לפני זמן מה נתקלתי בתומר ליכטש שהזכיר לי שלפני שנה, בכנס בלוגרים ששנינו השתתפנו באחד הפאנלים שלו, אמרתי שאני מצפה (מקווה?) שבתוך שנה מישהו יקנה את "סינמסקופ" ויהפוך אותו לעסק כלכלי. שכחתי שאמרתי את התחזית הזאת בקול רם ובפומבי, אבל מרגע שהשקתי את "סינמסקופ" בינואר 2006 היה לי ברור שהמטרה היא למצוא דרך להפוך את הבלוג לעסק כלכלי, להפוך בעצמי למיני-מו"ל. בחודש הקרוב, רגע לפני יום ההולדת השלישי של הבלוג יש סיכוי שהחזון הזה יתחיל את צעדי ההתגשמות הראשונים שלו.

הנה ההודעה לעיתונות מטעם אורנג' שהתפרסמה הבוקר.

מה זה בעצם אומר? שארבעה בלוגים התכנסו יחד תחת כנפיו הרחבות של גדי שמשון ויחד נספק את תכנינו לאורנג', במסגרת אתר חדש בשם אורנג'-טיים שהם עומדים להשיק. אני בכל פעם מתוודע לעוד קצת ממה שהולך להיות באורנג'-טיים ודי נדהם ממה שקורה שם. כשהציעו לי להיות חלק מזה לא היה לי ספק שאני רוצה. האמת שהייתי בשוק שהם רוצים בלוגרים אמיתיים תחת חסותם, ובכל פעם שהמו"מ מולם התעכב הייתי בטוח שהנה הם התעשתו והחליטו להשיק בלוגים של מייקל לואיס ועדי הימלבלוי. אבל לא. הם הלכו על ולווט (דבורית שרגל), בועז כהן, עידו קינן ואני. וממש לא אכפת להם שאני לקוח של פלאפון. אבל, האמת, יש לי תחושה שהמיזם הזה של אורנג' בכלל יכיל לא מעט הפתעות מכל מיני סוגים. אני ממש מקווה לא להתאכזב.

ומה זה באמת אומר? תכל'ס, כלום. הכל כרגיל. בעוד שבוע-שבועיים-שלושה-ארבעה, כשהאתר של אורנג' יושק, תתעוררו בוקר אחד ותגלו שהעיצוב של "סינמסקופ" השתנה קצת. הרקע הירקרק, שבימים הראשונים להשקת הבלוג קוראים רבים ניסו להניא אותי ממנו כי הוא נראה "חולה", יעלם. כל השאר ישאר בדיוק אותו דבר. בין פוסט אחד לשלושה (או חמישה) ביום. כל מה שקשור בקולנוע. וגם דברים שלא קשורים בקולנוע. כל מה שמתקיים כבר כמעט שלוש שנים, ימשיך. בהבדל אחד: זה כבר לא יהיה הובי. עכשיו זו כבר עבודה. זו תהיה הפעם הראשונה שאקבל שכר כדי לכתוב את הבלוג. עד כה הבלוג היה נגזרת לעבודותיי בעיתונות ומבחינה כלכלית הפרסום של גוגל בראש העמוד הצליח, באדיבותכם, לממן את עלויות האיחסון ב"סוויטהום". כך שלפחות לא הפסדתי כסף על הבלוג, ואת זמני עליו תרמתי בשמחה ומתוך אמונה ושליחות. אמונה בזה שאת זה אני אעשה כנראה כבר תמיד, בחינם או בכסף.

אז מה זה באמת באמת אומר? המממ… נדמה לי שזה אומר שמיולי 2009 הקרוב אני אהיה נותן החסות של פסטיבל ירושלים.

התוכנית שלי היא שהמעבר הזה הוא phase I בתוכנית התרחבות גדולה עד יותר, שאני מקווה שהשלב השני שלה יגיע תוך לא יותר משנה. כרגע אני ממשיך להיות בלוגר קולנוע, אבל עם ספונסר בלעדי ותאגידי. אבל החלום להפוך את הבלוג לאתר קולנוע מקיף, גדול, מוביל, מרכזי בו אני אחד מצוות גדול של כותבים על קולנוע, לא נגוז. אפילו להפך. הוא רלוונטי מאי פעם. אני מאמין שיש לזה סיכוי לקרות. נראה.

אורנג' מבטיחה לנבחרת הבלוגרים עצמאות מערכתית מלאה. אחרת לא הייתי מתקרב לזה. והאמת, אני חייב להודות, שאני די משקשק. למרות שאני שנים שכיר של תאגידים (רשת שוקן, מעריב, ידיעות אחרונות ובשנה האחרונה גם הוט) ואני חושב שאני מצליח להישאר עצמאי במחשבתי גם בחסותם, הם עדיין תאגידי תוכן. איך ייראו חיי כעת בתאגיד טלקום? אני מבטיח לעדכן אתכם בזמן אמת. ובעצם, זה מה שאני מקווה: שאתם תמשיכו להיות שם.

=====

זה האתר של קומונת הבלוגרים החדשה "פ"צ בלוגים" (גדי שמשון המציא את השם, אז זה בטח קשור לספורט). זה רק אתר שירכז חדשות ובשורות ומיני פכים של אחורי הקלעים. אנחנו מתכננים בעוד שלוש שנים לקנות את "ידיעות אחרונות". אז זהירות. וזה הדיווח של ולווט על ההודעה לעיתונות (היא מרכזת את כל הדיווחים באתרים האחרים). לא יעזור, ולווט היא בכירת הבלוגרים מבינינו. כולנו בצילה. וממילא אף עיתונאי בארץ לא מציח להפנים שרוה זה ב-ו' אחת.

1. גם "העין", שיצא בסוף השבוע, וגם "עיר רפאים", שייצא בקרוב (שניהם בע'), צריכים להתמודד עם העובדה שמאז "החוש השישי" אי אפשר להגיד "אני רואה אנשים מתים" או אפילו "אני רואה רוחות רפאים" בלי שזה ייראה כמו ציטוט מתוך סרט אחר. ב"העין", כשג'סיקה אלבה מנסה להגיד לאסלנדרו ניבולה, שהיא רואה רוחות רפאים, היא מספיקה להגיד "אני…" והוא משלים אותה ואומר "מה, רואה אנשים מתים?" במעין נחירת בוז שמשמעה היא "את רואה יותר מדי סרטים". ב"עיר רפאים" הפוסטר הוא שמתייחס לציטוט ההוא ומביא פראפראזה עליו. בשני הסרטים הדימוי המרכזי הוא של הגיבור/ה צועד/ת ומתנגש/ת ברוח רפאים שחולפת דרכו (או דרכה). בשניהם יש סצינות זהות: תאונת דרכים, המנוח ההמום עדיין לא מבין שהוא כבר רוח רפאים עד שהוא רואה את עצמו מוטל על המדרכה והעוברים והשבים מנסים להחיותו.
לדיוויד קפ, הבמאי/תסריטאי של "עיר רפאים", יש ממילא תיק פתוח עם "החוש השישי" של מ. נייט שמאלאן: ב-1999 הוא הוציא את סרטו השני כבמאי, "Stir of Echoes" בתזמון האומלל ביותר: חודש אחרי ש"החוש השישי" כבר היה בבתי הקולנוע. לשני הסרטים היה – בקווי מתאר כלליים – רעיון עלילתי דומה (מישהו שרואה רוחות רפאים). סרטו של קפ, נטול הטוויסט, לא עמד טוב בהשוואה ביניהם ונדרס על ידי ההצלחה של שמאלאן. כשב"עיר רפאים" מופיעה דמות של רופא הודי, אני לא יכול שלא לחשוב שמא הסרט הזה כולו הוא סוג של ניסיון של קפ להגיב, בבגרות מאוחרת, על מה שמ. נייט שמאלאן עשה לו. שמאלאן הרי גילם דמות של רופא בסרט ההוא. ואולי הכל צירופי מקרים בלבד.

2. דיוויד קפ (ולא קופ או קואפ) הוא אחד התסריטאים האסים והמקצועניים ביותר בהוליווד. הוא ידע לעשות את העבודה בצורה היעילה ביותר. לכן במאים ואולפנים רצים אליו ככשיש להם פרויקטים שעולים הרבה כסף וצריכים מישהו שיעשה את העבודה היטב, יפנה מקום לאקשן הבלוקבסטרי ולא יתקשקש להם מדי עם אגו, או מסרים או סאבטקסט. אני חושב שהוא אלוף מסוגו, אבל חובבי סרטי הז'אנר מחזיקים עליו בטן מלאה. לדעתי לא בצדק. הישירות שלו – והאופן שהוא מחביא את התחכום שלו היטב – עבדו לדעתי מצוין ב"פארק היורה" (הראשון), "ספיידרמן" (הראשון) ו"משימה בלתי אפשרית" (הראשון). הוא חתך את הבולשיט בפרויקטים שתסריטאים אחרים התקשקשו עליהם שנים. ואז בסרטי ההמשך כבר עברו הלאה, לתסריטאים שניואנסים חשובים להם יותר.
אבל בין לבין, קפ מנסה את כוחו גם בבימוי, וכאן ההצלחה הפנומנלית שלו כתסריטאי לא עובדת. "עיר רפאים" הוא סרט הקולנוע הרביעי שלו, והראשון שלו שהוא גם די חינני. על פניו, קפ ממשיך להתעסק כאן בנושאים שמעסיקים אותו כבמאי: רוחות רפאים וחומרים מהם עשויים סרטי אימה. אבל אחרי שלושה סרטי אימה/דרמה פסיכולוגית אמיתיים, הפעם הוא הולך על קומדיה. זו די הפתעה, כי קפ כמעט לא מתעסק בקומדיה. זו למעשה הקומדיה הרשמית השנייה שלו אחרי התסריט שלו ל"המוות נאה לה" (סרט שאני נורא אוהב), ויש קרבה בסוג ההומור המקברי שהוא חושף כאן ושם. רק מה: שם רוברט זמקיס הביא את ברוס וויליס, מריל סטריפ וגולדי הון. וכאן קפ גייס את ריקי ג'רווייס, גרג קיניר וטיאה ליאוני. ליגה ב'. ועדיין: למרות שהוא במאי בעל אוצר מילים קולנועי דל, ולמרות שהצילום דהוי, ולמרות שהליהוק הוא לא הדבר הכי חינני שאפשר לקוות לו בקולנוע, עדיין הסרט הזה הפתיע אותי: הוא משעשע נורא ודי מקסים. זה לא נראה ככה מיד: הסרט מתחיל בסצינת מוות אלים שמתחברת ישר ל"I'm Looking Through You" של הביטלס. הרגליים עדיין לא יציבות: האם אנחנו צוחקים או נלחצים בסרט הזה? ובהמשך כשמתברר שאנחנו אמורים לעקוב אחרי עלילה רומנטית שבמרכזה עומד ג'רווייס עם ניבי הענק שלו עדיין התהייה בתוקף: זה מצחיק או מלחיץ? אבל לבסוף הוא מצליח לכבוש.
ג'רווייס מגלם רופא שיניים מיזנתרופ ששונא חברת אדם, שמתחיל לראות רוחות רפאים (לא משנה איך, למרות שזו אחת הסצינות הכי מצחיקות בסרט). להפתעתו מנהטן עמוסה רוחות רפאים והם מוקסמים מהעובדה שסוף סוף יש מישהו שיכול לראות אותם. אחד מהם (קיניר) משכנע אותו לעשות לו טובה הקשורה באלמנתו (ליאוני), ועד מהרה ג'רווייס השמנמן הנמוך מתאהב בליאוני הדקה והגבוהה. בסופו של תהליך, המיזנתרופ הנורא יגלה שעליו לגלות חמלה, אכפתיות ורגש כדי לצאת מהלופ ההרסני שבו הוא כלוא. התהליך צפוי, אבל עשוי בחן רב.

3. אני חייב להגיד שאני מופתע לטובה מכך שהשם בעברית נשאר כמו המקור, "עיר רפאים", כי סרט כזה – רומנטי, מצחיק, חמוד, סיטקומי – היה אמור לחטוף ממפיציו שם עברי עסיסי. "אני, היא ובעלה המנוח"? "רוחות רומנטיות במנהטן"? "הרומן שלי עם אלמנתו"? או מה שהם לא עושים שם במעבדות הפלא של השמות בעברית. "עיר רפאים": פשוט, אלגנטי, בוגר. סחתיין.

4. עוד נקודה שבלטה לי לעין בעת הצפייה בסרט: באמצע המערכה השלישית הולך הגיבור שלנו לסדר כמה עניינים, כחלק מתהליך הגדילה שלו כבן אדם. ברצף של כמה סצינות הוא פוגש כמה דמויות שלא ראינו קודם ולא נראה שוב, כל דמות מקבלת כ-30 שניות מסך ואין לה אפילו שורת דיאלוג אחת. בישראל שחקנים המגלמים דמויות כאלה – 30 שניות מסך, ללא דיאלוג – נקראים "ביטים" (מהמילה bit לא beat), שזו מילה אחרת לסטטיסטים. אלה הדמויות שיגלמו הגריפים ועוזרי ההפקה או חברים של הבמאי או אנשים מסוכנות הניצבים, שהם אנשים שמשתוקקים להופיע בטלוויזיה אבל אין להם עניין ללמוד משחק בשביל זה. אבל מה שמדהים הוא שכל אחד מהשחקנים האלה ב"עיר רפאים" הוא לא סטטיסט אלא שחקן אמיתי שמחזיק על עצמו קלוז-אפ תובעני של הבעת רגשות, וכל אחד מהם מצליח באמת להביע רגש ואף לרגש. אלה הסצינות שאמורות לגרום לנו להגיר דמעות. אז כן, בניו יורק יש כל כך הרבה שחקנים שאפשר לאכלס גם את התפקידים הזוטרים ביותר בשחקנים מעולים שהיו ויישארו אלמוניים כנראה. אבל האפקט שלהם על הסרט עצום. אני שולח כל במאי/ת וכל מלהק/ת לסרט הזה, לראות את הדמויות בסוף שנמצאות שם לסצינה אחת בלבד, ואולי בעקבות זה סוף סוף יפסיקו ללהק סטטיסטים לתפקידים של שחקנים, רק בגלל שיש להם זמן מסך מועט ומעט מאוד שורות דיאלוג, אם בכלל.

5. קירסטן וויג מ"סאטרדיי נייט לייב" גונבת את ההצגה עם אובר-אקטינג משעשע מאוד בתור מנתחת גסטרו עם חיבה לשיזופים מלאכותיים. ואיזה כיף לפגוש את בילי קמבל ("רוקטיר") בתפקיד קטן בו הוא נראה דווקא כמו ברוס קמבל.

6. רוג'ר בירנבאום, שהחברה שלו, "ספייגלאס", הפיקה את הסרט הזה, יתארח מחר (שני) בסינמטק תל אביב כחלק מפאנל של מפיקים ויוצרים שמבקרים מלוס אנג'לס. משתתפים נוספים: דארן סטאר (יוצר "סקס והעיר הגדולה" ו"מלרוז פלייס"), פיטר סולט (הבמאי של "ויקטור וארגאס" ו"הלילה של ניק ונורה") וסוזן ארנולד (המפיקה של "אמריקה מאוהבת" ו"גרוס פוינט בלנק"). המפגש יתקיים מחר בסינמטק 2 ב-17:30. אם אתם שם, תשאלו את ארנולד איך היא מסתדרת עם זה שג.ג גנזו את "דרילביט טיילור", הסרט עם אוון ווילסון שהיא הפיקה עם ג'אד אפאטו. ואת בירנבאום תשאלו איך הוא מסתדר עם זה שפורום פילם, החברה שמפיצה את סרטיו בארץ, אוסרת על מבקרים לכתוב ביקורות בשבוע היציאה.

continue reading…

"מארי ומקס", סרט אנימציה בפלסטלינה שביים אדם אליוט האוסטרלי, יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל סאנדאנס ב-15 בינואר. הסרט, בכיבוכם של פיליפ סימור הופמן וטוני קולט, ועם הקריינות של בארי המפריז (דיים עדנה) מספר על ילדה בת שמונה וגבר שמן בן 40 המתכתבים זה עם זו. זה סרטו הארוך הראשון של אליוט, והוא עובד עליו כבר חמש שנים. לפני ארבע שנים הוא זכה באוסקר על סרט האנימציה הקצר, "הארווי קראמפט". הנה הוא:

continue reading…

מחלקת השמת העובדים בהוליווד עובדת באופן משונה. צמד במאי אימה צרפתיים נשכרו לביים עיבוד לסרט אימה של צמד במאי אימה הונג קונגיים? דני ואוקסיד פאנג יצרו את סדרת סרטי האימה הסינים "העין", ואז עברו להוליווד וביימו רימייק לסרט של עצמם ("בנגקוק מסוכנת") אבל לא של הלהיט הכי גדול שלהם. לא מבין למה, אבל ניחא. "העין" בגרסה האמריקאי הוא סרט אימה דל, אבל כדרמת מתח אפלולית ומסוגננת הוא דווקא לא רע. דמיינו את "החוש השישי" פוגש את "יעד סופי". ג'סיקה אלבה היא כנרת עיוורת שבעיניה מושתלות קרניות המשיבות את ראייתה, ומאותו רגע היא מחילה לראות חזיונות ורוחות רפאים. אנו, הצופים, שכבר ראינו סרט אימה אחד או שניים בימינו, מיד מבינים שיש כאן סיפור עם הבחורה שבמותה הורישה לכנרת את עיניה, אבל לגיבורי הסרט לוקח יותר זמן להבין את זה. התוצאה היא סרט שכמותו כבר ראינו (בלי קשר לעובדה שזה רימייק), ועשוי באופן סביר ומסוגנן – אם כי מעט פלגמטי – לסוגו. יותר מכל הוא הזכיר לי את "Blink", דרמת מתח מוצלחת של מייקל אפטד מ-1994, עם רעיון דומה מאוד (שם מדלן סטואו גילמה צ'לנית, לא כנרת). אבל גם שם וגם כאן, כשהגיבורה מתלבטת האם עדיף היה לה להישאר בחושך, בעיוורונה, כדי לא להתמודד עם מה שרואות עיניה, לא יכולתי שלא לתהות האם דויד מורו וקסבייה פאלו, הבמאים של "העין", היו יכולים להיות בחירה מוצלחת יותר לבימוי "על העיוורון".

"העין": כרטיסים ומועדי הקרנה

פשששש….

אאאארררררגגגגג!

חרררררררר….

הממממ…

אני קצת מרחם על קווין סמית. שנים שהוא כותב ומביים סרטים בהם גברים אינפנטיליים ובטלנים עומדים ולא עושים כלום חוץ מלדבר על סקס, אבל עמוק בפנים הם חולמים על אהבה; שנים שהוא מנסה למתג את עצמו – כחצי מהצמד ג'יי וסיילנט בוב – כמין דובי שמנמן מזוקן וחמוד, ושנים שהוא נותר לכוד בשוליים, כבמאי של סרטים עצמאיים קטנים שהופכים לסרטי פולחן אבל לא באמת מצליחים לגעת בהצלחה הקופתית המיינסטרימית. ואז מגיע ג'אד אפאטו ודורך לו על הערוגה: גיבוריו אינפנטיליים, בטלנים, מדברים על סקס, מחפשים אהבה, ובחלק מהמקרים הם דובונים שמנמנים וחמודים (בגילומם של סת רוגן או ג'ונה היל). רק מה: סרטיו של אפאטו, מאז "בתול בן 40”, הם להיטי ענק והאיש כרה לעצמו נישה עצומה בלב ליבו של המיינסטרים.
"זאק ומירי עושים פורנו", סרטו החדש של סמית (אחרי "מוכרים בלבד", “רודפים את איימי", “עכברי הקניון", “מוכרים בלבד 2”, “דוגמה" ו"ג'יי וסיילנט בוב מכים שנית") הוא מעשה נואש של ניסיון ללכוד בחזרה אליו את תשומת הלב. סמית מנסה בכל כוחו לייצר סרט של ג'אד אפאטו ובדרך להזכיר שהוא עשה את ההומור הזה קודם. עד כדי כך נואש סמית להשיב אליו את התהילה שהוא הופך את שני גיבוריו הראשיים ליהודיים. זה אקט עלילתי משונה לבמאי שסרטיו התהדרו בגיבורים שהיו כמוהו, קתוליים, ושנושאים הקשורים לחינוך הקתולי היוו נדבך משמעותי בעלילה ובהומור. האם סמית מאמין שההבדל בינו ובין אפאטו הוא ביהודיות של אפאטו והדמויות שלו? הממ.. מעניין. סמית ממשיך ובוזז מאפאטו שניים משחקניו הקבועים: את סת רוגן בתפקיד הראשי ואת קרייג רובינסון בתפקיד משנה. ומה נגמר? כלום. “זאק ומירי" הכניס, נכון לשבוע שעבר, 20 מיליון דולר. השאיפה של סמית (עליה דיווח בראיון ל"ניו יורק טיימס") לשבור את תקרת 30 מיליון הדולר ולהתקרב לאיזורי ה-80-100 מיליון דולר בהכנסות בהם משוטטים סרטיו של אפאטו כמעט דרך קבע, כשלה. אז זה לא התוכן, זה לא השחקנים, זה אפילו לא הדת של הדמויות. אז למה אפאטו מצליח וסמית מדשדש?
יש לי רעיון אפשרי לתשובה, למרות שאני מודה שהוא קצת נאיבי: סרטיו של אפאטו פשוט טובים יותר. תסריטאית וקולנועית. כן, אני יודע, זו תשובה בעייתית: מה הקשר בין איכות והצלחה בקופות. ובכל זאת, זה ההבדל היחיד שאני מוצא. בכל השאר – השילוב בין וולגריות לרומנטיקה, השם הבוטה, היחס הסלחני לתעשיית המין – הסרטים די דומים. רק בהבדל אחד: סמית איננו אפאטו.
העניין הוא שסמית הביא על עצמו את ההשוואה המיותרת הזאת בכך שגייס את סת רוגן לסרט וגייר את גיבוריו (לדמות הנשית הראשית קוראים מרים "מירי" לינקי). כי ללא ההשוואה לאפאטו ושות' “זאק ומירי" הוא סרט חמוד למדי. מין גרסה אולטרה-וולגרית וחסרת עכבות ל"כשהארי פגש את סאלי". גם כאן השאלה במרכז הסרט היא: מה קורה לידידות בין גבר ואשה כשסקס נכנס לתמונה.
"זאק ומירי" הוא סרט משעשע וחביב (במיוחד בסצינה בה ג'סטין לונג וברנדון ראות מגלמים זוג הומואים), אבל הוא נראה כמו טיוטה לסרט של אפאטו. סמית משחיל בדיחה אחת כל שלוש דקות, כשאפאטו דופק שלוש בדיחות בדקה. סמית הולך על הבטוח והצפוי, כשאפאטו ושות' נוטים לא פעם להפתיע ולהשתולל (ע"ע "אננס אקספרס" האנרכיסטי והמופתי).
ובכל זאת, יש בסרט מתיקות נעימה, עטופה בבדיחות בוטות למדי על סקס אנאלי ועצירות (בררר…). סמית חיבל בעצמו כשהוא ניסה לקרב את סרטו לטריטוריית אפאטו, יצר סטנדרט שהוא לא מצליח להתקרב אליו, ואפילו ממחיש את העובדה שבלי מיחזור אינסופי של בדיחות "מלחמת הכוכבים" קשה לו לתפקד. אם רוגן היה כותב את התסריט, אפאטו מפיק וסמית רק מביים, "זאק ומירי", היה בוודאי יוצא פרוע, מצחיק ומבריק יותר.

(הסרט יעלה בבתי הקולנוע בארץ רק בשבוע הבא).

מייל שהגיע הרגע בהמשך לפרשת הסאונד בגלובוס עזריאלי:

מספרים לי שאתמול (שלישי, 18.11), בהקרנה של "פרוסט/ניקסון" לאגודת העיתונאים שנערכה בגלובוס עזריאלי, המקרן שבק חיים באמצע הסרט – אותה בעיית סאונד מוכרת שלכאורה תוקנה – ואנשים נשלחו הביתה.
נראה שלמרות הגרסה הרשמית, הבעיה היא בכל זאת לא בעותקים.

מישהו היה בהקרנה אתמול ויכול לדווח?

ל-Eels אהוביי יש שיר חדש מתוך פסקול הסרט "יס מן" עם ג'ים קארי. תשמעו אותו אחרי הקפיצה בנגן השירים של ההרכב של מארק אוורט שהרמתי ממייספייס. זה שיר מס' 2: "Man Up". שאר השירים בנגן הם מאלבומים קודמים של ה-Eels וכולם יפים מאוד מאוד.

continue reading…