ראשי לא בקולנוע הבוקר אלא כאן, שם אני מרפרש כל דקה לשמוע דיווחים ובטני מתהפכת. אני לא מכיר את גבי ורבקה אבל מכיר ואוהב שני חברים טובים וקרובים שלהם, שהתארחתי אצלם והתארחו אצלי. אני מודאג נורא. אנסה להתמקד במחשבות טובות.

את "חומר למחשבה", שיוצא היום בבתי הקולנוע, ראיתי לפני 15 חודשים בפסטיבל ירושלים. הסרט, מאז, די התאדה ממוחי. אני זוכר אותו כברדק אטומי, אבל עם כמה רגעים מוצלחים של הומור וכאוס. האווירה הספונטנית של ההפקה והצילומים מצאו חן בעיניי, אבל היה בסרט גם משהו מאוד מאוד מיושן בהומור שלו. אני זוכר גם שראיתי באותו פסטיבל את לירון לבו בשני סרטים בעלי סגנון מאולתר דומה: "חומר למחשבה" ו"זרים". חיבבתי אותו הרבה יותר ב"זרים". ב"חומר למחשבה" לא הבנתי את הדמות שלו. ובכלל, השילוב בין רגעים של מצוקה שאמורה לייצר רגש אמיתי מול רגעי הפארסה שאמורים להיות קומיים – והסרט הרי מנסה להיות סרט מסע סטלני (ה"אננס אקספרס" הישראלי?) – עובד לא טוב. את "זרים", שראיתי באותו שבוע, אני זוכר הרבה יותר טוב, וזה סרט שאני מעריך. "חומר למחשבה" תויג אצלי בראש כגחמה – ועוד אחת לא באמת מעיזה להעז וללכת עד הסוף – ודי התאדה.
איתן, שראה אותו לפני חצי שנה, התעמק בסרט הזה הרבה יותר ממני.

הו, זה חביב מאוד מאוד. זה לא טריילר, זה לא פוסטר. זה… טוסטר? (באולפני סוני, שהכינו את זה קוראים לזה "מושן פוסטר". מוסטר בקיצור?) מעניין איך יתלו את זה ליד הקופות. קיפצו פנימה להבין על מה אני מדבר (ותודה לאריק ליטוין על הלינק במייל):

continue reading…

כמעט 20,000 צופים ראו בסוף השבוע האחרון את "גוף של שקרים" בארץ.

===========

ג'ון מייקל הייז, התסריטאי שכתב להיצ'קוק את "חלון אחורי", "לתפוס גנב", "הבעיה עם הארי" ו"האיש שידע יותר מדי", מת לפני שבוע בגיל 89. ה"טיימס" הלונדוני מספיד.

==========

"ראינו את עתיד הקולנוע וקוראים לו (בערך) 'בולט'" – כך, בפראפרזה על המשפט שכתב ג'ון לנדאו על ברוס ספרינגסטין לפני 30 ומשהו שנים, נפתחת כתבה ב"ניו יורק טיימס" המנסה לנבא את עתיד הקולנוע התלת מימדי על סמך סיקור העבר. ה"טיימס" חוזר לארכיוני העיתונים ודולה משם איך סיקרו בתחילת שנות ה-50 את מהפכת הקולנוע התלת מימדי (או הקולנוע הסטריאוסקופי, בשמו האחר). ההתלהבות בתחילה, הגסיסה בהמשך. המעבר מהאקסטזה הראשונה לאכזבה: שנה אחת.

המממ… האם זה מה שיעלה בגורלו של חזון התלת מימד שג'פרי קצנברג מקדם בכזה להט? האם עד ש"טינטין" של ספילברג וג'קסון יהיה מוכן הם כבר יעדיפו להפיץ אותו בפורמט "שטוח" ולא תלת מימדי, כמו שעשה היצ'קוק עם "אליבי" (שצולם במקור כסרט תלת מימד)? או שאולי לא כל מה שהיה הוא שיהיה? אני מסופק, אגב. מה שהיה הוא תמיד מה שיהיה, אבל אולי יהיה לפורמט הזה עדנה קצת יותר מרווחת. לא שנה בלבד. אולי חצי עשור.

והנה, "בולט", בסוף השבוע הראשון שלו באמריקה, כבר מאכזב: 26 מיליון דולר, מקום שלישי בקופות בסוף השבוע הראשון, הפסד צורב מול סרט הערפדים "דמדומים" שהגיע מטעם אולפן קטן וחלש בהרבה מדיסני. או שהסרט לא מספיק טוב, או שאטרקציית התלת מימד עדיין לא מספיקה כדי לדרבן צופים לאולמות.

===========

אח, איזה כיף. שבע שנים אחרי ו"AI" עדיין מפלג את הצופים לשונאים ואוהבים. יומיים לפני שאקרין את הסרט הזה, שאני נורא נורא אוהב, ב"מועדון סינמסקופ" בסינמטק הרצליה והתקבצו כבר כמה וכמה תגובות שונאות ואוהדות בפוסט מאתמול. לשאלה שלי "מה קורה בסוף" אני שמח לראות שמתגובה 21 היו קוראים שהבינו בדיוק מה קורה שם (תקראו רק אם ראיתם את הסרט ואתם מחפשים הסברים). כך שאני לא היחיד שקלטתי את זה. זה הסוף. האם זה האפי-אנד או סוף-עצוב, זה כבר עניין פילוסופי ותלוי נקודת השקפה, והבה נדון גם בזה.
מחרתיים (שישי), 14:00, סינמטק הרצליה. כל הפרטים איך נכנסים במחיר מוזל ואיך משיגים הזמנה חינם בפוסט מאתמול.

שלושה אנשים שונים שלחו לי את הלינק הזה אתמול אחרי הצהריים אבל אני הייתי עייף ועסוק ואידיוט מדי כדי להעלות אותו, למרות שמדובר בסיפור מדהים. הידד לרני גרף שהקדים אותי ופרסם את זה בתגובות אמש. הנה, באיחור אידיוטי, ההבלטה שלי.

גילי בר-הלל, המתרגמת של ספרי "הארי פוטר", ומי שתרגמה כעת את הספר החדש של ג'יי.קיי רולינג, "עלילות בידל הפייטן" (סוג של ספין-אוף הארי פוטרי, אם הבנתי נכון, למרות שלא התעמקתי) שוברת את הכלים (שבוע לפני צאת הספר לאור בעולם ובישראל באותו) יום וכותבת בכעס גדול בבלוגה על עושק זכויותיה כמתרגמת. האשמים העיקריים: אולפני וורנר, שמנהלים מסע הפחדה באמצעות סוכניה של רולינג שמפעילים לחץ על המו"לים המקומיים, להעביר את כל הזכויות וכל התמלוגים אליהם. וזה כולל זכויות אינטלקטואליות. אני לא ממש בקיא בחוקי זכויות היוצרים אבל אין ספק שלמתרגמים יש חלק מסוים – גם אם מזערי – בהצלחה של הספר במדינות שאינן דוברות אנגלית. הם לא ממציאים את הסיפור הם רק מתווכים אותו הלאה, אבל יכולתם לתווך אותו היטב עוזרת לספר להצליח, ואם הספר מצליח גם הסרט מצליח. יותר מזה, וזה כנראה מכעיס בריבוע, לא מעט מההמצאות הלשוניות שהומצאו בתרגום לספר נשמרו אחר כך בתרגום ובדיבוב הסרט. ואם אני מבין נכון את בר-הלל, מילא לא לקבל על זה שיפוי כספי, אפילו סמלי, אבל אולפני וורנר, ונציגיהם בארץ (ג.ג) אפילו לא מתנהגים בכבוד בסיסי, או בנימוס. למשל קרדיט. או אפילו הזמנה לסרט.
בר-הלל עושה מעשה אמיץ מאוד ומפרסמת באתרה את נוסח כתב ויתור הזכויות שהיא נדרשה לחתום עליו באחרונה, תחת לחץ ולא אפשרות להביא את הנוסח לייעוץ משפטי. מכיוון שההחתמה על הופס נעשתה אחרי שמלאכת התרגום הסתיימה היא ידעה שסירובה יביא לכך שהמו"ל של רולינג לא יאפשר את הוצאת הספר בעברית במועדו, ואז המו"ל היה צריך למצוא מתרגם אחר, שכן היה מוכן לחתום על כתב הוויתור, שיתחיל את עבודת התרגום מהתחלה. אז היא חתמה. למען המו"ל, למען מעריצי הארי פוטר. גם העובדה שהיתה מתרגמת ספרדיה שסירבה חתום והועפה מתרגום ספרי רולינג הדהדה בראשה.

כך נראה כתב ויתור הזכויות החדש שאולפני וורנר דורשים מהמו"לים המקומיים לחתום עליו עליו ולהחתים עליו את המתרגמים:

The purpose of this letter is to clarify that J K Rowling, The Children’s High Level Group, her licensees (and in particular Warner Bros.) and/or successors-in-title (as the case may be) have been and will continue to be free to use at no cost the translated titles, proper names, phrases and passages from the Book entirely at their discretion. For the avoidance of doubt you and your translator(s) hereby grant, transfer and assign to J K Rowling any such residual rights that you and/or they may have retained. For your information I have said as much to The Children’s High Level Group and Warners, and they have been and are proceeding on that understanding.

שני דברים שאני מבין מהסיפור:
א. אין מה לעשות, כולנו עבדים של המותג. וג'יי.קיי רולינג ו"הארי פוטר" גדולים מאיתנו. אני בספק אם בר-הלל היתה מתרעמת נגד חוזה כזה אם אופן ההתנהלות היה פחות בריוני, וקצת יותר אנושי. כי בסופו של דבר אני מניח שלתרגם סדרה כמו "הארי פוטר" היא משאת לב למתרגמים, ושהיא היתה מוותרת על זכויותיה ביתר קלות אם זה היה נעשה אחרת, ואם היחס הכללי היה קצת יותר מתחשב, ופחות קר. בקיצור: נימוס.
ב. אם פתאום התאגידים לחוצים על מסמך כזה אני יכול להבין מזה רק דבר אחד: שאולפני וורנר שוקלים סרט על פי "בידל הפייטן" ומישהו במחלקה המשפטית נדאג מזה שהסכמי הוויתור הקודמים לא מכסים ספרים שאינם נמצאים באופן מפורש תחת המותג "הארי פוטר".

אני ממשיך לנסות לסקר בימי שלישי כותרי די.וי.די חדשים. והיום: "נבחרי תחרות וולג'ין לסרטים קצרים, 2008 " בהוצאת האוזן השלישית.

זו מהדורה רביעית למיזם של האוזן השלישית שמנסה לקבץ מדי שנה את הסרטים הבולטים של תחרות וולג'ין. וכך, על המדף שמכיל את כל הקטלוגים של פסטיבלי ירושלים הקודמים, מתחילים להתקבץ גם המארזים האלה שמציגים את המיטב שביצירות הביכורים וסרטי הסטודנטים. אם הפרויקט הזה ימשך, תוך שנים בודדות יהיה כאן לא רק ארכיון סרטי ביכורים נגיש להפליא, שאפשר לנהל סביבו דיון, אלא גם פרקי מבוא ליצירות של הבמאים שבעשור הקרוב אמורים להביא לנו את סרטי הבכורה הארוכים שלהם. מצד שני, יש למארזים האלה גם מימד מחייב: יוצר מבטיח שסרטו נכלל באסופה יידע שיש מי שמחכה לו, ושאם יתמהמה עם בכורתו הקולנועית – לטובת עבודה בריאליטי, פרסומות, עיתונות או מכירת מכוניות – יהיה מי שישאל אותו "לאן נעלמת". ואולי הצד המדרבן של המיזם הזה הוא החשוב ביותר בו.
דבר נוסף: עצם קיומה של אסופה כזאת יוצא מנקודת מוצא, מעניינת לכשעצמה, שהמבחר המוצג בתחרות וולג'ין הוא המשמעותי ביותר מבין שאר המבחרים שנארזים במהלך השנה בפסטיבלים ואירועים שונים. אני נוטה להסכים עם הקביעה הזאת, אבל תוהה האם זה ימשיך ככה. אם האסופה מציגה את המיטב מוולג'ין, שבעצמו מציג את המיטב של הקולנוע הקצר בארץ (סטודנטיאלי או עצמאי) קצת חבל שהדי.וי.די יוצא בנובמבר, ארבעה חודשים אחרי הפסטיבל. אם, לעומת זאת, יהפכו האסופות האלה לסיכום השנה בקולנוע הישראלי הקצר, הרי שהקרבה של הוצאת הדיסק לדצמבר/חנוכה/סוף השנה האזרחית, הגיוני יותר, וגם יאפשר לאנשי האוזן לכלול שם סרטים שאנשי ועדות המיון של וולג'ין פספסו (או שסתם לא היו גמורים בזמן והלכו לחיפה). מה שאני אומר הוא כזה: תוך מספר שנים, ובעבודה עקבית ומסורה, להיות אחד מעשרה סרטים הנכללים באסופת הדי.וי.די השנתית של האוזן השלישית עשוי להיות פרס וכבוד משמעותיים יותר מאשר להתחרות (ואף לנצח) בוולג'ין.

עשרה סרטים באסופת 2008. 12 דקות הקצר שבהם, 36 דקות הארוך. ואין ספק, הסרט המקסים ביותר הוא גם זה שזכה בפרס הגדול בירושלים. "עובר ושב" של גור בנטביץ' הופק באופן עצמאי לגמרי, בצוות של 3-4 אנשים בלבד, בספונטניות של רגע, והתוצאה חיננית מאין כמוה. ב-12 דקות המתארות כמה שעות בחיי זוג, נפרסת מערכת יחסים שיכולה להכיל חיים שלמים. זה נשמע כמו סיפור קצרצר של מירנדה ג'וליי אבל עשוי בסגנון חופשי, משוחרר וסוחף מאוד שקשה שלא לסמפט. חבל לי שאין את הסרט און-ליין, כי ממש מתחשק לשלב אותו כאן ושתצפו בו. הוא מושלם לצפייה ספונטנית באינטרנט, ועושה מצב רוח טוב.

"המנון" של אלעד קידן

"המנון" של אלעד קידן הא הסרט המצוין השני. והוא ההפך הגמור: מדוקדק מאוד, סיפורו אוורירי, משמעויותיו כבדות. אבל גם לו אפשר לקרוא "עובר ושב" כי זה מה שהגיבור שלו עושה כל הסרט. עובר. ושב. עוד על "המנון" כאן.

מאוד חיבבתי גם את "מנהרה" של גנאדי קוצ'וק מבית הספר לקולנוע מנשר (שהוציא כמה וכמה הברקות יפות בשנים האחרונות). קודם כל, הסרט הזה מצולם מדהים. ורובו ייחודי מבחינה סגנונית. זה מעין "אוונטי פופולו" גרסת עזה 2008, אבל בלי ההומור והאבסורד, רק המצוקה וחוסר האונים, והתחושה שבין הישראלים והפלסטינאים יש שותפות גורל שהיא גדולה וכבדה יותר מהעימות. רק שכשמגלים את זה, זה תמיד מאוחר מדי.

רשמתי לפניי לעקוב אחרי רוני קידר, השחקנית הראשית של "פיתיון", של מיכל ויניק. מסקרנת מאוד.

סרט נוסף שמשך את תשומת ליבי הוא "ימי התשובה של רחמים חנוכה" של אריאל בנבג'י. הסרט סיקרן אותי כי בנבג'י, שהיה תלמיד שלי בסם שפיגל ניגש אליי אחרי אחד השיעורים, בו האצתי בתלמידים לחפש מבנים עלילתיים אלטרנטיביים, למשל, כאלה הקשורים לתרבות היהודית ושמציגים אופנים אחרים לפריסת סיפור, ולא להסתמך באופן אוטומטי על המבנים הנראטיביים הקונבנציונליים שהושרשו בתרבות המערב, תחילה על ידי היוונים ואחר כך על ידי הנצרות. לתרבות היהודית, הזכרתי, יש כלי נשק סמוי שיוצרים מעטים מאוד השתמשו בו – הטקסטים היהודיים מהתנ"ך ואילך – וצריך לקום היוצר שיביא מהפכה (הכוונה היא לא לעבד טקסטים יהודיים למסך אלא לשאול "מה מייחד את הטקסט היהודי מהטקסט המערבי, בסגנון, במבנה, ביחס שבין המשל לנמשל, במוסר ההשכל, במערך הציפיות שהסיפור מייצר אצל הצופה/שומע", ולנסות לפנות לכיוון הפחות משומש). בנבג'י סיפר לי אז שסרט הגמר שלו יוצא מנקודת המוצא של קושיה בתלמוד ירושלמי. הסתקרנתי. אבל כמו התלמוד גם הסרט "ימי התשובה של רחמים חנוכה" הוא רק התחלה של דיון, טקסט שסביבו צריכה להגיע מסכת של התפלפלות. זו התחלה שדורשת עדיין פיתוח והתעמקות.

סמנו ביומנכם: ביום שישי, 14:00, בסינמטק הרצליה (רחוב סוקולוב 29, בפסאז') נתכנס בפעם השלישית למועדון סינמסקופ, בו אני מקרין סרטים שאני בוחר ואפילו אומר כמה מילות הקדמה והסבר לפני. ביום שישי: "A.I " של סטיבן ספילברג מ-2001. אחד הסרטים הכי מדהימים של ספילברג, אבל בה בעת, גם אחד הסרטים הכי פחות מובנים או אהודים שלו על הקהל הרחב. אני אנסה בדברי ההקדמה שלי לתקן את הרושם הזה.
יש שתי בעיות למי שצופה בסרט: האחת, השאלה "מה הקטע עם החיזרים בסוף?". אין חיזרים בסוף. נסביר הכל. נפתור את מה שנראה כמו תעלומה בסוף הסרט. השנייה: הטענה "ספילברג הרס סרט של קובריק". גם זה לא נכון. סטנלי קובריק הגה את הרעיון המקורי והספיק לכתוב טריטמנט של כ-80 עמודים לפני מותו ב-1999. אבל עוד לפני מותו, תוך כדי העבודה על "עיניים עצומות לרווחה", הוא ביקש מספילברג – שהיה חברו – לקחת את הסרט על עצמו. אולי סגנונית ספילברג מביים באופן חלקלק ומלוטש יותר מקובריק, אבל הסרט של ספילברג – כולל הסוף – נאמן לחלוטין לרעיונות המקוריים של קובריק. מי שעיבד את הטריטמנט של קובריק (המבוסס על סיפור קצר של בריאן אולדיס) היה ספילברג עצמו, שזה קרדיט התסריט הראשון שלו מאז "מפגשים מהסוג השלישי". ויש הרבה קירבה תימאטית ומבנית בין "A.I " ו"מפגשים מהסוג השלישי".
לכן, הפעם, אני מפציר דווקא באלה שכבר ראו את הסרט לבוא ולצפות בו שוב, ולא רק אלה שרוצים להשלים חור בהשכלה ולראות סרט כה גרנדיוזי על מסך ובעותק 35 מ"מ. הוא מרתק, מופלא, עשיר בפרטים ודי מרהיב. וכפי שאתם רואים בתמונה הנ"ל הוא מציג חזון של ניו יורק חרבה שיצא לקולנוע חודש לפני התקפות 9/11 על מגדלי התאומים.

לעיתונאים שביניכם: כן, אני יודע שיש את הקרנת העיתונאים של "בולט" באותה שעה ביס פלאנט. עשו את החשבון שלכם. הרי ממילא הגעתכם להקרנה ההיא אומרת שיאסרו עליכם לכתוב על הסרט לפני צאתו. אז מה הטעם? בואו אלינו, לארץ החופש. עיתונאי שיגיע לסינמטק הרצליה עם ההזמנה ל"בולט" יכנס חינם. הולך?

הפרטים הם ככה: למי שמגיע בלי קשר לבלוג הכניסה עולה 40 שקל (מחיר סרט+הרצאה). מי שמגיע דרך הבלוג ומדפיס את הקופון המצורף (לוגו סינמטק הרצליה) נכנס ב-20 שקל בלבד.

אבל… אם יש לכם בלוג ותספרו בו לקוראיכם ביומיים הקרובים על "מועדון סינמסקופ" שיתקיים ביום שישי, ותפנו אותם לקופון, תוכלו אתם להיכנס חינם. איך? שילחו לי מייל עם לינק לפוסט שלכם, ציינו את שמכם, ואעביר אותו לקופה שם תחכה לכם הזמנה. ככה אתם תוכלו להציע לקוראים שלכם סרט משובח במחיר מציאה, תוכלו להפוך את זה למפגש בלוגי פרטי משלכם, ואתם תיכנסו חינם.

בפעם הקודמת מאיה מ"בצק אלים" ודינה מ"סימפליסיטי" הביאו עוגיות נורא טעימות. אני הבאתי שתייה. ככה עמדנו אחרי ההקרנה כולנו, נשנשנו, שתינו, ושוחחנו על הסרט. היה מקסים. וכל בלוגרית פתאום גילתה שגם קוראים שלה הגיעו. אז אם בא לכם להביא משהו ושנארגן לנו מסיבת קוקטייל ועוגיות ספונטנית אחרי הסרט, לכו על זה. אם יש לכם בלוג על יין, תביאו יין. אם יש לכם בלוג על אוכל, תביאו אוכל. ואם יש לכם בלוג כללי, תביאו מה שבא לכם.

הסרט נמשך שעתיים ועשרים. שריינו לכם את אחר הצהריים. ובואו. נראה לי שיהיה די מדהים.

ליחצו על הלוגו להגדלה, הדפיסו והביאו:

מתח שורר בעיירה. הערב תתקיים באולם עזריאלי הקרנת העיתונאים של "ההחלפה", הסרט נטול הקלינט איסטווד של קלינט איסטווד. זו ההקרנה הראשונה באולם מאז שהמייל ששלחתי בשבוע שעבר (ושעשה כותרות אפילו ב"טיים אאוט", להפתעתי) עורר לא מעט עיתונאים לעקוב אחרי מה שקורה שם. מג.ג נמסר שוב ושוב שאכן היו תקלות אבל שמדובר ברצף מצער של צירופי מקרים ושכל תקלה היתה מסיבה שונה ולא קשורה לזו הקודמת. האם הערב תעבור ההקרנה ללא תקלות? אני לא אהיה שם, לכן אשמח לשמוע דיווחים (אפשר בזמן אמת בסמ"ס) ממי שכן.

ממקום מושבי אני יכול לדווח שהבוקר הסרט הוקרן באולם 1: ההקרנה עברה ללא תקלות. העותק בסדר, המקרנה בסדר, הסאונד בסדר (וגם הסרט, עם הופעה מופלאה של אנג'לינה ג'ולי, בסדר. דמיינו את "מיליון דולר בייבי" פוגש את "פשע אמיתי" והתכוננו למטען נפץ רגשי). לכן אם תתרחש תקלה בהקרנה בערב זה אומר אחד משלושה דברים: א. הציוד התקלקל בתשע השעות שבין יציאתי לכניסתכם. ב. הגורם האנושי: המקרין לא יודע את העבודה. ג. לאחד המוזמנים הקבועים בהקרנות האלה יש אנרגיות מחרבות ציוד אלקטרומגנטי.

=========

מתברר שתקלות שגורמות להפסקתן של הקרנות עיתונאים אחרי חצי שעה, קורות גם בהוליווד. ההקרנה של "המקרה המוזר של בנג'מין באטון" של דיוויד פינצ'ר הופסקה לפני כמה ימים אחרי חצי שעה בעקבות תקלה במקרן הדיגיטלי, שאחת מעדשותיו/מעבדיו הפסיקו לעבוד והעבירו למסך תמונה שצבעיה היו לא נכונים. מי ששם לב לזה היה צלם הסרט, שהיה באולם, והתקשר לפינצ'ר שהתקשר ליחצנית וביקש להפסיק את ההקרנה. היחצנית התנצלה, העיתונאים פוזרו והתכנסו שוב שלשום להקרנה חוזרת שבסופה כולם יצאו מעולפים מעונג. כריס טייפלי מנבא לסרט עשר מועמדויות לאוסקר.

הנה אן תומפסון. סשה סטון. וכריס טייפלי.

=========

וכך עברנו בפוסט אחד מאנג'לינה ג'ולי לבראד פיט. פששש… מאז שאורנג' קנו אותי נהייתי כזה זונה של כוכבים.

=========

ואחרי שרוב סרטי דצמבר הוצגו לעיתונאים בהוליווד בשבועות האחרונים, טייפלי מנבא כרגע שחמשת הסרטים המועמדים לאוסקר יהיו "בנג'מין באטון", "פרוסט/ניקסון", "חלון פנורמי", "נער החידות ממומבאי" ו"מילק". עוד לא ראיתי אף אחד מהם. אבל מה שמשמח אותי ברשימה הזאת היא שיש כאן שני סרטים של ג.ג, שניים של קולנוע לב ואחד של וורנר, ואף לא אחד של פורום פילם או של מטלון, מחרימי המבקרים. כך שיש סיכוי לראות את הסרטים האלה מוקדם ולהצטרף לנבואות. אעדכן.

קצת סדר בשמות:
ביולי תהיתי איך יקראו בארץ ל"Revolutionary Road" של סם מנדז, המבוסס על ספר מפורסם למדי שבעברית (ובצרפתית) מוכר כ"חלון פנורמי".
ובספטמבר תהיתי לגבי הקשר בין "Slumdog Millionaire" של דני בויל והספר "Q and A" שתורגם בעברית ל"נער החידות ממובאי".
בשני המקרים החליטו המפיצים בארץ להיצמד לשמות הספרים בעת הפצת הסרטים. אני חושב שזו החלטה מצוינת.

כמה הרהורים בעקבות ביקור ראשון שלי ביס פלאנט חיפה.

– נדמה לי שזה בית הקולנוע הכי טוב בארץ. חד וחלק. לכאורה הוא זהה ליס פלאנט הרמת גני, אבל העובדה שכל אולמותיו מכונסים במתחם אחד ולא מפוצלים לשני שבילים עם כניסה נפרדת זה מול זה, כמו ברמת גן, הופכת אותו למקום מוצלח יותר, כזה שהתחושה החגיגית מתחילה לקראת הסרט לפני הכניסה לאולם.

– למעשה, קשה לי להבין איך האנשים שאחראים על משהו כל כך טוב כמו היס פלאנטים אחראים גם על חברת הפצה כל כך גרועה כמו פורום פילם. אולי זה לא אותם אנשים? איך בחברה אחת (פלאנט) כל המחשבה היא על פינוק, איכות, הרשמה, התייחסות ללקוחות באופן מכובד, ואילו בחברה השנייה הכל הפוך? בוז לאמנות, בוז לתרבות, בוז ללקווחות. איך חברה אחת מתנהלת בקו אחד עם מה שקורה בעולם, והחברה השנייה מפגרת אחרי העולם ב-30 שנה? ואני אומר: אנשי תיאטראות ישראל – העבודה כמפיצים הורסת לכם את הקארמה. סיגרו את "פורום פילם" בה אתם עושים עבודה איומה, וממילא – על פי הדו"חות הכספיים שלכם, המוגשים לבורסה הפולנית (שם מונפקת החברה) – פורום פילם היא גם חברה לא רווחית במיוחד, להבדיל מעסקי בתי הקולנוע ששם אתם שומעים קא-צ'ינג מכיוון הקופה בכל פעם שמישהו מתעטש באולמותיכם. התמקדו בטוב, ניטשו את הרע.

– הצקה א': למה בהקרנות לסרטי ילדים מוקרנות פרסומות המיועדות למבוגרים? אני לא רוצה להסביר לבת ה-4 מה זה מלאך המוות כי היא רואה אותו מופיע בפרסומת תמוהה ליוגורט. אני לא רוצה, שכשהיא באה לסרט מדובב לעברית, שתחשף לפרסומות באנגלית ותרגיש שאולי היא נקלעה לסרט הלא נכון. אני לא מעוניין שבת ה-4 תצפה בתשדיר שירות (מוצלח מסוגו, אמנם) הקורא לקהל להתנדב למען קשישים, ושמציג את מצוקתם של הקשישים. אלה לא נושאי שיחה שאני רוצה לפתח רגע לפני שמתחיל סרט. ובכלל, אחרי שאני כבר ארבע שנים מנסה לשמר את מוחה מהיחשפות לפרסומות, עצוב לי שהיא נחשפת לכל כך הרבה מהם דווקא בקולנוע. זה, אני מבין, מאבק אבוד. הפרסומות כבשו את הקולנוע. קא-צ'ינג. אבל, אנא: מיינו את הפרסומות לפי הקהל שמגיע לסרט.

– הצקה ב': בעידן בו איכות ההקרנה רק מנסה להשתפר, ולהתחרות האיכויות הביתיות, קצת מצחיק שהדבר הראשון שהצופה רואה כשהוא נכנס לאולם הקולנוע זו סדרת פרסומות המוקרנות ממקרן וידיאו ביתי מצ'וקמק המציג תמונה קטנה, מגורענת ועכורה עם סאונד טרנזיסטורי. כל המתחם הזה משדר רצון לעורר עונג, ריגוש, הנאה, כולו עובד על מקסימום חושים – גודל, סאונד, צלילות – אבל רגע לפני שהסרט המתחיל הדבר הראשון שאתם שמים מולנו זה את הדבר הכי איום שיש. בום, בבת אחת כל החשק מתאדה.

– מאוחר מדי, אבל היה נכון לנקד את הכרזות העברית ל"בולט". במשך כמה דקות ליד הפוסטר של "בולט" ביס פלאנט ומשפחה אחרי משפחה חולפת לידו וכולם – מבוגרים וילדים – קוראים לסרט "Bullet” במקום "Bolt”. אותי שיבושי שמות מצמררים. אני יודע שלמפיצים זה לא מזיז.