הנה זה מתחיל. עונת הפרסים לשנת 2008 יוצאת לדרך עם הנחליאלי שבחבורה: המועמדויות לפרסי האינדיפנדנט ספיריט, המוענקים לקולנוע עצמאי. חמשת המועמדים הראשיים הם סרטים קטנים מאוד, להבדיל משנים קודמות בהן היה מקום במועמדויות גם לסרט העצמאי הטרנדי של השנה, שובר הקופות שבחבורה ("מיס סאנשיין הקטנה", למשל). יש סיכוי שאף אחד מחמשת הסרטים המועמדים לא יגיע גם לכדי מועמדות לאוסקר, עוד משהו שלא קרה כבר כמה שנים (רק ל"מתאבק" של דארן ארונופסקי יש סיכוי להיות מועמד באוסקר על הסרט).
בקטגוריות האחרות יש נוכחות מרשימה מאוד ל"סינקדוכה, ניו יורק", שגם קיבל את הציון לשבח על שם רוברט אלטמן הניתן לבמאי, למלהק/ת ולאנסמבל שחקנים. שני הסרטים שהפיק אנתוני ברגמן, ושהוצגו בפסטיבל ירושלים האחרון – "סינקדוכה" ו"ספק השינה" – מתחרים זה בזה בקטגוריית סרט הביכורים.
ובלי כוונה יוצא שסינמטק תל אביב יוצר פריוויו לפרסי האינדיפנדנט ספיריט כשהוא מקרין החודש שניים מהמועמדים המובילים בתחרות, שנפלטו על ידי מפיציהם מהקרנות בבתי הקולנוע: "סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן ו"רייצ'ל מתחתנת" של ג'ונתן דמי.

הנה רשימת המועמדויות המלאה.

מעניין ומשונה א': "ואלס עם בשיר" לא נמצא שם, לא בקטגוריה התיעודית ולא בקטגוריית הסרט הזר.
מעניין ומשונה ב': איפה "מילק" של גאס ון סאנט? סרט שהייתי מצפה שיהיה המוביל לזכייה בתחרות הזאת.

=========

וזה ממשיך: מחר יפרסמו חברי הנשיונל בורד אוף ריוויו את שמות סרטי השנה שלהם. מדובר בחבורת מלכחי פנכה ורודפי שררה שהם מושא הלעג של הוליווד, אבל יש להם מערך יחצנות משומן, ובזכות העובדה שהם הראשונים שמקיימים טקס פרסים – שהכוכבים משתתפים בו – זוכים למעמד מסוים כמעין חזאי אוסקרים. האם "ואלס עם בשיר" יהיה שם ברשימת הסרטים הזרים? בשבת: טקס פרסי הקולנוע האירופי. ובחמישי הבא: המועמדויות לפרסי גלובוס הזהב, ושם אמוק האוסקרים כבר מתחיל ממש.
אנשי גלובוס הזהב פירסמו אמש את רשימת 53 הסרטים הזרים שמתוכם ייבחרו חמשת המועמדים בקטגורייה. הם לא עובדים לפי תקנוני האקדמיה או לפי הגשות רשמיות של מדינות לכן יש יותר מסרט אחד לכמה מדינות (צרפת מובילה על איטליה), ולכן סרטים שלא יכולים להיות מועמדים לאוסקר יכולים להיות מועמדים לגלובוס הזהב (למשל "לאהוב אותך מאז" הצרפתי). "ואלס עם בשיר" שם.

=========

איזה רעיון נפלא ומבורך: מישהו אנונימי העלה את תוכניית דצמבר של סינמטק תל אביב ללוח השנה של גוגל. כמה פשוט ונוח. בראבו.

==========

וגם: עלי ג'פאר ב"וראייטי" על פריחת האנימציה בישראל.

יום שלישי. אני מנסה להתמיד עם המסורת החדשה: לדווח על כותרי די.וי.די חדשים. אלא שהפעם אני רק משלים חור בהשכלה ורואה סוף סוף את "שחק אותה סמארט" שהחמצתי בקולנוע. בשנה בה הושמד מבחינתי סופית המותג "ג'יימס בונד" (לא קופתית, למרבה הצער) דווקא השתעשעתי מהקאמבק של מקסוול סמארט והסוכנת 99 מהסדרה "סמארט ואשתו" שיצרו מל ברוקס וקרל ריינר ושאני עוד זוכר שראיתי אותה בשידורי הטלוויזיה הירדנית בשנות השבעים. כמו ש"האיש שלנו פלינט" מ-1966 (עם נערת הזוהר הישראלית גילה גולן לצד ג'יימס קובורן) היה גרסת הסיקסטיז להקנטת מותג ג'יימס בונד שאך נולד, כך "שחק אותה סמארט", מצידי, יכול לנגח מדי שנתיים את ג'יימס בונד המתחדש ונטול הבונדיות. אני מחבב את "סמארט" יותר מאשר את "קוואנטום". חביב.

אבל הניוז הגדול מבחינתי הוא שוורנר הום וידיאו מוציאים בארץ את "2001: אודיסיאה בחלל" בבלו-ריי. רק שאין לי בלו-ריי. יש למישהו כאן? מת לדעת איך זה נראה. נראה לי סרט הבלו-ריי המושלם. (ובבליץ השופינג של חג ההודיה בסוף השבוע האחרון נמכרו באמריקה מכשירי בלו-ריי ב-179 דולר. כשזה יגיע למחיר הזה גם בארץ, ארוץ לקנות).

========

ויה MCN: הסיפור המשעשע על ג'רמי קית, בלוגר מחשבים בריטי, שתמונה שלו בפליקר התגלגלה לדקה השלישית ב"איירון מן". קית לא כל כך אוהב ללכת לבתי קולנוע, אז הוא ראה את זה לראשונה רק עכשיו כשיצא הסרט בדי.וי.די. ומה אתם יודעים: גם בסרט שעולה כמעט 100 מיליון דולר להפקה ניסו (והצליחו) לקמץ עליו 1,500 דולר.

========

בראשית היו שני סרטים ישראליים: "בשביל אבא שלי" של דרור זהבי ו"כמו אבא שלך" של מרקו כרמל. שניהם התמודדו זה נגד זה בפרסי אופיר האחרונים וגרמו לבילבול רב. אז "בשביל אבא שלי" הפך ל"סוף שבוע בתל אביב". ועכשיו "כמו אבא שלך" הפך ל"הסודות של מישל". כך מופיע הסרט בתוכניית הפסטיבל לקולנוע יהודי שייפתח בסינמטק ירושלים בעוד שבועיים. כנראה ששני הסרטים האלה פשוט נחושים לבלבל אותנו. "סוף שבוע בתל אביב" הלך והתחרה מול "סוף שבוע בגליל". ועכשיו נצטרך לזכור שלמרות שלדמות הראשית ב"הסודות" של אבי נשר קראו מישל, הסרט "הסודות של מישל" הוא סרט אחר לגמרי. התחושה שלי היא שגברים נעשים כאן עם חצי מוח.

הדואר הביא איתו את "Day and Age", החדש של הקילרז, אתמול. הלהקה האהובה עליי כרגע, אבל "המממ…," אמרתי לעצמי, "לא בטוח שאני במצב רוח לשמוע להקה שקוראים לה 'קילרז' ממש בימים אלה". ההתאפקות ארכה כמה שעות בלבד. וטוב שכך: הדיסק הזה עושה לרקוד ולשמוח. הייתי זקוק לזה. ככתוב: "האם אנחנו בני אדם, או האם אנחנו רקדנים?". שאלה טובה.
ואם עד עכשיו הקילרז היו עבורי מיזוג בין יו-2 לדפש מוד, באלבום הזה הם נשמעים כמו א-הא שהתמזגו עם קווין. ואין לי שום בעיה עם זה.
עכשיו אני רק רוצה שמישהו כבר יסגור שהם יגיעו לחמם את דפש מוד ב-10 במאי ואהיה מבסוט.

=====

"מוות בוונציה"

אמש בסינמטק: פתיחת הרטרוספקטיבה של לוקינו ויסקונטי מול אולם כמעט מלא לחלוטין. מרשים. סרט הפתיחה: "מוות בוונציה". פעם ראשונה שלי על מסך גדול בפריים סינמסקופי. התחושה המיידית: הסרט התיישן מאוד. הוא קורבן של זמנו: ב-1971, כשנוצר, העולם היה מאוהב בעדשות זום. בכייה לדורות. הזומים של "מוות בוונציה" נראים כמו אלה של "כץ וקרסו". אבל ככל שהיה לי קשה עם הזומים חסרי העידון, לא יכולתי שלא לחוש, פעם נוספת, שיש בסרט הזה עוצמה תיאטרלית וקולנועית בלתי רגילה. ברמת הפריימים (לפני ואחרי הזומים) הסרט עשיר בתמונות עוצרות נשימה. אם היה לי די.וי.די שלו הייתי לוכד כמה פריימים מופלאים ומעלה כאן. והעיבוד של ויסקונטי לנובלה של תומאס מאן עובד יפה בכך שהסרט משתמש במעט מאוד מילים. הוא מפקיר את עצמו למבטים של האנטי-גיבור שלו, המלחין המיוסר גוסטב אשנבאך (ובפסקול מתנגנות הסימפוניות השלישית והחמישית של גוסטב מאהלר, אולי כדי לרמוז לנו על מי חשב מאן כשכתב את הספר), ומשאיר לנו לחבר לעצמנו את הוויס-אובר של מחשבותיו. המלל בסרט מגיע בעיקר בכמה סצינות הפלאשבק. דירק בוגארד, בתפקיד הראשי של המלחין, מגלם דמות פאסיבית לחלוטין שכל מה שהיא עושה זה לשבת על כסא בחוף הלידו בוונציה, מחוץ ל-Hotel Des Bains, ולבהות בנער זהוב תלתלים שהוא חושק בו. וכדי שנבין שויסקונטי אולי מעבד את מאן אבל בעצם רואה באשנבאך סוג של אלטר אגו, הוא משבץ בסצינה האחרונה את הפריים היפהפה הזה (שמועבר מבעד לעיניו של אשנבאך) שמסגיר את האלמנטים הרפלקסיביים של הסרט:

לאמור: זה סרט על מוזיקה המבוסס על ספר, אבל למעשה זה סרט על קולנוע, זה סרט על מבט, זה סרט על אדם שרק בוהה ולא עושה. ובמהלך הצפייה לא יכולתי שלא לחשוב על "סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן, עוד סרט על חוסר אונים של אמן, שנגמר כמעט בדיוק אותו דבר (וחשבתי גם על "בארי לינדון" של קובריק, שנעשה כמה שנים אחרי, ולפתע נדמה לי שיש משהו מהמשותף, באווירת העיבוד הספרותי, העיצוב והשימוש במוזיקה).

"מוות בוונציה" יוקרן ב-6.12 בסינמטק חיפה, ב-13.12 בסינמטק ראש פינה, ב-20.12 בסינמטק הרצליה, וב-23.12 בסינמטק ירושלים.

========

"מוות בוונציה" הופק ב-1971. ב-1973 הופק "המבט", שעלילתו עוסקת במוות. בוונציה. ואתמול, ב"ניו יורק טיימס": זה.

"הסודות" של אבי נשר יצא בסוף השבוע באמריקה – בול בזמן לחג ההודיה – וגם אנדרו סאריס (אנדרו סאריס!) מאוד התלהב מסצינת החתונה החותמת את הסרט, ולא רק ממנה. כך הוא חותם את ביקורתו ב"אובזרבר":

the prospective bridegroom makes an amazing and, as far as I know, cinematically unprecedented offer to Noemi, which culminates in a once-in-a-lifetime wedding celebration that alone would make the Secrets one of the most remarkable movies of the year.

======

ואבנר שביט פיצח את סוד ההצלחה של "שבעה":

הרי מדובר במקבילה הקולנועית של "האח הגדול". ההשוואה הזו אולי לא תמצא חן בעיני שלומי ורונית אלקבץ, המשוכנעים שהם התשובה הישראלית לג'ון קסבטס וג'ינה רונלדס, אבל קשה להתעלם מהדמיון בין שתי היצירות, וקשה עוד יותר להאמין במקריות ההצלחה של שתיהן. הרי גם ב"שבעה" וגם ב"האח הגדול" מעניקים לנו אפשרות לצפות במקבץ גדול של דמויות "אותנטיות", הדחוסות יחדיו במרחב מצומצם, מעלות לסדר היום את כל הסוגיות שמטרידות את החברה הישראלית, עולבות זו בזו ולעתים גם מתפייסות. פה יש את אלברט מ"רחוב סומסום" ושם את בובליל, פה יש שפרה ושם את קרן מור. צדק מי שהזהיר כי בסופו של דבר לא יהיה הבדל בין ריאליטי וקולנוע ריאליסטי.

======

ברט ראטנר עשה הפסקה בעבודה על "השוטר מבוורלי הילס 4 " וקפץ למסיבת פתיחה של מלון חדש במיאמי. אלא שראטנר הגיע מצויד עם נציג בית חב"ד המקומי והחליט לעשות "מצוות-גרילה" (כניסוח אנשי "ניו יורק מגזין") ולהתקין להם מזוזות בדלתות הכניסה. אנשי המלון הסירו את המזוזות מיד בתום המסיבה.

=======

ואם הפסטיבל לסרטים קצרים מאוד לא מספיק לכם, אולי הייתם רוצים לשלוח את הסרט הקצר מאוד שלכם גם לסאנדאנס? דארן ארונופסקי מזמין אתכם:

=======

רייצ'ל וייס ואלחנדרו אמנבאר על הסט של "אגורה"

ובזמן שארונופסקי מתעסק בזה, אשתו – רייצ'ל וייס – מסתובבת על הסט העצום של סרטו החדש של אלחנדרו אמנבאר ("הים שבפנים", "האחרים"). טוב, הצילומים בעצם כבר הסתיימו כך שאולי היא כן היתה בחדר הסמוך כשהוא הקליט את הסרטון ליו-טיוב. אבל רק עכשיו פורסמה תמונה ראשונה מהסט. לא נראים בתמונה: אשרף ברהום ואושרי כהן, שגם משחקים בסרט התקופתי המתרחש במצרים העתיקה.

continue reading…

The Job

הפסטיבל לסרטים קצרים מאוד, אירוע צרפתי שנודד ברחבי העולם, יתקיים באפריל בפעם ה-11 ובפעם השנייה גם ישראל תשתתף. זה יקרה בסוף השבוע של ה-23-25 באפריל 2009 ומפיקי הפסטיבל קוראים לכם לצאת עכשיו ולצלם סרטים באורך של עד 3 דקות בלבד ולשלוח אותם לפסטיבל. הדד-ליין להרשמה הוא 10 בפברואר 2009. בישראל יוכלו הסרטים להתמודד על הפרסים הרגילים בתחרות – הסרט הטוב ביותר, סרט האנימציה הטוב ביותר ופרס הקהל – וגם לפרסים יחודיים לישראל: תחרות הסרט הישראלי ותחרות סרטי הנשים. את סרטי הפסטיבלים מהשנים הקודמות תוכלו לראות כאן. הסרט בראש הדף הוא "הג'וב", מארצות הברית, שזכה בפרס הגדול בפסטיבל של השנה שעברה.

הנה טופס ההרשמה. הורידו, הדפיסו, מלאו, שילחו, השתתפו וזכו. ההרשמה חינם.

"אננס אקספרס"

על "זאק ומירי עושים פורנו" כתבתי כאן לפני עשרה ימים. אבל בגיליון "פנאי פלוס" האחרון זעפתי למה "זאק ומירי" הסימפטי הופץ בשעה ש"אננס אקספרס" המופתי, עם תסריט ובימוי עשירים בטונות של הברקות (ועם אותם שחקנים!), נגנז. עיניים להם ולא יראו, אה?
continue reading…

סוף שבוע מסובך מאוד.

בשנה האחרונה גיליתי את עולמם של שלוחי חב"ד במזרח. הכרתי לא מעט מהם, והתיידדתי עם כמה. התאהבתי בהם ובעולמם קשות. לכן, למרות של הכרתי את גבי ורבקה הולצברג, ולמרות שמעולם לא הייתי בהודו, אני מרגיש שאני כן מכיר אותם. ומכיר היטב את הבית שהם הקימו וניהלו. לכן אני בסוג של הלם. שוק. אבל.

ויש גם את גדעון גכטמן, שנפטר ביום חמישי. הבן שלו היה חבר טוב שלי בימי הלימודים בחוג לקולנוע. שנינו מראשון ונסענו הביתה יחד לא פעם. הוא היה אחד משני הנוסעים הקבועים במכונית המוות השחורה שלי. והוא נפטר לפני כעשור. ועכשיו מת גם אביו, שהיה אמן שאת עבודותיו מהשנים האחרונות אהבתי מאוד.

אז אני מנסה להתאפס ולהמשיך תכף להעלות פוסטים כרגיל.

עכשיו סיימתי את דברי ההקדמה להקרנת "A.I, אינטליגנציה מלאכותית" בסינמטק הרצליה. מי שלא הגיע, הנה הדיון שלי בסרט. ומי שהיה, זה המקום להצטרף לשיחה, אחרי סוף ההקרנה. שריינו כבר את החודש הבא – 26.12, ב-14:00 – אז אקרין את "קונטקט" של רוברט זמקיס. אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, וסרט בעל נקודות השקה מסוימות ל"A.I", ובכלל לקולנוע של ספילברג.

= מכאן ספוילרים בשפע ל"אינטליגנציה מלאכותית" =

סטנלי קובריק התחיל לעבוד על עיבוד לסיפור של בריאן אולדיס "צעצועי-על מחזיקים מעמד עד סוף הקיץ" די בסמוך לפרסום הסיפור בסוף שנות הששים. אבל היתה לו מחשבה: continue reading…

זוכרים? מחר ב-14:00 נפגשים בסינמטק הרצליה להקרנת "AI" בעותק 35 מ"מ. אני נושא מילות פתיחה. ואז הסרט. כל הפרטים, מחירים, מי ומה, וגם התחלה של דיון עסיסי על הסרט: כאן.

באים?