הדואר הביא איתו את "Day and Age", החדש של הקילרז, אתמול. הלהקה האהובה עליי כרגע, אבל "המממ…," אמרתי לעצמי, "לא בטוח שאני במצב רוח לשמוע להקה שקוראים לה 'קילרז' ממש בימים אלה". ההתאפקות ארכה כמה שעות בלבד. וטוב שכך: הדיסק הזה עושה לרקוד ולשמוח. הייתי זקוק לזה. ככתוב: "האם אנחנו בני אדם, או האם אנחנו רקדנים?". שאלה טובה.
ואם עד עכשיו הקילרז היו עבורי מיזוג בין יו-2 לדפש מוד, באלבום הזה הם נשמעים כמו א-הא שהתמזגו עם קווין. ואין לי שום בעיה עם זה.
עכשיו אני רק רוצה שמישהו כבר יסגור שהם יגיעו לחמם את דפש מוד ב-10 במאי ואהיה מבסוט.

=====

"מוות בוונציה"

אמש בסינמטק: פתיחת הרטרוספקטיבה של לוקינו ויסקונטי מול אולם כמעט מלא לחלוטין. מרשים. סרט הפתיחה: "מוות בוונציה". פעם ראשונה שלי על מסך גדול בפריים סינמסקופי. התחושה המיידית: הסרט התיישן מאוד. הוא קורבן של זמנו: ב-1971, כשנוצר, העולם היה מאוהב בעדשות זום. בכייה לדורות. הזומים של "מוות בוונציה" נראים כמו אלה של "כץ וקרסו". אבל ככל שהיה לי קשה עם הזומים חסרי העידון, לא יכולתי שלא לחוש, פעם נוספת, שיש בסרט הזה עוצמה תיאטרלית וקולנועית בלתי רגילה. ברמת הפריימים (לפני ואחרי הזומים) הסרט עשיר בתמונות עוצרות נשימה. אם היה לי די.וי.די שלו הייתי לוכד כמה פריימים מופלאים ומעלה כאן. והעיבוד של ויסקונטי לנובלה של תומאס מאן עובד יפה בכך שהסרט משתמש במעט מאוד מילים. הוא מפקיר את עצמו למבטים של האנטי-גיבור שלו, המלחין המיוסר גוסטב אשנבאך (ובפסקול מתנגנות הסימפוניות השלישית והחמישית של גוסטב מאהלר, אולי כדי לרמוז לנו על מי חשב מאן כשכתב את הספר), ומשאיר לנו לחבר לעצמנו את הוויס-אובר של מחשבותיו. המלל בסרט מגיע בעיקר בכמה סצינות הפלאשבק. דירק בוגארד, בתפקיד הראשי של המלחין, מגלם דמות פאסיבית לחלוטין שכל מה שהיא עושה זה לשבת על כסא בחוף הלידו בוונציה, מחוץ ל-Hotel Des Bains, ולבהות בנער זהוב תלתלים שהוא חושק בו. וכדי שנבין שויסקונטי אולי מעבד את מאן אבל בעצם רואה באשנבאך סוג של אלטר אגו, הוא משבץ בסצינה האחרונה את הפריים היפהפה הזה (שמועבר מבעד לעיניו של אשנבאך) שמסגיר את האלמנטים הרפלקסיביים של הסרט:

לאמור: זה סרט על מוזיקה המבוסס על ספר, אבל למעשה זה סרט על קולנוע, זה סרט על מבט, זה סרט על אדם שרק בוהה ולא עושה. ובמהלך הצפייה לא יכולתי שלא לחשוב על "סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן, עוד סרט על חוסר אונים של אמן, שנגמר כמעט בדיוק אותו דבר (וחשבתי גם על "בארי לינדון" של קובריק, שנעשה כמה שנים אחרי, ולפתע נדמה לי שיש משהו מהמשותף, באווירת העיבוד הספרותי, העיצוב והשימוש במוזיקה).

"מוות בוונציה" יוקרן ב-6.12 בסינמטק חיפה, ב-13.12 בסינמטק ראש פינה, ב-20.12 בסינמטק הרצליה, וב-23.12 בסינמטק ירושלים.

========

"מוות בוונציה" הופק ב-1971. ב-1973 הופק "המבט", שעלילתו עוסקת במוות. בוונציה. ואתמול, ב"ניו יורק טיימס": זה.

"הסודות" של אבי נשר יצא בסוף השבוע באמריקה – בול בזמן לחג ההודיה – וגם אנדרו סאריס (אנדרו סאריס!) מאוד התלהב מסצינת החתונה החותמת את הסרט, ולא רק ממנה. כך הוא חותם את ביקורתו ב"אובזרבר":

the prospective bridegroom makes an amazing and, as far as I know, cinematically unprecedented offer to Noemi, which culminates in a once-in-a-lifetime wedding celebration that alone would make the Secrets one of the most remarkable movies of the year.

======

ואבנר שביט פיצח את סוד ההצלחה של "שבעה":

הרי מדובר במקבילה הקולנועית של "האח הגדול". ההשוואה הזו אולי לא תמצא חן בעיני שלומי ורונית אלקבץ, המשוכנעים שהם התשובה הישראלית לג'ון קסבטס וג'ינה רונלדס, אבל קשה להתעלם מהדמיון בין שתי היצירות, וקשה עוד יותר להאמין במקריות ההצלחה של שתיהן. הרי גם ב"שבעה" וגם ב"האח הגדול" מעניקים לנו אפשרות לצפות במקבץ גדול של דמויות "אותנטיות", הדחוסות יחדיו במרחב מצומצם, מעלות לסדר היום את כל הסוגיות שמטרידות את החברה הישראלית, עולבות זו בזו ולעתים גם מתפייסות. פה יש את אלברט מ"רחוב סומסום" ושם את בובליל, פה יש שפרה ושם את קרן מור. צדק מי שהזהיר כי בסופו של דבר לא יהיה הבדל בין ריאליטי וקולנוע ריאליסטי.

======

ברט ראטנר עשה הפסקה בעבודה על "השוטר מבוורלי הילס 4 " וקפץ למסיבת פתיחה של מלון חדש במיאמי. אלא שראטנר הגיע מצויד עם נציג בית חב"ד המקומי והחליט לעשות "מצוות-גרילה" (כניסוח אנשי "ניו יורק מגזין") ולהתקין להם מזוזות בדלתות הכניסה. אנשי המלון הסירו את המזוזות מיד בתום המסיבה.

=======

ואם הפסטיבל לסרטים קצרים מאוד לא מספיק לכם, אולי הייתם רוצים לשלוח את הסרט הקצר מאוד שלכם גם לסאנדאנס? דארן ארונופסקי מזמין אתכם:

=======

רייצ'ל וייס ואלחנדרו אמנבאר על הסט של "אגורה"

ובזמן שארונופסקי מתעסק בזה, אשתו – רייצ'ל וייס – מסתובבת על הסט העצום של סרטו החדש של אלחנדרו אמנבאר ("הים שבפנים", "האחרים"). טוב, הצילומים בעצם כבר הסתיימו כך שאולי היא כן היתה בחדר הסמוך כשהוא הקליט את הסרטון ליו-טיוב. אבל רק עכשיו פורסמה תמונה ראשונה מהסט. לא נראים בתמונה: אשרף ברהום ואושרי כהן, שגם משחקים בסרט התקופתי המתרחש במצרים העתיקה.

continue reading…

The Job

הפסטיבל לסרטים קצרים מאוד, אירוע צרפתי שנודד ברחבי העולם, יתקיים באפריל בפעם ה-11 ובפעם השנייה גם ישראל תשתתף. זה יקרה בסוף השבוע של ה-23-25 באפריל 2009 ומפיקי הפסטיבל קוראים לכם לצאת עכשיו ולצלם סרטים באורך של עד 3 דקות בלבד ולשלוח אותם לפסטיבל. הדד-ליין להרשמה הוא 10 בפברואר 2009. בישראל יוכלו הסרטים להתמודד על הפרסים הרגילים בתחרות – הסרט הטוב ביותר, סרט האנימציה הטוב ביותר ופרס הקהל – וגם לפרסים יחודיים לישראל: תחרות הסרט הישראלי ותחרות סרטי הנשים. את סרטי הפסטיבלים מהשנים הקודמות תוכלו לראות כאן. הסרט בראש הדף הוא "הג'וב", מארצות הברית, שזכה בפרס הגדול בפסטיבל של השנה שעברה.

הנה טופס ההרשמה. הורידו, הדפיסו, מלאו, שילחו, השתתפו וזכו. ההרשמה חינם.

"אננס אקספרס"

על "זאק ומירי עושים פורנו" כתבתי כאן לפני עשרה ימים. אבל בגיליון "פנאי פלוס" האחרון זעפתי למה "זאק ומירי" הסימפטי הופץ בשעה ש"אננס אקספרס" המופתי, עם תסריט ובימוי עשירים בטונות של הברקות (ועם אותם שחקנים!), נגנז. עיניים להם ולא יראו, אה?
continue reading…

סוף שבוע מסובך מאוד.

בשנה האחרונה גיליתי את עולמם של שלוחי חב"ד במזרח. הכרתי לא מעט מהם, והתיידדתי עם כמה. התאהבתי בהם ובעולמם קשות. לכן, למרות של הכרתי את גבי ורבקה הולצברג, ולמרות שמעולם לא הייתי בהודו, אני מרגיש שאני כן מכיר אותם. ומכיר היטב את הבית שהם הקימו וניהלו. לכן אני בסוג של הלם. שוק. אבל.

ויש גם את גדעון גכטמן, שנפטר ביום חמישי. הבן שלו היה חבר טוב שלי בימי הלימודים בחוג לקולנוע. שנינו מראשון ונסענו הביתה יחד לא פעם. הוא היה אחד משני הנוסעים הקבועים במכונית המוות השחורה שלי. והוא נפטר לפני כעשור. ועכשיו מת גם אביו, שהיה אמן שאת עבודותיו מהשנים האחרונות אהבתי מאוד.

אז אני מנסה להתאפס ולהמשיך תכף להעלות פוסטים כרגיל.

עכשיו סיימתי את דברי ההקדמה להקרנת "A.I, אינטליגנציה מלאכותית" בסינמטק הרצליה. מי שלא הגיע, הנה הדיון שלי בסרט. ומי שהיה, זה המקום להצטרף לשיחה, אחרי סוף ההקרנה. שריינו כבר את החודש הבא – 26.12, ב-14:00 – אז אקרין את "קונטקט" של רוברט זמקיס. אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, וסרט בעל נקודות השקה מסוימות ל"A.I", ובכלל לקולנוע של ספילברג.

= מכאן ספוילרים בשפע ל"אינטליגנציה מלאכותית" =

סטנלי קובריק התחיל לעבוד על עיבוד לסיפור של בריאן אולדיס "צעצועי-על מחזיקים מעמד עד סוף הקיץ" די בסמוך לפרסום הסיפור בסוף שנות הששים. אבל היתה לו מחשבה: continue reading…

זוכרים? מחר ב-14:00 נפגשים בסינמטק הרצליה להקרנת "AI" בעותק 35 מ"מ. אני נושא מילות פתיחה. ואז הסרט. כל הפרטים, מחירים, מי ומה, וגם התחלה של דיון עסיסי על הסרט: כאן.

באים?

ראשי לא בקולנוע הבוקר אלא כאן, שם אני מרפרש כל דקה לשמוע דיווחים ובטני מתהפכת. אני לא מכיר את גבי ורבקה אבל מכיר ואוהב שני חברים טובים וקרובים שלהם, שהתארחתי אצלם והתארחו אצלי. אני מודאג נורא. אנסה להתמקד במחשבות טובות.

את "חומר למחשבה", שיוצא היום בבתי הקולנוע, ראיתי לפני 15 חודשים בפסטיבל ירושלים. הסרט, מאז, די התאדה ממוחי. אני זוכר אותו כברדק אטומי, אבל עם כמה רגעים מוצלחים של הומור וכאוס. האווירה הספונטנית של ההפקה והצילומים מצאו חן בעיניי, אבל היה בסרט גם משהו מאוד מאוד מיושן בהומור שלו. אני זוכר גם שראיתי באותו פסטיבל את לירון לבו בשני סרטים בעלי סגנון מאולתר דומה: "חומר למחשבה" ו"זרים". חיבבתי אותו הרבה יותר ב"זרים". ב"חומר למחשבה" לא הבנתי את הדמות שלו. ובכלל, השילוב בין רגעים של מצוקה שאמורה לייצר רגש אמיתי מול רגעי הפארסה שאמורים להיות קומיים – והסרט הרי מנסה להיות סרט מסע סטלני (ה"אננס אקספרס" הישראלי?) – עובד לא טוב. את "זרים", שראיתי באותו שבוע, אני זוכר הרבה יותר טוב, וזה סרט שאני מעריך. "חומר למחשבה" תויג אצלי בראש כגחמה – ועוד אחת לא באמת מעיזה להעז וללכת עד הסוף – ודי התאדה.
איתן, שראה אותו לפני חצי שנה, התעמק בסרט הזה הרבה יותר ממני.