מקס, מארי והארווי
"מארי ומקס", סרט אנימציה בפלסטלינה שביים אדם אליוט האוסטרלי, יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל סאנדאנס ב-15 בינואר. הסרט, בכיבוכם של פיליפ סימור הופמן וטוני קולט, ועם הקריינות של בארי המפריז (דיים עדנה) מספר על ילדה בת שמונה וגבר שמן בן 40 המתכתבים זה עם זו. זה סרטו הארוך הראשון של אליוט, והוא עובד עליו כבר חמש שנים. לפני ארבע שנים הוא זכה באוסקר על סרט האנימציה הקצר, "הארווי קראמפט". הנה הוא:
"העין", הביקורת
מחלקת השמת העובדים בהוליווד עובדת באופן משונה. צמד במאי אימה צרפתיים נשכרו לביים עיבוד לסרט אימה של צמד במאי אימה הונג קונגיים? דני ואוקסיד פאנג יצרו את סדרת סרטי האימה הסינים "העין", ואז עברו להוליווד וביימו רימייק לסרט של עצמם ("בנגקוק מסוכנת") אבל לא של הלהיט הכי גדול שלהם. לא מבין למה, אבל ניחא. "העין" בגרסה האמריקאי הוא סרט אימה דל, אבל כדרמת מתח אפלולית ומסוגננת הוא דווקא לא רע. דמיינו את "החוש השישי" פוגש את "יעד סופי". ג'סיקה אלבה היא כנרת עיוורת שבעיניה מושתלות קרניות המשיבות את ראייתה, ומאותו רגע היא מחילה לראות חזיונות ורוחות רפאים. אנו, הצופים, שכבר ראינו סרט אימה אחד או שניים בימינו, מיד מבינים שיש כאן סיפור עם הבחורה שבמותה הורישה לכנרת את עיניה, אבל לגיבורי הסרט לוקח יותר זמן להבין את זה. התוצאה היא סרט שכמותו כבר ראינו (בלי קשר לעובדה שזה רימייק), ועשוי באופן סביר ומסוגנן – אם כי מעט פלגמטי – לסוגו. יותר מכל הוא הזכיר לי את "Blink", דרמת מתח מוצלחת של מייקל אפטד מ-1994, עם רעיון דומה מאוד (שם מדלן סטואו גילמה צ'לנית, לא כנרת). אבל גם שם וגם כאן, כשהגיבורה מתלבטת האם עדיף היה לה להישאר בחושך, בעיוורונה, כדי לא להתמודד עם מה שרואות עיניה, לא יכולתי שלא לתהות האם דויד מורו וקסבייה פאלו, הבמאים של "העין", היו יכולים להיות בחירה מוצלחת יותר לבימוי "על העיוורון".
"זאק ומירי עושים פורנו", הביקורת
אני קצת מרחם על קווין סמית. שנים שהוא כותב ומביים סרטים בהם גברים אינפנטיליים ובטלנים עומדים ולא עושים כלום חוץ מלדבר על סקס, אבל עמוק בפנים הם חולמים על אהבה; שנים שהוא מנסה למתג את עצמו – כחצי מהצמד ג'יי וסיילנט בוב – כמין דובי שמנמן מזוקן וחמוד, ושנים שהוא נותר לכוד בשוליים, כבמאי של סרטים עצמאיים קטנים שהופכים לסרטי פולחן אבל לא באמת מצליחים לגעת בהצלחה הקופתית המיינסטרימית. ואז מגיע ג'אד אפאטו ודורך לו על הערוגה: גיבוריו אינפנטיליים, בטלנים, מדברים על סקס, מחפשים אהבה, ובחלק מהמקרים הם דובונים שמנמנים וחמודים (בגילומם של סת רוגן או ג'ונה היל). רק מה: סרטיו של אפאטו, מאז "בתול בן 40”, הם להיטי ענק והאיש כרה לעצמו נישה עצומה בלב ליבו של המיינסטרים.
"זאק ומירי עושים פורנו", סרטו החדש של סמית (אחרי "מוכרים בלבד", “רודפים את איימי", “עכברי הקניון", “מוכרים בלבד 2”, “דוגמה" ו"ג'יי וסיילנט בוב מכים שנית") הוא מעשה נואש של ניסיון ללכוד בחזרה אליו את תשומת הלב. סמית מנסה בכל כוחו לייצר סרט של ג'אד אפאטו ובדרך להזכיר שהוא עשה את ההומור הזה קודם. עד כדי כך נואש סמית להשיב אליו את התהילה שהוא הופך את שני גיבוריו הראשיים ליהודיים. זה אקט עלילתי משונה לבמאי שסרטיו התהדרו בגיבורים שהיו כמוהו, קתוליים, ושנושאים הקשורים לחינוך הקתולי היוו נדבך משמעותי בעלילה ובהומור. האם סמית מאמין שההבדל בינו ובין אפאטו הוא ביהודיות של אפאטו והדמויות שלו? הממ.. מעניין. סמית ממשיך ובוזז מאפאטו שניים משחקניו הקבועים: את סת רוגן בתפקיד הראשי ואת קרייג רובינסון בתפקיד משנה. ומה נגמר? כלום. “זאק ומירי" הכניס, נכון לשבוע שעבר, 20 מיליון דולר. השאיפה של סמית (עליה דיווח בראיון ל"ניו יורק טיימס") לשבור את תקרת 30 מיליון הדולר ולהתקרב לאיזורי ה-80-100 מיליון דולר בהכנסות בהם משוטטים סרטיו של אפאטו כמעט דרך קבע, כשלה. אז זה לא התוכן, זה לא השחקנים, זה אפילו לא הדת של הדמויות. אז למה אפאטו מצליח וסמית מדשדש?
יש לי רעיון אפשרי לתשובה, למרות שאני מודה שהוא קצת נאיבי: סרטיו של אפאטו פשוט טובים יותר. תסריטאית וקולנועית. כן, אני יודע, זו תשובה בעייתית: מה הקשר בין איכות והצלחה בקופות. ובכל זאת, זה ההבדל היחיד שאני מוצא. בכל השאר – השילוב בין וולגריות לרומנטיקה, השם הבוטה, היחס הסלחני לתעשיית המין – הסרטים די דומים. רק בהבדל אחד: סמית איננו אפאטו.
העניין הוא שסמית הביא על עצמו את ההשוואה המיותרת הזאת בכך שגייס את סת רוגן לסרט וגייר את גיבוריו (לדמות הנשית הראשית קוראים מרים "מירי" לינקי). כי ללא ההשוואה לאפאטו ושות' “זאק ומירי" הוא סרט חמוד למדי. מין גרסה אולטרה-וולגרית וחסרת עכבות ל"כשהארי פגש את סאלי". גם כאן השאלה במרכז הסרט היא: מה קורה לידידות בין גבר ואשה כשסקס נכנס לתמונה.
"זאק ומירי" הוא סרט משעשע וחביב (במיוחד בסצינה בה ג'סטין לונג וברנדון ראות מגלמים זוג הומואים), אבל הוא נראה כמו טיוטה לסרט של אפאטו. סמית משחיל בדיחה אחת כל שלוש דקות, כשאפאטו דופק שלוש בדיחות בדקה. סמית הולך על הבטוח והצפוי, כשאפאטו ושות' נוטים לא פעם להפתיע ולהשתולל (ע"ע "אננס אקספרס" האנרכיסטי והמופתי).
ובכל זאת, יש בסרט מתיקות נעימה, עטופה בבדיחות בוטות למדי על סקס אנאלי ועצירות (בררר…). סמית חיבל בעצמו כשהוא ניסה לקרב את סרטו לטריטוריית אפאטו, יצר סטנדרט שהוא לא מצליח להתקרב אליו, ואפילו ממחיש את העובדה שבלי מיחזור אינסופי של בדיחות "מלחמת הכוכבים" קשה לו לתפקד. אם רוגן היה כותב את התסריט, אפאטו מפיק וסמית רק מביים, "זאק ומירי", היה בוודאי יוצא פרוע, מצחיק ומבריק יותר.
(הסרט יעלה בבתי הקולנוע בארץ רק בשבוע הבא).
נו?
מייל שהגיע הרגע בהמשך לפרשת הסאונד בגלובוס עזריאלי:
מספרים לי שאתמול (שלישי, 18.11), בהקרנה של "פרוסט/ניקסון" לאגודת העיתונאים שנערכה בגלובוס עזריאלי, המקרן שבק חיים באמצע הסרט – אותה בעיית סאונד מוכרת שלכאורה תוקנה – ואנשים נשלחו הביתה.
נראה שלמרות הגרסה הרשמית, הבעיה היא בכל זאת לא בעותקים.
מישהו היה בהקרנה אתמול ויכול לדווח?
איש הכן
ל-Eels אהוביי יש שיר חדש מתוך פסקול הסרט "יס מן" עם ג'ים קארי. תשמעו אותו אחרי הקפיצה בנגן השירים של ההרכב של מארק אוורט שהרמתי ממייספייס. זה שיר מס' 2: "Man Up". שאר השירים בנגן הם מאלבומים קודמים של ה-Eels וכולם יפים מאוד מאוד.
המנצח. והמפסיד
שני ענייני אוסקר:
1. אחרי שנשיא האקדמיה בחר בביל קונדון ובלורנס מרק להפיק את הטקס השנה, ממשיכים השניים לגייס צוות טרי, שלא עבד לפני כן באוסקרים. המטרה, יש להניח, ריענון. וכך החשודים הרגילים של האוסקרים – המפיק גיל קייטס, הבמאי לואיס הורוביץ והמנהל המוזיקלי ביל קונטי (האיש שהלחין את נעימת הנושא של "רוקי") – לא יהיו בצוות השנה. קונדון ומרק בחרו במייקל ג'יאקינו להיות המנהל המוזיקלי של הטקס ולהיות מנצח התזמורת בליל האוסקרים. ג'יאקינו היה מועמד לאוסקר על "רטטוי" והלחין גם את "משפחת סופר על". הוא ממשיך את שיתוף הפעולה עם פיקסאר גם בהלחנת סרטם הבא, "Up". חוץ מזה הוא גם משתף פעולה די קבוע עם ג'יי.ג'יי אברמס: הוא הלחין את "משימה בלתי אפשרית 3 " ואת "אבודים" והוא עובד עכשיו על הפסקול ל"מסע בין כוכבים" החדש.
אגב, זו לא פעם ראשונה שהאקדמיה מנסה לרענן את הטקס עם כוחות חדשים ורעננים, של אנשים שעובדים בימים אלה בתוך תעשיית הקולנוע. אבל בכל פעם שזה קורה, גם אם הטקס יוצא מוצלח במיוחד, יש לזה מחיר: הוא נהיה ארוך מדי והרייטינג נופל. ואז בשנים הבאות שוב חוזרים לנהל אותו האנשים הרגילים, שכבר עושים ת זה כמעט עשרים שנה (לא ברציפות). נראה אם גם הפעם ככה זה יקרה.
2. האתר Cinematical מציין את פסילת פסקול "האביר האפל" המועמדויות לאוסקר ברשימת שבע הפסילות הכי מקוממות בתולדות הטקס. במקום השישי: הפסילה של "ביקור התזמורת".
שוברי קופות בישראל: "קוואנטום של נחמה" עדיין בראש
כמעט 40,000 כרטיסים נוספים נמכרו בסוף השבוע האחרון בארץ ל"קוואנטום של נחמה", והסרט הגיע בעשרה ימים ל-88,000 כרטיסים, שהם כ-760,000 דולר.
אבל ההפתעה בטבלת שוברי הקופות שמורה דווקא ל"הנשים", סרט איום ונורא שהופץ כמו בלוקבאסטר והצליח לשכנע 5,000 צופות שהוא ה"סקס והעיר הגדולה" של הסתיו. מעניין לראות האם ה-5,000 נאלנ הלכו והמליצו לחברות שלהן שכדאי להן גם ללכת. "קילשוט" ו"קלינר" הביאו לקופות 3,500 צופים כל אחד.
תגובות אחרונות