בשבת ימלאו חמש שנים למותו של דוד פרלוב (שנפטר בשבת, ולו היה בחיים היה כעת בן 78, בדיוק בגילו של קלינט איסטווד). לכבוד יום השנה הזה אציג מחר (רביעי) ב-20:30 בסינמטק הרצליה את סרטו "הגלולה". ראיתי את הסרט הזה כמה וכמה פעמים, אבל מחר אראה אותו לראשונה בעותק פילם (ששוחזר לאחרונה). הסרט ההזוי, הטריפי והמקסים הזה שביים פרלוב ז"ל מתהדר בתסריט של ניסים אלוני ז"ל, משחק קסום של יוסי בנאי ז"ל וצילום שחור לבן משובח של אדם גרינברג יבדל"א. ב"יומן" התגונן פרלוב מפני הביקורות הלא-אוהדות וטען שהסרט היה בסך הכל "דיוורטימנטו". לכן נתתי לדברים שאשא לפני ההקרנה את הכותרת "בשבחי הדיוורטימנטו". מחר, כאן בבלוג, אקיים ספיישל פרלוב קטן לזכרו.

רשימות, רשימות, רשימות

ריצ'רד קורליס מ"טיים מגזין" פרסם את רשימת עשרת סרטי השנה שלו. במקום הראשון: "וול-E". במקום ה-9: "ספיד רייסר". וגם: "איירון מן" בפנים, "האביר האפל" לא.
וגם: עשר ההופעות הקולנועיות הטובות של השנה. מקום ראשון (נשים): קייט ווינסלט ב"נער קריאה". מקום ראשון (גברים): הית לדג'ר ב"האביר האפל".

======

דיוויד אדלסטין מ"ניו יורק מגזין" מפרסם את העשירייה שלו: במקום הראשון – "רייצ'ל מתחתנת". במקום השביעי: "ואלס עם בשיר".

=======

ג'פרי וולס פירסם את רשימת סרטי השנה שלו. בראש: "צ'ה" של סטיבן סודרברג. יש לי תחושה שאני אתמוגג מהסרט הזה, אבל אני כל כך משוכנע שאין סיכוי שיהיה מפיץ או סינמטק שיביא את הסרט ארצה לפני פסטיבל ירושלים ביולי שאני בכלל לא מנסה לבנות ציפיות לראות אותו בקרוב.

======

אגדות המבקרים של איזור וושינגטון די.סי, גוף המונה 46 מבקרי קולנוע, הם הראשונים מבין אגודות המבקרים שמפרסמים את הצבעתם לסרטי השנה. הזוכה: "נער החידות של מומבאי".

היום לפני 28 שנים נרצח ג'ון לנון. השנה הגיע ארצה פול מקרטני. מקרטני חי, לנון מת. זה אחד השירים של ג'ון שאני הכי אוהב מקריירת הסולו שלו:

בנובמבר 2004, רגע לפני שעזבתי את "העיר" קיימתי משאל קוראים לבחירת סרט השנה. "שמש נצחית בראש צלול" של מישל גונדרי, על פי תסריט מאת צ'רלי קאופמן, זכה בתואר. זה גם היה סרט השנה שלי. למעלה מ-120,000 צופים הגיעו לצפות בסרט בעת הקרנתו אז.

ארבע שנים אחרי: סרטו הראשון של צ'רלי קאופמן כבמאי, "סינקדוכה, ניו יורק", יביא לקופות בתי הקולנוע 0 צופים, כי מפיציו החליטו שהוא לא ראוי להיות מוצג על מסכיהם. הוא יוקרן כמה פעמים בסינמטקים, אחרי שכבר הוקרן שלוש פעמים בפסטיבל ירושלים. בסופו של דבר אני מניח שייצפו בסרט בארץ כ-2,000 איש. וזהו, בעיני, הסרט הטוב ביותר מתוצרת שנת 2008.
מחר (שלישי) ב-22:00 הסרט יוקרן בסינמטק תל אביב. לא כדאי להחמיץ.

הנה, לחימום, ראיון טלפוני קצר שקיימתי עם קאופמן ב-2004, לרגל בחירת "שמש נצחית" כסרט השנה ולחגיגות הפרידה שלי מ"העיר":

continue reading…

"ההחלפה" הוא דוגמה לא רעה לכוחו העכשווי של קלינט איסטווד. די בדומה ל"גיבורי הדגל" ול"מכתבים מאיוו ג'ימה", איסטווד מתמודד כאן עם נושא גדול, כבד, אפי, שנדמה שהוא מתעניין יותר במסרים שעולים ממנו מאשר בדרמה שבו. אלה סרטים שהתסריטים שלהם רחוקים משלמות, שיש בהם אלמנטים מבלבלים, לא אחידים, סרטים שניכרת בהם השקעה גדולה (יחסית לקני המידה הקטנים בדרך כלל של איסטווד) בעיצוב ובאפקטים – ובכל זאת, בזכות הבימוי המאוד צלול והמאוד ישיר של איסטווד הסרטים האלה הופכים טובים בהרבה מהפוטנציאל הפרובלמטי הטמון בהם. הוסיפו לכך ש"ההחלפה" הוא סרט שלוחץ – לרגעים באופן מעט לא הוגן – על כל כפתור רגשי אפשרי, בוודאי כפתורים רגשיים של הורים לילדים החיים בחרדה מתמדת לשלומם, ותקבלו סרט אפקטיבי מאוד, חכם מאוד, מרשים מאוד, אבל לרגעים (בעיקר בשליש האחרון שלו) קצת יותר מדי מהכל. קצת מפוזר. קצת אפילו אכזרי מדי, ולאו דווקא באופן מוצדק. אבל הסרט משתבץ באופן מושלם בפילמוגרפיה העכשווית של איסטווד שמוכיחה שמדובר באחד היוצרים הכבירים של אמריקה בימים אלה. מאז "בלתי נסלח" אני חושב שאיסטווד הפך לבמאי אדיר, שמביים באופן פנומנלי, גם אם אני לא אוהב את כל סרטיו במידה שווה. הוא מסעיר אותי, מרתק אותי ומצליח בכל סרט מחדש להפתיע אותי.
בשבועיים האחרונים ניסיתי לנתח בדפוס את דמותו של איסטווד ואת "ההחלפה". ראשית ב"7 לילות" (טקסט שנקודת המוצא שלו היא הרזתו של איסטווד ש"גראן טורינו", סרטו החדש, היה האחרון בו הוא יופיע כשחקן. ממילא הצהרה שאני נוטה להטיל בה ספק). ואז ב"פנאי פלוס". הנה, במארז חגיגי אחד, שני הטקסטים שלי עליו מהשבועיים האחרונים, לכבוד העובדה שבסוף השבוע האחרון עלה בארץ "ההחלפה" בדיוק ביום בו עלה באמריקה כבר סרטו החדש יותר של איסטווד (והשני שלו כבמאי לשנת 2008), "גראן טורינו".
continue reading…

זה לקח קצת זמן, אבל אפשר לבשר שמיזם "יס פלאנט" הפך להצלחה. אם בתחילת דרכו הוא נותר שומם בסופי שבוע בשעה שבסינמה סיטי קשה היה למצוא מקום להניח בו את כף הרגל, הרי שבביקוריי האחרונים שם בסופי השבוע המצב שונה לחלוטין: החנייה של קניון איילון מלאה (בשעה שרק בתי הקולנוע והסופרפארם פתוחים) והאכסדרה הקטנה מדי של בתי הקולנוע (בוודאי בהשוואה ליס פלאנט החיפאי המרווח יותר) סואנת וצפופה עד אימים.

אתמול הוקרנה הגרסה העברית והתלת מימדית של "בולט" בשלוש אולמות, עם הקרנה אחת בכל שעה עגולה. אולם 6 – הגדול במתחם – בשעה 17:00 היה מלא כמעט עד אפס מקום. וזיכרו: כרטיס להקרנה תלת מימדית יקר בחמישה שקלים מכרטיס להקרנה רגילה.

"בולט" הוא סרט חמוד, שהצליח מאוד לבלבל את בת ה-7 (שבכל זאת דיווחה שהיא נהנתה): מה קורה בתוך הסדרה ומה קורה במציאות? ומה זה בכלל רייטינג? הסיפור הוא כזה: בולט הוא כלב המככב בסדרת טלוויזיה על כלב עם כוחות על. מפיקי הסדרה כולאים אותו באולפן מתוך אמונה שאם הוא יחשוב שהכל אמיתי הדאגה שלו לילדה שמשחקת לצידו תהיה כנה. לכן הוא חי במציאות שלו, מבודד מהעולם, לא מודע לשקר של הטלוויזיה, מעין "המופע של טרומן" בכלבים. מודה: הקטעים של סדרת הטלוויזיה בהן יש לו כוחות על היו הכי מוצלחים בסרט. האקשן שם היה משובח למדי. ואז הוא בורח מהאולפן. למעשה הוא יוצא להציל את השחקנית שלצידו שהוא חושב שהיא במצוקה. והוא מתגלגל בטעות מהוליווד לניו יורק. ושם הוא צריך להתמודד עם העולם האמיתי (דיכוטומיה חביבה: קליפורניה היא הזיוף, ניו יורק היא העולם האמיתי), ועם העובדה שהוא סתם כלב רגיל, ללא כוחות, ושכל חייו היו אשליה אחת גדולה. ובכל זאת, הוא יוצא למסע קרוס-קאנטרי מניו יורק להוליווד כדי להציל את הילדה. מתוך נאמנות של כלב.

כדי להבין באמת מה שקורה שם אני חושב שהסרט פונה לילדים מגיל 10 ומעלה, בייחוד כאלה שממש מכורים לעולם הטלוויזיה. אה, זה כולם? טוב, זה מסביר את הלחץ על הקופות.

בת ה-7 התלוננה שמשקפי התלת מימד לא היו לה נוחים ושלא היו מספיק קטעי תלת מימד, מהסוג של "הושט היד ודמיין שאתה יכול לגעת בם", שיצדיקו את אי הנוחות של המשקפיים. הצעתי לה שבסרטים הבאים נסתפק בגרסה הרגילה, השטוחה.
אני, מצידי, תהיתי: אם גם אולפני דיסני עושים עכשיו סרטי אנימציה ממוחשבת וגם הם בחתימתו של ג'ון לאסיטר כמפיק אחראי, מה ההבדל בין "דיסני אנימציה" ובין "דיסני/פיקסאר"? הבקרוב הנפלא של "למעלה" לכאורה סיפק תשובה: דיסני/פיקסאר עושים סרטים שנדמה שהם מופלאים, פנטסטיים, מרהיבים, חכמים יותר. משמע שלאסיטר מנתב ל"דיסני אנימציה" את הפרויקטים הזניחים יותר? הפחות טובים? העובדה שלאסיטר הוא כעת הבוס הגדול של דיסני בתחום האנימציה יוצרת היררכיה בין האולפנים וממקמת את פיקסאר בראש. ואכן, "בולט" הוא סרט חביב, אבל לא קרוב לשום פסגת אנימציה – לא בצורה ולא בתוכן – למרות כמה סצינות מאוד משעשעות.

הרהור: אם דיסני יצליחו לדחוף את שיר הנושא של "בולט" למועמדות לאוסקר מיילי סיירוס ("האנה מונטנה") תגיע לשיר דואט עם ג'ון טרבולטה בטקס, וכך כל בנות ה-12 יגדילו את הרייטינג. אם מפיקי האוסקר רוצים עוד רייטינג שידאגו שגם שיר או שניים מ"היי סקול מיוזיקל" יהיו מועמדים. מיילי סיירוס וזאק אפרון על במה אחת? בנות ה-12 יתעלפו.

הדבקת פערים:

1. רוג'ר איברט הוא המבקר הזריז והחרוץ ביותר והוא הראשון שכבר מפרסם את רשימת סרטי השנה שלו. והשנה, חידוש: 20 סרטים וללא סדר הייררכי, רק לפי סדר אלפאביתי, כך שאנחנו לעולם לא נדע מה היה הסרט שאיברט הכי אהב ב-2008. בכל מקרה, "ביקור התזמורת" שם.

2. לא רחוק מרוג'ר איברט, גם כן בשיקגו, ישבה השבוע אליסה סיימון עם סקרינר די.וי.די של הסרט הישראלי "7 דקות בגן עדן", הזוכה בפסטיבל חיפה, וכתבה עליו ביקורת אוהדת ל"וראייטי". אני עדיין לא ראיתי.

3. ב-1990 ביים ברבט שרודר את הסרט "תהפוכות הגורל", על פי ספר שכתב אלן דרשוויץ', תסריט מאת ניקולס קאזאן (הבן של איליה), וגלן קלוז וג'רמי איירונס בתפקידים הראשיים. איירונס זכה באוסקר על תפקידו בסרט. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שהרעיש את רוד איילנד וכל אמריקה עשר שנים לפני כן. מקס פון ביולו (איירונס) הואשם שניסה לרצוח את אשתו, סאני פון ביוליו (קלוז). הוא הורשע במשפט ובערעור, ואז פנה לעורך הדין אלן דרשוויץ כדי שיעזור לו לזכות בערעור בבית המשפט העליון. משפטיו של מקס פון ביולו היו מהסנסציוניים ביותר באמריקה בשנות השמונים. הוא הואשם שניסה לרצוח את אשתו בהזרקת אינסולין, אבל שנכשל במשימתו ורק גרם לכך שהיא תיכנס לתרדמת (הסרט, בטוויסט א-לה "שדרות סאנסט", מסופר בקולה של סאני השרויה בקומה). ובכן, סאני פון ביולו האמיתית היתה 28 שנים בתרדמת, עד אתמול. אתמול היא מתה בגיל 76. לגלן קלוז שלום.

4. הלינק הזה לאורון בלבד.

5. פרסי הקולנוע האירופים חולקו אמש בזמן שישנתי. "גומורה" של מתיאו גורונה זכה בפרסים המרכזיים. "ואלס עם בשיר" זכה בפרס הפסקול, ובלוס אנג'לס הוא זכה בפרס סרט התעודה של אגודת הדוקומנטריסטים, בתיקו עם "איש על חבל". וויינט דיווח אמש.

"נער החידות ממומבאי" תופס תאוצה: הנשיונל בורד אוף ריוויו הכריזו עליו הערב בתור סרט השנה שלהם. דיוויד פינצ'ר הוא במאי השנה, על "המקרה המשונה של בנג'מין באטן". שחקן: קלינט איסטווד, "גראן טורינו". שחקנית: אן האתאוויי, "רייצ'ל מתחתנת".
הסרט הזר של השנה: "מונגול" (מה?!).
חוץ מזה, ה-NBR מפרסמים את רשימת עשרת סרטי השנה שלהם, בנוסף לסרט הזוכה. העשירייה היא: "לקרוא ולשרוף", "ההחלפה", "גראן טורינו", "המקרה המשונה של בנג'מין באטן", "האביר האפל", "פרוסט/ניקסון", "מילק", "וול-E", "המתאבק" ו-"Defiance". חמשת הסרטים הזרים הכי טובים של השנה: "ואלס עם בשיר", "סוד", "בקצה גן עדן", "הכניסו את האדם הנכון" ו"הצטלבות".

אז מה זה אומר? מצד אחד, העובדה ש"נער החידות" מוביל במצעד תחזיות האוסקר של MCN ואז מוכתר כסרט השנה של NBR ממקמת אותו כמוביל לזכייה באוסקר. מצד שני, ל-NBR יש אחוזי קליעה מאוד נמוכים כחזאי אוסקרים. בשנה שעברה הם אמנם בחרו ב"לא ארץ לזקנים" כסרט השנה, אבל לפני כן הם לא בחרו בסרט שגם זכה באוסקר לאורך כל שאר שנות ה-2000. הסרט האחרון לפני כן שזכה באוסקר ונבחר על ידי ה-NBR היה "אמריקן ביוטי" ב-1999 (בתחילת שנות התשעים הדיוק שלהם היה מרשים יותר).

אני עדיין מאמין ש"מילק" או "בנג'מין באטן" יעקפו את "נער החידות" בדרך לאוסקרים.

========

הגניזה של "רייצ'ל מתחתנת" מתחילה להיראות כמו טעות די מביכה מצד א.ד מטלון: לארי גרוס, התסריטאי של "48 שעות" ו"פשע אמיתי", כותב שזהו הסרט האמריקאי הטוב ביותר של 2008. ובהמשך הוא משבח את ג'יימס פרנקו ות "אננס אקספרס", עוד גניזה מטלוניאנית. האם זה הגיוני שאנשי מטלון יגנזו את הסרטים הטובים ביותר של השנה?

=======

ובגרין-סין: דיוויד ד'ארסי כותב על שלושה סרטים תיעודיים ישראליים שהוקרנו בשבוע שעבר ב-IDFA באמסטרדם: "המלחמה הראשונה שלי" של יריב מוזר, "Z32" של אבי מוגרבי" ו"פיצה באושוויץ" של משה צימרמן.
וגם ישי קיצ'לס היה ב-IDFA וראה שם את "איש על חבל", סרט התעודה שזכה הלילה בתור סרט התעודה של השנה של ה-NBR, ואחד המובילים לזכייה באוסקר.

=======

צופים יקרים, אם אתם מבוגרים ואין לכם ילדים רשת בתי הקולנוע יס פלאנט מזמינה אתכם שלא לבוא לראות אצלה את "בולט", סרט האנימציה החדש והתלת מימדי של דיסני שיצא היום. למה? כי בעוד הגרסה המדובבת מוקרנת מדי שעה, הגרסה באנגלית מוצגת רק פעם אחת ביום: ב-21:15. החשבון, אני מעריך, הוא כזה: הילדים והוריהם ירוצו (מיאה קולפה), המבוגרים? ממילא בטח לא יתעניינו. הרי גם באמריקה הסרט הזה די נדרס על ידי "מדגסקר 2 " ו"דמדומים" והוא זוכה להכנסות בינוניות למדי.

תוכניית פסטיבל סאנדאנס התפרסמה הלילה. 16 סרטים התקבלו לתחרות הדרמטית הבינלאומית מתוך 1,012 סרטים שהוגשו ואחד מהם הוא "ציון ואחיו", סרטו הארוך הראשון של ערן מרב (שביים את הסרט הקצר אנדרדוג" בסם שפיגל). זו תהיה הקרנת הבכורה העולמית של הסרט, שהופק כקו-פרודוקציה בין ישראל וצרפת ומשחקים בה צחי גראד ורונית אלקבץ. הנה רשימת הסרטים המלאה.

======

בניגוד להתרשמות שלי מאתמול, צוות חזאיי האוסקרים של Movie City News בראשות דיווד פולנד, דווקא רואה סיכויים רבים ש"נער החידות ממומבאי" יזכה השנה באוסקר. די צמוד אליו: "המקרה המוזר של בנג'מין באטן" של דיוויד פינצ'ר. ודי צמוד אליו: "מילק" של גאס ואן סאנט. וסוגרים את החמישייה: "פרוסט/ניקסון" ו"חלון פנורמי".
אני בשלב זה ראיתי רק את "נער החידות ממומבאי" ועל כל שאר הסרטים רק קראתי, ולי נראה שדווקא "מילק" אמור להיות המוביל במירוץ.

======

במקום השישי בטבלה הנ"ל: "האביר האפל". ועבור כמה אנשים באמריקה זה בלתי מקובל בכלל והם השיקו קמפיין אינטרנטי להבטיח ש"האביר האפל" לא רק יזכה במועמדות, אלא יזכה באוסקר על הסרט הטוב ביותר. זה האתר, וזה הסרטון שהם יצרו:

=======

קלינט איסטווד שר! אולפני וורנר העלו את פסקול סרטו החדש של איסטווד "גראן טורינו" לאתר הפרסים שלהם. את הפסקול כתבו קייל איסטווד (הבן של) ומייקל סטיבנס. את הרצועה ה-13, שיר הנושא של הסרט, שרים קלינט איסטווד וג'יימי קולום. האזינו כאן.

======

ולקינוח, ויה MCN: הסיפורים מאחורי הלוגואים של האולפנים ההוליוודיים הגדולים, האנשים שיצרו אותם, שצוירו בהם והגילגולים שלהם לאורך השנים.

שאלה: מהו אסון?
תשובה: התרגום לעברית של הסרט "Disaster Movie" ל"דיזסטר מובי".

"הדיזנטריה של מובי" יוצא בארץ בשבוע הבא.

=======

לעומת זאת: "האורח" של טום מקארתי, עם ריצ'רד ג'נקינס והיאם עבאס, שהיה אמור לצאת בשבוע הבא בארץ, נדחה. אין עדיין תאריך חדש. דחיות היסטריות של הרגע האחרון תמיד מפתיעות אותי. מה קרה שפתאום מחליטים לדחות? אולי מחכים לראות אם הסרט יהיה מועמד לגלובוס הזהב ולאוסקרים? אולי היאם עבאס תזכה בשבת בפרס הקולנוע האירופי על "עץ לימון"? ואולי… לא יודע… מישהו שם חטף רגליים קרות. משונה שמפיצים ויחצניהם לא מבינים עדיין שככל שהמסרים שלהם עמומים יותר, כך הציבור נוטה לחשוב את המחשבות הפסימיות ביותר. האם "האורח" ייגנז? ואם לא, למה נדחה? למי יש תשובה אמיתית?

ובינתיים, ככה נראית המתנה שקיבלו העיתונאים האמריקאים ממפיצי "האורח".

======

ומה קורה בקולנוע לב? ככה נראה הבוקר אולם 4 בדיזנגוף סנטר:

אולם 3 מפורק אפילו עוד יותר (אבל היה חשוך מדי לצילום).

מלב מוסרים: "אולמות 3+4 בשיפוצים. יפתחו מחדש עוד שבועיים לקראת חנוכה".
הם לא מסרו מה כוללים השיפוצים האלה, רק שדרוג של ריהוט וריפוד או גם שידרוג של אמצעי הקרנה וסאונד? ובכל מקרה, הגיע הזמן. אולם 4, בו מוקרנת התמונה אל המסך דרך מערכת מראות עתיקה שמעוותת את התמונה, הוא אחד האולמות הגרועים בעיר כרגע.

קודש וחול. מוות וחיים. יום ולילה.

אתמול בצהריים, כפר חב"ד. הלוויית שלוחי חב"ד במומבאי.

צילום: אמנון וינר

אתמול בערב, תל אביב. איזושהו גוף מארגן אירוע טרום בכורה לסרט "נער החידות ממומבאי" ("Slumdog Millionaire") ואני מתפלח פנימה.

"נער החידות ממומבאי"

התחזית שלי: צפו ללהיט היסטרי כשהוא ייצא בארץ ב-22 בינואר. דני בויל מביים "טריינספוטינג" להורים של הקהל של "טריינספוטינג", או לקהל של "טריינספוטינג" שכבר התבגר ממילא. הסרט מלא אנרגיה, כולם כל הזמנים רצים בו, המון מוזיקה, שילוב בין דרמת מתח בריטית וסרט בוליוודי ססגנוני. והאופן שבו העלילה משלבת לתוכה את השעשועון "מי רוצה להיות מיליונר" כעמוד שדרה נרטיבי הוא הברקה – גם איחוד בין טלוויזיה לקולנוע, ובין מזרח למערב. אבל רגע: האם תהיה לפיגועים במומבאי השפעה על הקהל הישראלי? ואם כן, איזו השפעה? חיובית או שלילית? והעובדה שהגיבור הוא מוסלמי תרתיע? אני מניח שלא. הספר עליו מבוסס הסרט מצליח בארץ, והפסקול בוודאי יימכר היטב, ויש בסרט שפע אקזוטיקה ותחושת אגדה כדי שהוא ימיס התנגדויות. אני צופה מועמדויות לאוסקר על הסרט, הבימוי, התסריט המעובד (של סיימון בופוי, שכבר היה מועמד על "ללכת עד הסוף"), הצילום (של אנתוני דוד מנטל), והעריכה. האם יזכה? בשלב זה מסופקני (למרות שמפתה לדמיין אותו כ"שייקספיר מאוהב" של השנה). עוד נראה.
בשוט הנ"ל, המצלמה פונה קצת שמאלה ושם נדמה לי שרואים מרחוק את מלון הטאג' מאהל. כל שאר הסרט חף מרגעים שיעשו פלאשבק למתקפת הטרור של השבוע שעבר.

ואגב: משונה שדווקא סיימון בופוי עיבד את הספר לסרט ולא – נגיד – סטיבן נייט, האיש שהמציא את "מי רוצה להיות מיליונר" והפך בשנים האחרונות לתסריטאי ("סימנים של כבוד", "דברים יפים מלוכלכים").
ועוד אגב: "נער החידות של מומבאי" עוסק, בין השאר, במעבר של העיר ההודית מהיותה "בומביי" ל"מומבאי". אז אם אנחנו כבר מתרגלים לקרוא לה מומבאי האם לא מתבקש לשנות את שמה של תעשיית הקולנוע בעיר מבוליווד למוליווד?