continue reading…

The Job

הפסטיבל לסרטים קצרים מאוד, אירוע צרפתי שנודד ברחבי העולם, יתקיים באפריל בפעם ה-11 ובפעם השנייה גם ישראל תשתתף. זה יקרה בסוף השבוע של ה-23-25 באפריל 2009 ומפיקי הפסטיבל קוראים לכם לצאת עכשיו ולצלם סרטים באורך של עד 3 דקות בלבד ולשלוח אותם לפסטיבל. הדד-ליין להרשמה הוא 10 בפברואר 2009. בישראל יוכלו הסרטים להתמודד על הפרסים הרגילים בתחרות – הסרט הטוב ביותר, סרט האנימציה הטוב ביותר ופרס הקהל – וגם לפרסים יחודיים לישראל: תחרות הסרט הישראלי ותחרות סרטי הנשים. את סרטי הפסטיבלים מהשנים הקודמות תוכלו לראות כאן. הסרט בראש הדף הוא "הג'וב", מארצות הברית, שזכה בפרס הגדול בפסטיבל של השנה שעברה.

הנה טופס ההרשמה. הורידו, הדפיסו, מלאו, שילחו, השתתפו וזכו. ההרשמה חינם.

"אננס אקספרס"

על "זאק ומירי עושים פורנו" כתבתי כאן לפני עשרה ימים. אבל בגיליון "פנאי פלוס" האחרון זעפתי למה "זאק ומירי" הסימפטי הופץ בשעה ש"אננס אקספרס" המופתי, עם תסריט ובימוי עשירים בטונות של הברקות (ועם אותם שחקנים!), נגנז. עיניים להם ולא יראו, אה?
continue reading…

סוף שבוע מסובך מאוד.

בשנה האחרונה גיליתי את עולמם של שלוחי חב"ד במזרח. הכרתי לא מעט מהם, והתיידדתי עם כמה. התאהבתי בהם ובעולמם קשות. לכן, למרות של הכרתי את גבי ורבקה הולצברג, ולמרות שמעולם לא הייתי בהודו, אני מרגיש שאני כן מכיר אותם. ומכיר היטב את הבית שהם הקימו וניהלו. לכן אני בסוג של הלם. שוק. אבל.

ויש גם את גדעון גכטמן, שנפטר ביום חמישי. הבן שלו היה חבר טוב שלי בימי הלימודים בחוג לקולנוע. שנינו מראשון ונסענו הביתה יחד לא פעם. הוא היה אחד משני הנוסעים הקבועים במכונית המוות השחורה שלי. והוא נפטר לפני כעשור. ועכשיו מת גם אביו, שהיה אמן שאת עבודותיו מהשנים האחרונות אהבתי מאוד.

אז אני מנסה להתאפס ולהמשיך תכף להעלות פוסטים כרגיל.

עכשיו סיימתי את דברי ההקדמה להקרנת "A.I, אינטליגנציה מלאכותית" בסינמטק הרצליה. מי שלא הגיע, הנה הדיון שלי בסרט. ומי שהיה, זה המקום להצטרף לשיחה, אחרי סוף ההקרנה. שריינו כבר את החודש הבא – 26.12, ב-14:00 – אז אקרין את "קונטקט" של רוברט זמקיס. אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, וסרט בעל נקודות השקה מסוימות ל"A.I", ובכלל לקולנוע של ספילברג.

= מכאן ספוילרים בשפע ל"אינטליגנציה מלאכותית" =

סטנלי קובריק התחיל לעבוד על עיבוד לסיפור של בריאן אולדיס "צעצועי-על מחזיקים מעמד עד סוף הקיץ" די בסמוך לפרסום הסיפור בסוף שנות הששים. אבל היתה לו מחשבה: continue reading…

זוכרים? מחר ב-14:00 נפגשים בסינמטק הרצליה להקרנת "AI" בעותק 35 מ"מ. אני נושא מילות פתיחה. ואז הסרט. כל הפרטים, מחירים, מי ומה, וגם התחלה של דיון עסיסי על הסרט: כאן.

באים?

ראשי לא בקולנוע הבוקר אלא כאן, שם אני מרפרש כל דקה לשמוע דיווחים ובטני מתהפכת. אני לא מכיר את גבי ורבקה אבל מכיר ואוהב שני חברים טובים וקרובים שלהם, שהתארחתי אצלם והתארחו אצלי. אני מודאג נורא. אנסה להתמקד במחשבות טובות.

את "חומר למחשבה", שיוצא היום בבתי הקולנוע, ראיתי לפני 15 חודשים בפסטיבל ירושלים. הסרט, מאז, די התאדה ממוחי. אני זוכר אותו כברדק אטומי, אבל עם כמה רגעים מוצלחים של הומור וכאוס. האווירה הספונטנית של ההפקה והצילומים מצאו חן בעיניי, אבל היה בסרט גם משהו מאוד מאוד מיושן בהומור שלו. אני זוכר גם שראיתי באותו פסטיבל את לירון לבו בשני סרטים בעלי סגנון מאולתר דומה: "חומר למחשבה" ו"זרים". חיבבתי אותו הרבה יותר ב"זרים". ב"חומר למחשבה" לא הבנתי את הדמות שלו. ובכלל, השילוב בין רגעים של מצוקה שאמורה לייצר רגש אמיתי מול רגעי הפארסה שאמורים להיות קומיים – והסרט הרי מנסה להיות סרט מסע סטלני (ה"אננס אקספרס" הישראלי?) – עובד לא טוב. את "זרים", שראיתי באותו שבוע, אני זוכר הרבה יותר טוב, וזה סרט שאני מעריך. "חומר למחשבה" תויג אצלי בראש כגחמה – ועוד אחת לא באמת מעיזה להעז וללכת עד הסוף – ודי התאדה.
איתן, שראה אותו לפני חצי שנה, התעמק בסרט הזה הרבה יותר ממני.

הו, זה חביב מאוד מאוד. זה לא טריילר, זה לא פוסטר. זה… טוסטר? (באולפני סוני, שהכינו את זה קוראים לזה "מושן פוסטר". מוסטר בקיצור?) מעניין איך יתלו את זה ליד הקופות. קיפצו פנימה להבין על מה אני מדבר (ותודה לאריק ליטוין על הלינק במייל):

continue reading…

כמעט 20,000 צופים ראו בסוף השבוע האחרון את "גוף של שקרים" בארץ.

===========

ג'ון מייקל הייז, התסריטאי שכתב להיצ'קוק את "חלון אחורי", "לתפוס גנב", "הבעיה עם הארי" ו"האיש שידע יותר מדי", מת לפני שבוע בגיל 89. ה"טיימס" הלונדוני מספיד.

==========

"ראינו את עתיד הקולנוע וקוראים לו (בערך) 'בולט'" – כך, בפראפרזה על המשפט שכתב ג'ון לנדאו על ברוס ספרינגסטין לפני 30 ומשהו שנים, נפתחת כתבה ב"ניו יורק טיימס" המנסה לנבא את עתיד הקולנוע התלת מימדי על סמך סיקור העבר. ה"טיימס" חוזר לארכיוני העיתונים ודולה משם איך סיקרו בתחילת שנות ה-50 את מהפכת הקולנוע התלת מימדי (או הקולנוע הסטריאוסקופי, בשמו האחר). ההתלהבות בתחילה, הגסיסה בהמשך. המעבר מהאקסטזה הראשונה לאכזבה: שנה אחת.

המממ… האם זה מה שיעלה בגורלו של חזון התלת מימד שג'פרי קצנברג מקדם בכזה להט? האם עד ש"טינטין" של ספילברג וג'קסון יהיה מוכן הם כבר יעדיפו להפיץ אותו בפורמט "שטוח" ולא תלת מימדי, כמו שעשה היצ'קוק עם "אליבי" (שצולם במקור כסרט תלת מימד)? או שאולי לא כל מה שהיה הוא שיהיה? אני מסופק, אגב. מה שהיה הוא תמיד מה שיהיה, אבל אולי יהיה לפורמט הזה עדנה קצת יותר מרווחת. לא שנה בלבד. אולי חצי עשור.

והנה, "בולט", בסוף השבוע הראשון שלו באמריקה, כבר מאכזב: 26 מיליון דולר, מקום שלישי בקופות בסוף השבוע הראשון, הפסד צורב מול סרט הערפדים "דמדומים" שהגיע מטעם אולפן קטן וחלש בהרבה מדיסני. או שהסרט לא מספיק טוב, או שאטרקציית התלת מימד עדיין לא מספיקה כדי לדרבן צופים לאולמות.

===========

אח, איזה כיף. שבע שנים אחרי ו"AI" עדיין מפלג את הצופים לשונאים ואוהבים. יומיים לפני שאקרין את הסרט הזה, שאני נורא נורא אוהב, ב"מועדון סינמסקופ" בסינמטק הרצליה והתקבצו כבר כמה וכמה תגובות שונאות ואוהדות בפוסט מאתמול. לשאלה שלי "מה קורה בסוף" אני שמח לראות שמתגובה 21 היו קוראים שהבינו בדיוק מה קורה שם (תקראו רק אם ראיתם את הסרט ואתם מחפשים הסברים). כך שאני לא היחיד שקלטתי את זה. זה הסוף. האם זה האפי-אנד או סוף-עצוב, זה כבר עניין פילוסופי ותלוי נקודת השקפה, והבה נדון גם בזה.
מחרתיים (שישי), 14:00, סינמטק הרצליה. כל הפרטים איך נכנסים במחיר מוזל ואיך משיגים הזמנה חינם בפוסט מאתמול.