מעניין אם וודי אלן ואיזבל קוישט חלפו זה על פני זו בנמל התעופה. ואם לא, מעניין אם ישמח אותם לגלות שבקולנוע דיזנגוף הם יוקרנו בזה אחר זו, עם שני פרויקטים שכמעט משלימים זה את זה. קוישט, ילידת ברצלונה, ביימה באחרונה את "חולשה ליופי" על פי ספרו של פיליפ רות הניו יורקי. ואז וודי אלן הניו יורקי, שצעיר מפיליפ רות בשנתיים, נסע לברצלונה וביים שם את "ויקי כריסטינה ברצלונה". הוא אפילו אסף שתיים משחקניות "חולשה ליופי" בדרך: פנלופה קרוז ופטרישה קלרקסון. במידה מסוימת, קרוז מגלמת דמויות מאוד דומות בשני הסרטים (אם כי הטמפרמנט שלהן שונה). הברצלונאית שמביימת באמריקה והאמריקאי שמביים בברצלונה. נורא משונה. ועוד: שני הסרטים עוסקים בתשוקה ובמחיר שהיא גובה, אבל כל אחד מטפל בזה באופן שונה לגמרי. סרטה של קוישט היה מלודרמה אירוטית כבדה. סרטו של אלן הוא קומדיית גינונים קלילה שבה הוא, בתור מי ששולט בדמויותיו, מכשיל אותן פעם אחר פעם בכך שהוא מציב מולן פתיונות שיעמתו אותן עם חולשותיהן וחוסר בטחונן. אם סרטים היו סימני פיסוק הרי שסרטה של קוישט היה צריך להיות נקודה בעוד סרטו של אלן הוא שלוש נקודות. הוא משאיר את הדיון פתוח.

"ויקי כריסטינה ברצלונה", סרט חמוד למדי שיתאים בול לנשות מרכז הכרמל שעדיין מקטרות על "התנתקות" של עמוס גיתאי, יפתח מחר את פסטיבל חיפה ובוודאי יעשה לכולם חשק לכרסם טאפאס אחריו. ככה זה וודי אלן של ימינו: פעם סרטיו עשו חשק לשבת ולדבר בכובד ראש, לשבור את הכלים, לפתוח דיון תרבותי. היום הם עושים חשק לנשנש. אבל אני מחבב אותו גם כשהוא מגיש חטיפים ולא מנות עיקריות.

ב-15 באוקטובר, יום אחרי פתיחת פסטיבל חיפה, הוזמנתי להשתתף במסגרתו בפאנל שיעסוק בביקורת הקולנוע בעידן הבלוגים, פאנל ששואף לענות על השאלה האם הבלוגים יהרגו את הביקורת הממוסדת. בתור מי שכותב ביקורות בעיתון דפוס וגם מחזיק בלוג אני מניח שאצטרך לענות על השאלה האם יד אחת שלי עומדת להרוג את היד השנייה. והאמת שקשה לי למצוא לכך תשובה חד משמעית. יישבו בפאנל: איתן גרין, במאי ומורה (ומבקר לשעבר) שזוכה למחווה מקיפה ומכובדת של כל סרטיו בפסטיבל; פבלו אוטין, מרצה לקולנוע; ניב שטנדל, מבקר ב"מעריב"; ודני לרנר, במאי שהיה גם מבקר.
זה קורה ביום רביעי ב-12:00 בבית הכט (ליד סינמטק חיפה). הכניסה חינם.

עדכון: הפאנל יתקיים ב-12:00 ולא ב-11:00 כפי שפורסם במקור.

המנהג החדש של יום ראשון בבוקר זה לחכות ולקרוא מה עשו הלילה ב"סאטרדיי נייט לייב" – ואז למצוא קטעי וידיאו. השמועה בסוף השבוע היתה ששרה פיילין תגיע ל"סאטרדיי נייט לייב" כדי לגלם את טינה פיי בפרודיה על הפרסומות של פיי ל"אמריקן אקספרס". זאת הפרסומת האחרונה עד כה, ששודרה בטקס האמי האחרון לפני שלושה שבועות. כוכב אורח, איך לא, מרטין סקורסזי:

(ויש גם סצינת בונוס)

לפני כמה ימים, בכותבי על "The Fall" של טרזים, שאלתי האם מישהו מכם זיהה שוט מהסרט שמועתק משוט מתוך סרט של טרקובסקי. לא התקבלה אף תשובה. ואני לא יודע: האם כי אף אחד מכם עדיין לא ראה את הסרט של טרזים, ואתם מחכים להקרנה שלו בפסטיבל אייקון, או שלא ראיתם טרקובסקי? בכל מקרה, כדי לגרות את בלוטות הטרקובסקי שלכם, הנה התשובה. זה השוט מהדקה השביעית ב"The Fall":

שוט זהה, אם כי בשחור לבן, מופיע גם ב"אנדריי רובלב" של טרקובסקי (ואם היה לי את "אנדריי רובלב" בדי.וי.די הייתי יכול ללכוד גם את הפריים הרלוונטי מתוכו). גם אלכסנדריה ב"The Fall" וגם אנדריי ב"אנדריי רובלב" רואים סוסים הפוכים על הקיר, שניהם מבחינים שהדימוי הזה מוקרן על הקיר מבעד לחור קטנטן – אצל אלכסנדריה זה חור מנעול בדלת, אצל רובלב זה חור זעיר בקיר. שניהם מגלים, כל אחד בתקופתו ועל פי הבנתו, את הקמרה אובסקורה. ב"The Fall" הדימוי הזה מתניע את הסרט וממסגר אותו כי רק בסופו אנחנו מבינים שכל הסיפור של "The Fall" הוא בעצם סרט-בתוך-סרט (או סרט-בתוך-סרט-בתוך-סרט, יש שם כמה וכמה השתקפויות), אבל הדימוי הזה שאלכנסדריה נהיית מודעת לו, של האשליה האופטית, גורם לנו להיות מודעים לקיומו של האלמנט הקולנועי כבר בשלב המוקדם הזה.

ב"אנדריי רובלב" השימוש אירוני יותר. כל סרטיו של טרקובסקי מכילים מימד של רפלקסיביות, יש בהם אלמנט שתמיד מפנה את תשומת ליבנו לקיומו של האפרטוס הקולנועי כדי שתמיד נזכור שאנחנו בתוך סרט, בתוך יצירה. אבל איך יוצרים רפלקסיביות בסרט שעלילתו מתרחשת בתחילת המאה ה-15? בעזרת הקמרה אובסקורה, שהיא כמו מצלמה פרימטיבית, וגם כלי שהיה יכול להיות שימושי לרובלב בציורי הקיר שלו. הסוס הוא גם מוטיב חוזר בסרטיו של טרקובסקי החל מ"נעורי איוון", סרטו הארוך הראשון. שוט הסיום של "אנדריי רובלב" חוזר אל מוטיב הסוס, הפעם בצבע.

הנה הרצף מתוך "The Fall":

אור מחור המנעול:

ממול, תמונה על הקיר:

אלכסנדריה, הילדה עם היד השבורה והדימיון הפורה, רואה את הסוס על הקיר לידה:

ואז נפתחת הדלת ומאחוריה מתגלה:

כאילו שלא די שג'ורג' לוקאס הורס לנו כל אסוציאציה טובה מהמותג "מלחמת הכוכבים" עכשיו הוא מתחיל לבלבל אותנו עם השמות? "מתקפת המשובטים" היה השם של הפרק השני בטרילוגיה השניה (אבל הראשונה כרונולוגית) ועכשיו "מלחמות המשובטים" הוא שמו של הניסיון של לוקאס להמיר את הפרנצ'ייז שלו לתחום האנימציה. כאן יש להודות לאלי הקפיטליזם שבלמו את המהלך הזה: הסרט עשה בושות בקופות ולימד את ג'ורג' לוקאס – כך אני מקווה – שיש גבול. הנה ביקורתצ'יקית על הסרט, שדווקא מתחיל לא רע לפני שמתחוור שהוא דווקא כן רע:

continue reading…

א.
"ואלס עם בשיר" נוסק בתודעה האמריקאית, בדיוק בקרב המילייה הנכון. ה"הוליווד ריפורטר" מדווח שעשרות קולנוענים אמריקאים מתרעמים לנוכח שינוי התקנון של ענף הדוקומנטרי באוסקרים שהחליט שמהשנה יוכלו להיות מועמדים רק סרטים תיעודיים שהוקרנו מסחרית בניו יורק ובלוס אנג'לס עד ה-31 באוגוסט (שאר הסרטים צריכים להיות מוקרנים עד 31 בדצמבר). הקורבן הבולט ביותר של שינוי התקנון הזה הוא "ואלס עם בשיר", וה"ריפורטר" אף מדגיש ששינוי התקנון יטרפד את סיכוייו של "בשיר" להיות הסרט הראשון בהיסטוריה שיהיה זכאי למועמדויות גם בקטגוריית הסרט הזר, גם בקטגוריית הסרט התיעודי וגם בקטגוריית סרט האנימציה. עשרות קולנוענים מחתימים עצומה למחות על השינוי. מייקל אפטד, שעומד בראש ענף סרטי התעודה של האקדמיה, טוען שהוא חשב שהשינוי יעשה טוב, שכן ממילא כבר בשלב הזה יש להם 90 סרטים זכאים וחברי הוועדות יכולים לצפות בהם בנחת עד הכרזת המועמדויות ולתת לכל אחד את הכבוד. אבל הוא יקיים ישיבה בה יוכלו במאים, מפיקים ומפיצים תיעודיים לשטוח את טענותיהם. זה כבר לא יעזר ל"בשיר", אבל עצם העובדה שמדברים עליו, ועצם העובדה שהוא כבר נופל קורבן לתקנוני האקדמיה, עשויה לדחוף אותו מאוד בתודעה, ולהוסיף לו נקודות בשם תחושת הצדק והפיצוי של חברי הוועדות בקטגוריות האחרות.

ב.
"ואלס עם בשיר" הוקרן במסגרת פסטיבל ניו יורק בקולנוע זיגפלד ברחוב 42, אחרון היכלי הקולנוע של ניו יורק (הבמנה הנוכחי הוקם ב-1969). אני מת לדעת איך הסרט נראה על המסך הענק של הקולנוע העתיק הזה, מול קהל של 1131 צופים.

ג.
ארי פולמן צץ בשני שוטים – לצד וונג קאר וויי, קלינט איסטווד, אנג'לינה ג'ולי, בראד פיט – בסרטון השלישי של ג'יימי סטיוארט מפסטיבל ניו יורק. הסרטונים נהיים ארוכים יותר. הראשון היה חמש דקות, השני היה שש דקות, וזה כבר כמעט שמונה דקות. והפעם סטיוארט מסגיר סוף סוף את סודו.
continue reading…

אני לא יודע ממה להיות בהלם קודם:

א. מזה שבפרס נובל לספרות זכה סופר שמעולם לא שמעתי עליו? ז'אן-מארי גוסטאב לה קלזיו. לא שאני מאלה שקראו את ספריהם של כל זוכי הנובל עד כה, אבל לפחות שמעתי עליהם, ידעתי מי הם, הייתי מודע לקיומם, נתקלתי בספריהם מתורגמים לעברית ודפדפתי בהם בחנות, ופה ושם אולי ראיתי עיבוד קולנועי לספריהם. אבל הפעם הסופר הוא מישהו שרק שניים מ-40 הספרים שכתב תורגמו לעברית. אני קורא ב"ניו יורק טיימס" שבצרפת הוא דווקא ידוע למדי ושאפילו מישל פוקו וז'יל דלז העריכו את עבודותיו המוקדמות. אנא, אם יש כאן פרנקופילים, עזרו לי להשלים את החור בהשכלתי.

או:

ב. מזה שהפרק השבוע ב"סאות פארק" הציג את סטיבן ספילברג וג'ורג' לוקאס אונסים את אינדיאנה ג'ונס. אני מאלה שחיבבו את "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" ואפילו אני לא יכול שלא לתהות האם אין קמצוץ של אמת במטאפורה האיומה והוולגרית (אבל – אויה! – המצחיקה) שהם מציגים:

continue reading…

את הרעיון הזה גנבתי מדיוויד פולנד שמדי פעם, כשאין לו מה לכתוב, הוא פותח פוסט עם הכותרת BYOB (שזה ראשי תיבות ל-Bring Your Own Blog) ונותן לקוראיו לכתוב בתגובות מה שבא להם (בהתאם לכללי הנימוס והאתיקה המקובלים). אז אני מאמץ את הרעיון ואנסה ליישם אותו לפחות פעם בשבוע תחת הכותרת "אוף טופיק". זה המקום בו אתם יכולים לכתוב פוסטים שלמים ולא סתם להגיב לדברים שאני כותב או לתגובות של אחרים. אם אין לכם בלוג, שמרו את הרעיונות שלכם לפוסטי "אוף טופיק" ונסו לפתח סביבם יחה כאן. אם יש לכם בלוג, אתם מוזמנים להפנות קוראים לפוסטים אחרונים שלכם. וכן הלאה. הבמה שלכם.

צום יום כיפור מתחיל ב-16:55 (בתל אביב, בירושלים לפני). אני מציע לכם על יממה של דממה – בלי סרטים, בלי אינטרנט, בלי אופניים. יום אחד שיהיה אחר. דיאטה תקשורתית. אבל אם אתם בכל זאת כאן, שתפו במעשיכם. חשבונות נפש? גם הולך. אני בעצמי תוהה האם אחזיק מעמד בלי להציץ מה קורה ומי אומר מה. שעת מבחן. ואני גם מבקש סליחה, מכולכם, על הכל.

הבלוג יחזור לפעילות מלאה ורגילה בשישי בבוקר, עם הסרט החדש של האחים כהן.

גמר חתימה טובה.

בעוד חודש הופעה של לורי אנדרסון ועוד שנה ספר חדש של תומס פינצ'ון? האינטלקטואל שבי רוקד ריקוד חסידי שמח.

הנה לורי אנדרסון בשני קטעים מההופעה שלה, "Homeland", איתה תגיע בתחילת נובמבר לישראל. מצחיק: היא מגדירה את המופע כ"הופעה-פואמה" העוסקת באמריקה ובשלטון הפחד השורר בה, ובכל זאת היא תהיה בתל אביב ולא בקלפי בניו יורק ביום הבחירות לנשיאות האמריקאית.