פסטיבל טרייבקה – שייפתח ביום ההולדת שלי – פרסם אתמול את שמות הסרטים הבינלאומיים שישתתפו בתחרות העלילתית והתיעודית. ואין שם אף סרט ישראלי. נתון משונה ויוצא דופן לפסטיבל שבעבר העניק פרס ל"חופשת קיץ" ושהציג במסגרתו את "סיפור גדול". יתכן ועוד מסתתרים סרטים ישראליים בקטגוריות אחרות – גאלה, סרטים קצרים וכו' – ויש איזושהי התמסרות הודעות קריפטית באיזור התגובות שרומזת שכנראה מסתתרים לפחות שני סרטים ישראליים איפשהו בתוכניית פסטיבל טרייבקה השנה, אבל בינתיים, הקולנוע הישראלי נמצא בנמנום. תוסיפו לכך את העובדה שבשבוע האחרון ננעלה ההרשמה לפסטיבל קאן, והתוצאה: יש לי תחושה שיש לא מעט במאים ומפיקים שעוצרים את נשימתם במתח ברגעים אלה.

האמת, גם אני. אני בתחושה שיבול 2011 אמור להיות אגדי, לפחות מבחינת הפוטנציאל שמובטח לנו, ואם המצב אכן כזה, הרי שדווקא פסטיבל קאן אמור להיות מתפקע מסרטים ישראליים.

למשל:

– "ההתחלפות", ערן קולירין. צריך לזכור שפסטיבלים גדולים מפגינים נאמנות ליוצרים שקיבלו את הפריצה הגדולה שלהם אצלם. כך, למשל, אני יכול להמר די בוודאות שמקומו של ארי פולמן מובטח לבכורה עולמית של "הקונגרס" ב-2012 או 2013, כשסרטו יהיה מוכן. ולכן אני מניח שבמשרדי קאן מאוד מחכים לסרט החדש של הבמאי של "ביקור התזמורת", שהיה אחד הסרטים הכי מדוברים בפסטיבל קאן 2007, במסגרת "מבט מיוחד". רק מתבקש שסרטו הבא יעלה כיתה אל התחרות הרשמית.

– "הערת שוליים", יוסף סידר. פסטיבלים גם אוהבים לקצור את זוכי הפרסים של פסטיבלים אחרים. סידר הציג את שני סרטיו האחרונים במסגרות השונות של פסטיבל ברלין, ועם "בופור" זכה בדה הכסף על הבימוי. האם סרטו הבא יתאים לתחרות הרשמית בקאן?

הבעיה היחידה עם הסצנריו הזה: האם יש סיכוי לשני סרטים ישראליים בשנה אחת בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן? האם זה אי פעם קרה? לדעתי לא. אם זה יקרה זה רק יבסס את ישראל כמעצמה קולנועית בסדר הגודל של יפן, סין, תאילנד או קוריאה.

– "הנותנת", הגר בן-אשר. "משעולים", סרטה הקצר של בן-אשר, הוקרן בסקציית הסרטים הקצרים בקאן (באותה שנה של "ביקור התזמורת"), רק מתבקש שאותו פסטיבל יקדיש מקום לבכורת הסרט הארוך, המבוסס על הסרט הקצר. במקרה כזה, אפשר לדמיין משבצת שנמצאת מחוץ לתחרות הרשמית. "מבט מסוים", למשל.

עכשיו, כל הנ"ל מבוסס על המידע הקיים שכל הסרטים האלה נמצאים בשלבים הסופיים של הפוסט-פרודקשן שלהם. האם הם מוכנים למשלוח לפסטיבלים? את זה אני לא יודע.

אבל עד שייצאו הפרסומים הרשמיים של פסטיבל קאן, בערך עוד חודש, אני מניח שכל תעשיית הקולנוע בארץ פשוט עומדת ומחכה.

כותרת אמש ב"וואלה": "למרות ההתבטאויות האנטישמיות, סרטו של מל גיבסון יופץ בארץ". אני חושב שאלה בשורות נהדרות, אבל לא כל כך הבנתי את הקשר בין חלקי המשפט. אני מודה שחששתי ש"The Beaver", הסרט החדש שביימה ג'ודי פוסטר, לא יגיע ארצה, אבל לאו דווקא כי מל גיבסון ש-ו-ב היה מעורב בתקרית שכרות אלימה ובוטה שהפכה אותו ש-ו-ב לאדם שנוא ברחבי העולם (הפעם דווקא יותר מכיוון הנשים), אלא כי הסרט – המבוסס על אחד התסריטים הכי מדוברים בשנים האחרונות – נראה מקורי ויוצא דופן, ולאו דווקא פצצת צחוקים או אקשן מהסוג שגורם למפיצים לאתר שובר קופות פוטנציאלי. ואגב, הפצת הסרט תתרחש בסך הכל שנה אחרי שכבר הופץ בארץ סרט נוסף של גיבסון, "על סף תהום". וגם "אפוקליפטו" בבימויו הופץ בארץ, אחרי פרשות גיבסון א' ו-ב'. במילים אחרות: הסרט היחיד של גיבסון שנגנז בישראל הוא "הפסיון של ישו", וגם זו היתה טעות אידיוטית בעיניי.

ובכלל, אם העיתונות תתחיל לקוות שכל פעם שכוכב-על שיכור ומסומם מדבר נגד יהודים התוצאה של כך תהיה שכל מוצריו יוחרמו, המדינה הזאת תהיה די צחיחה ונטושה. אבל אני לא רואה שכל השמלות של "דיור" נערמו למדורה ענקית בכיכר המדינה, ואני רואה ש"שני גברים וחצי" עדיין ממשיכה לרוץ בשידורים חוזרים ביס קומדי. אז מל גיבסון זה נון-אייטם.

זה כן משמח, כי זה נראה סרט מסקרן. וגם כי – אויה! – כך נחשפנו לשמו העברי: "החיים הכפולים של וולטר". פליטות הפה של מתרגמי שמות הסרטים לעיתים לא פחות מצערות מאלו של צ'רלי שין. "החיים הכפולים של וולטר"? מישהו שנון למדי הביא את השם הזה: אתם הרי יודעים שכבר שנים עובדים על רימייק לסרט "החיים הסודיים של וולטר" – סרט שמשלב לייב אקשן ואנימציה. שנים זה היה פרויקט של ג'ים קארי, כרגע זה פרויקט של מייק מאיירס. וכך יונייטד קינג תוקעים את המפיץ בשנה הבאה יצטרף להוציא את "החיים הסודיים של וולטר" עם שם משומש. מפיצים, איזה עם מצחיק.

==============

ב"ארץ נהדרת" בסוף השבוע הרביצו כמה בדיחות קולנוע אפרופו האוסקר. אחת מהן סקרה את תולדות הקולנוע וציינה שאחד השלבים באבולציית הסרטים בעולם היא רצף הסרטים הבא: "האקדח מת מצחוק", "הג'יגולו מת מצחוק", "המיליונר מת מצחוק" ו"מתרגם הסרטים מת ממכות".

נשמעת כמו בדיחה נורא ישנה, נכון? משהו שמריח כמו הומור מהאייטיז, נכון? ובכן…

אמש בטוויטר, אבנר שביט מעדכן: הסרט "The Adjustment Bureau" על פי סיפור קצר של פיליפ ק' דיק (ועם מט דיימון בתפקיד הראשי) ייקרא בארץ "כנגד כל הסיכויים". "כנגד כל הסיכויים"! "כנגד כל הסיכויים" נשמע כמו שם מצוין לסרט תיעודי שיעשה על האופן שבו ניתן שם עברי לסרט הזה. לתת לסרט הזה שם כזה נשמע הגיוני כמו לקרוא ל"בלייד ראנר", גם הוא על פי פיליפ ק' דיק, "מותו של סוכן" בעברית.

אם אתם בני האייטיז אתם בוודאי זוכרים שלפני שלושים שנה כבר היה כאן סרט מצליח למדי – פצצת קיטש איומה – בשם "כנגד כל הסיכויים", הדרמה ההיא של טיילור הקפורד עם ג'ף ברידג'ס שמנהל רומן עם רייצ'ל וורד, עליה הוא אמור לשמור. הסרט זכור כיום בעיקר בזכות הבלדה של פיל קולינס מתוך הסרט.

פיל קולינס בתגובה: "אני פורש מעסקי המוזיקה".

בשורה מעניינת: דוד אלכנסדר מונה היום ליו"ר מועצת הקולנוע, במקומו של מיכה חריש. אלכסנדר יהיה היו"ר הרביעי של מועצת הקולנוע ב-11 שנות קיומה. זה טיפה משונה שחברי מועצת הקולנוע לומדים על מינוי כזה מפרסום בוויינט, אבל אני מניח שככה דברים הולכים כאן. כזכור, למועצת הקולנוע הגעתי בזכות מיכה חריש, כשהרגשתי שאחרי תקופת אי-מעש בימי יו"רותו של רוני מילוא נכנס לתפקיד יו"ר אחר לחלוטין שרוצה לצקת תוכן אמיתי לתפקיד, ושזכה לתמיכה מצד בכירי תעשיית הקולנוע. כמובן שמוקדם מאוד להגיד, נדמה שאלכסנדר הוא בול האיש נכון לתפקיד כזה: אדם שמגיע מרקע של ניהול, איש אקדמיה, איש תרבות אמיתי, שבקיא גם בפוליטיקה, גם באדמינסטרציה אבל – אם זיהיתי נכון – איש של ערכים ולא של משחקים ופוליטיקות. ובאופן מעניין, כל צד יכול לסמן אותו כ"משלו": שרת התרבות תרגיש איתו בנוח כי הוא חובש כיפה, ולכן לכאורה אמור להיות קרוב לרצונותיה לקדם ערכים "ציוניים" בפעילות משרדה, אבל גם מטות המאבק של איגוד היוצרים יראו בו בן ברית, כמי שילחם על הפרדתה המוחלטת של היצירה התרבותית מכל סממן של פוליטיזציה. המינוי הזה מסקרן אותי מאוד, ונדמה לי שעומדות להיות ישיבות מועצת קולנוע מעניינות למדי. יהיה מעניין לראות האם סוף סוף המועצה תקבל שוונג יצירתי ומעשי.

ועכשיו לכמה דברים שכדאי לשים לב אליהם שקורים בימים האלה:

– אחרי שזכו בפרס המבקרים בפנטספורטו, פסטיבל האימה והפנטזיה של פורטוגל, יגיעו יוצרי "כלבת" לצ'ט בקבוצת התסריטאות בפייסבוק. זה יקרה ביום ג' ב-20:30.

– תראו איזה רעיון אדיר היה לדורון פישלר ב"עין הדג": פלטפורמה להצגת סרטים קצרים. הוא העלה את זה כבר לפי כמה ימים. לקח לי כמה ימים לגמור לדפוק את הראש בקיר על זה שלא חשבתי על רעיון כזה בעצמי, ואז עוד כמה ימים לעבור על כל החומר שם. שני הסרטים שהוא בחר לספתח מעניינים למדי בפני עצמם. בקיצור, פנטסטי.

– לפני כמה שבועות התקשר אלי חברי עידן אלתרמן להשמיע לי כמה גרסאות שהוא כתב לשירים מוכרים. הרעיון היה לא לכתוב מילים חדשות על לחנים מוכרים, בסגנון השירים ההיתוליים ששומעים בתוכניות סאטירה או ג'ינגלים, אלא להישאר נאמן עד כמה שאפשר למקור השיר, כשרגעי השנינות וההומור בשיר נמצאים במציאת החרוז המתאים בעברית. כלומר, זה לא אםרים סידון, אבל זה גם לא אהוד מנור. זה לא תרגום לגמרי קורקטי ומדויק. יש בו לחלוחית הומור. כמה שבועות אחר כך ואלתרמן לוקח את השירים שתרגם וחובר ללהקת המג'יקל מיסטרי טור ומעלה מופע עם השם המשעשע Alt+Shift שבכורתו תתקיים ביום רביעי ב-21:00 בתיאטרון חולון. הנה, כטיזר, אלתרמן ושות' (עם קולות רקע של לונדון וקירשנבאום), מבצעים את "לולה" של הקינקס:

ואם אתם מגיעים למופע דרך הפייסבוק של אלתרמן אתם גם נכנסים במחיר סופר-מוזל.

את הקטע הבא כתבתי לפני כעשרה ימים: "127 שעות" ו"יללה" הסתובבו בסינמטקים, "הצרעה הירוקה" שיחק מתחת לבית שלי ופתאום ג'יימס פרנקו צץ בטוויטר שלי והתחיל לשגר קטעי וידיאו משונים מהחזרות שלו לאוסקר. ופתאום קלטתי שאני ממש מחבב את האיש הזה ושוא נורא מוכשר בעיניי. אלא שבין לבין, היו האוסקרים ופתאום קצת ירד לי ממנו. בעיקר כי השטיק העיקרי שלו שם היה "מה-זה לא מתאים לי להיות כאן". ובכל זאת, עכשיו "127 שעות" יוצא בדי.וי.די באמריקה, מה שאומר שהוא יהיה זמין בישראל למרות שמפיצינו החמודים לא רצו שתראו את הסרט. אז הנה, מעין ביקורת על "127 שעות". אבל בעצם מבט מצועף בג'יימס פרנקו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.3.2011

למעשה, גיליתי את ג'יימס פרנקו רק עכשיו. אמנם, ידעתי מי הוא וראיתי אותו בכמה וכמה סרטים וסדרות טלוויזיה בעשור האחרון, אבל תמיד חשבתי שהוא מאותם שחקנים שעיקר הסחורה שלהם זה יופי תווי פניהם. מין אשטון קוצ'ר כזה. ורק ממש בשבועות האחרונים אני שם לב שבכל פעם שאני רואה את פרנקו אני מתפעל ממנו. אלא מה: ישראל היא מדינה גרועה לחיות בה אם אתם מעריצי ג'יימס פרנקו. סרטיו פשוט לא מגיעים הנה. הוא היה מצחיק ב"פיינאפל אקספרס", אבל הסרט נגנז. הוא נוגע ללב מאוד ב"יללה", אבל הסרט שנדחה שוב ושוב, נעלם מעל מפת ההפצה בישראל. והוא מרשים עד עילפון ב"127 שעות", עוד סרט שנגנז. ובכל זאת, ניסים: מאיפשהו פתאום נשלף סרט שלו בן שלוש שנים בשם "קאמיל" שפרנקו משחק בו והוא יצא למסכי הקולנוע. אבל אותו לא ראיתי, אז לא נעסוק בו. אבל "יללה" ואת "127 שעות" מוצגים בשבועות האחרונים פה ושם בארץ בהקרנות סינמטקיות, ופרנקו הנחה השבוע את האוסקרים, וצץ פתאום גם בטוויטר ובפייסבוק. ובתוך כל המבול האינסופי של הנוכחות שלו בכל מקום (חפשו אותו גם בסצינה אחת, ללא קרדיט, ב"הצרעה הירוקה"), פתאום מתברר שהוא לא רק שחקן מצוין, אלא אדם מבריק למדי, שמה שהכי מעניין אותו בחיים זה שירה.

"127 שעות" זה פחות או יותר מופע יחיד שלו. זהו סיפורו האמיתי של ארון רולסטון, מטפס הרים וזוחל נקיקים, שחי את חייו בפול ספיד. עד שצעד שגוי אחד גרם לו להילכד כשידו תקועה בין סלע ובין דופן המצוק. ובמשך 127 שעות, ולראשונה בחייו, עליו לעצור. להיות סטטי לחלוטין. להילחם על חייו, לעשות חשבון נפש, ולבסוף (מצד אחד, ספוילר אז זהירות. מצד שני, זה סיפור כה ידוע, וכך הסרט מתואר מראשיתו שאתם כבר אמורים לדעת את זה) עליו לכרות לעצמו את הזרוע כדי להיחלץ ולהציל את חייו. את הסרט ביים דני בויל, סרטו הראשון מאז האוסקרים ל"נער החידות ממומבאי". והאמת, האיש הזה עושה קולנוע היפר-אקטיבי והיפר-קינטי משוכלל מאוד. לכך מקום שהוא יכול לדחוף מצלמה, הוא דוחף. אם זה לקשית השתיה ממנה לוגם רולסטון את טיפות המים האחרונות שנותרו לו, ובין אם לזה לתוך הווריד שלתוכו הוא נועץ מברג קהה בניסיון לכרות לעצמו את היד. הסרט מלא כל כך הרבה קאטים וזוויות צילום שלעיתים נדמה שבויל סובל מ-ADHD ובוגד ברעיון הכי בסיסי של הסרט: הסטטיות. ואכן, הרגעים הכי מרשימים בסרט הן אלה שבהם הכל עוצר ופרנקו מישיר מבט למצלמה (הגיבור מצלם קטעי וידוי, מכתבי פרידה, למשפחתו במצלמת הווידיאו שלו) ונותן מונולוגים בקלוז-אפ. שם רואים מה העוצמה שיש לפרנקו להחזיק סצינה שלמה רק עם פנים, ולהצליח לרגש עד דמעות.

אבל מצד שני, האפקטיביות של התזזיתיות של בויל עצומה. את הסרטים של בויל לא רק רואים, אפשר ממש למשש, הם כמו נשפכים על פנינו. ומכיוון שבתחילת הסרט, בויל מתאר את רולסטון כאדם חושני מאוד, שעסוק כל הזמן במישוש ומגע, הוא מצליח ליצור סרט שלרגעים נראה כאילו אפשר לחוש אותו בידינו. האפקטיביות הזו כה עצומה שלמשך רגעים ארוכים בסרט הוא גם לחלוטין בלתי צפי. אם יש סרט שאותו צריך לראות מבעד לידיים המכסות את העיניים מרוב בעתה, ובזכות העובדה שבויל הזה מצליח להעביר את כל היסורים של רולסטון הישר לתוך גזע המוח של צופיו. האמת, בתחילה תהיתי מה הטעם. ויותר מזה: מה למעשה ההבדל בין "127 שעות" ובין "המסור"? האחד הוא דרמה איכותית המועמדת לאוסקרים, השני הוא סרט אימה שזכה לתגובות נזעמות מצד מבקרי אמריקה ונחשב כמוצר נחות שתויג כ"פורנו עינויים". אבל גם כאן וגם כאן, על אדם לכרות לעצמו איבר כדי להימלט ממלכודת מוות (אני לא הייתי מאלה ש"המסור" היה פשע אמנותי נגד האנושות, אגב). הרגשתי שיש כאן מוסר כפול ביחס לסרטים על פי בית הגידול שלהם. אלא שלבסוף הבנתי מה ההבדל. חמש הדקות האחרונות של "127 שעות" מצליחות ליצור כזאת התעלות נפש, כזה קתרזיס, שמצליח להצדיק ולכפר על כל הסבל שבא לפניו, ולמעשה מוחק אותו לגמרי. אבל זה לא חוכמה: כל חמש הדקות האלה מצולמות וערוכות לצלילי קטע מוזיקלי של סיגור רוס. כבר כתבתי בעבר שסיגור רוס, הלהקה האיסלנדית, זה נשק קולנועי בלתי קונבנציונלי. כל סצינה ששמים אותם עליה תהיה מופתית. כך שלא מעט מהאוסקרים ש"127 שעות" היה מועמד להם הגיעו, למעשה, לא לסרט כולו אלא לאותן חמש דקות סופיות ונהדרות. ולא לדני בויל, אלא לסיגור רוס.

יתכן ויש סרטים שפשוט אסור לי לכתוב עליהם, סרטים שלוחצים לי על כפתורי הציניות שלי. סרטים שאני כל כך לא מחובר אליהם שאני לא מצליח להבין איך מישהו בעולם כן. הסרט "ארוחות אמצע אוגוסט", שעלה בסוף השבוע (במבצע! קנו כרטיס לסרט קבלו הנחה במסעדה סמוכה!), הוא בדיוק כזה. הסרט כבר בן שלוש כמעט, יליד 2008, אבל כנראה שמספיק אנשים חיבבו אותו בעולם כי ממש לפני כמה שבועות נברא לו סרט המשך. כך שאם טעמכם הפוך משלי, יש סיכוי שעוד תזכו לתוספות מהסרט הזה. הנה הביקורת הקצרה שלי עליו:

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.3.2011

ברצוני לפתוח בהתנצלות: לפני כמה שבועות כתבתי טקסט על הסרט הצרפתי "אחר הצהריים בכפר עם מרגריט" ממנו אפשר היה איכשהו להסיק שאני חושב שלאנשים מבוגרים – פנסיונרים, קראתי להם – יש טעם קולנועי קלוקל. ובכן, אני חוזר בי. גם לצעירים יש טעם קולנועי קלוקל. זה לא קשור לגיל.

מצד שני, מי שחיבב משום מה את "אחר הצהריים בכפר עם מרגריט" עשוי לחבב את הסרט האיטלקי "ארוחות אמצע אוגוסט". לי שני הסרטים עשו מידה שווה של צמרמורת. "ארוחות אמצע אוגוסט" הוא אחד הסרטים שהכי סבלתי מהצפייה בהם באחרונה. הייתי ממהר להכריע שרק פנסיונרים, כאלה שפשוט מתמוגגים מסרטים שיש בהם נופים ו/או אוכל, ימצאו עניין בסרט הזה, לרוב בצמוד להרצאה של יום שישי בבוקר על האבולוציה הקולינרית של המטבח האיטלקי, או משהו אנין מהסגנון. אבל אני כעת נזהר בלשוני. לא רק פנסיונרים. אבל בעיקר, הם, לא?

ב"ארוחות אמצע אוגוסט" יש את שני המרכיבים שאני הכי פחות מחבב בקולנוע: קשישים ואוכל. הסרט מספר על גבר בגיל העמידה (בגילומו של ג'יאני די גרגוריו, שגם כתב וביים את הסרט, ולפני כן היה אחד מחמשת התסריטאים של "גומורה") שמטפל ברומא באמו הקשישה, ושקיץ אחד הבית שלו מתמלא בכל קשישות השכונה שילדיהם נוטשים אותם אצל ג'יאני ואמו, כדי שהם יוכלו לנסוע לנופש. וחבורת הקשישות הזאת פשוט מקשקשת בלי סוף, בשעה שג'יאני מבשל להן. נשמע מפתה?

תשאלו, ובצדק, "אם אתה כה לא מחבב סרטים עם קשישים ועם אוכל, למה בכלל טרחת לצפות בסרט שנראה שמלכתחילה טעמך האישי מנע ממך לחבב אותו". נקודה טובה. ואולי בדיעבד זה גם מה שהייתי אמור לעשות. אלא ש: א. אני לא רוצה להיות משוחד נגד שום סרט. קשישים ואוכל? גם ב"ג'ולי וג'וליה" היו קשישים ואוכל והסרט הזה היה מענג בעיניי. למשל. ב"אני אהבה" היה המון אוכל, אבל האוכל שם היה סמל לתאווה, לחיות, לחושניות, והשימוש בו היה פנטסטי. כך שאני משתדל לא לפסול על סמך סרטים קודמים כי לעיתים יש הפתעות. ב. את הסרט הזה הפיק מתיאו גארונה, הבמאי של "גומורה". גארונה הוא יוצר מסקרן, שרציתי לדעת על מה השאיר את חותמו. לא עזר. אבל אל תקשיבו לי. אם אתם פנסיונרים חובבי איטליה, מהסרט הזה בטח תלקקו את האצבעות. בעוד כמה חודשים אתנצל על המשפט האחרון הזה.

הבנתם? זה מחווה סמויה ל"What's Up Doc". גם כי נטלי פורטמן מגלמת רופאה, וגם כי זה שמה של קומדיית סקרובול נהדרת מלפני 40 שנה עם ברברה סטרייסנד וריאן אוניל

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.3.2011

למראה "קשר לא מחייב" הייתי צריך לבחון את עצמי טוב טוב: האם אני באמת מחבב את סרטיו של איוון רייטמן? אני טיפוס של נאמנויות ארוכות. כשיש במאי שאני מחבב, אעשה הכל כדי להצדיק אותו ולהגן עליו. גם אם יש לו נפילות אני רואה בכך את זכותו. לעיתים, אני טוען, כשרונו האמיתי של במאי נחשף דווקא בנפילות שלו. החיים הם עליות וירידות. ירידה היא ההכנה לעליה הבא. רייטמן, עבורי, הוא מבכירי הקומדיות של שנות ה-80 והתשעים. האיש שהפיק את "בית החיות", אחת הקומדיות האמריקאיות הגדולות בכל הזמנים, הפך במאי וטיפח את ביל מוריי תחילה ב"Meatballs" ואז ב"שים פס על הפס". כל מה שטוד פיליפס, ההוא מ"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", עושה היום, רייטמן עשה כבר לפני שלושים שנה. בעשר השנים הבאות רייטמן זינק משיא לשיא: "מכסחי השדים" המציא למעשה ז'אנר חדש של קומדיות אקשן/אימה, שגם הוא הפך מאז נפוץ למדי. והוא גם נותר (יחד עם סרט ההמשך, אגב) מהקומדיות המבריקות של שנות השמונים. ואז השלישיה שלו עם ארנולד שוורצנגר, כשרייטמן הבין שבתוך גופו של כוכב הפעולה השרירי מסתתר קומיקאי. והוא קלע בול: "תאומים", "שוטר בגן הילדים" ו"ג'וניור", היו סרטים מבדרים מאוד בעיניי. ואז, השיא שלו: "דייב", סרטו הנהדר ומלא הנשמה וההומור על כפילו של הנשיא שמכניס מצפון ולב לבית הלבן (בשלהי שלטונו רק הלב של בוש האב). כדרך אגב, את כל הסרטים האחרונים האלה רייטמן ביים כשצמוד אליו הצלם הישראלי המצוין, אדם גרינברג. הרצף הזה היה מספיק כדי שגם כשרייטמן פישל, אוכל להגיד "נו, טוב, הוא הרוויח את הזכות לפשל ביושר". והעניין הוא שגם כשהוא עשה סרטים בינוניים – ע"ע "ששה ימים ושבעה לילות" עם הריסון פורד ואן הייש – עדיין היה שם משהו קולנועי סוחף, לרגעים גרנדיוזי, שהראה שרייטמן עדיין חושב בקנווס גדול, גם אם חושי הקומדיה שלו החלידו.

אבל כעת הוא חוזר אחרי הפסקה בת חמש שנים מאז שביים את "הסופר אקסית שלי", שאותו ביים אחרי הפסקה בת חמש שנים אחרי שביים את "אבולוציה" ולפניה הוא ביים את "איפה הילד?" (עם רובין וויליאמס ובילי קריסטל). במילים אחרות, כבר עשרים שנה שרייטמן מביים ג'אנק מוחלט ואני עושה כל מה שאני יכול לפרגן לו, כי נורא אהבתי את "דייב" ואת "מכסחי השדים". ובכן, עד כאן. עד כאן, כי ב"קשר לא מחייב" כבר לא מצאתי שום דבר קלוש שאני יכול להגן עליו. אם בסרטים קודמים יכולתי להגיד משהו כמו, "טוב, זה לא מצחיק, אבל לפחות לרייטמן יש אחלה גרוב ולסרטים שלו יש נפח מרשים שגורם גם לסרט זניח להיראות מרשים", כאן סל הקולנוע נותר ריק. אין לי שום מילה טובה להגיד על הסרט. כל מה שאני יכול להגיד על רייטמן זה שהוא הפך בשנים האחרונות למפיק מעניין למדי, וכעת הוא בעיקר אביו של ג'ייסון רייטמן ("ג'ונו", "תלוי באוויר") במאי ותסריטאי מוצלח יותר (ורק מדכא לחשוב האם גם הוא בעוד 30 שנה ייצא ככה מאיפוס).

ויותר מזה: אני מתחנן שנטלי פורטמן לא תעשה יותר קומדיות בחיים שלה. פורטמן היא שחקנית מעולה, והיא נוגעת לליבי באופן עמוק מאוד, אבל היא אחד האנשים הכי אינטנסיביים שראיתי על מסך הקולנוע, וכך גם כשהיא מנסה לגלם דמות קלילה היא משדרת כל כך הרבה מתח וחרדה שהסרט הזה הפך עבורי לפצצת נוירוזות.

ב"קשר לא מחייב" פורטמן ואשטון קוטשר מגלמים ידידים שמחליטים למסד קשר תועלתני המבוסס על חיבה וסקס, אבל בלי אהבה ומחויבות. החברים של כל אחד מהם בטוחים שהם שדדו את הבנק, פיצחו את הסוד, דפקו את השיטה, ומצאו סוף סוף את הדרך שבה בנים ובנות יכולים להיות יחד בלי להטריף האחד לשני את המוח. אלא ש… ובכן, בנים ובנות, כן?

אבל רגע, יש כאן משהו מעניין. בראשית ימי הוליווד, ועד לימינו אלה למעשה, כל המודל של הקומדיה הרומנטית היה אמור לייצג את מערכת הכוחות של ג'ונגל היחסים בין המגדרים: האשה רוצה חתונה, הגבר לא רוצה. כל הרעיון בקומדיה הרומנטית זה לא החיבור וההתאהבות. זה תמיד קורה מוקדם. זה תהליך האילוף והחינוך שעובר הגבר ממצב שבו הוא לא רוצה להתחייב עד שהוא לבסוף חייב לרוץ בכל כוחו אל החתונה של אהובתו, כדי לעצור אותה מלהתחתן עם מישהו שאינו הוא. היו מקרים נדירים הפוכים. בשנות הארבעים קראו לזה "קומדיות סקרובול". סקרובול, קרי: כדור מסובב, שלא הולך לכיוון הצפוי. אבל גם "מטורללת". בסרטים ההם, האנרכיסטיים יותר, זו האשה שלא רוצה להתחייב. קתרין הפבורן, למשל, היתה מעולה בסרטים כאלה בתור הבחורה שחתונות פשוט לא מעניינות אותה.

מאז, המודל נשמר. הטיפוסים השתנו, הרקעים, המעמד החברתי של הנשים והגברים, אבל כמעט תמיד, בין אם זו היתה מג ריאן או קתרין הייגל, האשה רצתה להתחתן והגבר לא. ופתאום, משהו השתנה. זה התחיל עם "ההצעה" של סנדרה בולוק. המשיך עם "אהבה וסמים אחרים" עם אן התאוויי. עכשיו ב"קשר לא מחייב" וגם ב"איך אתה יודע" עם ריס וויתרספון. ובבתי הקולנוע רצים כבר טריילרים לסרטים נוספים – שנראים, אגב, זהים זה לזה – עם אותו רעיון שמחליף בין התפקידים הקולנועיים הקלאסיים של הגבר והאשה. פתאום הנשים בקולנוע לא רוצות מחויבות. וזה הרגע שבו צופה הקולנוע שרואה יותר מדי סרטים צריכים לעצור ולתהות: רגע, אם יש כל כך הרבה סרטים שעוסקים בנושא הזה ברצף זמן כה קצר זה אומר ש: א. התהפכו היוצרות. עכשיו קומדיות הסקרובול יהיו על הנשים ש*רוצות* להתחתן. או: ב. הקולנוע ההוליוודי כל כך עסוק בלמחזר את עצמו שהוא לוקח רעיון אחד שהצליח וחוזר עליו. העניין הוא שגם ב"קשר לא מחייב" וגם ב"אהבה וסמים אחרים" וגם "איך אתה יודע" הבמאים (רייטמן, אד זוויק וג'יימס ברוקס, בהתאמה) הם יוצרים ותיקים ומוערכים (אני, לפחות, מעריך אותם), שהאופן שבו הם קוראים את תמונת המצב החברתית של הרגע מרתקת אותי. הם תמיד איבחנו יפה את מערכות היחסים בין ג'נדרים ובין מעמדות בשלוש העשורים האחרונים, וכעת שלושתם אומרים: התהפכו היוצרות. מה זה אומר מבחינת הפוליטיקה של המינים, את זה עוד צריך לברר. מה שזה אומר בינתיים הוא שהתהפכות היוצרות הזאת הוציאה כמה במאים בכירים מאוד מאיפוס והביאה אותם ליצור את הסרטים הכי חלשים בקריירה שלהם.

מוקי גרדינגר, אחד משחקני המשנה הקבועים בבלוג, זכה היום לכתבת פרופיל מחמיאה ב"דה מרקר וויק". בעולם של "דה מרקר" גרדינגר הוא ווינר: בעל חברת ההפצה הכי גדולה בארץ, בעל רשת בתי הקולנוע הכי גדולה בארץ, איש עסקים ישראלי שעושה חיל בשווקי מזרח אירופה ומרואיין מקומי ששיחה איתו מביאה לעיתון כלכלי ניחוח הוליוודי. אחרי הסיפור הכלכלי של משפחת גרדינגר אני עוקב כבר למעלה מארבע שנים, כשבדצמבר 2006 פרסמתי כאן את ניירות ההנפקה של חברת "סינמה סיטי אינטרנשיונל", הזרוע הבינלאומית של מפעלות גרדינגר, בבורסה הפולנית.

כנהוג בכתבות מפיצים, אני מובא בתור זה שעומד מולם. כך גם כאן, בבוקסה בסוף הידיעה. אם כל תפקידו של בעל בית קולנוע הוא להרוויח כסף, הרי שמוקי גרדינגר הוא אכן אשף. וכמו שזה מתואר בכתבה, הוא סוג של עילוי בתחום הפיננסים ועם חוש תזמון נדיר, להיכנס לטריטוריות בתוליות ולכבוש אותן. מהכתבה עולה היטב התחושה שעבור קהל צרכני הקולנוע של פולין, צ'כיה ורומניה גרדינגר עשה ניסים ונפלאות. אלא שבדרך, לדעתי, הוא שכח קצת ישראל. אני גם מאותם אנשים משונים שמאמינים שלאילי הון אמורה להיות גם אחריות לתרבות שבה הם פועלים ושממנה הם עושים את הונם. אז אני מריע לגרדינגר על כך שבתי הקולנוע שלו הם הכי מהנים עבורי לצפות בסרטים (לא עניין של מה בכך, עד לפני שש שנים בתי הקולנוע שלו היו הכי גרועים עבורי לצפייה בסרטים), אבל אני גם נאלץ לתהות האם רשת יס פלאנט בכלל היתה קמה אילולא האחים אדרי הקדימו אותו והקימו את סינמה סיטי. הקמת סינמה סיטי אכן, כך נראה לי, דירבנה את גרדינגר לקום ולהתחרות בהם ולהקים את רשת יס פלאנט, לסגור בתי קולנוע מיושנים ולשדרג מבחינה טכנית את אלה שנשארו.

עכשיו בתור בעל הבית החדש של א.ד מטלון – אגב, מיזוג שלא ראיתי איזכור שלו בכתבה של "דה מרקר" – האם מדיניות הגניזה האגרסיבית של מטלון תישמר? זו עוד בעיה של אחריות. אם כל מה שמעניין אותך זה רווחיות, אז הקולנוע מפסיק להיות עניין תרבותי עבורך והקהל שלך נפגע מהבחירות הרפרטואריות שלך (הנקבעות על פי שיקולי טעם המתחפשים לנימוקים כלכליים, כי אחרת איך תסבירו את הגניזה של "יומנו של חנון" בארץ, סרט שבוודאי היה מטיס אליו ילדים רבים. למה? כי אף מפיץ לא יודע מה יעבוד ומה לא, והשיקול הסופי הוא על פי טעמו האישי). גרדינגר כאן מאכיל את כתב "דה מרקר" את הלוקש הידוע: "בהחלטה לגבי השאלה אם סרט ייצא או לא – החברה מחו"ל היא הקובעת הסופית. הוצאת סרט לקולנוע היא דבר יקר מאוד, והחברות הגדולות מחליטות לא להוציא סרט אם הן חוששות שלא יכסה את ההוצאות". גרדינגר הרי יודע שזה לא ממש ככה: במקרים של סרטים שהאולפן האמריקאי יודע שלא יעבדו בטריטוריות זרות או שיש חשש שלא יחזירו את עלות ההפצה, הם משאירים את ההחלטה הסופית בידי המפיץ המקומי. השארת ההחלטה בידי המפיץ היא סוג של אור ירוק מבחינתם לאשר גניזה אם בכך יבחר המפיץ. אבל המפיץ יכול לבחור אחרת. ואז הוא מוסיף "כמעט אין סרטים בעלי משמעות שלא הוצגו בישראל בכלל". ואת זה הוא אומר בשבוע שבו "127 שעות" ו"המעגל הפנימי" התחרו באוסקרים ("המעגל הפנימי" אף זכה) מבלי שיופצו בארץ. ולו בעותק אחד, רק כי יש למפיץ אחריות לקהל שלו.

(אגב, בגניזות גרדינגר לא לבד. זו אשמה שמתחלקת היטב בין המפיצים. דווקא מטלון וג.ג היו בעיניי האלופים בתחום. נראה מה יהיה עכשיו כשגרדינגר יהיה אחראי גם על הספריה של מטלון).

טענה קבועה נוספת שלי היא שגרדינגר אדיש למהפכת הקולנוע הישראלי שהתחוללה כאן בעשר השנים האחרונות. הוא המפיץ היחיד שלא השקיע לירה בהפצת סרט ישראלי. אני מחכה ליום שמישהו מאחת הקרנות בארץ, אצלם מרוכזים כל נתוני מכירות הכרטיסים לסרטים הישראליים שנתמכו על ידם, יעשה חישוב כמה כסף עושה גרדינגר בשנה מכרטיסים לקולנוע הישראלי שנמכרים בבתי הקולנוע שלו בלי להשקיע בהם גרוש. על כך עונה גרדינגר: "חלק מהמפיקים של הסרטים הישראלים פשוט מפיצים בעצמם" – נכון, זה במקרה שאין מישהו אחר שיפיץ עבורם. ולרוב – חוץ מאשר במקרים ספורים – הפצה עצמאית של מפיק נגמרת באסון כלכלי. ואז הוא מוסיף: "אין לנו משהו עקרוני נגד התעשייה. אם יפנה אלינו מפיק, נשקול להפיץ את הסרט שלו". או יה? ובכן, נראה עכשיו את המפיקים ואת היוצרים בארץ מעיזים סוף סוף לקום ולספר על פניות שלהם לפורום פילם להפצת סרטיהם.

וכן, כזכור מוקי גרדינגר זכור לקוראי הבלוג הזה גם בתור "המחרים הגדול". הוא האיש שמסרב לראות ביקורות נכתבות על סרטיו בסוף השבוע של יציאתם, והוא עוד מעז לשקר לכתב "דה מרקר" חגי עמית ולספר לו שככה "מקובל בעולם". כן? מקובל בעולם שמבקרים לא כותבים על סרט ביום יציאתו? אני לא יודע באיזה עולם גרדינגר חי, אבל זה ממש לא מקובל בעולם שאני מכיר (אני תוהה איך זה בפולין וברומניה). אני כן מכיר סיכומי אמברגו פרסומי שבו מבקרי קולנוע בעולם מתבקשים שלא לכתוב על סרט עד לרגע מסוים, לרוב יום-יומיים לפני יציאת הסרט. אבל זה לא קשור להשפעה של המבקרים על מכירת הכרטיסים אלא כדי לא ליצור אפליה בין מבקרי קולנוע שרואים את הסרטים במועדים שונים, ולתזמן את פרסום הביקורות לאותו רגע. את זה אני מכיר. יכול להיות שגרדינגר פשוט לא בקיא ב"הסכמים הג'נטלמניים" של עולם הקולנוע. ולכן, בכל פעם שמתאפשר לי, אני משתדל לכתוב על סרטיו שבוע לפני יציאתם. לעשות לשנינו נעים יותר. הוא זוכה לחשיפה, ואני מרגיש שדפקתי את הקופה.

מצד שני, הכתבה של "דה מרקר" באופן משונה נורא החמיאה לי. לא לי באופן אישי, אלא לי בתור מי שמשתייך לשבט "מבקרי הקולנוע". אני קורא שהרווח התפעולי של עסקיו של גרדינגר הוא 50 מיליון יורו. אם הוא ממשיך להחרים מבקרים, ולדרוש מאלה שכן מגיעים להקרנות המוקדמות של סרטיו לציית ל"הסכם ג'נטלמני" שמונע מהם לפרסם ביקורות ביום יציאת הסרט ובכך למעשה לבגוד בכל שיקול של אתיקה עיתונאית, כנראה שהוא חושש שביקורות גרועות יפגמו ברווחים שלו. כלומר, הוא ממש מחזיק ממבקרים. וחושש מהם. אבל האמת? גרדינגר מבין נהדר בעסקים, אבל דומני שהוא לא מבין דבר בתקשורת.

שבוע קשה עבר על הבלוג. ביום חמישי שעבר הבלוג נתקע. ביום ראשון הבלוג נפל. ואתמול הבלוגר נפל. חום גבוה, צמרמורות ועיניים דומעות, קירקעו אותי לגמרי, בלי שום יכולת פיזית להתקרב למחשב, לטלוויזיה, אפילו לספר. הפסדתי לפחות שתי הקרנות, מדור וכמעט יומיים בבלוג. אני לא זוכר מתי ככה התרסקתי, בלי יכולת אפילו לפתוח מחשב לקרוא דואר. אבל המצב השתפר היום, והנה אני כאן מנסה להבין מה החמצתי.

תקציר 48 השעות האחרונות:

– ג'יין ראסל ("גברים מעדיפים בלונדיניות") הלכה לעולמה בגיל 89.

– אני ז'ירארדו הלכה לעולמה בגיל 79.

– גארי וויניק, שבסוף שנות התשעים הבין שמצלמות הווידיאו הקטנות יכולות לחולל מהפיכה קולנועית והקים חברת הפקה שהתמחתה בציום סרטים עצמאיים בווידיאו, נפטר מסרטן מוח בגיל 49. אחרי שהסרטים הקטנים שהפיק – בין השאר לריצ'רד לינקלייטר ולאיתן הוק – וויניק התמזג באופן די טבעי (ולמען האמת, גם די משונה) בהוליווד ושם ביים סרטים שלא הכילו שום איזכור לעברו בתור מפיק עם חזון ועניין בסרטים שעוסקים בבני אדם ולא בקריקטורות. סרטיו האחרונים כבמאי היו "מלחמת הכלות" ו"מכתבים לג'ולייט".

– בשלב זה, ספק אם אי פעם נקבל "צעצוע של סיפור 4 ", אבל כן נקבל שני סרטים קצרים עם גיבורי "צעצוע של סיפור" ועלילותיהם בחדרה של בוני, אחרי סוף התרחשויות הסרט השלישי בסדרה. סרט אחד ישובץ לפני "מכוניות 2 " בקיץ, והסרט השני ישובץ לפני סרט "החבובות" שייצא בסתיו/חורף. "אנטרטיינמנט וויקלי" מציג דקה מהסרט החדש ושיחה עם גארי ריידסטרום, במאי הסרט.

– צילומי הסרט "קרוב להפליא ורועש להחריד", על פי ספרו של ג'ונתן ספרן פור, מתחילים השבוע ברחבי ניו יורק בבימויו של סטיבן דולדרי, והסרט מיועד לצאת למסכים באמריקה עד סוף שנה זו. מכיוון שכל שלושת סרטיו הקודמים של דולדרי היו מועמדים לאוסקר, מן הסתם גם הסרט הזה יהיה בין עשרת המועמדים לפרס הסרט באוסקרים בדיוק בעוד שנה. בעיקר כי מדובר במלכודת אוסקרים משומנת: טום הנקס (זוכה שני אוסקרים) וסנדרה בולוק (זוכת האוסקר) מככבים. אריק רות (זוכה האוסקר) עיבד לתסריט. כריס מנגס (זוכה האוסקר) מצלם. וסקוט רודין (זוכה האוסקר) מפיק.

– בדרך: סרטי המשך ל"בלייד ראנר"?

– בפינת ה"אמרתי לכם", קצת בשורות טובות: לפני כמה שבועות פרסמתי כאן לינק לתחרות "הכה את איברט בניחושי האוסקר" בחסות האתר Mubi. ובכן, אם השתמשתם בהימורים שלי כדי למלא את טופס הניחושים באתר אתמול קיבלתם הודעה במייל שאכן, ניצחתם את איברט בניחושים (הוא קלע ל-15 בלבד) ושאתם זוכים בשלושה חודשי מנוי חינם לאתר. תענוג. יש שם סרטים מצוינים. ממש סינמטק מקוון.

– וגם זה שימח אותי: שיר חדש של הסטרוקס.

– וזה, ויה סלאשפילם, גם משעשע למדי. גיף מונפש מתוך "נפוליאון דיינמייט":

פורסם ב"פנאי פלוס", 23.2.2011

ובכן, "שמח-תודה-עוד-בבקשה" הוא סרט די חמוד ומתוק.

עד כאן.

לא באמת, בואו נסכם את זה בעשר מילים, שארבע מתוכן הן שם הסרט.

צריך עוד?

אוקיי, לא רציתי להיכנס לזה. אבל "שמח-תודה-עוד-בבקשה" הוא סרט נורא חמוד ומתוק, אבל רק אם תצליחו לסבול ולשרוד את ארבעת הגיבורים הראשיים הכל כך מעצבנים ומפונקים וטפשים שהסרט מציב במרכזו. סאם, למשל, מוצא ילד קטן שהלך לאיבוד בסאבוויי. הילד לא מוכן ללכת למשטרה (למה?), סאם נוטש אותו ברחוב, מתחרט, לוקח אותו איתו לפגישה, הפגישה מתחרבשת (כי סאם הוא לוזר) ומאותו רגע למעשה מאמץ אותו אליו כמו כלבלב תועה. כולם – כולל הצופים באולם – צורחים עליו שהוא צריך כבר לדווח לרשויות שהילד האבוד הזה ברשותו כי בוודאי יש מישהו בעולם שמשתגע מרוב דאגה בגלל היעדרותו. אבל החברים שלו כל כך אפאתיים ופאסיביים כמוהו שחוץ מאשר לזרוק לו שנינויות ("הוא ילד, הוא לא דג זהב") אף אחד מהם לא באמת עושה משהו. וכך גם הצופה. אבל לצופה, לפחות, יש תירוץ, הוא כלוא במושב שלו באולם. מה התירוץ של הדמויות?

שתיים מהדמויות הנשיות כלואות בתוך קלישאות נוירוטיות: גברים שמאוהבים בהן מחזרים אחריהן, אבל הן כל כך שבויות ברעיון שהן דפוקות ומסובכות ולא ראויות לאהבה, שהן סתם מסבכות לעצמן את העניינים וממררות לכולם את החיים. טוב, אשם בכך גם הבמאי שבעולם הקולנועי שלו "גבר טוב לב" שווה "גבר מקריח ולא סקסי". אחת הנשים, אגב, סובלת ממחלה נדירה כלשהי שגורמת לה להיות נטולת שיער. בקולנוע היינו מצפים שלכל פרט עלילתי ולכל איפיון של דמות תהיה הצדקה תסריטאית, סיבה לקיומה. למחלה של הדמות הזאת אין שום סיבה או הצדקה, זו פשוט אחת התכונות של אותה דמות. הייתם אומרים, לפיכך, שזה "כמו בחיים", דברים "פשוט קיימים כי ככה זה", אבל זה יוצר תחושה של שרירותיות וגחמנות לאורך כל הסרט.

והעניין הוא שבסופו של דבר, למרות הנסיון להיראות ריאליסטי, ו"כמו בחיים", ונורא טבעי ואנושי ובגובה העיניים, בסופו של דבר הסרט כולו מלא התחנחנויות מתקתקות וניסיונות להיות מקסימים (קאט: לעיניו הגדולות של הילד, שהוא באמת מתוק ומקסים). ג'וש רדנור, שמגלם את התפקיד הראשי ושזה סרטו הראשון כבמאי וכתסריטאי, עשוי להיות לכם מוכר כאחד השחקנים בסיטקום "איך פגשתי את אמא שלך". הוא בעיקר די דומה לצ'רלי שין, ההוא מהסיטקום האחר. ואכן, למרות שהסרט מנסה להיראות נורא טבעי, יש בו משהו בעצם מאוד מלאכותי, כאילו שכל נקודות הייחוס של רדנור אינן מהחיים באמת, אלא מסרטים ומתוכניות טלוויזיה. נשבע לכם שהיה שם קטע שאני בטוח שכבר ראיתי קודם ב"האנה מונטנה". ובאותה מידה של מתקתקות, רדנור היה יכול להפוך את זה לקומדיה רומנטית הוליוודית עם דרו בארימור וג'יימס פרנקו, אבל רדנור – שכנראה חולם בלילה על היפסטרים – לא עשה סרט הוליוודי גדול (מבחירה? מאילוץ?) אלא סרט פסאודו-אמנותי, עצמאי, קטן. איך מזהים? לפי צילום הכתף התכלכל ומוזיקת הלואו-פיי עם הגיטרות והשירה החורקת. גם הארטיסטיות בסרט נראית מזויפת.

כמו כל מוצר הוליוודי – גם אם הוא בעצם סרט עצמאי דל תקציב עם ניחוח סטודנטיאלי – הוא גדוש קלישאות ומשאיר בפה טעם של ממתיק מלאכותי. אבל השחקנים מתוקים, ואם לא מקפידים יותר מדי, אפשר לראות בו סרט, נו, חמוד ומתוק.

בסופו של דבר, ובאופן די מדהים, יצא שצדקתי בהימוריי יותר מאן תומפסון, שממנה אני מחזיק בכירת חזאי האוסקרים. אבל צריך לתת לה קרדיט משמעותי: תומפסון אמרה מתחילה העונה, עוד אי שם בדצמבר, ש"נאום המלך" יזכה. כשכולם אמרו "הרשת החברתית", היא התעקשה על "נאום המלך". רק לפני כחודש וחצי, כש"נאום המלך" זכה גם בגילדת המפיקים וגם בגילדת השחקנים, כל שאר החזאים (כולל אני) יישרו קו לתחזית שהיא החזיקה בה מלכתחילה. כבוד.

==============

זה היה האוסקר הכי מצויץ – המובן הטוויטרי של המילה – אי פעם. בחיי, נראה לי שהאקשן האוסקרי הכי גדול ברשת סביב האוסקר היה בטוויטר, ולא בפייסבוק. פייסבוק ואוסקר כנראה פשוט לא הולכים טוב יחד.

זה התחיל בזה שמנחה הטקס, ג'יימס פרנקו, עלה כבר בתחלת הערב עם הסלולרי שלו לבמה, צילם ושלח לייב לטוויטר עוד לפני שוך מחיאות הכפיים. ואז המשיך להעלות תמונות מאחורי הקלעים לאורך כל הערב. הן מרוכזות כולן כאן. אבל האטרקציה העוד יותר גדולה היא קטעי הוידיאו הקצרים שהוא צילם לאורך הערב. כמו זו, שבה הוא ואן מעדכנים את הקהל בזמן ההפסקות שיש להם חטיפי אנרגיה מודבקים מתחת לכסאות, אם הם רעבים. או מסג' הידיים שאן עושה לג'יימס מאחורי הקלעים. או הכניסה שלהם לבמה, רגע אחרי קטע הווידיאו הראשון עם המכונית מ"בחזרה לעתיד".

איימי מאן, אחת הזמרות האהובות עליי, עשתה לייב טוויט של האוסקרים מהסלון שלה, כולל הפרסומות. מאן, כזכור, היתה מועמדת לאוסקר על השיר שלה מ"מגנוליה". והיא משבחת את גווינת פלטרו על הביצוע שלה: "אני חושב שהיא נשמעה נהדר. אתם צוחקים? אני אף פעם לא מצליחה לשיר בשידור חי בטלוויזיה בלי לזייף".  היא רוצה את רוברט דאוני ג'וניור כמנחה האוסקר הבא, ושל כל משדרי הפרסים בכלל. והיא לא מבינה למה לדחוף את כל השירים המועמדים יחד, ולא לאורך הטקס כולו. אם כי השנה היה שיפור: "בשנה שבה אני הופעתי (באוסקר) הכריחו אותנו לשיר את כל השירים כמחרוזת. כל אחד מיתנו קיבל דקה". איזה כיף, לייב טוויט של איימי מאן. בקרוב הדיסק?

הקומיקאי פאטון אוסוולט ליווה גם הוא את האוסקרים בטוויטר, והוא רוצה כמנחי השנה הבאה את שני הזוכים שהכי הצחיקו אותו: רנדי ניומן ולוק מתיני, הצעיר עם האפרו מ-NYU שזכה בפרס הסרט הקצר.

===============

אני מקווה שבזאת נגמרו לי כל פכי האוסקר, ושלא יצוצו עוד במהלך היום כשהמוח יחזור לפעילות. מילא. זהו. דיברנו עליו מספיק. עכשיו כמה חודשי מנוחה מהאוסקרים עד איזור נובמבר, עוד כתשעה חודשים.

==============

ומה קורה עם פרסי אופיר? כלום לא זז שם, אה?