זה לא העיר שלי
אני חושב שהיום התפטרתי סופית מ"העיר". המקומון שהכי אהבתי, העיתון שהכי קראתי, ההשפעה הכי גדולה עליי מאז שהייתי נער ועד שעבדתי בו שבר לי את הלב היום בפעם האחרונה. לא מוכן יותר.
ביום שלישי יתקיימו הבחירות לרשויות המקומיות, ובתל אביב – כנראה לראשונה אי פעם – מתקיים מירוץ הבחירות הכי אמוציונלי, הכי צפוף והכי לא צפוי. זו שעתו הגדולה של עיתון, בוודאי של מקומון, לזהות את מה שקורה, למדוד את הדופק המואץ של קוראיהם, לדרבן אותם להצביע ולהשפיע, להציג את המועמדים ולקבוע עמדה. ומה עשה "העיר"? שם בשערו ילדה, ללא הפניה, ללא כלום (אבל עם סיכת דב חנין על הדש כדי שהמסר החתרני יובן) ואז בעמוד התוכן – שהוא כבר כשנה העמוד הכי בלתי נסבל לקריאה בשפה העברית – הם כתבו "יש בחירות, וזה אומר שתיאלצו לבלוע המון חומרים לא מעניינים על אנשים לא מעניינים שמוצגים בצורה לא מעניינת. מתי כבר יהיה האומץ לעיתון/עורך להתעלם מהשטויות האלה". כאן קפצו לי הפיוזים. כי אם מה שאמור להיות (או היה פעם) בכיר מקומוני תל אביב, וללא ספק העיתון שייצג ואף יצר את הדימוי התל אביבי משנות השמונים ואילך, חושב שהבחירות – המתקיימות, למען השם, רק פעם בחמש שנים – הן גם "לא מעניינות" וגם "שטויות" אז אני לא רוצה להקשיב יותר למילה שנאמרת בעיתון הזה.
וחבל, כי כמה עמודים אחר כך גם בן זילכה וגם יהלי סובול כתבו טקסטים נפלאים על הבחירות – שהוכיחו שהן בכלל לא שטויות והוצגו באופן מעניין מאוד – אבל אף אחד בעיתון לא חשב שזה חשוב מספיק כדי להבליט בשער או בעמוד התוכן.
כדי להגדיל את הביזיון, לא מעט מעמודי המגזין הוקדשו – בכל זאת – לבחירות. ביקור במטה הבחירות של חולדאי, וממול ביקור במטה חנין. חולדאי, כהרגלו, הסתתר מפני אנשי "העיר". חנין, כהרגלו, היה נגיש להפליא. בכתבה על הקמפיין של חולדאי אומר יגאל שפירא, מבכירי מטה חולדאי, ציטוט מופלא ומפליל להפליא: "משהו בנאיביות שלהם (תומכי חנין) מזכיר לי אותי כשהייתי צעיר. המחשבה כאילו אפשר לשנות את כל העולם". איזה חיים עצובים אלה כשאתה חושב שאי אפשר לשנות את העולם. איזה עדות עגומה היא כשהאיש שהכי מקורב לראש העיר המכהן בתל אביב הוא פסימיסט שלא חושב שאפר לנות את העולם. ולדעתי, מי שחושב שאי אפשר לשנות את העולם בעצם טוען שאין צורך לשנות את העולם.
את המקום של "העיר" הישן והטוב ירש בשבועות האחרונים "טיים אאוט". דווקא עיתון שלא מזוהה עם חדשות מוניציפליות קלט היטב את הוויברציות של קוראיו ואת התחושה שקורה בעיר משהו יוצא דופן. לפני כשלושה שבועות כתב חנוך מרמרי טקסט תמיכה ברון חולדאי ושבוע אחר כך ענה לו בנו, שאול מרמרי בן ה-18, בטקסט נפלא הקורא לתמוך בחנין. העיתון זיהה נכון: המאבק בין חנין לחולדאי מפצל משפחות. זה נושא השיחה מספר אחת בעיר בחודש האחרון ואני נחרד מכך ש"העיר" ניסו להציג את זה כשטויות. והשבוע יצאו ב"טיים אאוט" עם שער כפול: חלק מהגיליונות עם חנין וחלק עם חולדאי. חולדאי, סרבן ראיונות ידוע, זימבר את "העיר", שנואי נפשו, והעניק את הראיון היחיד שלו בקמפיין הזה לגל אוחובסקי ב"טיים אאוט". יובל הרגיל נשלח לראיין את דב חנין. ההגיון הז'ורנליסטי היה טוען שזה היה צריך להיות הפוך: התומך באחד שיילך ויאתגר את המועמד הנגדי. ככה, כשכל מרואיין מראיין את הנציג המועדף עליו, הכתבות יצאו קצת קלות משקל. אבל גם יש בזה מידה של חסד: אוחובסקי עשה לחולדאי את המהלך הכי טוב של הקמפיין שלו – קמפיין שפעל מתוך ביטחון וזחיחות ותחושה שמעמדו בקומה ה-12 הוא עובדה מוגמרת ובלתי הפיכה. הוא אמנם שאל את השאלות שמטרידות את המתנגדים, אבל גם נתן קרדיט – מוצדק לחלוטין – לעשר שנים של עשייה בלתי מבוטלת בעיר. לחולדאי מגיע קרדיט, אבל אני לא בטוח שמגיעה לו קדנציה נוספת (וגם בביתי הרוחות סוערות והדעות חלוקות).
=====
ועוד דבר:
ל"העיר" יש מבקר קולנוע חדש: תום שובל. בחירה מעניינת ומסקרנת, ואילולא החלטתי היום להפסיק לקרוא את "העיר" יכול להיות שהייתי נהנה לקרוא אותו (אולי און-ליין, נראה). אבל מדור הפתיחה שלו הדאיג אותי: שובל כתב על הסרט החדש של ג'יימס בונד בלי לראות אותו (וגם אם הספיק לכתוב את הטקסט ביציאה מהקרנת העיתונאים ברביעי בחצות, זה לא ניכר מהכתוב שהוא צפה בסרט). כלומר זה מדור ביקורת ללא ביקורת. כלומר זה פריוויו. עיתונאים צעירים לא תמיד מבינים מה ההבדל בין כל המושגים האלה: ביקורת, פריוויו, סקירה, רצנזיה, מאמר, כתבה – לכן הם צריכים שיעבוד מעליהם עורך מנוסה שכן מבין את ההבדל בין סוגי הכתיבה, ידריך אותם ויחדיר בהם ערכים של עיתונות. אבל אם עורכי התרבות של "העיר" מציגים מדור ביקורת בלי שזה מציק להם שנכתב טקסט בלי הצפייה בסרט הרי שגם הם לא מבינים בעיתונות והם רק מתבטלים מול יחצנים ואיזשהו רצון אמורפי להיחשב "עדכניים" (שהרי כולם ידברו על ג'יימס בונד, לכן גם עלינו להשתתף בחגיגה – קרי, תמונה גדולה וטקסט שלא אומר כלום מתחתיה). ביום שבו סרט יוצא זו חובתו של עיתון לתת לקוראיו את הדיווח איך הסרט (ואם אפשר, אולי גם לנהל דיון בערכיו הצורניים והתמאטיים). חלק מהמפיצים בארץ נלחמים נגד זה, והם מנסים להרוס את מוסד הביקורת. כשזה קורה בעיתוני בידור וביומונים – חלקם מוכרים לי היטב – אני מגלגל עיניים ומנסה לעצור את דמעות היאוש והתסכול, שכן שם השליטה של היחצנים והמפרסמים והרדיפה אחרי הרייטינג עיוורה כבר מזמן שיקולי תוכן ואינגריטי. אבל כשזה קורה ב"העיר", שסימל עבורי אידיאל של יושרה עיתונאית ועצמאות מחשבתית ומערכתית, אני מבין שהובסתי. הביקורת חוסלה. לא על ידי היחצנים. על ידי העורכים.
של אלן מור, עליו ביססו האחים וושאובסקי את סרטם. לפרטים נוספים על היום, מנהגיו, שורשיו, השפעותיו התרבותיות וחרוזיו – 
תגובות אחרונות