חי מחיפה: מסיבת העיתונאים של "אדם בן כלב"
11:20, באוהל התקשורת בפסטיבל חיפה. מסיבת העיתונאים של "אדם בן כלב". משמאל: יורם קניוק (הסופר), פול שריידר (הבמאי), אורי קליין (מנחה), אהוד בלייברג (מפיק), עמוד (מסתיר), חנה לסלאו (שחקנית)
אורי קליין: מה משך אותך לסרט?
שריידר: "לא חשבתי שהעולם זקוק לעוד סרט שואה, בוודאי שלא ממני. אבל ברגע שקראתי את הסיפור על האיש, הילד והכלב התחברתי לסיפור וידעתי שאני רוצה לעשות את הסרט הזה, עוד לפני שגמרתי לקרוא את התסריט.
"רוב סרטי שואה מבוססים על היסטוריה או מציאות ויש בהם הרבה כבוד למציאות. מה שמיוחד בספר של יורם קניוק הוא שהוא לא זה ולא זה. הספר לא מבוסס על מציאות, כי אין מוסד כזה, ולא היה סיפור כזה באמת. והדבר השני הוא שהוא חצוף, מתייחס באופן נטול יראת כבוד לנושא בו הוא עוסק. וזו תכונה שמאפיינת ספרים כמו "מלכוד 22”, “בית מטבחיים 5” ו"תוף הפח", שלכולם יש תכונות דומות ואת כולם היה קשה לתרגם מהספר לסרט.
"שלא יהיה ספק, אומר שריידר, הספר יותר גדול יותר מהסרט”.
קניוק:
הספר יצא לפני 40 שנה, אבל אני התחלתי לכתוב אותו לפני 50 שנה. לקח לו המון זמן לצאת. ומהרגע הראשון לא אהבו אותו בארץ, לא ידעו איך לאכול אותו. האמת שלמרות שמאז הוא קיבל המון ביקורות מצוינות בחו"ל, אבל זה עדיין פוגע בי שבארץ הוא קיבל ביקורות לא טובות. אני חושש שאותו דבר יקרה עם הסרט בארץ, עם המבקרים כאן”.
קניוק אומר שראה את הסרט כבר חמש פעמים ואהב אותו מאוד. “מה שאהבתי הוא שהסרט גדל מהחיים, לא נראה כמו מציאות. התפעלתי מזה ששריידר וגולדבלום ושאר השחקנים פשוט קלטו את מה שניסיתי להגיד".
שריידר:
הפתגם "אין נביא בעירו" מקורו בארץ שלכם, ואני חושב שיורם מכיר את זה היטב, כי הוא בהחלט אחד הנביאים האלה.
אחרי שמתעורר דיון למה השם באנגלית הוא "Adam Resurrected” ולא "אדם בן כלב" (הסיבה: כך מוכר הספר באמריקה והאירופה מאז שיצא לאור שם בתחילת שנות השבעים) אורי קליין מאבחן היטב ובזריזות ואומר לשריידר: אבל כל סרטיך עוסקים בגאולה, ישועה ושיבה לחיים.
שריידר: זה נכון שכנער גדלתי בבית דתי מאוד והחינוך שלי היה דתי, כך שנושאים כמו חטאים וגאולה מתגנבים לסרטים שלי אפילו בלי שאהיה מודע לזה. זה נכנס בדרך האחורית בשעה שאני מנסה בכל פעם בכלל לעשות משהו שונה”.
חנה לסלאו:
"הרבה מהשחקנים השראלים על הסט, אנשים כמו דרור קרן ועידן אלתרמן, אמרו לי שהם לא מבינים למה פול שריידר לא מדריך אותם או נותן להם הערות. ואני דווקא הבנתי את זה, הוא נותן לשחקנים המון כבוד. מרגע שהוא בוחר את השחקנים הוא סומך עליהם. הוא איש קשה אבל יש בו המון חן. שאלתי אותו למה הוא לא אמר לי אם זה טוב או לא והוא ענה לי "אני כמו אלוהים על הסט. אם זה טוב, לא תשמעי ממני כלום, אבל אם זה לא יהיה טוב את תשמעי ממני ועוד איך". במסיבת הסיום אמרתי לו "פול, אתה איש מקסים" והוא ענה לי "אל תקלקלי את הרפיוטיישן שלי, אני ידוע כאיש איום ונורא".
שריידר:
"אגב, אתם יכולים לראות את קניוק לרגע קטן בסרט. יש בסרט סצינה בה עידן אלתרמן מצביע על דוקטור גרוס (דרק ג'קובי) והוא צועק 'יש שם איש שמושך בחוטים של כולנו'. אז ביקשתי מיורם קניוק שיעמוד ליד דרק ג'קובי וחשבתי שזו תהיה בדיחה פנימית יפה. כי כשעידן אומר 'יש שם מישהו שמושך בחוטים של כולנו' הוא מתכוון לד"ר גרוס אבל אני רציתי להראות שאולי הוא בעצם מתכוון ליורם קניוק, שנראה כאילו הוא אחד הרופאים שבאו לבקר, כי הרי בתור הסופר הוא באמת זה שמושך בחוטים של כולנו".
"אדם בן כלב" יוקרן בבכורה מחר בפסטיבל חיפה. הסרט ייצא להפצה מסחרית בארץ בינואר 2009.
מסיכות, רעשנים
מישהו היה בערב הפתיחה בפסטיבל חיפה או באייקון? דיווחים?
אני מגיע לחיפה היום. תזכורת: ב-12:00 יתקיים בבית הכט פאנל על ביקורת קולנוע ובלוגים, בהשתתפות איתן גרין. אני אהיה שם גם. הכניסה חופשית.
======
ג'וזף גורדון לוויט ("בריק") ערך על המחשב שלו סרטון תמיכה בברק אובמה:
======
עוד שבועיים להאלווין ואפשר כבר להתכונן:
אם אתם בניו יורק בהאלווין (31 באוקטובר) אל תפספסו הזדמנות להשתתף בשיחזור המצעד של פריס ביולר מתוך "שמתי ברז למורה". הפרטים כאן. מי שהולך, שיישלח תמונות.
האתר "פנדנגו" ערך סקר בין קוראיו לברר לאיזו דמות קולנועית הם הולכים להתחפש השנה בהאלווין. ובמקום הראשון? הג'וקר. במקום השני? באטמן. רוברט דוני ג'וניור כבר את מקומות שלוש וארבע: איירון מן וקירק לזרוס ("רעם טרופי"), בהתאמה. הנה התוצאות.
כלום לא מספרים לי בבית הזה. אהרון קשלס הלך לביים – יחד עם נבות פפושדו – את סרט האימה "כלבת". וואו, נשמע מסקרן. בכורה עולמית באייקון הבא? אבל הכי משונה: למה אין עדכונים וצילומים מהסט בבלוג שלו?
======
עוד עניינים:
מארק שיבאס, שהיה מנהל מחלקת הדרמה של הבי.בי.סי, מת מסרטן בגיל 70. חוץ מהעובדה שהוא עזר להזניק את הקריירות של יוצרים כמו מייקל ווינטרבוטום ואנתוני מינגלה, שיבאס התארח לא פעם בפסטיבלים בארץ ובסדנאות מקומיות והיה דמות מוכרת ותומכת בקרב מפיקים ואנשי טלוויזיה בארץ. הוא גם חתום כמפיק אחראי על לא מעט סרטים וסדרות.
(ויה MCN): "אסקווייר" מפרסמים פרופיל מקיף למדי על פול תומס אנדרסון, "הבמאי האמריקאי הייחודי ביותר באמריקה כרגע".
ו"הגרדיאן", לרגל צאת "W ", תוהים אילו עוד סרטים נעשו ששמם הוא אות בודדת בא-ב האנגלי. אני זכרתי את M של פריץ לאנג, את Z של קוסטה גברס ואת O של טים בלייק נלסון. מתברר שיש עוד.
לייב פרום ניו יורק
איזו כותרת משמחת:
Fey Blamed For 'Ruining' Palin's Reputation
Comedienne Tina Fey has been blamed for the Republican party's recent slip in the polls ahead of the U.S. presidential election, after impersonating vice-presidential candidate Sarah Palin on comedy sketch series Saturday Night Live.
According to a recent poll taken by the Washington Times, the "Tina Fey effect" has turned supporters off the Alaskan governor and her running-mate, presidential candidate John McCain.
Political scientist Jerald Podair tells the New York Post: "Presidential impersonators do influence elections, and in this one, Tina Fey is well on her way to ruining Sarah Palin's political career. In a political culture that takes its cues from popular culture, a good impersonator may be worth a million votes."
יש תקווה לאנושות אם קומיקאית סופר-מוכשרת אחת היא זו שתצליח בסופו של דבר להפיל את הממשל הרפוליקני, ואם פיילין ומקיין אכן יובסו אני בעד לתת לטינה פיי בשנה הבאה את פרס נובל לשלום.
=====
וג'יימי סטיוארט מביא את הרביעי והאחרון בסרטוניו שבשנים קודמות סיקרו את פסטיבל ניו יורק והשנה פשוט מציגים עלילה שמתרחשת בזמן הפסטיבל. הנה הפרק הרביעי והאחרון, עם מיקי רורק במקביל:
continue reading…
פסטיבל חיפה: מה רואים?
אבנר שביט המליץ בסוף השבוע ב"עכבר העיר" לראות בחיפה את "וונדי ולוסי" של קלי רייכהארדט ואת "שעות הקיץ" של אוליבייה אסייאס, והוא המליץ לוותר על "השתיקה של לורנה" של האחים דארדן. לא ראיתי אף אחד מהם, אז אני חושב לאמץ את המלצותיו. ואלה המלצותיו של שמוליק דובדבני.
ואני? בצרות. ראיתי כבר את "דלתא", "ציפור דרור", "סומרס טאון", "ליאונרה", "בתולת הים" ו"הנתיב" ואני לא יכול להמליץ בפה מלא על אף אחד. "ציפור דרור" ו"בתולת ים" חמודים ותו לא. על "ציפור דרור" ראו בהמשך. "בתולת ים", נציג רוסיה לאוסקרים, הוא סרט שנראה כאילו בוים על ידי בת 8. יש בו המון רעיונות מקסימים ובוכטות של כשרון, אבל הסרט כל כך גדוש וגחמני וילדותי שגם הקטעים החינניים שלו הופכים נורא מהר להצטעצעות מתנחמדת. הוא חביב, כן. ויש בו כמה הברקות מתוקות נורא, ואני מניח שבתוך תמהיל פסטיבלי שנוטה להיות נורא כבד הסרט הזה – שיודע גם להעיק, אגב, לא רק לשמח – יכול לאוורר קצת. אבל הוא לא יותר מזה.
"דלתא" ו"ליאונרה" נורא מרשימים ויזואלית אבל נדמה שכבר ראינו מיליון סרטים כאלה בפסטיבלים קודמים. על "דלתא" ראו בהמשך. "ליאונרה", סרט שהיה די מדובר בפסטיבל קאן, הציק לי ועניין אותי במידות שוות. כשאני אומר "ראינו מיליון כאלה" אני לא מתכוון לעלילה. לא ראיתי סרט עם עלילה כמו של "ליאונרה" – בו אשה ארגנטינאית נכנסת לכלא באשמת רצח כשהיא בתחילת הריון ואז יולדת בכלא ונאבקת לגדל את בנה, שנולד מאחורי הסורגים – אבל סרטי בית סוהר, נשים בכלא וסוג כזה של ריאליזם צעקני שהולם בראש הוא מסוג הדברים שמוצאים בפסטיבלים לא מעט. רק מה, "ליאונרה" הוא קודם כל סרט נורא יפה ויזואלית, הצילום, בניית הסצינות, החיספוס העלילתי שתאזן עם איזשהו עידון וריכוך ויזואלי הופכים את הסרט למרשים מאוד וגורמים לי לנסות ולשנן את שמו של הבמאי, פבלו טרפרו (שזה סרטו החמישי ולא שמעתי עליו קודם; "הזעם", סרט שהפיק, יוצג גם הוא בפסטיבל) והצלם, גיירמו נייטו. ובכל זאת, הסרט היה אינטנסיבי וזעקני מדי לטעמי האישי. (ואגב, למרות שנדמה ש"ליאונרה" זה שם הגיבורה, לה קורים חוליה. "ליאונרה" בספרדית זה "גוב אריות". או, בעצם, "גוב הלביאות" במקרה הזה.
"סומרס טאון" סתם מאכזב. ומ"הנתיב" ממש סבלתי. על "סומרס טאון" ראו בהמשך. "הנתיב" הוא מסוג הסרטים שמוציאים לפסטיבלים שם רע. זה מסוג הסרטים שגורמים לי כצופה – אולי ציני מדי – לתהות איפה נגמרות הכוונות הטובות ומתחילה השרלטנות. במוסף "הארץ" האחרון אבנר ברנהיימר כתב טקסט שנורא עיצבן אותי על סרטי פסטיבלים. הוא כתב אותו בהכללה מעצבנת – שעל פיה סרט אמור להיות רק עלילה ול סרט שלוקח את הזמן בהתבוננות פיוטית ולא פרוזאית הוא בזבוז של זמן וקשקוש מוחלט. העניין הוא כזה: בפסטיבל המציג מאה ומשהו סרטים יימצאו גם סרטים בינוניים, רעים ורעים מאוד (אלא שתמיד יהיו כאלה שיאהבו גם את הסרטים שאחרים חושבים שהם רעים מאוד). "הנתיב" הוא בעיני סרט רע-מאוד שכזה. ילד וילדה משוטטים ברחובות ניקרגואה ודרך עיניהם אנחנו חווים עולם של עוני. הבמאית היא אישתר יאסין גוטיירז, ואני משנן את שמה כדי להימנע בעתיד מסרטיה. האם היא חושבת ש"הנתיב" הוא גרסה שלה לסרטיו של מג'יד מג'ידי האירני? נראה לי שכן. אלא שסרטה חף מפיוט אמיתי והוא מתנהל באופן הצפוי והכעור ביותר.
רק מה, מי שהולך לפסטיבלים לקולנוע כדי לראות גלויות נוף וחברה מרחבי העולם – כלומר שהעניין שלו אינו קולנועי אלא נופי/אנתרופולוגי – יכול למצוא עניין אפילו בסרט כזה.
כך שמבין כל הסרטים שראיתי, "ליאונרה" הוא זה שראוי לתשומת לב, ו"בתולת ים" הוא בגדר הסביר (הוא הזכיר לי גרסה נטולת עומק ובגרות ל"מדוזות" הישראלי).
והנה, מ"פנאי פלוס", עוד סרטים בפסטיבל:
נשק קטאלאני
מעניין אם וודי אלן ואיזבל קוישט חלפו זה על פני זו בנמל התעופה. ואם לא, מעניין אם ישמח אותם לגלות שבקולנוע דיזנגוף הם יוקרנו בזה אחר זו, עם שני פרויקטים שכמעט משלימים זה את זה. קוישט, ילידת ברצלונה, ביימה באחרונה את "חולשה ליופי" על פי ספרו של פיליפ רות הניו יורקי. ואז וודי אלן הניו יורקי, שצעיר מפיליפ רות בשנתיים, נסע לברצלונה וביים שם את "ויקי כריסטינה ברצלונה". הוא אפילו אסף שתיים משחקניות "חולשה ליופי" בדרך: פנלופה קרוז ופטרישה קלרקסון. במידה מסוימת, קרוז מגלמת דמויות מאוד דומות בשני הסרטים (אם כי הטמפרמנט שלהן שונה). הברצלונאית שמביימת באמריקה והאמריקאי שמביים בברצלונה. נורא משונה. ועוד: שני הסרטים עוסקים בתשוקה ובמחיר שהיא גובה, אבל כל אחד מטפל בזה באופן שונה לגמרי. סרטה של קוישט היה מלודרמה אירוטית כבדה. סרטו של אלן הוא קומדיית גינונים קלילה שבה הוא, בתור מי ששולט בדמויותיו, מכשיל אותן פעם אחר פעם בכך שהוא מציב מולן פתיונות שיעמתו אותן עם חולשותיהן וחוסר בטחונן. אם סרטים היו סימני פיסוק הרי שסרטה של קוישט היה צריך להיות נקודה בעוד סרטו של אלן הוא שלוש נקודות. הוא משאיר את הדיון פתוח.
"ויקי כריסטינה ברצלונה", סרט חמוד למדי שיתאים בול לנשות מרכז הכרמל שעדיין מקטרות על "התנתקות" של עמוס גיתאי, יפתח מחר את פסטיבל חיפה ובוודאי יעשה לכולם חשק לכרסם טאפאס אחריו. ככה זה וודי אלן של ימינו: פעם סרטיו עשו חשק לשבת ולדבר בכובד ראש, לשבור את הכלים, לפתוח דיון תרבותי. היום הם עושים חשק לנשנש. אבל אני מחבב אותו גם כשהוא מגיש חטיפים ולא מנות עיקריות.
אם אתם בסביבה
ב-15 באוקטובר, יום אחרי פתיחת פסטיבל חיפה, הוזמנתי להשתתף במסגרתו בפאנל שיעסוק בביקורת הקולנוע בעידן הבלוגים, פאנל ששואף לענות על השאלה האם הבלוגים יהרגו את הביקורת הממוסדת. בתור מי שכותב ביקורות בעיתון דפוס וגם מחזיק בלוג אני מניח שאצטרך לענות על השאלה האם יד אחת שלי עומדת להרוג את היד השנייה. והאמת שקשה לי למצוא לכך תשובה חד משמעית. יישבו בפאנל: איתן גרין, במאי ומורה (ומבקר לשעבר) שזוכה למחווה מקיפה ומכובדת של כל סרטיו בפסטיבל; פבלו אוטין, מרצה לקולנוע; ניב שטנדל, מבקר ב"מעריב"; ודני לרנר, במאי שהיה גם מבקר.
זה קורה ביום רביעי ב-12:00 בבית הכט (ליד סינמטק חיפה). הכניסה חינם.
עדכון: הפאנל יתקיים ב-12:00 ולא ב-11:00 כפי שפורסם במקור.
אקספרסיבית
המנהג החדש של יום ראשון בבוקר זה לחכות ולקרוא מה עשו הלילה ב"סאטרדיי נייט לייב" – ואז למצוא קטעי וידיאו. השמועה בסוף השבוע היתה ששרה פיילין תגיע ל"סאטרדיי נייט לייב" כדי לגלם את טינה פיי בפרודיה על הפרסומות של פיי ל"אמריקן אקספרס". זאת הפרסומת האחרונה עד כה, ששודרה בטקס האמי האחרון לפני שלושה שבועות. כוכב אורח, איך לא, מרטין סקורסזי:
(ויש גם סצינת בונוס)
סוסים הפוכים
לפני כמה ימים, בכותבי על "The Fall" של טרזים, שאלתי האם מישהו מכם זיהה שוט מהסרט שמועתק משוט מתוך סרט של טרקובסקי. לא התקבלה אף תשובה. ואני לא יודע: האם כי אף אחד מכם עדיין לא ראה את הסרט של טרזים, ואתם מחכים להקרנה שלו בפסטיבל אייקון, או שלא ראיתם טרקובסקי? בכל מקרה, כדי לגרות את בלוטות הטרקובסקי שלכם, הנה התשובה. זה השוט מהדקה השביעית ב"The Fall":
שוט זהה, אם כי בשחור לבן, מופיע גם ב"אנדריי רובלב" של טרקובסקי (ואם היה לי את "אנדריי רובלב" בדי.וי.די הייתי יכול ללכוד גם את הפריים הרלוונטי מתוכו). גם אלכסנדריה ב"The Fall" וגם אנדריי ב"אנדריי רובלב" רואים סוסים הפוכים על הקיר, שניהם מבחינים שהדימוי הזה מוקרן על הקיר מבעד לחור קטנטן – אצל אלכסנדריה זה חור מנעול בדלת, אצל רובלב זה חור זעיר בקיר. שניהם מגלים, כל אחד בתקופתו ועל פי הבנתו, את הקמרה אובסקורה. ב"The Fall" הדימוי הזה מתניע את הסרט וממסגר אותו כי רק בסופו אנחנו מבינים שכל הסיפור של "The Fall" הוא בעצם סרט-בתוך-סרט (או סרט-בתוך-סרט-בתוך-סרט, יש שם כמה וכמה השתקפויות), אבל הדימוי הזה שאלכנסדריה נהיית מודעת לו, של האשליה האופטית, גורם לנו להיות מודעים לקיומו של האלמנט הקולנועי כבר בשלב המוקדם הזה.
ב"אנדריי רובלב" השימוש אירוני יותר. כל סרטיו של טרקובסקי מכילים מימד של רפלקסיביות, יש בהם אלמנט שתמיד מפנה את תשומת ליבנו לקיומו של האפרטוס הקולנועי כדי שתמיד נזכור שאנחנו בתוך סרט, בתוך יצירה. אבל איך יוצרים רפלקסיביות בסרט שעלילתו מתרחשת בתחילת המאה ה-15? בעזרת הקמרה אובסקורה, שהיא כמו מצלמה פרימטיבית, וגם כלי שהיה יכול להיות שימושי לרובלב בציורי הקיר שלו. הסוס הוא גם מוטיב חוזר בסרטיו של טרקובסקי החל מ"נעורי איוון", סרטו הארוך הראשון. שוט הסיום של "אנדריי רובלב" חוזר אל מוטיב הסוס, הפעם בצבע.
הנה הרצף מתוך "The Fall":
אור מחור המנעול:
ממול, תמונה על הקיר:
אלכסנדריה, הילדה עם היד השבורה והדימיון הפורה, רואה את הסוס על הקיר לידה:
ואז נפתחת הדלת ומאחוריה מתגלה:
"מלחמת הכוכבים: מלחמות המשובטים", הביקורת
כאילו שלא די שג'ורג' לוקאס הורס לנו כל אסוציאציה טובה מהמותג "מלחמת הכוכבים" עכשיו הוא מתחיל לבלבל אותנו עם השמות? "מתקפת המשובטים" היה השם של הפרק השני בטרילוגיה השניה (אבל הראשונה כרונולוגית) ועכשיו "מלחמות המשובטים" הוא שמו של הניסיון של לוקאס להמיר את הפרנצ'ייז שלו לתחום האנימציה. כאן יש להודות לאלי הקפיטליזם שבלמו את המהלך הזה: הסרט עשה בושות בקופות ולימד את ג'ורג' לוקאס – כך אני מקווה – שיש גבול. הנה ביקורתצ'יקית על הסרט, שדווקא מתחיל לא רע לפני שמתחוור שהוא דווקא כן רע:
תגובות אחרונות