מתוך "לעוף כל הדרך הביתה". הצילום המופלא של קיילב דשאנל היה מועמד לאוסקר

רישמו לפניכם: ביום שישי, 31.10, ב-14:00 יתקיים – זו הפעם השנייה – המפגש של קוראי הבלוג במסגרת "מועדון סינמסקופ" בסינמטק הרצליה (שעדיין נמצא בהרצה). גם החודש הכניסה לסרט תהיה חינם, למי שמדפיס ומביא את הקופון (הלוגו) המצורף בסוף הפוסט. מהחודש הבא זה כבר יהיה כרוך במחיר סמלי של כ-20 שקלים.

הסרט שבחרתי החודש הוא "לעוף כל הדרך הביתה", סרט לכל המשפחה שמתאים גם לבנות 12 והוא נורא מרגש בעיני ויש בו משהו פלאי. זה כמעט כמו טרקובסקי לילדים. למה? אסביר לפני ההקרנה.

אבל החודש יש רעיון לשדרוג, והוא מגיע באדיבות מאיה מ"בצק אלים" שהיתה במפגש לפני חודש ושאלה למה שלא לדרבן בעלי בלוגים נוספים להביא את קוראיהם לאירוע וגם להביא למפגש משהו הקשור לבלוגם או לעולמם. מאיה הציעה להביא עוגיות. אז ככה זה יהיה: אחרי הסרט יחכו לנו שולחנות וכסאות בכניסה לסינמטק, נשים שם את העוגיות של מאיה, וכל כיבוד אחר שמישהו יביא, קנוי או פרי ידו. אם יש למישהו בלוג מוזיקה, שיביא מיקסטייפ שהוא הכין. אם יש למישהו בלוג אלכוהול, שיביא יין. ואפשר גם סתם לבוא, בלי להביא כלום. ככה כל בלוגר יוכל בעצם להציע לקוראיו סרט בחינם ושיחה אחריו.

אז אם יש לכם בלוג, שימו לינק לפוסט הזה. כל בלוגר שיזמין את קוראיו, אוסיף לו לינק כאן ובימים שלקראת האירוע. ככה גם נכיר בלוגים נוספים, ואת קוראיהם וקהילתם.

והכי חשוב: שריינו את היום והשעה, והביאו גם טישו זה זה סרט מדמיע ומרגש. שישי, 14:00, סינמטק הרצליה.

הדפיסו את הלוגו ובואו איתו די להיכנס בחינם

בחודש הבא, למי שכבר רוצה לשריין: "AI" של ספילברג, בו גם אסביר את סוף הסרט שכה בילבל ותיסכל ועיצבן רבים, והרי הוא יפה מאין כמוהו.

בקיץ 2004 מייקל מור הוציא למסכי הקולנוע את "פרנהייט 9/11”, סרטו התיעודי העוסק בשלל השקרים של ממשל בוש ובאופן שבו נשיא ארצות הברית סיבך את אמריקה במלחמה בעירק, כשהוא משתמש בפיגועי הטרור של 11 בספטמבר 2001 כדי לשלהב את רוח האמריקאים למען המלחמה. האג'נדה של מור לא היתה סמויה כלל: הוא רצה שהסרט שלו יביא למהפך שלטוני בבחירות שעמדו להתקיים בנובמבר של אותה שנה, בין ג'ורג' בוש וג'ון קרי. מור תמך בקרי. בין מאי לנובמבר 2004 הסרט עשה היסטוריה: הוא זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן והיה לסרט התיעודי הראשון שהפך לשובר קופות בקנה מידה בלוקבאסטרי עם הכנסות של 120 מיליון דולר באמריקה. אבל מייקל מור לא ישב בשקט. בחודש שלפני בחירות 2004 הוא יצא למסע חוצה אמריקה, בכ-60 ערים במדינות שנחשבו למדינות המתנדנדות. הוא קרא לצעירים, לתלמידי הקולג'ים, לצאת ולהצביע. הוא רצה שהבחירות האלה יהיו מהפכת הצעירים, שאלה שבדרך כלל מעדיפים לנצל את יום החופש שהם מקבלים לרגל הבחירות ולא לצאת להצביע, יתנהגו הפעם אחרת. מור היה חרוץ, פעלתן, נמרץ, נחוש. בעוד סרטו שובר שיאים, מסעו נחל הצלחה. רק מה: קרי הפסיד ובוש נבחר לקדנציה שניה. ללמדנו שלקולנוע עדיין אין את היכולת לשנות את המציאות. הקולנוע איננו תקשורת המונים. הצפייה בו היא סלקטיבית. הקופות הן פילטרים, ודרכן עוברים אלה שמראש חושבים שהם יהנו מהסרט ויזדהו איתו ולא אלה שמתלבטים או מתנגדים לתכניו. תקשורת המונים היא זו שאין עליה פילטר. טלוויזיה, עדיין. ומה עם אינטרנט? האם אינטרנט יכול להיחשב כבר ככלי תקשורת המונים, או שהוא עדיין כלי תקשורת המכוונן לפלח אוכלוסיה הומוגני? עבור ארבעה יוצרים תיעודיים* התשובה ברורה: הם הפיצו בשבועות האחרונים את סרטי התעודה הפוליטיים שלהם לצפייה חינם באינטרנט מתוך תקווה שכך הם יגיעו למיליונים ויצליחו להשפיע על הבחירות. הבחירות לנשיאות אמריקה יתקיימו בעוד 12 יום, כשמצד ימין ינסה ג'ון מקיין לשמר את מורשת בוש ומשמאל ינסה ברק אובמה להביא לשינוי בממשל האמריקאי, ובוודאי שבדמותו, תדמיתו ויחס הציבור אליו, אחרי שבארבע השנים האחרונות האמון של הציבור האמריקאי במוסדות השלטון ואמינותם הלכה וכורסמה.
מייקל מור תיעד את המסע שלו בסתיו 2004 ובשנה שעברה הוא הציג בפסטיבלים את הסרט "קפטן מייק חוצה את אמריקה". הסרט לא זכה לביקורות אוהדות במיוחד. שנה אחרי הוא מעלה לאינטרנט את אותו סרט בגרסה אחרת, הפעם בשם "Slacker Uprising” (“מהפכת הבטלנים")*. בתחילה לא ברור מה אנחנו אמורים לקחת מהסרט: הוא נדמה בעיקר כפולחן אישיות של מייקל מור, העולה לבמות ברחבי אמריקה לקול תשואות ההמונים, והוא סופר לאחור לקראת יום הבחירות שאת תוצאותיו הסופיות אנו יודעים מראש, כך שקריאותיו של מור לצעירי אמריקה לקום ולדרוש שינוי נשמעות בקונטקסט הזה – ובפער שבין ארבע השנים שבין הצילומים והצפייה – כהכרזות נאיביות ונואשות שאין ביכולתן להשפיע על המציאות. אבל ככל שהסרט נמשך – וסופו של דבר זהו סרט הופעות – ואורחים נוספים עולים לנאום, ואפשר קצת לשכוח שהצילומים נעשו ב-2004 ולא כעת, מתברר שהשאלות המטרידות הן אותן שאלות ושממשל בוש עדיין לא סיפק להן תשובות, אם כבר הרי שהוא רק גרם למצב להיות גרוע יותר. ואז מתחוורת מטרת הסרט: במקום לצאת שוב לאיצטדיונים ולאודיטוריומים, מור מפיץ את הסרט באינטרנט כדי להגיע לאלה שהם עכשיו תלמידי קולג' ולהגיד להם: השאלות עדיין רלוונטיות, הכוח עדיין בידיכם (למרות שהסרט, למעשה, מוכיח ההפך, שהכוח אינו בידיהם).
"Slacker uprising” הוא גם דרך טובה להביט פעם נוספת אל תוך הרטוריקה של מייקל מור, רטוריקה שהציקה לי כבר ב"פרנהייט 9.11”. האם הוא מודע לכך ששיטותיו הם של איש ימין? שהוא משתמש באותן טקטיקות של שילהוב המונים ומשתמש באותה טרמינולוגיה כוחנית ומיליטריסטית, אבל הוא עושה את זה את זה כדי להצדיק את המועמד "הנכון"? האם זו טקטיקה של איש ממולח, שמבין את השפה היחידה שאותה ההמון מבין? או שזו הבעיה עצמה עם הדמוקרטיה האמריקאית, שהשיח עצמו לא משתנה, רק המשוחחים, ושבסופו של דבר העם האמריקאי לא מחפש נשיא, ולא מעניין אותו ימין או שמאל, הוא מחפש קיסר, מנהיג חזק. זו בוודאי הסיבה שבכל כך הרבה אסיפות כאלה מניפים אנשים בקהל כרזות "מייקל מור לנשיאות", כי אם הוא במילותיו – הפטריוטיות, הצבאיות – מצליח לשלהב אותם, למה שהוא עצמו לא יהיה בבית הלבן, במקום רק לקדם אחרים? אלה הרגעים המבהילים בסרטים של מור, בהם נדמה שגם הימין האמריקאי וגם השמאל – כולל מור עצמו – הם אלטרנטיבות קרובות למדי של פשיזם המוני.
סרט תיעודי נוסף, מבהיל עוד יותר הוא "Free For All”, והוא מתחיל בנקודה שבה סרטו של מור נגמר. הבמאי ג'ון וולינגטון אניס – דוקומנטריסט עם עבר בבימוי תוכניות מערכונים – חוקר מה קרה בבחירות לנשיאות ב-2004 ואיך ג'ון קרי הפסיד את אהיו. הממצאים של אניס הם שבאוהיו קרה בדיוק אותו דבר כמו שקרה בפלורידה ב-2000, כשאל גור הפסיד לג'ורג' בוש את הנשיאות, למרות שזכה במניין רוב הקולות. אניס מציג את התחקיר שלו באופן שאמור להיראות קליל, לעיתים היתולי, והוא לא ספק מושפע קצת יותר מדי ממייקל מור, אבל גם מהתחקירים הקומיים של "הדיילי שואו" הסאטירית. הטון הקליל הזה מחליש את ממצאיו: שבכוחו של איש אחד, אם הוא מוברג במקום הנכון, להטות את תוצאות הבחירות לנשיאות באופן שהחוקיות שלו מוטלת בספק. עכשיו צריך לחכות עד ארבעה בנובמבר ולראות האם הצעירים של מייקל מור ייצאו להצביע בבחירות, והאם אי הסדרים בתהליך ההצבעה עצמו – כפי שקרו ב-2000 (והומחזו בסרט העלילתי "ספירה חוזרת" שיוקרן ב-4.11 ביס) או ב-2004 (ומוצגים בסרטו של אניס) לא ימנעו מברק אובמה להגיע לבית הלבן. אבל איש אינו אומר: ואם יגיע לבית הלבן, איך תיראה אמריקה בעוד ארבע שנים?

(פורסם ב"פנאי פלוס", 22.10.2008)

נ.ב:
* למרבה האירוניה, הצפייה בסרט של מייקל מור מוגבלת. ראשית, צריכים להירשם לאתר. שנית, צריך לגלוש ממחשב אמריקאי בלבד (דבר שקל לארגן עם אתרים או תוכנות שיודעים לשנות את כתובת ה-i.p של מחשבכם). כמו כן, אי אפשר לדעת כמה פעמים כבר נצפה הסרט.
סרט נוסף, “קרופורד", שהוצג בפסטיבל ירושלים ועוסק בעיירה בה קנה בוש את חוותו, יוצג בבכורה אינטרנטית באתר hulu.com. גם כאן, הכניסה היא רק לגולשים אמריקאיים.
ויש גם את "אין לזה סוף", של צ'רלס פרגוסון, שהיה מועמד לאוסקר. הסרט נצפה ביו-טיוב רק 54,000 פעמים. לא כמות שתבצע מהפך.

נדמה שכל הקריירה הקולנועית של רון האוורד בעשרים השנים האחרונות נועדה כדי להשכיח מהציבור (ואולי גם מעצמו) את ראשיתו כילד וכנער כוכב סדרות טלוויזיה, תחילה כאופי, בנו של השריף ב"המופע של אנדי גריפית", ואז כריצ'י קאנינגהם, חבר של פונזי, מ"ימים מאושרים". הוא רוצה שיקחו אותו ברצינות, כיוצר של דרמות קולנועיות משמעותיות ("נפלאות התבונה", "אפולו 13 " – ובקרוב "פרוסט/ניקסון" ו"מלאכים ושדים"). אבל האמריקאיים לא מצליחים להירגע: אולי בגלל שבפניו הוא לא מזדקן ועדיין נראה כמו אותו ילדון ג'ינג'י, עדין מקטנים אותו ומכנים אותו מדי פעם "אופי" (Opie). לכן צריך להוריד את הכובע בפני וויל פארל ואדם מקיי, אנשי "Funny or Die" שהצליחו לשכנע את האוורד לנצל את התדמית הזאת ולגייס אותה למען קמפיין הבחירות של ברק ובמה. הסרטון הבא הוא עסק אמריקאי-פנימי, וסנטימנטליות הזולגת ממנו עשויה לתקוע לכם את המחשב, אבל הוא די מופתי מסוגו:

continue reading…

בשעה שאני מפרסם כאן מיילים של מפיק אחד של הסרט "אביב 41 " מפיק אחר של אותו סרט השאיר באתר של גלי צה"ל, מתחת לביקורת של גידי אורשר, את אחד הטוקבקים הכי פרועים שקראתי במפגש שבין מפיק למבקר. כבר הבנתי שאנשי חברת פרקסיס לוקחים את הסרטים שלהם באופן מאוד אישי, אבל אני חושב שהגיעה העת שמישהו שמיודד איתם ייעץ להם לשכור לעצמם יועץ תקשורת מיומן מאוד כי הם מתחילים לעשות לעצמם נזקים תדמיתיים. אני לא יכול לעשות העתק-הדבק לטוקבק הזה כי הוא פשוט כולו טקסט של לשון הרע (ואני די בשוק שבאתר של גל"צ השאירו אותו). לא ייאמן.

=======

ולעניין קליל יותר: הבית שגילם את הצימר בו התאכסן ביל מוריי בצילומי החוץ של "לקום אתמול בבוקר" הפך סוף סוף לצימר אמיתי. זה קרה בעיירה וודסטוק אילינוי, שהעמידה פנים שהיא פאנקסטוני, פנסילווניה. האורחים שיתארחו בצימר יוכלו לצאת לטייל ברחובות העיר ולראות את המקום בו היתה השלולית בה מעד ביל מוריי כשניסה לחצות את הכביש, שנמצא ממש ליד "פינת נד ריירסון".

========

ערן ריקליס גייס 2.5 מיליון דולר להפקת "שליחותו של הממונה למשאבי האנוש", העיבוד הקולנועי בבימויו לספר של א.ב יהושע. ההסרט הוא הפקה ישראלית-צרפתית-גרמנית והיא כבר נקנתה להפצה בינלאומית על ידי חברת פיראמיד הצרפתייה ("שלושה קופים"). הצילומים יתחילו בפברואר.

=====

רק אתמול קראתי את עיתוני סוף השבוע ונתקלתי בכיתוב התמונה של עמית שהם ב"מוסף הארץ" על הברווז של דודו גבע על גג עיריית תל אביב, ואני חותם בהתלהבות על כל מילה. זו עדות למושג "חזון": אנשים שדחפו לטובת משהו שהם רצו שיקרה, למרות שאחרים בוודאי חשבו שהמיזם הזה נע בין התמהוני לגחמני, ואז התברר שבעלי החזון צדקו: המיזם היה מקסים, מרגש, ובדרכו ההזויה מעורר מחשבה. ואף יותר: אי אפשר היה ללכת או לנסוע על אבן גבירול בחודשים האחרונים ולהיתקל פתאום בברווז – אי אפשר היה להתרגל אליו או לקחת אותו כמובן מאליו, בכל פעם שהוא נקלע לטווח הראייה הוא הצליח להפתיע – מבלי שהמפגש איתו יעורר חיוך ושמחה. ואיזה הישג אדיר זה: חפץ שכל הווייתו וסיבת קיומו הן הפצת שמחה. קראתי בעבר שרון חולדאי ואנשיו לא השתגעו על רעיון הברווז והתרצו ללכת על זה מתוך לחץ מסיבי של אהרון ותמי גבע, ילדיו של דודו גבע, אבל אני חייב לתת לו קרדיט שהוא בוודאי הבחין בעצמו שהברווז הזה הוא הברקה, גומת חן מקסימה על הלחי של העיר, מתחת לזיפים. ואם לא שם לב בעצמו, יפה שהיטה אוזן לקול העם והבין את הלך הרוח. וכך זכה הברווז – בפוטו אופ מקסים מאין כמוהו – למעמד של אזרח כבוד וקמע רשמי. רק שאלה אחרי כל זה: איפה הברווז עכשיו?

=====

מחר ב-20:30 באוזן השלישית: הופעה של להקת הבית "אלפנט פארייד". ויש סינגל ראשון מהאלבום השני שנמצא בדרך. השיר הוא "Crazy Boyfriend" והוא נפתח עם הנביחות של בוני, כלבת הבית. (השיר, אחרי הקפיצה).

continue reading…

בעקבות שני האזכורים שלי על על "אביב 41 " (כאן וכאן), כותב לי אביתר דותן, אחד ממפיקי הסרט (שהפיק גם את "סוף שבוע בתל אביב"), ומעמיד על תיקונם ועל דיוקם כמה עניינים הקשורים בסרט, ושפורסמו אצלי באופן שגוי או חלקי. אני מעביר את רשות הדיבור לדותן:

1. אני מפיק הסרט והאחראי הבלעדי על לוחות הזמנים והאירועים הרבים שהיינו בהם השבוע, לא ידוע לי על שום מסיבת עיתונאים שהייתה מתוכננת או לא הגיעו אליה עיתונאים זה פשוט שקר רע ונודף ממנו משהו אינטרסנטי ומגעיל.
ביום חמישי בבוקר התבקשנו להביא את השחקנים לשיחות אחד על אחד עם מספר עיתונאים. מעולם לא דובר על מסיבת עיתונאים, וכך היה. ג'וזף פיינס נפגש באחד על אחד עם עיתונאים. אבל מה אני מבין מהבלוג שלך יצא "המרצע מהשק": עשיתם עלינו חרם אבל על כלום מסתבר כי באמת לא הייתה מתוכננת מסיבת עיתונאים,
במקום לפרגן לג'וזף פיינס שהקדיש שעות רבות לפגישות עם כל גורמי הקולנוע בישראל בצורה חופשית, על הופעתו המנומסת בכל ימי הפסטיבל – הוא ערך 34 ראיונות עיתונאיים עם צמרת העיתונאים, כל מי שביקש וללא מחסומים – אתם ממציאים חרא וניזונים מאוכלי נבלות ועוד נחזור לזה.

2. לגבי הקרנות המבקרים, באופן כללי לנו כמפיקים ומפיצי הסרט זכות להחליט על אסטרטגיה שיווקית ואתם צריכים לכבד את זה ואתם לא עושים כך. הבלוג שלך חושף כעס וכנראה התחשבנות לא רציני ולא מקצועי ולא מתאים לך.
באופן ענייני, פעלנו להראות את הסרט למובילי דעת קהל רבים כ-550 איש בהקרנות שונות כי חשבנו וצדקנו שלא תהיה עלינו ביקורת מבקרים טובה. היום אנחנו יודעים שגם ברובה לא עניינית. אז אתה צריך להסכים איתי שבחרנו מהזווית שלנו צעד נכון מאוד.
בניגוד ל"סוף שבוע בת"א" שהיה זקוק מאוד לביקורת חיובית של כלל המבקרים וידענו שתהיה לכך השפעה מכרעת על פתיחתו, "אביב 41" לא זקוק לזה. לא היה שמח ממני עם הביקורת הייתה טובה ועניינית.

3. רק לידיעתך, ותצא על כך הודעה מסודרת ב-27.10, "אביב 41" נמכר לחברת שורליין האמריקאית תמורת מינימום גרנטי שאף סרט ישראלי מעולם לא קיבל ושנמצא כבר בחשבון הבנק, ולא כמו כל הברווזים שמפיצים שונים מספרים על מספרים כמו ב'ביקור התזמורת' ואני רואה שזה התחיל ב'אדם בן כלב'. די לגיבוב השקרים וההמצאות והספינים שאתם נותנים להם יד. אל תתנו יד לספינים. אתם אנשים רציניים, לא כתבי אינטרנט צעירים.

4. המצאה זדונית נוספת שהסרט היה צריך לצאת אתמול, מי אמר את זה? מאיפה זה? למה אתם לא בודקים אצלנו? לסוכן ההוא של 'אדם בן כלב' פנית? למה לא אלינו?
הסרט יוצא לאקרנים ב-30 בחודש ב-20 עותקים. אף פעם לא דובר על תאריך אחר.

האם חשבת שיש יותר מדי דברים לא מדויקים בהקשר שלנו? תכבדו אותנו כמו שאנחנו מכבדים אתכם ונעבוד בצורה מקצועית אחד מול השני, אני לא מאמין שאתם רוצים להזיק לחברה שהשקיעה 1.1 מיליון דולר בסרטים ישראלים ב-2007. סכום דומה ב-2008, וב-2009 כ-1.5 מיליון דולר וגייסה עוד 10 מיליון דולר מגורמים אחרים כולל הסרטים שכבר הופקו ועד סוף 2009.

אני מודה בפניך זה ערב עצוב בשבילי. "אביב 41" הוא שליחות בשבילנו ואני מאמין שלמרות הבאזז הרע שמנסים לעשות לנו נקבל לגיטימציה גם מהצופים בארץ. אנחנו את כספינו הרווחנו בגדול ויפה ונרוויח גם בעתיד על הסרט, אין לנו ענין מסחרי בארץ אנחנו רוצים שכל יהודי באשר הוא יראה אותו וזה עומד לנגד עיננו. אני מקווה שכולם יתפקחו ויעזבו את האינטרסים הרעים שלהם ויעזרו כי הסרט חשוב מאוד.

במייל חוזר הזכרתי לדותן שדווקא פניתי אליו שבועיים לפני הבכורה בחיפה כדי לברר מה קורה עם הסרט מבחינת הפצה בארץ. כמו כן, בגלל שהוא מוסר במייל פרטים ערב פרסומם הרשמי, ביקשתי את רשותו לפרסם את המייל. הוא ענה: "מבחינתי אתה יכול להשתמש בכול האינפורמציה שנתת לך". והוסיף:

"מבחן התוצאה הוא החשוב ביותר" רבים וטובים משתמשים בביטוי. אני באופן אישי מנתח תוצאות באופן הסתכלות מאוד רחב ו"אביב 41 " הוא דוגמא טובה לכך. מכירה עולמית לסוכן גדול והפצה עולמית בכמות פרינטים יוצאת דופן לסרט ישראלי. הפצה בישראל בכמות פרינטים גדולה למרות אופי הסרט והתנגדות המפיץ המקומי ברמה המסחרית למהלך, אבל בעיניי אני חייב לתת הזדמנות לכל מגזר ובאופן הרחב ביותר, העניין הכלכלי גרידא הוא לא מהותי בעיני בישראל. בכל מקרה המפיצים ובתי הקולנוע [ובדרך כלל זה איש אחד] משתדלים לא לתת למפיקים להרוויח.
ומינוף הפרויקט לטובת התעשייה שלנו.
ועשייה קולנועית ברמה אמריקאית [רמה ונאותות ההפקה, סגנון הפצה עולמי ובדברים הקטנים – בעיניי זהו הסרט הטוב ביותר שברבש ביים והרבה בזכות יכולתו לעבוד בצוות ובחשיבה משותפת מול צלם מהמבוקשים היום באירופה ועושה חייל רב בארה"ב], ועוד ועוד..
לשמחתי הרבה עמדתי בכול הפרמטרים שקבענו לעצמנו בדיוק לפני שנה.
שורליין רכשה את הזכויות בסכום יוצא דופן כולל התחייבות להפצה עם מאות פרינטים בארה"ב החל מינואר 2009 [שם המפיץ יתפרסם ב-11.11.08 במהלך AFM].
יורם גלובוס קיבל את עמדתי לגבי ההפצה בארץ. אל נא לשכוח שהוא המשקיע של ההפצה בתקציב 200 אלף דולר וזה אינו מובן מאליו.
מינוף הפרויקט בשיא עוצמתו. בימים אלו מפיקים ויוצרים כמו איתן אבן, ארי פולמן, דורון ערן על סף סיכומים עם החברה השותפה שלנו הפולנית אופוס על הפקות משותפות ב-2009.
המכון הפולני שהשקיע מיליון דולר בסרט ישראלי ועוד על השואה ימשיך להשקיע בסרטים נוספים.
קרן אדם מנקביץ תומכת בישראל במהלך השנה האחרונה בפרויקטים פולנים ישראלים שונים ובפרט בפיתוח סרטי במאי ראשונים בעלות פרויקט של 2 מיליון דולר שאנחנו כחברה הצד הישראלי של השיתוף פעולה.
אנחנו עצמנו נמצאים בשלבי פיתוח אחרון של הסיפור של "זידאן ושומכר" בתמיכת המכון הפולני ואופוס ושורליין האמריקאית בתקציב של 4 מיליון דולר, שיצולם בישראל ופולין בשנה הבאה.
השתתפותו של פיינס בסרט לא דומה להשתתפות דפו וגלדבלום ב"אדם בן כלב" – לא בהסכם מולו ולא במעורבות בפרויקט ודבר זה פתח לחברות ישראליות אמיתיות [לא חברות אמריקאיות שבבעלות ישראלי] פתח לסוכנים. ורק בימים אלו סוכנו של פיינס [הלן מירן, פירת ועוד] עוזר בליהוק לסרטים אחרים ליוצרים אחרים.

אני מודה לדותן על תגובתו ועל שפע המידע. ואני שמח שנסלל הנתיב הזה לתקשורת בינינו.
מהצפייה ב"סוף שבוע בתל אביב" וב"אביב 41 ", שניהם קופרודקציות של החברה שדותן שותף לה, פרקסיס, אני מבחין שיש לחברה עין נהדרת בליהוק צלמים והענקת מראה מלוטש מאוד לסרטים. ולמקרא הנתונים שדותן מספק, נראה שאכן מדובר כל הנראה במפיקים ואנשי עסקים שיודעים להרים פרויקטים ולסגור חוזים ולהתפרנס יפה מקולנוע. ובכל זאת, אני תוהה לגבי טקטיקות ההפצה גם של "אביב" וגם של "סוף שבוע בתל אביב". כן, כמבקר ועיתונאי עניין אי קיומם של הקרנות מבקרים מעיד בעיניי על חוסר בטחון מצידם, ואחרי שראיתי איך "סוף שבוע בתל אביב" הופץ אני תוהה האם פרקסיס בכלל יודעת להפיץ סרטים. ואולי, כמו שדותן כותב, ממילא השוק הישראלי לא משמעותי עבורו. דותן, גם בתגובות שהשאיר בעבר בבלוג וגם במייל, חוצב את מקומו בתעשייה המקומית תוך הפגנת ביקורת רבה כלפי הקולגות שלו. מהבחינה הזאת – כמי שחוטא בכך בעצמי – אני מעריך את הלהט שלו, אבל תוהה האם זו לא שיטה שתפעל כבומרנג. אהיה גם סקרן לראות האם כל הנתונים – המאוד מרשימים – שהוא מזכיר אכן יתממשו. האם פרקסיס אכן בדרכה להפוך למעצמת קולנוע בינלאומית שבסיסה בישראל? אני חייב להפגין סקפטיות (גם מול הפרויקטים שבאמתחת החברה, וגם על שום האופי הסקפטי ממילא שלי). אבל אני מודה: הם עוררו את סקרנותי. יהיה מעניין לראות איך החברה הזאת מתפתחת והאם באמת הם פיצחו איזשהו קוד מסחרי בינלאומי שיניב כסף, בלי שיהיה צורך שמבקרי קולנוע גם יאהבו את הסרטים.

כמה מתבקש: קיצוצים בתקציב השאירו אותי השנה רק שלושה ימים בחיפה, חצי ממשך הפסטיבל השלם, וכך קרה שהסרט היחיד מהתחרות הישראלית שהחמצתי הוא הסרט שזכה. "7 דקות בגן עדן" של עומרי גבעון זכה בפרס הסרט הטוב ביותר והלך הביתה עם 120,000 שקל. באופן משונה – ובהנחה שההודעה לעיתונות אכן מכילה את כל הפרסים שחולקו בפסטיבל – לא הוענקו שום ציונים לשבח לסרטים, יוצרים ושחקנים נוספים. הסרט התיעודי הזוכה הוא "הגלגול" של נתי ברץ, עליו כתבתי בספטמבר. "שלושה קופים" של נורי בילגה ג'יילון הטורקי זכה בפרס עוגן הזהב. ו"המדבר שבפנים" של רודריגו פלה המקסיקני זכה בפרס פיפרסקי.

עוד ארבעה סרטים שהספקתי לראות בחיפה לפני שנטשתי:

"הלן"
סרט נחמד. מאוד מינורי. שכל הדיבורים בו נעשים בלחש גמור. כמעט דממה. סיפור מינימליסטי מאוד על בחורה שנבחרת לגלם בחורה אחרת שעקבותיה נעלמו ושהמשטרה רוצה לביים שיחזור של יומה האחרון. הגיבורה שלנו נבחרת בשל דמיון מסוים לנעדרת. אלא שהגיבורה שלנו, הלן, נטולת אישיות. אין לה חיים. ופתאום היא מקבלת חיים בהשאלה ומנסה לאמץ אותם, היא רוצה את החבר של הנעדרת, מאמצת את הוריה, ואת בגדיה. מה שהיה יכול להיות מותחן פסיכולוגי, הוא פורטרט בקווים עדינים של מישהי שמוזגת לתוך עצמה חיים של מישהי אחרת. במהלך הסרט קצת חיכיתי לפואנטה בסוף, אבל אין. ובדיעבד, אני שמח על כך. כי זה סרט נטול סנסציות, ללא פתרונות. הסיבה שחיבבתי אותו היא כי היה בו משהו מדוקדק מאוד בעשייה. צילום עדין ומדויק, פרפקציוניסטי, תנועות מצלמה איטיות אבל לפעמים מפתיעות למדי, בסרט שנראה פשוט, אבל יש בו מורכבות.

"השתיקה של לורנה"
מעולם לא הבנתי את האחים דארדן ואת ההיקסמות העולמית מסרטיהם, אבל אני לפחות מודה להם שהם הפסיקו להכאיב לעיניי עם מצלמה רצה. "השתיקה של לורנה" הוא, יחסית לחוסר חיבתי אליהם, סרט מוצלח יותר, יותר קן-לואצ'י, עם טיפה של חסד בסיומו (נדמה לי), אבל עדיין האופן שבו הם מספרים סיפור נראה לי כמו גחמה אחת גדולה. לדלג מעל נקודות עלילה משמעותיות (הם אולי רוצים להגיד "הקהל אינטליגנטי להשלים לבד, אנחנו לא מייצרים סנסציות" אבל אני מבין "אצלנו הכל שרירותי") נראה לי כמו התרפסות מול הקהל שלהם. מה שכן, לורנה היא הדמות הכי סימפטית שהם המציאו, לכן איכשהו הסתדרתי עם הסרט הזה, לעומת הסרטים הקודמים שעסקו בדמויות שהכעיסו אותי.

"המרחק הנכון"
אחד משלושה סרטים איטלקיים שראיתי בפסטיבל, בשנה שהיא סוג-של שנת הקאמבק של הקולנוע האיטלקי, שנכנס לקומה ולשיתוק אחרי ששלטון ברלוסקוני שיסף את תקציבי המדינה לעידוד הקולנוע המקומי. "המרחק הנכון" הוא דוגמה מצוינת לזה שבימוי טוב יכול לפצות על תסריט מאוד בעייתי. הסרט הזה חביב מאוד, ונעים, ועשוי היטב, ומצליח לעורר הזדהות, וליצור אינטימיות, אבל הוא גם די מעצבן. יש כאן שני סרטים בכרטיס אחד: האחד הוא סיפור די מקסים על בחורה צעירה שמגיעה לעיירה קטנה והופכת למושא התשוקה של כל גברי העיר. אבל הלב שלה הולך בעקבות אחד מהם. החלק השני הוא תעלומת רצח. אין שום מתח בתעלומת הרצח הזו, הפתרון די שקוף, וכל מה שנותר הוא ששתי דמויות שכה חיבבנו במשך 3/4 סרט נעלמות ממנו ברבע האחרון, ובנסיבות שוברות לב.

מה שכן, יש דמיון מסוים בין הסרט הזה ובין "איליי ובן" הישראלי. שניהם סרטים שנדמה שהם מתחילים ככתב האשמה נגד העיתונות, אבל בסופן מתברר שהם עוסקים בכך שדווקא כשעיתונאי מקורב מאוד למושא כתיבתו, וכותב בכנות גדולה את מה שהוא רואה, ולא מרפה עד שהוא חושף את האמת, הרי שרק אז הצדק האמיתי יוצא לאור.

"הנערה ליד האגם"
הסרט האיטלקי השלישי שראיתי בפסטיבל. הראשון היה "גומורה". ובסך הכל ראיתי חמישה סרטים איטלקיים השנה: את "אי של שקט" עם נני מורטי שמאוד חיבבתי; ואת "איל דיוו", של פאולו סורנטינו (בפסטיבל ירושלים), שהוא ככל הנראה אחד משני הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה בפסטיבלים (לצד "סינקדוכה, ניו יורק"). ועכשיו החיבורים: ב"הנערה ליד האגם", "גומורה" ו"איל דיוו" משחק טוני סרווילו. את "הנערה ליד האגם" ביים אנדריאה מולאיולי, שהיה עד כה עוזר הבמאי של נני מורטי, וזה סרט הבכורה שלו. ולריה גולינו, שהופיעה גם ב"אי של שקט", משחקת גם פה.

סרט נחמד. תעלומת רצח נטולת מתח. אסתטי. אווירתי. מאותם סרטים שמזכירים לי שהסיפורים בסופו של דבר נורא חוזרים על עצמם, ומה שמבדיל ביניהם, ומפריד בין סרט לסרט, זה האופן בו אותו סיפור מסופר, ואיך את אותם סיפורים אפשר לספר באופנים שונים. זה קצת כמו קאברים לשירים. אותו שיר: פעם קצבי ופעם איטי, פעם רק עם גיטרה אקוסטית, ופעם עם תזמורת פילהרמונית. ובכל פעם השיר נשמע אחרת, יש לו משמעות אחרת, וגם איכות אחרת – פעם אותו שיר יכול להישמע מושלם, ובביצוע אחר להישמע איום ונורא. "הנערה ליד האגם" הוא עיבוד לספר נורווגי ועם עלילה שראיתי דומות לה מבוצעות באנגליה, ארה"ב, צרפת וקוריאה. עכשיו באיטליה. סרט שבאווירתו, בסגנונו, בלחניו ובלוקיישנים שלו מאוד דומה ל"המרחק הנכון", ואפילו העלילה – רצח, כפר קטן, סודות שנחשפים – לא מאוד שונה.

ובכלל, הסרטים שראיתי בחיפה נעו סביב ה"נחמד". כאמור, חוץ מ"אור חרישי" ו"שלושה קופים" לא היו סרטים גדולים באמת מבין אלה שראיתי (ובדיעבד, גם "ליאונרה" וגם "וונדי ולוסי" הם סרטים שהולכים איתי הלאה. סרטים שאהיה סקרן לראות שוב ולבדוק את תגובתי אליהם). כל השאר היו, במקרה הטוב, "נחמדים". אפילו "דלתא", סרט שהייתי אמור לאהוב יותר, הותיר אותי שמח אסתטית, אבל עקר בנשמתי. איכשהו נראה לי שללכת על הקו של העליבות שמובילה למוות אלים ושרירותי הפך לא פחות בנאלי מכל הפי-אנד. אז אני כבר מעדיף את ההפי-אנד. אם שניהם שבלונים וקלישאתיים, לפחות אקח את זה שעושה לי מצב רוח טוב.

יש לי עוד כמה סרטים מפסטיבל חיפה לראות בדי.וי.די בבית, ואם אתקל במשהו ראוי לדיווח, אדווח. ובינתיים: אני מנסה לסכם את הסרטים שראיתי בחיפה ומגיע למסקנה לא מאוד מקורית – הקולנוע הבינלאומי, המוצג בפסטיבלים, עוסק בצד הפסימי של החיים (זו הכללה, כמובן), במצוקות, הטרגדיות, בחוסר אונים, בעיוות צדק. הקולנוע המסחרי – ההוליוודי, נגיד – עוסק בצד האופטימי (שוב הכללה), בתחושה שאת המצוקות ניתן לפתור, שעל הקשיים אפשר להתגבר, שתמיד יהיה גיבור שיצליח להתגבר על המכשולים, או שיהיה גיבור בעל תכונות על-אנושיות שיציל את המצב עבור כולנו. שלא יהיה ספק: יש שפע של רצח, מוות, טרגדיות וייאוש בסרטים המסחריים (והם בוודאי ספוגים באלימות), אבל אחרי מקבץ כה מרוכז של סרטי פסטיבלים המיוצרים מחוץ למערכות המסחריות והתעשייתיות, אני מרגיש צורך להתקרצף היטב במקלחת חמה כדי להתנקות משפריץ הפסימיות שהיכה בי. האם אלה מייצגים את המציאות וההם את הפנטזיה? ואולי שניהם מציגים אותה מציאות, רק מפרספקטיבה אחרת – האחד מייחל לטוב, השני מראה כמה רע. האם מישהו מהם משקר יותר? האם כשם שהקולנוע ההוליוודי מציג עולם "משודרג", מיופה, למטרות מסחריות, האם הקולנוע הלא-הוליוודי לא עושה בדיוק אותו דבר, אבל ההפך – כלומר מדגיש את הסחי בעולם כדי להיחשב "אמיתי" ו"כן" יותר. ולאיזו מטרה? מירוק מצפון היוצרים? רצון לזכות בפרסים? מי ציני יותר? מייקל ביי או האחים דארדן? האם האחים דארדן הם צדיקים בך שהם חושפים את עוולות העולם, מגזר אחר בכל סרט, או שהם נצלנים לא פחות מהשאר, כאלה שעושים ממון ותהילה ופרסים על חשבון עליבותם של אחרים. בקיצור, בגלל שלא ראיתי מספיק סרטי מופת, אני במשבר מסוים מול סרטי הפסטיבלים האיכותיים והלא מסחריים, שברגע זה ממש נראים לא פחות נצלניים ונדושים מכל מה שחובבי הקולנוע האלטרנטיבי מאשימים בו את הקולנוע ההוליוודי המסחרי. אלא שהקולנוע ההוליוודי מעולם לא התיימר לייצג את "המציאות", כך שעם השקרים שלו קל לי יותר להתמודד.

אלה הסרטים שראיתי בפסטיבל עד כה, והנושאים שחשבתי שהם עוסקים בהם, כדי שתבינו למה הפסטיבל הזה הפיל עליי מרה שחורה:

אביב 41
שואה. ניאוף. מוות של ילדים.

אדם בן כלב
שואה. ניצול. מוות של ילדים.

אור חרישי
ניאוף.

איליי ובן
שקרים במשפחה.

בתולת ים
מוות.

גומורה
רצח (הרבה). ניצול. עוני. פשעים של ילדים.

דלתא
רצח. ניאוף. גילוי עריות.

הדוכסית
ניאוף. אונס.

הלן
רצח (כנראה).

המרחק הנכון
רצח. גזענות. ניאוף.

הנתיב
עוני. ניצול.

הנערה ליד האגם
רצח. מוות של ילדים.

השתיקה של לורנה
ניצול. רצח.

וונדי ולוסי
ניכור. עוני.

ויקי כריסטינה ברצלונה
ניאוף.

טוני מאנרו
ניאוף. אונס/גילוי עריות. רצח.

לאונרה
רצח. ילדים במצוקה.

מוקי בוערה
שואה. מות אב. גילוי עריות.

מחברת קיץ
מות אב.

משמר הלילה
רצח. ניאוף. פדופיליה.

סומרס טאון
ניכור.

שלושה קופים
רצח. ניאוף. גילוי עריות מרומז.

הגעתי לזה דרך "ספאוט":

זהו "אברהם לינקולן" סרט עלילתי באורך מלא שביים ד.וו גריפית ב-1930. זה סרטו הלפני אחרון של גריפית ("לידתה של אומה", "אי סובלנות"), שנה לפני שהחליט לפרוש מעשייה קולנועית, והסרט המדבר הראשון שלו. זהו גריפית מאובן, הרבה אחרי שיאו כאחד האנשים שהמציאו כמה מהטכניקות הקולנועיות שנמצאות בשימוש עד היום. גריפית שהיה קולנוען דגול, אבל גם גזען גדול.
ב"ספאוט" נזכרו בסרט אפרופו "W " של אוליבר סטון, שיצא בסוף השבוע באמריקה, והם תוהים האם – בהנחה שגריפית הוא סוג של אוליבר סטון לתקופתו – האם "אברהם לינקולן" הוא ה"ניקסון" שלו או ה"W " שלו. ואני צופה בסרט בסקרנות: בשנה הבאה – אחרי שיגמור את מחויבויותיו ל"טין-טין" התלת מימדי – אמור סטיבן ספילברג לביים את הביוגרפיה הקולנועית שלו על לינקולן, עם תסריט מאת טוני קושנר. האם יהיה דמיון כלשהו בין הסרטים של ספילברג וגריפית, שייצאו בפער של שמונים שנה זה מזה?

את לינקולן מגלם וולטר יוסטון, אבא של ג'ון וסבא של אנג'ליקה ודני.