הבנתם? זה מחווה סמויה ל"What's Up Doc". גם כי נטלי פורטמן מגלמת רופאה, וגם כי זה שמה של קומדיית סקרובול נהדרת מלפני 40 שנה עם ברברה סטרייסנד וריאן אוניל

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.3.2011

 

למראה "קשר לא מחייב" הייתי צריך לבחון את עצמי טוב טוב: האם אני באמת מחבב את סרטיו של איוון רייטמן? אני טיפוס של נאמנויות ארוכות. כשיש במאי שאני מחבב, אעשה הכל כדי להצדיק אותו ולהגן עליו. גם אם יש לו נפילות אני רואה בכך את זכותו. לעיתים, אני טוען, כשרונו האמיתי של במאי נחשף דווקא בנפילות שלו. החיים הם עליות וירידות. ירידה היא ההכנה לעליה הבא. רייטמן, עבורי, הוא מבכירי הקומדיות של שנות ה-80 והתשעים. האיש שהפיק את "בית החיות", אחת הקומדיות האמריקאיות הגדולות בכל הזמנים, הפך במאי וטיפח את ביל מוריי תחילה ב"Meatballs" ואז ב"שים פס על הפס". כל מה שטוד פיליפס, ההוא מ"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", עושה היום, רייטמן עשה כבר לפני שלושים שנה. בעשר השנים הבאות רייטמן זינק משיא לשיא: "מכסחי השדים" המציא למעשה ז'אנר חדש של קומדיות אקשן/אימה, שגם הוא הפך מאז נפוץ למדי. והוא גם נותר (יחד עם סרט ההמשך, אגב) מהקומדיות המבריקות של שנות השמונים. ואז השלישיה שלו עם ארנולד שוורצנגר, כשרייטמן הבין שבתוך גופו של כוכב הפעולה השרירי מסתתר קומיקאי. והוא קלע בול: "תאומים", "שוטר בגן הילדים" ו"ג'וניור", היו סרטים מבדרים מאוד בעיניי. ואז, השיא שלו: "דייב", סרטו הנהדר ומלא הנשמה וההומור על כפילו של הנשיא שמכניס מצפון ולב לבית הלבן (בשלהי שלטונו רק הלב של בוש האב). כדרך אגב, את כל הסרטים האחרונים האלה רייטמן ביים כשצמוד אליו הצלם הישראלי המצוין, אדם גרינברג. הרצף הזה היה מספיק כדי שגם כשרייטמן פישל, אוכל להגיד "נו, טוב, הוא הרוויח את הזכות לפשל ביושר". והעניין הוא שגם כשהוא עשה סרטים בינוניים – ע"ע "ששה ימים ושבעה לילות" עם הריסון פורד ואן הייש – עדיין היה שם משהו קולנועי סוחף, לרגעים גרנדיוזי, שהראה שרייטמן עדיין חושב בקנווס גדול, גם אם חושי הקומדיה שלו החלידו.

 

 

אבל כעת הוא חוזר אחרי הפסקה בת חמש שנים מאז שביים את "הסופר אקסית שלי", שאותו ביים אחרי הפסקה בת חמש שנים אחרי שביים את "אבולוציה" ולפניה הוא ביים את "איפה הילד?" (עם רובין וויליאמס ובילי קריסטל). במילים אחרות, כבר עשרים שנה שרייטמן מביים ג'אנק מוחלט ואני עושה כל מה שאני יכול לפרגן לו, כי נורא אהבתי את "דייב" ואת "מכסחי השדים". ובכן, עד כאן. עד כאן, כי ב"קשר לא מחייב" כבר לא מצאתי שום דבר קלוש שאני יכול להגן עליו. אם בסרטים קודמים יכולתי להגיד משהו כמו, "טוב, זה לא מצחיק, אבל לפחות לרייטמן יש אחלה גרוב ולסרטים שלו יש נפח מרשים שגורם גם לסרט זניח להיראות מרשים", כאן סל הקולנוע נותר ריק. אין לי שום מילה טובה להגיד על הסרט. כל מה שאני יכול להגיד על רייטמן זה שהוא הפך בשנים האחרונות למפיק מעניין למדי, וכעת הוא בעיקר אביו של ג'ייסון רייטמן ("ג'ונו", "תלוי באוויר") במאי ותסריטאי מוצלח יותר (ורק מדכא לחשוב האם גם הוא בעוד 30 שנה ייצא ככה מאיפוס).

 

ויותר מזה: אני מתחנן שנטלי פורטמן לא תעשה יותר קומדיות בחיים שלה. פורטמן היא שחקנית מעולה, והיא נוגעת לליבי באופן עמוק מאוד, אבל היא אחד האנשים הכי אינטנסיביים שראיתי על מסך הקולנוע, וכך גם כשהיא מנסה לגלם דמות קלילה היא משדרת כל כך הרבה מתח וחרדה שהסרט הזה הפך עבורי לפצצת נוירוזות.

 

ב"קשר לא מחייב" פורטמן ואשטון קוטשר מגלמים ידידים שמחליטים למסד קשר תועלתני המבוסס על חיבה וסקס, אבל בלי אהבה ומחויבות. החברים של כל אחד מהם בטוחים שהם שדדו את הבנק, פיצחו את הסוד, דפקו את השיטה, ומצאו סוף סוף את הדרך שבה בנים ובנות יכולים להיות יחד בלי להטריף האחד לשני את המוח. אלא ש… ובכן, בנים ובנות, כן?

 

אבל רגע, יש כאן משהו מעניין. בראשית ימי הוליווד, ועד לימינו אלה למעשה, כל המודל של הקומדיה הרומנטית היה אמור לייצג את מערכת הכוחות של ג'ונגל היחסים בין המגדרים: האשה רוצה חתונה, הגבר לא רוצה. כל הרעיון בקומדיה הרומנטית זה לא החיבור וההתאהבות. זה תמיד קורה מוקדם. זה תהליך האילוף והחינוך שעובר הגבר ממצב שבו הוא לא רוצה להתחייב עד שהוא לבסוף חייב לרוץ בכל כוחו אל החתונה של אהובתו, כדי לעצור אותה מלהתחתן עם מישהו שאינו הוא. היו מקרים נדירים הפוכים. בשנות הארבעים קראו לזה "קומדיות סקרובול". סקרובול, קרי: כדור מסובב, שלא הולך לכיוון הצפוי. אבל גם "מטורללת". בסרטים ההם, האנרכיסטיים יותר, זו האשה שלא רוצה להתחייב. קתרין הפבורן, למשל, היתה מעולה בסרטים כאלה בתור הבחורה שחתונות פשוט לא מעניינות אותה.

 

מאז, המודל נשמר. הטיפוסים השתנו, הרקעים, המעמד החברתי של הנשים והגברים, אבל כמעט תמיד, בין אם זו היתה מג ריאן או קתרין הייגל, האשה רצתה להתחתן והגבר לא. ופתאום, משהו השתנה. זה התחיל עם "ההצעה" של סנדרה בולוק. המשיך עם "אהבה וסמים אחרים" עם אן התאוויי. עכשיו ב"קשר לא מחייב" וגם ב"איך אתה יודע" עם ריס וויתרספון. ובבתי הקולנוע רצים כבר טריילרים לסרטים נוספים – שנראים, אגב, זהים זה לזה – עם אותו רעיון שמחליף בין התפקידים הקולנועיים הקלאסיים של הגבר והאשה. פתאום הנשים בקולנוע לא רוצות מחויבות. וזה הרגע שבו צופה הקולנוע שרואה יותר מדי סרטים צריכים לעצור ולתהות: רגע, אם יש כל כך הרבה סרטים שעוסקים בנושא הזה ברצף זמן כה קצר זה אומר ש: א. התהפכו היוצרות. עכשיו קומדיות הסקרובול יהיו על הנשים ש*רוצות* להתחתן. או: ב. הקולנוע ההוליוודי כל כך עסוק בלמחזר את עצמו שהוא לוקח רעיון אחד שהצליח וחוזר עליו. העניין הוא שגם ב"קשר לא מחייב" וגם ב"אהבה וסמים אחרים" וגם "איך אתה יודע" הבמאים (רייטמן, אד זוויק וג'יימס ברוקס, בהתאמה) הם יוצרים ותיקים ומוערכים (אני, לפחות, מעריך אותם), שהאופן שבו הם קוראים את תמונת המצב החברתית של הרגע מרתקת אותי. הם תמיד איבחנו יפה את מערכות היחסים בין ג'נדרים ובין מעמדות בשלוש העשורים האחרונים, וכעת שלושתם אומרים: התהפכו היוצרות. מה זה אומר מבחינת הפוליטיקה של המינים, את זה עוד צריך לברר. מה שזה אומר בינתיים הוא שהתהפכות היוצרות הזאת הוציאה כמה במאים בכירים מאוד מאיפוס והביאה אותם ליצור את הסרטים הכי חלשים בקריירה שלהם.

מוקי גרדינגר, אחד משחקני המשנה הקבועים בבלוג, זכה היום לכתבת פרופיל מחמיאה ב"דה מרקר וויק". בעולם של "דה מרקר" גרדינגר הוא ווינר: בעל חברת ההפצה הכי גדולה בארץ, בעל רשת בתי הקולנוע הכי גדולה בארץ, איש עסקים ישראלי שעושה חיל בשווקי מזרח אירופה ומרואיין מקומי ששיחה איתו מביאה לעיתון כלכלי ניחוח הוליוודי. אחרי הסיפור הכלכלי של משפחת גרדינגר אני עוקב כבר למעלה מארבע שנים, כשבדצמבר 2006 פרסמתי כאן את ניירות ההנפקה של חברת "סינמה סיטי אינטרנשיונל", הזרוע הבינלאומית של מפעלות גרדינגר, בבורסה הפולנית.

כנהוג בכתבות מפיצים, אני מובא בתור זה שעומד מולם. כך גם כאן, בבוקסה בסוף הידיעה. אם כל תפקידו של בעל בית קולנוע הוא להרוויח כסף, הרי שמוקי גרדינגר הוא אכן אשף. וכמו שזה מתואר בכתבה, הוא סוג של עילוי בתחום הפיננסים ועם חוש תזמון נדיר, להיכנס לטריטוריות בתוליות ולכבוש אותן. מהכתבה עולה היטב התחושה שעבור קהל צרכני הקולנוע של פולין, צ'כיה ורומניה גרדינגר עשה ניסים ונפלאות. אלא שבדרך, לדעתי, הוא שכח קצת ישראל. אני גם מאותם אנשים משונים שמאמינים שלאילי הון אמורה להיות גם אחריות לתרבות שבה הם פועלים ושממנה הם עושים את הונם. אז אני מריע לגרדינגר על כך שבתי הקולנוע שלו הם הכי מהנים עבורי לצפות בסרטים (לא עניין של מה בכך, עד לפני שש שנים בתי הקולנוע שלו היו הכי גרועים עבורי לצפייה בסרטים), אבל אני גם נאלץ לתהות האם רשת יס פלאנט בכלל היתה קמה אילולא האחים אדרי הקדימו אותו והקימו את סינמה סיטי. הקמת סינמה סיטי אכן, כך נראה לי, דירבנה את גרדינגר לקום ולהתחרות בהם ולהקים את רשת יס פלאנט, לסגור בתי קולנוע מיושנים ולשדרג מבחינה טכנית את אלה שנשארו.

עכשיו בתור בעל הבית החדש של א.ד מטלון – אגב, מיזוג שלא ראיתי איזכור שלו בכתבה של "דה מרקר" – האם מדיניות הגניזה האגרסיבית של מטלון תישמר? זו עוד בעיה של אחריות. אם כל מה שמעניין אותך זה רווחיות, אז הקולנוע מפסיק להיות עניין תרבותי עבורך והקהל שלך נפגע מהבחירות הרפרטואריות שלך (הנקבעות על פי שיקולי טעם המתחפשים לנימוקים כלכליים, כי אחרת איך תסבירו את הגניזה של "יומנו של חנון" בארץ, סרט שבוודאי היה מטיס אליו ילדים רבים. למה? כי אף מפיץ לא יודע מה יעבוד ומה לא, והשיקול הסופי הוא על פי טעמו האישי). גרדינגר כאן מאכיל את כתב "דה מרקר" את הלוקש הידוע: "בהחלטה לגבי השאלה אם סרט ייצא או לא – החברה מחו"ל היא הקובעת הסופית. הוצאת סרט לקולנוע היא דבר יקר מאוד, והחברות הגדולות מחליטות לא להוציא סרט אם הן חוששות שלא יכסה את ההוצאות". גרדינגר הרי יודע שזה לא ממש ככה: במקרים של סרטים שהאולפן האמריקאי יודע שלא יעבדו בטריטוריות זרות או שיש חשש שלא יחזירו את עלות ההפצה, הם משאירים את ההחלטה הסופית בידי המפיץ המקומי. השארת ההחלטה בידי המפיץ היא סוג של אור ירוק מבחינתם לאשר גניזה אם בכך יבחר המפיץ. אבל המפיץ יכול לבחור אחרת. ואז הוא מוסיף "כמעט אין סרטים בעלי משמעות שלא הוצגו בישראל בכלל". ואת זה הוא אומר בשבוע שבו "127 שעות" ו"המעגל הפנימי" התחרו באוסקרים ("המעגל הפנימי" אף זכה) מבלי שיופצו בארץ. ולו בעותק אחד, רק כי יש למפיץ אחריות לקהל שלו.

(אגב, בגניזות גרדינגר לא לבד. זו אשמה שמתחלקת היטב בין המפיצים. דווקא מטלון וג.ג היו בעיניי האלופים בתחום. נראה מה יהיה עכשיו כשגרדינגר יהיה אחראי גם על הספריה של מטלון).

טענה קבועה נוספת שלי היא שגרדינגר אדיש למהפכת הקולנוע הישראלי שהתחוללה כאן בעשר השנים האחרונות. הוא המפיץ היחיד שלא השקיע לירה בהפצת סרט ישראלי. אני מחכה ליום שמישהו מאחת הקרנות בארץ, אצלם מרוכזים כל נתוני מכירות הכרטיסים לסרטים הישראליים שנתמכו על ידם, יעשה חישוב כמה כסף עושה גרדינגר בשנה מכרטיסים לקולנוע הישראלי שנמכרים בבתי הקולנוע שלו בלי להשקיע בהם גרוש. על כך עונה גרדינגר: "חלק מהמפיקים של הסרטים הישראלים פשוט מפיצים בעצמם" – נכון, זה במקרה שאין מישהו אחר שיפיץ עבורם. ולרוב – חוץ מאשר במקרים ספורים – הפצה עצמאית של מפיק נגמרת באסון כלכלי. ואז הוא מוסיף: "אין לנו משהו עקרוני נגד התעשייה. אם יפנה אלינו מפיק, נשקול להפיץ את הסרט שלו". או יה? ובכן, נראה עכשיו את המפיקים ואת היוצרים בארץ מעיזים סוף סוף לקום ולספר על פניות שלהם לפורום פילם להפצת סרטיהם.

וכן, כזכור מוקי גרדינגר זכור לקוראי הבלוג הזה גם בתור "המחרים הגדול". הוא האיש שמסרב לראות ביקורות נכתבות על סרטיו בסוף השבוע של יציאתם, והוא עוד מעז לשקר לכתב "דה מרקר" חגי עמית ולספר לו שככה "מקובל בעולם". כן? מקובל בעולם שמבקרים לא כותבים על סרט ביום יציאתו? אני לא יודע באיזה עולם גרדינגר חי, אבל זה ממש לא מקובל בעולם שאני מכיר (אני תוהה איך זה בפולין וברומניה). אני כן מכיר סיכומי אמברגו פרסומי שבו מבקרי קולנוע בעולם מתבקשים שלא לכתוב על סרט עד לרגע מסוים, לרוב יום-יומיים לפני יציאת הסרט. אבל זה לא קשור להשפעה של המבקרים על מכירת הכרטיסים אלא כדי לא ליצור אפליה בין מבקרי קולנוע שרואים את הסרטים במועדים שונים, ולתזמן את פרסום הביקורות לאותו רגע. את זה אני מכיר. יכול להיות שגרדינגר פשוט לא בקיא ב"הסכמים הג'נטלמניים" של עולם הקולנוע. ולכן, בכל פעם שמתאפשר לי, אני משתדל לכתוב על סרטיו שבוע לפני יציאתם. לעשות לשנינו נעים יותר. הוא זוכה לחשיפה, ואני מרגיש שדפקתי את הקופה.

מצד שני, הכתבה של "דה מרקר" באופן משונה נורא החמיאה לי. לא לי באופן אישי, אלא לי בתור מי שמשתייך לשבט "מבקרי הקולנוע". אני קורא שהרווח התפעולי של עסקיו של גרדינגר הוא 50 מיליון יורו. אם הוא ממשיך להחרים מבקרים, ולדרוש מאלה שכן מגיעים להקרנות המוקדמות של סרטיו לציית ל"הסכם ג'נטלמני" שמונע מהם לפרסם ביקורות ביום יציאת הסרט ובכך למעשה לבגוד בכל שיקול של אתיקה עיתונאית, כנראה שהוא חושש שביקורות גרועות יפגמו ברווחים שלו. כלומר, הוא ממש מחזיק ממבקרים. וחושש מהם. אבל האמת? גרדינגר מבין נהדר בעסקים, אבל דומני שהוא לא מבין דבר בתקשורת.

שבוע קשה עבר על הבלוג. ביום חמישי שעבר הבלוג נתקע. ביום ראשון הבלוג נפל. ואתמול הבלוגר נפל. חום גבוה, צמרמורות ועיניים דומעות, קירקעו אותי לגמרי, בלי שום יכולת פיזית להתקרב למחשב, לטלוויזיה, אפילו לספר. הפסדתי לפחות שתי הקרנות, מדור וכמעט יומיים בבלוג. אני לא זוכר מתי ככה התרסקתי, בלי יכולת אפילו לפתוח מחשב לקרוא דואר. אבל המצב השתפר היום, והנה אני כאן מנסה להבין מה החמצתי.

תקציר 48 השעות האחרונות:

– ג'יין ראסל ("גברים מעדיפים בלונדיניות") הלכה לעולמה בגיל 89.

– אני ז'ירארדו הלכה לעולמה בגיל 79.

– גארי וויניק, שבסוף שנות התשעים הבין שמצלמות הווידיאו הקטנות יכולות לחולל מהפיכה קולנועית והקים חברת הפקה שהתמחתה בציום סרטים עצמאיים בווידיאו, נפטר מסרטן מוח בגיל 49. אחרי שהסרטים הקטנים שהפיק – בין השאר לריצ'רד לינקלייטר ולאיתן הוק – וויניק התמזג באופן די טבעי (ולמען האמת, גם די משונה) בהוליווד ושם ביים סרטים שלא הכילו שום איזכור לעברו בתור מפיק עם חזון ועניין בסרטים שעוסקים בבני אדם ולא בקריקטורות. סרטיו האחרונים כבמאי היו "מלחמת הכלות" ו"מכתבים לג'ולייט".

– בשלב זה, ספק אם אי פעם נקבל "צעצוע של סיפור 4 ", אבל כן נקבל שני סרטים קצרים עם גיבורי "צעצוע של סיפור" ועלילותיהם בחדרה של בוני, אחרי סוף התרחשויות הסרט השלישי בסדרה. סרט אחד ישובץ לפני "מכוניות 2 " בקיץ, והסרט השני ישובץ לפני סרט "החבובות" שייצא בסתיו/חורף. "אנטרטיינמנט וויקלי" מציג דקה מהסרט החדש ושיחה עם גארי ריידסטרום, במאי הסרט.

– צילומי הסרט "קרוב להפליא ורועש להחריד", על פי ספרו של ג'ונתן ספרן פור, מתחילים השבוע ברחבי ניו יורק בבימויו של סטיבן דולדרי, והסרט מיועד לצאת למסכים באמריקה עד סוף שנה זו. מכיוון שכל שלושת סרטיו הקודמים של דולדרי היו מועמדים לאוסקר, מן הסתם גם הסרט הזה יהיה בין עשרת המועמדים לפרס הסרט באוסקרים בדיוק בעוד שנה. בעיקר כי מדובר במלכודת אוסקרים משומנת: טום הנקס (זוכה שני אוסקרים) וסנדרה בולוק (זוכת האוסקר) מככבים. אריק רות (זוכה האוסקר) עיבד לתסריט. כריס מנגס (זוכה האוסקר) מצלם. וסקוט רודין (זוכה האוסקר) מפיק.

– בדרך: סרטי המשך ל"בלייד ראנר"?

– בפינת ה"אמרתי לכם", קצת בשורות טובות: לפני כמה שבועות פרסמתי כאן לינק לתחרות "הכה את איברט בניחושי האוסקר" בחסות האתר Mubi. ובכן, אם השתמשתם בהימורים שלי כדי למלא את טופס הניחושים באתר אתמול קיבלתם הודעה במייל שאכן, ניצחתם את איברט בניחושים (הוא קלע ל-15 בלבד) ושאתם זוכים בשלושה חודשי מנוי חינם לאתר. תענוג. יש שם סרטים מצוינים. ממש סינמטק מקוון.

– וגם זה שימח אותי: שיר חדש של הסטרוקס.

– וזה, ויה סלאשפילם, גם משעשע למדי. גיף מונפש מתוך "נפוליאון דיינמייט":

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 23.2.2011

 

 

ובכן, "שמח-תודה-עוד-בבקשה" הוא סרט די חמוד ומתוק.

עד כאן.

לא באמת, בואו נסכם את זה בעשר מילים, שארבע מתוכן הן שם הסרט.

צריך עוד?

אוקיי, לא רציתי להיכנס לזה. אבל "שמח-תודה-עוד-בבקשה" הוא סרט נורא חמוד ומתוק, אבל רק אם תצליחו לסבול ולשרוד את ארבעת הגיבורים הראשיים הכל כך מעצבנים ומפונקים וטפשים שהסרט מציב במרכזו. סאם, למשל, מוצא ילד קטן שהלך לאיבוד בסאבוויי. הילד לא מוכן ללכת למשטרה (למה?), סאם נוטש אותו ברחוב, מתחרט, לוקח אותו איתו לפגישה, הפגישה מתחרבשת (כי סאם הוא לוזר) ומאותו רגע למעשה מאמץ אותו אליו כמו כלבלב תועה. כולם – כולל הצופים באולם – צורחים עליו שהוא צריך כבר לדווח לרשויות שהילד האבוד הזה ברשותו כי בוודאי יש מישהו בעולם שמשתגע מרוב דאגה בגלל היעדרותו. אבל החברים שלו כל כך אפאתיים ופאסיביים כמוהו שחוץ מאשר לזרוק לו שנינויות ("הוא ילד, הוא לא דג זהב") אף אחד מהם לא באמת עושה משהו. וכך גם הצופה. אבל לצופה, לפחות, יש תירוץ, הוא כלוא במושב שלו באולם. מה התירוץ של הדמויות?

 

שתיים מהדמויות הנשיות כלואות בתוך קלישאות נוירוטיות: גברים שמאוהבים בהן מחזרים אחריהן, אבל הן כל כך שבויות ברעיון שהן דפוקות ומסובכות ולא ראויות לאהבה, שהן סתם מסבכות לעצמן את העניינים וממררות לכולם את החיים. טוב, אשם בכך גם הבמאי שבעולם הקולנועי שלו "גבר טוב לב" שווה "גבר מקריח ולא סקסי". אחת הנשים, אגב, סובלת ממחלה נדירה כלשהי שגורמת לה להיות נטולת שיער. בקולנוע היינו מצפים שלכל פרט עלילתי ולכל איפיון של דמות תהיה הצדקה תסריטאית, סיבה לקיומה. למחלה של הדמות הזאת אין שום סיבה או הצדקה, זו פשוט אחת התכונות של אותה דמות. הייתם אומרים, לפיכך, שזה "כמו בחיים", דברים "פשוט קיימים כי ככה זה", אבל זה יוצר תחושה של שרירותיות וגחמנות לאורך כל הסרט.

 

והעניין הוא שבסופו של דבר, למרות הנסיון להיראות ריאליסטי, ו"כמו בחיים", ונורא טבעי ואנושי ובגובה העיניים, בסופו של דבר הסרט כולו מלא התחנחנויות מתקתקות וניסיונות להיות מקסימים (קאט: לעיניו הגדולות של הילד, שהוא באמת מתוק ומקסים). ג'וש רדנור, שמגלם את התפקיד הראשי ושזה סרטו הראשון כבמאי וכתסריטאי, עשוי להיות לכם מוכר כאחד השחקנים בסיטקום "איך פגשתי את אמא שלך". הוא בעיקר די דומה לצ'רלי שין, ההוא מהסיטקום האחר. ואכן, למרות שהסרט מנסה להיראות נורא טבעי, יש בו משהו בעצם מאוד מלאכותי, כאילו שכל נקודות הייחוס של רדנור אינן מהחיים באמת, אלא מסרטים ומתוכניות טלוויזיה. נשבע לכם שהיה שם קטע שאני בטוח שכבר ראיתי קודם ב"האנה מונטנה". ובאותה מידה של מתקתקות, רדנור היה יכול להפוך את זה לקומדיה רומנטית הוליוודית עם דרו בארימור וג'יימס פרנקו, אבל רדנור – שכנראה חולם בלילה על היפסטרים – לא עשה סרט הוליוודי גדול (מבחירה? מאילוץ?) אלא סרט פסאודו-אמנותי, עצמאי, קטן. איך מזהים? לפי צילום הכתף התכלכל ומוזיקת הלואו-פיי עם הגיטרות והשירה החורקת. גם הארטיסטיות בסרט נראית מזויפת.

 

כמו כל מוצר הוליוודי – גם אם הוא בעצם סרט עצמאי דל תקציב עם ניחוח סטודנטיאלי – הוא גדוש קלישאות ומשאיר בפה טעם של ממתיק מלאכותי. אבל השחקנים מתוקים, ואם לא מקפידים יותר מדי, אפשר לראות בו סרט, נו, חמוד ומתוק.

בסופו של דבר, ובאופן די מדהים, יצא שצדקתי בהימוריי יותר מאן תומפסון, שממנה אני מחזיק בכירת חזאי האוסקרים. אבל צריך לתת לה קרדיט משמעותי: תומפסון אמרה מתחילה העונה, עוד אי שם בדצמבר, ש"נאום המלך" יזכה. כשכולם אמרו "הרשת החברתית", היא התעקשה על "נאום המלך". רק לפני כחודש וחצי, כש"נאום המלך" זכה גם בגילדת המפיקים וגם בגילדת השחקנים, כל שאר החזאים (כולל אני) יישרו קו לתחזית שהיא החזיקה בה מלכתחילה. כבוד.

==============

זה היה האוסקר הכי מצויץ – המובן הטוויטרי של המילה – אי פעם. בחיי, נראה לי שהאקשן האוסקרי הכי גדול ברשת סביב האוסקר היה בטוויטר, ולא בפייסבוק. פייסבוק ואוסקר כנראה פשוט לא הולכים טוב יחד.

זה התחיל בזה שמנחה הטקס, ג'יימס פרנקו, עלה כבר בתחלת הערב עם הסלולרי שלו לבמה, צילם ושלח לייב לטוויטר עוד לפני שוך מחיאות הכפיים. ואז המשיך להעלות תמונות מאחורי הקלעים לאורך כל הערב. הן מרוכזות כולן כאן. אבל האטרקציה העוד יותר גדולה היא קטעי הוידיאו הקצרים שהוא צילם לאורך הערב. כמו זו, שבה הוא ואן מעדכנים את הקהל בזמן ההפסקות שיש להם חטיפי אנרגיה מודבקים מתחת לכסאות, אם הם רעבים. או מסג' הידיים שאן עושה לג'יימס מאחורי הקלעים. או הכניסה שלהם לבמה, רגע אחרי קטע הווידיאו הראשון עם המכונית מ"בחזרה לעתיד".

איימי מאן, אחת הזמרות האהובות עליי, עשתה לייב טוויט של האוסקרים מהסלון שלה, כולל הפרסומות. מאן, כזכור, היתה מועמדת לאוסקר על השיר שלה מ"מגנוליה". והיא משבחת את גווינת פלטרו על הביצוע שלה: "אני חושב שהיא נשמעה נהדר. אתם צוחקים? אני אף פעם לא מצליחה לשיר בשידור חי בטלוויזיה בלי לזייף".  היא רוצה את רוברט דאוני ג'וניור כמנחה האוסקר הבא, ושל כל משדרי הפרסים בכלל. והיא לא מבינה למה לדחוף את כל השירים המועמדים יחד, ולא לאורך הטקס כולו. אם כי השנה היה שיפור: "בשנה שבה אני הופעתי (באוסקר) הכריחו אותנו לשיר את כל השירים כמחרוזת. כל אחד מיתנו קיבל דקה". איזה כיף, לייב טוויט של איימי מאן. בקרוב הדיסק?

הקומיקאי פאטון אוסוולט ליווה גם הוא את האוסקרים בטוויטר, והוא רוצה כמנחי השנה הבאה את שני הזוכים שהכי הצחיקו אותו: רנדי ניומן ולוק מתיני, הצעיר עם האפרו מ-NYU שזכה בפרס הסרט הקצר.

===============

אני מקווה שבזאת נגמרו לי כל פכי האוסקר, ושלא יצוצו עוד במהלך היום כשהמוח יחזור לפעילות. מילא. זהו. דיברנו עליו מספיק. עכשיו כמה חודשי מנוחה מהאוסקרים עד איזור נובמבר, עוד כתשעה חודשים.

==============

ומה קורה עם פרסי אופיר? כלום לא זז שם, אה?

3:00: עוד חצי שעה מתחיל הטקס. אני כאן אתכם. ועכשיו: חצי שעה של סיכום צעדות השטיח האדום.

3:10: משדר השטיח האדום הוא מוות מוחי. האקשן? בטוויטר. לי אונקריץ', שככל הנראה נראה אותו צועד אל הבמה יותר מאוחר לאסוף פרס על "צעצוע של סיפור 3 ", מציג בטוויטר את החליפה שלו ואת השמלה של זוגתו. ואת כרטיסי הכניסה לאולם.

גווינת פאלטרו תשיר את השיר שלה מתוך "קאנטרי סטרונג", אבל אני קורא אצל ניקי פינק שדיידו לא תגיע לאוסקרים ואת התפקיד שלה בשיר של א.ר רחמן מתוך "127 שעות" תבצע פלורנס.

אגב, ניקי פינק פרסמה באתרה את הליין-אפ של המופע, שהודלף לה. מי יגיש מה ומתי. הפרסום כל כך עצבן את ראשי האקדמיה שהם אסרו על השתתפותה של פינק של עורך הקולנוע של אתרה, מייק פלמינג, בסיקור האוסקר. אבל פיטר המונד, כתב האוסקרים שלה, ישתתף. פינק, אגב, טוענת שהליין-אפ הודלף לה על ידי בכירי האקדמיה עצמם בתיאום עם יחסי הציבור, כדי לעורר עניין סביב הטקס.

פינק כתבה שבילי קריסטל, מנחה האוסקרים הכי אהוד, יבוא לתת קטע מפתיע בערך בנקודת השני-שליש של הטקס. וכן שמוניק, זוכת האוסקר על "פרשס" סרבה להגיש את הפרס לשחקן המשנה השנה. וכריסטוף וולץ, זוכה האוסקר על שחקן משנה בשנה שעברה, נמצא בצילומים בחו"ל. וכך יוצא שזוכי השנה שעברה לא יגישו פרסים לזוכי השנה, כנהוג.

תכף מתחילים. טום הנקס יגיש את הפרס הראשון. לשחקנית משנה?

3:30: מתחילים…

ג'יימס פרנקו ואן התאוויי נכנסים – בעזרת ליאונרדו דיקפריו – לחלום של אלק בולדווין. ומשם לתוך כל הסרטים המועמדים. בולדווין, כזכור, הנחה את האוסקר עם סטיב מרטין. כמה סצינות מצחיקות. התאוויי בתור "הברווז החום" ב"ברבור שחור".

ג'יימס פרנקו הרגע שלח טוויט בשידור חי?

כן. הוא שלח. את זה.

פרנקו להאתאוויי: את מאוד יפה הערב. האתאוויי: גם אתה נראה מאוד אטרקטיבי לדמוגרפיה הצעירה.

אמא של אן: אן, תעמדי זקוף. סטיבן ספילברג כאן. סבתא של ג'יימס: הרגע ראיתי את מארקי מארק!

אן: זו היתה שנה מצוינת ללסביות. ג'יימס: "הילדים בסדר"! "ברבור שחור"!. אן: לסביות רוקדות! ג'יימס: "צעצוע של סיפור 3 ". אן: איפה האבא?!

3:42: טום הנקס עם הפרס לעיצוב אמנותי.

עיצוב אמנותי.

הזוכה: "אליס בארץ הפלאות".

הסרט הראשון בהשתתפותה של הלנה בונהם קרטר, מבין שלושה המועמדים הערב, זוכה בפרס הראשון.

3:46. טום הנקס ממשיך. עם צילום.

צילום:

הזוכה: וולי פפיסטר, "התחלה".

זה האוסקר הראשון של פפיסטר, ונראה ש"התחלה" הולך לסחוף די הרבה אוסקרים הערב, אה? ורוג'ר דיקינס, הצלם של "אומץ אמיתי", שוב הולך הביתה בידיים ריקות. בפעם התשיעית.

יס, אתם מוכנים להנמיך את הווליום של הפרומואים?

יס, סוף השבוע האיטלקי שאתם מקדמים בפרומו נראה מדהים אבל הקטע המוסיקלי: הוא לא ארגנטינאי?

3:54: הנה הקטוגריה הכי מותחת וצמודה. שחקנית משנה. מגיש את הפרס, קירק דאגלס (כריסטוף וולץ לא יכול היה להגיע).

שחקנית משנה: (קירק דאגלס מושך את הזמן, לקול צחוקן המתוח של המועמדות. "שלוש פעמים הייתי מועמד ולא זכיתי", הוא אומר).

הזוכה: מליסה ליאו, "פייטר".

מירוץ צמוד, אה? לא צמוד ולא נעליים. מי שזכתה ברוב הפרסים המקדימים זכתה גם באוסקר. הנה פיפס לשידור החוזר: מליס ליאו הרגע אמרה פאקינג בשידור חי. אמריקה זה פאקינג ביג דיל. אליס וורד, הדמות שליאו מגלמת ב"פייטר", נאבקת על חייה בבית חולים בשבועות האחרונים. אבל מיקי ודיקי נמצאים באולם.

4:00: ג'סטין טימברלייק ומילה קוניס עם פרסי האנימציה.

ג'סטין: "אני… בנקסי!". פששש… אמנות הרחוב פולשת לאוסקרים. מיליארד צופים עכשיו שמעו לראשונה על בנקסי.

לג'סטין יש חושים קומיים חדים. הוא מיד מנסה למשוך זמן עם "יו נואו" כמו קירק דאגלס לפניו. את מילה קוניס זה מצחיק.

סרט אנימציה קצר.

והזוכה: "דבר אבוד".

אן תומפסון צדקה! מון דיה! תמיד תקשיב לאן תומפסון. תמיד תקשיב לאן תומפסון.

סרט אנימציה באורך מלא:

והזוכה: "צעצוע של סיפור 3 ", לי אנקריץ'

חמישה פרסים חולקו ב-35 הדקות הראשונות. קצב טוב. קלעתי בשניים מהם בינתיים. (אם כי, הערב אמרתי לקהל במכללה הישראלית לאנימציה שאם הם רוצים להיות בטוחים בהימורים, שיהמרו על מליסה ליאו).

4:12: ג'וש ברולין וחאווייר בארדם עם פרסי התסריטאות. בקהל, זוגתו של ברדם, פנלופה קרוז, חמישה שבועות אחרי לידת בנם הראשון, מבסוטית בקהל.

תסריט מעובד.

הזוכה: "הרשת החברתית", ארון סורקין.

פששש… סורקין גם כותב נאומים מצוין. "זה מרגש לקבל את הפרס שקיבל גם פדי צ'ייפסקי לפני 35 שנים על סרט שגם לו היה את המילה 'נטוורק' בשם". וגם "ראפסי סורקין, אבא שלך כרגע זכה באוסקר. מעתה אדרוש קצת כבוד מהשרקן שלך!".

הרגע הכי מביך בטקס עד כה היה לשמוע את העיבוד "התזמורתי" לקטע הפסנתר של טרנט רזנור מתוך "הרשת החברתית". מור איז לס.

תסריט מקורי.

הזוכה: "נאום המלך", דיוויד סיידלר.

שני התסריטאים זכו באוסקר הראשון שלהם, וזו היתה המועמדות הראשונה שלהם.

סיידלר: "נאום התסריטאי. זה מפחיד. אבא שלי תמיד אמר לי שאהיה Late Bloomer. אני מאמין שאני האיש המבוגר ביותר שזוכה בפרס הזה. שיא שאני מקווה שיישבר במהרה. אני מודה הוד מלכותה מלכת אנגליה שלא כלאה אותי בטאוור אוף לונדון על כך שהשתמשתי במילת ה-F של מליסה ליאו בסרט. אני מקדיש את הפרס לכל המגמגמים. יש לנו קול. הקשיבו לנו".

איכשהו, נדמה שהזוכים נורא משוחררים בטקס הזה. כמעט גלובוס הזהב. וכבר מסתמנת האפליה הברורה: לשחקנים נותנים לדבר כמה שרוצים, אבל לתסריטאים מתחילים להשמיע את מוזיקת "רדו מהבמה" אחרי חצי דקה.

4:24. אן התאוויי קיבלה את ג'וב הנחיית האוסקר בזכות קטע הפתיחה שהשתתפה בו לפני שנים בטקס שהנחה יו ג'קמן. עכשיו היא שרה לכבודו שיר היתולי כלשהו. יודעת לשיר. וג'יימס פרנקו עול לבמה עם שמלה ורודה.

הלן מירן וראסל ברנד עם פרס הסרט הזר. הלן מירן אומרת בצרפתית "זה הפרס המציין את הסרטים הזרים הטובים ביותר בעולם". ברנד: "יו, מה שהיא אמרה הוא 'התפקיד שאני גילמתי בתור מלכה היה הרבה יותר ריאליסטי מאשר התפקיד של קולין פירת בתור מלך".

הסרט הזר.

הזוכה: "בעולם טוב יותר", סוזן בייר (דנמרק).

שנה שניה ברציפות שאשה זוכה בפרס בימוי.

4:29: ריס וויתרספון עם הפרס לשחקן משנה (מוניק, זוכת השנה שעברה, סרבה לבוא להגיש את הפרס).

שחקן משנה.

הזוכה: כריסטיאן בייל, "פייטר".

"פייטר" הוא כרגע הסרט המוביל עם מספר הזכיות. שני פרסי שחקני המשנה הלכו לסרט הזה. ואם נטלי פורטמן תזכה גם, זה אומר ששלשה מתוך ארבעת פרסי המשחק הלכו השנה לסרטים שהופקו על ידי דארן ארונופסקי. בייל עושה כבוד לדיק אקלנד, שנמצא באולם. הדמות שהוא מגלם בסרט. תמיד תזכרו: השחקן המגלם דמות אמיתית, סיכוייו לזכות גבוהים יותר משחקן המגלם דמות בדיונית.

יס, אני מנחש שאת הפרומו למרתון במאיות לכבוד יום האשה הבינלאומי ערך גבר, נכון?

4:39: טום שראק, נשיא האקדמיה, עולה להגיד תודה לאיי.בי.סי, הרשת שחידשה את חוזה שידו הטקס עד לשנת 2020.

4:40: יו ג'קמן וניקול קידמן עם פרסי המוזיקה. וואו, כל הכבוד למפיקי הטקס. סוף סוף עושים כבוד למוזיקה המקורית. לא קטעי מחול, אלא פשוט קטע סרטים עם מוזיקה חיה.

מוזיקה.

הזוכה: "רשת החברתית", טרנט רזנור ואטיקוס רוס.

הולי שיט! הסולן של ניין אינץ' ניילז הרגע זכה באוסקר!

4:45: מתיו מקונוהיי וסקרלט ג'והנסן עם פרסי הסאונד.

מיקס סאונד.

הזוכה: "התחלה".

עריכת סאונד.

הזוכה: "התחלה".

עכשיו "התחלה" הוא הסרט המוביל עם שלוש זכיות.

4:55: מריסה טומיי מדווחת על טקס פרסי הטכנולוגיה שהנחתה לפני כמה שבועות. פרנקו מסכם ואומר: "מזל טוב, חנונים". פרנקו, אגב, הוא דוקטורנט לשירה.

4:56: קייט בלנשט עם פרסים לאיפור לתלבושות.

איפור.

הזוכה: "איש הזאב", ריק בייקר.

את הסרט איש לא ראה, אבל באוסקר יש חוק פשוט: אם ריק בייקר מועמד, ריק בייקר יזכה. זה האוסקר השביעי שלו. ובלנשט אמרה על הקטע מהסרט: "זה מגעיל".

תלבושות.

הזוכה: "אליס בארץ הפלאות".

זה האוסקר השלישי של קולין אטווד, אבל הזכיה הראשונה שלה על סרט שלא ביים רוב מרשל. זה גם הסרט הראשון של טים ברטון שזוכה בפרס התלבושות.

סרטון מביך שבו "אנשים מהרחוב" שצולמו השבוע מחוץ לתיאטרון קודאק בהוליווד מסםרים על השיר הקולנועי שהם הכי אוהבים (ושעזר להם להתגבר על מצוקות וצרות בבית). אבל האיש האחרון בקליפ לכאורה הצדיק את הקונספט: ברק אובמה. הוא בחר ב"As Time Goes By" מתוך "קזבלנקה".

5:02: קווין ספייסי, אחד המפיקים של "הרשת החברתית", עם פרס השיר. ספייסי שר את השיר מתוך "Top Hat" ומסיים ב"ערב טוב, אני ג'ורג' קלוני".

רנדי ניומן שר את השיר מתוך "צעצוע של סיפור 3 ". מנדי מור וזכארי לוי שרים את השיר מ"פלונטר", כשמלחין השיר, אלן מנקן, מלווה אותם בפסנתר.

הפסקת פרסומות. שאר השירים בהמשך, אני מניח. סיכום ביניים: המספיד הגדול של הערב הוא "אומץ אמיתי". עשר מועמדויות ואפס זכיות. ציפיתי שהוא יזכה על צילום ועל שחקנית משנה. לא קיבל כלום.

5:11: איימי אדמס וג'ייק ג'ילנהול עם פרסי הסרט הקצר.

סרט דוקומנטרי קצר.

זוכה: "כבר לא זרים", קרן גודמן וסיימון. הסרט שצולם בבית הספר ביאליק-רוגוזין בתל אביב על ילדי העובדים הזרים והפליטים. קרן טל, מנהלת בית הספר, מקבל שאוט-אאוט מעל הבמה.

סרט קצר.

הזוכה: "אל האהבה", לוק מתיני. הוא מתגלגל לבמה המום וממלמל "וואו, הייתי צריך להסתפר". הסרט בשחור-לבן הופק במסגרת לימודיו באוניברסיטת ניו יורק. מעט השוטים שהוצגו בטקס נראו מתוקים. צריך לחפש אותו.

היי, קטע חמוד. משתמשים באוטו-טיון כדי להפוך את סרטי השנה למיוזיקלס. בעיקר הזדמנות זולה להכניס קצר "הארי פוטר" ו"דמדומים" לאוסקרים, אבל משעשע.

5:20. אופרה ווינפרי עם פרס הסרט התיעודי.

סרט תיעודי.

הזוכה: "Inside Job", צ'רלס פרגוסון.

אם קראתם את סיכום השנה ראיתם שלדעתי זה אחד הסרטים המדהימים שראיתי בשנה האחרונה. הוא הוקרן בפסטיבל חיפה ונגנז על ידי א.ד מטלון. אולי עכשיו הם יואילו להוציא אותו (הוא כבר היה מתורגם בפסטיבל ובהקרנות הסינמטקיות). הוא לא פחות מותח ואינטנסיבי מ"התחלה". אני שמח על הזכייה הזאת.

פרגוסון: "אני רק רוצה להזכיר ששלוש שנים אחרי המשבר הכלכלי החמור ביותר שנגרם כתוצאה ממעשה רמאות, אף אחד מאנשי הכלכלה שהיו אחראים לו לא נכנס לכלא".

5:26: בילי קריסטל חוזר לאוסקרים והקהל עומד על רגליו. האמת, נו – שיחזור להנחות.

קריסטל: "אז איפה הייתי? יש דברים שלא משתנים: המפיקים הודיעו לי שהתוכנית מתארכת וצריך לקצר. אז הנה המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. טקס האוסקר הראשון ששודר בטלוויזיה היה ב-1953, כשהייתי בן ארבע. למי מכם שחלש בחשבון זה אומר שאני כעת בן 47. המנחה היה בוב הופ. בוב הופ הנחה את הטקס 18 פעמים.  אני הנחיתי אותו רק שמונה פעמיים, והייתי שפוך אחרי הפעם השניה".

בזכות אפקטים ויזואליים נאים, בוב הופ מציג את רוברט דאוני ג'וניור ואת ג'וד לואו עם הפרס לאפקטים. המדהים הוא שחמישים שנה אחרי, הבדיחות שלו עדיין יותר מצחיקות מהבדיחות של פרנקו והתאוויי הערב.

5:32: רוברט דאוני ג'וניור וג'וד לואו ממשיכים עם פטפוטי "שרלוק הולמס" עם הפרס לאפקטים.

אפקטים.

הזוכה: "התחלה".

ארבעה פרסים ל"התחלה" עד כה. וג'וד לואו נורא דומה לכריסטופר נולן, לא?

רוברט דאוני ג'וניור: "לג'וד לואו אין יותר טרמפ לאפטר-פארטי, אם מישהו רוצה להסיע אותו". הם ממשיכים עם עריכה.

עריכה.

זוכה: "הרשת החברתית".

מי שצופה בטקס עד כה ולא מודע בכלל לכל מה שקרה בתחום פרסי הסרטים בחודשיים האחרונים יכול להיות בטוח ש"התחלה" ו"הרשת החברתית" הם המתחרים הבולטים על פרס הסרט.

אן: ג'יימס, אתה בסדר? ג'יימס: לא. האמת היא, שמות הסרטים השנה נורא פוגעים בי. אני לא יודע אם בכלל אפשר להגיד אותם בקול בטלוויזיה. Winter's Bone? Rabbit Hole? והכי: How to Train Your Dragon. זה דוחה."

5:41: ג'ניפר הדסון מציגה את שני השירים המועמדים הנוספים ואת פרס השיר. פלורנס וולש וא.ר רחמן מבצעים את "If I Rise" מתוך "127 שעות". יזכה? ועכשיו גווינת פלטרו עם "חוזרת הביתה" מתוך "קאנטרי סטרונג".

השיר.

זוכה: רנדי ניומן על "צעצוע של סיפור 3 ".

נו, שיזמינו את רנדי ניומן להנחות גם. האיש משעשע. "מה קרה, לא יכלו למצוא שיר חמישי למועמדות? למה בצילום יש חמישה מועמדים ולשיר רק ארבעה"?

בינתיים יש לי 15 ניחושים נכונים וחמש טעויות.

עכשיו סלין דיון שרה את "חייך", ומאחורי קליפ של אנשי הקולנוע שהלכו לעולמם. טוני קרטיס, גלוריה סטיוארט, סאלי מנקי, רוני צ'ייסן, לסלי נילסן, קלוד שברול, פיט פוסטלתווייט, פטרישה ניל, ג'ורג' היקנלופר, רוברט קולפ, מריו מוניצ'לי, לין רדגרייב, דידי אלן, טום מנקיביץ', פיטר ייטס, אן פרנסיס, ארתור פן, סוזנה יורק, רונלד נים, ג'יל קלייבגורד, אלן יום, אירווין קרשנר, דניס הופר, דינו דה לורנטיס, בלייק אדוארדס. לינה הורן.

ועכשיו האלי ברי עם מחווה ללינה הורן. כנראה בתגובה לכך שהטקס השנה נורא לבן. אין אף מועמד שחור.

מתקרבים לסוף. פרס הבימוי הבא בתור. עוד פרס צמוד עם מתח. פינצ'ר או הופר?

6:01: הילרי סוואנק עם פרס הבימוי. היא מביאה אל הבמה את קתרין ביגלו, זוכת השנה שעברה. ביגלו מצטרפת לקבוצה מאוד מצומצמת של במאים שמקבלים את הזכות לעמוד על במת האוסקר ולהגיש פרס.

בימוי.

זוכה: טום הופר, "נאום המלך".

שיט. ה-DGA עדיין מנבא נכון את הזוכה כאן. טיפשי מצידי לנסות ללכת נגדו. טיפשי. שיעור לעתיד.

טום הופר בן ה-38 הוא אחד הבמאים הכי צעירים שזכו בפרס. היו לא מעט שאמרו בשבועות האחרונים שהופר יפסיד לפינצ'ר בין השאר כי הוא קצת סנוב מתנשא ולא האיש הכי נחמד. אבל הנאום שלו היה מקסים: "הרבה מודים לאמהות שלהם כאן הערב, אבל אצלי זה קצת שונה. לפני כחמש שנים אמא שלי הוזמנה להקראת מחזה שמעולם לא הופק בשם 'נאום המלך'. היא כמעט לא הלכה כי הנושא לא נשמע לה מספיק מעניין. אבל כשהיא חזרה משם היא התקשרה אלי ואמרה לי 'טום, אני חושבת שמצאתי לך את הסרט הבא שלך. השיעור שלנו הערב הוא: תקשיבו לאמהות שלכם".

אנט בנינג, מועמדת ארבע פעמים, מציגה את המיטב מאירוע הענקת פרסי מפעל החיים לאליי וולך, פרנסיס פורד קופולה, קווין בראונלו וז'אן לוק גודאר. והנה הם על הבמה. בלי גודאר, כמובן.

סיכום אן וג'יימס: הם ללא ספק המנחים הכי יפים שאי פעם נראו בטקס. והם נורא מתוקים. אבל הם לא מצחיקים. ואוסקר צריך להצחיק, לא?

6:11: ג'ף ברידג'ס עם פרס השחקנית. (אופס, הקליפ ל"הילדים בסדר" מוכיח שג'וליאן מור היתה צריכה להיות מועמדת כאן ולא אנט).

שחקנית.

הזוכה: נטלי פורטמן, "ברבור שחור".

אני עומד ומריע. סוף סוף אחד הסרטים שאני אהבתי השנה מקבל את הכרה שמגיעה לו. ונטלי פורטמן, שאומרת תודה ללוק בסון שליהק אותה כשהיתה בת 11 ל"ליאון". מדהים, נטלי פורטמן זוכרת בעל פה את שמות עוזרי הצלם בסרט ונותנת להם קרדיט.

6:19: סנדרה בולוק עם פרס השחקן. היא עכשיו תדבר חמש דקות על השחקנים, ותיתן בסוף לקולין פירת? פאסט-פורוורד!

רגע, סנדרה בולוק משעשעת. לג'ף ברידג'ס: דוד, זכית בפרס הזה בשנה שעברה. לא הגיע הזמן לתת לאחרים הזדמנות? מתי תגיד שמספיק כבר?

באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב:

"Jeff dude. You won this award last year. Wouldn't it be nice if you gave someone else a chance? How much is enough?"

 

שחקן.

זוכה: קולין פירת, "נאום המלך".

פירת: "יש לי תחושה שהקריירה שלי כרגע הגיעה לשיא. אני מזהיר אתכם שאני מרגיש התעוררות באיזור החזה העליון שעשויה להתפתח לריקוד אם היא תגיע לרגליי. אז אנסה לקצר לפני שאפצח כאן בריקוד… תודה להארווי, שליהק אותי לראשונה לפני עשרים שנה, כשעוד הייתי ילד פלא. תודה לטום פורד, שלו אני חייב חלק מהפרס הזה. תודה לאוליביה, שמתמודדת עם אשליות המלוכה הרגעיות שלי. ועכשיו תסלחו לי, יש לי דחפים שאני צריך לטפל בהם מאחורי הקלעים".

6:30: סטיבן ספילברג – עם נעימת "פארק היורה" ברקע! – מציג את פרס הסרט.

קליפ המועמדים מכיל את הסופים של כל הסרטים המועמדים. כולל נאום המלך במלואו.

סרט:

זוכה: "נאום המלך".

"נאום המלך" זכה בארבעה פרסים. מוקדם יותר הערב דיברתי בהרצאתי ש"נאום המלך" די מזכיר את "מרכבות האש" (סרט שאני נורא אוהב, אגב), ונראה לי שכמוהו גם הוא יזכה בארבעה פרסים. ואכן. "התחלה" זכה גם בארבעה פרסים. ביחס בין מועמדויות לזכייה, "התחלה" הוא הזוכה הגדול של הערב. ההבדל? ב"מרכבות האש" היו הברקות קולנועיות נפלאות. ב"נאום המלך" אין (יש רגעים עם רגישות יפה, אמנם). לאוסקר נקרא הלילה בשם החיבה: אמי.

ולבסוף, כל הזוכים עולים לבמה לצלילי שירת "אי שם מעבר לקשת" של תלמידי כיתה ה' מסטאטן איילנד.

מצב ההימורים: 18 הימורים נכונים, שש טעויות. מתוך 10 הקטגוריות הראשיות: קלעתי בול ב-8. לא רע, זה בערך הממוצע שלי, 8 מ-10. מזכר לשנה הבאה: להמר על השמרנות של האקדמיה, ולא להמר נגד ה-DGA. תזכירו לי.

מה למדנו השנה? שאם רצינו להתחיל לפנטז שהאקדמיה הופכת להיות יותר ויותר צעירה ועדכנית וקולית, מגיעה השנה הזאת ומזכירה לנו שזה עדיין גוף מבוגר מאוד שמחפש "איכות" ו"רגש", ולא תחכום ושכלול ופריצת דרך. סרט שבוכים בו, ותהיה בו תחושה של אריסטוקרטיה. מוקדם יותר הערב בהרצאתי הראיתי את סצינת הפתיחה של "הרשת החברתית", את האובססיה של מארק צוקרברג להתקבל למועדון הכי אליטיסטי שבזכותו הוא יוכל אפילו להגיע לנשאיות (או להכיר נשיא לעתיד) ואמרתי שהסצינה הזאת היא ההוכחה לכך שדווקא "נאום המלך" יזכה הלילה ולא "הרשת החברתית". כי מצביעי האוסקר, כמו כולם באמריקה, מפנטזים על אצולה, לא על אלה שהם וונאבי. ו"נאום המלך" איננו קולנוע מבריק, אבל הוא אצולה.

הטקס נמשך שלוש שעות ועשר דקות. לא רע. מתחילים להשתפר עם האורך.

זהו. נגמר. הסוף.

ועכשיו בונוס לאלה שנשארים עד סוף כל הקרדיטים: פרט הטריוויה המטורף ביותר של הטקס – שני סרטים בהשתתפות גאי פירס זכו בזה אחר זה באוסקר! ב"מטען הכאב" הוא מפקד חוליית החבלנים בסצינת הפתיחה של הסרט. וב"נאום המלך" הוא המלך אדוארד השמיני.

השמיעו את צופרי הארגעה: אחרי 14 שעות של שביתה חזר "סינמסקופ" לפעילות. אני מקווה שהבלוג פשוט הלך לישון את שנת הלילה כדי להיות ערני לחלוטין ובתפקוד מלא ללייב בלוג האוסקרי שיתקיים כאן הלילה החל מ-3:00. וכן, התווספו לי כמה וכמה שערות לבנות מרוב מתח וחרדה כשפתאום נדאגתי שמא לא יהיה לי בלוג ללייב בלוג הלילה. וזה מזכיר לי: אם אתם עדיין לא עוקבים אחרי בטוויטר או בפייסבוק, דעו שהפסדתם היום כמה עדכונים בזמן שהבלוג היה מושבת, ולשם הייתי מעביר כנראה את פעילותי אם הוא היה ממשיך להיות מושבת בזמן האוסקרים. אז עקבו אחרי גם באחד המקומות הנ"ל, למטרות עדכונים נוספים וגיבוי כשהבלוג נופל.

אז שימו שעונים מעוררים: מ-3:00 אנחנו כאן. כולם. תתעלמו משלל החקיינים שגם מבטיחים לייב בלוג. זהו הלייב בלוג האוסקרי הוותיק ביותר בארץ. זו השנה השישית שנבלה את ליל האוסקרים יחד.

וב-19:00 אהיה במכללה הישראלית לאנימציה (רחוב הארבעה 4, תל אביב. קומה א') אדבר בפתיחת מרתון האוסקרים האלטרנטיבי שלהם. רשת ב' יעשו משם פריצות שידור במהלך ליל האוסקרים, ואנשי המכללה מציעים כרטיס VIP חינם למסטר קלאס פיקסאר למי שידייק בהימורי האוסקר שלו.

==================

מה הפסדנו בשעות הנפילה? ובכן, "ברבור שחור" זכה בפרס האינדיפנדנט ספיריט. ודארן ארונופסקי זכה על הבימוי. ונטלי פורטמן על המשחק. ומתיו ליבאטיק על הצילום. "הילדים בסדר" קיבל את פרס התסריט. ג'יימס פרנקו קיבל את פרס השחקן על "127 שעות". שחקני המשנה היו מ"קר עד העצם". והפרס שהכי שימח אותי: לינה דנהם, ששבתה את ליבי כשהציגה בירושלים את סרט הבכורה המקסים שלה "רהיטים קטנים", זכתה בפרס תסריט הבכורה. הנה רשימת כל הפרסים.

=============

טוב. מסדיר את נשימתי אחרי היום מורט העצבים הזה. ניפגש בהמשך הערב.

מופע החימום של האוסקרים יצא לדרך: בסנטה מוניקה התחיל לפני עשרים דקות טקס פרסי האינדיפנדנט ספיריט. הם תמיד מחולקים ביום שלפני האוסקרים לסרטים שאמורים להיות האנטי-אוסקרים – עצמאים, קטנים, זולים, לא תאגידיים. ואכן, למרות שיש נקודות השקה במועמדים, עוד מעולם לא קרה שסרט שזכה בפרס האינדיפנדנט ספיריט זכה למחרת גם באוסקר (בפרס הסרט, הכוונה). כדי להדגיש את היותם אנטי אוסקריים, הטקס מתקיים באוהל, על חוף הים, בשעות היום (2 בצהריים שעון קליפורניה), והמוזמנים מגיעים בכפכפים ולא בטוקסידו ושמלות ראוותניות. בפרס הסרט המירוץ צמוד בין "קר עד העצם" ובין הסרטים המאיימים על מעמדו: "הילדים בסדר" ו"ברבור שחור". הדבר היחיד שדומה לאוסקרים: גם כאן בפרס השחקנית מתנהל מירוץ צמוד בין נטלי פורטמן ואנט בנינג (למרות שהמתחרה העיקרית של פורטמן היא דווקא ג'ניפר לורנס מ"קר עד עצם") בפעם הראשונה בתולדות הטקסים, חמשת השחקניות המועמדות לאוסקר מועמדות גם לפרס האינדיפנדנט ספיריט. זה רק מראה, אגב, עד כמה הפרסים – תכל'ס – די קרובים זה לזה באופיים.

=================

אתמול חולקו בצרפת פרסי הסזאר. "על אלים ואנשים" של זאבייה בובואה זכה בפרס הסרט. רומן פולנסקי זכה בפרס הבימוי ובפרס התסריט המעובד על "סופר הצללים". "גיינסבורג" זכה בפרס סרט הביכורים. "הקוסם" זכה בסרט האנימציה. "אוקיינוסים" זכה בפרס הסרט התיעודי. "הרשת החברתית" זכה בפרס הסרט הזר. הנה רשימת כל הזוכים.

==================

אן תומפסון וסשה סטון מהמרות ש"דבר אבוד" ("The Lost Thing"), סרט אנימציה אוסטרלי, יפתיע ויזכה באוסקר מחר, וינצח את "יום ולילה" של פיקסאר או את "טרופותי" הבריטי. אז חיפשתי אותו כדי לראות ומצאתי. צפו בו כאן. הוא אכן מקסים מאוד. אבל האם הוא יזכה?

=================

אל תשכחו: מחר (ראשון) ב-19:00 ההרצאה שלי "למי בכלל אכפת מהאוסקרים?" במסגרת ליל האוסקרים האלטרנטיבי של המכללה הישראלית לאנימציה שימשך משבע בערב עד שבע בבוקר. הכניסה חינם.

ומ-3:00 לפנות בוקר, בלילה שבין ראשון לשני, נהיה כולנו כאן יחד בפעם השישית בלייב-בלוג המסורתי של "סינמסקופ" לליל האוסקרים. כל הפרסים, כל הפרשנויות, רוב הבדיחות, הכל. דקה אחר דקה. וכתמיד, האבחנות הכי משעשעות והכי מדויקות מצליפות הן שלכם באיזור התגובות. ככה, למשל, זה נראה בשנה שעברה.

=אנחה=

הגיע הזמן לנעול את ההימורים. יש שנים שבהן יש לי תחושות בטן מאוד חזקות. לפני כמה שנים, למשל, שיניתי ביום ראשון בבוקר את ההימורים שלי כי פתאום היתה לי תחושת בטן ש"מיס סאנשיין הקטנה" יזכה בפרס הסרט. כולנו יודעים מה היה ערכה של תחושת הבטן הזאת. מצד שני, היו תחושות בטן שהוכיחו את עצמן יותר טוב. ומה זה "תחושת בטן"? האם זה סתם ניחוש? לכאורה לא, לכאורה זה ניסיון להעריך מרחוק לאיזה מהסימפטומים המוקדמים של האוסקרים לתת משקל יותר גדול. השנה, למשל, היתה לי לפני כמה שבועות איזושהי תחושת בטן לגבי זכייתה של היילי סטיינפלד בקטגוריית שחקנית המשנה. תחושת בטן הזאת, רגע, סותרת כל הגיון לוגי קר שעל פיו אני אמור לבחור את הימוריי, כי על פי הפרסים המקדימים, הפרס בקטגוריה הזאת צריך ללכת או למליסה ליאו או להלנה בונהם קרטר, אבל בשום אופן לא לסטיינפלד. אז למה אני עדיין מהמר עליה? תחושת בטן. ביום שני בבוקר יתכן ונגלה שזה היה סתם גזים.

אני הולך להסגיר לכם עכשיו את אחד הסודות הכי שמורים על הימורי האוסקר. אתם יודעים מי מבין חזאי האוסקרים הוא המדויק ביותר בשנים האחרונות? אן תומפסון, העורכת הראשית של "אינדי-ווייר". יש לה חושים ואנטנות מפותחים מאוד, ונדמה לי שגם יש לה פשוט לא מעט חברים חברי אקדמיה שאיתם היא בודקת לאן הרוח נושבת. אם הייתי חכם יותר, הייתי פשט מעתיק ממנה את ההימורים שלה ומרגיש בטוח. אלא שתומפסון מהמרת השנה על כמה זוכים מפתיעים למדי, ואילו טופס ההימור שלי מעט שמרני יותר. אז לשימושכם, אם אתם גם רוצים לשקלל הימור משל עצמכם, אני מצרף בכל קטגוריה גם את ההימור של אן תומפסון.

פורסם ב"פנאי פלוס", 23.2.2011

אני עוקב באופן קצת כפייתי אחרי האוסקרים כבר יותר מעשרים שנה, אבל השנה קרה משהו משונה מאוד: המירוץ התהפך לנו באמצע. אם עקבתם אחר הספירה לאחור שלי בחודש האחרון ראיתם את זה קורה יחד איתי. עד גלובוס הזהב היה נדמה שבאוסקר יהיה זוכה ודאי וחד משמעי אחד: "הרשת החברתית". אבל אז התברר שבשעה שכל מבקרי הקולנוע והעיתונאים באמריקה העריצו את "הרשת החברתית", אנשי הוליווד עצמה העדיפו דווקא סרט צנוע יותר, פחות היי-טקי (אבל לא פחות פטפטני): את "נאום המלך". כל הפרסים שחולקו מטעם הגילדות המקצועיות בהוליווד הלכו לסרט הזה. ומכיוון שאלה האנשים שגם מצביעים (חלקם) עבור האוסקרים, כל היתרון העצום שהיה ל"הרשת החברתית" נמחק. כעת, כל מי שמהמר נגד "נאום המלך" מסכן את כספו (הבהרה משפטית: זה מנוגד לחוק להמר על כסף על תוצאות האוסקר בארץ. להמר על שוקולד, לא).

 

בואו נבין משהו לגבי מירוץ האוסקר השנה: אם רק הייתם מזיזים את "נאום המלך" הצידה, היינו מקבלים את אחת השנים הכי מדהימות בתולדות הטקס. "התחלה", "אומץ אמיתי" ו"ברבור שחור", שלוש יצירות מופת בעיניי, מועמדים. ולצידם גם"הרשת החברתית" ו"צעצוע של סיפור 3 ", סרטים אדירים. ואז מגיעים גם הסרטים הנוספים, סרטים מקסימים למדי אבל שלא לגמרי ברור לי איך הם הגיעו לפסגת האוסקרים: "נאום המלך", "הילדים בסדר", "פייטר", "127 שעות" ו"קר עד העצם". אם התחרות היתה מתמקדת בין "הרשת החברתית", "התחלה", "אומץ אמיתי" ו"ברבור שחור", זה היה טקס מושלם (וקולין פירת יכול להישאר כזוכה בפרס השחקן, לגמרי מגיע לו). לפיכך, הבעיה היחידה עם האוסקרים השנה היא התחושה שלמרות סרטים המצוינים, ולמרות המירוץ הצמוד שמבטיח הפתעות בטקס, היא בסופו של דבר יש קונסנזוס בין המבקרים שזה לא יהיה הסרט הטוב שיזכה בסוף (לראייה: ראו את הסקר הזה שבודק בין מבקרי קולנוע מי לדעתם יזכה באוסקרים, ומי לדעתם צריך לזכות, וראו ש"נאום המלך" הוא לא פייבוריט של אף אחד מהם). הניתוק הזה בין דעת המבקרים ובין טעם האקדמיה גרם לכמה מבקרי קולנוע לתהות/לקוות שמה רוב הוליווד תתעשת ותצביע נגד "נאום המלך" ותיצור את אחד הטקסים הבאמת מפתיעים ולבלתי ניתנים לחיזוי. אבל זה נשמע לי כרגע כמו מדע בדיוני. המצב הוא שהשנה, הוליווד הולכת על סרט נעים ונוח לעיכול, והאקדמיה מזכירה שהיא בסופו של דבר עדיין גוף מבוגר ושמרן מאוד. קונטרסט די מפתיע לבחירה הלא-שמרנית כלל מהשנה שעברה, כשזכה "מטען הכאב".

 

 

בשנות השמונים, כחובב הימורי אוסקרים צעיר, קניתי ספרון אמריקאי שכותרתו היתה "איך לנצח בהימורי המשרד על זוכי האוסקר". הספר ניסה ללמד איך לאמוד את החשיבות של שלל הפרסים המקדימים את האוסקר. שם, לפני כ-20 ומשהו שנים, למדתי את החוק הכי חשוב: שימו לב לפרס גילדת הבמאים. הוא המנבא הכי טוב. מי שעדיין מוכר את הספר הזה כיום מרמה את הציבור. אחד הדברים שקרו בשנים האחרונות הוא שכל המדדים והברומטרים יצאו לגמרי מאיפוס. דוגמה: אם אכן גילדת הבמאים היא מדד כה מצוין, אז "נאום המלך" יזכה. אבל בשנים האחרונות דווקא פרס די זניח כמו "טקס בחירת המבקרים" הפך לחזאי די מושלם של האוסקרים. אבל כדי שהוא ימשיך בהצלחתו כמנבא אוסקרים "הרשת החברתית" צריך לזכות. ואם "הרשת החברתית" יזכה הוא יהפך, בתוך כחודש, מהדבר הכי צפוי להפתעה הכי גדולה. אז למי עלינו להאמין כיום?

 

 

במילים אחרות, בשנה שהיתה אמורה להיות הכי משעממת יצא לנו טקס אוסקר עם כמה סיכויים להפתעות. שימו לב בעיקר לקטגוריות השחקנית (שחקנית ראשית ושחקנית משנה), שם המירוץ הכי צמוד. וגם בקטגוריית הסרט הזר והסרט התיעודי, אם אתם גם מתמקדים במירוצים היותר אנינים.

 

אז מספיק למשוך זמן. הנה הימורי האוסקר שלי.

 

 

סרט:

ההימור שלי: "נאום המלך"

רגע של הפתעה: "הרשת החברתית" בססוף כן זוכה? ואולי "אומץ אמיתי"? אם זה קורה, אגב, האוסקרים הופכים בזאת לבלתי ניתנים לחיזוי יותר. שזה דווקא מעניין. אבל מה הסיכוי שזה יקרה?

ההימור של אן תומפסון: "נאום המלך".

 

 

במאי:

ההימור שלי: דיוויד פינצ'ר, "הרשת החברתית"

רגע של הפתעה: אם דיוויד פינצ'ר אכן יזכה. כאמור: הבמאי שזוכה בפרס גילדת הבמאים כמעט תמיד זוכה בפרס האוסקר על הבימוי, והשנה זכה טום הופר, הבמאי של "נאום המלך". אבל אולי פינצ'ר הוא הסטיבן סודרברג החדש ו"הרשת החברתית" הוא ה"טראפיק" של השנה, ולכן הוא יפתיע ויזכה באוסקרעל בימוי, בלי לזכות בפרס הגילדה קודם. וחוץ מזה – כתבתי את זה כאן לפני כמה שבועות: אל תזלזלו בבאפט"א, פרס האקדמיה הבריטי. ושם פינצ'ר זכה, ולא הופר. במילים אחרות: "נאום המלך" הוא "שיקגו" (את שני הסרטים קידם באופן אגרסיבי מאוד הארווי וויינסטין עד שזכו באוסקר) ו"הרשת החברתית" הוא "הפסנתרן" (פולנסקי זכה באוסקר אחרי שזכה בבאפט"א ומבלי שזכה בגילדת הבמאים לפני כן).

ההימור של אן תומפסון: דיוויד פינצ'ר.

 

 

שחקן:

ההימור שלי: קולין פירת, "נאום המלך"

רגע של הפתעה: אם כל אחד שהוא לא פירת יזכה בפרס. אין סיכוי שזה יקרה. אין סיכוי.

ההימור של אן תומפסון: קולין פירת.

 

 

שחקן משנה:

ההימור שלי: כריסטיאן בייל, "פייטר"

רגע של הפתעה: אם ג'פרי ראש יזכה על "נאום המלך". האמת, מאז שראש זכה בבאפט"א אני מהסס כאן. אני הימרתי ודייקתי לפני שנתיים ששון פן ינצח את מיקי רורק באוסקר, למרות שרורק היה המועמד המוביל. וזאת על סמך הזכייה של פן בבאפט"א. האם כריסטיאן בייל הוא רורק או פן? שאלה טובה. ובכל זאת, אלך כאן על בטוח ואהמר על בייל.

ההימור של אן תומפסון: כריסטיאן בייל.

 

 

שחקנית:

ההימור שלי: נטלי פורטמן, "ברבור שחור"

רגע של הפתעה: אם אנט בנינג תזכה על "הילדים בסדר". פורטמן זכתה ברוב הפרסים המקדימים, אבל לבנינג יש לובי מאוד חזק ושני שלושה הפסדים מאחוריה. האמת, הסיכוי שלה כאן לחולל מהפך הוא לא רע בכלל.

ההימור של אן תומפסון: אנט בנינג, "הילדים בסדר".

 

 

שחקנית משנה:

ההימור שלי: היילי סטיינפלד, "אומץ אמיתי".

רגע של הפתעה: כל מי שתזכה כאן שהיא לא מליסה ליאו, זו תהיה הפתעה. זו הקטגוריה הכי צמודה במירוץ. ולשמחתי, בשבועות האחרונים ראיתי שעוד מנבאי אוסקר אמריקאים מהמרים על סטיינפלד. אבל שיהיה ברור: זה הימור חסר כל הגיון. סטיינפלד לא זכתה באף פרס מקדים, ואם היא תזכה זה יהיה די חסר תקדים. גם בהתחשב בעובדה שילדה בת 14 שזה סרטה הראשון תנצח את אחת השחקניות הוותיקות והמוערכות (בטלוויזיה בעיקר), מליסה ליאו, שזכתה בכל פרס אפשרי בדרך לאוסקר. והיא גם מגלמת דמות אמיתית. מצביעי האוסקר כמעט תמיד מצביעים עבור שחקן שמגלם דמות אמיתית. ורגע: יש גם את הלנה בונהם קרטר. היא זכתה בבאפט"א על גילומה את מלכת אנגליה ב"נאום המלך". גם היא יכולה להפתיע ולזכות. בקיצור, זו הקטגוריה הכי מותחת של הערב, ויש סיכוי שהיא תחולק ממש בפתיחת הטקס.

ההימור של אן תומפסון: הלנה בונהם קרטר, "נאום המלך". מה??!! באמת?? תבינו, אני מאמין שכשאן תומפסון מהמרת, זה לא סתם ניחוש, אלא זה מבוסס על שיחות עם מצביעים.

 

 

סרט אנימציה:

ההימור שלי: "צעצוע של סיפור 3".

רגע של הפתעה: זו הקטגוריה הכי קלה של הערב. כל סרט שיזכה כאן שהוא לא "צעצוע של סיפור 3" יהיה כזה שוק שיהיה ברור שחברי האקדמיה החליטו השנה למלא את טפסי הבחירה שלהם עם רצח בעיניים.

ההימור של אן תומפסון: "צעצוע של סיפור 3 ".

 

 

תסריט מקורי:

ההימור שלי: "נאום המלך"

רגע של הפתעה: אם "התחלה" יזכה. למעשה, זו תהיה הפתעה שאריע לה. התסריט של כריסטופר נולן ל"התחלה" הוא מעשה גאונות, ומגיע לו אוסקר אחרי שלא טרחו לתת לו אפילו מועמדות על בימוי הסרט. אם הייתי חבר אקדמיה, זה הסרט שהייתי מצביע לו.

ההימור של אן תומפסון: "נאום המלך".

 

 

תסריט מעובד:

ההימור שלי: "הרשת החברתית"

רגע של הפתעה: אין. ארון סורקין יזכה.

ההימור של אן תומפסון: "הרשת החברתית".

 

 

סרט זר:

ההימור שלי: "בעולם טוב יותר" (דנמרק)

רגע של הפתעה: בפעם הראשונה מזה שלוש שנים שאין כאן סרט ישראלי, ופתאום התחרות הזאת פחות מעניינת, אה? בכל אופן, המועמד המוביל בקטגוריה הזאת הוא דווקא "ביותיפול" המקסיקני שהעניק מועמדות נוספת לשחקן הראשי שלו, חאווייר בארדם. כך שהוא הזוכה הצפוי יותר. ההפתעה תהיה אם אכן הסרט הדני ינצח (מהסיבה הפשוט שלמדנו שבקטגוריה הזאת, הפייבוריט כמעט תמיד מפסיד).

ההימור של אן תומפסון: "בעולם טוב יותר".

 

 

סרט תיעודי:

ההימור שלי: "Inside Job".

רגע של הפתעה: התחרות כאן די צמודה. ההפתעה הכי גדולה תהיה אם בנקסי אכן יזכה על סרטו שכלל-לא-בטוח-אם הוא תיעודי, "היציאה דרך חנות המזכרות". אבל אני מעריך שאם מישהו יכול לגזול למותחן הכלכלי את האוסקר זה דווקא סרט המלחמה המצוין, "רסטרפו". אבל "Inside Job" זכה בשלל פרסים בדרך אל האוסקר, והוא גם אחד הסרטים כי מרשימים שראיתי השנה.

ההימור של אן תומפסון: "היציאה דרך חנות המזכרות". (זכיה שתהווה רגע טלוויזיוני מעניין כי יהיה מסקרן לראות מי יעלה לבמה לקבל את הפרס. בנקסי הרי מעולם לא הראה את פניו, או חשף את שמו האמיתי. האם ישלח נערה אינדיאנית כמו מרלון ברנדו, או את תיירי גואטה, שהוא למעשה גיבור הסרט שלו, או שמא יעלה על הבמה עטוי מסיכה?)

 

 

אלה עשר הקטגוריות הראשיות. הנה ההימורים שלי על 14 הקטגוריות הבאות, שרק מעריצי אוסקרים מושבעים מתעניינים בהן:

 

 

צילום: "אומץ אמיתי".

עריכה: "הרשת החברתית".

אפקטים: "התחלה".

עריכת סאונד: "התחלה".

מיקס סאונד: "התחלה".

תלבושות: "אליס בארץ הפלאות".

עיצוב תפאורה: "אליס בארץ הפלאות".

איפור: "איש הזאב".

פסקול: "נאום המלך".

שיר: "צעצוע של סיפור 3 ".

סרט קצר: "Na Wew".

סרט אנימציה קצר: "טרופותי".

סרט תיעודי קצר: "כבר לא זרים" (סרט שצולם בבית הספר ביאליק-רוגוזין בתל אביב).

 

 

ועכשיו תורכם. מה ההימורים שלכם? כתבו אותם בתגובות.

אתמול סוף סוף ראיתי את "127 שעות", סרט שחמש הדקות האחרונות הנפלאות שלו מצדיקות את כל 90 הדקות שבאו לפניהם. דני בויל הזה הוא להטוטן של קולנוע ועיקר הסרט הוא משחקי מצלמה. אכתוב על הסרט ביתר אריכות ונימוק בקרוב. אבל חוץ מלצפות בסרט, גם האזנתי בימים האחרונים לפסקול שלו. בסרט, למשל, יש שימוש אדיר ומאוד אירוני, שעובד מצוין, בשיר "יום מקסים" של ביל וויתרס. בדיסק, השיבוץ שלו נראה מודבק. אבל יש בסרט ובדיסק שני קטעים מוזיקליים אדירים.

הנה הראשון, שמלווה את כותרות הפתיחה, "לא לשמוע יותר מוזיקת גלישה" של פרי בלאד. השיר המלא הרבה יותר מבריק מהגרסה החתוכה שמופיעה בסרט. זה שילוב בין טוקינג הדס/טום טום קלאב/ופתאום שילוב של ויסאז' באמצע. וכל דקה, מדוד, השיר משנה כיוון. פנטסטי.

ושיא הסרט שכה התלהבתי ממנו, מולם וערוך לצלילי השיר "פסטיבל" של סיגור רוס. כבר כתבתי כאן בעבר שלשים סיגור רוס בפסקול סרט זה כמעט לא הוגן. זה תמיד ייצא מדהים. וכאן, דני בויל הגיע לשיא. השיר המלא הוא תשע דקות, בסרט מופיע הקטע שמתחיל בדקה ה-4:30, מרגע כניסת התופים, וכל הסוף בנוי על הקרשצ'נדו של השיר: