על פניו יש דמיון חיצוני מסוים בין שני סרטי השואה שהוקרנו אתמול ושלשום בבכורות בפסטיבל חיפה, “אביב 41 “ ו"אדם בן כלב". האחד מבוסס על כתבי אידה פינק, השני על יורם קניוק; האחד צולם בפולין, השני ברומניה; שניהם עוברים מהעבר, ימי השואה, אל ההווה של הסרט, שמתרחש כמה שנים אחר כך (שנות הששים ב"אדם בן כלב", תחילת שנות ה-70 ב"אביב 41 ") ומראים איך הגיבורים חיים עם הבחירות שהם עשו והקורבנות שהם הקריבו כדי לשרוד את השואה. ושניהם דוברי אנגלית. אני חשבתי (או שמא פיללתי) ש"הפסנתרן" של רומן פולנסקי חתם סופית את הפרק הזה בתולדות ימי הקו-פרודוקציות בו סרטים משתמשים באנגלית כדי לסמן כל-שפה. דומני שהקולנוע הבינלאומי בשנים האחרונות בוחל באימפריאליזם הלשוני של הוליווד ומחזיר לכל עם את שפתו המקורית. ואולי זה לא עניין של כבוד תרבותי כמו של אמינות קולנועית: הקהל כבר לא מוכן לקבל שחקנים אנגליים שעושים לעצמם מבטא פולני ולהאמין שהם בעצם מסמלים דיבור בפולנית. ובוודאי שקשה להבין את ההגיון: ב"אביב 41 “ השחקנים מדברים אנגלית במבטא מזרח אירופי, אבל את שירי הערש הם שרים באידיש ופולנית. למה?
אבל בפועל אין שום דמיון בין הסרטים. האחד עשוי היטב אבל לא נוגע ולא ברור. השני עשוי באופן מקושקש יותר, פרוע, לא יציב, אבל מצליח להרשים, לגעת, לטלטל.

"אביב 41 "

יאמר לזכותו של "אביב 41 “: הסרט אכן נראה פולני. הוא מצולם לעילא ובליבו צינה גדולה. אי אפשר שלא להעריץ את הצלמים הפולניים. הם פשוט מושלמים בעבודתם. בתחילת הסרט כשצילומים של שדות חיטה עטויות אגלי טל מילאו את המסך, ליבי התרחב. היה צריך לשלוח את אורי ברבש לפולין כדי שיגלה את הצד הלירי שבו, שיכניס קצת טבע שאינו דרדרים לסרטיו. בהמשך, כשראיתי ששוטים של אווזים מגעגעים, סוסים שועטים, שדות חיטה שחים ברוח ועצים מרשרשים בעליהם, צצים בסוף כל סיקוונס פתאום התחילה לגאות בי התחושה שעברנו במהרה מהלירי אל הקיטש.
האמת, ש"אביב 41 “ הוא סרט הגון מסוגו. עשוי במקצועניות מרשימה (גם אם מהסוג ה-old-fashioned). כוונותיו טובות. מלאכתו נאותה. זו דרמת שואה מהזן שאתם מצפים למצוא באירופה. הוא קרוב יותר באופיו ובסגנונו ל"פורנוגרפיה" של יאן יקוב קולסקי מאשר ל"אחד משלנו" של אורי ברבש (הסרט היחיד של ברבש שאני יכול להגיד עליו שאני אוהב). אבל "פורנוגרפיה", למשל, הוא פולני למהדרין. האם הדחיק ברבש את ישראליותו בהיותו בפולין?
"אביב 41 " הוא כמו "בחירתה של סופי" ו"קריימר נגד קריימר" שגולגלו לסרט אחד: סיפורו של זוג יהודי שמסתתר בעליית הגג של כפרייה פולנייה. הגבר והפולנייה מתאהבים. הגבר עובר מעליית הגג אל יצועה של הפולנייה. והאשה נותרת בעליית הגג וצריכה להחליט האם לוותר על הבעל כדי לשרוד או לנטוש את עליית הגג כדי להגן על מעט כבודה העצמי, אבל בכך לסכן את עצמה.
אבל רגע: כתבתי לפני משפט וחצי שהבעל מתאהב בפולנייה. והאמת, אין לי מושג. כל הצד הרגשי בסרט מאוד עמום. מה שברור הוא ששתי הנשים רבות על הגבר. לא ברור למה. הן אומרות שהן אוהבות אותו, אבל אין כך עדות רגשית. זה נראה יותר כמו קרב טריטוריות. נדמה שהפולנייה רוצה את הגבר איתה מסיבות של תשוקה ובדידות, אבל בעיקר כי זה התשלום שהיא רוצה על הנכונות להסתיר את האשה. והגבר: האם התאהב בפולנייה, או שהוא משתף פעולה עם גחמותיה כדי להציל את משפחתו? אין לי מושג. אבל דווקא בגלל שכל ההגיון הרגשי נעדר מהסרט חשבתי ש"אביב 41 “ (שאגב, מתרחש בחלקים רבים בחורף 71') הוא פוטנציאל לסרט אימה מצוין. אפילו עם חומר הגלם הקיים. רק צריך להלחין אותו מחדש לטונים מאיימים יותר וקיבלתם את "מיזרי" בשואה. הכפרייה הפולנייה כמין אלמנה שחורה שלוכדת את הזוג היהודי ברשתה, הם לא יכולים להימלט ממנה כי בחוץ הנאצים אורבים, והם צריכים לשרת את גחמותיה המיניות. היי, פול שרדר היה מתענג על הרעיון הזה. מזכיר קצת את "תשוקה זרה” שלו.

"אדם בן כלב"

ההפתעה הגדולה היא ש"אדם בן כלב" – בניגוד לכל הגיון – הוא ברובו סרט בכלל לא רע וברוב חלקיו הוא מצליח להגשים את היומרה המאוד מתעתעת שהוא נטל על עצמו: לעבד את ספרו של יורם קניוק המתרחש בחלקו בישראל של שנות הששים ובחלקו במחנה ריכוז בשנות הארבעים (עם פלאשבקים נוספים מברלין של לפני ואחרי המלחמה), עם שחקנים ישראליים, דובר אנגלית, ובבימויו של במאי לא יהודי, ושבסרטיו תמיד הפגין אמפתיה גדולה יותר לתוקפנים ולא לקורבנות. אבל, מעשה שטן, משהו שם עובד. בראש ובראשונה כי אני חושב שג'ף גולדבלום הוא הברקה בתפקיד הראשי. הוא מצוין בתפקיד איש הקרקס שצריך להשפיל את עצמו כדי לשרוד את המחנות, ואז – כניצול – להשפיל אחרים כדי לשרוד את הישרדותו. לא מעט מזכירים את "מישימה", סרט עבר של שריידר, כעדות לכך שיש לו את היכולת לתעד תרבות הרחוקה מזו שלו. ויש בכך מידה רבה של אמת. כשם ש"מישימה" היה סרט שהורכב מארבעה קטעים נפרדים, שכל אחד הוצג באופן סגנוני אחר, כך בדיוק גם כאן. ברלין, המחנה, תל אביב, המוסד – כל אתר ופרק זמן עלילתי מאופיין בסגנון קולנועי שונה. אבל המרתק הוא ששריידר ממשיך כאן את העיסוק המתמשך שלו במרטיריות. וכשם שהוא בחן את ההתאבדות של הסופר היפני יוקיו מישימה מבעד לעיניים פרוטסטנטיות, כך הוא עושה גם לדמותו של אדם, שאפילו מוצג כמישהו שמציג את סימני הסטיגמטה ברגליו ובגופו.
"אדם בן כלב" מתרחש בחלקו בשואה, אבל למעשה איננו סרט שואה. זה סרט על זכרון ועל טירוף. האופן שבו הטירוף משמש כדרך לעטוף את הזכרון ולאטום אותו, שיטה להדחקה, כדי שיהיה להמשיך לחיות עם הטראומות. ושריידר מביים את הקטעים של בית החולים הפסיכיאטרי באופן תיאטרלי שגרם לי לחשוב על פסבינדר, מחד גיסא, ועל לינה ורטמיולר מאידך גיסא. יש משהו קינקי, מופרע, הזוי בסרט, וזה לא תמיד עובד, לרגעים מצמרר כמה שלא, אבל לעיתים קרובות זה מצליח. זה מושך ודוחה. “אדם בן כלב" הוא לרגעים ברדק גדול, ולעיתים שינויי הטון שבו קשים מנשוא, אבל יש שם איזשהו גרגר שמצליח להיות גרעין של יצירה יוצאת דופן.

הסרט ייצא למסכים בארץ בינואר. צפו לפגוש את ג'ף גולדבלום ואת ווילם דפו בארץ בפרמיירה התל אביבית (או הרמת שרונית, למעשה) שתתקיים בסוף דצמבר בסינמה סיטי. באמצע השבוע הבא יוחלט לגבי הפצת הסרט באמריקה, ונדע האם הוא ייצא כבר בחודשיים הקרובים, כלומר שיתמודד על האוסקר הקרוב, או רק בשנה הבאה, כלומר שכל קמפיין האוסקר שלו יידחה לשנה הבאה. (עוד על הנושא בדיווח שלי מיום רביעי).

בסוף השבוע האחרון הפתיע סרט אימה בשם "Quarantine" ונכנס בטבלת שוברי הקופות באמריקה למקום השני, כשהוא מביס את הסרט המבוסס, העשיר והממוסד יותר של רידלי סקוט על מלחמת עירק (עם ליאונרדו דיקפריו וראסל קרואו). לא שזה אומר כלום על איכויות הסרטים, אלא רק על מה מה שמתחשק לקהל המגה-פלקסים לראות בסופי השבוע. היום ב-16:20 בסינמטק 1 יוקרן במסגרת פסטיבל אייקון הסרט הספרדי "REC", ש"Quarantine" הוא הרימייק האמריקאי שלו. המילה רימייק כמובן מבלבלת. כי "REC" בעצמו הוא ערבול של המון סרטי אימה אמריקאים – מ"ליל המתים החיים" דרך "פרויקט המכשפה מבלייר" ועד "קלוברפילד". הוא לא מבריק, חדשני או מופתי, אבל הוא בהחלט מבדר בדרכו הטראשית. והוא עדות נוספת לכך שהפסינציה הכי גדולה כרגע של הקולנוענים בעולם היא איך לגרום לסרטים הכי בידיוניים להיראות הכי אמיתיים.
ואגב, די מדהים מה שקורה כבר עשור בקולנוע הספרדי, שהפך לחוד החנית של סרטי האימה (לדעתי הוא עקף את תאילנד והונג קונג במקוריות שלו). פיני שץ ומכון סרוונטס: לטיפולכם. רטרוספקטיבה של האימה הספרדית של העשור האחרון, מ"תזיס" של אלחנדרו אמנבאר ועד "בית יתומים" של חואן אנטוניו באיינה, תתקבל בתשואות.

אגב: גם סרטי "הלבוי", מבחינתי, הם נגזרת של גל האימה הספרדי – למרות שהם הופקו בהוליווד (והבמא הוא מקסיקני, ולכן אולי הגל הוא לא ספרדי, אלא גל דובר ספרדית, כי לגיירמו דל טורו יש בו תפקיד חשוב, כחלוץ וכמעודד אחרים). "הלבוי 2 " הוא סרט מופלא, הרבה יותר טוב מהראשון, והרבה יותר מרהיב ויזואלית. הוא יוצא היום לבתי הקולנוע. אנסה לכתוב עליו בין הסרטים שאני רואה בחיפה.

עוד על מה שקורה, קרה ויקרה בפסטיבל אייקון בבלוג של טל לוטן.

פסטיבל חיפה, יום רביעי, 15.10.2008

היום התחיל עם מסיבת העיתונאים של פול שריידר ואנשי "אדם בן כלב". (ראו דיווח מאתמול). בתום מסיבת העיתונאים סיפר לי אהוד בלייברג, מפיק הסרט, שביום שלישי הקרוב יחתם הסכם הפצה של הסרט עם חברה אמריקאית ורק אז יוחלט האם הוא יופץ כבר כעת וינסו לדחוף את ג'ף גולדבלום לאוסקרים כבר השנה, או שהפצת הסרט תידחה לאיזור אפריל-מאי 2009 והקמפיין לאוסקר יתקיים רק בשנה הבאה. אמרתי לו שלדעתי לגולדבלום יש סיכוי מצוין מאוד להיות מועמד לגלובוס הזהב, אבל לאוסקר יהיה לו קשה יותר. "גלובוס הזהב?", ענה בלייברג, "דיינו".

ואז הפאנל על הבלוגים וביקורת הקולנוע, בו השתתפתי (לצד פבלו אוטין, המנחה, איתן גרין, ניב שטנדל ודני לרנר). איתן גרין, שמתברר שהוא חובב בלוגים, טוען שמשהו באווירה שנוצרת סביב בלוגים מזכירה לו את הימים היפים של השיח הקולנועי, שאנשים היו מדברים על סרטים ודנים בטקסטים ובדעות של אחרים, תוך הפגנת בקיאות בטריוויה שרק סינפילים מבינים בה. אבל הוא תהה, בצדק, האם זו קהילה קטנה שחגה סביב עצמה או שהיא מתרחבת ומדביקה באהבה הזאת גם אנשים נוספים. החזון העתידני של גרין: "יום אחד, אנשים יעמדו וידברו על סרטים, זה מול זה, פנים מול פנים". אני הבהרתי שמבחינתי מהפכת בלוגי הקולנוע היא כרגע תופעה אמריקאית בלבד. שם המשבר בעיתונות הדפוס עמוק ואמיתי ובחודשים האחרונים פוטרו 39 מבקרי קולנוע. המקום להתבטא באופן חופשי ומשוחרר מלחץ מפרסמים על סרטים הוא רק בבלוג, אותו אפשר להשיק תוך דקה ובאפס הוצאות (חוץ מהזמן). צרפו לזה את העובדה שהמפיצים באמריקה קלטו שלבלוגים יש השפעה לא קטנה על מעצבי דעת קהל, בוודאי בעונת האוסקרים, לכן בלוגרי הקולנוע הבכירים באמריקה מצליחים בשנה וקצת האחרונים להתפרנס מהבלוג שלהם מפרסומות. בארץ זה לא המצב והוא עדיין רחוק מזה. הבלוג בעברית אינו מקור פרנסה אלא עדיין עיסוק צדדי, ולא עיקרי, לאנשים עם הפרעה אישיותיות כפייתית די מאסיבית.
הבלוגים בארץ, אמרתי, מזכירים לי בשלב הזה את המקומונים של שנות השמונים, והתחושה בקרב המדיה המבוססת ש"הם יצאו משליטה". כך גם דיברו על המקומונים אז: על השפה, על החוצפה, על זה שהם לא משתפים פעולה עם הממסד. וכך זה כעת עם הבלוגים. בסוף שנות השמונים תחילת שנות התשעים התקיימו בוודאי פאנלים בפסטיבלי קולנוע בארץ תחת הכותרת "ביקורת הקולנוע בעידן המקומונים", והיום זה "בלוגים".

בפאנל הזה גם גיליתי שהצילומים של "קירות" של דני לרנר הסתיימו.

הסרטים שראיתי:

מתוך "משמר הלילה" של פיטר גרינאוויי

(צפויים ספוילרים לסרטים, אם יש בדעתכם עדיין לצפות בהם)

"טוני מאנרו"
זוועה. במהלך הסרט חישבתי לצאת כל כך הרבה פעמים ורק בהיעדר חלופות אחרות להעביר את הזמן נשארתי עד סופו וסבלתי מכל רגע. לפני הכל זה אולי הסרט הכעור ביותר שראיתי מימיי. או אחד מהם. מילא אסתטיקה או תאורה, “טוני מאנרו" החליט לוותר בלא מעט מדקותיו על פוקוס. בתחילה חשבתי שזה אילתור של הצלם או סתם טעות ואז התברר שזו כנראה קונספציה. רגעים משמעותיים בלי פוקוס. אם הצלם טעה הרי שהעורך החליט להנציח את טעויותיו. והטעות, בסופו של דבר היא של הבמאי שהכיעור עבורו הוא תפיסת עולם לא רק אסתטית אלא גם הומנית. הסרט – שמתרחש אי שם מתישהו* בצ'ילה, בימי פינושה – מספר על גבר בגיל העמידה שמעריץ את טוני מאנרו, גיבור הסרט "שעון המוזיקה". אנחנו עוקבים אחרי האובססיה שלו למאנרו ולריקודי הדיסקו בשבוע עד הופעתו בתוכנית בידור טלוויזיונית בה יבחר החקיין הכי טוב בצ'ילה של מאנרו. בשבוע הזה הוא ירצח שלושה אנשים ויאנוס את בתה של בת זוגו. וכך רעיון חביב נורא, על איש שכל מושגיו על החיים שאובים מסרט קולנוע הולך לאיבוד על כתיבה דלה ובימוי מחפיר.

(* השאלה "מתי מתרחש הסרט" מבלבלת למדי. בתוכנייה כתוב שהסרט מתרחש ב-1978. הגיוני, שכן אז "שגעון המוזיקה" באמת כנראה הוקרן בבתי הקולנוע בסנטיאגו, כפי שרואים בסרט. אבל הדבר הראשון שרואים בסרט זה שאותה תוכנית בידור טלוויזיונית מקיימת גם תחרות למציאת כפילים לצ'אק נוריס. יכול להיות שב-1978 מוריס היה כוכב קראטה מפורסם בצ'ילה, אין לי מושג. אבל אם הפרסום של נוריס בצ'ילה זהה לפרסום שלו בשאר העולם, קרי דרך עבודתיו הקולנועיות, הרי שזה לא יקרה לפני 1984).

"משמר הלילה"
פיטר גרינאוויי חוזר פחות או יותר לכושר בסרט חדש שנראה – קודם כל – כמו סרט, ולא כמו מיצב וידיאו, בסרט שבמובנים רבים – סגנונית ועלילתית, מחזיר אותו לימי "חוזה השרטט". הצילום, כרגיל, מושלם וגרינאוויי סוף סוף מביא את אהבתו לציור "משמר הלילה" של רמברנדט למיצוי בסרט שעוסק בסיפור מאחורי הציור. עד כה גרינאוויי השתמש ברמברנדט בכלל ובמשמר הלילה בפרט כמושאי השראה לתאורה וקומפוזיציות בלא מעט מסרטיו. עכשיו הוא נותן לנו להציץ פנימה אל האובססיה שלו אל הציור כשהוא מטיח בפנינו שתי הצעות: האחת, שרמברנדט השתמש בציור הזה, בו נתבקש להנציח את המיליציה של אמסטרדם בעבור סכוף עתק של כסף, כדי להפליל את בכירי המיליציה בקונספירציית רצח. השנייה, שהציור הזה הוא מודרניסטי מבלי דעת, בו האמן והסובייקטים שלו מפגינים מודעות אל קיומו של אקט הציור ונוכחותו של מבטו של הצופה, ויותר מזה הם מתבקשים להעמיד פנים שהם מתעלמים מהצד הרפלקסיבי ובכך הסובייקטים, שביקשו הנצחה, הופכים למעשה לשחקנים שמעמידים פנים שאיש אינו צופה בהם. וכן הלאה פיתולים בתוככי השתקפויות הציורבתוך-הציור-בתוך הסרט. “משמר הלילה", כמו רוב סרטיו האחרונים של גרינאוויי כמעט קורס בגלל עודף עצום של מלל ודרמה עזת רגשות על הקשר שבין רמברנדט ואשתו, משרתותיו, בני עירו, והתככים שהוא מגלה – כמו זאחד מקציני המיליציה מנהל בית יתומים, שהוא גם בית בושת. אבל בזכות משחק אדיר של מרטין פרימן, שיוצא ונכנס מהדמות וסופג את כל הסרט בנוכחותו, ובזכות כמה סצינות מאוד צלולות, בהן הפוסט-מודרניזם של גרינאוויי מתיישב היטב עם המודרניזם שהוא מנסה להציג ברמברנדט ובהן הדמוית פשוט שוטחות את טענותיהן מול המצלמה באופן רהוט ומנוסח לעילא, מצליח "משמר הלילה", למרות שהוא מוצג מיושן של אמן שכה הערצתי בעבר אבל שאיכשהו סרב לנוע קדימה, להיות פיסת אמנות רהבתנית מרשימה ומספקת.

"מחברת קיץ"
לסרט הזה נכנסתי פשוט כי הוא היחיד שהשתבץ לי בין שני סרטים אחרים שרציתי לראות וכל מה שידעתי עליו הוא שהוא טורקי. ובכן, נראה שהקולנוע הטורקי חזר לאופנה בארץ, 20 ומשהו שנה אחרי "יול". אולם הסינמטק היה מלא, ואפילו א.ב יהושע בא לראות מה קורה בקולנוע הטורקי העכשווי. הסרט חינני למדי וכנראה מאפיין את הקולנוע הלירי הטורקי הנוכחי. השפעתו של נורי בילגה ג'יילון, בכיר במאיי טורקיה כרגע, מורגשת. השוטים איטיים, סטטיים, לא קורה הרבה על המסך, אבל לדמויות קורה הרבה מאוד בחודשי הקיץ בהם הסרט הזה מתרחש. לא סרט גדול, אבל מהסוג שנעים למצוא בפסטיבלי קולנוע. גם אמנות קולנוענית עדינה ולירית, וגם מבט אנתרופולוגי-אנושי על חיים של אחרים.
(ומישהו יכול להסביר לי למה בטורקיה נוסעים במכוניות בלי חגורות בטיחות ורוכבים על אופנועים בלי קסדות? הכבישים שם סלולים מחומר רך או שפשוט לא אכפת להם?).

continue reading…

11:20, באוהל התקשורת בפסטיבל חיפה. מסיבת העיתונאים של "אדם בן כלב". משמאל: יורם קניוק (הסופר), פול שריידר (הבמאי), אורי קליין (מנחה), אהוד בלייברג (מפיק), עמוד (מסתיר), חנה לסלאו (שחקנית)

אורי קליין: מה משך אותך לסרט?

שריידר: "לא חשבתי שהעולם זקוק לעוד סרט שואה, בוודאי שלא ממני. אבל ברגע שקראתי את הסיפור על האיש, הילד והכלב התחברתי לסיפור וידעתי שאני רוצה לעשות את הסרט הזה, עוד לפני שגמרתי לקרוא את התסריט.
"רוב סרטי שואה מבוססים על היסטוריה או מציאות ויש בהם הרבה כבוד למציאות. מה שמיוחד בספר של יורם קניוק הוא שהוא לא זה ולא זה. הספר לא מבוסס על מציאות, כי אין מוסד כזה, ולא היה סיפור כזה באמת. והדבר השני הוא שהוא חצוף, מתייחס באופן נטול יראת כבוד לנושא בו הוא עוסק. וזו תכונה שמאפיינת ספרים כמו "מלכוד 22”, “בית מטבחיים 5” ו"תוף הפח", שלכולם יש תכונות דומות ואת כולם היה קשה לתרגם מהספר לסרט.
"שלא יהיה ספק, אומר שריידר, הספר יותר גדול יותר מהסרט”.

קניוק:
הספר יצא לפני 40 שנה, אבל אני התחלתי לכתוב אותו לפני 50 שנה. לקח לו המון זמן לצאת. ומהרגע הראשון לא אהבו אותו בארץ, לא ידעו איך לאכול אותו. האמת שלמרות שמאז הוא קיבל המון ביקורות מצוינות בחו"ל, אבל זה עדיין פוגע בי שבארץ הוא קיבל ביקורות לא טובות. אני חושש שאותו דבר יקרה עם הסרט בארץ, עם המבקרים כאן”.
קניוק אומר שראה את הסרט כבר חמש פעמים ואהב אותו מאוד. “מה שאהבתי הוא שהסרט גדל מהחיים, לא נראה כמו מציאות. התפעלתי מזה ששריידר וגולדבלום ושאר השחקנים פשוט קלטו את מה שניסיתי להגיד".

שריידר:
הפתגם "אין נביא בעירו" מקורו בארץ שלכם, ואני חושב שיורם מכיר את זה היטב, כי הוא בהחלט אחד הנביאים האלה.

אחרי שמתעורר דיון למה השם באנגלית הוא "Adam Resurrected” ולא "אדם בן כלב" (הסיבה: כך מוכר הספר באמריקה והאירופה מאז שיצא לאור שם בתחילת שנות השבעים) אורי קליין מאבחן היטב ובזריזות ואומר לשריידר: אבל כל סרטיך עוסקים בגאולה, ישועה ושיבה לחיים.
שריידר: זה נכון שכנער גדלתי בבית דתי מאוד והחינוך שלי היה דתי, כך שנושאים כמו חטאים וגאולה מתגנבים לסרטים שלי אפילו בלי שאהיה מודע לזה. זה נכנס בדרך האחורית בשעה שאני מנסה בכל פעם בכלל לעשות משהו שונה”.

חנה לסלאו:
"הרבה מהשחקנים השראלים על הסט, אנשים כמו דרור קרן ועידן אלתרמן, אמרו לי שהם לא מבינים למה פול שריידר לא מדריך אותם או נותן להם הערות. ואני דווקא הבנתי את זה, הוא נותן לשחקנים המון כבוד. מרגע שהוא בוחר את השחקנים הוא סומך עליהם. הוא איש קשה אבל יש בו המון חן. שאלתי אותו למה הוא לא אמר לי אם זה טוב או לא והוא ענה לי "אני כמו אלוהים על הסט. אם זה טוב, לא תשמעי ממני כלום, אבל אם זה לא יהיה טוב את תשמעי ממני ועוד איך". במסיבת הסיום אמרתי לו "פול, אתה איש מקסים" והוא ענה לי "אל תקלקלי את הרפיוטיישן שלי, אני ידוע כאיש איום ונורא".

שריידר:
"אגב, אתם יכולים לראות את קניוק לרגע קטן בסרט. יש בסרט סצינה בה עידן אלתרמן מצביע על דוקטור גרוס (דרק ג'קובי) והוא צועק 'יש שם איש שמושך בחוטים של כולנו'. אז ביקשתי מיורם קניוק שיעמוד ליד דרק ג'קובי וחשבתי שזו תהיה בדיחה פנימית יפה. כי כשעידן אומר 'יש שם מישהו שמושך בחוטים של כולנו' הוא מתכוון לד"ר גרוס אבל אני רציתי להראות שאולי הוא בעצם מתכוון ליורם קניוק, שנראה כאילו הוא אחד הרופאים שבאו לבקר, כי הרי בתור הסופר הוא באמת זה שמושך בחוטים של כולנו".

"אדם בן כלב" יוקרן בבכורה מחר בפסטיבל חיפה. הסרט ייצא להפצה מסחרית בארץ בינואר 2009.

מישהו היה בערב הפתיחה בפסטיבל חיפה או באייקון? דיווחים?

אני מגיע לחיפה היום. תזכורת: ב-12:00 יתקיים בבית הכט פאנל על ביקורת קולנוע ובלוגים, בהשתתפות איתן גרין. אני אהיה שם גם. הכניסה חופשית.

======

ג'וזף גורדון לוויט ("בריק") ערך על המחשב שלו סרטון תמיכה בברק אובמה:

======

עוד שבועיים להאלווין ואפשר כבר להתכונן:

אם אתם בניו יורק בהאלווין (31 באוקטובר) אל תפספסו הזדמנות להשתתף בשיחזור המצעד של פריס ביולר מתוך "שמתי ברז למורה". הפרטים כאן. מי שהולך, שיישלח תמונות.

האתר "פנדנגו" ערך סקר בין קוראיו לברר לאיזו דמות קולנועית הם הולכים להתחפש השנה בהאלווין. ובמקום הראשון? הג'וקר. במקום השני? באטמן. רוברט דוני ג'וניור כבר את מקומות שלוש וארבע: איירון מן וקירק לזרוס ("רעם טרופי"), בהתאמה. הנה התוצאות.

כלום לא מספרים לי בבית הזה. אהרון קשלס הלך לביים – יחד עם נבות פפושדו – את סרט האימה "כלבת". וואו, נשמע מסקרן. בכורה עולמית באייקון הבא? אבל הכי משונה: למה אין עדכונים וצילומים מהסט בבלוג שלו?

======

עוד עניינים:

מארק שיבאס, שהיה מנהל מחלקת הדרמה של הבי.בי.סי, מת מסרטן בגיל 70. חוץ מהעובדה שהוא עזר להזניק את הקריירות של יוצרים כמו מייקל ווינטרבוטום ואנתוני מינגלה, שיבאס התארח לא פעם בפסטיבלים בארץ ובסדנאות מקומיות והיה דמות מוכרת ותומכת בקרב מפיקים ואנשי טלוויזיה בארץ. הוא גם חתום כמפיק אחראי על לא מעט סרטים וסדרות.

(ויה MCN): "אסקווייר" מפרסמים פרופיל מקיף למדי על פול תומס אנדרסון, "הבמאי האמריקאי הייחודי ביותר באמריקה כרגע".

ו"הגרדיאן", לרגל צאת "W ", תוהים אילו עוד סרטים נעשו ששמם הוא אות בודדת בא-ב האנגלי. אני זכרתי את M של פריץ לאנג, את Z של קוסטה גברס ואת O של טים בלייק נלסון. מתברר שיש עוד.

איזו כותרת משמחת:

Fey Blamed For 'Ruining' Palin's Reputation

Comedienne Tina Fey has been blamed for the Republican party's recent slip in the polls ahead of the U.S. presidential election, after impersonating vice-presidential candidate Sarah Palin on comedy sketch series Saturday Night Live.
According to a recent poll taken by the Washington Times, the "Tina Fey effect" has turned supporters off the Alaskan governor and her running-mate, presidential candidate John McCain.
Political scientist Jerald Podair tells the New York Post: "Presidential impersonators do influence elections, and in this one, Tina Fey is well on her way to ruining Sarah Palin's political career. In a political culture that takes its cues from popular culture, a good impersonator may be worth a million votes."

יש תקווה לאנושות אם קומיקאית סופר-מוכשרת אחת היא זו שתצליח בסופו של דבר להפיל את הממשל הרפוליקני, ואם פיילין ומקיין אכן יובסו אני בעד לתת לטינה פיי בשנה הבאה את פרס נובל לשלום.

=====

וג'יימי סטיוארט מביא את הרביעי והאחרון בסרטוניו שבשנים קודמות סיקרו את פסטיבל ניו יורק והשנה פשוט מציגים עלילה שמתרחשת בזמן הפסטיבל. הנה הפרק הרביעי והאחרון, עם מיקי רורק במקביל:
continue reading…

אבנר שביט המליץ בסוף השבוע ב"עכבר העיר" לראות בחיפה את "וונדי ולוסי" של קלי רייכהארדט ואת "שעות הקיץ" של אוליבייה אסייאס, והוא המליץ לוותר על "השתיקה של לורנה" של האחים דארדן. לא ראיתי אף אחד מהם, אז אני חושב לאמץ את המלצותיו. ואלה המלצותיו של שמוליק דובדבני.

ואני? בצרות. ראיתי כבר את "דלתא", "ציפור דרור", "סומרס טאון", "ליאונרה", "בתולת הים" ו"הנתיב" ואני לא יכול להמליץ בפה מלא על אף אחד. "ציפור דרור" ו"בתולת ים" חמודים ותו לא. על "ציפור דרור" ראו בהמשך. "בתולת ים", נציג רוסיה לאוסקרים, הוא סרט שנראה כאילו בוים על ידי בת 8. יש בו המון רעיונות מקסימים ובוכטות של כשרון, אבל הסרט כל כך גדוש וגחמני וילדותי שגם הקטעים החינניים שלו הופכים נורא מהר להצטעצעות מתנחמדת. הוא חביב, כן. ויש בו כמה הברקות מתוקות נורא, ואני מניח שבתוך תמהיל פסטיבלי שנוטה להיות נורא כבד הסרט הזה – שיודע גם להעיק, אגב, לא רק לשמח – יכול לאוורר קצת. אבל הוא לא יותר מזה.

"דלתא" ו"ליאונרה" נורא מרשימים ויזואלית אבל נדמה שכבר ראינו מיליון סרטים כאלה בפסטיבלים קודמים. על "דלתא" ראו בהמשך. "ליאונרה", סרט שהיה די מדובר בפסטיבל קאן, הציק לי ועניין אותי במידות שוות. כשאני אומר "ראינו מיליון כאלה" אני לא מתכוון לעלילה. לא ראיתי סרט עם עלילה כמו של "ליאונרה" – בו אשה ארגנטינאית נכנסת לכלא באשמת רצח כשהיא בתחילת הריון ואז יולדת בכלא ונאבקת לגדל את בנה, שנולד מאחורי הסורגים – אבל סרטי בית סוהר, נשים בכלא וסוג כזה של ריאליזם צעקני שהולם בראש הוא מסוג הדברים שמוצאים בפסטיבלים לא מעט. רק מה, "ליאונרה" הוא קודם כל סרט נורא יפה ויזואלית, הצילום, בניית הסצינות, החיספוס העלילתי שתאזן עם איזשהו עידון וריכוך ויזואלי הופכים את הסרט למרשים מאוד וגורמים לי לנסות ולשנן את שמו של הבמאי, פבלו טרפרו (שזה סרטו החמישי ולא שמעתי עליו קודם; "הזעם", סרט שהפיק, יוצג גם הוא בפסטיבל) והצלם, גיירמו נייטו. ובכל זאת, הסרט היה אינטנסיבי וזעקני מדי לטעמי האישי. (ואגב, למרות שנדמה ש"ליאונרה" זה שם הגיבורה, לה קורים חוליה. "ליאונרה" בספרדית זה "גוב אריות". או, בעצם, "גוב הלביאות" במקרה הזה.

"סומרס טאון" סתם מאכזב. ומ"הנתיב" ממש סבלתי. על "סומרס טאון" ראו בהמשך. "הנתיב" הוא מסוג הסרטים שמוציאים לפסטיבלים שם רע. זה מסוג הסרטים שגורמים לי כצופה – אולי ציני מדי – לתהות איפה נגמרות הכוונות הטובות ומתחילה השרלטנות. במוסף "הארץ" האחרון אבנר ברנהיימר כתב טקסט שנורא עיצבן אותי על סרטי פסטיבלים. הוא כתב אותו בהכללה מעצבנת – שעל פיה סרט אמור להיות רק עלילה ול סרט שלוקח את הזמן בהתבוננות פיוטית ולא פרוזאית הוא בזבוז של זמן וקשקוש מוחלט. העניין הוא כזה: בפסטיבל המציג מאה ומשהו סרטים יימצאו גם סרטים בינוניים, רעים ורעים מאוד (אלא שתמיד יהיו כאלה שיאהבו גם את הסרטים שאחרים חושבים שהם רעים מאוד). "הנתיב" הוא בעיני סרט רע-מאוד שכזה. ילד וילדה משוטטים ברחובות ניקרגואה ודרך עיניהם אנחנו חווים עולם של עוני. הבמאית היא אישתר יאסין גוטיירז, ואני משנן את שמה כדי להימנע בעתיד מסרטיה. האם היא חושבת ש"הנתיב" הוא גרסה שלה לסרטיו של מג'יד מג'ידי האירני? נראה לי שכן. אלא שסרטה חף מפיוט אמיתי והוא מתנהל באופן הצפוי והכעור ביותר.
רק מה, מי שהולך לפסטיבלים לקולנוע כדי לראות גלויות נוף וחברה מרחבי העולם – כלומר שהעניין שלו אינו קולנועי אלא נופי/אנתרופולוגי – יכול למצוא עניין אפילו בסרט כזה.

כך שמבין כל הסרטים שראיתי, "ליאונרה" הוא זה שראוי לתשומת לב, ו"בתולת ים" הוא בגדר הסביר (הוא הזכיר לי גרסה נטולת עומק ובגרות ל"מדוזות" הישראלי).

והנה, מ"פנאי פלוס", עוד סרטים בפסטיבל:

continue reading…

מעניין אם וודי אלן ואיזבל קוישט חלפו זה על פני זו בנמל התעופה. ואם לא, מעניין אם ישמח אותם לגלות שבקולנוע דיזנגוף הם יוקרנו בזה אחר זו, עם שני פרויקטים שכמעט משלימים זה את זה. קוישט, ילידת ברצלונה, ביימה באחרונה את "חולשה ליופי" על פי ספרו של פיליפ רות הניו יורקי. ואז וודי אלן הניו יורקי, שצעיר מפיליפ רות בשנתיים, נסע לברצלונה וביים שם את "ויקי כריסטינה ברצלונה". הוא אפילו אסף שתיים משחקניות "חולשה ליופי" בדרך: פנלופה קרוז ופטרישה קלרקסון. במידה מסוימת, קרוז מגלמת דמויות מאוד דומות בשני הסרטים (אם כי הטמפרמנט שלהן שונה). הברצלונאית שמביימת באמריקה והאמריקאי שמביים בברצלונה. נורא משונה. ועוד: שני הסרטים עוסקים בתשוקה ובמחיר שהיא גובה, אבל כל אחד מטפל בזה באופן שונה לגמרי. סרטה של קוישט היה מלודרמה אירוטית כבדה. סרטו של אלן הוא קומדיית גינונים קלילה שבה הוא, בתור מי ששולט בדמויותיו, מכשיל אותן פעם אחר פעם בכך שהוא מציב מולן פתיונות שיעמתו אותן עם חולשותיהן וחוסר בטחונן. אם סרטים היו סימני פיסוק הרי שסרטה של קוישט היה צריך להיות נקודה בעוד סרטו של אלן הוא שלוש נקודות. הוא משאיר את הדיון פתוח.

"ויקי כריסטינה ברצלונה", סרט חמוד למדי שיתאים בול לנשות מרכז הכרמל שעדיין מקטרות על "התנתקות" של עמוס גיתאי, יפתח מחר את פסטיבל חיפה ובוודאי יעשה לכולם חשק לכרסם טאפאס אחריו. ככה זה וודי אלן של ימינו: פעם סרטיו עשו חשק לשבת ולדבר בכובד ראש, לשבור את הכלים, לפתוח דיון תרבותי. היום הם עושים חשק לנשנש. אבל אני מחבב אותו גם כשהוא מגיש חטיפים ולא מנות עיקריות.

ב-15 באוקטובר, יום אחרי פתיחת פסטיבל חיפה, הוזמנתי להשתתף במסגרתו בפאנל שיעסוק בביקורת הקולנוע בעידן הבלוגים, פאנל ששואף לענות על השאלה האם הבלוגים יהרגו את הביקורת הממוסדת. בתור מי שכותב ביקורות בעיתון דפוס וגם מחזיק בלוג אני מניח שאצטרך לענות על השאלה האם יד אחת שלי עומדת להרוג את היד השנייה. והאמת שקשה לי למצוא לכך תשובה חד משמעית. יישבו בפאנל: איתן גרין, במאי ומורה (ומבקר לשעבר) שזוכה למחווה מקיפה ומכובדת של כל סרטיו בפסטיבל; פבלו אוטין, מרצה לקולנוע; ניב שטנדל, מבקר ב"מעריב"; ודני לרנר, במאי שהיה גם מבקר.
זה קורה ביום רביעי ב-12:00 בבית הכט (ליד סינמטק חיפה). הכניסה חינם.

עדכון: הפאנל יתקיים ב-12:00 ולא ב-11:00 כפי שפורסם במקור.