פורסם ב"פנאי פלוס", 9.2.2011

 

"הדרך" הוא סרט מעניין מדי שאבזבז יותר מדי מילים בפתיח כדי לתהות איך, לכל הרוחות, קרה שהוא מגיע למסכי הקולנוע בישראל 17 חודשים אחרי בכורתו. כבר די ביססנו את זה כאן חזור ובסס: אני לא באמת מבין את המפיצים ואת דרכי פעולתם. לא מעט, אגב, בזכות העובדה שהם ממעטים לחשוף מה מערכות השיקולים שלהם לגבי אילו סרטים מגיעים, אלו נגנזים ואלו פשוט מונחים במחסנים חודשים על גבי חודשים. "הדרך", רק לסבר את האוזן, הוצג בבכורה באותו פסטיבל ונציה שבו זכה "לבנון" בפרס הראשי. זוכרים?

 

אבל יתכן ובמקרה של "הדרך" התזמון באמת לא משנה. הרי, האם יתכן שכל מי שהפך את ספרו של קורמאק מקארתי לרב מכר בארץ לפני כשנתיים כבר הלך ושכר את הסרט בדי.וי.די? לאו דווקא, נכון? ואולי אנשי יונייטד קינג, מפיצי הסרט, פשוט חיכו בסבלנות עד שכולם יגמרו לקרוא את הספר, יתאוששו ממנו, ואז יהיו מוכנים לסרט. אם יש סיבה אחרת, היא נעלמה מעיניי. יאמר לזכותם של מפיצי הסרט שהם משחקים את פוקר הדחייה בפנים רציניות: הסרט יוצא בארץ עם פרסום מסיבי ונאה למדי, כאילו מדובר בסרט טרי לחלוטין. אני מניח, כאמור, שהפנייה היא לקהל הספרותי, זה שכנראה ממילא לא ממש מעודכן לגבי ענייני קולנוע. ולצד הרצון שלי לגעור במפיצים על כך שהם (עדיין!) גורמים לנו לחכות כל כך הרבה זמן עד שהם מביאים סרט ארצה, אם בכלל. כבר התרגלנו שאם סרט – לפחות מהסוג המדובר והמתוקשר רב הזמזום) לא מגיע ארצה תוך רבעון מצאתו בעולם, אפשר להכתיר אותו בבחינת גנוז. האמת, הייתי בטוח ש"הדרך" נגנז. איך הוא נגאל לבסוף? תעלומה.

 

אבל נעבור לעניינים חשובים יותר.

 

ג'ון הילקוט (Hillcoat, לאיש הזה יש שם שנורא משעשע לתעתק לעברית בלי ניקוד) תפס את עיניי העולם בזכות סרט אחד: "ההצעה" (המערבון שכתב ניק קייב, לא הקומדיה הרומנטית של סנדרה בולוק). זה היה סרט כה מפתיע ומקורי, שהתהדר לא רק בתסריט פרי עטו של ניק קייב אלא גם בפסקול של קייב, שהילקוט האוסטרלי הכניס בו סגנון מדוד ומרשים מאוד, ושבזכותו הפך מיד ל"הדבר הגדול הבא" והתחיל לקבל, כנהוג במקרים כאלה, הצעות מהוליווד. במקביל הפך גם קורמאק מקארתי ל"הדבר הגדול הבא" (זה כמובן נאמר בהומור, מנקודת מבט הוליוודית), בזכות העובדה שספר שלו, "לא ארץ לזקנים", הפך לסרט המדובר ביותר לשנת 2008 בידי האחים כהן. כך שהיה ברור שינסו למצוא מהר ספר נוסף של קורמאק שטרם עובד לקולנוע ולהביא גם ל-2009 סרט על פי ספרו של מקארתי. וכך הזדווגו להם הילקוט ומקארתי והאחד קיבל את האפשרות לביים את העיבוד לספרו של השני.

 

אגב, נדמה לי שבכך לא מסתיים הקשר בין הילקוט ובין האחים כהן. המוח החשדני שלי תוהה האם האחים צפו ב"ההצעה" של הילקוט לפני שהלכו לביים את המערבון שלהם, "אומץ אמיתי". אמנם, האחים כהן לא צריכים לגנוב מאף אחד, אבל צריך לשים לב לזה שאלה שביימו סרטים על פי קורמאק מקארתי בשנים האחרונות הם גם אותם יוצרים שביימו את שני המערבונים הכי מעניינים ומסוגננים של השנים האחרונות. ואולי פשוט יש להם טעם דומה.

 

"הדרך" מספר על מסע של אב ובן בעולם חרב וצחיח שהושמד על ידי קטסטרופה כלשהי, שהרגה את רוב בני האדם, את כל החיות, את כל הצמחיה והשמידה את כל מקורות המזון. מי שלא מת מהקטסטרופה וההרס, מת מרעב, ומי שלא מת מרעב, הרג את עצמו כדי לא להיאכל על ידי אלה ששרדו. כן, בעולם פוסט אפוקליפטי האופנה החמה היא קניבליזם.

 

וכך, למרות ש"הדרך" הוא אחד הסרטים המרתקים שראינו לאחרונה – מבחינות רבות, עבורי, הוא כל מה ש"קר עד העצם" ניסה להיות ונכשל בו – יש ללוות את הסופרלטיב הזה באזהרה: זה גם אחד הסרטים המדכאים ביותר שהגיעו למסכינו בעת האחרונה. וזה לא בגלל הייצוג של העולם הפוסט-אפוקליפטי – עולם חרוך ומונוכרומטי – זה קטן עלינו. הפוסט-אפוקליפסה הפכה לדייר נפוץ בקולנוע, ומבחינה ויזואלית, בעת הצפייה בסרט, קשה שלא לחשוב, למשל, על "מקס הלוחם בדרכים" או אפילו על סרטי ההמשך של "האויב שבפנים". אפילו "הנבחר" עם דנזל וושינגטון מלפני שנה הכיל רעיונות ויזואליים דומים לאלה המופיעים ב"הדרך". במקומות שבהם הסרט אינו מסע פילוסופי ואסתטי מהורהר על מהות החיים, האיקונוגרפיה שלו דומה יותר לסרטי אימה, מאשר לקולנוע אירופי.

 

אבל בשעה שבסרטים כמו "מקס הלוחם בדרכים" (עדיין, סרט הפוסט-אפוקליפסה האהוב עליי), "הנבחר" ו"האויב שבפנים" הדרייב הפנימי של הגיבור היה להילחם ולשרוד, מה שמניע את גיבור "הדרך" הוא דווקא הרצון שלו למות. משלב די מוקדם בסרט מסתובב הגיבור עם אקדח ובו שני קליעים אותם הוא מייעד לו ולבנו (מה שמיד מזכיר לי את סרט האימה הכי מצמרר שראיתי בשנים האחרונות, "הערפל", של פרנק דרבונט). אלא שהוא לא מסוגל ליזום את ההתאבדות הכפולה. עוד לא. וכך הם הולכים מתחנה לתחנה, כשהמוות מרחף מעליהם: אם לא מהקניבלים, אז מהעצים היבשים שנופלים סתם ככה פתאום, ואם לא מהם אז מידי עצמם.

 

יאמר לזכותו של הילקוט שהעובדה שהוא מביים סרט אמריקאי (לא ממש הוליוודי, מיינד יו) לא דירבנה אותו להפוך את ספרו של מקארתי לסרט הרפתקאות מלא אקשן. להפך, כשהוא נעזר בצלם של "דבר אליה", וחוזר אל המוזיקה של ניק קייב (יחד עם וורן אליס) זה אחד הסרטים המהורהרים, הפיוטיים והעמוקים שיצאו מאמריקה בשנים האחרונות. שימו לב, למשל, לאופן היפה שבו הסרט חצוי לשניים, החצי הראשון מייצג עולם ללא אלוהים, ובחצי השני הגיבורים נהיים מודעים לכך שאולי בכל זאת יש אלוהים שמשגיח*. בחצי הראשון, הילקוט מצליח לצמרר לא בגלל שסרטו מזכיר סרטי זומבים, אלא בגלל דימויי השואה שהוא מצרף. באחד הבתים מוצאים השניים מרתף מלא אנשים גרומים וערומים, שזועקים לעזרה כי הם בדרך ל"בית העישון". זה המקום שבו המטאפורה הספרותית הופכת למטאפורה ויזואלית והסרט העתידני מקבל טוויסט היסטורי: כי בין אם זה בשואה ובין אם זה בשואה גרעינית נשאלת השאלה האם יש רגע בו אין טעם יותר לחיות. כשמתבוננים בסרט ושמים לב שיתכן ודווקא הילד הוא הגיבור, זה שמניע את העלילה קדימה, יש אפשרות לראות את סוף הסרט דווקא כרגע מרגש, אבל קטנטן, של אופטימיות נדירה.

 

 

 

נ.ב:

הילד קודי סמיט-מקפי אוהב את סרטיו קודרים. ואילו המפיצים בארץ, כמו גם רוב הקהל בעולם, לא אוהבים את סרטיהם קודרים. קונפליקט. אחרי "הדרך" המייאש כיכב סמיט-מקפי ב"תן לי להיכנס", הגרסה האמריקאית המשובחת לסרט הערפדים השבדי. גם "הדרך" וגם "תן לי להיכנס" לא שיגשגו בקופות באמריקה. וכך, גם את "תן לי להיכנס" לא זכינו לראות מופץ בארץ. מצד שני, אם ל"הדרך" לקח שנה וחצי להגיע, כל מה שאנחנו צריכים זה רק להתאזר קצת בסבלנות.

 

*) זהירות ספוילר. מיועד למי שכבר ראה. כמובן שהמילה "אלוהים" לא נאמרת, אבל הסרט מתהפך בסצינה המקסימה במקלט התת קרקעי בו מוצאים האב ובנו מאגר עצום של אוכל משומר. אחרי שבועות של רעב, הם אוכלים לשובע. ואז הבו מרגיש צורך להגיד תודה למישהו על כל השפע הזה. אבל למי? אז הם אומרים תודה ל"אנשים". כי לברך תודה זה משהו שהם מרגישים שהם צריכים לעשות. מי שמרגיש את זה חזק יותר הוא הבן. חיבבתי את החיוך הקטן אצל האבא כשהבן מציע את הרעיון. האבא כבר ציני, אבל נראה שהוא מבין שהבן עלה על משהו. עדיין, בעולם כה פרוע וחסר רחמים, עדיין קורים נסים. התעוררות האמונה הזאת, שטף האופטימיות הזה, הוא שיניע את החצי השני של הסרט ויהפוך את הבן – ולא את האב – למי שמניע את העלילה. הבן שרוצה כעת להשיב בטוב ובחסד אל העולם, למרות שכללי המשחק (של האב ובני דורו) אמורים להיות הפוכים (אדם לאדם זאב). הבן יגלה שהתקווה והאופטימיות הן שיצילו אותו.

אוקיי, סוף סוף סרט גיבורי על שהטריילר שלו לא נראה אינפנטילי. תקציר הפרקים הקודמים: בסופרבול נחשפו הטריילרים ל"קפטן אמריקה" ו"ת'ור". טריילר ל"גרין לנטרן" נחשף עוד קודם. ונדמה ש-2011 תהיה שנה מאוד צפופה בגיבורי-על שיילחמו זה בזה על תואר אלוף קופות הקיץ. כילד, "קפטן אמריקה" היה אחד מגיבורי-העל האהובים עליי, אבל הטריילרים שראיתי גרמו לי לגלגל עיניים. הם נראו מכוונים לא לבני דורי, אלא לילדים שלי. אוקיי, גם להם מגיע להכיר את קפטן אמריקה מההתחלה. העובדה שקנת בראנה מביים את "ת'ור" גורמת לי לתהות/לקוות שאולי הסרט יכיל ממדים שהטריילר לא חושף.

והלילה הגיע הטריילר ל"X מן" החדש. עוד פריקוול. האמת, אחרי שנדמה היה שאנשי מארוול קצת השמידו את המותג "X מן" בסרט השלישי, נדמה שהם מצליחים להקים אותו לתחיה באופן נבון למדי. "וולברין" היה לא רע, והעובדה שדארן ארונופסקי מביים את "וולברין" הבא מסקרנת מאוד. והבחירה שלהם במתיו ווהן לבימוי "X מן: שנה ראשונה" הפכה עבורי – אחרי "קיק אס" הנפלא שלו – למשהו מעורר סקרנות. והטריילר דווקא לא מאכזב. קצת כמו חסמב"ה, שפעלה באופן חשאי בשלל אירועי ההיסטוריה של מדינת ישראל, מתברר שגם חבורת המוטאנטים – לפני שמגנטו ופרופסור אקס היו לאויבים – עזרו לצבא ארצות הברית ברגעי מצוקה. למשל, בעת משבר הטילים הקובני ב-1962. המממ… אני מרגיש שמסתתר כאן משל פוליטי. הנה הטריילר:

איפה היינו? אה, כן: היינו בגיוס הכספים, בצילומים, בעריכה, בעיצוב הסאונד, במעבדה בגרמניה. ועכשיו אנחנו עוברים לאולפן להקלטות הפסקול. הנה עדו פלוק, הבמאי של "אף פעם לא מאוחר מדי", בעדכון קצר מהשלב הבא בדרך ליצירתו של סרט ישראלי עצמאי:

את השבועות האחרונים אני מבלה בלוס אנג'לס, בצילומים, אבל בינתיים בישראל: אנשי הפקת "אף פעם לא מאוחר מדי" והמלחין אשר גולדשמידט, עליו כבר סיפרתי לא מעט כאן, נמצאים בעיצומן של הקלטות עבור פס הקול המקורי של הסרט. בדרך לא דרך הצלחנו להגניב קטע וידאו פיראטי מתוך ההקלטות, ולהגיש אותו כאן. משמאל יושב אשר גולדשמידט, ומימינו יונתן דנינו, מקליט ושותף בהפקה. בתוך האולפן מנגנים חן שנהר וניצן קאנטי בכינור, מאיה בלזיצמן בצ'לו, גדיאל דומברובנר בקלרינט, אברי בורוכוב בקונטרבס ואבנר גייגר בחליל.

"טיים אאוט לונדון" ערכו סקר בין 150 אנשי קולנוע בריטיים לבחירת מאה הסרטים הבריטיים הטובים בכל הזמנים. הסרט שהגיע למקום הראשון, באופן די מפתיע, הוא "המבט" של ניקולס רוג. סרט אחר של רוג, "פרפורמנס", גם נמצא בעשירייה הפותחת. "האדם השלישי" של קרול ריד, הסרט שעל פי רוב מזוהה עם התואר "הסרט הבריטי הטוב בכל הזמנים" בכל מיני סקרים קודמים, נמצא במקום השני. באופן משונה, שני הסרטים כלל לא מתרחשים באנגליה: האחד מצולם ברובו בוונציה, השני בווינה.

אבל הכי מסקרן ומעניין וראוי לתשומת לב: חמישה מתוך 20 הסרטים הראשונים ברשימה (ושבעה מתוך השלושים הראשונים) בוימו על ידי מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר, כשהראשון שבהם הוא "נעליים אדומות", סרט שהזכרנו אותו כאן בבלוג לפחות ארבע פעמים (פעם אחת כשראיתי אותו בפריז, פעם שניה כשהוא הוקרן בפסטיבל חיפה, פעם שלישית כש"ברבור שחור" הושפע ממנו ופעם רביעית כש"טטרו" ציטט ממנו).

הסרט הבריטי האהוב עלי, "גיבור מקומי", מדורג ברשימה רק במקום ה-51.

==================

פוקוס ואולפני יוניברסל קנו ממיראמקס את זכויות ההפצה של "החוב", הרימייק של ג'ון מאדן לסרט הישראלי של אסף ברנשטיין. כזכור, הסרט היה אמור להיות מופץ על ידי מיראמקס בסוף השנה שעברה, אבל אז מיראמקס נמכרה וכל סרטיה נכנסו להקפאה. פוקוס יפיצו את הסרט באמריקה ויוניברסל יפיצו אותו בשאר העולם בסוף אוגוסט. האם זה אומר אומר שבזאת הסרט עובר מפורום פילם, שכבר התחילה להקרין את הטריילר לסרט בשנה שעברה, לג.ג?

=================

ואם כבר הפצה מאוחרת: יונייטד קינג סוף סוף יפיצו בסוף מרץ את "ציון ואחיו", סרט הבכורה של ערן מרב, עם צחי גראד ורונית אלקבץ. הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל סאנדאנס לפני שנתיים (!), והוקרן בפסטיבל חיפה לפני שנה וחצי. חשבתי שזה סרט לא רע בכלל. מה שמזכיר לי: בפסטיבל חיפה האחרון ראיתי סרט שממש חיבבתי בשם "בין השמשות" של אלון זיגמן. לאן הוא נעלם?

================

קמפיין האוסקר ל-2012 הושק ביומיים האחרונים. הנה שני המועמדים המובילים כרגע: ליאונרדו דיקפריו בתור ג'יי אדגר הובר על סט הסרט החדש של קלינט איסטווד. ומריל סטריפ בתור מרגרט תאצ'ר על סט הסרט "אשת הברזל" בבימויה של פילידה לויד, שכבר ביימה את סטריפ ב"מאמא מיה".

=============

את הסיפור המזעזע על הבמאית הקוריאנית הצעירה שמתה מרעב כבר שמעתם?

לחצו להגדיל מאוד מאוד

עונת הפרסים בהוליווד גורמת למיטב כוכבי, שחקני, תסריטי, במאי, מפיקי, סוכני ויחצני הוליווד ללבוש במשך חודש שלם את מיטב מלבושי הערב שלהם ולנדוד מאירוע לאירוע, מטקס לקוקטייל, מקבלת פנים לבראנץ'. הנה שלושה שהתקיימו השבוע, ושזכו לתיעוד חביב למדי.

1.

ארוחת הצהריים של מועמדי האוסקר. אירוע שנתי בו כל מועמדי האוסקר של אותה שנה מתקבצים לקבלת פנים, מפגש עם תקשורת, ארוחה קלה והכי חשוב: התצלום הקבוצתי השנתי. השנה הגיעו 151 מתוך 190 המועמדים לתצלום הקבוצתי. מי שלא הגיע, יש לו לרוב תירוץ טוב למדי (למשל, כמו דיוויד פינצ'ר, שהוא נמצא על סט של סרט אחר). אם תגדילו את התמונה תוכלו לראות את האנשים די מקרוב. זהו, למשל, את רוג'ר דיקינס, במרכז השורה השניה מלמעלה. האם הוא יזכה באוסקר על הצילום של "אומץ אמיתי"? והנה האחים כהן, שניים שלא קל לשנע אותם מניו יורק ללוס אנג'לס ושאין להם רקורד עשיר בהסתובבות במסיבות קוקטייל. הם בשורה הראשונה מצד ימין. ומה עושה אנט בנינג על ברכיו של ג'ף ברידג'ס? אני עובר על התמונה, ומנסה לא רק לראות את מי אני מזהה בה, אלא האם אני יכול גם לנחש מי מהם יהיה הזוכה בעוד שבועיים וחצי.

ובינתיים, אפשר להעביר את הזמן ולשחק משחקים עם הצילום הנ"ל. למשל: תוך כמה זמן תאתרו בו את קולין פירת? (רמז, ליד מישל וויליאמס). או: מי עומדת משמאל להנס זימר? וכו'.

2.

לא כל הפרסים חשובים, אבל לפעמים גם באירוע זניח יש רגעים מבדרים. קחו, למשל, את טקס פרסי ה"אנני", פרסי האנימציה השנתיים. כאן יש בלאגן גדול. נורא דומה לפרס התיאטרון הישראלי. דיסני ופיקסאר לא מוכנים להשתתף בתחרות, יש להם טענות נגד הניהול שלה (כמו למשל הטענה נגד העובדה שכל עובדי דרימוורקס אנימיישן אוטומטית נרשמים לאגודה, ולכן סרטי דרימוורקס מקבלים בטקס בולטות משמעותית. השנה, למשל, זכה בפרס הגדול "הדרקון הראשון שלי". לפני שנתיים זה היה "קונג פו פנדה"). אז בדיסני/פיקסאר די מחרימים את האירוע הזה.

אבל…

אחד הזוכים בפרס על מפעל חיים השנה היה בראד בירד, שהתחיל את דרכו כאנימטור בדיסני, עבר להיות אחד הבמאים והאנימטורים ב"משפחת סימפסון" בתחילת דרכה, ואז יצר כמה מסרטי האנימציה היפים של ימינו: "ענק הברזל" (לאולפני וורנר) ואז את "משפחת סופר-על" ואת "רטטוי" לפיקסאר). אלא שבראד בירד לא יכול היה להגיע לטקס. הוא נמצא בוונקובר, מביים את סרט הלייב-אקשן הראשון שלו, "משימה בלתי אפשרית 4 ", עם טום קרוז וסיימון פג. בראד שלח לצופי טקס האנני וידיאו שלו מסט הצילומים, בו הוא מתנצל שהוא לא יכול היה להגיע, מודה על הפרס ואז מכריז ש… תראו לבד:

ואגב, כשראיתי את הקטע הזה אתמול ברשת היה לי מאוד מאוד קשה שלא להעלות אותו כפוסט נפרד, רק כדי שאוכל לתת את הכותרת החד פעמית "אנגרי בירד", שמי יודע מתי היא תהיה שוב רלוונטית ואקטואלית. אבל הפגנתי איפוק וצרפתי את הקטע הזה לשניים האחרים לטובת העשרת הפוסט. אני מקווה למצוא צידק לשימוש בכותרת "אנגרי בירדז" בעתיד הנראה לעין.

3.

לא פחות קונטרוברסלי הוא פרס גילדת התסריטאים, שלמעשה מחולק רק בין תסריטים ותסריטאים שעונים על הגדרות מאוד מגבילות של האיגוד, ולא פתוח לכלל הסרטים. אבל גם גילדת התסריטאים השיגה סטאר-פאוור לטקס שלה, והיא גייסה את  אריק סטונסטריט ואת ג'סי טיילר פרגוסון, קאם ומיטשל מ"משפחה מודרנית", להיות מנחי הטקס. השניים פצחו בשיר פתיחה בשם "Write it Gay". ואמנם, אני לא חסיד גדול של "בואו ניקח שיר מוכר ונשנה לו את המילים", אבל בתוך קטע כמעט צ'יזי יש להם שם כמה אבחנות לא רעות בכלל. כמו זו שאכן, שנת 2010 היתה מאוד גיי פרנדלי בקולנוע ובטלוויזיה: "משפחה מודרנית", "Glee", "הילדים בסדר", "ברבור שחור". טייק איט אווי:

את סוף השבוע האחרון ביליתי בראש פינה, שם הוקרן הסרט שלי (כולם ביחד: "שרון עמרני, זכרו את השם"!) בסינמטק המקומי. נבוכותי: ב-25 השנים האחרונות – בערך מאז ששירתתי בצבא על הר ביריה – יצא לי להיות בראש פינה כמעט פעם בשנה (תמיד בנסיבות של נופש משפחתי, אף פעם לא בפסטיבל הטלוויזיה השנתי שמתקיים שם), אבל מעולם לא הייתי בסינמטק המקומי. וכבר המבנה עצמו הקסים אותי. קולנוע כמו פעם, במבנה אבן מהמאה ה-19 ששימש בעבר מפעל משי לפני שהפך לבית העם של ראש פינה, ואז לקולנוע. וגם הקהל כמו פעם. אנין כזה, אלגנטי. למעשה, כל תושבי הגליל יכולים כעת לראות סרטים או בסינמטק ראש פינה או בבית גבריאל. אני החלטתי שמעתה, בכל פעם שאני באיזור, אעשה מאמץ לראות שם סרט. המקום ממש מצא חן בעיניי. אם אתם תושבי הצפון, הנה התוכניה שלו. יש גם סקציה של סרטים מסחריים, וגם חלק סינמטקי מובהק.

אבל לא על זה באתי לספר לכם, אלא על משהו אחר. במוצאי שבת גשום, הגעתי לאולם כדי לראות מי בא לצפות בסרט שלי, ולהפתעתי ראיתי כמות מפתיעה למדי של צופים יוצאת מהאולם, מהסרט שזה עתה נגמר. הסרט: "גיא אוני" של דן וולמן. שאלתי את אביבה שפט, מנהלת הסינמטק, והיא איששה את תחושותי: "גיא אוני" – המספר את סיפורה של המושבה ראש פינה בראשית ימי ההתיישבות בה – הפך ללהיט לא קטן בלוקיישן עצמו. הסרט מוקרן כמה פעמים בשבוע מזה ארבע שבועות, באום המכיל 220 מושבים והביא אליו כבר כ-1,800 צופים. אני מבין שגם בבית גבריאל הוא הולך לא רע.

===============

בימים הקרובים אתם תשמעו ותקראו לא מעט על הסרט שלי. הוא יוקרן ביום שישי ב-12:45 בצהריים על מסך גדול בסינמטק תל אביב, וביום שני הקרוב (14.2) ב-22:00 תהיה בכורתו הטלוויזיונית ביס דוקו, הערוץ שמימן חצי מהסרט. חפשו איזכורים לסרט בחדשות ערוץ 2, "סופשבוע" של מעריב, "רייטינג", "פנאי פלוס", "בלייזר", "ג'רוזלם פוסט" וגלי צה"ל. אלה המקומות שאני יודע עליהם. אולי יהיו נוספים. וביום שלישי הבוקר הרפתקת הסרט התיעודי הראשון שלי תהיה מאחורי. צריך להתחיל לחשוב על פרויקט חדש. יש למישהו רעיונות?

===============

ובגלל שהייתי בסוף השבוע בגליל, החמצתי את פתיחת הרטרוספקטיבה המאוד מסקרנצ של ג'ון ג'וסט, שהתקיימה בסינמטק תל אביב. ג'וסט היה אמור להיות באירוע הפתיחה של הרטרוספקטיבה בתל אביב בשבת. והערב הוא אמור להיות בסינמטק ירושלים. הוא הגיע? אני ממש סקרן לפגוש אותו, ומי שהגה את הרעיון לערוך לו מחווה הבריק. זה מדהים, שכחתי מג'וסט לגמרי. אי שם בסוף שנות השמונים-תחילת שנות התשעים ג'ון ג'וסט היה אחד הבמאים הבולטים ביותר בדבר הזה שנקרא "הקולנוע האמריקאי העצמאי", או "סצינת האינדי של ניו יורק". פסטיבלי הקולנוע בארץ התחלקו ביניהם בייצוג הקולות העצמאים שהגיעו מהחוף המזרחי, האנטי-הוליוודי: אני זוכר שבפסטיבל ירושלים שמר אמונים להאל הארטלי, ושפסטיבל חיפה בכל שנה, במשך כמה שנים, הביא סרט חדש של ג'ון ג'וסט. סגנונית אני זוכר שהיה ביניהם דמיון מסוים, בקולנוע הנקי, הסטרילי, הקר. אבל ג'וסט תמיד היה קצת יותר קשוח וקינקי מהארטלי, ואם אני זוכר נכון הוא היה פריק של צילום סינמסקופי.

אבל אז הדבר הזה שנקרא "הקולנוע האמרקאי העצמאי" הפך בעצמו לממוסד וממוסחר ושניהם, גם ג'וסט וגם הארטלי, די נעלמו. לפחות מעיניי. אחרי הארטלי יוצא לי קצת לעקוב, בזכות הנוכחות האינטרנטית שלו וההוצאה המחודשת של סרטיו בדי.וי.די באחרונה. אבל ג'וסט נעלם לי לגמרי. והנה, מתברר שלא רק שהוא חי וקיים, הוא גם היה פעיל כל השנם האלה ויצר סרטים שפשוט החמצתי. אני מת מסקרנות לראות כמה מהם.

הנה מאמר ששמוליק דובדבני כתב על הקולנוע של ג'וסט, ורשימת הסרטים שלו שיוקרנו ברוב הסינמטקים בארץ. חוץ מ"כל הוורמירים שבניו יורק" – הדבר הכי קרוב ללהיט ארט-האוס שהיה לג'וסט, שאני סקרן לראות האם הוא עדיין בר-צפייה, 22 שנה אחרי שנוצר (ממש מול "האמת שלא תיאמן" של הארטלי ו"סקס, שקרים ווידיאו טייפ" של סטיבן סודרברג)  – יש למישהו המלצות על משהו שלו שחייבים לראות?

עשרה ימים אחרי שהסתיים פסטיבל סאנדאנס הוציא ג'יימי סטיוארט מגה-מיקס מוטאז'י של כל הפורטרטים שהוא צילם בימי הפסטיבל. לאורך השנים השוויתי את סטיוארט לכל מיני יוצרים. פעם כתבתי "דמיינו את דיוויד לינץ' עושה כתבות לגיא פינס". ובעבר השוויתי אותו גם לדוד פרלוב. הווידיאו הזה שוב מזכיר לי את פרלוב. פרלוב עם ADHD. סטיוארט מלקט את הרגעים של לפני או אחרי הראיון, הרגעים בהם מרואייניו עעוד לא עוטים את מסיכת "המרואיין" או משילים אותו. צפו ב"שיחות עם נתן זך", של פרלוב, שיצא ממש באחרונה בדי.וי.די ותראו איך המאסטר עשה את זה, השתמש במצלמה כמו מיקרוסקופ, לפרק את המרואיין שמולו לחוטים הכי דקיקים שמרכיבים אותו. סטיוארט, נדמה לי, מתעניין באותם רגעים. איש מבריק בעיני, וסרטוניו מענגים אותי בהומור שלהם ובנקודת המבט הפיוטית שלהם. קבלו את קליפ סיכום סאנדאנס 2011, בהשתתפות: כולם. ממירנדה ג'וליי ועד רוטגר האוור.

עדכון: הוספתי את כל פרסומות הסרטים שהוצגו הלילה בסופרבול. הפרוגנוסטיקה המקורית שלי לא השתנתה.

בוקר טוב. לא ראיתי את הסופרבול הלילה – אני שומר את הלילה הלבן שלי לינואר לאוסקרים – אז לא ראיתי גם את פרסומות הסופרבול. זוכרים שפעם היו עושים במוזיאון תל אביב את "הלילה הקצר ביותר", והקרינו בו כל הלילה סרטים ופרסומות מהעולם (לפני שהיה ערוץ 2 שטוחן לנו את המוח עם פרסומות)? אז הסופרבול הוא קצת מין אירוע כזה, לא? כלומר, אם אתם מתעלמים מהעניינים של הפוטבול שיש בין פרסומת לפרסומת. הנה שלושה מהספוטים הקולנועיים שזכו הלילה לקהל של כ-50 מיליון צופים:

"ת'ור", סרט גיבורי על/קומיקס מבית מארוול בבימויו של… קנת בראנה ועם נטלי פורטמן:

"קפטן אמריקה", עוד גיבור על של מארוול. הפעם בבימוי ג'ו ג'ונסטון.

"קאובואים וחייזרים" עם הריסון ודניאל קרייג, מאת ג'ון פברו, במאי של "איירון מן":

רק לי זה מזכיר את "פרוע על המערב" עם וויל סמית וקווין קליין (ו… קנת בראנה)? משונה לאללה.

והנה ספוט ל"Drive Angry" (ובעברית: "מרדף עצבני"), סרט המכוניות/מרדפים/נקמה עם ניקולס קייג':

והנה אחיו התאום: "מהיר ועצבני 5 ":

ונעבור לאנימציה. קוראים לו "ריו" (ויוצריו מסתירים בפרומו קוד להפעלת שלב מיוחד של "אנגרי בירדס". הקוד, אגב, הוא 13-12):

"רנגו", סרט האנימציה הראשון של גור ורבינסקי ("שודדי הקריביים"), עם ג'וני דפ בתפקיד לטאה:

ויש גם את הספוט הסופרבולי ל"שודדי הקריביים 4 ", בלי ורבינסקי (רוב מרשל הוא הבמאי), אבל עדיין עם דפ. שתי פרסומות לג'וני דפ בסופרבול אחד?

על פי הסופרבול, לא צפויה לנו שנה קולנועית מלהיבה במיוחד, אה?

הנה בונוס:

והנה כל השאר.

כריסטופר נולן זכה הבוקר בפרס גילדת התסריטאים על התסריט המקורי ל"התחלה". הפתעה? האם זה רמז לכך שנולן – שנדחק באופן שערורייתי מקטגוריית הבימוי – עשוי עוד לזכות באוסקר, אבל על התסריט? ובכן, לא ממש. פרסי גילדת התסריטאים הם כמעט חסרי משמעות ביחס לאוסקר כי החוקים שלהם שונים לחלוטין, ודי סבוכים להבנה. וכך קרה ש"נאום המלך" (וגם "צעצוע של סיפור 3 ") כלל לא היו זכאים להיות מועמדים לפרס הגילדה, למרות שהם מועמדים לאוסקר. כך שלמרות ש"התחלה" (בעיניי) הוא תסריט נעלה יותר, סיכוייו של דיוויד סיידלר לזכות באוסקר על התסריט של "נאום המלך" גדולים יותר.

=============

גם ארון סורקין זכה הבוקר בפרס גילדת התסריטאים, בקטגוריית התסריט המעובד. לו דווקא יש סיכוי טוב מאוד גם לזכות באוסקר בעוד שלושה שבועות. הנה שיחה שלו במכון הקולנוע הבריטי לפני כשבועיים, בו הוא מסביר איך זה יכול להיות שהוא מועמד בקטגוריית התסריט המעובד, מבלי שהוא בעצם עיבד את הספר שעליו סרטו לכאורה מבוסס:

================

והנה, למתעניינים, התסריטים המועמדים השנה לאוסקר. הורידו, קראו, למדו, הפנימו:

תסריט מקורי:

"התחלה"

"הילדים בסדר"

"נאום המלך"

"עוד שנה"

"פייטר"

תסריט מעובד:

"הרשת החברתית"

"צעצוע של סיפור 3 "

"אומץ אמיתי"

"קר עד העצם"

"127 שעות"

הטקסט הבא אמנם פורסם לפני שלושה ימים, אבל נכתב שבוע לפני כן, לפני שחולקו פרסי גילדת הבמאים. כעת אני קצת יותר משקשק ולא בטוח עם הימור שלי, אז אני – כרגיל – משאיר את הזכות לשנות את הימור עד הוף-שבוע שלפני האוסקרים. ואולי אשאיר אותו ככה. חייבת להיות איזושהי הפתעה אחת בטקס הזה, שמתחיל להסתמן כצפוי למדי, לא?

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.2.2011

בת 14 ותכף עם אוסקר?

והשבוע: קטגוריית שחקנית משנה. הו, כאן יש אקשן ומתח. קבלו הימור פרוע

 

 

אנחנו ממשיכים לסקור כאן מדי שבוע את המועמדויות הבולטות והמותחות ביותר לקראת האוסקרים (ב-27 בפברואר). בשבוע שעבר בחנו את המועמדים לפרס הסרט הזר, השבוע נטפס במעלה רשימת המועמדות ונעסוק בכמה שוברי קופות.

 

 

החידה האמיתית של האוסקרים השנה תהיה "אומץ אמיתי", המערבון החדש של האחים כהן. עם עשר מועמדויות, הוא הסרט השני הכי בולט השנה בתחרות, למרות שכמעט ואין מי שמהמר עליו לזכייה. אבל כנראה שהוא די אהוד. האם יש סיכוי שכל מי שלא חיבב את "נאום המלך" וכל מי שלא התלהב מ"הרשת החברתית" יבחר דווקא בסרט הזה ובכך יהפוך אותו לזוכה המפתיע של התחרות? כרגע, זה נשמע קלוש, אבל זה רעיון מקסים שמכניס קצת אקשן לאוסקרים. בייחוד אם תקחו בחשבון את הנתון הבא: מערבונים הם ז'אנר מאוד אהוד באוסקרים. "בלתי נסלח" ו"רוקד עם זאבים" זכו באוסקרים לפני עשרים שנה. ובייחוד אם גם ניקח בחשבון את העובדה המפתיעה למדי ש"אומץ אמיתי" הפך לסרט המצליח ביותר בקריירה של האחים כהן. נו? אז? הוא יגנוב את האוסקר למתחריו? חכו, על זאת נהמר בעוד 20 יום. אבל אני חייב להודות, שבאופן אישי אהבתי את "אומץ אמיתי" הרבה יותר מאשר את "הרשת החברית" ו"נאום המלך", כך שאני בעדו. אבל נניח לזה לרגע: היום, נתבונן בקטגוריית שחקנית המשנה. למעשה, מבין קטגוריות המשחק, זו הקטגוריה הכי פתוחה ולא צפויה. כאן יש מתח ואקשן, וכאן – לדעתי – תהיה גם הפתעה.

 

המועמדות הן: מליסה ליאו שגילמה את אמם של מרק וולברג וכריסטיאן בייל ב"פייטר"; איימי אדאמס, שגילמה את בת זוגו של וולברג ב"פייטר"; הלנה בונהם קרטר שגילמה את המלכה האם ב"נאום המלך"; ג'קי וויבר בתפקיד אם המשפחה ב"אנימל קינגדום" (סרט אוסטרלי שאמור מתישהו להגיע להקרנות בישראל); והיילי סטיינפלד, הילדה מ"אומץ אמיתי".

 

לכאורה, הקרב אמור להיות בין מליסה ליאו (שזכתה בגלובוס הזהב ובפרס גילדת השחקנים) ובין הלנה בונהם קרטר (שבוודאי תזכה בשבוע הבא בבאפט"א הבריטי). הימור שקול אמור לבחור בין אחת משתיהן, עם עדיפות לליאו, אחת השחקניות המוערכות באמריקה כרגע. אבל אני רוצה להתפרע קצת ולהמר באופן רדיקלי יותר: אני מאמין שסטיינפלד, בת ה-14, היא זו שתזכה בפרס. למה? קודם כל, כי הקטגוריה הזאת ידועה בחיבתה לילדים בתפקידי הבכורה שלהם. זוכרים את אנה פקווין בת ה-12? יתכן ש"אומץ אמיתי" יהיה ה"הפסנתר" של השנה? אני מאמין שכן. אני מאמין שהאהבה שיש לחברי האקדמיה לסרט של האחים כהן אולי לא תתבטא בפרס עבור הסרט עצמו, אבל כן תביא לסרט כמה פרסים אחרים, כשהבכיר שבהם יהיה פרס על שחקנית המשנה (שהוא בעצם פרס לשחקנית הראשית ולגיבורת הסרט, שרק ענייני שיקולי תועלת דחקו אותה לקטגורייה הזאת, בה באמת יש לה סיכוי כלשהו לזכות).