מתח שורר בעיירה. הערב תתקיים באולם עזריאלי הקרנת העיתונאים של "ההחלפה", הסרט נטול הקלינט איסטווד של קלינט איסטווד. זו ההקרנה הראשונה באולם מאז שהמייל ששלחתי בשבוע שעבר (ושעשה כותרות אפילו ב"טיים אאוט", להפתעתי) עורר לא מעט עיתונאים לעקוב אחרי מה שקורה שם. מג.ג נמסר שוב ושוב שאכן היו תקלות אבל שמדובר ברצף מצער של צירופי מקרים ושכל תקלה היתה מסיבה שונה ולא קשורה לזו הקודמת. האם הערב תעבור ההקרנה ללא תקלות? אני לא אהיה שם, לכן אשמח לשמוע דיווחים (אפשר בזמן אמת בסמ"ס) ממי שכן.

ממקום מושבי אני יכול לדווח שהבוקר הסרט הוקרן באולם 1: ההקרנה עברה ללא תקלות. העותק בסדר, המקרנה בסדר, הסאונד בסדר (וגם הסרט, עם הופעה מופלאה של אנג'לינה ג'ולי, בסדר. דמיינו את "מיליון דולר בייבי" פוגש את "פשע אמיתי" והתכוננו למטען נפץ רגשי). לכן אם תתרחש תקלה בהקרנה בערב זה אומר אחד משלושה דברים: א. הציוד התקלקל בתשע השעות שבין יציאתי לכניסתכם. ב. הגורם האנושי: המקרין לא יודע את העבודה. ג. לאחד המוזמנים הקבועים בהקרנות האלה יש אנרגיות מחרבות ציוד אלקטרומגנטי.

=========

מתברר שתקלות שגורמות להפסקתן של הקרנות עיתונאים אחרי חצי שעה, קורות גם בהוליווד. ההקרנה של "המקרה המוזר של בנג'מין באטון" של דיוויד פינצ'ר הופסקה לפני כמה ימים אחרי חצי שעה בעקבות תקלה במקרן הדיגיטלי, שאחת מעדשותיו/מעבדיו הפסיקו לעבוד והעבירו למסך תמונה שצבעיה היו לא נכונים. מי ששם לב לזה היה צלם הסרט, שהיה באולם, והתקשר לפינצ'ר שהתקשר ליחצנית וביקש להפסיק את ההקרנה. היחצנית התנצלה, העיתונאים פוזרו והתכנסו שוב שלשום להקרנה חוזרת שבסופה כולם יצאו מעולפים מעונג. כריס טייפלי מנבא לסרט עשר מועמדויות לאוסקר.

הנה אן תומפסון. סשה סטון. וכריס טייפלי.

=========

וכך עברנו בפוסט אחד מאנג'לינה ג'ולי לבראד פיט. פששש… מאז שאורנג' קנו אותי נהייתי כזה זונה של כוכבים.

=========

ואחרי שרוב סרטי דצמבר הוצגו לעיתונאים בהוליווד בשבועות האחרונים, טייפלי מנבא כרגע שחמשת הסרטים המועמדים לאוסקר יהיו "בנג'מין באטון", "פרוסט/ניקסון", "חלון פנורמי", "נער החידות ממומבאי" ו"מילק". עוד לא ראיתי אף אחד מהם. אבל מה שמשמח אותי ברשימה הזאת היא שיש כאן שני סרטים של ג.ג, שניים של קולנוע לב ואחד של וורנר, ואף לא אחד של פורום פילם או של מטלון, מחרימי המבקרים. כך שיש סיכוי לראות את הסרטים האלה מוקדם ולהצטרף לנבואות. אעדכן.

קצת סדר בשמות:
ביולי תהיתי איך יקראו בארץ ל"Revolutionary Road" של סם מנדז, המבוסס על ספר מפורסם למדי שבעברית (ובצרפתית) מוכר כ"חלון פנורמי".
ובספטמבר תהיתי לגבי הקשר בין "Slumdog Millionaire" של דני בויל והספר "Q and A" שתורגם בעברית ל"נער החידות ממובאי".
בשני המקרים החליטו המפיצים בארץ להיצמד לשמות הספרים בעת הפצת הסרטים. אני חושב שזו החלטה מצוינת.

כמה הרהורים בעקבות ביקור ראשון שלי ביס פלאנט חיפה.

– נדמה לי שזה בית הקולנוע הכי טוב בארץ. חד וחלק. לכאורה הוא זהה ליס פלאנט הרמת גני, אבל העובדה שכל אולמותיו מכונסים במתחם אחד ולא מפוצלים לשני שבילים עם כניסה נפרדת זה מול זה, כמו ברמת גן, הופכת אותו למקום מוצלח יותר, כזה שהתחושה החגיגית מתחילה לקראת הסרט לפני הכניסה לאולם.

– למעשה, קשה לי להבין איך האנשים שאחראים על משהו כל כך טוב כמו היס פלאנטים אחראים גם על חברת הפצה כל כך גרועה כמו פורום פילם. אולי זה לא אותם אנשים? איך בחברה אחת (פלאנט) כל המחשבה היא על פינוק, איכות, הרשמה, התייחסות ללקוחות באופן מכובד, ואילו בחברה השנייה הכל הפוך? בוז לאמנות, בוז לתרבות, בוז ללקווחות. איך חברה אחת מתנהלת בקו אחד עם מה שקורה בעולם, והחברה השנייה מפגרת אחרי העולם ב-30 שנה? ואני אומר: אנשי תיאטראות ישראל – העבודה כמפיצים הורסת לכם את הקארמה. סיגרו את "פורום פילם" בה אתם עושים עבודה איומה, וממילא – על פי הדו"חות הכספיים שלכם, המוגשים לבורסה הפולנית (שם מונפקת החברה) – פורום פילם היא גם חברה לא רווחית במיוחד, להבדיל מעסקי בתי הקולנוע ששם אתם שומעים קא-צ'ינג מכיוון הקופה בכל פעם שמישהו מתעטש באולמותיכם. התמקדו בטוב, ניטשו את הרע.

– הצקה א': למה בהקרנות לסרטי ילדים מוקרנות פרסומות המיועדות למבוגרים? אני לא רוצה להסביר לבת ה-4 מה זה מלאך המוות כי היא רואה אותו מופיע בפרסומת תמוהה ליוגורט. אני לא רוצה, שכשהיא באה לסרט מדובב לעברית, שתחשף לפרסומות באנגלית ותרגיש שאולי היא נקלעה לסרט הלא נכון. אני לא מעוניין שבת ה-4 תצפה בתשדיר שירות (מוצלח מסוגו, אמנם) הקורא לקהל להתנדב למען קשישים, ושמציג את מצוקתם של הקשישים. אלה לא נושאי שיחה שאני רוצה לפתח רגע לפני שמתחיל סרט. ובכלל, אחרי שאני כבר ארבע שנים מנסה לשמר את מוחה מהיחשפות לפרסומות, עצוב לי שהיא נחשפת לכל כך הרבה מהם דווקא בקולנוע. זה, אני מבין, מאבק אבוד. הפרסומות כבשו את הקולנוע. קא-צ'ינג. אבל, אנא: מיינו את הפרסומות לפי הקהל שמגיע לסרט.

– הצקה ב': בעידן בו איכות ההקרנה רק מנסה להשתפר, ולהתחרות האיכויות הביתיות, קצת מצחיק שהדבר הראשון שהצופה רואה כשהוא נכנס לאולם הקולנוע זו סדרת פרסומות המוקרנות ממקרן וידיאו ביתי מצ'וקמק המציג תמונה קטנה, מגורענת ועכורה עם סאונד טרנזיסטורי. כל המתחם הזה משדר רצון לעורר עונג, ריגוש, הנאה, כולו עובד על מקסימום חושים – גודל, סאונד, צלילות – אבל רגע לפני שהסרט המתחיל הדבר הראשון שאתם שמים מולנו זה את הדבר הכי איום שיש. בום, בבת אחת כל החשק מתאדה.

– מאוחר מדי, אבל היה נכון לנקד את הכרזות העברית ל"בולט". במשך כמה דקות ליד הפוסטר של "בולט" ביס פלאנט ומשפחה אחרי משפחה חולפת לידו וכולם – מבוגרים וילדים – קוראים לסרט "Bullet” במקום "Bolt”. אותי שיבושי שמות מצמררים. אני יודע שלמפיצים זה לא מזיז.

לפני זמן מה נתקלתי בתומר ליכטש שהזכיר לי שלפני שנה, בכנס בלוגרים ששנינו השתתפנו באחד הפאנלים שלו, אמרתי שאני מצפה (מקווה?) שבתוך שנה מישהו יקנה את "סינמסקופ" ויהפוך אותו לעסק כלכלי. שכחתי שאמרתי את התחזית הזאת בקול רם ובפומבי, אבל מרגע שהשקתי את "סינמסקופ" בינואר 2006 היה לי ברור שהמטרה היא למצוא דרך להפוך את הבלוג לעסק כלכלי, להפוך בעצמי למיני-מו"ל. בחודש הקרוב, רגע לפני יום ההולדת השלישי של הבלוג יש סיכוי שהחזון הזה יתחיל את צעדי ההתגשמות הראשונים שלו.

הנה ההודעה לעיתונות מטעם אורנג' שהתפרסמה הבוקר.

מה זה בעצם אומר? שארבעה בלוגים התכנסו יחד תחת כנפיו הרחבות של גדי שמשון ויחד נספק את תכנינו לאורנג', במסגרת אתר חדש בשם אורנג'-טיים שהם עומדים להשיק. אני בכל פעם מתוודע לעוד קצת ממה שהולך להיות באורנג'-טיים ודי נדהם ממה שקורה שם. כשהציעו לי להיות חלק מזה לא היה לי ספק שאני רוצה. האמת שהייתי בשוק שהם רוצים בלוגרים אמיתיים תחת חסותם, ובכל פעם שהמו"מ מולם התעכב הייתי בטוח שהנה הם התעשתו והחליטו להשיק בלוגים של מייקל לואיס ועדי הימלבלוי. אבל לא. הם הלכו על ולווט (דבורית שרגל), בועז כהן, עידו קינן ואני. וממש לא אכפת להם שאני לקוח של פלאפון. אבל, האמת, יש לי תחושה שהמיזם הזה של אורנג' בכלל יכיל לא מעט הפתעות מכל מיני סוגים. אני ממש מקווה לא להתאכזב.

ומה זה באמת אומר? תכל'ס, כלום. הכל כרגיל. בעוד שבוע-שבועיים-שלושה-ארבעה, כשהאתר של אורנג' יושק, תתעוררו בוקר אחד ותגלו שהעיצוב של "סינמסקופ" השתנה קצת. הרקע הירקרק, שבימים הראשונים להשקת הבלוג קוראים רבים ניסו להניא אותי ממנו כי הוא נראה "חולה", יעלם. כל השאר ישאר בדיוק אותו דבר. בין פוסט אחד לשלושה (או חמישה) ביום. כל מה שקשור בקולנוע. וגם דברים שלא קשורים בקולנוע. כל מה שמתקיים כבר כמעט שלוש שנים, ימשיך. בהבדל אחד: זה כבר לא יהיה הובי. עכשיו זו כבר עבודה. זו תהיה הפעם הראשונה שאקבל שכר כדי לכתוב את הבלוג. עד כה הבלוג היה נגזרת לעבודותיי בעיתונות ומבחינה כלכלית הפרסום של גוגל בראש העמוד הצליח, באדיבותכם, לממן את עלויות האיחסון ב"סוויטהום". כך שלפחות לא הפסדתי כסף על הבלוג, ואת זמני עליו תרמתי בשמחה ומתוך אמונה ושליחות. אמונה בזה שאת זה אני אעשה כנראה כבר תמיד, בחינם או בכסף.

אז מה זה באמת באמת אומר? המממ… נדמה לי שזה אומר שמיולי 2009 הקרוב אני אהיה נותן החסות של פסטיבל ירושלים.

התוכנית שלי היא שהמעבר הזה הוא phase I בתוכנית התרחבות גדולה עד יותר, שאני מקווה שהשלב השני שלה יגיע תוך לא יותר משנה. כרגע אני ממשיך להיות בלוגר קולנוע, אבל עם ספונסר בלעדי ותאגידי. אבל החלום להפוך את הבלוג לאתר קולנוע מקיף, גדול, מוביל, מרכזי בו אני אחד מצוות גדול של כותבים על קולנוע, לא נגוז. אפילו להפך. הוא רלוונטי מאי פעם. אני מאמין שיש לזה סיכוי לקרות. נראה.

אורנג' מבטיחה לנבחרת הבלוגרים עצמאות מערכתית מלאה. אחרת לא הייתי מתקרב לזה. והאמת, אני חייב להודות, שאני די משקשק. למרות שאני שנים שכיר של תאגידים (רשת שוקן, מעריב, ידיעות אחרונות ובשנה האחרונה גם הוט) ואני חושב שאני מצליח להישאר עצמאי במחשבתי גם בחסותם, הם עדיין תאגידי תוכן. איך ייראו חיי כעת בתאגיד טלקום? אני מבטיח לעדכן אתכם בזמן אמת. ובעצם, זה מה שאני מקווה: שאתם תמשיכו להיות שם.

=====

זה האתר של קומונת הבלוגרים החדשה "פ"צ בלוגים" (גדי שמשון המציא את השם, אז זה בטח קשור לספורט). זה רק אתר שירכז חדשות ובשורות ומיני פכים של אחורי הקלעים. אנחנו מתכננים בעוד שלוש שנים לקנות את "ידיעות אחרונות". אז זהירות. וזה הדיווח של ולווט על ההודעה לעיתונות (היא מרכזת את כל הדיווחים באתרים האחרים). לא יעזור, ולווט היא בכירת הבלוגרים מבינינו. כולנו בצילה. וממילא אף עיתונאי בארץ לא מציח להפנים שרוה זה ב-ו' אחת.

1. גם "העין", שיצא בסוף השבוע, וגם "עיר רפאים", שייצא בקרוב (שניהם בע'), צריכים להתמודד עם העובדה שמאז "החוש השישי" אי אפשר להגיד "אני רואה אנשים מתים" או אפילו "אני רואה רוחות רפאים" בלי שזה ייראה כמו ציטוט מתוך סרט אחר. ב"העין", כשג'סיקה אלבה מנסה להגיד לאסלנדרו ניבולה, שהיא רואה רוחות רפאים, היא מספיקה להגיד "אני…" והוא משלים אותה ואומר "מה, רואה אנשים מתים?" במעין נחירת בוז שמשמעה היא "את רואה יותר מדי סרטים". ב"עיר רפאים" הפוסטר הוא שמתייחס לציטוט ההוא ומביא פראפראזה עליו. בשני הסרטים הדימוי המרכזי הוא של הגיבור/ה צועד/ת ומתנגש/ת ברוח רפאים שחולפת דרכו (או דרכה). בשניהם יש סצינות זהות: תאונת דרכים, המנוח ההמום עדיין לא מבין שהוא כבר רוח רפאים עד שהוא רואה את עצמו מוטל על המדרכה והעוברים והשבים מנסים להחיותו.
לדיוויד קפ, הבמאי/תסריטאי של "עיר רפאים", יש ממילא תיק פתוח עם "החוש השישי" של מ. נייט שמאלאן: ב-1999 הוא הוציא את סרטו השני כבמאי, "Stir of Echoes" בתזמון האומלל ביותר: חודש אחרי ש"החוש השישי" כבר היה בבתי הקולנוע. לשני הסרטים היה – בקווי מתאר כלליים – רעיון עלילתי דומה (מישהו שרואה רוחות רפאים). סרטו של קפ, נטול הטוויסט, לא עמד טוב בהשוואה ביניהם ונדרס על ידי ההצלחה של שמאלאן. כשב"עיר רפאים" מופיעה דמות של רופא הודי, אני לא יכול שלא לחשוב שמא הסרט הזה כולו הוא סוג של ניסיון של קפ להגיב, בבגרות מאוחרת, על מה שמ. נייט שמאלאן עשה לו. שמאלאן הרי גילם דמות של רופא בסרט ההוא. ואולי הכל צירופי מקרים בלבד.

2. דיוויד קפ (ולא קופ או קואפ) הוא אחד התסריטאים האסים והמקצועניים ביותר בהוליווד. הוא ידע לעשות את העבודה בצורה היעילה ביותר. לכן במאים ואולפנים רצים אליו ככשיש להם פרויקטים שעולים הרבה כסף וצריכים מישהו שיעשה את העבודה היטב, יפנה מקום לאקשן הבלוקבסטרי ולא יתקשקש להם מדי עם אגו, או מסרים או סאבטקסט. אני חושב שהוא אלוף מסוגו, אבל חובבי סרטי הז'אנר מחזיקים עליו בטן מלאה. לדעתי לא בצדק. הישירות שלו – והאופן שהוא מחביא את התחכום שלו היטב – עבדו לדעתי מצוין ב"פארק היורה" (הראשון), "ספיידרמן" (הראשון) ו"משימה בלתי אפשרית" (הראשון). הוא חתך את הבולשיט בפרויקטים שתסריטאים אחרים התקשקשו עליהם שנים. ואז בסרטי ההמשך כבר עברו הלאה, לתסריטאים שניואנסים חשובים להם יותר.
אבל בין לבין, קפ מנסה את כוחו גם בבימוי, וכאן ההצלחה הפנומנלית שלו כתסריטאי לא עובדת. "עיר רפאים" הוא סרט הקולנוע הרביעי שלו, והראשון שלו שהוא גם די חינני. על פניו, קפ ממשיך להתעסק כאן בנושאים שמעסיקים אותו כבמאי: רוחות רפאים וחומרים מהם עשויים סרטי אימה. אבל אחרי שלושה סרטי אימה/דרמה פסיכולוגית אמיתיים, הפעם הוא הולך על קומדיה. זו די הפתעה, כי קפ כמעט לא מתעסק בקומדיה. זו למעשה הקומדיה הרשמית השנייה שלו אחרי התסריט שלו ל"המוות נאה לה" (סרט שאני נורא אוהב), ויש קרבה בסוג ההומור המקברי שהוא חושף כאן ושם. רק מה: שם רוברט זמקיס הביא את ברוס וויליס, מריל סטריפ וגולדי הון. וכאן קפ גייס את ריקי ג'רווייס, גרג קיניר וטיאה ליאוני. ליגה ב'. ועדיין: למרות שהוא במאי בעל אוצר מילים קולנועי דל, ולמרות שהצילום דהוי, ולמרות שהליהוק הוא לא הדבר הכי חינני שאפשר לקוות לו בקולנוע, עדיין הסרט הזה הפתיע אותי: הוא משעשע נורא ודי מקסים. זה לא נראה ככה מיד: הסרט מתחיל בסצינת מוות אלים שמתחברת ישר ל"I'm Looking Through You" של הביטלס. הרגליים עדיין לא יציבות: האם אנחנו צוחקים או נלחצים בסרט הזה? ובהמשך כשמתברר שאנחנו אמורים לעקוב אחרי עלילה רומנטית שבמרכזה עומד ג'רווייס עם ניבי הענק שלו עדיין התהייה בתוקף: זה מצחיק או מלחיץ? אבל לבסוף הוא מצליח לכבוש.
ג'רווייס מגלם רופא שיניים מיזנתרופ ששונא חברת אדם, שמתחיל לראות רוחות רפאים (לא משנה איך, למרות שזו אחת הסצינות הכי מצחיקות בסרט). להפתעתו מנהטן עמוסה רוחות רפאים והם מוקסמים מהעובדה שסוף סוף יש מישהו שיכול לראות אותם. אחד מהם (קיניר) משכנע אותו לעשות לו טובה הקשורה באלמנתו (ליאוני), ועד מהרה ג'רווייס השמנמן הנמוך מתאהב בליאוני הדקה והגבוהה. בסופו של תהליך, המיזנתרופ הנורא יגלה שעליו לגלות חמלה, אכפתיות ורגש כדי לצאת מהלופ ההרסני שבו הוא כלוא. התהליך צפוי, אבל עשוי בחן רב.

3. אני חייב להגיד שאני מופתע לטובה מכך שהשם בעברית נשאר כמו המקור, "עיר רפאים", כי סרט כזה – רומנטי, מצחיק, חמוד, סיטקומי – היה אמור לחטוף ממפיציו שם עברי עסיסי. "אני, היא ובעלה המנוח"? "רוחות רומנטיות במנהטן"? "הרומן שלי עם אלמנתו"? או מה שהם לא עושים שם במעבדות הפלא של השמות בעברית. "עיר רפאים": פשוט, אלגנטי, בוגר. סחתיין.

4. עוד נקודה שבלטה לי לעין בעת הצפייה בסרט: באמצע המערכה השלישית הולך הגיבור שלנו לסדר כמה עניינים, כחלק מתהליך הגדילה שלו כבן אדם. ברצף של כמה סצינות הוא פוגש כמה דמויות שלא ראינו קודם ולא נראה שוב, כל דמות מקבלת כ-30 שניות מסך ואין לה אפילו שורת דיאלוג אחת. בישראל שחקנים המגלמים דמויות כאלה – 30 שניות מסך, ללא דיאלוג – נקראים "ביטים" (מהמילה bit לא beat), שזו מילה אחרת לסטטיסטים. אלה הדמויות שיגלמו הגריפים ועוזרי ההפקה או חברים של הבמאי או אנשים מסוכנות הניצבים, שהם אנשים שמשתוקקים להופיע בטלוויזיה אבל אין להם עניין ללמוד משחק בשביל זה. אבל מה שמדהים הוא שכל אחד מהשחקנים האלה ב"עיר רפאים" הוא לא סטטיסט אלא שחקן אמיתי שמחזיק על עצמו קלוז-אפ תובעני של הבעת רגשות, וכל אחד מהם מצליח באמת להביע רגש ואף לרגש. אלה הסצינות שאמורות לגרום לנו להגיר דמעות. אז כן, בניו יורק יש כל כך הרבה שחקנים שאפשר לאכלס גם את התפקידים הזוטרים ביותר בשחקנים מעולים שהיו ויישארו אלמוניים כנראה. אבל האפקט שלהם על הסרט עצום. אני שולח כל במאי/ת וכל מלהק/ת לסרט הזה, לראות את הדמויות בסוף שנמצאות שם לסצינה אחת בלבד, ואולי בעקבות זה סוף סוף יפסיקו ללהק סטטיסטים לתפקידים של שחקנים, רק בגלל שיש להם זמן מסך מועט ומעט מאוד שורות דיאלוג, אם בכלל.

5. קירסטן וויג מ"סאטרדיי נייט לייב" גונבת את ההצגה עם אובר-אקטינג משעשע מאוד בתור מנתחת גסטרו עם חיבה לשיזופים מלאכותיים. ואיזה כיף לפגוש את בילי קמבל ("רוקטיר") בתפקיד קטן בו הוא נראה דווקא כמו ברוס קמבל.

6. רוג'ר בירנבאום, שהחברה שלו, "ספייגלאס", הפיקה את הסרט הזה, יתארח מחר (שני) בסינמטק תל אביב כחלק מפאנל של מפיקים ויוצרים שמבקרים מלוס אנג'לס. משתתפים נוספים: דארן סטאר (יוצר "סקס והעיר הגדולה" ו"מלרוז פלייס"), פיטר סולט (הבמאי של "ויקטור וארגאס" ו"הלילה של ניק ונורה") וסוזן ארנולד (המפיקה של "אמריקה מאוהבת" ו"גרוס פוינט בלנק"). המפגש יתקיים מחר בסינמטק 2 ב-17:30. אם אתם שם, תשאלו את ארנולד איך היא מסתדרת עם זה שג.ג גנזו את "דרילביט טיילור", הסרט עם אוון ווילסון שהיא הפיקה עם ג'אד אפאטו. ואת בירנבאום תשאלו איך הוא מסתדר עם זה שפורום פילם, החברה שמפיצה את סרטיו בארץ, אוסרת על מבקרים לכתוב ביקורות בשבוע היציאה.

continue reading…

"מארי ומקס", סרט אנימציה בפלסטלינה שביים אדם אליוט האוסטרלי, יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל סאנדאנס ב-15 בינואר. הסרט, בכיבוכם של פיליפ סימור הופמן וטוני קולט, ועם הקריינות של בארי המפריז (דיים עדנה) מספר על ילדה בת שמונה וגבר שמן בן 40 המתכתבים זה עם זו. זה סרטו הארוך הראשון של אליוט, והוא עובד עליו כבר חמש שנים. לפני ארבע שנים הוא זכה באוסקר על סרט האנימציה הקצר, "הארווי קראמפט". הנה הוא:

continue reading…

מחלקת השמת העובדים בהוליווד עובדת באופן משונה. צמד במאי אימה צרפתיים נשכרו לביים עיבוד לסרט אימה של צמד במאי אימה הונג קונגיים? דני ואוקסיד פאנג יצרו את סדרת סרטי האימה הסינים "העין", ואז עברו להוליווד וביימו רימייק לסרט של עצמם ("בנגקוק מסוכנת") אבל לא של הלהיט הכי גדול שלהם. לא מבין למה, אבל ניחא. "העין" בגרסה האמריקאי הוא סרט אימה דל, אבל כדרמת מתח אפלולית ומסוגננת הוא דווקא לא רע. דמיינו את "החוש השישי" פוגש את "יעד סופי". ג'סיקה אלבה היא כנרת עיוורת שבעיניה מושתלות קרניות המשיבות את ראייתה, ומאותו רגע היא מחילה לראות חזיונות ורוחות רפאים. אנו, הצופים, שכבר ראינו סרט אימה אחד או שניים בימינו, מיד מבינים שיש כאן סיפור עם הבחורה שבמותה הורישה לכנרת את עיניה, אבל לגיבורי הסרט לוקח יותר זמן להבין את זה. התוצאה היא סרט שכמותו כבר ראינו (בלי קשר לעובדה שזה רימייק), ועשוי באופן סביר ומסוגנן – אם כי מעט פלגמטי – לסוגו. יותר מכל הוא הזכיר לי את "Blink", דרמת מתח מוצלחת של מייקל אפטד מ-1994, עם רעיון דומה מאוד (שם מדלן סטואו גילמה צ'לנית, לא כנרת). אבל גם שם וגם כאן, כשהגיבורה מתלבטת האם עדיף היה לה להישאר בחושך, בעיוורונה, כדי לא להתמודד עם מה שרואות עיניה, לא יכולתי שלא לתהות האם דויד מורו וקסבייה פאלו, הבמאים של "העין", היו יכולים להיות בחירה מוצלחת יותר לבימוי "על העיוורון".

"העין": כרטיסים ומועדי הקרנה

פשששש….

אאאארררררגגגגג!

חרררררררר….

הממממ…