"תמונה קבוצתית" של לוקינו ויסקונטי

איזה כיף. מחווה בת שמונה וחצי סרטים של לוקינו ויסקונטי תוקרן בסינמטקים החל ב-1 בדצמבר.
לפני שנתיים בדיוק, בשיחה שקיימתי עם נספחי התרבות של שגרירות איטליה בתל אביב בעיצומה של המחווה לפליני בסינמטקים (שיחה עליה דיווחתי כאן), הבעתי משאלה שיגיעו גם סרטים של לוקינו ויסקונטי ארצה. אני לא מת על פזוליני, אבל אני מאוד אוהב את ויסקונטי. למעשה יש המון דמיון בעיניי בין מה שפרנסיס פורד קופולה עשה ברגעיו הטובים ובין מה שויסקונטי עשה עשור או שניים לפניו (ולפעמים במקביל). שניהם פנו לכיוון האופראי, סרטים על רגשות בסיסיים בתוך תפאורת ענק. סרטים שנמשכים בין שעתיים לארבע שעות. סרטים שיש בהם מימד בימתי, אבל הם חפים מסטטיות, יש בהם דינמיות עצומה. והם מרהיבים לעין. ואת רובם מעולם לא ראיתי על מסך הקולנוע. את "לודוויג", למשל, לא ראיתי מעולם. המחווה הזאת היא חגיגה עבורי (ואם לא יתקיימו הקרנות מוקדמות אוכל לכתוב רק בדיעבד על הסרטים שאראה אוכל לכתוב כאן רק בדיעבד, שזה חבל מנקודת מבט תקשורתית/יחצנית באירוע בו כל ההקרנות הן חד פעמיות. חבל שמחווה כזאת מופלאה וחיונית ובסיסית וחשובה נחשפת רק ברגע האחרון ולא שבועות קודם. אבל ניחא. העיקר שהיא קיימת, וממילא מבקרים ותיקים ממני בוודאי ראו את הסרטים בבתי הקולנוע בצעירותם וזוכרים אותם טוב ממני).

אלו הסרטים שיוקרנו, המייתגים את העשור וחצי האחרונים לחיים ולקריירה של ויסקונטי, שמת ב-1976 (התאריכים: בתל אביב. לתאריכים בחיפה ובירושלים, בדקו בתוכניות הסינמטקים):

1.12 – "מוות בוונציה", 1971 (130 דקות)
2.12 – "הארורים", 1969 (155 דקות)
3.12 – "רוקו ואחיו", 1960 (177 דקות)
6.12 – "העבודה", 1962 (אפיזודה בת 53 דקות מתוך סרט האנתולוגיה "בוקאצ'יו 70 ")
11.12 – "התמים", 1976 (125 דקות)
14.12 – "סנסו", 1954 (119 דקות)
19.12 – "לודוויג", 1972 (240 דקות)
20.12 – "הברדלס", 1963 (180 דקות)
28.12 – "תמונה קבוצתית", 1974 (121 דקות)

ועדת הסרטים התיעודיים של האקדמיה האמריקאית צמצמה את 80 ומשהו הסרטים באורך מלא שהוגשו לה לרשימה בת 15 שמות (שורט-ליסט) שממנה ייבחרו חמשת המועמדים ב-22 בינואר. ג'פרי וולס מצביע על שתי השמטות מוזרות: "רומן פולנסקי: מבוקש ונחשק" המאוד מדובר, ו"גונזו", הפרופיל של הנטר תומפסון, שביים אלכס גיבני (זוכה האוסקר מהשנה שעברה). את "מפגשים בקצה העולם" של ורנר הרצוג, "שגרה מבצעית" של ארול מוריס ו"גלאס" של סקוט היקס ראיתי בפסטיבל ירושלים האחרון. שלושתם מעולים (הסרט של מוריס בוודאי גם יגיע לכדי מועמדות). "Man on Wire", סרט תיעודי על הלוליין פיליפ פטי, שצעד על חבל בין שני מגדלי התאומים בשנות השבעים, זוכה לביקורות מעולות ומסקרן אותי מאוד. אבל אין בו שואה, מלחמה, עוולות או אקולוגיה, שהם הנושאים שאיתם זוכים באוסקר בקטגוריה הזאת. "אשרי הגפרור: חייה ומותה של חנה סנש", שהוקרן בירושלים, שודר החודש באופן חשאי בערוץ 1. את "IOUSA" ראיתי לפני כחודש ביס דוקו (הסרט הזה חזה את הקריסה הכלכלית של וול סטריט). ואת "הם הרגו את סיסטר דורותי", שהחמצתי בפסטיבל ירושלים, אראה ביס דוקו בחודש הבא.
אלה 15 הסרטים:

At the Death House Door
The Betrayal
Blessed Is the Match: The Life and Death of Hannah Senesh
Werner Herzog's Encounters at the End of the World
Fuel
The Garden
Glass: A Portrait of Philip in Twelve Parts
I.O.U.S.A.
In a Dream
Made in America
Man on Wire
Pray the Devil Back to Hell
Errol Morris' Standard Operating Procedure
They Killed Sister Dorothy
Trouble the Water

הפוסט הזה פונה לקוראי הבלוג בני ה-4 או להוריהם.

אני מנסה משהו חדש, נראה אם אצליח לעמוד בו: בכל יום שלישי לכתוב על די.וי.די חדש.

והיום: "טינקרבל", הפקת ה-straight-to-DVD של דיסני, בראשות ג'ון לאסיטר. אבל לפני זה, תמיהה: המפיצים המחרימים, כזכור, מחרימים אותי קטגורית. לא הזמנות, לא הקרנות, לא ידיעות, ולא די.וי.די. לכן היה מפתיע ומשעשע למצוא שליח על סף דלתי עם מעטפה ובה "טינקרבל". משעשע, כי קשה אמנם לזכור את זה מבעד לענני הצ'ילבה, אבל לפחת חלק מהאנשים העובדים שם הם בגדר ידידי המשפחה. והם, אני מניח, זוכרים, שיש לי שתי בנות. לכן זה היה שנון וערמומי מצדם, אך גם מתוק להפליא, לשגר את הדיסק הזה. בקיצור, הם ידעו מה הם עושים. והם קלעו בול: "טינקרבל" הפך בשבוע האחרון לסרט האהוב על בת ה-4. היא צופה בו שוב ושוב. בת ה-7 מחבבת אותו מאוד גם, אבל לא בעוצמות ההיקסמות של בת ה-4. (כשביקשתי ממנה שתכתיב לי מה יש לה להגיד על הסרט היא השיבה "הוא נפלא!"). ואכן, לבנות ארבע הסרט מושלם, בייחוד כשהן לא צריכות לגלגל עיניים כמו אבא שלהם שקצת מתהפכת לו הבטן ממה שהסרט הזה מעולל למורשת "פיטר פן".
מדובר במשהו שהוא בין ספין-אוף לפריקוול ל"פיטר פן": סיפורה של טינקרבל מרגע לידתה ועד שהיא פוגשת לראשונה את וונדי דרלינג. בין לבין היא מגיעה לפיקסי הולו, ממלכת הפיות המסונפת לארץ לעולם לא, וצריכה ללמוד איך להיות פיה, ואיזה סוג פיה היא. נקודת התורפה של הסרט הפכה לכלי השיווק העיקרי שלו: בסרט הזה טינקרבל מדברת (לא מוסבר לפיכך למה היא נטולת קול ב"פיטר פן") ופרסום הסרט דווקא מפמפם את הנקודה הזאת כאילו מדובר בגרטה גרבו המדברת לראשונה: "טינרקבל מדברת!". לבת ה-4 זה לא הזיז. גם העובדה שטינקרבל הפכה לפיה באנימציה דיגיטלית, שרונדרה באולפנים ההודיים של דיסני, לא הפריעה לה. להפך, זה גרם לה, מבחינתה, להיראות קצת כמו ברבי (עוד דמות מיתית שבתי הקטנה מכירה רק מהסרטים).
המעניין הוא שאולפני דיסני מפיקים את סרטי ה"הישר-לדי.וי.די" שלהם – הפונים במובהק לפעוטות – באותה רצינות הפקתית כמו של הסרטים המופצים לקולנוע. כך בדיבוב לאנגלית תמצאו את אנג'ליקה יוסטון מדבבת את מלכת הפיות, וחברותיה של טינקרבל מייצגות מנעד אתני מגוון: לוסי לו האסיאתית, אמריקה פררה ההיספנית, רייבן-סימונה האפריקאית-אמריקאית וקריסטין צ'נוות הלבנה. ג'יין הורוקס וקתי נג'ימי משתתפות גם. בדיבוב הישראלי ההשקעה פחותה: החשודים הרגילים של ממלכת הדיבוב לילדים מופיעים כאן, ללא כוכבים או הקפדה על גיוון אתני. לעומת זאת, אחד הבונוסים החביבים בדיסק – "מדריך לעולם הפיות", תוספת אינטראקטיבית לזאטוטה שלא יכולה להירגע מפיות – מדובב כולו לעברית. שאר התוספות מתורגמות לעברית בלבד, ללא דיבוב.
השיר הנ"ל, בביצוע סלינה גומז, חותם את הסרט. והוא הסרט כולו בזעיר אנפין: קיטש לילדים, סימפטי מסוגו.

השבוע ראיתי בפעם הראשונה סרטים של ווייצ'ך האס. הרטרוספקטיבה של הבמאי הפולני הזה, שמת בשנת 2000, מתחילה הערב בסינמטק ירושלים ותגיע ממחר לסינמטק תל אביב, ובפעם הראשונה מזה זמן רב מאוד תתקיים בסינמטק רטרוספקטיבה שבאמת אפשר ללמוד ממנה משהו על תולדות הקולנוע.
מודה, שני הסרטים של האס – שעד כה רק שמעתי עליהם אבל כעת ראיתים לראשונה – די התיישנו. הם מתאימים לתקופתם (שנות הששים והשבעים), אבל הם גם מפתיעים למדי. הקולנוע הפולני, המזוהה עם כבדות רבה, הופך אצל האס לקרנבל סהרורי.
"כתב היד מסרגוסה", מאמצע שנות הששים, הציג לי את האס כסוג של ריצ'רד לסטר פוגש את טוני ריצ'רדסון. תחושה של סוריאליזם אנרכיסטי בתוך עולם כבד ורציני. בתוכניית הרטרוספקטיבה למדתי שמי שאחראי לשיקום עותק הסרט, הנמשך שלוש שעות, היה ג'רי גרסיה, סולן הגרייטפול דד, שהעריץ את הסרט. כן, יש בו משהו סטלני, במובן הביטניקי של המילה.
אבל ההברקה הגדולה יותר בעיני היתה "בית המרפא בסימן שעון החול", עיבוד לסיפוריו של ברונו שולץ מ-1973, הסרט שפותח את הרטרוספקטיבה הערב בירושלים ומחר בתל אביב. זה מעין טרי גיליאם פוגש את רומן פולנסקי, עם קמצוץ פליני. שוב: רצף אפיזודי ואסוציאטיבי והזו לגמרי של סצינות מצולמות ומעוצבות לעילא, מסע סוריאליסטי לתוך הזכרון ותת המודע. האס, אולי ברוח התקופה, נוטה לעתים קרובות מדי להתענג על הגרוטסקי ופה ושם מכבה מנועים לטובת הפיוטי.
בשני המקרים הרגשתי שאני מגלה את האס מאוחר מדי. האם הוא רלוונטי לימינו? לכאורה סרטיו מייצגים עידן קולנועי אחר, משוחרר יותר, שהעדיף את החווייתי על פני העלילתי/ליניארי. אולי זה לא אופנתי, אבל יש משהו משחרר בצפייה בסרטים האלה. כמו געגוע למשהו שנכחד. אני מבין שבשנות השבעים המוקדמות הוא היה די להיט בסינמטק התל אביבי. קל להבין למה. היום הצפייה בשני הסרטים האלה היא כמו גילוי ארכיאולוגי, אבל מצד שני זו פיסה מרתקת בפאזל קולנועי המחבר בין הקולנוע המזרח אירופי והמערב אירופי, בו הסוריאליזם פוגש את תחושת הרדיפה.

בישראל, כשהמפיצים גונזים סרט הוא יוצא לדי.וי.די. באמריקה, כשהמפיצים גונזים סרט… הם שולחים אותו לישראל. וכך עלו על מסכי הקולנוע בסוף השבוע האחרון שני סרטים שלא מצאו הפצה ומסך באמריקה: "קלינר" של רני הרלין ו"קיל שוט" של ג'ון מאדן. שני סרטים שאין לי שום עניין לראותם. (למעשה, אפילו "הנשים" כמעט ונגנז באמריקה: אולפני וורנר סגרו את החברה-הבת, "פיקצ'רהאוס", שהפיקה את הסרט, וכבר תכננו לזרוק את כל סרטיה לפח, ובסוף הוציאו את "הנשים" באופן חפוז וחסר השקעה).

הסיפור מאחורי "קיל שוט" מרתק: לפני 13 שנה זה היה אמור להיות עוד סרט בגל סרט אלמור לנארד של סוף הניינטיז, עם טוני סקוט מביים וקוונטין טרנטינו ורוברט דה נירו מפיקים ומשחקים. ואז הסרט עבר לידיו של ג'ון מאדן, שאחרי "שייקספיר מאוהב" כולם חשבו בטעות שהוא במאי נהדר (הוא לא, למרות ש"שייקספיר מאוהב" הוא סרט נהדר בעיני, בל בגלל התסריט המבריק שלו). התעכב, התעכב, התעכב. ואז יצא לדרך, עשור אחרי שהוא התחיל. צילומי הסרט הסתיימו כבר לפני יותר משלוש שנים. שנה אחר כך עשו צילומי השלמות. ואז הביאו את אנתוני מינגלה ואת סידני פולאק שינסו לשחק עם הסרט בחדר העריכה. כנראה שמשהו שם התקלקל לגמרי. פולאק ומינגלה מתו מאז, והסרט עדיין לא יצא. הוא היה אמור לצאת באוקטובר באמריקה ובעולם. בעולם הוא יצא, באמריקה לא. ועכשיו לא ידוע: האם ייצא בסוף דצמבר, בינואר 2009 או שיושלך לדי.וי.די. (יש סיכוי שאם מיקי רורק יקבל מועמדות לאוסקר על תפקידו ב"המתאבק" של דארן ארונופסקי, שהסרט יופץ אז כדי לתפוס טרמפ על הקאמבק שלו).

ג'ון הורן מה"לוס אנג'לס טיימס" עקב אחר התלאות של "קיל שוט" לפני חודש וחצי. מהדיווח שלו נשמע שהסרט כנראה התחרבש לגמרי ואף אחד באמריקה לא רוצה לגעת בו.

בישראל, פורום פילם היא נציגת וויינסטין קומפני בארץ, ואני מניח שהם די צריכים לעשות מה שהארווי דורש. אני סקרן להיות זבוב על הקיר במשרדי פורום פילם בזמן האחרון בו אני מניח שהייצוג של וויינסטין הפך לנטל. להבדיל ממגע הזהב של הוויינסטינים בימי מיראמקס, מאז שהם הקימו את חברתם החדשה הם מייצרים בעיקר פלופים. והלהיט היחיד שלהם, "ויקי כריסטינה ברצלונה", בכלל לא של פורום פילם אלא של סרטי שפירא (למרות שבעלי הבית של פורום פילם עושים על הסרט הזה בוחטות נאות ביושבם כבעלי בתי קולנוע).

מישהו כאן ראה את "קלינר" או "קילשוט"?

=====

במודעות בעיתונים תוקנו הטעויות של כרזת "גוף השקרים". הטעות שהכי הציקה לי היא הפיכתו של DiCaprio ל"דה קפריו", שזו טעות כפולה. הססמה העילגת "אל תאמין לאף אחד, תטעה את כולם" נותרה.

=====

ולגיוון: ג'ונתן רוזנבאום נזכר באנדריי טרקובסקי, ששני ספרים חדשים על אודותיו ראו אור.

מישהו פשוט שלף מצלמת וידיאו באולם קולנוע וצילם את זה:

עדכון: וזו כבר הגרסה הנורמלית (via Slashfilm)

ביום שישי התלבשתי על רשימת תפוצה שאחד היחצנים לא הסתיר במייל שלו ב-BCC, ושלחתי לכל העיתונאים המוזמנים להקרנות בקשה שיפנו, כמוני, להנהלת גלובוס עזריאלי בבקשה להפסיק לקיים שם הקרנות עיתונאים אחרי שבארבע הקרנות בחודשיים האחרונים היו שם בעיות סאונד חמורות. זה התחיל ב"סיפורי שפת הנחל", המשיך ב"רעם טרופי" הגיע לשיא ב"הנשים" (הקרנה שהופסקה בגלל בעיות סאונד איומות) והשתפר, אבל לא נפתר, ב"גוף השקרים". הבעיה היא שכל הקרנה נוהלה על ידי יחצנית אחרת, המייצגת מפיץ אחר, כך שעלה החשש שאף אחד לא עוקב אחרי העקביות של הבעיה.
הבוקר הגיעה תשובת גלובוסמקס:

ראשית, אנו מתנצלים על התקלות שהיו. תודה שהבאתם את הנושא לתשומת ליבנו.
מבדיקות שערכנו לאחר כל תקלה ותקלה, עולה שבשניים מהמקרים הבעיה היתה בעותק הסרט שהגיע אלינו. בהקשר לתקלות האחרות, ביצענו בדיקה מקיפה לכל חלקי ומרכיבי הסאונד באולם, והכל נמצא תקין. לעיתים, כך על פי אנשי המקצוע, לא ניתן לזהות תקלות כאלו אלא בזמן אמת, וננסה לעשות מאמצים לזהות את מקור הבעיה, אם ישנה, בעתיד הקרוב. כדי לנסות ולבטל מראש כל תקלה עתידית אפשרית החלטנו (למרות שכאמור לא אובחנה תקלה) להחליף את הראש הדיגיטלי של מכונת הסאונד באולם, וכבר מחר יגיע טכנאי הסאונד של הרשת לבית הקולנוע לוודא שוב את תקינות המערכת.
יש לזכור כי מדובר באחד מאולמות הקולנוע המוצלחים ביותר שיש בישראל מבחינה טכנולוגית, אולם המקיים לפחות 5 הקרנות מידי יום לקהל הרחב. ולשמחתנו הרבה, לא נתקלנו בבעיות מסוג זה בהקרנות השוטפות, ואין אצלנו כל תיעוד של תלונות מצד הקהל בנושא.
לגבי הקרנות עיתונאים עתידיות, ביקשנו מהמפיצים לקבל עותק של הסרט יום לפני מועד ההקרנה, כדי שנוכל לוודא תקינות למפרע. לגבי הבקשה, אנו כאמור מאמינים ויודעים שאולם 1 בעזריאלי הוא מהמשובחים שבאולמות הקולנוע, וכאמור לא מזמן שדרגנו שם את מערכת הסאונד בצורה משמעותית למערכת מתקדמת מאוד. אנו בטוחים כי הפעולות שנקטנו ימנעו תקלות עתידיות בסבירות גבוהה מאוד (חשוב לזכור שאין 100% ולא הכל תלוי בנו). ומאחלים לכולם הקרנות מוצלחות וצפיה נעימה בעתיד.
שבוע טוב ולהשתמע,
אפי ליפשיץ
מנהל שיווק
גלובוס מקס

המממ….
הבשורות הטובות: מייל המוני אחד הביא להחלפתו של הראש הדיגיטלי במכונת הסאונד. אני מניח שזה דבר חיובי. אבל זה שהם בדקו ומצאו שהכל בסדר למרות שהכל היה לא בסדר כמובן מדאיג אותי. ומעלה כמה שאלות:
א. מה עשו עם העותקים שהבעיה היתה בהם? גרסו, או הפיצו אותם לבתי הקולנוע בפריפריה שם לקהל לא אכפת מקצת נפילות סאונד ודיסטורשן?
ב. איך זה יכול להיות שבכל הקרנות העיתונאים בחודשיים האחרונים היתה אותה בעיית סאונד אבל כלום לא תועד בהקרנות הסדירות? האם מישהו מחבל בהקרנות העיתונאים?
ג. האמנם אין שום תקלות סאונד בהקנות הסדירות, או שקהל רוכש הכרטיסים שומע שיש בעיה אבל סובל בשקט?

לכן, הבקשה שלי היא כזאת: בכל פעם שאתם נתקלים בבעיית סאונד בגלובוס עזריאלי, אולם 1, אנא דווחו עליה כאן. ונקווה שהבדיקה והחלפת הראש אולי יפתרו את הבעיה הזאת אחת ולתמיד.

ב"7 לילות" של יום שישי התפרסם אייטם של יפעת מנהרדט התוהה איך זה ש"זאק ומירי עושים פורנו" יגיע ארצה בשעה ש"אננס אקספרס" נגנז. נדמה לי שיש שם אייטם כזה בערך פעם בשנה, וטוב שכך – כי זו ההזדמנות היחידה לקהל הרחב לקבל את המידע העגום: בכל הקשור בקולנוע אנחנו חיים בדיקטטורה המתנהלת על ידי מפיצים שלא מבינים כלום. אני כותב את זה על המפיצים שאני לא מחבב, אבל גם על המפיצים שאני כן מחבב. זו דיקטטורה כי איש אחד – וזה בסוף תמיד החלטה של איש אחד – קובע מה נראה כאן. ואם סרט מסוים לא מוצא חן בעיניו, ובהיותו בעל הזכויות הבלעדיות, אף מפיץ אחר לא יכול להפיץ במקומו סרט שהוא לא רוצה בו. מצב דומה, אגב, היה בשוק המכוניות וזה השתנה. אני מחכה לבג"ץ או לממונה על ההגבלים העסקיים שישימו לזה קץ בקולנוע. אם א.ד מטלון לא רוצים להפיץ את "אננס אקספרס" שישחררו את הזכויות למפיץ אחר שאולי כן יודע להעריך את הסרט ההיסטרי הזה, שיכול בקלות להפוך גם בארץ לסרט פולחן.

אבל הקטע הכי מופלא באייטם של מנהרדט מגיע כשהיא מנסה להבין למה זה קורה, למה סרט נגנז? מי שעוזר לה להבין הוא היחצן-המחרים אריה ברק, שאומר: "סרטים רבים שלא הצליחו בקופות בארה"ב לא יעלו אצלנו בקולנוע, אפילו אם משחקים בהם שחקנים מפורסמים. זאת הסיבה שהוחלט לאחרונה לא להקרין את דרמת הפשע "Street Kings", למרות שמככב בה קיאנו ריבס".

זה היסטרי! ענק! כי "מלכי הרחוב" עם קיאנו ריבס כן הוקרן בארץ, באפריל. ומי היה היחצן של הסרט? אריה ברק. רגע מוזהב של חסד, לא ככה? היחצן שלא רוצה שעיתונאים יידעו שסרטיו קיימים, שעיקר עבודתו היא בהחבאתם מהתקשורת במקום להפצתם לידיעת הכלל, בעצמו לא זוכר במה הוא טיפל ומה לא. כנראה שהוא עושה עבודתו נאמנה, אם כך. אף אחד באמת לא יודע שהסרט הזה ביקר כאן, כולל הוא עצמו.

העניין הוא שחוץ מהעובדה שברק לא זוכר בעצמו את הסרטים שלקוחותיו משלמים לו ליחצן הוא מנסה לתאר באייטם של מנהרדט מצב בו יש הגיון וחוקיות בהחלטות להפצת סרטים. אבל במקום הגיון וחוקיות אנחנו מקבלים ממנו סתירות. "סרטים רבים שלא הצליחו בקופות בארה"ב לא יעלו אצלנו בקולנוע", הוא קובע. וזה היחצן של "גאווה ותהילה" ושל "אפלוסה": שני סרטים שלא הצליחו בקופות באמריקה וכן עלו בארץ. וזה היחצן של "קילשוט", סרט שבאמריקה לא מצליח למצוא מפיץ, ונדחה שוב ושוב כבר שנתיים וכרגע יש סיכוי שאולי יעלה בתחילת 2009 אן שייגנז לגמרי, ובכל זאת הוא עלה בארץ. למה?
וזה גם היחצן של פורום פילם ומטלון שגונזים בלי הכרה סרטים שכן הצליחו בקופות באמריקה. למה?
הוא מסביר, ומשליך את האשמה ליבשת אחרת: "לדברי איש יחסי הציבור של א.ד מטלון, אריה ברק, ההחלטה לא להקרין סרט בארץ נקבעת בסופו של דבר על ידי האולפנים בחו"ל", כותבת מנהרדט. אבל כמה פסקאות אחר כך ברק חושף: "הם (האולפנים הגדולים) פונים למפיצים בארץ ומבקשים מהם להעריך את סיכויי הצלחתו. בהתאם לנתונים שמעבירים להם הם נותנים את החלטתם הסופית".
הו, תודה על הכנות. אז זה לא באמת קשור רק בהחלטה של האולפנים? מה נראה לכם שא.ד מטלון אמרו לאולפני קולומביה על "אננס אקספרס"? אני רוצה שיספרו לי כעת על סרט שמפיציו בארץ תמכו באופן נלהב בהפצתו ואילו האולפנים אמרו "לא".

הסיטואציה היא כזאת (ואם היא אחרת, אשמח לדעת על כך ולפרסם): אנשי מטלון ויחצניהם ישבו וראו את "אננס אקספרס" ולא אהבו את הסרט. וחשבו שבגלל שהם לא אהבו אף אחד אחר לא יאהב. או הפוך: הם נורא התלהבו, צחקו עד שכמעט הקיאו את הטחול מרוב צחוק, אבל בסוף אמרו "טוב, אנחנו צחקנו אבל אין סיכוי שמישהו יהנה מהסרט חוץ מאיתנו". אני לא יודע איזה סצנריו מחריד אותי יותר: זה שבו הם מנותקים לחלוטין מהמוצרים באחריותם או זה שהם מתנשאים על הקהל שלהם. השורה התחתונה זהה: הסרטים לא מגיעים ארצה והיחצנים לא מבינים מה יש להם ביד. הם מנותקים והם מתנשאים.

אני אומר באחריות ובבטחון: מפיץ שהיה מתחבר ל"אננס אקספרס" ומבין את גדולת הסרט היה מצליח להפוך אותו ללהיט פולחן קטן וחכם. בהפצה לא גדולה. בתקציב לא ענק. האופן שבו הפיצו בארץ את "אחים חורגים" הוא עדות מופלאה לאיך לא עושים את זה. זו עדות לאיך מפיצים בעלי טעם גריאטרי, ושיטות עבודה מיושנות, מנסים להתלקק לקהל שהם לא מבינים. יאללה, תפרשו מהעסק. או שתתמקדו בהפצת סרטי אנימציה בלבד (העבודה על "בולט" מתנהלת עד כה באופן מושלם – כשמגיע להם קרדיט, צריך לדעת לתת).

=======

ואולי לקהל הישראלי מגיעים מפיצים כאלה בדיוק. שהכרזות שלהם מלאות טעויות, שמפיצים סרטים בלי חשק בלי עניין. אולי המפיצים צודקים. אולי הקהל הישראלי ממילא זהה בפרופיל שלו למפיצים: מבוגרים, שמרנים, מנותקים מתרבות הפופ. וממילא יודעים המפיצים שהקהל שהם צריכים לטפח, של בני ה-13 עד 35, הוא קהל הפכפך, שאף פעם לא מרוצה, שמוריד סרטים באינטרנט. מי רוצה לקוחות כאלה. אז הם מוותרים עליהם.
החשש שלי הוא שהכשלון הקופתי של "אחים חורגים" ושל "הלבוי 2 " יהפוך לדלק שיזין מגמות גניזה בתר שאת בשנים הקרובות. "הנה", הם יגידו לפיינשמעקרים שמתגודדים בבלוגי קולנוע, "הוצאנו סרטי פופ שהיו להיטים באמריקה ואף אחד לא בא. יותר לא נוציא". את המחשבה שהאופן הקלוקל בו הם הפיצו את הסרטים האלה קשור למידת הצלחתם הם לא מפנימים (כמו למשל העובדה ש"הלבוי 2 " נדחה כל כך הרבה פעמים, עד שקהלו העיקרי נואש וכבר צפה בו אחרי שהוריד קבצי היי-דפינישן שכבר היו זמינים באינטרנט, ורק אז, בפקק התנועה שנקרא סוכות, הוא יצא בארץ, מעט מדי, מאוחר מדי, סמוי מדי).

וישראל, יוצא מכל זה, היא מדינה בה הורדת סרטים באינטרנט לקהל שרוצה קומדיות וסרטי קומיקס איננו מעשה בלתי חוקי או בעייתי מבחינה מוסרית, אלא המעשה המוסרי היחיד שנותר מול התנהגות שתלטנית ובעלתנית של מפיצים שלא סופרים את הקהל שלהם. מפיצים שלא מבינים כלום בקולנוע.

=======

ועכשיו אני מחכה ליחצן או למפיץ שבפעם הבאה שסרט ייגנז שלא יסתתר מאחורי שקרים, ספינים וחצאי אמיתות, שלא יגיד שסרט נגנז "כי הוא נכשל באמריקה" או "כי האולפן הורה לנו שלא", שלא יגיד דברים שלאוזן שלי נשמעים כמו בלופים אלא שיבוא ויגיד את האמת: זה הכסף שלנו ולא בא לנו לבזבז אותו על סרט שאנחנו לא מבינים מה הקטע איתו.

מיצאו את ההבדלים:
continue reading…

שעשועון לשבת: כמה טעויות איות תמצאו בכרזה אחת לסרט "גוף השקרים"?

ושאלת בונוס: מעיון בכרזה נדמה שלמפיצי הסרט ממש אין חשק להשקיע בו אפילו מבט נוסף אחד, אז למה שלנו יהיה אכפת?