אני קצת מרחם על קווין סמית. שנים שהוא כותב ומביים סרטים בהם גברים אינפנטיליים ובטלנים עומדים ולא עושים כלום חוץ מלדבר על סקס, אבל עמוק בפנים הם חולמים על אהבה; שנים שהוא מנסה למתג את עצמו – כחצי מהצמד ג'יי וסיילנט בוב – כמין דובי שמנמן מזוקן וחמוד, ושנים שהוא נותר לכוד בשוליים, כבמאי של סרטים עצמאיים קטנים שהופכים לסרטי פולחן אבל לא באמת מצליחים לגעת בהצלחה הקופתית המיינסטרימית. ואז מגיע ג'אד אפאטו ודורך לו על הערוגה: גיבוריו אינפנטיליים, בטלנים, מדברים על סקס, מחפשים אהבה, ובחלק מהמקרים הם דובונים שמנמנים וחמודים (בגילומם של סת רוגן או ג'ונה היל). רק מה: סרטיו של אפאטו, מאז "בתול בן 40”, הם להיטי ענק והאיש כרה לעצמו נישה עצומה בלב ליבו של המיינסטרים.
"זאק ומירי עושים פורנו", סרטו החדש של סמית (אחרי "מוכרים בלבד", “רודפים את איימי", “עכברי הקניון", “מוכרים בלבד 2”, “דוגמה" ו"ג'יי וסיילנט בוב מכים שנית") הוא מעשה נואש של ניסיון ללכוד בחזרה אליו את תשומת הלב. סמית מנסה בכל כוחו לייצר סרט של ג'אד אפאטו ובדרך להזכיר שהוא עשה את ההומור הזה קודם. עד כדי כך נואש סמית להשיב אליו את התהילה שהוא הופך את שני גיבוריו הראשיים ליהודיים. זה אקט עלילתי משונה לבמאי שסרטיו התהדרו בגיבורים שהיו כמוהו, קתוליים, ושנושאים הקשורים לחינוך הקתולי היוו נדבך משמעותי בעלילה ובהומור. האם סמית מאמין שההבדל בינו ובין אפאטו הוא ביהודיות של אפאטו והדמויות שלו? הממ.. מעניין. סמית ממשיך ובוזז מאפאטו שניים משחקניו הקבועים: את סת רוגן בתפקיד הראשי ואת קרייג רובינסון בתפקיד משנה. ומה נגמר? כלום. “זאק ומירי" הכניס, נכון לשבוע שעבר, 20 מיליון דולר. השאיפה של סמית (עליה דיווח בראיון ל"ניו יורק טיימס") לשבור את תקרת 30 מיליון הדולר ולהתקרב לאיזורי ה-80-100 מיליון דולר בהכנסות בהם משוטטים סרטיו של אפאטו כמעט דרך קבע, כשלה. אז זה לא התוכן, זה לא השחקנים, זה אפילו לא הדת של הדמויות. אז למה אפאטו מצליח וסמית מדשדש?
יש לי רעיון אפשרי לתשובה, למרות שאני מודה שהוא קצת נאיבי: סרטיו של אפאטו פשוט טובים יותר. תסריטאית וקולנועית. כן, אני יודע, זו תשובה בעייתית: מה הקשר בין איכות והצלחה בקופות. ובכל זאת, זה ההבדל היחיד שאני מוצא. בכל השאר – השילוב בין וולגריות לרומנטיקה, השם הבוטה, היחס הסלחני לתעשיית המין – הסרטים די דומים. רק בהבדל אחד: סמית איננו אפאטו.
העניין הוא שסמית הביא על עצמו את ההשוואה המיותרת הזאת בכך שגייס את סת רוגן לסרט וגייר את גיבוריו (לדמות הנשית הראשית קוראים מרים "מירי" לינקי). כי ללא ההשוואה לאפאטו ושות' “זאק ומירי" הוא סרט חמוד למדי. מין גרסה אולטרה-וולגרית וחסרת עכבות ל"כשהארי פגש את סאלי". גם כאן השאלה במרכז הסרט היא: מה קורה לידידות בין גבר ואשה כשסקס נכנס לתמונה.
"זאק ומירי" הוא סרט משעשע וחביב (במיוחד בסצינה בה ג'סטין לונג וברנדון ראות מגלמים זוג הומואים), אבל הוא נראה כמו טיוטה לסרט של אפאטו. סמית משחיל בדיחה אחת כל שלוש דקות, כשאפאטו דופק שלוש בדיחות בדקה. סמית הולך על הבטוח והצפוי, כשאפאטו ושות' נוטים לא פעם להפתיע ולהשתולל (ע"ע "אננס אקספרס" האנרכיסטי והמופתי).
ובכל זאת, יש בסרט מתיקות נעימה, עטופה בבדיחות בוטות למדי על סקס אנאלי ועצירות (בררר…). סמית חיבל בעצמו כשהוא ניסה לקרב את סרטו לטריטוריית אפאטו, יצר סטנדרט שהוא לא מצליח להתקרב אליו, ואפילו ממחיש את העובדה שבלי מיחזור אינסופי של בדיחות "מלחמת הכוכבים" קשה לו לתפקד. אם רוגן היה כותב את התסריט, אפאטו מפיק וסמית רק מביים, "זאק ומירי", היה בוודאי יוצא פרוע, מצחיק ומבריק יותר.

(הסרט יעלה בבתי הקולנוע בארץ רק בשבוע הבא).

מייל שהגיע הרגע בהמשך לפרשת הסאונד בגלובוס עזריאלי:

מספרים לי שאתמול (שלישי, 18.11), בהקרנה של "פרוסט/ניקסון" לאגודת העיתונאים שנערכה בגלובוס עזריאלי, המקרן שבק חיים באמצע הסרט – אותה בעיית סאונד מוכרת שלכאורה תוקנה – ואנשים נשלחו הביתה.
נראה שלמרות הגרסה הרשמית, הבעיה היא בכל זאת לא בעותקים.

מישהו היה בהקרנה אתמול ויכול לדווח?

ל-Eels אהוביי יש שיר חדש מתוך פסקול הסרט "יס מן" עם ג'ים קארי. תשמעו אותו אחרי הקפיצה בנגן השירים של ההרכב של מארק אוורט שהרמתי ממייספייס. זה שיר מס' 2: "Man Up". שאר השירים בנגן הם מאלבומים קודמים של ה-Eels וכולם יפים מאוד מאוד.

continue reading…

שני ענייני אוסקר:

1. אחרי שנשיא האקדמיה בחר בביל קונדון ובלורנס מרק להפיק את הטקס השנה, ממשיכים השניים לגייס צוות טרי, שלא עבד לפני כן באוסקרים. המטרה, יש להניח, ריענון. וכך החשודים הרגילים של האוסקרים – המפיק גיל קייטס, הבמאי לואיס הורוביץ והמנהל המוזיקלי ביל קונטי (האיש שהלחין את נעימת הנושא של "רוקי") – לא יהיו בצוות השנה. קונדון ומרק בחרו במייקל ג'יאקינו להיות המנהל המוזיקלי של הטקס ולהיות מנצח התזמורת בליל האוסקרים. ג'יאקינו היה מועמד לאוסקר על "רטטוי" והלחין גם את "משפחת סופר על". הוא ממשיך את שיתוף הפעולה עם פיקסאר גם בהלחנת סרטם הבא, "Up". חוץ מזה הוא גם משתף פעולה די קבוע עם ג'יי.ג'יי אברמס: הוא הלחין את "משימה בלתי אפשרית 3 " ואת "אבודים" והוא עובד עכשיו על הפסקול ל"מסע בין כוכבים" החדש.

אגב, זו לא פעם ראשונה שהאקדמיה מנסה לרענן את הטקס עם כוחות חדשים ורעננים, של אנשים שעובדים בימים אלה בתוך תעשיית הקולנוע. אבל בכל פעם שזה קורה, גם אם הטקס יוצא מוצלח במיוחד, יש לזה מחיר: הוא נהיה ארוך מדי והרייטינג נופל. ואז בשנים הבאות שוב חוזרים לנהל אותו האנשים הרגילים, שכבר עושים ת זה כמעט עשרים שנה (לא ברציפות). נראה אם גם הפעם ככה זה יקרה.

2. האתר Cinematical מציין את פסילת פסקול "האביר האפל" המועמדויות לאוסקר ברשימת שבע הפסילות הכי מקוממות בתולדות הטקס. במקום השישי: הפסילה של "ביקור התזמורת".

כמעט 40,000 כרטיסים נוספים נמכרו בסוף השבוע האחרון בארץ ל"קוואנטום של נחמה", והסרט הגיע בעשרה ימים ל-88,000 כרטיסים, שהם כ-760,000 דולר.
אבל ההפתעה בטבלת שוברי הקופות שמורה דווקא ל"הנשים", סרט איום ונורא שהופץ כמו בלוקבאסטר והצליח לשכנע 5,000 צופות שהוא ה"סקס והעיר הגדולה" של הסתיו. מעניין לראות האם ה-5,000 נאלנ הלכו והמליצו לחברות שלהן שכדאי להן גם ללכת. "קילשוט" ו"קלינר" הביאו לקופות 3,500 צופים כל אחד.

"תמונה קבוצתית" של לוקינו ויסקונטי

איזה כיף. מחווה בת שמונה וחצי סרטים של לוקינו ויסקונטי תוקרן בסינמטקים החל ב-1 בדצמבר.
לפני שנתיים בדיוק, בשיחה שקיימתי עם נספחי התרבות של שגרירות איטליה בתל אביב בעיצומה של המחווה לפליני בסינמטקים (שיחה עליה דיווחתי כאן), הבעתי משאלה שיגיעו גם סרטים של לוקינו ויסקונטי ארצה. אני לא מת על פזוליני, אבל אני מאוד אוהב את ויסקונטי. למעשה יש המון דמיון בעיניי בין מה שפרנסיס פורד קופולה עשה ברגעיו הטובים ובין מה שויסקונטי עשה עשור או שניים לפניו (ולפעמים במקביל). שניהם פנו לכיוון האופראי, סרטים על רגשות בסיסיים בתוך תפאורת ענק. סרטים שנמשכים בין שעתיים לארבע שעות. סרטים שיש בהם מימד בימתי, אבל הם חפים מסטטיות, יש בהם דינמיות עצומה. והם מרהיבים לעין. ואת רובם מעולם לא ראיתי על מסך הקולנוע. את "לודוויג", למשל, לא ראיתי מעולם. המחווה הזאת היא חגיגה עבורי (ואם לא יתקיימו הקרנות מוקדמות אוכל לכתוב רק בדיעבד על הסרטים שאראה אוכל לכתוב כאן רק בדיעבד, שזה חבל מנקודת מבט תקשורתית/יחצנית באירוע בו כל ההקרנות הן חד פעמיות. חבל שמחווה כזאת מופלאה וחיונית ובסיסית וחשובה נחשפת רק ברגע האחרון ולא שבועות קודם. אבל ניחא. העיקר שהיא קיימת, וממילא מבקרים ותיקים ממני בוודאי ראו את הסרטים בבתי הקולנוע בצעירותם וזוכרים אותם טוב ממני).

אלו הסרטים שיוקרנו, המייתגים את העשור וחצי האחרונים לחיים ולקריירה של ויסקונטי, שמת ב-1976 (התאריכים: בתל אביב. לתאריכים בחיפה ובירושלים, בדקו בתוכניות הסינמטקים):

1.12 – "מוות בוונציה", 1971 (130 דקות)
2.12 – "הארורים", 1969 (155 דקות)
3.12 – "רוקו ואחיו", 1960 (177 דקות)
6.12 – "העבודה", 1962 (אפיזודה בת 53 דקות מתוך סרט האנתולוגיה "בוקאצ'יו 70 ")
11.12 – "התמים", 1976 (125 דקות)
14.12 – "סנסו", 1954 (119 דקות)
19.12 – "לודוויג", 1972 (240 דקות)
20.12 – "הברדלס", 1963 (180 דקות)
28.12 – "תמונה קבוצתית", 1974 (121 דקות)

ועדת הסרטים התיעודיים של האקדמיה האמריקאית צמצמה את 80 ומשהו הסרטים באורך מלא שהוגשו לה לרשימה בת 15 שמות (שורט-ליסט) שממנה ייבחרו חמשת המועמדים ב-22 בינואר. ג'פרי וולס מצביע על שתי השמטות מוזרות: "רומן פולנסקי: מבוקש ונחשק" המאוד מדובר, ו"גונזו", הפרופיל של הנטר תומפסון, שביים אלכס גיבני (זוכה האוסקר מהשנה שעברה). את "מפגשים בקצה העולם" של ורנר הרצוג, "שגרה מבצעית" של ארול מוריס ו"גלאס" של סקוט היקס ראיתי בפסטיבל ירושלים האחרון. שלושתם מעולים (הסרט של מוריס בוודאי גם יגיע לכדי מועמדות). "Man on Wire", סרט תיעודי על הלוליין פיליפ פטי, שצעד על חבל בין שני מגדלי התאומים בשנות השבעים, זוכה לביקורות מעולות ומסקרן אותי מאוד. אבל אין בו שואה, מלחמה, עוולות או אקולוגיה, שהם הנושאים שאיתם זוכים באוסקר בקטגוריה הזאת. "אשרי הגפרור: חייה ומותה של חנה סנש", שהוקרן בירושלים, שודר החודש באופן חשאי בערוץ 1. את "IOUSA" ראיתי לפני כחודש ביס דוקו (הסרט הזה חזה את הקריסה הכלכלית של וול סטריט). ואת "הם הרגו את סיסטר דורותי", שהחמצתי בפסטיבל ירושלים, אראה ביס דוקו בחודש הבא.
אלה 15 הסרטים:

At the Death House Door
The Betrayal
Blessed Is the Match: The Life and Death of Hannah Senesh
Werner Herzog's Encounters at the End of the World
Fuel
The Garden
Glass: A Portrait of Philip in Twelve Parts
I.O.U.S.A.
In a Dream
Made in America
Man on Wire
Pray the Devil Back to Hell
Errol Morris' Standard Operating Procedure
They Killed Sister Dorothy
Trouble the Water

הפוסט הזה פונה לקוראי הבלוג בני ה-4 או להוריהם.

אני מנסה משהו חדש, נראה אם אצליח לעמוד בו: בכל יום שלישי לכתוב על די.וי.די חדש.

והיום: "טינקרבל", הפקת ה-straight-to-DVD של דיסני, בראשות ג'ון לאסיטר. אבל לפני זה, תמיהה: המפיצים המחרימים, כזכור, מחרימים אותי קטגורית. לא הזמנות, לא הקרנות, לא ידיעות, ולא די.וי.די. לכן היה מפתיע ומשעשע למצוא שליח על סף דלתי עם מעטפה ובה "טינקרבל". משעשע, כי קשה אמנם לזכור את זה מבעד לענני הצ'ילבה, אבל לפחת חלק מהאנשים העובדים שם הם בגדר ידידי המשפחה. והם, אני מניח, זוכרים, שיש לי שתי בנות. לכן זה היה שנון וערמומי מצדם, אך גם מתוק להפליא, לשגר את הדיסק הזה. בקיצור, הם ידעו מה הם עושים. והם קלעו בול: "טינקרבל" הפך בשבוע האחרון לסרט האהוב על בת ה-4. היא צופה בו שוב ושוב. בת ה-7 מחבבת אותו מאוד גם, אבל לא בעוצמות ההיקסמות של בת ה-4. (כשביקשתי ממנה שתכתיב לי מה יש לה להגיד על הסרט היא השיבה "הוא נפלא!"). ואכן, לבנות ארבע הסרט מושלם, בייחוד כשהן לא צריכות לגלגל עיניים כמו אבא שלהם שקצת מתהפכת לו הבטן ממה שהסרט הזה מעולל למורשת "פיטר פן".
מדובר במשהו שהוא בין ספין-אוף לפריקוול ל"פיטר פן": סיפורה של טינקרבל מרגע לידתה ועד שהיא פוגשת לראשונה את וונדי דרלינג. בין לבין היא מגיעה לפיקסי הולו, ממלכת הפיות המסונפת לארץ לעולם לא, וצריכה ללמוד איך להיות פיה, ואיזה סוג פיה היא. נקודת התורפה של הסרט הפכה לכלי השיווק העיקרי שלו: בסרט הזה טינקרבל מדברת (לא מוסבר לפיכך למה היא נטולת קול ב"פיטר פן") ופרסום הסרט דווקא מפמפם את הנקודה הזאת כאילו מדובר בגרטה גרבו המדברת לראשונה: "טינרקבל מדברת!". לבת ה-4 זה לא הזיז. גם העובדה שטינקרבל הפכה לפיה באנימציה דיגיטלית, שרונדרה באולפנים ההודיים של דיסני, לא הפריעה לה. להפך, זה גרם לה, מבחינתה, להיראות קצת כמו ברבי (עוד דמות מיתית שבתי הקטנה מכירה רק מהסרטים).
המעניין הוא שאולפני דיסני מפיקים את סרטי ה"הישר-לדי.וי.די" שלהם – הפונים במובהק לפעוטות – באותה רצינות הפקתית כמו של הסרטים המופצים לקולנוע. כך בדיבוב לאנגלית תמצאו את אנג'ליקה יוסטון מדבבת את מלכת הפיות, וחברותיה של טינקרבל מייצגות מנעד אתני מגוון: לוסי לו האסיאתית, אמריקה פררה ההיספנית, רייבן-סימונה האפריקאית-אמריקאית וקריסטין צ'נוות הלבנה. ג'יין הורוקס וקתי נג'ימי משתתפות גם. בדיבוב הישראלי ההשקעה פחותה: החשודים הרגילים של ממלכת הדיבוב לילדים מופיעים כאן, ללא כוכבים או הקפדה על גיוון אתני. לעומת זאת, אחד הבונוסים החביבים בדיסק – "מדריך לעולם הפיות", תוספת אינטראקטיבית לזאטוטה שלא יכולה להירגע מפיות – מדובב כולו לעברית. שאר התוספות מתורגמות לעברית בלבד, ללא דיבוב.
השיר הנ"ל, בביצוע סלינה גומז, חותם את הסרט. והוא הסרט כולו בזעיר אנפין: קיטש לילדים, סימפטי מסוגו.

השבוע ראיתי בפעם הראשונה סרטים של ווייצ'ך האס. הרטרוספקטיבה של הבמאי הפולני הזה, שמת בשנת 2000, מתחילה הערב בסינמטק ירושלים ותגיע ממחר לסינמטק תל אביב, ובפעם הראשונה מזה זמן רב מאוד תתקיים בסינמטק רטרוספקטיבה שבאמת אפשר ללמוד ממנה משהו על תולדות הקולנוע.
מודה, שני הסרטים של האס – שעד כה רק שמעתי עליהם אבל כעת ראיתים לראשונה – די התיישנו. הם מתאימים לתקופתם (שנות הששים והשבעים), אבל הם גם מפתיעים למדי. הקולנוע הפולני, המזוהה עם כבדות רבה, הופך אצל האס לקרנבל סהרורי.
"כתב היד מסרגוסה", מאמצע שנות הששים, הציג לי את האס כסוג של ריצ'רד לסטר פוגש את טוני ריצ'רדסון. תחושה של סוריאליזם אנרכיסטי בתוך עולם כבד ורציני. בתוכניית הרטרוספקטיבה למדתי שמי שאחראי לשיקום עותק הסרט, הנמשך שלוש שעות, היה ג'רי גרסיה, סולן הגרייטפול דד, שהעריץ את הסרט. כן, יש בו משהו סטלני, במובן הביטניקי של המילה.
אבל ההברקה הגדולה יותר בעיני היתה "בית המרפא בסימן שעון החול", עיבוד לסיפוריו של ברונו שולץ מ-1973, הסרט שפותח את הרטרוספקטיבה הערב בירושלים ומחר בתל אביב. זה מעין טרי גיליאם פוגש את רומן פולנסקי, עם קמצוץ פליני. שוב: רצף אפיזודי ואסוציאטיבי והזו לגמרי של סצינות מצולמות ומעוצבות לעילא, מסע סוריאליסטי לתוך הזכרון ותת המודע. האס, אולי ברוח התקופה, נוטה לעתים קרובות מדי להתענג על הגרוטסקי ופה ושם מכבה מנועים לטובת הפיוטי.
בשני המקרים הרגשתי שאני מגלה את האס מאוחר מדי. האם הוא רלוונטי לימינו? לכאורה סרטיו מייצגים עידן קולנועי אחר, משוחרר יותר, שהעדיף את החווייתי על פני העלילתי/ליניארי. אולי זה לא אופנתי, אבל יש משהו משחרר בצפייה בסרטים האלה. כמו געגוע למשהו שנכחד. אני מבין שבשנות השבעים המוקדמות הוא היה די להיט בסינמטק התל אביבי. קל להבין למה. היום הצפייה בשני הסרטים האלה היא כמו גילוי ארכיאולוגי, אבל מצד שני זו פיסה מרתקת בפאזל קולנועי המחבר בין הקולנוע המזרח אירופי והמערב אירופי, בו הסוריאליזם פוגש את תחושת הרדיפה.

בישראל, כשהמפיצים גונזים סרט הוא יוצא לדי.וי.די. באמריקה, כשהמפיצים גונזים סרט… הם שולחים אותו לישראל. וכך עלו על מסכי הקולנוע בסוף השבוע האחרון שני סרטים שלא מצאו הפצה ומסך באמריקה: "קלינר" של רני הרלין ו"קיל שוט" של ג'ון מאדן. שני סרטים שאין לי שום עניין לראותם. (למעשה, אפילו "הנשים" כמעט ונגנז באמריקה: אולפני וורנר סגרו את החברה-הבת, "פיקצ'רהאוס", שהפיקה את הסרט, וכבר תכננו לזרוק את כל סרטיה לפח, ובסוף הוציאו את "הנשים" באופן חפוז וחסר השקעה).

הסיפור מאחורי "קיל שוט" מרתק: לפני 13 שנה זה היה אמור להיות עוד סרט בגל סרט אלמור לנארד של סוף הניינטיז, עם טוני סקוט מביים וקוונטין טרנטינו ורוברט דה נירו מפיקים ומשחקים. ואז הסרט עבר לידיו של ג'ון מאדן, שאחרי "שייקספיר מאוהב" כולם חשבו בטעות שהוא במאי נהדר (הוא לא, למרות ש"שייקספיר מאוהב" הוא סרט נהדר בעיני, בל בגלל התסריט המבריק שלו). התעכב, התעכב, התעכב. ואז יצא לדרך, עשור אחרי שהוא התחיל. צילומי הסרט הסתיימו כבר לפני יותר משלוש שנים. שנה אחר כך עשו צילומי השלמות. ואז הביאו את אנתוני מינגלה ואת סידני פולאק שינסו לשחק עם הסרט בחדר העריכה. כנראה שמשהו שם התקלקל לגמרי. פולאק ומינגלה מתו מאז, והסרט עדיין לא יצא. הוא היה אמור לצאת באוקטובר באמריקה ובעולם. בעולם הוא יצא, באמריקה לא. ועכשיו לא ידוע: האם ייצא בסוף דצמבר, בינואר 2009 או שיושלך לדי.וי.די. (יש סיכוי שאם מיקי רורק יקבל מועמדות לאוסקר על תפקידו ב"המתאבק" של דארן ארונופסקי, שהסרט יופץ אז כדי לתפוס טרמפ על הקאמבק שלו).

ג'ון הורן מה"לוס אנג'לס טיימס" עקב אחר התלאות של "קיל שוט" לפני חודש וחצי. מהדיווח שלו נשמע שהסרט כנראה התחרבש לגמרי ואף אחד באמריקה לא רוצה לגעת בו.

בישראל, פורום פילם היא נציגת וויינסטין קומפני בארץ, ואני מניח שהם די צריכים לעשות מה שהארווי דורש. אני סקרן להיות זבוב על הקיר במשרדי פורום פילם בזמן האחרון בו אני מניח שהייצוג של וויינסטין הפך לנטל. להבדיל ממגע הזהב של הוויינסטינים בימי מיראמקס, מאז שהם הקימו את חברתם החדשה הם מייצרים בעיקר פלופים. והלהיט היחיד שלהם, "ויקי כריסטינה ברצלונה", בכלל לא של פורום פילם אלא של סרטי שפירא (למרות שבעלי הבית של פורום פילם עושים על הסרט הזה בוחטות נאות ביושבם כבעלי בתי קולנוע).

מישהו כאן ראה את "קלינר" או "קילשוט"?

=====

במודעות בעיתונים תוקנו הטעויות של כרזת "גוף השקרים". הטעות שהכי הציקה לי היא הפיכתו של DiCaprio ל"דה קפריו", שזו טעות כפולה. הססמה העילגת "אל תאמין לאף אחד, תטעה את כולם" נותרה.

=====

ולגיוון: ג'ונתן רוזנבאום נזכר באנדריי טרקובסקי, ששני ספרים חדשים על אודותיו ראו אור.