"סינמסקופ" למען הציבור: האם זכרתם להזיז את השעון הלילה שעה אחת אחורה? מהיום, הלילה יירד מוקדם.
=====
אני יושב וצופה בסרטים לקראת פסטיבל חיפה. אני מקווה שיהיה פריוויו לקראת סוף השבוע. ובינתיים, כמה נושאים תקשורתיים שהצטברו על שולחן המערכת מאז החג.
=====
עכשיו, אחרי שפול מקרטני עזב ולא רואים את הסוף של אוקטובר מרוב חגים וחופשים ופסטיבלים, אני מתחיל לקלוט שנובמבר עומד להחטיף עלינו עוד מבול של זמרים שהייתי רוצה לראות בהופעה חיה, הפעם מהזן הנינוח, המיושב ולא הרוקנרולי המיוזע. קודם כל לורי אנדרסון (3.11). בטוח נהיה שם. זמרת הבית. ראינו אותה כבר פעמיים, וללא ספק נלך בשלישית. ואז רנדי ניומן (23.11). אותו כבר החמצתי פעמיים – פעם בארץ ופעם בניו יורק. אני תוהה האם להחמיץ אותו בשלישית. ואז רופוס וויינרייט (26.11). את וויינרייט אני לא מאוד מכיר מעבר לשירים שתרם לפסקולים ("שרק", "הר ברוקבק", "אי של שקט"), אבל כל דבר שאני שומע שלו מוצא חן בעיניי. כל הופעה כזאת היא בערך 300 שקל, כך שכרטיסים זוגיים לשלושתן יעלו למשפחת "סינמסקופ" 1800 שקל. אני מקווה שאתם מבקרים את המפרסמים בראש האתר באופן תכוף.
(לוח השנה של מונוקרייב, המרכז תאריכי הופעות זרות בישראל, ממשיך להיות שימושי מאוד בשבילי)
=======
רגע של קורת רוח: הקטע של רענן שקד ב"7 לילות" שלשום בו הוא מכניס בצדק לכל ערלי הלב שביקורו של פול מקרטני בארץ הוציא מהם ציניות ואפתיות, ושלא השכלו לקלוט את גודל המאורע. ביום ההופעה הצליח להבריק במיוחד יהלי סובול ב"העיר" עם משל משעשע אליבא דהופעה של מקרטני, שעשה כבוד גדול למקרטני (אחרי הכל, זה האיש ממנו גנבו מוניקה סקס לא מעט מההרמוניות שלהם, בפיקודו של ירמי קפלן המפיק המוזיקלי שלהם ב"פצעים ונשיקות"), אבל גם מביט בטון משועשע ורב לבטים באופן בו חלק מהמדינה נכנסה לקריז מהביקור, בעוד החלק האחר נכנס לקריזה. (עדות מצערת: יהלי סובול ותמר קרוון הם האחרונים שאני עוד קורא ב"העיר" כך שהעיתון שהיה כה יקר לי בעבר נגמר עבורי כעת בערך בעמוד 16). בשבוע-שבועיים שלפני ההופעה הייתי צריך לתרגל נשימות להפתחת סטרס מטורים מעוררי פלצות של תומר קמרלינג, ירון פריד ושמוליק דובדבני (ובטח היו עוד) שהסאבטקסט של כולם היה "יאללה יאללה מי זה כבר הפול מקרטני הזה" וגם "איזו קרתנית המדינה המפגרת שלנו שנירגשת מביקורו של זקן בן 66". לדעתי ביקורו של פול מקרטני בארץ והסיקור שהוא זכה לו – בעיצומו של סיבוב הופעות ענק ומאוד מתוקשר ומצליח בכל העולם – הוא בדיוק ההפך מקרתנות. קרתנים היו אלה שלא השכילו להבין שקורה כאן משהו משמעותי.
========
עכשיו אני רוצה שיביאו לכאן את פוליס לפארק. אני מוכן לשלם 500 שקל כדי לראות אותם כאן.
========
בחג עצמו חטפתי עצבים מהראיון שנתן אהוד אולמרט ל"ידיעות אחרונות". זו הכותרת מתוכו: "מה שאני אומר לכם עכשיו לא אמר אף מנהיג ישראלי לפני. הגיע הזמן להגיד את הדברים האלה. הגיע הזמן לשים אותם על השולחן… אריק שרון דיבר על מחירים כואבים וסירב לפרט אותם. אני אומר, אין ברירה אלא לפרט… אנחנו צריכים להגיע להסכם עם הפלסטינים, שהמשמעות שלו היא שניסוג בפועל כמעט מכל השטחים, אם לא מכל השטחים […] כולל בירושלים". והוא גם מדבר בהמשך על נסיגה מרמת הגולן. ולמה אני מתעצבן? הרי אני חושב בדיוק כמוהו. אלא שאולמרט אומר את הדברים האלה אחרי שהתפטר. אם היה אומר אותם בקמפיין הבחירות שלו, הייתי מצביע עבורו. ואם הייתי חוקר תקשורת חרוץ יותר הייתי שולף את ראיונות החגים הקודמים שלו ואני די בטוח שהייתי מוצא בהם התבטאויות ניציות בהרבה. להגיד את הדברים האלה עכשיו, ברגע בו הוא נטול כל סמכות, זו פחדנות אמיתית בעיניי (אם כי אני מבין שבאקלים הציבורי בישראל, כל איש ציבור, בייחוד כזה המזוהה עם הימין, שמצהיר הצהרות כאלה יכול להחשב אמיץ, בין אם כי בזאת מגיעה הקריירה הציבורית שלו לסיומה או בשל העובדה שהוא מאותו רגע הופך מסומן לחיסול).
מה שיותר מעניין הוא שיש משהו בלשכת ראש הממשלה שגורם לראשי ממשלה שנכנסים לתפקידם עם מעטה קשוח ללפות את ראשם בידיהם ולהבין שבלי נסיגה מהשטחים המצב יהיה כאן איום ונורא. משמיר, דרך רבין ואז אריק שרון וכעת אולמרט. כולם מגיעים לסוף הקדנציה עם אותה תובנה, וברגע שהם מגיעים אליה משהו מיירט אותם – מתנקש, שבץ או חקירה. אני מחכה לראש הממשלה שייכנס לתפקידו עם ההכרזות האלה.
תגובות אחרונות