כמה מתבקש: קיצוצים בתקציב השאירו אותי השנה רק שלושה ימים בחיפה, חצי ממשך הפסטיבל השלם, וכך קרה שהסרט היחיד מהתחרות הישראלית שהחמצתי הוא הסרט שזכה. "7 דקות בגן עדן" של עומרי גבעון זכה בפרס הסרט הטוב ביותר והלך הביתה עם 120,000 שקל. באופן משונה – ובהנחה שההודעה לעיתונות אכן מכילה את כל הפרסים שחולקו בפסטיבל – לא הוענקו שום ציונים לשבח לסרטים, יוצרים ושחקנים נוספים. הסרט התיעודי הזוכה הוא "הגלגול" של נתי ברץ, עליו כתבתי בספטמבר. "שלושה קופים" של נורי בילגה ג'יילון הטורקי זכה בפרס עוגן הזהב. ו"המדבר שבפנים" של רודריגו פלה המקסיקני זכה בפרס פיפרסקי.

עוד ארבעה סרטים שהספקתי לראות בחיפה לפני שנטשתי:

"הלן"
סרט נחמד. מאוד מינורי. שכל הדיבורים בו נעשים בלחש גמור. כמעט דממה. סיפור מינימליסטי מאוד על בחורה שנבחרת לגלם בחורה אחרת שעקבותיה נעלמו ושהמשטרה רוצה לביים שיחזור של יומה האחרון. הגיבורה שלנו נבחרת בשל דמיון מסוים לנעדרת. אלא שהגיבורה שלנו, הלן, נטולת אישיות. אין לה חיים. ופתאום היא מקבלת חיים בהשאלה ומנסה לאמץ אותם, היא רוצה את החבר של הנעדרת, מאמצת את הוריה, ואת בגדיה. מה שהיה יכול להיות מותחן פסיכולוגי, הוא פורטרט בקווים עדינים של מישהי שמוזגת לתוך עצמה חיים של מישהי אחרת. במהלך הסרט קצת חיכיתי לפואנטה בסוף, אבל אין. ובדיעבד, אני שמח על כך. כי זה סרט נטול סנסציות, ללא פתרונות. הסיבה שחיבבתי אותו היא כי היה בו משהו מדוקדק מאוד בעשייה. צילום עדין ומדויק, פרפקציוניסטי, תנועות מצלמה איטיות אבל לפעמים מפתיעות למדי, בסרט שנראה פשוט, אבל יש בו מורכבות.

"השתיקה של לורנה"
מעולם לא הבנתי את האחים דארדן ואת ההיקסמות העולמית מסרטיהם, אבל אני לפחות מודה להם שהם הפסיקו להכאיב לעיניי עם מצלמה רצה. "השתיקה של לורנה" הוא, יחסית לחוסר חיבתי אליהם, סרט מוצלח יותר, יותר קן-לואצ'י, עם טיפה של חסד בסיומו (נדמה לי), אבל עדיין האופן שבו הם מספרים סיפור נראה לי כמו גחמה אחת גדולה. לדלג מעל נקודות עלילה משמעותיות (הם אולי רוצים להגיד "הקהל אינטליגנטי להשלים לבד, אנחנו לא מייצרים סנסציות" אבל אני מבין "אצלנו הכל שרירותי") נראה לי כמו התרפסות מול הקהל שלהם. מה שכן, לורנה היא הדמות הכי סימפטית שהם המציאו, לכן איכשהו הסתדרתי עם הסרט הזה, לעומת הסרטים הקודמים שעסקו בדמויות שהכעיסו אותי.

"המרחק הנכון"
אחד משלושה סרטים איטלקיים שראיתי בפסטיבל, בשנה שהיא סוג-של שנת הקאמבק של הקולנוע האיטלקי, שנכנס לקומה ולשיתוק אחרי ששלטון ברלוסקוני שיסף את תקציבי המדינה לעידוד הקולנוע המקומי. "המרחק הנכון" הוא דוגמה מצוינת לזה שבימוי טוב יכול לפצות על תסריט מאוד בעייתי. הסרט הזה חביב מאוד, ונעים, ועשוי היטב, ומצליח לעורר הזדהות, וליצור אינטימיות, אבל הוא גם די מעצבן. יש כאן שני סרטים בכרטיס אחד: האחד הוא סיפור די מקסים על בחורה צעירה שמגיעה לעיירה קטנה והופכת למושא התשוקה של כל גברי העיר. אבל הלב שלה הולך בעקבות אחד מהם. החלק השני הוא תעלומת רצח. אין שום מתח בתעלומת הרצח הזו, הפתרון די שקוף, וכל מה שנותר הוא ששתי דמויות שכה חיבבנו במשך 3/4 סרט נעלמות ממנו ברבע האחרון, ובנסיבות שוברות לב.

מה שכן, יש דמיון מסוים בין הסרט הזה ובין "איליי ובן" הישראלי. שניהם סרטים שנדמה שהם מתחילים ככתב האשמה נגד העיתונות, אבל בסופן מתברר שהם עוסקים בכך שדווקא כשעיתונאי מקורב מאוד למושא כתיבתו, וכותב בכנות גדולה את מה שהוא רואה, ולא מרפה עד שהוא חושף את האמת, הרי שרק אז הצדק האמיתי יוצא לאור.

"הנערה ליד האגם"
הסרט האיטלקי השלישי שראיתי בפסטיבל. הראשון היה "גומורה". ובסך הכל ראיתי חמישה סרטים איטלקיים השנה: את "אי של שקט" עם נני מורטי שמאוד חיבבתי; ואת "איל דיוו", של פאולו סורנטינו (בפסטיבל ירושלים), שהוא ככל הנראה אחד משני הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה בפסטיבלים (לצד "סינקדוכה, ניו יורק"). ועכשיו החיבורים: ב"הנערה ליד האגם", "גומורה" ו"איל דיוו" משחק טוני סרווילו. את "הנערה ליד האגם" ביים אנדריאה מולאיולי, שהיה עד כה עוזר הבמאי של נני מורטי, וזה סרט הבכורה שלו. ולריה גולינו, שהופיעה גם ב"אי של שקט", משחקת גם פה.

סרט נחמד. תעלומת רצח נטולת מתח. אסתטי. אווירתי. מאותם סרטים שמזכירים לי שהסיפורים בסופו של דבר נורא חוזרים על עצמם, ומה שמבדיל ביניהם, ומפריד בין סרט לסרט, זה האופן בו אותו סיפור מסופר, ואיך את אותם סיפורים אפשר לספר באופנים שונים. זה קצת כמו קאברים לשירים. אותו שיר: פעם קצבי ופעם איטי, פעם רק עם גיטרה אקוסטית, ופעם עם תזמורת פילהרמונית. ובכל פעם השיר נשמע אחרת, יש לו משמעות אחרת, וגם איכות אחרת – פעם אותו שיר יכול להישמע מושלם, ובביצוע אחר להישמע איום ונורא. "הנערה ליד האגם" הוא עיבוד לספר נורווגי ועם עלילה שראיתי דומות לה מבוצעות באנגליה, ארה"ב, צרפת וקוריאה. עכשיו באיטליה. סרט שבאווירתו, בסגנונו, בלחניו ובלוקיישנים שלו מאוד דומה ל"המרחק הנכון", ואפילו העלילה – רצח, כפר קטן, סודות שנחשפים – לא מאוד שונה.

ובכלל, הסרטים שראיתי בחיפה נעו סביב ה"נחמד". כאמור, חוץ מ"אור חרישי" ו"שלושה קופים" לא היו סרטים גדולים באמת מבין אלה שראיתי (ובדיעבד, גם "ליאונרה" וגם "וונדי ולוסי" הם סרטים שהולכים איתי הלאה. סרטים שאהיה סקרן לראות שוב ולבדוק את תגובתי אליהם). כל השאר היו, במקרה הטוב, "נחמדים". אפילו "דלתא", סרט שהייתי אמור לאהוב יותר, הותיר אותי שמח אסתטית, אבל עקר בנשמתי. איכשהו נראה לי שללכת על הקו של העליבות שמובילה למוות אלים ושרירותי הפך לא פחות בנאלי מכל הפי-אנד. אז אני כבר מעדיף את ההפי-אנד. אם שניהם שבלונים וקלישאתיים, לפחות אקח את זה שעושה לי מצב רוח טוב.

יש לי עוד כמה סרטים מפסטיבל חיפה לראות בדי.וי.די בבית, ואם אתקל במשהו ראוי לדיווח, אדווח. ובינתיים: אני מנסה לסכם את הסרטים שראיתי בחיפה ומגיע למסקנה לא מאוד מקורית – הקולנוע הבינלאומי, המוצג בפסטיבלים, עוסק בצד הפסימי של החיים (זו הכללה, כמובן), במצוקות, הטרגדיות, בחוסר אונים, בעיוות צדק. הקולנוע המסחרי – ההוליוודי, נגיד – עוסק בצד האופטימי (שוב הכללה), בתחושה שאת המצוקות ניתן לפתור, שעל הקשיים אפשר להתגבר, שתמיד יהיה גיבור שיצליח להתגבר על המכשולים, או שיהיה גיבור בעל תכונות על-אנושיות שיציל את המצב עבור כולנו. שלא יהיה ספק: יש שפע של רצח, מוות, טרגדיות וייאוש בסרטים המסחריים (והם בוודאי ספוגים באלימות), אבל אחרי מקבץ כה מרוכז של סרטי פסטיבלים המיוצרים מחוץ למערכות המסחריות והתעשייתיות, אני מרגיש צורך להתקרצף היטב במקלחת חמה כדי להתנקות משפריץ הפסימיות שהיכה בי. האם אלה מייצגים את המציאות וההם את הפנטזיה? ואולי שניהם מציגים אותה מציאות, רק מפרספקטיבה אחרת – האחד מייחל לטוב, השני מראה כמה רע. האם מישהו מהם משקר יותר? האם כשם שהקולנוע ההוליוודי מציג עולם "משודרג", מיופה, למטרות מסחריות, האם הקולנוע הלא-הוליוודי לא עושה בדיוק אותו דבר, אבל ההפך – כלומר מדגיש את הסחי בעולם כדי להיחשב "אמיתי" ו"כן" יותר. ולאיזו מטרה? מירוק מצפון היוצרים? רצון לזכות בפרסים? מי ציני יותר? מייקל ביי או האחים דארדן? האם האחים דארדן הם צדיקים בך שהם חושפים את עוולות העולם, מגזר אחר בכל סרט, או שהם נצלנים לא פחות מהשאר, כאלה שעושים ממון ותהילה ופרסים על חשבון עליבותם של אחרים. בקיצור, בגלל שלא ראיתי מספיק סרטי מופת, אני במשבר מסוים מול סרטי הפסטיבלים האיכותיים והלא מסחריים, שברגע זה ממש נראים לא פחות נצלניים ונדושים מכל מה שחובבי הקולנוע האלטרנטיבי מאשימים בו את הקולנוע ההוליוודי המסחרי. אלא שהקולנוע ההוליוודי מעולם לא התיימר לייצג את "המציאות", כך שעם השקרים שלו קל לי יותר להתמודד.

אלה הסרטים שראיתי בפסטיבל עד כה, והנושאים שחשבתי שהם עוסקים בהם, כדי שתבינו למה הפסטיבל הזה הפיל עליי מרה שחורה:

אביב 41
שואה. ניאוף. מוות של ילדים.

אדם בן כלב
שואה. ניצול. מוות של ילדים.

אור חרישי
ניאוף.

איליי ובן
שקרים במשפחה.

בתולת ים
מוות.

גומורה
רצח (הרבה). ניצול. עוני. פשעים של ילדים.

דלתא
רצח. ניאוף. גילוי עריות.

הדוכסית
ניאוף. אונס.

הלן
רצח (כנראה).

המרחק הנכון
רצח. גזענות. ניאוף.

הנתיב
עוני. ניצול.

הנערה ליד האגם
רצח. מוות של ילדים.

השתיקה של לורנה
ניצול. רצח.

וונדי ולוסי
ניכור. עוני.

ויקי כריסטינה ברצלונה
ניאוף.

טוני מאנרו
ניאוף. אונס/גילוי עריות. רצח.

לאונרה
רצח. ילדים במצוקה.

מוקי בוערה
שואה. מות אב. גילוי עריות.

מחברת קיץ
מות אב.

משמר הלילה
רצח. ניאוף. פדופיליה.

סומרס טאון
ניכור.

שלושה קופים
רצח. ניאוף. גילוי עריות מרומז.

הגעתי לזה דרך "ספאוט":

זהו "אברהם לינקולן" סרט עלילתי באורך מלא שביים ד.וו גריפית ב-1930. זה סרטו הלפני אחרון של גריפית ("לידתה של אומה", "אי סובלנות"), שנה לפני שהחליט לפרוש מעשייה קולנועית, והסרט המדבר הראשון שלו. זהו גריפית מאובן, הרבה אחרי שיאו כאחד האנשים שהמציאו כמה מהטכניקות הקולנועיות שנמצאות בשימוש עד היום. גריפית שהיה קולנוען דגול, אבל גם גזען גדול.
ב"ספאוט" נזכרו בסרט אפרופו "W " של אוליבר סטון, שיצא בסוף השבוע באמריקה, והם תוהים האם – בהנחה שגריפית הוא סוג של אוליבר סטון לתקופתו – האם "אברהם לינקולן" הוא ה"ניקסון" שלו או ה"W " שלו. ואני צופה בסרט בסקרנות: בשנה הבאה – אחרי שיגמור את מחויבויותיו ל"טין-טין" התלת מימדי – אמור סטיבן ספילברג לביים את הביוגרפיה הקולנועית שלו על לינקולן, עם תסריט מאת טוני קושנר. האם יהיה דמיון כלשהו בין הסרטים של ספילברג וגריפית, שייצאו בפער של שמונים שנה זה מזה?

את לינקולן מגלם וולטר יוסטון, אבא של ג'ון וסבא של אנג'ליקה ודני.

היום יוקרנו בסינמטק תל אביב בהקרנה חוזרת שניים מהסרטים היותר מבוקשים מפסטיבל אייקון שננעל בשבת: ב-16:00 – "צבע הכשף", עיבוד טלוויוזיוני של ואדים ז'אן לטרי פראצ'ט. ב-19:30, "מעבר לכל חלום" (The Fall) של טרזים.

====

מתוך "בילי מדיסון", עכשיו ביס 2: "It involves an ice cube and a 9-iron". והתרגום: "צריך קוביית קרח ומגהץ גדול". אהבתי את ה"גדול".

====

בקרוב בבי.בי.סי: סרט חדש של וואלאס וגרומיט, "A Matter of Loaf and Death". הסרט הקצר הרביעי שלהם, והראשון מאז "A Close Shave" הגאוני מ-1995 (לא כולל פיצ'ר אחד ושלל סרטונים קצרצרים).

======

ואחרי הקפיצה: ארבע הדקות הראשונות מתוך "Bolt", סרט האנימציה החדש של דיסני. אנימצייה ממוחשבת אבל ללא פיקסאר.

continue reading…

צחקתי קשות. יש סיכוי שזה אחד המערכונים הפוליטיים הגדולים בתולדות "סאטרדיי נייט לייב" (לא בין חמשת הגדולים, נגיד בין 25 הגדולים). שודר שלשום:

"אור חרישי" המקסיקני ו"שלושה קופים" הטורקי הם כרגע שני הסרטים הכי טובים שראיתי עד כה בפסטיבל חיפה, בעיקר בזכות איכויותיהם הוויזואליות המרהיבות. השוטים של "אור חרישי" לא מרפים ממני, אז חזרתי לדי.וי.די הלא מתורגם שהיה לי ודפדפתי בו שוב, אחרי שראיתי את הסרט הבוקר, רק כדי להיזכר בפריימים מתוכו, ושלפתי עוד כמה מהם. סוון ניקוויסט היה מתמוגג מהסרט הזה:

"אור חרישי" של קרלוס רייגדאס

עד כה, עוד לא ראיתי אף סרט בפסטיבל חיפה שהפיל אותי, ריגש אותי, ריתק אותי, סרט שייחשב "תגלית", או "הברקה", שלא לדבר על "יצירת מופת". "אור חרישי" של קרלוס רייגדאס הוא הדבר הכי קרוב לזה, שכן הוא לפחות מספק את התשוקה העזה שלי למנה של אסתטיקה נשגבת, של עבודת קולנוע שיש בה שאר רוח, סבלנות ומלאכת אמנות טהורה. הסרט גם עורר געגועים עזים לסרטים של אינגמר ברגמן והאחים טאוויאני ש"אור חרישי" מושפע מהם רבות.

"איליי ובן"
הפעה נעימה בתחרות הישראלית. סרט ילדים חביב להפליא, עשוי ברוך ובעדינות ואם תסריט שמצליח לדייק ואף פה ושם להפתיע. צחי גראד כובש את הסרט בדמות שכתובה הכי טוב, דמות שמתחילה כדמות משנה שבלונית אבל גונבת את ההצגה ולמעשה הופכת לדמות ראשית למדי, ומרגשת מאוד. לא אתפלא למצוא את הסרט הזה זוכה בהערכה מסוימת בטקס חלוקת הפרסים, או עבור התסריט שיושב יפה על חריצי הז'אנר אבל מצליח להתרומם מעליהם ברגעים מכריעים, או על הצילום העדין והמוזהב של איתי וינוגרד. סרט חינני להפליא.

"מוקי בוערה"
וההפך המוחלט. מול התום, הרוך והחסד של "איליי ובן", מנה גדושה של מצוקה, סיאוב וסבל ב"מוקי בוערה". מה שגם מעלה את סוגיית השמות: מה עדיף – סרט עם שם שבלוני ובנאלי כמו "איליי ובן" או שם כמו "מוקי בוערה" שנשמע קשה וסתום.
קודם כל, מי צריך את "דלתא" ואת "טוני מאנרו" בשביל לקבל את ליטרת הסחי וגילוי העריות בפסטיבל. הנה, יש לנו גם משלנו: "מוקי בוערה" עוסק – בין השאר – בקשר טעון ואירוטי בין בן ואמו. וברקע, מצוקותיהם של ניצולי שואה. החומרים של "מוקי בוערה" כה אינטנסיביים שייחלתי כל הסרט רק לדבר אחד: שהיו מפקידים אותם בידיים של במאים טובים יותר. צר לי, אבל לינה וסלבה צ'פלין ממשיכים להחטיא חומרים כבירים – מ"חצוצרה בוואדי" דרך "היה או לא היה" וכעת "מוקי בוערה". חומרים שהעיקר בהם הוא אווירה, תחושות, דקויות, ולא עלילה, נראטיב, והם מביימים הכל באותו אופן עכור וצעקני שמנטרל אנושיות ומרחיק את כל הדמויות מעלינו.

מה שכן, התמודדות עם השואה הופך בחיפה למעין מוטיב חוזר בסרטי התחרות: "אדם בן כלב", "אביב 41 " וכעת "מוקי בוערה". ב"מוקי" וב"כלב" יש אפילו סצינה דומה: בראשון, ג'ף גולדבלום כלוא במלונת הכלבים במחנה ריכוז ומיילל ככלב מצער על אובדן משפחתו. בשני, ניצולת שואה בתל אביב של שנות השבעים יורדת לטיול עם כלבה ברחוב וכמעט בכל לילה יושבת בשדרה וזועקת "אמא" בקול שנשמע כמו יללת כלב. הסצינה ב"מוקי בוערה" חזקה ומוצלחת יותר.

סליחה על ריבוי טעויות הכתיב וההגהה בפוסטים הקודמים. הלחץ לכתוב פוסטים בין סרט לסרט מייצר מילות גדומות ושגויות. הערה נרשמה בתיקים האישיים של נאמני הבלוג שיש להם את ססמת הכניסה לאתר בדיוק למטרות גיבוי למקרים כאלה אבל ישבו מנגד.

=====

ליוויי סטאבס, הסולן של להקת הפור טופס ("ארבע הפסגות", היה קורא להם דן כנר ב"צפיחית בדבש"), מת הלילה בגיל 72. לצורכינו סטאבס מוכר בעיקר כקול של הצמח הטורף ב"חנות קטנה ומטריפה".

=====

אלה 67 הסרטים שיתמודדו על חמש המועמדויות לפרס האוסקר על הסרט הזר.

מי שלא מגיע לחיפה: אלה סרטי פסטיבל חיפה שכבר אפשר להשיג בדי.וי.די באוזן השלישית.

======

אייבל פררה מתראיין כמו שהוא מביים: בלי מעצורים ועכבות. איזה ראיון מופלא ל"פילם מייקר". אני מת על הבמאי הזה. פסיכופת אמיתי. רק השבוע יוצא בניו יורק סרטו האחרון, "מארי", שצולם בחלקו בירושלים (וכבר הוקרן לפני שנה לפחות בערוצי הסרטים בארץ). ופררה מדבר על בעיות גיוס כספים, על ישו, שהיה רבי, וכששואלים אותו מה הוא חושב על ורנר הרצוג שמביים רימייק ל"פקד מושחת" שלו הוא עונה: "הוא יכול למות בגיהנום" (ואני דווקא חושב שהרצוג ופררה יכולים להיות חברים מצוינים).

בתגובה לראיון הזה ג'פרי וולס מדווח איך קרה שאבי לרנר ודני דימבורט מפיקים את "פקד מושחת": תקציב הסרט הוא 20 מיליון, לרנר כבר מכר את הסרט במכירות מוקדמות למפיצים ב-30 מיליון. הוא כבר ברווח של עשרה מיליון דולר. ניקולס קייג' מקבל 2 מיליון דולר. ורנר הרצוג כנראה יקבל את המשכורת הגבוהה ביותר אי פעם בחייו (ובתגובות מישהו מציע את הרעיון שעם הכסף שהוא ירוויח הוא יממן את העיבוד ל"מכוון הפסנתרים" שהוא חולם לעשות כבר זמן מה). אבי לרנר, מוסר המדווח של וולס, מעולם לא קרה את התסריט. ופררה, בראיון, זועם: אם היו מציעים לו 8 מיליון דולר תקציב הוא היה חושב בעצמו על רעיון לרימייק או המשך. אבל לרנר זרק לכיוונו 20 אלף דולר, לא שילם אגורה להרווי קייטל, והכל כי המפיק המקורי של הסרט, אד פרסמן, מכר את הזכויות ללרנר ודימבורט. או כמו שפררה אומר: "אד פרסמן מוצץ זין בגיהנום, ואתה יכול לצטט אותי". וכן, בעבור הסכום הנכון הוא היה עושה רימייק לסרטיו. הנה, עכשיו הוא עובד על פריקוול ל"מלך ניו יורק", סרט הגנגסטרים האדיר שלו עם כריסטופר ווקן. "אבל לפחות אני לא עובד על פריקוול ל'אגירה, זעם האלוהים', אם אתה מבין למה אני מתכוון", הוא אומר.

ראיתי את "פקד מושחת" בפסטיבל ירושלים בתחילת שנות התשעים והסרט הזה העיף לי את המוח. מאז אני די אובססיבי לגבי פררה, במאי שהתחיל עם סרטי אקספלויטיישן, אימה, סמים ופשע, ומאז שנות התשעים הלך בנתיב של קולנוע הנוטה לאילתורים – על קו התפר שבין מייק פיגיס לחיים בוזגלו. לפעמים זה בלתי נסבל, אבל לפעמים יש שם אינטנסיביות אדירה, וקולנוע חסר גבולות, שקשה שלא לצפות בסרטיו עם פיק ברכיים ויראה גדולה.

איפה כולם?

אתמול בבוקר נטשתי את משמרתי בחיפה לטיפול בעניינים בתל אביב וחזרתי אחרי הצהריים. בין לבין החמצתי אירוע שהפך לשיחה בקרב אנשי פססטיבל חיפה. ב-10:00 בבוקר נקבעה מסיבת עיתונאים ל"אביב 41 “, סרטו החדש של אורי ברבש, אבל אף עיתונאי לא הגיע. אז המסיבה בוטלה. ללא ספק, רגע מביך.
אבל במחשבה שנייה, אולי לא עד די כך מביך. “אביב 41 “ יצא אתמול לבתי הקולנוע. מפיצי הסרט בחרו להוציא אותו בלי תקשורת, בלי מבקרים, בלי הקרנות מוקדמות. כהרגלי, אני חושב שלסרט ישראלי, או כל סרט שיוצא בהפצה מצומצמת, זו טקטיקה גרועה, אבל ניחא. זו בחירתם. כנראה שהם מבינים אותה (לרוב הלוגיקה היא כזאת: “אנחנו מאמינים בסרט שלנו וחושבים שהקהל הרחב יאהב אותו, אבל המבקרים יחתכו אותו, אז לא נראה אותו למבקרים וניתן לקהל לגלות אותו בעצמו". אלא שאני תוהה האם גם ללא פרסום מאסיבי וגם ללא שיתוף פעולה תקשורתי האם מישהו יידע שהסרט קיים). שלשום בערב העיתונאים שנמצאים בחיפה ראו את הסרט בפעם הראשונה. למחרת איש מהם לא חשב שמסיבת העיתונאים ראויה לביקור והעדיפו לראות סרטים נוספים. נראה לי שנרשמה מולת במדד הבאז במנייה ששמה "אביב 41 ". אני, מצידי, דווקא הסתקרנתי לפגוש את קלי הריסון, שדומה קצת לשרה פולי והיא סוג של תגלית בסרט הזה. אבל אני, כאמור, הייתי צריך לנסוע השכם לתל אביב.

עדכון ותיקון: על פי הרישומים שלי "אביב 41 " היה אמור לעלות למסכים אתמול. היום אמרו לי שהוא בכלל לא עלה. אין לי מושג מתי הוא עולה ומה קורה. הכל בעלטה מוחלטת.

אנשי הדממה

אני מוטרד. הריאליזם מסרב להרפות. הקולנוע שב להיות שבוי באשליה שהוא יכול לגרום להאנשים להאמין שמה שהם רואים על המסך הוא האמת, או המציאות, שהמצלמה היא לא יותר מצינור חלול להעביר אל המסך התרחשויות ספונטניות. אני מוטרד כי זה לא נעים לי. לא נעים לי ברמה הרעיונית, לא נעים לי ברמה האסתטית. ובעיקר כי, ריבונו של עולם, לאן נעלמה המוזיקה מהפסקול? קשה לי עם סרטים ללא מוזיקה. אני לא מבין את הרעיון. אני זוכר את השיג ושיח שבין ברנרד הרמן ואלפרד היצ'קוק בבואם לעבוד על הפסקול של "סירת הצלה". הרמן, שחיפש הגיון מציאותי, לא הבין איך זה יכול להיות שסרט שמתרחש בלב ים יכיל פסקול. “אבל מאיפה תגיע המוזיקה?", הוא לא הבין. “מאותו מקום בו נמצאת המצלמה", אמר לו היצ'קוק. בקולנוע העכשווי, שנראה שלוקח את הריאליזם של שנות השבעים לקיצוניות והופך אותו לאופנה שכבר מחלחלת אל המיינסטרים (לפחות המיינסטרים של פסטיבלי קולנוע), יותר ויותר במאים כנראה מרגישים שפסקול בסרטם יפגם בתחושת המציאות. או אולי, רחמנא ליצלן, ידריך את הצופה איך להרגיש. המצוקה שלי מ"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" לפני שנה הולכת וגוברת השנה. “בין הקירות", זוכה דקל הזהב השנה, הוא סרט שאני לא מבין. אני מעריך אותו אבל לא מבין מה מטרתו. הבנתי היטב כשניקולא פיליבר תיעד שנה בחיי כתה בסרט "פעלים למתחילים". אבל למה ללורן קנטה – במאי שפעם חיבבתי יותר – ללהק שחקנים לא מקצועיים ולתעד איזושהי דינמיקה מומחזת ושנערכו עליה חזרות כדי לגרום לנו להאמין שאנחנו צופים בתיעוד דוקומנטרי ולא בדיוני על שנה אמיתית בחיי כתה אמיתית? אני מרגיש שמשקרים לי בריבוע. שזו אחיזת עיניים מכופלת. ולמה אין מוזיקה? ואותו דבר ב"גומורה", סרט שכה חיכיתי לו וקצת התבאסתי ממנו. כן, נכון. תחושת ה"אנחנו שם" אפקטיבית ובהחלט מסובכת להפקה וראויה להערכה מקצועית. אבל רבאק, זה לא סרט תיעודי. כולם שחקנים שעושים את עצמם. אז איפה המוזיקה? “מחברת קיץ" הטורקי: איפה המוזיקה? “וונדי ולוסי": איפה המוזיקה? מה לכל הרוחות קורה פה? האם כל הבמאים התעוורו והתחרשו?

"וונדי ולוסי"

ובכל זאת, הוקסמתי מ"וונדי ולוסי". סרט זעום. קטן. פצפון. על בחורה שמאבדת את הכלבה שלה. זו העלילה. אבל היו בו שלושה דברים שובי לב: האחד – מעט מאוד תנועות מצלמה. כלומר שזה סרט מדוד ומרוסן וגם די מדויק ומאוד מאוד אסתטי, ולא מהסוג שיוצא לחפש את הפריים עם מצלמה מהוססת ורועדת (כי "רועד" זה "ריאליסטי", עלק). השני – מישל וויליאמס בתפקיד הראשי. האמנתי לה בכל רגע. היא היתה מקסימה ומרגשת והסרט הזה הוא ברובו כמעט מופע סולו שלה. והיא עושה את הכל בעידון, בחן ובחסד (להבדיל מסרטים שחושבים ש"השפלה" זה "ריאליסטי"). השלישי – אין מוזיקה. אבל הגיבורה מדי פעם מזמזמת לעצמה מלודיה קטנה. זה כל כך יפה. ושוב – מדויק. כי הרי אנחנו כותבים לנו פסקול לחיים. תמיד (להבדיל מסרטים שחושבים שרק מוזיקה שבוקעת מהרדיו זה "ריאליסטי").
טוד היינז הפיק, קלי רייכהארדט ביימה. סרט שלא האמנתי שאחבב, והוקסמתי ממנו. קטנטן, צפוי מראשיתו ועד סופו, ועדיין מוצדק.

"גומורה"

אומר רק זאת: אחרי שראיתי שלשום סרט צ'יליאני על גבר שרוצה להיות טוני מאנרו, “גומורה" הוא סרט איטלקי על נערים שרוצים להיות טוני מונטנה. הסרט שהכי חיכיתי לו בפסטיבל לא עשה לי את זה.

על פניו יש דמיון חיצוני מסוים בין שני סרטי השואה שהוקרנו אתמול ושלשום בבכורות בפסטיבל חיפה, “אביב 41 “ ו"אדם בן כלב". האחד מבוסס על כתבי אידה פינק, השני על יורם קניוק; האחד צולם בפולין, השני ברומניה; שניהם עוברים מהעבר, ימי השואה, אל ההווה של הסרט, שמתרחש כמה שנים אחר כך (שנות הששים ב"אדם בן כלב", תחילת שנות ה-70 ב"אביב 41 ") ומראים איך הגיבורים חיים עם הבחירות שהם עשו והקורבנות שהם הקריבו כדי לשרוד את השואה. ושניהם דוברי אנגלית. אני חשבתי (או שמא פיללתי) ש"הפסנתרן" של רומן פולנסקי חתם סופית את הפרק הזה בתולדות ימי הקו-פרודוקציות בו סרטים משתמשים באנגלית כדי לסמן כל-שפה. דומני שהקולנוע הבינלאומי בשנים האחרונות בוחל באימפריאליזם הלשוני של הוליווד ומחזיר לכל עם את שפתו המקורית. ואולי זה לא עניין של כבוד תרבותי כמו של אמינות קולנועית: הקהל כבר לא מוכן לקבל שחקנים אנגליים שעושים לעצמם מבטא פולני ולהאמין שהם בעצם מסמלים דיבור בפולנית. ובוודאי שקשה להבין את ההגיון: ב"אביב 41 “ השחקנים מדברים אנגלית במבטא מזרח אירופי, אבל את שירי הערש הם שרים באידיש ופולנית. למה?
אבל בפועל אין שום דמיון בין הסרטים. האחד עשוי היטב אבל לא נוגע ולא ברור. השני עשוי באופן מקושקש יותר, פרוע, לא יציב, אבל מצליח להרשים, לגעת, לטלטל.

"אביב 41 "

יאמר לזכותו של "אביב 41 “: הסרט אכן נראה פולני. הוא מצולם לעילא ובליבו צינה גדולה. אי אפשר שלא להעריץ את הצלמים הפולניים. הם פשוט מושלמים בעבודתם. בתחילת הסרט כשצילומים של שדות חיטה עטויות אגלי טל מילאו את המסך, ליבי התרחב. היה צריך לשלוח את אורי ברבש לפולין כדי שיגלה את הצד הלירי שבו, שיכניס קצת טבע שאינו דרדרים לסרטיו. בהמשך, כשראיתי ששוטים של אווזים מגעגעים, סוסים שועטים, שדות חיטה שחים ברוח ועצים מרשרשים בעליהם, צצים בסוף כל סיקוונס פתאום התחילה לגאות בי התחושה שעברנו במהרה מהלירי אל הקיטש.
האמת, ש"אביב 41 “ הוא סרט הגון מסוגו. עשוי במקצועניות מרשימה (גם אם מהסוג ה-old-fashioned). כוונותיו טובות. מלאכתו נאותה. זו דרמת שואה מהזן שאתם מצפים למצוא באירופה. הוא קרוב יותר באופיו ובסגנונו ל"פורנוגרפיה" של יאן יקוב קולסקי מאשר ל"אחד משלנו" של אורי ברבש (הסרט היחיד של ברבש שאני יכול להגיד עליו שאני אוהב). אבל "פורנוגרפיה", למשל, הוא פולני למהדרין. האם הדחיק ברבש את ישראליותו בהיותו בפולין?
"אביב 41 " הוא כמו "בחירתה של סופי" ו"קריימר נגד קריימר" שגולגלו לסרט אחד: סיפורו של זוג יהודי שמסתתר בעליית הגג של כפרייה פולנייה. הגבר והפולנייה מתאהבים. הגבר עובר מעליית הגג אל יצועה של הפולנייה. והאשה נותרת בעליית הגג וצריכה להחליט האם לוותר על הבעל כדי לשרוד או לנטוש את עליית הגג כדי להגן על מעט כבודה העצמי, אבל בכך לסכן את עצמה.
אבל רגע: כתבתי לפני משפט וחצי שהבעל מתאהב בפולנייה. והאמת, אין לי מושג. כל הצד הרגשי בסרט מאוד עמום. מה שברור הוא ששתי הנשים רבות על הגבר. לא ברור למה. הן אומרות שהן אוהבות אותו, אבל אין כך עדות רגשית. זה נראה יותר כמו קרב טריטוריות. נדמה שהפולנייה רוצה את הגבר איתה מסיבות של תשוקה ובדידות, אבל בעיקר כי זה התשלום שהיא רוצה על הנכונות להסתיר את האשה. והגבר: האם התאהב בפולנייה, או שהוא משתף פעולה עם גחמותיה כדי להציל את משפחתו? אין לי מושג. אבל דווקא בגלל שכל ההגיון הרגשי נעדר מהסרט חשבתי ש"אביב 41 “ (שאגב, מתרחש בחלקים רבים בחורף 71') הוא פוטנציאל לסרט אימה מצוין. אפילו עם חומר הגלם הקיים. רק צריך להלחין אותו מחדש לטונים מאיימים יותר וקיבלתם את "מיזרי" בשואה. הכפרייה הפולנייה כמין אלמנה שחורה שלוכדת את הזוג היהודי ברשתה, הם לא יכולים להימלט ממנה כי בחוץ הנאצים אורבים, והם צריכים לשרת את גחמותיה המיניות. היי, פול שרדר היה מתענג על הרעיון הזה. מזכיר קצת את "תשוקה זרה” שלו.

"אדם בן כלב"

ההפתעה הגדולה היא ש"אדם בן כלב" – בניגוד לכל הגיון – הוא ברובו סרט בכלל לא רע וברוב חלקיו הוא מצליח להגשים את היומרה המאוד מתעתעת שהוא נטל על עצמו: לעבד את ספרו של יורם קניוק המתרחש בחלקו בישראל של שנות הששים ובחלקו במחנה ריכוז בשנות הארבעים (עם פלאשבקים נוספים מברלין של לפני ואחרי המלחמה), עם שחקנים ישראליים, דובר אנגלית, ובבימויו של במאי לא יהודי, ושבסרטיו תמיד הפגין אמפתיה גדולה יותר לתוקפנים ולא לקורבנות. אבל, מעשה שטן, משהו שם עובד. בראש ובראשונה כי אני חושב שג'ף גולדבלום הוא הברקה בתפקיד הראשי. הוא מצוין בתפקיד איש הקרקס שצריך להשפיל את עצמו כדי לשרוד את המחנות, ואז – כניצול – להשפיל אחרים כדי לשרוד את הישרדותו. לא מעט מזכירים את "מישימה", סרט עבר של שריידר, כעדות לכך שיש לו את היכולת לתעד תרבות הרחוקה מזו שלו. ויש בכך מידה רבה של אמת. כשם ש"מישימה" היה סרט שהורכב מארבעה קטעים נפרדים, שכל אחד הוצג באופן סגנוני אחר, כך בדיוק גם כאן. ברלין, המחנה, תל אביב, המוסד – כל אתר ופרק זמן עלילתי מאופיין בסגנון קולנועי שונה. אבל המרתק הוא ששריידר ממשיך כאן את העיסוק המתמשך שלו במרטיריות. וכשם שהוא בחן את ההתאבדות של הסופר היפני יוקיו מישימה מבעד לעיניים פרוטסטנטיות, כך הוא עושה גם לדמותו של אדם, שאפילו מוצג כמישהו שמציג את סימני הסטיגמטה ברגליו ובגופו.
"אדם בן כלב" מתרחש בחלקו בשואה, אבל למעשה איננו סרט שואה. זה סרט על זכרון ועל טירוף. האופן שבו הטירוף משמש כדרך לעטוף את הזכרון ולאטום אותו, שיטה להדחקה, כדי שיהיה להמשיך לחיות עם הטראומות. ושריידר מביים את הקטעים של בית החולים הפסיכיאטרי באופן תיאטרלי שגרם לי לחשוב על פסבינדר, מחד גיסא, ועל לינה ורטמיולר מאידך גיסא. יש משהו קינקי, מופרע, הזוי בסרט, וזה לא תמיד עובד, לרגעים מצמרר כמה שלא, אבל לעיתים קרובות זה מצליח. זה מושך ודוחה. “אדם בן כלב" הוא לרגעים ברדק גדול, ולעיתים שינויי הטון שבו קשים מנשוא, אבל יש שם איזשהו גרגר שמצליח להיות גרעין של יצירה יוצאת דופן.

הסרט ייצא למסכים בארץ בינואר. צפו לפגוש את ג'ף גולדבלום ואת ווילם דפו בארץ בפרמיירה התל אביבית (או הרמת שרונית, למעשה) שתתקיים בסוף דצמבר בסינמה סיטי. באמצע השבוע הבא יוחלט לגבי הפצת הסרט באמריקה, ונדע האם הוא ייצא כבר בחודשיים הקרובים, כלומר שיתמודד על האוסקר הקרוב, או רק בשנה הבאה, כלומר שכל קמפיין האוסקר שלו יידחה לשנה הבאה. (עוד על הנושא בדיווח שלי מיום רביעי).