א.
"ואלס עם בשיר" נוסק בתודעה האמריקאית, בדיוק בקרב המילייה הנכון. ה"הוליווד ריפורטר" מדווח שעשרות קולנוענים אמריקאים מתרעמים לנוכח שינוי התקנון של ענף הדוקומנטרי באוסקרים שהחליט שמהשנה יוכלו להיות מועמדים רק סרטים תיעודיים שהוקרנו מסחרית בניו יורק ובלוס אנג'לס עד ה-31 באוגוסט (שאר הסרטים צריכים להיות מוקרנים עד 31 בדצמבר). הקורבן הבולט ביותר של שינוי התקנון הזה הוא "ואלס עם בשיר", וה"ריפורטר" אף מדגיש ששינוי התקנון יטרפד את סיכוייו של "בשיר" להיות הסרט הראשון בהיסטוריה שיהיה זכאי למועמדויות גם בקטגוריית הסרט הזר, גם בקטגוריית הסרט התיעודי וגם בקטגוריית סרט האנימציה. עשרות קולנוענים מחתימים עצומה למחות על השינוי. מייקל אפטד, שעומד בראש ענף סרטי התעודה של האקדמיה, טוען שהוא חשב שהשינוי יעשה טוב, שכן ממילא כבר בשלב הזה יש להם 90 סרטים זכאים וחברי הוועדות יכולים לצפות בהם בנחת עד הכרזת המועמדויות ולתת לכל אחד את הכבוד. אבל הוא יקיים ישיבה בה יוכלו במאים, מפיקים ומפיצים תיעודיים לשטוח את טענותיהם. זה כבר לא יעזר ל"בשיר", אבל עצם העובדה שמדברים עליו, ועצם העובדה שהוא כבר נופל קורבן לתקנוני האקדמיה, עשויה לדחוף אותו מאוד בתודעה, ולהוסיף לו נקודות בשם תחושת הצדק והפיצוי של חברי הוועדות בקטגוריות האחרות.

ב.
"ואלס עם בשיר" הוקרן במסגרת פסטיבל ניו יורק בקולנוע זיגפלד ברחוב 42, אחרון היכלי הקולנוע של ניו יורק (הבמנה הנוכחי הוקם ב-1969). אני מת לדעת איך הסרט נראה על המסך הענק של הקולנוע העתיק הזה, מול קהל של 1131 צופים.

ג.
ארי פולמן צץ בשני שוטים – לצד וונג קאר וויי, קלינט איסטווד, אנג'לינה ג'ולי, בראד פיט – בסרטון השלישי של ג'יימי סטיוארט מפסטיבל ניו יורק. הסרטונים נהיים ארוכים יותר. הראשון היה חמש דקות, השני היה שש דקות, וזה כבר כמעט שמונה דקות. והפעם סטיוארט מסגיר סוף סוף את סודו.
continue reading…

אני לא יודע ממה להיות בהלם קודם:

א. מזה שבפרס נובל לספרות זכה סופר שמעולם לא שמעתי עליו? ז'אן-מארי גוסטאב לה קלזיו. לא שאני מאלה שקראו את ספריהם של כל זוכי הנובל עד כה, אבל לפחות שמעתי עליהם, ידעתי מי הם, הייתי מודע לקיומם, נתקלתי בספריהם מתורגמים לעברית ודפדפתי בהם בחנות, ופה ושם אולי ראיתי עיבוד קולנועי לספריהם. אבל הפעם הסופר הוא מישהו שרק שניים מ-40 הספרים שכתב תורגמו לעברית. אני קורא ב"ניו יורק טיימס" שבצרפת הוא דווקא ידוע למדי ושאפילו מישל פוקו וז'יל דלז העריכו את עבודותיו המוקדמות. אנא, אם יש כאן פרנקופילים, עזרו לי להשלים את החור בהשכלתי.

או:

ב. מזה שהפרק השבוע ב"סאות פארק" הציג את סטיבן ספילברג וג'ורג' לוקאס אונסים את אינדיאנה ג'ונס. אני מאלה שחיבבו את "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" ואפילו אני לא יכול שלא לתהות האם אין קמצוץ של אמת במטאפורה האיומה והוולגרית (אבל – אויה! – המצחיקה) שהם מציגים:

continue reading…

את הרעיון הזה גנבתי מדיוויד פולנד שמדי פעם, כשאין לו מה לכתוב, הוא פותח פוסט עם הכותרת BYOB (שזה ראשי תיבות ל-Bring Your Own Blog) ונותן לקוראיו לכתוב בתגובות מה שבא להם (בהתאם לכללי הנימוס והאתיקה המקובלים). אז אני מאמץ את הרעיון ואנסה ליישם אותו לפחות פעם בשבוע תחת הכותרת "אוף טופיק". זה המקום בו אתם יכולים לכתוב פוסטים שלמים ולא סתם להגיב לדברים שאני כותב או לתגובות של אחרים. אם אין לכם בלוג, שמרו את הרעיונות שלכם לפוסטי "אוף טופיק" ונסו לפתח סביבם יחה כאן. אם יש לכם בלוג, אתם מוזמנים להפנות קוראים לפוסטים אחרונים שלכם. וכן הלאה. הבמה שלכם.

צום יום כיפור מתחיל ב-16:55 (בתל אביב, בירושלים לפני). אני מציע לכם על יממה של דממה – בלי סרטים, בלי אינטרנט, בלי אופניים. יום אחד שיהיה אחר. דיאטה תקשורתית. אבל אם אתם בכל זאת כאן, שתפו במעשיכם. חשבונות נפש? גם הולך. אני בעצמי תוהה האם אחזיק מעמד בלי להציץ מה קורה ומי אומר מה. שעת מבחן. ואני גם מבקש סליחה, מכולכם, על הכל.

הבלוג יחזור לפעילות מלאה ורגילה בשישי בבוקר, עם הסרט החדש של האחים כהן.

גמר חתימה טובה.

בעוד חודש הופעה של לורי אנדרסון ועוד שנה ספר חדש של תומס פינצ'ון? האינטלקטואל שבי רוקד ריקוד חסידי שמח.

הנה לורי אנדרסון בשני קטעים מההופעה שלה, "Homeland", איתה תגיע בתחילת נובמבר לישראל. מצחיק: היא מגדירה את המופע כ"הופעה-פואמה" העוסקת באמריקה ובשלטון הפחד השורר בה, ובכל זאת היא תהיה בתל אביב ולא בקלפי בניו יורק ביום הבחירות לנשיאות האמריקאית.

איי.ג'יי שנק, הבמאי של "קורט קוביין: ילד נצחי" הוא גם בעל בלוג משובח לענייני קולנוע תיעודי, והוא היה הראשון שדיווח ש"ואלס עם בשיר" לא יהיה כשיר להתמודד על האוסקר בקטגוריית סרט התעודה. ולא בגלל האנימציה או השימוש בשחקנים בסרט (נושא שהתקנון בקטגורייה מתיר במידה מסוימת, ומעניק לוועדה את שיקול הדעת הסופי האם הסרט "אינו מספיק תיעודי"), אלא בגלל שהדד-ליין להפצת סרטים תיעודיים השתנה השנה ו"בשיר" יופץ באמריקה אחריו (אנשי סוני פיקצ'רס קלאסיקס העדיפו להביא את הסרט לבכורה אמריקאית בפסטיבל ניו יורק ולוותר על הפצה מוקדמת, ובכך למעשה ויתרו ביודעין על הקטגוריה התיעודית).

ואתמול: כריסטופר קמפבל בבלוג של "ספאוט" מנתח את סיכוייו של "ואלס עם בשיר" באוסקר, והוא מגיע למסקנות אליהם הגעתי גם אני די מזמן: סוני פיקצ'רז קלאסיקס רצו לדחוף אותו למועמדויות גם בסרט הזר, גם באנימציה וגם בסרט התיעודי. ירדה קטגוריה אחת, נשארו שתיים. קמפבל די משוכנע שהוא יקבל מועמדות באחת הקטגוריות, רוב הסיכויים שבקטגוריית האנימציה (בול מה שאמרתי גם), אבל עם סיכוי מסוים שאולי אפילו שתי מועמדויות בשתי הקטגוריות. בכל מקרה הוא צופה שלמרות שסיכוייו להיות מועמד גבוהים, סיכויים לזכות נמוכים: בקטגוריית הסרט הזר הוא מנבא זכייה ל"בין הקירות" הצרפתי ובקטגוריית סרט האנימציה קשה לדמיין מצב בו "וול-E" לא יזכה.

מתוך הפרק הראשון בעונה החמישית של "הפמליה": איברט ורופר (עם מייקל פיליפס במקום איברט) מבקרים את "מדאין":

וההמשך: ארי גולד בבוקר שאחרי, בשוט אחד

=====

אין לי בעיה עם רימייקים. אבל יש לי בעיה עם טריילרים שנראים לא מרשימים ומאוד סטנדרטים לסרט שמור להיות רימייק לחד הסרטים המבריקים של השנים האחרונות. או במילים אחרות: זה רעיון לא רע לעשות רימייק ל"A Tale of Two Sisters", הסרט הקוריאני הנפלא של קים ג'י וון, אבל זה רעיון רע מאוד לגרום לרימייק הזה – "The Uninvited" שמו (שזה בכלל שם של סרט אימה קוריאני אחר, לכו תבינו) – להיראות בטריילר כמו עוד סרט אימה נדוש, סטנדרטי וצפוי עם סיווג PG-13 שימהל וימתן לגמרי את האלימות של הסרט המקורי. אני חשבתי שעושים רימייקים כדי לשכלל ולשפר ולהעביר לשפה ולתרבות אחרת. עכשיו מתברר שעושים רימייקים כדי לאפשר לילדים לראות מה שנאסר עליהם לראות במקור. -אנחה-======

טינה בראון
השיקה אתמול את מיזם התקשורת החדש שלה, The Daily Beast. בראון היתה עורכת "הניו יורקר" ואז הקימה את המגזין "טוק" במימון הארווי וויינסטין, שנהנה מהייפ אדיר אבל לא שרד. עכשיו היא רוצה מעין "האפינגטון פוסט" משל עצמה. בארי דילר שם את הכסף, בראון גייסה תריסר עורכים מכלי תקשורת אחרים ויצה לדרך הפעם כעורכץ אתר אינטרנט. כאן היא מציגה את הפרויקט.

טינה פיי
חזרה להיות ה-כוכבת של "סאטרדיי נייט לייב". הרייטינג בעונה הנוכחית זינק ב-50 אחוז בהשוואה לעונה הקודמת. כנראה בגלל שבשנת בחירות איכות ההומור משתפרת, אבל כנראה בגלל שקשה להירגע מהעובדה שטינה פיי ושרה פיילין באמת נורא דומות, כך שכשפיי מחקה אותה זה נראה כמו הדבר האמיתי. ככה נראית הגרסה של סאטרדיי נייט לייב, ממוצ"ש האחרון, לעימות הסגנים בין פיילין וג'ו ביידן:

אני מת על האחים כהן. אתם הרי כבר יודעים את זה. אוהב את כל סרטיהם, לגמרי. אוהב אותם כשהם רציניים, אוהב כשהם שטותניקים. אוהב את השפה שהם משתמשים בה לדיאלוגים, אוהב את השוטים, אוהב את ההשכלה שלהם, ואת הציטוטים שלהם, ואת זה שהם למעשה הצליחו לייצר לעצמם גוף עבודות קולנועי שהייחודיות שלו רק הולכת ומתבררת עם כל סרט חדש שלהם. הם בליגה של גדולי הציניקנים של הוליווד – ארנסט לוביטש, פרסטון סטרג'ס, בילי וויילדר – אבל יש להם טוויסט סוריאליסטי הזוי, וכך הם מהווים מיזוג בין הקולנוע ההוליוודי הקלאסי ובין המודרניזם האירופי.
וכן, אהבתי מאוד את "לקרוא ולשרוף", סרטם החדש שיעלה בסוף השבוע בארץ. סרט שנדמה כאילו נכתב באחר צהריים עצל אחד ובוים בכמה ימים של השתשעשעות חסרת מחויבות. עונג.
כדי להתכונן ל"לקרוא ולשרוף" נתבקשתי לכתוב מבוא לאהבתי להאחים כהן שפורסם ב"7 לילות" לפני כשבועיים, ב-26.9.2008

continue reading…

זהו, זה רשמי. דפש מוד הודיעו שב-10 במאי 2009 הם ישיקו את סיבוב ההופעות החדש שלהם באיצטדיון רמת גן (הם קוראים לזה "איצטדיון רמת גן, תל אביב"). סיבוב ההופעות הזה – שבשלב זה יתקיים רק באירופה – יהיה הראשון בו הם יופיעו אך ורק באיצטדיונים, הוא ימשך חודשיים בהם הם יופיעו 28 פעם והם מצפים ל-1.3 מיליון צופים בכל ההופעות האלה (בהשוואה ל-1.8 מיליון אנשים שראו אותם בסיבוב הקודם שלהם ב-2006, ב-87 הופעות).
לא פחות חשוב: הלהקה נמצאת בימים אלה באולפן בניו יורק שם הם מקליטים את אלבומם הבא שייצא באפריל 2009.
שם סיבוב ההופעות: "Tour of the Universe". מכירת הכרטיסים בישראל תתחיל בעוד ארבעה ימים, ב-10 באוקטובר.

מסיבת העיתונאים בברלין:

כל הפרטים כאן.