25 נובמבר 2008 | 18:30 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

עשרת

אני ממשיך לנסות לסקר בימי שלישי כותרי די.וי.די חדשים. והיום: “נבחרי תחרות וולג’ין לסרטים קצרים, 2008 ” בהוצאת האוזן השלישית.

זו מהדורה רביעית למיזם של האוזן השלישית שמנסה לקבץ מדי שנה את הסרטים הבולטים של תחרות וולג’ין. וכך, על המדף שמכיל את כל הקטלוגים של פסטיבלי ירושלים הקודמים, מתחילים להתקבץ גם המארזים האלה שמציגים את המיטב שביצירות הביכורים וסרטי הסטודנטים. אם הפרויקט הזה ימשך, תוך שנים בודדות יהיה כאן לא רק ארכיון סרטי ביכורים נגיש להפליא, שאפשר לנהל סביבו דיון, אלא גם פרקי מבוא ליצירות של הבמאים שבעשור הקרוב אמורים להביא לנו את סרטי הבכורה הארוכים שלהם. מצד שני, יש למארזים האלה גם מימד מחייב: יוצר מבטיח שסרטו נכלל באסופה יידע שיש מי שמחכה לו, ושאם יתמהמה עם בכורתו הקולנועית – לטובת עבודה בריאליטי, פרסומות, עיתונות או מכירת מכוניות – יהיה מי שישאל אותו “לאן נעלמת”. ואולי הצד המדרבן של המיזם הזה הוא החשוב ביותר בו.
דבר נוסף: עצם קיומה של אסופה כזאת יוצא מנקודת מוצא, מעניינת לכשעצמה, שהמבחר המוצג בתחרות וולג’ין הוא המשמעותי ביותר מבין שאר המבחרים שנארזים במהלך השנה בפסטיבלים ואירועים שונים. אני נוטה להסכים עם הקביעה הזאת, אבל תוהה האם זה ימשיך ככה. אם האסופה מציגה את המיטב מוולג’ין, שבעצמו מציג את המיטב של הקולנוע הקצר בארץ (סטודנטיאלי או עצמאי) קצת חבל שהדי.וי.די יוצא בנובמבר, ארבעה חודשים אחרי הפסטיבל. אם, לעומת זאת, יהפכו האסופות האלה לסיכום השנה בקולנוע הישראלי הקצר, הרי שהקרבה של הוצאת הדיסק לדצמבר/חנוכה/סוף השנה האזרחית, הגיוני יותר, וגם יאפשר לאנשי האוזן לכלול שם סרטים שאנשי ועדות המיון של וולג’ין פספסו (או שסתם לא היו גמורים בזמן והלכו לחיפה). מה שאני אומר הוא כזה: תוך מספר שנים, ובעבודה עקבית ומסורה, להיות אחד מעשרה סרטים הנכללים באסופת הדי.וי.די השנתית של האוזן השלישית עשוי להיות פרס וכבוד משמעותיים יותר מאשר להתחרות (ואף לנצח) בוולג’ין.

עשרה סרטים באסופת 2008. 12 דקות הקצר שבהם, 36 דקות הארוך. ואין ספק, הסרט המקסים ביותר הוא גם זה שזכה בפרס הגדול בירושלים. “עובר ושב” של גור בנטביץ’ הופק באופן עצמאי לגמרי, בצוות של 3-4 אנשים בלבד, בספונטניות של רגע, והתוצאה חיננית מאין כמוה. ב-12 דקות המתארות כמה שעות בחיי זוג, נפרסת מערכת יחסים שיכולה להכיל חיים שלמים. זה נשמע כמו סיפור קצרצר של מירנדה ג’וליי אבל עשוי בסגנון חופשי, משוחרר וסוחף מאוד שקשה שלא לסמפט. חבל לי שאין את הסרט און-ליין, כי ממש מתחשק לשלב אותו כאן ושתצפו בו. הוא מושלם לצפייה ספונטנית באינטרנט, ועושה מצב רוח טוב.

himnon
“המנון” של אלעד קידן

“המנון” של אלעד קידן הא הסרט המצוין השני. והוא ההפך הגמור: מדוקדק מאוד, סיפורו אוורירי, משמעויותיו כבדות. אבל גם לו אפשר לקרוא “עובר ושב” כי זה מה שהגיבור שלו עושה כל הסרט. עובר. ושב. עוד על “המנון” כאן.

מאוד חיבבתי גם את “מנהרה” של גנאדי קוצ’וק מבית הספר לקולנוע מנשר (שהוציא כמה וכמה הברקות יפות בשנים האחרונות). קודם כל, הסרט הזה מצולם מדהים. ורובו ייחודי מבחינה סגנונית. זה מעין “אוונטי פופולו” גרסת עזה 2008, אבל בלי ההומור והאבסורד, רק המצוקה וחוסר האונים, והתחושה שבין הישראלים והפלסטינאים יש שותפות גורל שהיא גדולה וכבדה יותר מהעימות. רק שכשמגלים את זה, זה תמיד מאוחר מדי.

רשמתי לפניי לעקוב אחרי רוני קידר, השחקנית הראשית של “פיתיון”, של מיכל ויניק. מסקרנת מאוד.

סרט נוסף שמשך את תשומת ליבי הוא “ימי התשובה של רחמים חנוכה” של אריאל בנבג’י. הסרט סיקרן אותי כי בנבג’י, שהיה תלמיד שלי בסם שפיגל ניגש אליי אחרי אחד השיעורים, בו האצתי בתלמידים לחפש מבנים עלילתיים אלטרנטיביים, למשל, כאלה הקשורים לתרבות היהודית ושמציגים אופנים אחרים לפריסת סיפור, ולא להסתמך באופן אוטומטי על המבנים הנראטיביים הקונבנציונליים שהושרשו בתרבות המערב, תחילה על ידי היוונים ואחר כך על ידי הנצרות. לתרבות היהודית, הזכרתי, יש כלי נשק סמוי שיוצרים מעטים מאוד השתמשו בו – הטקסטים היהודיים מהתנ”ך ואילך – וצריך לקום היוצר שיביא מהפכה (הכוונה היא לא לעבד טקסטים יהודיים למסך אלא לשאול “מה מייחד את הטקסט היהודי מהטקסט המערבי, בסגנון, במבנה, ביחס שבין המשל לנמשל, במוסר ההשכל, במערך הציפיות שהסיפור מייצר אצל הצופה/שומע”, ולנסות לפנות לכיוון הפחות משומש). בנבג’י סיפר לי אז שסרט הגמר שלו יוצא מנקודת המוצא של קושיה בתלמוד ירושלמי. הסתקרנתי. אבל כמו התלמוד גם הסרט “ימי התשובה של רחמים חנוכה” הוא רק התחלה של דיון, טקסט שסביבו צריכה להגיע מסכת של התפלפלות. זו התחלה שדורשת עדיין פיתוח והתעמקות.

3 תגובות ל - “עשרת”

  1. סליחה שניה 25 נובמבר 2008 ב - 20:05 קישור ישיר

    במשפט:
    “תוך שנים בודדות יהיה כאן לא רק ארכיון סרטי ביכורים נגיש להפליא, שאפשר לנהל סביבו דיון, אלא גם פרקי מבוא ליצירות של הבמאים שבעשור הקרוב אמורים להביא לנו את סרטי הבכורה הארוכים שלהם” – מה ההבדל בין החלק הראשון של המשפט לחלק השני?

  2. רני 25 נובמבר 2008 ב - 20:33 קישור ישיר

    קצת אוף טופיק, אבל הסיפור הבא, שקשור לספרי וגם סרטי “הארי פוטר”, די מרתיח.

    גילוי נאות: אני מכיר את גילי באופן אישי, ומקרוב, ואף יש לנו מיזם ספרי נוער במסגרת הוצאת הספרים הקטנה שלי, אבל הסיפור הזה לא קשור (לשמחתי) אלי, ואילו ההוצאה שמוציאה את ספרי “הארי פוטר” בעברית גם היא משמשת כבורג קטן במערכת. אולפני “וורנר”, לעומת זאת, יוצאים פה רע מאד: דורסניים, כוחניים, ויהירים להחריד. אבל הנה הסיפור, בקישור הבא:
    http://www.notes.co.il/gili/49908.asp

  3. אורי 1 26 נובמבר 2008 ב - 19:48 קישור ישיר

    הדי וי די של סרטי וולג’ין אכן חשוב, חבל שנדיר למצוא סרטי סטודנטים בדי וי די. הסרטים שהוזכרו אכן טובים וכל אחד מהם מביא משהו ייחודי משלו. דווקא בתחרות בחיפה היו לא מעט סרטים מסקרנים ואני מקווה שגם להם ייצא די וי די.


השאירו תגובה