שרה סילברמן יוצאת לקמפיין לשכנע את היהודים הקשישים של פלורידה להצביע בעד ברק אובמה והיא פונה לנכדים שלהם שיטוסו אליהם כדי לשכנע אותם להגיע לקלפיות ביום הבחירות בנובמבר. אם אתם מכירים מישהו שיש לו משפחה בפלורידה, שלחו לו את הלינק לפוסט הזה:

The Great Schlep from The Great Schlep on Vimeo.

=======

וכמעט באותו נושא: אם אתם גרים בתל אביב אבל הכתובת שלכם בתעודת זהות עדיין מעודכנת לכתובת בית ההורים בעיר אחרת, היום – היום! – הוא היום האחרון שלכם לרוץ למשרד הפנים (במגדל הגבוה והיפה מול קניון עזריאלי) ולשנות את הכתובת בתעודת הזהות כדי לקבל זכות בחירה לבחירות המקומיות בתל אביב שיתקיימו גם הן בנובמבר. מעדות אישית, למטרות חידוש דרכונים, אוסיף שכמעט ואין תורים שם והשירות מתקתק בקצב מרשים. אז אם אתם בעניין של להשפיע ולא סתם לשבת בצד, הניחו הכל ולכו לשם עכשיו. הנה הסבר, פלוס טופס שתגיעו מוכנים.

פול ניומן מת אמש מסרטן בביתו בווסטפורט, קונטיקט. הוא היה בן 83. הוא היה במצב קשה והלך והידרדר כבר מאז סוף 2007. הנה הספד מסודר ומהוגן שהוכן עבורו מבעוד מועד ב"ניו יורק טיימס".

פול ניומן וג'יימס דין במבחן הבד ל"קדמת עדן". דין זכה בתפקיד. ניומן היה מבוגר מדין בשש שנים וכשהגיע לבסוף לקולנוע, בסרט "גביע הכסף", היה בן 29.

שליפות אסוציאטיביות מכיווני:

– הוא היה השחקן האהוב על אמא שלי.
– כנער, כשרק התחלתי להתעניין בקולונוע כאמנות, אחד הסרטים הראשונים שראיתי מתוך רצון להתחיל להדביק פערים מהעבר, היה "אלימות שכונות העוני" ("Somebody Up There Likes Me ") הסרט על רוקי גרציאנו שביים רוברט ווייז עם ניומן בתפקיד הראשי. כה התפעלתי מהסרט, ומאז התחלתי לשנן שמות: הצלם ג'וזף רוטנברג (שזכה באוסקר על הצילום על הסרט הזה), רוברט ווייז (שהפך מאז לאחד הבמאים האהובים עלי), ארנסט ליהמן (שאחר כך גיליתי שהוא מגדולי התסריטאים בהוליווד) וכמובן פול ניומן.
– הנקודה הישראלית: גילם את ארי בן כנען ב"אקסודוס". יוסי הראל, אבא של שרון הראל והאיש שעליו מבוססת דמותו של ארי בן כנען, נפטר לפני כמה חודשים.
– רגעים שלו שאני אוהב: "המורד", "המגדל הלוהט", "הקפיצה הגדולה" של האחים כהן, "לא פראייר של אף אחד" של רוברט בנטון.
– ניומן שיחק בכמה סרטים עם תסריטים מהוללים: "קיד וקאסידי" של וויליאם גולדמן, "פסק דין" של דיוויד מאמט, "צבע הכסף" של ריצ'רד פרייס.
– הסרט היחיד שהוא ביים ושאני אוהב – מאוד אוהב – הוא העיבוד שלו ל"ביבר הזכוכית" של טנסי וויליאמס. כסטודנט לקולנוע כתבתי עליו עבודה לקורס "קולנוע ותיאטרון" של אילן אבישר.
– "העוקץ", שיתוף הפעולה השני שלו עם רוברט רדפורד וג'ורג' רוי היל (אחרי הצלחת "קיד וקאסידי") יצא באחרונה שוב בדי.וי.די בארץ בהוצאת הד ארצי. הזדמנות לצפות בו.
– הוא הופיע ארבע פעמים בסרטים שצילם קונרד הול: "הרפר" (1966), "המורד" (1967), "קיד וקאסידי" (1969), "הדרך לפרדישן" (2002). הול, בן גילו של ניומן, מת לפני חמש שנים.

– בערך שבע שנים לפני "צ'רלי וחצי", פול ניומן אכל 50 ביצים ב"המורד":

הפתיחה של "קיד וקאסידי":

ב-30 ביוני כתבתי ששמיל בן ארי וירון שרף יזכו בפרס אופיר (הראשון כשחקן משנה ב"איים אבודים", השני כצלם ב"שבעה"). השבוע הם זכו. באותו פוסט כתבתי בהפתעה גדולה על "שבעה" סרט שא העליתי על דעתי שכה אהנה ממנו.
השבוע הסרט סוף סוף יוצא. ומכיוון שזו הפעם הראשונה בה הסרט שיוצא בספטמבר, בסמוך לטקס, לא זוכה להיות נציג ישראל באוסקרים אולי זה ישים קץ אחת ולתמיד למנהג הזה של להוציא סרטים אחרי שהסתיימה הצבעה לפרסי אופיר. ואולי האקדמיה סוף סוף תשנה את התקנון ותאפשר השתתפות בתחרות רק לסרטים שהופצו מסחרית ב-12 החודשים שקדמו ליום תחילת הקרנות האקדמיה. כלומר מיוני עד יוני. מצב כזה גם יעשה סדר בבלאגן שנוצר בין הקרנות האקדמיה ופרס וולג'ין ביולי. אם, נגיד, "אצבע אלוהים" רוצה את וולג'ין הוא יחכה לבכורה ביולי, יוציא את הסרט לבתי הקולנוע בין יולי ליוני הבא ויתחרה באופיר בשנה הבאה.

אחרי הרשמים הראשוניים ההם, זו הביקורת המעובדת יותר שלי על "שבעה":

continue reading…

אם אתם קוראים את הפוסט הזה עכשיו והשעה עוד לא 18:10 זה סימן שאתם לא נמצאים בסינמטק הרצליה ורואים איתי את "לקום אתמול בבוקר". למה? האם לא הייתי ברור? האם צריך לעבור לשיטות של סנקציות? איומים? אלימות חס וחלילה? יש מפגש, כולם מתייצבים. חשבתי שזה מובן. אני לא מוכן שזה יקרה שנית. שריינו כבר היום את התאריך הבא: 31.10.2008 ב-14:00 בצהריים. אין שחרורים. אם קבעתם את תאריך חתונתכם לאותו יום, הזיזו. אם אתם בהריון בחודש התשיעי ואתם מצפים לבן, נא לא ללדת שמונה ימים לפני כן. אם אחד מכם נפטר יום לפני, דעו שחבריכם לבלוג לא יגיעו להלוויה. הם יהיו בסינמטק הרצליה. אנא התחשבו בכך.

לכל מי שכן היה, הנה עוד קצת חומרי קריאה על "לקום אתמול בוקר":

הרולד ראמיס, ביל מוריי וההפקה

פרופיל מפורט ומרתק על הארולד ראמיס מ"הניו יורקר" מ-2004

ומתוכו: הקטע העוסק בפרידה של ראמיס מביל מוריי אחרי שישה סרטים יחד.

“Bill owes everything to Harold, and he probably has a thimbleful of gratitude.” Except for brief exchanges at a wake and a bar mitzvah, the two men haven’t talked in eleven years. “It’s a huge hole in my life,” Ramis says, “but there are so many pride issues about reaching out. Bill would give you his kidney if you needed it, but he wouldn’t necessarily return your phone calls.”

אם אני מבין משהו על טבע האדם – ועל מחזוריות החיים של הוליווד – הרי שזה ברור שמתישהו השניים יחזרו ויעשו סרט קאמבק משותף, כשהם יבינו שמדובר בחיבור שהוציא את הטוב מתוך שניהם ושלמרות הכל – וגם אם זה יעשה עם בטן מלאה – הם צריכים לעבוד יחד.

לגלות את "לקום אתמול בבוקר" מחדש

הביקורת המקורית של רוג'ר איברט מ-1993, שמחבב את הסרט אבל לא מתפעל ממנו יותר מדי. ואז עיון חוזר שלו בסרט מ-2005, הפעם תחת משבצת "הסרטים הגדולים" בו הוא מודה – כמו רבים – שגדולתו של הסרט מתגלה בהדרגה או בדיעבד.

"לקום אתמול בבוקר" כטקסט רוחני

בחור בשם פול שינדלר הקים אתר לכבוד "לקום אתמל בבוקר" בו הוא עוסק בסרט מנקודת המבט שלו, כבודהיסט. הוא למשל מדווח מהקרנה של הסרט (ב-2001) במסגרת מרכז הזן של סן פרנסיסקו, שבה נשאלו בקהל שאלות מעניינות הקשורות בפרשנות הרוחנית של הסרט.
הוא מרכז גם לינקים לפרשנויות נוספות של הסרט מנקודת מבט בודהיסטית.

ב-2003, עשור אחרי בכורת הסרט, גילה "הניו יורק טיימס" את העובדה ש"לקום אתמול בבוקר" הפך לטקסט שאנשי דת יהודיים, בודהיסטיים ונוצרים משתמשים בו בדרשותיהם כדי להדגים את עקרונות האמונה של דתם. כתב העיתון משוחח עם הרולד ראמיס ואנשי דת על הנושא.

הגילוי הזה נעשה לא כמתנת יום הולדת עשר לסרט אלא כי הוא נכלל בתוכנית מרתקת שנאצרה במומה בניו יורק ושעסקה בחיבור שבין קולנוע ורוחניות, או בסרטים שעוסקים בנוכחות אלוהית. זה הטקסט על "לקום אתמול בבוקר" מתוך התוכנייה של אותה סדרה.

הרולד ראמיס חי בשלום משועשע עם הפרשנויות הבודהיסטיות והיהודיות של הסרט. הוא עצמו נולד יהודי ובתחילת שנות ה-90', עם נישואיו השניים לבודהיסטית, הוא התקרב לבודהיזם (קיראו על כך הפרופיל שלו ב"ניו יורקר" בו הוא מגדיר את עצמו לא כבודהיסט אלא כ-Buddhish).

הכתבה הזאת, מ"האינדיפנדנט" הבריטי מ-2004 מתארת בקצרה את ההבדלים שבין התפיסות של שלוש הדתות האלה ביחסם לסרט. הנצרות והבודהיזם מדברים על שיפור האדם כדי לזכות במקום בגן עדן, היהדות מדברת על תפקידו של האדם בתיקון העולם בחיים האלה, לא בעולם הבא. הבודהיזם והיהדות מתמקדים בדמות של פיל קונורס, החזאי, שמתחיל כל יום מחדש וצריך לשפר את עצמו כדי להגיע לתיקון או להארה. אבל הכומר הנוצרי הדן בסרט (על פי הכתבה ב"אינדיפנדנט") מתייחס בכלל ל… פיל המרמיטה, שמייצג עבורו את ישו – זה שנותן לפיל החזאי את ההשראה לעבור את התהליך.

מבודהה לברסלב

אני התחלתי להתעניין בסיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב דווקא מתוך העניין המוקדם יותר שלי בסיפורי זן ותורות בודהיסטיות. ר' נחמן הוא סוג של זן מסטר יהודי. סיפורי המעשיות שלו הן חומר גלם משובח של עלילות פנטזיה הזויות. המעשיה הראשונה שלו שקראתי אי פעם היתה "מעשה מאבידת בת מלך". סיפור על המשנה למלך שיוצא לחפש את בת המלך שנעלמה. הוא מוצא אותה די מהר (בפסקה החמישית) אבל להחזיר אותה למלך זה כבר משימה מסובכת יותר. למה? ברצף הסיפורי הבא המשנה למלך כל הזמן נרדם וישן ומתבלבל ומפספס את בת המלך שכל הזמן עוברת לידו, מתחת לאפו. ר' נחמן טען שבני האדם מעבירים את חייהם בשינה. כולנו חיים, אבל ישנים. פועלים בטייס אוטומטי. מפספסים את בת המלך שנמצאת כל הזמן לידינו. מרגע שקראתי את הסיפור לראשונה, הדימוי הזה, של האנושות כמי ש"מעבירים את חיינו בשינה" הזכיר לי את "לקום אתמול בבוקר" (וגם את "קליק" של אדם סנדלר). סרט שיש בו סיפור על טבעי מתוק, משעשע ורומנטי אבל מכיל בתוכו מטאפורה עצומה על מהות החיים וטבע האדם.

ואפשר גם להשתמש בסרט כדי לעסוק ב"המיתוס של סיזיפוס" אלבר קאמי, מהטקסטים המכוננים של חיי.
ואפשר להשתמש בו כדי לדבר על קפקא, שמציג את המצב הסטטי של העולם (תודה לענבל על האבחנה הזאת).
ואפשר להשתמש בסרט כדי להמחיש כל מיני שיטות עזרה עצמית בנוסח עדות אמריקה, שיטת 12 הצעדים כזו או אחרת?

שאלות שאני מהרהר בהן:
איך היה נראה רימייק של צ'רלי קאופמן ומישל גונדרי ל"לקום אתמול בבוקר"?
כמה ימים תקוע פיל ב-2 בפברואר?

זהו. עבר פול מקרטני. היה נחמד. רגוע, נינוח. הייתי עם בת השבע רחוק מאחור, מקום בו אפשר היה לשבת רוב ההופעה. מקום בו האנרגיות – שנראה לי ששצפו את האנשים שעמדו בסמוך לבמה – הגיעו במינונים מתונים. אחד מאחוריי שר את "ליידי מדונה" בקולי קולות ב"לה לה לה", כאילו זו הופעה של שרה'לה שרון.
ובכלל, בהופעה הזאת נדמה לי שמי שהכי התאמץ היה הקהל. מצד אחד העיבודים הרגועים לרוב השירים התאימו לגילו של הזמר ולגיל המאזינים, מצד שני כולנו עדיין רצינו להאמין שזה רוקנרול. התאמצנו להאמין שזה זה, הדבר האמיתי. פה ושם זה גם הצליח. בשאר הזמן זה היה יותר דומה לסימפלי רד מאשר לביטלס. רק עם שירים יותר טובים. ומקרטני? הוא נחוש להזכיר לנו שאת השירים הגדולים ההם של הביטלס הוא כתב. גם פול סיימון ביסס את כל קריירת הסולו שאחרי סיימון וגרפונקל במסעות מסביב לעולם להוכיח לכולם שהשירים ההם שכולם אוהבים – הוא כתב. ושזו זכותו המלאה לשיר אותם בלי הגבוה ההוא עם הפדחת.
ובכל פעם שמקרטני התיישב ליד הפסנתר, הופעה לטעמי קפצה מדרגה. פעם עם "מיי לאב" ("זה בשביל לינדה"), פעם אחרת עם "חיה ותן למות" (+ זיקוקין). ובין לבין אני די נשפכתי מאיכות ההקרנה של המסכים בצידי הבמה. היי דפינישן? ככה נראה העתיד? בכזה גודל? מתאים לי.

ועכשיו כשאין לי יותר מה לשים כל בוקר בשמונה וחצי, התעוררתי לבלוג ריק. אז קחו כמה שעות בו הבלוג עובר לרשותכם. מה קורה בעולם? מה ראיתם? מה שווה שיחה?

ב-1982 יצר וים ונדרס את הסרט התיעודי "חדר 666 ". הוא שכר חדר במלון בזמן פסטיבל קאן, הציב מצלמה והזמין במאים שהתארחו בפסטיבל לענות על השאלה: איך לדעתך נראה עתיד הקולנוע. 26 שנה אחרי לוקח גוסטבו ספולידורו את ונדרס לאותו חדר ליצירת "בחזרה לחדר 666 ", סרט תיעודי קצר בו הוא זה שצריך לענות על השאלה, כשבחדר מרחפת רוח הרפאים של מיכלאנג'לו אנטוניוני. 15 דקות.

(ויה גרין-סין)

העתיד של הקולנוע והטלוויזיה באינטרנט. הבנו את זה כבר מזמן, נכון? אבל איך זה יקרה בפועל? הו, הנה מתחילות התשובות להיערם: חברות הסלולר ידאגו לזה שתוך שנה גם הורים שלנו יידעו להוריד סרטים באינטרנט, באופן חוקי, ולצפות בהם במסך ה-LCD בסלון.

כמה די מזמן שמעתי על שני מיזמים מתחרים שרוצים להעלות לאינטרנט הישראלי סרטים וסדרות ומוזיקה להורדה חוקית. חלוצים הם לא יכולים להיות כי יש כבר מיזם מקומי שהקדים אותם, אבל הם רוצים להיות הבכירים, המקיפים, הגדולים, הענקיים, חובקי הכל. מצד אחד עמד מיזם ההורדות החוקיות של "בלוקבאסטר" ומצד שני המיזם "אורנג' טיים" של פרטנר.

שלשום, אחרי חודשים של חלקיקי פרסום ורמיזות, נחשף מיזם "אורנג' טיים". כך פורסם ב"כלכליסט" ב-23.9:

פרטנר הודיעה כי הקימה אתר אינטרנט אשר נקרא orange time במסגרתו תמכור להורדה קובצי מוסיקה ותוכן וידאו כמו סדרות וסרטים. כמו כן יוצבו בפורטל משחקים רבים ביניהם משחקי רשת. לטענת החברה, מדובר יהיה בפורטל הבידור הגדול בישראל אשר יאפשר הורדה חוקית של תכנים ותשלום עבור שימוש.

מה שמיד גרם לי לתהות: מה עלה בגורל המיזם של בלוקבאסטר? ואיך סלקום תגיב להכרזה הדרמטית של אורנג'? אתמול הגיעה התשובה (גם ב"כלכליסט"):

סלקום הגיעה עם רשת בלוקבסטר לסיכום שלפיו תרכוש כ־75% ממיזם הטלוויזיה של הרשת, כך נודע ל"כלכליסט". חברת הסלולר תזרים למיזם כ־20-25 מיליון שקל בשלב הראשון, מה שיבטיח את ההשקה המסחרית של המיזם כבר ברבעון הרביעי של 2008.

כלומר שבסוף סלקום ישיקו את המיזם שלהם לפני אורנג'? איזה מתח, איזה מירוץ צמוד.

אבל מה שזה אומר בפועל הוא שמאתמול יש לנו בארץ שתי זכייניות חדשות, עם גב כלכלי עצום, שידאגו לזה שתוך שנה יהיה לכולנו בבית מעין ממיר קטן שמחבר אלחוטית את המחשב שלנו עם מסך הטלוויזיה שלנו. מה יהיו ההשלכות של זה? האם זה יביא לקריסה של ערוץ 2 ו-10, שיהפכו לחברות הפקה שיספקו תכנים להורדה בסטרימינג מהמחשב למסך? או שזה יהיה רק עוד שירות תומך לצפייה בכותרי ספרייה, מעין vod נוסף?

פסטיבל ניו יורק יצא לדרך. מה שאומר שהגיע הזמן לתת לג'יימי סטיוארט להתפרע עם סרטוני הווידיאו ההזויים והמקסימים שלו, זו השנה השלישית. לכאורה הוא מכסה אירועים מרכזיים בפסטיבל, אבל למעשה הוא יוצר סרטים קצרים וסוריאליסטיים על מחשבותיו בדרך הלוך ושוב מדירתו אל הלינקולן סנטר, כשענייני הפסטיבל נשארים כמעט אגביים. באפיזודה הראשונה לשנה זאת הוא מתחיל עם שוד וממשיך עם לורן קנטה ("בין הקירות") וקלי רייכרדט ("וונדי ולוסי"), שני סרטים שיוצגו בסוכות גם בפסטיבל חיפה:

להקת "אנחנו ולהקתו" כתבה שיר לכבוד בואו של פול מקרטני לישראל:

מופע חימום: בחודש האחרון העליתי מדי יום ב-8:30 בבוקר שיר של פול מקרטני. הנה כולם ברצף.

מי יהיה היום בפארק?

=======

ומחר: ב-16:00 בסינמטק הרצליה (סוקולוב 29) הקרנת הבכורה של "מועדון הסרטים של סינמסקופ". מעין קבלת שבת קולנועית. הסרט הראשון (וגם הרביעי) יחברו בין שני נושאים שמעסיקים אותי מאז ומעולם: קולנוע ואמונה (או קולנוע ונסים), שבשבועות האחרונים הפכו לנושא שיחה לוהט באתר. הסרט הראשון הוא "Groundhog Day" ("לקום אתמול בבוקר") של הרולד רמיס.
הכניסה חינם אך ורק לקוראי הבלוג. כדי להיכנס אתם צריכים להדפיס ולהביא אתכם את לוגו הסינמטק המצורף כאן. (לחצו להגדלה).

מי בא?

"סרג'נט פפר" + "הסוף", לייב בקייב: