פסטיבל חיפה, יום רביעי, 15.10.2008
היום התחיל עם מסיבת העיתונאים של פול שריידר ואנשי "אדם בן כלב". (ראו דיווח מאתמול). בתום מסיבת העיתונאים סיפר לי אהוד בלייברג, מפיק הסרט, שביום שלישי הקרוב יחתם הסכם הפצה של הסרט עם חברה אמריקאית ורק אז יוחלט האם הוא יופץ כבר כעת וינסו לדחוף את ג'ף גולדבלום לאוסקרים כבר השנה, או שהפצת הסרט תידחה לאיזור אפריל-מאי 2009 והקמפיין לאוסקר יתקיים רק בשנה הבאה. אמרתי לו שלדעתי לגולדבלום יש סיכוי מצוין מאוד להיות מועמד לגלובוס הזהב, אבל לאוסקר יהיה לו קשה יותר. "גלובוס הזהב?", ענה בלייברג, "דיינו".
ואז הפאנל על הבלוגים וביקורת הקולנוע, בו השתתפתי (לצד פבלו אוטין, המנחה, איתן גרין, ניב שטנדל ודני לרנר). איתן גרין, שמתברר שהוא חובב בלוגים, טוען שמשהו באווירה שנוצרת סביב בלוגים מזכירה לו את הימים היפים של השיח הקולנועי, שאנשים היו מדברים על סרטים ודנים בטקסטים ובדעות של אחרים, תוך הפגנת בקיאות בטריוויה שרק סינפילים מבינים בה. אבל הוא תהה, בצדק, האם זו קהילה קטנה שחגה סביב עצמה או שהיא מתרחבת ומדביקה באהבה הזאת גם אנשים נוספים. החזון העתידני של גרין: "יום אחד, אנשים יעמדו וידברו על סרטים, זה מול זה, פנים מול פנים". אני הבהרתי שמבחינתי מהפכת בלוגי הקולנוע היא כרגע תופעה אמריקאית בלבד. שם המשבר בעיתונות הדפוס עמוק ואמיתי ובחודשים האחרונים פוטרו 39 מבקרי קולנוע. המקום להתבטא באופן חופשי ומשוחרר מלחץ מפרסמים על סרטים הוא רק בבלוג, אותו אפשר להשיק תוך דקה ובאפס הוצאות (חוץ מהזמן). צרפו לזה את העובדה שהמפיצים באמריקה קלטו שלבלוגים יש השפעה לא קטנה על מעצבי דעת קהל, בוודאי בעונת האוסקרים, לכן בלוגרי הקולנוע הבכירים באמריקה מצליחים בשנה וקצת האחרונים להתפרנס מהבלוג שלהם מפרסומות. בארץ זה לא המצב והוא עדיין רחוק מזה. הבלוג בעברית אינו מקור פרנסה אלא עדיין עיסוק צדדי, ולא עיקרי, לאנשים עם הפרעה אישיותיות כפייתית די מאסיבית.
הבלוגים בארץ, אמרתי, מזכירים לי בשלב הזה את המקומונים של שנות השמונים, והתחושה בקרב המדיה המבוססת ש"הם יצאו משליטה". כך גם דיברו על המקומונים אז: על השפה, על החוצפה, על זה שהם לא משתפים פעולה עם הממסד. וכך זה כעת עם הבלוגים. בסוף שנות השמונים תחילת שנות התשעים התקיימו בוודאי פאנלים בפסטיבלי קולנוע בארץ תחת הכותרת "ביקורת הקולנוע בעידן המקומונים", והיום זה "בלוגים".
בפאנל הזה גם גיליתי שהצילומים של "קירות" של דני לרנר הסתיימו.
הסרטים שראיתי:
מתוך "משמר הלילה" של פיטר גרינאוויי
(צפויים ספוילרים לסרטים, אם יש בדעתכם עדיין לצפות בהם)
"טוני מאנרו"
זוועה. במהלך הסרט חישבתי לצאת כל כך הרבה פעמים ורק בהיעדר חלופות אחרות להעביר את הזמן נשארתי עד סופו וסבלתי מכל רגע. לפני הכל זה אולי הסרט הכעור ביותר שראיתי מימיי. או אחד מהם. מילא אסתטיקה או תאורה, “טוני מאנרו" החליט לוותר בלא מעט מדקותיו על פוקוס. בתחילה חשבתי שזה אילתור של הצלם או סתם טעות ואז התברר שזו כנראה קונספציה. רגעים משמעותיים בלי פוקוס. אם הצלם טעה הרי שהעורך החליט להנציח את טעויותיו. והטעות, בסופו של דבר היא של הבמאי שהכיעור עבורו הוא תפיסת עולם לא רק אסתטית אלא גם הומנית. הסרט – שמתרחש אי שם מתישהו* בצ'ילה, בימי פינושה – מספר על גבר בגיל העמידה שמעריץ את טוני מאנרו, גיבור הסרט "שעון המוזיקה". אנחנו עוקבים אחרי האובססיה שלו למאנרו ולריקודי הדיסקו בשבוע עד הופעתו בתוכנית בידור טלוויזיונית בה יבחר החקיין הכי טוב בצ'ילה של מאנרו. בשבוע הזה הוא ירצח שלושה אנשים ויאנוס את בתה של בת זוגו. וכך רעיון חביב נורא, על איש שכל מושגיו על החיים שאובים מסרט קולנוע הולך לאיבוד על כתיבה דלה ובימוי מחפיר.
(* השאלה "מתי מתרחש הסרט" מבלבלת למדי. בתוכנייה כתוב שהסרט מתרחש ב-1978. הגיוני, שכן אז "שגעון המוזיקה" באמת כנראה הוקרן בבתי הקולנוע בסנטיאגו, כפי שרואים בסרט. אבל הדבר הראשון שרואים בסרט זה שאותה תוכנית בידור טלוויזיונית מקיימת גם תחרות למציאת כפילים לצ'אק נוריס. יכול להיות שב-1978 מוריס היה כוכב קראטה מפורסם בצ'ילה, אין לי מושג. אבל אם הפרסום של נוריס בצ'ילה זהה לפרסום שלו בשאר העולם, קרי דרך עבודתיו הקולנועיות, הרי שזה לא יקרה לפני 1984).
"משמר הלילה"
פיטר גרינאוויי חוזר פחות או יותר לכושר בסרט חדש שנראה – קודם כל – כמו סרט, ולא כמו מיצב וידיאו, בסרט שבמובנים רבים – סגנונית ועלילתית, מחזיר אותו לימי "חוזה השרטט". הצילום, כרגיל, מושלם וגרינאוויי סוף סוף מביא את אהבתו לציור "משמר הלילה" של רמברנדט למיצוי בסרט שעוסק בסיפור מאחורי הציור. עד כה גרינאוויי השתמש ברמברנדט בכלל ובמשמר הלילה בפרט כמושאי השראה לתאורה וקומפוזיציות בלא מעט מסרטיו. עכשיו הוא נותן לנו להציץ פנימה אל האובססיה שלו אל הציור כשהוא מטיח בפנינו שתי הצעות: האחת, שרמברנדט השתמש בציור הזה, בו נתבקש להנציח את המיליציה של אמסטרדם בעבור סכוף עתק של כסף, כדי להפליל את בכירי המיליציה בקונספירציית רצח. השנייה, שהציור הזה הוא מודרניסטי מבלי דעת, בו האמן והסובייקטים שלו מפגינים מודעות אל קיומו של אקט הציור ונוכחותו של מבטו של הצופה, ויותר מזה הם מתבקשים להעמיד פנים שהם מתעלמים מהצד הרפלקסיבי ובכך הסובייקטים, שביקשו הנצחה, הופכים למעשה לשחקנים שמעמידים פנים שאיש אינו צופה בהם. וכן הלאה פיתולים בתוככי השתקפויות הציורבתוך-הציור-בתוך הסרט. “משמר הלילה", כמו רוב סרטיו האחרונים של גרינאוויי כמעט קורס בגלל עודף עצום של מלל ודרמה עזת רגשות על הקשר שבין רמברנדט ואשתו, משרתותיו, בני עירו, והתככים שהוא מגלה – כמו זאחד מקציני המיליציה מנהל בית יתומים, שהוא גם בית בושת. אבל בזכות משחק אדיר של מרטין פרימן, שיוצא ונכנס מהדמות וסופג את כל הסרט בנוכחותו, ובזכות כמה סצינות מאוד צלולות, בהן הפוסט-מודרניזם של גרינאוויי מתיישב היטב עם המודרניזם שהוא מנסה להציג ברמברנדט ובהן הדמוית פשוט שוטחות את טענותיהן מול המצלמה באופן רהוט ומנוסח לעילא, מצליח "משמר הלילה", למרות שהוא מוצג מיושן של אמן שכה הערצתי בעבר אבל שאיכשהו סרב לנוע קדימה, להיות פיסת אמנות רהבתנית מרשימה ומספקת.
"מחברת קיץ"
לסרט הזה נכנסתי פשוט כי הוא היחיד שהשתבץ לי בין שני סרטים אחרים שרציתי לראות וכל מה שידעתי עליו הוא שהוא טורקי. ובכן, נראה שהקולנוע הטורקי חזר לאופנה בארץ, 20 ומשהו שנה אחרי "יול". אולם הסינמטק היה מלא, ואפילו א.ב יהושע בא לראות מה קורה בקולנוע הטורקי העכשווי. הסרט חינני למדי וכנראה מאפיין את הקולנוע הלירי הטורקי הנוכחי. השפעתו של נורי בילגה ג'יילון, בכיר במאיי טורקיה כרגע, מורגשת. השוטים איטיים, סטטיים, לא קורה הרבה על המסך, אבל לדמויות קורה הרבה מאוד בחודשי הקיץ בהם הסרט הזה מתרחש. לא סרט גדול, אבל מהסוג שנעים למצוא בפסטיבלי קולנוע. גם אמנות קולנוענית עדינה ולירית, וגם מבט אנתרופולוגי-אנושי על חיים של אחרים.
(ומישהו יכול להסביר לי למה בטורקיה נוסעים במכוניות בלי חגורות בטיחות ורוכבים על אופנועים בלי קסדות? הכבישים שם סלולים מחומר רך או שפשוט לא אכפת להם?).
תגובות אחרונות