האם הוא יזכה באוסקר על הצילום של "אומץ אמיתי"? והנה האחים כהן, שניים שלא קל לשנע אותם מניו יורק ללוס אנג'לס ושאין להם רקורד עשיר בהסתובבות במסיבות קוקטייל. הם בשורה הראשונה מצד ימין. ומה עושה אנט בנינג על ברכיו של ג'ף ברידג'ס? אני עובר על התמונה, ומנסה לא רק לראות את מי אני מזהה בה, אלא האם אני יכול גם לנחש מי מהם יהיה הזוכה בעוד שבועיים וחצי.

ובינתיים, אפשר להעביר את הזמן ולשחק משחקים עם הצילום הנ"ל. למשל: תוך כמה זמן תאתרו בו את קולין פירת? (רמז, ליד מישל וויליאמס). או: מי עומדת משמאל להנס זימר? וכו'.

2.

לא כל הפרסים חשובים, אבל לפעמים גם באירוע זניח יש רגעים מבדרים. קחו, למשל, את טקס פרסי ה"אנני", פרסי האנימציה השנתיים. כאן יש בלאגן גדול. נורא דומה לפרס התיאטרון הישראלי. דיסני ופיקסאר לא מוכנים להשתתף בתחרות, יש להם טענות נגד הניהול שלה (כמו למשל הטענה נגד העובדה שכל עובדי דרימוורקס אנימיישן אוטומטית נרשמים לאגודה, ולכן סרטי דרימוורקס מקבלים בטקס בולטות משמעותית. השנה, למשל, זכה בפרס הגדול "הדרקון הראשון שלי". לפני שנתיים זה היה "קונג פו פנדה"). אז בדיסני/פיקסאר די מחרימים את האירוע הזה.

אבל…

אחד הזוכים בפרס על מפעל חיים השנה היה בראד בירד, שהתחיל את דרכו כאנימטור בדיסני, עבר להיות אחד הבמאים והאנימטורים ב"משפחת סימפסון" בתחילת דרכה, ואז יצר כמה מסרטי האנימציה היפים של ימינו: "ענק הברזל" (לאולפני וורנר) ואז את "משפחת סופר-על" ואת "רטטוי" לפיקסאר). אלא שבראד בירד לא יכול היה להגיע לטקס. הוא נמצא בוונקובר, מביים את סרט הלייב-אקשן הראשון שלו, "משימה בלתי אפשרית 4 ", עם טום קרוז וסיימון פג. בראד שלח לצופי טקס האנני וידיאו שלו מסט הצילומים, בו הוא מתנצל שהוא לא יכול היה להגיע, מודה על הפרס ואז מכריז ש… תראו לבד:

ואגב, כשראיתי את הקטע הזה אתמול ברשת היה לי מאוד מאוד קשה שלא להעלות אותו כפוסט נפרד, רק כדי שאוכל לתת את הכותרת החד פעמית "אנגרי בירד", שמי יודע מתי היא תהיה שוב רלוונטית ואקטואלית. אבל הפגנתי איפוק וצרפתי את הקטע הזה לשניים האחרים לטובת העשרת הפוסט. אני מקווה למצוא צידק לשימוש בכותרת "אנגרי בירדז" בעתיד הנראה לעין.

3.

לא פחות קונטרוברסלי הוא פרס גילדת התסריטאים, שלמעשה מחולק רק בין תסריטים ותסריטאים שעונים על הגדרות מאוד מגבילות של האיגוד, ולא פתוח לכלל הסרטים. אבל גם גילדת התסריטאים השיגה סטאר-פאוור לטקס שלה, והיא גייסה את  אריק סטונסטריט ואת ג'סי טיילר פרגוסון, קאם ומיטשל מ"משפחה מודרנית", להיות מנחי הטקס. השניים פצחו בשיר פתיחה בשם "Write it Gay". ואמנם, אני לא חסיד גדול של "בואו ניקח שיר מוכר ונשנה לו את המילים", אבל בתוך קטע כמעט צ'יזי יש להם שם כמה אבחנות לא רעות בכלל. כמו זו שאכן, שנת 2010 היתה מאוד גיי פרנדלי בקולנוע ובטלוויזיה: "משפחה מודרנית", "Glee", "הילדים בסדר", "ברבור שחור". טייק איט אווי:

את סוף השבוע האחרון ביליתי בראש פינה, שם הוקרן הסרט שלי (כולם ביחד: "שרון עמרני, זכרו את השם"!) בסינמטק המקומי. נבוכותי: ב-25 השנים האחרונות – בערך מאז ששירתתי בצבא על הר ביריה – יצא לי להיות בראש פינה כמעט פעם בשנה (תמיד בנסיבות של נופש משפחתי, אף פעם לא בפסטיבל הטלוויזיה השנתי שמתקיים שם), אבל מעולם לא הייתי בסינמטק המקומי. וכבר המבנה עצמו הקסים אותי. קולנוע כמו פעם, במבנה אבן מהמאה ה-19 ששימש בעבר מפעל משי לפני שהפך לבית העם של ראש פינה, ואז לקולנוע. וגם הקהל כמו פעם. אנין כזה, אלגנטי. למעשה, כל תושבי הגליל יכולים כעת לראות סרטים או בסינמטק ראש פינה או בבית גבריאל. אני החלטתי שמעתה, בכל פעם שאני באיזור, אעשה מאמץ לראות שם סרט. המקום ממש מצא חן בעיניי. אם אתם תושבי הצפון, הנה התוכניה שלו. יש גם סקציה של סרטים מסחריים, וגם חלק סינמטקי מובהק.

אבל לא על זה באתי לספר לכם, אלא על משהו אחר. במוצאי שבת גשום, הגעתי לאולם כדי לראות מי בא לצפות בסרט שלי, ולהפתעתי ראיתי כמות מפתיעה למדי של צופים יוצאת מהאולם, מהסרט שזה עתה נגמר. הסרט: "גיא אוני" של דן וולמן. שאלתי את אביבה שפט, מנהלת הסינמטק, והיא איששה את תחושותי: "גיא אוני" – המספר את סיפורה של המושבה ראש פינה בראשית ימי ההתיישבות בה – הפך ללהיט לא קטן בלוקיישן עצמו. הסרט מוקרן כמה פעמים בשבוע מזה ארבע שבועות, באום המכיל 220 מושבים והביא אליו כבר כ-1,800 צופים. אני מבין שגם בבית גבריאל הוא הולך לא רע.

===============

בימים הקרובים אתם תשמעו ותקראו לא מעט על הסרט שלי. הוא יוקרן ביום שישי ב-12:45 בצהריים על מסך גדול בסינמטק תל אביב, וביום שני הקרוב (14.2) ב-22:00 תהיה בכורתו הטלוויזיונית ביס דוקו, הערוץ שמימן חצי מהסרט. חפשו איזכורים לסרט בחדשות ערוץ 2, "סופשבוע" של מעריב, "רייטינג", "פנאי פלוס", "בלייזר", "ג'רוזלם פוסט" וגלי צה"ל. אלה המקומות שאני יודע עליהם. אולי יהיו נוספים. וביום שלישי הבוקר הרפתקת הסרט התיעודי הראשון שלי תהיה מאחורי. צריך להתחיל לחשוב על פרויקט חדש. יש למישהו רעיונות?

===============

ובגלל שהייתי בסוף השבוע בגליל, החמצתי את פתיחת הרטרוספקטיבה המאוד מסקרנצ של ג'ון ג'וסט, שהתקיימה בסינמטק תל אביב. ג'וסט היה אמור להיות באירוע הפתיחה של הרטרוספקטיבה בתל אביב בשבת. והערב הוא אמור להיות בסינמטק ירושלים. הוא הגיע? אני ממש סקרן לפגוש אותו, ומי שהגה את הרעיון לערוך לו מחווה הבריק. זה מדהים, שכחתי מג'וסט לגמרי. אי שם בסוף שנות השמונים-תחילת שנות התשעים ג'ון ג'וסט היה אחד הבמאים הבולטים ביותר בדבר הזה שנקרא "הקולנוע האמריקאי העצמאי", או "סצינת האינדי של ניו יורק". פסטיבלי הקולנוע בארץ התחלקו ביניהם בייצוג הקולות העצמאים שהגיעו מהחוף המזרחי, האנטי-הוליוודי: אני זוכר שבפסטיבל ירושלים שמר אמונים להאל הארטלי, ושפסטיבל חיפה בכל שנה, במשך כמה שנים, הביא סרט חדש של ג'ון ג'וסט. סגנונית אני זוכר שהיה ביניהם דמיון מסוים, בקולנוע הנקי, הסטרילי, הקר. אבל ג'וסט תמיד היה קצת יותר קשוח וקינקי מהארטלי, ואם אני זוכר נכון הוא היה פריק של צילום סינמסקופי.

אבל אז הדבר הזה שנקרא "הקולנוע האמרקאי העצמאי" הפך בעצמו לממוסד וממוסחר ושניהם, גם ג'וסט וגם הארטלי, די נעלמו. לפחות מעיניי. אחרי הארטלי יוצא לי קצת לעקוב, בזכות הנוכחות האינטרנטית שלו וההוצאה המחודשת של סרטיו בדי.וי.די באחרונה. אבל ג'וסט נעלם לי לגמרי. והנה, מתברר שלא רק שהוא חי וקיים, הוא גם היה פעיל כל השנם האלה ויצר סרטים שפשוט החמצתי. אני מת מסקרנות לראות כמה מהם.

הנה מאמר ששמוליק דובדבני כתב על הקולנוע של ג'וסט, ורשימת הסרטים שלו שיוקרנו ברוב הסינמטקים בארץ. חוץ מ"כל הוורמירים שבניו יורק" – הדבר הכי קרוב ללהיט ארט-האוס שהיה לג'וסט, שאני סקרן לראות האם הוא עדיין בר-צפייה, 22 שנה אחרי שנוצר (ממש מול "האמת שלא תיאמן" של הארטלי ו"סקס, שקרים ווידיאו טייפ" של סטיבן סודרברג)  – יש למישהו המלצות על משהו שלו שחייבים לראות?

עשרה ימים אחרי שהסתיים פסטיבל סאנדאנס הוציא ג'יימי סטיוארט מגה-מיקס מוטאז'י של כל הפורטרטים שהוא צילם בימי הפסטיבל. לאורך השנים השוויתי את סטיוארט לכל מיני יוצרים. פעם כתבתי "דמיינו את דיוויד לינץ' עושה כתבות לגיא פינס". ובעבר השוויתי אותו גם לדוד פרלוב. הווידיאו הזה שוב מזכיר לי את פרלוב. פרלוב עם ADHD. סטיוארט מלקט את הרגעים של לפני או אחרי הראיון, הרגעים בהם מרואייניו עעוד לא עוטים את מסיכת "המרואיין" או משילים אותו. צפו ב"שיחות עם נתן זך", של פרלוב, שיצא ממש באחרונה בדי.וי.די ותראו איך המאסטר עשה את זה, השתמש במצלמה כמו מיקרוסקופ, לפרק את המרואיין שמולו לחוטים הכי דקיקים שמרכיבים אותו. סטיוארט, נדמה לי, מתעניין באותם רגעים. איש מבריק בעיני, וסרטוניו מענגים אותי בהומור שלהם ובנקודת המבט הפיוטית שלהם. קבלו את קליפ סיכום סאנדאנס 2011, בהשתתפות: כולם. ממירנדה ג'וליי ועד רוטגר האוור.

עדכון: הוספתי את כל פרסומות הסרטים שהוצגו הלילה בסופרבול. הפרוגנוסטיקה המקורית שלי לא השתנתה.

בוקר טוב. לא ראיתי את הסופרבול הלילה – אני שומר את הלילה הלבן שלי לינואר לאוסקרים – אז לא ראיתי גם את פרסומות הסופרבול. זוכרים שפעם היו עושים במוזיאון תל אביב את "הלילה הקצר ביותר", והקרינו בו כל הלילה סרטים ופרסומות מהעולם (לפני שהיה ערוץ 2 שטוחן לנו את המוח עם פרסומות)? אז הסופרבול הוא קצת מין אירוע כזה, לא? כלומר, אם אתם מתעלמים מהעניינים של הפוטבול שיש בין פרסומת לפרסומת. הנה שלושה מהספוטים הקולנועיים שזכו הלילה לקהל של כ-50 מיליון צופים:

"ת'ור", סרט גיבורי על/קומיקס מבית מארוול בבימויו של… קנת בראנה ועם נטלי פורטמן:

"קפטן אמריקה", עוד גיבור על של מארוול. הפעם בבימוי ג'ו ג'ונסטון.

"קאובואים וחייזרים" עם הריסון ודניאל קרייג, מאת ג'ון פברו, במאי של "איירון מן":

רק לי זה מזכיר את "פרוע על המערב" עם וויל סמית וקווין קליין (ו… קנת בראנה)? משונה לאללה.

והנה ספוט ל"Drive Angry" (ובעברית: "מרדף עצבני"), סרט המכוניות/מרדפים/נקמה עם ניקולס קייג':

והנה אחיו התאום: "מהיר ועצבני 5 ":

ונעבור לאנימציה. קוראים לו "ריו" (ויוצריו מסתירים בפרומו קוד להפעלת שלב מיוחד של "אנגרי בירדס". הקוד, אגב, הוא 13-12):

"רנגו", סרט האנימציה הראשון של גור ורבינסקי ("שודדי הקריביים"), עם ג'וני דפ בתפקיד לטאה:

ויש גם את הספוט הסופרבולי ל"שודדי הקריביים 4 ", בלי ורבינסקי (רוב מרשל הוא הבמאי), אבל עדיין עם דפ. שתי פרסומות לג'וני דפ בסופרבול אחד?

על פי הסופרבול, לא צפויה לנו שנה קולנועית מלהיבה במיוחד, אה?

הנה בונוס:

והנה כל השאר.