הגעתי לזה דרך "ספאוט":

זהו "אברהם לינקולן" סרט עלילתי באורך מלא שביים ד.וו גריפית ב-1930. זה סרטו הלפני אחרון של גריפית ("לידתה של אומה", "אי סובלנות"), שנה לפני שהחליט לפרוש מעשייה קולנועית, והסרט המדבר הראשון שלו. זהו גריפית מאובן, הרבה אחרי שיאו כאחד האנשים שהמציאו כמה מהטכניקות הקולנועיות שנמצאות בשימוש עד היום. גריפית שהיה קולנוען דגול, אבל גם גזען גדול.
ב"ספאוט" נזכרו בסרט אפרופו "W " של אוליבר סטון, שיצא בסוף השבוע באמריקה, והם תוהים האם – בהנחה שגריפית הוא סוג של אוליבר סטון לתקופתו – האם "אברהם לינקולן" הוא ה"ניקסון" שלו או ה"W " שלו. ואני צופה בסרט בסקרנות: בשנה הבאה – אחרי שיגמור את מחויבויותיו ל"טין-טין" התלת מימדי – אמור סטיבן ספילברג לביים את הביוגרפיה הקולנועית שלו על לינקולן, עם תסריט מאת טוני קושנר. האם יהיה דמיון כלשהו בין הסרטים של ספילברג וגריפית, שייצאו בפער של שמונים שנה זה מזה?

את לינקולן מגלם וולטר יוסטון, אבא של ג'ון וסבא של אנג'ליקה ודני.

היום יוקרנו בסינמטק תל אביב בהקרנה חוזרת שניים מהסרטים היותר מבוקשים מפסטיבל אייקון שננעל בשבת: ב-16:00 – "צבע הכשף", עיבוד טלוויוזיוני של ואדים ז'אן לטרי פראצ'ט. ב-19:30, "מעבר לכל חלום" (The Fall) של טרזים.

====

מתוך "בילי מדיסון", עכשיו ביס 2: "It involves an ice cube and a 9-iron". והתרגום: "צריך קוביית קרח ומגהץ גדול". אהבתי את ה"גדול".

====

בקרוב בבי.בי.סי: סרט חדש של וואלאס וגרומיט, "A Matter of Loaf and Death". הסרט הקצר הרביעי שלהם, והראשון מאז "A Close Shave" הגאוני מ-1995 (לא כולל פיצ'ר אחד ושלל סרטונים קצרצרים).

======

ואחרי הקפיצה: ארבע הדקות הראשונות מתוך "Bolt", סרט האנימציה החדש של דיסני. אנימצייה ממוחשבת אבל ללא פיקסאר.

continue reading…

צחקתי קשות. יש סיכוי שזה אחד המערכונים הפוליטיים הגדולים בתולדות "סאטרדיי נייט לייב" (לא בין חמשת הגדולים, נגיד בין 25 הגדולים). שודר שלשום:

"אור חרישי" המקסיקני ו"שלושה קופים" הטורקי הם כרגע שני הסרטים הכי טובים שראיתי עד כה בפסטיבל חיפה, בעיקר בזכות איכויותיהם הוויזואליות המרהיבות. השוטים של "אור חרישי" לא מרפים ממני, אז חזרתי לדי.וי.די הלא מתורגם שהיה לי ודפדפתי בו שוב, אחרי שראיתי את הסרט הבוקר, רק כדי להיזכר בפריימים מתוכו, ושלפתי עוד כמה מהם. סוון ניקוויסט היה מתמוגג מהסרט הזה:

"אור חרישי" של קרלוס רייגדאס

עד כה, עוד לא ראיתי אף סרט בפסטיבל חיפה שהפיל אותי, ריגש אותי, ריתק אותי, סרט שייחשב "תגלית", או "הברקה", שלא לדבר על "יצירת מופת". "אור חרישי" של קרלוס רייגדאס הוא הדבר הכי קרוב לזה, שכן הוא לפחות מספק את התשוקה העזה שלי למנה של אסתטיקה נשגבת, של עבודת קולנוע שיש בה שאר רוח, סבלנות ומלאכת אמנות טהורה. הסרט גם עורר געגועים עזים לסרטים של אינגמר ברגמן והאחים טאוויאני ש"אור חרישי" מושפע מהם רבות.

"איליי ובן"
הפעה נעימה בתחרות הישראלית. סרט ילדים חביב להפליא, עשוי ברוך ובעדינות ואם תסריט שמצליח לדייק ואף פה ושם להפתיע. צחי גראד כובש את הסרט בדמות שכתובה הכי טוב, דמות שמתחילה כדמות משנה שבלונית אבל גונבת את ההצגה ולמעשה הופכת לדמות ראשית למדי, ומרגשת מאוד. לא אתפלא למצוא את הסרט הזה זוכה בהערכה מסוימת בטקס חלוקת הפרסים, או עבור התסריט שיושב יפה על חריצי הז'אנר אבל מצליח להתרומם מעליהם ברגעים מכריעים, או על הצילום העדין והמוזהב של איתי וינוגרד. סרט חינני להפליא.

"מוקי בוערה"
וההפך המוחלט. מול התום, הרוך והחסד של "איליי ובן", מנה גדושה של מצוקה, סיאוב וסבל ב"מוקי בוערה". מה שגם מעלה את סוגיית השמות: מה עדיף – סרט עם שם שבלוני ובנאלי כמו "איליי ובן" או שם כמו "מוקי בוערה" שנשמע קשה וסתום.
קודם כל, מי צריך את "דלתא" ואת "טוני מאנרו" בשביל לקבל את ליטרת הסחי וגילוי העריות בפסטיבל. הנה, יש לנו גם משלנו: "מוקי בוערה" עוסק – בין השאר – בקשר טעון ואירוטי בין בן ואמו. וברקע, מצוקותיהם של ניצולי שואה. החומרים של "מוקי בוערה" כה אינטנסיביים שייחלתי כל הסרט רק לדבר אחד: שהיו מפקידים אותם בידיים של במאים טובים יותר. צר לי, אבל לינה וסלבה צ'פלין ממשיכים להחטיא חומרים כבירים – מ"חצוצרה בוואדי" דרך "היה או לא היה" וכעת "מוקי בוערה". חומרים שהעיקר בהם הוא אווירה, תחושות, דקויות, ולא עלילה, נראטיב, והם מביימים הכל באותו אופן עכור וצעקני שמנטרל אנושיות ומרחיק את כל הדמויות מעלינו.

מה שכן, התמודדות עם השואה הופך בחיפה למעין מוטיב חוזר בסרטי התחרות: "אדם בן כלב", "אביב 41 " וכעת "מוקי בוערה". ב"מוקי" וב"כלב" יש אפילו סצינה דומה: בראשון, ג'ף גולדבלום כלוא במלונת הכלבים במחנה ריכוז ומיילל ככלב מצער על אובדן משפחתו. בשני, ניצולת שואה בתל אביב של שנות השבעים יורדת לטיול עם כלבה ברחוב וכמעט בכל לילה יושבת בשדרה וזועקת "אמא" בקול שנשמע כמו יללת כלב. הסצינה ב"מוקי בוערה" חזקה ומוצלחת יותר.

סליחה על ריבוי טעויות הכתיב וההגהה בפוסטים הקודמים. הלחץ לכתוב פוסטים בין סרט לסרט מייצר מילות גדומות ושגויות. הערה נרשמה בתיקים האישיים של נאמני הבלוג שיש להם את ססמת הכניסה לאתר בדיוק למטרות גיבוי למקרים כאלה אבל ישבו מנגד.

=====

ליוויי סטאבס, הסולן של להקת הפור טופס ("ארבע הפסגות", היה קורא להם דן כנר ב"צפיחית בדבש"), מת הלילה בגיל 72. לצורכינו סטאבס מוכר בעיקר כקול של הצמח הטורף ב"חנות קטנה ומטריפה".

=====

אלה 67 הסרטים שיתמודדו על חמש המועמדויות לפרס האוסקר על הסרט הזר.

מי שלא מגיע לחיפה: אלה סרטי פסטיבל חיפה שכבר אפשר להשיג בדי.וי.די באוזן השלישית.

======

אייבל פררה מתראיין כמו שהוא מביים: בלי מעצורים ועכבות. איזה ראיון מופלא ל"פילם מייקר". אני מת על הבמאי הזה. פסיכופת אמיתי. רק השבוע יוצא בניו יורק סרטו האחרון, "מארי", שצולם בחלקו בירושלים (וכבר הוקרן לפני שנה לפחות בערוצי הסרטים בארץ). ופררה מדבר על בעיות גיוס כספים, על ישו, שהיה רבי, וכששואלים אותו מה הוא חושב על ורנר הרצוג שמביים רימייק ל"פקד מושחת" שלו הוא עונה: "הוא יכול למות בגיהנום" (ואני דווקא חושב שהרצוג ופררה יכולים להיות חברים מצוינים).

בתגובה לראיון הזה ג'פרי וולס מדווח איך קרה שאבי לרנר ודני דימבורט מפיקים את "פקד מושחת": תקציב הסרט הוא 20 מיליון, לרנר כבר מכר את הסרט במכירות מוקדמות למפיצים ב-30 מיליון. הוא כבר ברווח של עשרה מיליון דולר. ניקולס קייג' מקבל 2 מיליון דולר. ורנר הרצוג כנראה יקבל את המשכורת הגבוהה ביותר אי פעם בחייו (ובתגובות מישהו מציע את הרעיון שעם הכסף שהוא ירוויח הוא יממן את העיבוד ל"מכוון הפסנתרים" שהוא חולם לעשות כבר זמן מה). אבי לרנר, מוסר המדווח של וולס, מעולם לא קרה את התסריט. ופררה, בראיון, זועם: אם היו מציעים לו 8 מיליון דולר תקציב הוא היה חושב בעצמו על רעיון לרימייק או המשך. אבל לרנר זרק לכיוונו 20 אלף דולר, לא שילם אגורה להרווי קייטל, והכל כי המפיק המקורי של הסרט, אד פרסמן, מכר את הזכויות ללרנר ודימבורט. או כמו שפררה אומר: "אד פרסמן מוצץ זין בגיהנום, ואתה יכול לצטט אותי". וכן, בעבור הסכום הנכון הוא היה עושה רימייק לסרטיו. הנה, עכשיו הוא עובד על פריקוול ל"מלך ניו יורק", סרט הגנגסטרים האדיר שלו עם כריסטופר ווקן. "אבל לפחות אני לא עובד על פריקוול ל'אגירה, זעם האלוהים', אם אתה מבין למה אני מתכוון", הוא אומר.

ראיתי את "פקד מושחת" בפסטיבל ירושלים בתחילת שנות התשעים והסרט הזה העיף לי את המוח. מאז אני די אובססיבי לגבי פררה, במאי שהתחיל עם סרטי אקספלויטיישן, אימה, סמים ופשע, ומאז שנות התשעים הלך בנתיב של קולנוע הנוטה לאילתורים – על קו התפר שבין מייק פיגיס לחיים בוזגלו. לפעמים זה בלתי נסבל, אבל לפעמים יש שם אינטנסיביות אדירה, וקולנוע חסר גבולות, שקשה שלא לצפות בסרטיו עם פיק ברכיים ויראה גדולה.

איפה כולם?

אתמול בבוקר נטשתי את משמרתי בחיפה לטיפול בעניינים בתל אביב וחזרתי אחרי הצהריים. בין לבין החמצתי אירוע שהפך לשיחה בקרב אנשי פססטיבל חיפה. ב-10:00 בבוקר נקבעה מסיבת עיתונאים ל"אביב 41 “, סרטו החדש של אורי ברבש, אבל אף עיתונאי לא הגיע. אז המסיבה בוטלה. ללא ספק, רגע מביך.
אבל במחשבה שנייה, אולי לא עד די כך מביך. “אביב 41 “ יצא אתמול לבתי הקולנוע. מפיצי הסרט בחרו להוציא אותו בלי תקשורת, בלי מבקרים, בלי הקרנות מוקדמות. כהרגלי, אני חושב שלסרט ישראלי, או כל סרט שיוצא בהפצה מצומצמת, זו טקטיקה גרועה, אבל ניחא. זו בחירתם. כנראה שהם מבינים אותה (לרוב הלוגיקה היא כזאת: “אנחנו מאמינים בסרט שלנו וחושבים שהקהל הרחב יאהב אותו, אבל המבקרים יחתכו אותו, אז לא נראה אותו למבקרים וניתן לקהל לגלות אותו בעצמו". אלא שאני תוהה האם גם ללא פרסום מאסיבי וגם ללא שיתוף פעולה תקשורתי האם מישהו יידע שהסרט קיים). שלשום בערב העיתונאים שנמצאים בחיפה ראו את הסרט בפעם הראשונה. למחרת איש מהם לא חשב שמסיבת העיתונאים ראויה לביקור והעדיפו לראות סרטים נוספים. נראה לי שנרשמה מולת במדד הבאז במנייה ששמה "אביב 41 ". אני, מצידי, דווקא הסתקרנתי לפגוש את קלי הריסון, שדומה קצת לשרה פולי והיא סוג של תגלית בסרט הזה. אבל אני, כאמור, הייתי צריך לנסוע השכם לתל אביב.

עדכון ותיקון: על פי הרישומים שלי "אביב 41 " היה אמור לעלות למסכים אתמול. היום אמרו לי שהוא בכלל לא עלה. אין לי מושג מתי הוא עולה ומה קורה. הכל בעלטה מוחלטת.

אנשי הדממה

אני מוטרד. הריאליזם מסרב להרפות. הקולנוע שב להיות שבוי באשליה שהוא יכול לגרום להאנשים להאמין שמה שהם רואים על המסך הוא האמת, או המציאות, שהמצלמה היא לא יותר מצינור חלול להעביר אל המסך התרחשויות ספונטניות. אני מוטרד כי זה לא נעים לי. לא נעים לי ברמה הרעיונית, לא נעים לי ברמה האסתטית. ובעיקר כי, ריבונו של עולם, לאן נעלמה המוזיקה מהפסקול? קשה לי עם סרטים ללא מוזיקה. אני לא מבין את הרעיון. אני זוכר את השיג ושיח שבין ברנרד הרמן ואלפרד היצ'קוק בבואם לעבוד על הפסקול של "סירת הצלה". הרמן, שחיפש הגיון מציאותי, לא הבין איך זה יכול להיות שסרט שמתרחש בלב ים יכיל פסקול. “אבל מאיפה תגיע המוזיקה?", הוא לא הבין. “מאותו מקום בו נמצאת המצלמה", אמר לו היצ'קוק. בקולנוע העכשווי, שנראה שלוקח את הריאליזם של שנות השבעים לקיצוניות והופך אותו לאופנה שכבר מחלחלת אל המיינסטרים (לפחות המיינסטרים של פסטיבלי קולנוע), יותר ויותר במאים כנראה מרגישים שפסקול בסרטם יפגם בתחושת המציאות. או אולי, רחמנא ליצלן, ידריך את הצופה איך להרגיש. המצוקה שלי מ"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" לפני שנה הולכת וגוברת השנה. “בין הקירות", זוכה דקל הזהב השנה, הוא סרט שאני לא מבין. אני מעריך אותו אבל לא מבין מה מטרתו. הבנתי היטב כשניקולא פיליבר תיעד שנה בחיי כתה בסרט "פעלים למתחילים". אבל למה ללורן קנטה – במאי שפעם חיבבתי יותר – ללהק שחקנים לא מקצועיים ולתעד איזושהי דינמיקה מומחזת ושנערכו עליה חזרות כדי לגרום לנו להאמין שאנחנו צופים בתיעוד דוקומנטרי ולא בדיוני על שנה אמיתית בחיי כתה אמיתית? אני מרגיש שמשקרים לי בריבוע. שזו אחיזת עיניים מכופלת. ולמה אין מוזיקה? ואותו דבר ב"גומורה", סרט שכה חיכיתי לו וקצת התבאסתי ממנו. כן, נכון. תחושת ה"אנחנו שם" אפקטיבית ובהחלט מסובכת להפקה וראויה להערכה מקצועית. אבל רבאק, זה לא סרט תיעודי. כולם שחקנים שעושים את עצמם. אז איפה המוזיקה? “מחברת קיץ" הטורקי: איפה המוזיקה? “וונדי ולוסי": איפה המוזיקה? מה לכל הרוחות קורה פה? האם כל הבמאים התעוורו והתחרשו?

"וונדי ולוסי"

ובכל זאת, הוקסמתי מ"וונדי ולוסי". סרט זעום. קטן. פצפון. על בחורה שמאבדת את הכלבה שלה. זו העלילה. אבל היו בו שלושה דברים שובי לב: האחד – מעט מאוד תנועות מצלמה. כלומר שזה סרט מדוד ומרוסן וגם די מדויק ומאוד מאוד אסתטי, ולא מהסוג שיוצא לחפש את הפריים עם מצלמה מהוססת ורועדת (כי "רועד" זה "ריאליסטי", עלק). השני – מישל וויליאמס בתפקיד הראשי. האמנתי לה בכל רגע. היא היתה מקסימה ומרגשת והסרט הזה הוא ברובו כמעט מופע סולו שלה. והיא עושה את הכל בעידון, בחן ובחסד (להבדיל מסרטים שחושבים ש"השפלה" זה "ריאליסטי"). השלישי – אין מוזיקה. אבל הגיבורה מדי פעם מזמזמת לעצמה מלודיה קטנה. זה כל כך יפה. ושוב – מדויק. כי הרי אנחנו כותבים לנו פסקול לחיים. תמיד (להבדיל מסרטים שחושבים שרק מוזיקה שבוקעת מהרדיו זה "ריאליסטי").
טוד היינז הפיק, קלי רייכהארדט ביימה. סרט שלא האמנתי שאחבב, והוקסמתי ממנו. קטנטן, צפוי מראשיתו ועד סופו, ועדיין מוצדק.

"גומורה"

אומר רק זאת: אחרי שראיתי שלשום סרט צ'יליאני על גבר שרוצה להיות טוני מאנרו, “גומורה" הוא סרט איטלקי על נערים שרוצים להיות טוני מונטנה. הסרט שהכי חיכיתי לו בפסטיבל לא עשה לי את זה.

על פניו יש דמיון חיצוני מסוים בין שני סרטי השואה שהוקרנו אתמול ושלשום בבכורות בפסטיבל חיפה, “אביב 41 “ ו"אדם בן כלב". האחד מבוסס על כתבי אידה פינק, השני על יורם קניוק; האחד צולם בפולין, השני ברומניה; שניהם עוברים מהעבר, ימי השואה, אל ההווה של הסרט, שמתרחש כמה שנים אחר כך (שנות הששים ב"אדם בן כלב", תחילת שנות ה-70 ב"אביב 41 ") ומראים איך הגיבורים חיים עם הבחירות שהם עשו והקורבנות שהם הקריבו כדי לשרוד את השואה. ושניהם דוברי אנגלית. אני חשבתי (או שמא פיללתי) ש"הפסנתרן" של רומן פולנסקי חתם סופית את הפרק הזה בתולדות ימי הקו-פרודוקציות בו סרטים משתמשים באנגלית כדי לסמן כל-שפה. דומני שהקולנוע הבינלאומי בשנים האחרונות בוחל באימפריאליזם הלשוני של הוליווד ומחזיר לכל עם את שפתו המקורית. ואולי זה לא עניין של כבוד תרבותי כמו של אמינות קולנועית: הקהל כבר לא מוכן לקבל שחקנים אנגליים שעושים לעצמם מבטא פולני ולהאמין שהם בעצם מסמלים דיבור בפולנית. ובוודאי שקשה להבין את ההגיון: ב"אביב 41 “ השחקנים מדברים אנגלית במבטא מזרח אירופי, אבל את שירי הערש הם שרים באידיש ופולנית. למה?
אבל בפועל אין שום דמיון בין הסרטים. האחד עשוי היטב אבל לא נוגע ולא ברור. השני עשוי באופן מקושקש יותר, פרוע, לא יציב, אבל מצליח להרשים, לגעת, לטלטל.

"אביב 41 "

יאמר לזכותו של "אביב 41 “: הסרט אכן נראה פולני. הוא מצולם לעילא ובליבו צינה גדולה. אי אפשר שלא להעריץ את הצלמים הפולניים. הם פשוט מושלמים בעבודתם. בתחילת הסרט כשצילומים של שדות חיטה עטויות אגלי טל מילאו את המסך, ליבי התרחב. היה צריך לשלוח את אורי ברבש לפולין כדי שיגלה את הצד הלירי שבו, שיכניס קצת טבע שאינו דרדרים לסרטיו. בהמשך, כשראיתי ששוטים של אווזים מגעגעים, סוסים שועטים, שדות חיטה שחים ברוח ועצים מרשרשים בעליהם, צצים בסוף כל סיקוונס פתאום התחילה לגאות בי התחושה שעברנו במהרה מהלירי אל הקיטש.
האמת, ש"אביב 41 “ הוא סרט הגון מסוגו. עשוי במקצועניות מרשימה (גם אם מהסוג ה-old-fashioned). כוונותיו טובות. מלאכתו נאותה. זו דרמת שואה מהזן שאתם מצפים למצוא באירופה. הוא קרוב יותר באופיו ובסגנונו ל"פורנוגרפיה" של יאן יקוב קולסקי מאשר ל"אחד משלנו" של אורי ברבש (הסרט היחיד של ברבש שאני יכול להגיד עליו שאני אוהב). אבל "פורנוגרפיה", למשל, הוא פולני למהדרין. האם הדחיק ברבש את ישראליותו בהיותו בפולין?
"אביב 41 " הוא כמו "בחירתה של סופי" ו"קריימר נגד קריימר" שגולגלו לסרט אחד: סיפורו של זוג יהודי שמסתתר בעליית הגג של כפרייה פולנייה. הגבר והפולנייה מתאהבים. הגבר עובר מעליית הגג אל יצועה של הפולנייה. והאשה נותרת בעליית הגג וצריכה להחליט האם לוותר על הבעל כדי לשרוד או לנטוש את עליית הגג כדי להגן על מעט כבודה העצמי, אבל בכך לסכן את עצמה.
אבל רגע: כתבתי לפני משפט וחצי שהבעל מתאהב בפולנייה. והאמת, אין לי מושג. כל הצד הרגשי בסרט מאוד עמום. מה שברור הוא ששתי הנשים רבות על הגבר. לא ברור למה. הן אומרות שהן אוהבות אותו, אבל אין כך עדות רגשית. זה נראה יותר כמו קרב טריטוריות. נדמה שהפולנייה רוצה את הגבר איתה מסיבות של תשוקה ובדידות, אבל בעיקר כי זה התשלום שהיא רוצה על הנכונות להסתיר את האשה. והגבר: האם התאהב בפולנייה, או שהוא משתף פעולה עם גחמותיה כדי להציל את משפחתו? אין לי מושג. אבל דווקא בגלל שכל ההגיון הרגשי נעדר מהסרט חשבתי ש"אביב 41 “ (שאגב, מתרחש בחלקים רבים בחורף 71') הוא פוטנציאל לסרט אימה מצוין. אפילו עם חומר הגלם הקיים. רק צריך להלחין אותו מחדש לטונים מאיימים יותר וקיבלתם את "מיזרי" בשואה. הכפרייה הפולנייה כמין אלמנה שחורה שלוכדת את הזוג היהודי ברשתה, הם לא יכולים להימלט ממנה כי בחוץ הנאצים אורבים, והם צריכים לשרת את גחמותיה המיניות. היי, פול שרדר היה מתענג על הרעיון הזה. מזכיר קצת את "תשוקה זרה” שלו.

"אדם בן כלב"

ההפתעה הגדולה היא ש"אדם בן כלב" – בניגוד לכל הגיון – הוא ברובו סרט בכלל לא רע וברוב חלקיו הוא מצליח להגשים את היומרה המאוד מתעתעת שהוא נטל על עצמו: לעבד את ספרו של יורם קניוק המתרחש בחלקו בישראל של שנות הששים ובחלקו במחנה ריכוז בשנות הארבעים (עם פלאשבקים נוספים מברלין של לפני ואחרי המלחמה), עם שחקנים ישראליים, דובר אנגלית, ובבימויו של במאי לא יהודי, ושבסרטיו תמיד הפגין אמפתיה גדולה יותר לתוקפנים ולא לקורבנות. אבל, מעשה שטן, משהו שם עובד. בראש ובראשונה כי אני חושב שג'ף גולדבלום הוא הברקה בתפקיד הראשי. הוא מצוין בתפקיד איש הקרקס שצריך להשפיל את עצמו כדי לשרוד את המחנות, ואז – כניצול – להשפיל אחרים כדי לשרוד את הישרדותו. לא מעט מזכירים את "מישימה", סרט עבר של שריידר, כעדות לכך שיש לו את היכולת לתעד תרבות הרחוקה מזו שלו. ויש בכך מידה רבה של אמת. כשם ש"מישימה" היה סרט שהורכב מארבעה קטעים נפרדים, שכל אחד הוצג באופן סגנוני אחר, כך בדיוק גם כאן. ברלין, המחנה, תל אביב, המוסד – כל אתר ופרק זמן עלילתי מאופיין בסגנון קולנועי שונה. אבל המרתק הוא ששריידר ממשיך כאן את העיסוק המתמשך שלו במרטיריות. וכשם שהוא בחן את ההתאבדות של הסופר היפני יוקיו מישימה מבעד לעיניים פרוטסטנטיות, כך הוא עושה גם לדמותו של אדם, שאפילו מוצג כמישהו שמציג את סימני הסטיגמטה ברגליו ובגופו.
"אדם בן כלב" מתרחש בחלקו בשואה, אבל למעשה איננו סרט שואה. זה סרט על זכרון ועל טירוף. האופן שבו הטירוף משמש כדרך לעטוף את הזכרון ולאטום אותו, שיטה להדחקה, כדי שיהיה להמשיך לחיות עם הטראומות. ושריידר מביים את הקטעים של בית החולים הפסיכיאטרי באופן תיאטרלי שגרם לי לחשוב על פסבינדר, מחד גיסא, ועל לינה ורטמיולר מאידך גיסא. יש משהו קינקי, מופרע, הזוי בסרט, וזה לא תמיד עובד, לרגעים מצמרר כמה שלא, אבל לעיתים קרובות זה מצליח. זה מושך ודוחה. “אדם בן כלב" הוא לרגעים ברדק גדול, ולעיתים שינויי הטון שבו קשים מנשוא, אבל יש שם איזשהו גרגר שמצליח להיות גרעין של יצירה יוצאת דופן.

הסרט ייצא למסכים בארץ בינואר. צפו לפגוש את ג'ף גולדבלום ואת ווילם דפו בארץ בפרמיירה התל אביבית (או הרמת שרונית, למעשה) שתתקיים בסוף דצמבר בסינמה סיטי. באמצע השבוע הבא יוחלט לגבי הפצת הסרט באמריקה, ונדע האם הוא ייצא כבר בחודשיים הקרובים, כלומר שיתמודד על האוסקר הקרוב, או רק בשנה הבאה, כלומר שכל קמפיין האוסקר שלו יידחה לשנה הבאה. (עוד על הנושא בדיווח שלי מיום רביעי).

בסוף השבוע האחרון הפתיע סרט אימה בשם "Quarantine" ונכנס בטבלת שוברי הקופות באמריקה למקום השני, כשהוא מביס את הסרט המבוסס, העשיר והממוסד יותר של רידלי סקוט על מלחמת עירק (עם ליאונרדו דיקפריו וראסל קרואו). לא שזה אומר כלום על איכויות הסרטים, אלא רק על מה מה שמתחשק לקהל המגה-פלקסים לראות בסופי השבוע. היום ב-16:20 בסינמטק 1 יוקרן במסגרת פסטיבל אייקון הסרט הספרדי "REC", ש"Quarantine" הוא הרימייק האמריקאי שלו. המילה רימייק כמובן מבלבלת. כי "REC" בעצמו הוא ערבול של המון סרטי אימה אמריקאים – מ"ליל המתים החיים" דרך "פרויקט המכשפה מבלייר" ועד "קלוברפילד". הוא לא מבריק, חדשני או מופתי, אבל הוא בהחלט מבדר בדרכו הטראשית. והוא עדות נוספת לכך שהפסינציה הכי גדולה כרגע של הקולנוענים בעולם היא איך לגרום לסרטים הכי בידיוניים להיראות הכי אמיתיים.
ואגב, די מדהים מה שקורה כבר עשור בקולנוע הספרדי, שהפך לחוד החנית של סרטי האימה (לדעתי הוא עקף את תאילנד והונג קונג במקוריות שלו). פיני שץ ומכון סרוונטס: לטיפולכם. רטרוספקטיבה של האימה הספרדית של העשור האחרון, מ"תזיס" של אלחנדרו אמנבאר ועד "בית יתומים" של חואן אנטוניו באיינה, תתקבל בתשואות.

אגב: גם סרטי "הלבוי", מבחינתי, הם נגזרת של גל האימה הספרדי – למרות שהם הופקו בהוליווד (והבמא הוא מקסיקני, ולכן אולי הגל הוא לא ספרדי, אלא גל דובר ספרדית, כי לגיירמו דל טורו יש בו תפקיד חשוב, כחלוץ וכמעודד אחרים). "הלבוי 2 " הוא סרט מופלא, הרבה יותר טוב מהראשון, והרבה יותר מרהיב ויזואלית. הוא יוצא היום לבתי הקולנוע. אנסה לכתוב עליו בין הסרטים שאני רואה בחיפה.

עוד על מה שקורה, קרה ויקרה בפסטיבל אייקון בבלוג של טל לוטן.