זה לא פוסט על קולנוע. ראו הוזהרתם.

הבחירות לרשויות המקומיות יתקיימו בעוד שבועיים בדיוק. אני לא בקיא במערכות הבחירות בערים אחרות – אתם מוזמנים לעדכן, אם אתם רוצים – אבל בתל אביב מתקיימת מערכת בחירות מסקרנת מאוד שמתחילה גם להיות די מותחת. אם בתחילה נדמה היה שיהיה מאוד קשה להחליף את ראש העירייה הנוכחי, פתאום מתחילה לבצבץ האפשרות שאולי יהיה כאן מהפך. מצד אחד האיש הבונה מגדלים, וממולו האידיאליסט.

המירוץ הזה הזכיר לי את עלילת ספר הילדים הנפלא של אורי אורלב, "ראש העיר תן לשיר" שהוא כמו מבוא לאקטיביסט הצעיר, ובו חבורת ילדים שמגרש המשחקים שלהם נהרס לטובת הקמת בניין מגורים של קבלן חשוב יוצאים למלחמה נגד ראש העיר, וגם בלי זכות בחירה מצליחים לחולל מהפך. את הספר הזה הכניסה לביתנו ענבל, יקירת הבלוג, ומאז הוא אחד הספרים האהובים על הבנות כאן. ורגע לפני הבחירות, נדמה לי שזהו ספר ילדים שגם מבוגרים צריכים ללמוד ממנו.

אני מקווה שלאורי אורלב ולהוצאת מודן אין בעיה עם זה שאני מעלה לכאן צילומים של קטעים נבחרים מהספר, ושיהיו באתר בשבועיים הקרובים, בתקווה שהם יעניקו השראה לבעלי זכות הבחירה ללכת ולממש את זכותם ולא יתייחסו באפתיות לאפשרות שלהם, שלנו, להשפיע. אם יש למישהו עם זה בעיה, כמובן שאוריד ברגע שתגיע אליי פנייה. ומצד שני, אני גם מקווה שכל מי שמדפדף בספר כאן ירוץ לקנות אותו בחנויות (50 שקל גג) ויקריא אותו לילדיו. ואני גם מקווה שתפיצו את הפוסט הזה במייל לכל חבריכם, כשכל אחד – אני מניח – ישתמש בסיפור הזה כדי לקדם את המועמד המועדף עליו.

אז הנה הוא: "ראש העיר תן לשיר" מאת אורי אורלב. הציורים הם של יפתח אלון.

continue reading…

כעיתונאי קולנוע אני נמצא במצב מעניין. מצד אחד אני מרכז אליי המון מידע מצד מפיצים, מפיקים ויחצנים אותו אני מעביר אליכם, מתוך שאיפה להיות הראשון שמדווח. מצד שני, בכל הקשור לסרטים המופצים בבתי הקולנוע של רב חן ויס פלאנט אני שרוי בעלטה מוחלטת. המפיצים שנשלטים על ידי תאגיד רב חן/יס פלאנט לא מחבבים עיתונאים שלא מלכחים את פנכתם וכך לא רק שאני לא מוזמן להקרנות המוקדמות, אני גם לחלוטין ממודר מתזרים המידע של מה שקורה שם, מה עולה, מה בדרך, מה צפוי. בתחילה, מתוך רצון להראות שלא צריך להיות כלבלבו הנאמן של היחצן כדי להיות מעודכן, דאגתי להתעדכן מעמיתיי שהיו מוזמנים להקרנות. אבל בינתיים גם אני התחלתי להשתעמם מכל זה. בעיקר כי כבר חודשים שלא היה שם שום סרט מעניין, חוץ מ"וול-E".
מה שיוצר זווית מעניינת: בכל הקשור לסרטים של פורום פילם/א.ד מטלון אני למעשה כאחד האדם, כצופה מן המניין. את המידע שלי על הסרטים אני מקבל מהתקשורת, ממסעי הפרסום. ומה שמעניין אותי, אני הולך לראות.
כך למשל, מנסיעה ברחובות העיר, ראיתי היטב וברור שבסוף השבוע האחרון עלה בארץ, במקביל לאמריקה "היי סקול מיוזיקל 3 ". בגלל שדי חיבבתי את "היי סקול מיוזיקל" הראשון, אותו ראיתי ממש לפני שנה, איפשהו קצת מדגדג לי לראות את השלישי, אבל יש סיכוי שאתאפק עד לדי.וי.די. זה היה, ככל שידעתי, הסרט היחיד שעלה בבתי הקולנוע בארץ בסוף השבוע האחרון.
עד שביום שישי התקשר אליי קולגה ושאל אותי מה דעתי על "מקס פיין". עניתי שלא ראיתי, והזכרתי לו שיחצני הסרט מחרימים מבקרים. כלומר, אותי. "אבל הסרט כבר בבתי הקולנוע", הוא ענה. "מה?", עניתי, "יש טרום בכורה?". "לא", הוא ענה, "כבר בקולנוע". ל"מקס פיין" חיכיתי, רציתי לראות אותו, זה משחק המחשב האחרון בו שיחקתי וסיקרן אותי איך יעבדו אותי לקולנוע. אז איך הוא הגיע לבתי הקולנוע בלי שידעתי שהוא בכלל בדרך? ובאותו רגע ראיתי בערוץ 10 פרומו לסרט "גאווה ותהילה", עם הכיתוב "בקולנוע". גם הסרט הזה די מסקרן אותי, מאז שראיתי פרומואים שלו לפני יותר מחצי שנה. "מה?", תהיתי לעצמי, "גם הסרט הזה כבר בבתי הקולנוע ולא ידעתי?". במחווה לרטרו ניגשתי ל"עכבר העיר" (המודפס. האון ליין מרסק לי את הפיירפוקס). ואכן, "מקס פיין" כבר בקולנוע. "גאווה ותהילה" לא. איך לא? ראיתי פרומו בטלוויזיה. איזה אוויל יעלה קמפיין טלוויזיוני עם הכיתוב בזמן-הווה "בקולנוע" ולא בזמן עתיד "בקרוב" לסרט שלא נמצא בקולנוע? אבל כן, האוויל הזה קיים. "גאווה ותהילה" יעלה רק בשבוע הבא. לכו תבינו.

וכך, צעדתי ל"מקס פיין". רב חן כיכר דיזנגוף.
מי צריך מבקרי קולנוע כשבעלי בתי הקולנוע הם הריפורטרים הכי טובים לאיכות הסרטים שהם מציגים. בסוף השבוע הראשון לצאתו בארץ, אחרי שהיה במקום הראשון באמריקה בסוף השבוע שלפני, הוצג "מקס פיין" באולם רב חן 3. באולם 1 הוקרן "היי סקול מיוזיקל 3 " ובאולם 2 הוצג "אחים חורגים". מי ששם את "מקס פיין" באולם 3 לא באמת מאמין בסרט. וזה אולי מסביר את העובדה שהסרט הוברח ארצה כמו פליט מדרפור שחושש ממשטרת ההגירה. בקופה הרגשתי שמבחינת השיווק ומבחינת ההצגה, מישהו מתנכל לסרט הזה בארץ, לא באמת מעוניין בו.
בסוף השבוע הראשון לצאתו ואפילו אולם 3 היה פחות מרבע מלא. ארבעה בחורים לא מאוד חכמים שישבו מקדימה קלטו רק אחרי עשר דקות של סרט שזה לא "בית השפנפנות", הסרט לו קנו כרטיסים (ושמוקרן באולם 4 הצמוד). ובכלל נדמה לי שהחלוקה היתה שהבנות הלכו ל"הס"מ3" והבנים הלכו ל"מקס פיין".

"מקס פיין" הוא תוצר של הוליווד במירעה, זו הוליווד התעשייתית, גורסת החזונות, טוחנת ההברקות, זו שלוקחת חומר גלם משובח ומעבדת אותו למוות עד שניטל ממנו כל ערך תזונתי ונותרת רק פחמימה ריקה. מכיוון ש"מקס פיין" כבר במקורו היה לא יותר ממוצר בידורי משובח, הוליווד אפילו לא היתה צריכה לרדד אותו, הוא כבר היה מוכן להגשה לקהל רחב. ובכל זאת, מתוך הרגליה ושיקולי דעתה העקומים, היא עשתה את זה. וכך הפך משחק מחשב משובח לסרט אקשן משעמם.

"מקס פיין" נפל קורבן לשניים מהתחלואים הכי מבאסים בהוליווד: א. קללת ה-PG-13. ב. תסמונת פיתוח היתר.
א. קללת ה-PG-13 הורסת שנים את סרטי האימה והפעולה של הוליווד. יש סרטים שכל מה שמניע אותם זה סקס ואלימות. סרטי PG-13, שאמורים לפנות לבני ה-13-15, מתענגים על סקס ואלימות, רק בלי הסקס והאלימות. יש בהם טיזריות מכעיסה. ב"מקס פיין" יש בחורות מתפשטות, אבל אין עירום. יש יריות, אבל שום דבר לא גרפי (וכרגיל, תמיד האלימות יכולה להיות יותר גרפית מהעירום, כי זו אמריקה. פטמה זה מגונה, קליע בראש זה לגיטימי). התוצאה היא סרט חלבי וילדותי שמעבד משחק מחשב די מופרע.
ב. אני מהמר שככה זה קורה: מישהו מעבד סרט/ספר/קומיקס/משחק והוא שומר אמונים למקור. ואז הפרויקט נכנס לסיבסוב של שכתובים, והבאים בתור – בין תסריטאים או בכירי הפקה באולפנים – כבר לא מכירים את המקור ממנו מעבדים, אלא רק מגיבים לתסריט ומשנים אותו. וכך הוא הולך ומתרחק מהמקור: לא בעלילה, אלא בטון, בנימה, במסרים. מה שהיה קוצני וחדשני במקור הופך עמום ומיושן בעיבוד. זה קורה כל כך הרבה פעמים עד שקשה לתהות: אם אתם לא מתעניינים בעלילה, באווירה, במסרים ובקהל של המקור – למה בכלל קניתם את זכויות העיבוד?
"מקס פיין" היה ב-2001 משחק מחשב שהיה משובח מלא מעט סרטים שראיתי אז. הוא השתמש בגימיק של אפקטים בסגנון "מטריקס", גלגולי יריות בסגנון ג'ון וו, ודמות אפלה של בלש ג'אנקי עם נטייה התאבדותית שלא דופק חשבון למוסר ולממסד. היה ב"מקס פיין" משהו מ"שבעה חטאים" ועולמו של דיוויד פינצ'ר. "מקס פיין" הסרט, לעומת זאת, מזכיר יותר את ג'ואל שומאכר.
מה שמעלה את התהייה לגבי ג'ון מור. הזהו האיש עם האגו הקטן ביותר בהוליווד? מתוך ארבעה סרטים שביים עד כה, שלושה היו רימייקים: "טיסת הפניקס", "אות משמיים" וכעת "מקס פיין". את "מעבר לקוויי האויב" שלו חיבבתי. והוא לא במאי איום. הוא סביר. משקיע את מרצו בלוק, לא מתעניין בכלל בדמויות, הזדהות, הגיון. לא סוחף פנימה. וחי בשלום עם עולם שלם של פשרות. והאמת, שהוא עדות לבינוניות: כי הוא אפילו לא יכול להגיד "אני משחק את המשחק, אבל סרטיי שוברי קופות" כי הם לא. סרטיו בינוניים בצורתם ובינוניים בהצלחתם.

ביוני 2006 יצא בארץ "אות משמיים" של ג'ון מור, שצילם הישראלי יונתן סלע. השבוע יצא בארץ "מקס פיין" של אותו ג'ון מור, ושוב יונתן סלע חתום על הצילום, בסרט הראשון שלו כצלם שמגיע ארצה מאז "אות משמיים". והאמת, הצילום הוא הדבר הכי ראוי בסרט הזה. הנה, כתזכורת, מה שכתבתי על סלע ב-15 ביוני 2006 ב"פנאי פלוס":

המערכה השלישית של "אות משמים" לוקחת את הגיבור למגידו בישראל (שכן המילה הלטינית "ארמגדון", המציינת את סוף העולם, היא שיבוש השם "הר מגידו"). לישראל הפקת הסרט לא הגיעה – הכי קרוב אלינו שהם הגיעו אליו זה קרואטיה – אבל מי שניסה להפוך את בנייני ימי הביניים האירופאים לבעלי מראה ישראלי-פלסטיני הוא צלם הסרט, יונתן סלע, שזה הסרט הארוך השני שהוא מצלם בהוליווד, אחרי קריירה מרשימה כצלם קליפים (לג'סטין טימברלייק, למשל) ופרסומות. סלע נולד בפריז לפני 28 שנים וגדל בישראל. הוא התחיל את הקריירה הקולנועית שלו במגמת הקולנוע בתיכון עירוני א' בתל אביב. אחרי התיכון הוא התחיל לעבוד בהפקות מקומיות. חשמלאי ב"אהבה אסורה" וב"מסוכנת", עוזר תאורן ב"החברים של יאנה". ואז הוא הפך לאסיסטנט של הצלם האגדי וילמוש זיגמונד, תחילה ב"חוקר העצמות" עם אנטוניו בנדרס, שצולם בישראל, ואז ב"חיי כבית". בדרך הספיק סלע ללמוד צילום ב-AFI (מכון הקולנוע האמריקאי, אחד המוסדות היוקרתיים ללימוד מקצועות הקולנוע). הוא זכה לתשומת לב מכיוון התעשייה כשצילם את הפרסומת "ירח מלא" לנייקי, בה שחקן כדורסל מעופף מטביע את הירח. לפני שנתיים צוין סלע כאחד משלושה צלמים צעירים שיש לשים לב אליהם בפרויקט "הדור הבא" של המגזין "הוליווד ריפורטר". סלע היה היחיד ברשימה שהיה עדין בשנות העשרים לחייו. "אני זוכר אותו", כותב לי ע', שלמד עם סלע בתיכון עירוני א' בתל אביב, "הוא היה מיתוס עוד לפני שהוא בכלל היה מיתוס. בתיכון הוא כבר היה עושה תאורה להפקות של האוניברסיטה. היה עובד כמו מטורף".

מתוך "לעוף כל הדרך הביתה". הצילום המופלא של קיילב דשאנל היה מועמד לאוסקר

רישמו לפניכם: ביום שישי, 31.10, ב-14:00 יתקיים – זו הפעם השנייה – המפגש של קוראי הבלוג במסגרת "מועדון סינמסקופ" בסינמטק הרצליה (שעדיין נמצא בהרצה). גם החודש הכניסה לסרט תהיה חינם, למי שמדפיס ומביא את הקופון (הלוגו) המצורף בסוף הפוסט. מהחודש הבא זה כבר יהיה כרוך במחיר סמלי של כ-20 שקלים.

הסרט שבחרתי החודש הוא "לעוף כל הדרך הביתה", סרט לכל המשפחה שמתאים גם לבנות 12 והוא נורא מרגש בעיני ויש בו משהו פלאי. זה כמעט כמו טרקובסקי לילדים. למה? אסביר לפני ההקרנה.

אבל החודש יש רעיון לשדרוג, והוא מגיע באדיבות מאיה מ"בצק אלים" שהיתה במפגש לפני חודש ושאלה למה שלא לדרבן בעלי בלוגים נוספים להביא את קוראיהם לאירוע וגם להביא למפגש משהו הקשור לבלוגם או לעולמם. מאיה הציעה להביא עוגיות. אז ככה זה יהיה: אחרי הסרט יחכו לנו שולחנות וכסאות בכניסה לסינמטק, נשים שם את העוגיות של מאיה, וכל כיבוד אחר שמישהו יביא, קנוי או פרי ידו. אם יש למישהו בלוג מוזיקה, שיביא מיקסטייפ שהוא הכין. אם יש למישהו בלוג אלכוהול, שיביא יין. ואפשר גם סתם לבוא, בלי להביא כלום. ככה כל בלוגר יוכל בעצם להציע לקוראיו סרט בחינם ושיחה אחריו.

אז אם יש לכם בלוג, שימו לינק לפוסט הזה. כל בלוגר שיזמין את קוראיו, אוסיף לו לינק כאן ובימים שלקראת האירוע. ככה גם נכיר בלוגים נוספים, ואת קוראיהם וקהילתם.

והכי חשוב: שריינו את היום והשעה, והביאו גם טישו זה זה סרט מדמיע ומרגש. שישי, 14:00, סינמטק הרצליה.

הדפיסו את הלוגו ובואו איתו די להיכנס בחינם

בחודש הבא, למי שכבר רוצה לשריין: "AI" של ספילברג, בו גם אסביר את סוף הסרט שכה בילבל ותיסכל ועיצבן רבים, והרי הוא יפה מאין כמוהו.

בקיץ 2004 מייקל מור הוציא למסכי הקולנוע את "פרנהייט 9/11”, סרטו התיעודי העוסק בשלל השקרים של ממשל בוש ובאופן שבו נשיא ארצות הברית סיבך את אמריקה במלחמה בעירק, כשהוא משתמש בפיגועי הטרור של 11 בספטמבר 2001 כדי לשלהב את רוח האמריקאים למען המלחמה. האג'נדה של מור לא היתה סמויה כלל: הוא רצה שהסרט שלו יביא למהפך שלטוני בבחירות שעמדו להתקיים בנובמבר של אותה שנה, בין ג'ורג' בוש וג'ון קרי. מור תמך בקרי. בין מאי לנובמבר 2004 הסרט עשה היסטוריה: הוא זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן והיה לסרט התיעודי הראשון שהפך לשובר קופות בקנה מידה בלוקבאסטרי עם הכנסות של 120 מיליון דולר באמריקה. אבל מייקל מור לא ישב בשקט. בחודש שלפני בחירות 2004 הוא יצא למסע חוצה אמריקה, בכ-60 ערים במדינות שנחשבו למדינות המתנדנדות. הוא קרא לצעירים, לתלמידי הקולג'ים, לצאת ולהצביע. הוא רצה שהבחירות האלה יהיו מהפכת הצעירים, שאלה שבדרך כלל מעדיפים לנצל את יום החופש שהם מקבלים לרגל הבחירות ולא לצאת להצביע, יתנהגו הפעם אחרת. מור היה חרוץ, פעלתן, נמרץ, נחוש. בעוד סרטו שובר שיאים, מסעו נחל הצלחה. רק מה: קרי הפסיד ובוש נבחר לקדנציה שניה. ללמדנו שלקולנוע עדיין אין את היכולת לשנות את המציאות. הקולנוע איננו תקשורת המונים. הצפייה בו היא סלקטיבית. הקופות הן פילטרים, ודרכן עוברים אלה שמראש חושבים שהם יהנו מהסרט ויזדהו איתו ולא אלה שמתלבטים או מתנגדים לתכניו. תקשורת המונים היא זו שאין עליה פילטר. טלוויזיה, עדיין. ומה עם אינטרנט? האם אינטרנט יכול להיחשב כבר ככלי תקשורת המונים, או שהוא עדיין כלי תקשורת המכוונן לפלח אוכלוסיה הומוגני? עבור ארבעה יוצרים תיעודיים* התשובה ברורה: הם הפיצו בשבועות האחרונים את סרטי התעודה הפוליטיים שלהם לצפייה חינם באינטרנט מתוך תקווה שכך הם יגיעו למיליונים ויצליחו להשפיע על הבחירות. הבחירות לנשיאות אמריקה יתקיימו בעוד 12 יום, כשמצד ימין ינסה ג'ון מקיין לשמר את מורשת בוש ומשמאל ינסה ברק אובמה להביא לשינוי בממשל האמריקאי, ובוודאי שבדמותו, תדמיתו ויחס הציבור אליו, אחרי שבארבע השנים האחרונות האמון של הציבור האמריקאי במוסדות השלטון ואמינותם הלכה וכורסמה.
מייקל מור תיעד את המסע שלו בסתיו 2004 ובשנה שעברה הוא הציג בפסטיבלים את הסרט "קפטן מייק חוצה את אמריקה". הסרט לא זכה לביקורות אוהדות במיוחד. שנה אחרי הוא מעלה לאינטרנט את אותו סרט בגרסה אחרת, הפעם בשם "Slacker Uprising” (“מהפכת הבטלנים")*. בתחילה לא ברור מה אנחנו אמורים לקחת מהסרט: הוא נדמה בעיקר כפולחן אישיות של מייקל מור, העולה לבמות ברחבי אמריקה לקול תשואות ההמונים, והוא סופר לאחור לקראת יום הבחירות שאת תוצאותיו הסופיות אנו יודעים מראש, כך שקריאותיו של מור לצעירי אמריקה לקום ולדרוש שינוי נשמעות בקונטקסט הזה – ובפער שבין ארבע השנים שבין הצילומים והצפייה – כהכרזות נאיביות ונואשות שאין ביכולתן להשפיע על המציאות. אבל ככל שהסרט נמשך – וסופו של דבר זהו סרט הופעות – ואורחים נוספים עולים לנאום, ואפשר קצת לשכוח שהצילומים נעשו ב-2004 ולא כעת, מתברר שהשאלות המטרידות הן אותן שאלות ושממשל בוש עדיין לא סיפק להן תשובות, אם כבר הרי שהוא רק גרם למצב להיות גרוע יותר. ואז מתחוורת מטרת הסרט: במקום לצאת שוב לאיצטדיונים ולאודיטוריומים, מור מפיץ את הסרט באינטרנט כדי להגיע לאלה שהם עכשיו תלמידי קולג' ולהגיד להם: השאלות עדיין רלוונטיות, הכוח עדיין בידיכם (למרות שהסרט, למעשה, מוכיח ההפך, שהכוח אינו בידיהם).
"Slacker uprising” הוא גם דרך טובה להביט פעם נוספת אל תוך הרטוריקה של מייקל מור, רטוריקה שהציקה לי כבר ב"פרנהייט 9.11”. האם הוא מודע לכך ששיטותיו הם של איש ימין? שהוא משתמש באותן טקטיקות של שילהוב המונים ומשתמש באותה טרמינולוגיה כוחנית ומיליטריסטית, אבל הוא עושה את זה את זה כדי להצדיק את המועמד "הנכון"? האם זו טקטיקה של איש ממולח, שמבין את השפה היחידה שאותה ההמון מבין? או שזו הבעיה עצמה עם הדמוקרטיה האמריקאית, שהשיח עצמו לא משתנה, רק המשוחחים, ושבסופו של דבר העם האמריקאי לא מחפש נשיא, ולא מעניין אותו ימין או שמאל, הוא מחפש קיסר, מנהיג חזק. זו בוודאי הסיבה שבכל כך הרבה אסיפות כאלה מניפים אנשים בקהל כרזות "מייקל מור לנשיאות", כי אם הוא במילותיו – הפטריוטיות, הצבאיות – מצליח לשלהב אותם, למה שהוא עצמו לא יהיה בבית הלבן, במקום רק לקדם אחרים? אלה הרגעים המבהילים בסרטים של מור, בהם נדמה שגם הימין האמריקאי וגם השמאל – כולל מור עצמו – הם אלטרנטיבות קרובות למדי של פשיזם המוני.
סרט תיעודי נוסף, מבהיל עוד יותר הוא "Free For All”, והוא מתחיל בנקודה שבה סרטו של מור נגמר. הבמאי ג'ון וולינגטון אניס – דוקומנטריסט עם עבר בבימוי תוכניות מערכונים – חוקר מה קרה בבחירות לנשיאות ב-2004 ואיך ג'ון קרי הפסיד את אהיו. הממצאים של אניס הם שבאוהיו קרה בדיוק אותו דבר כמו שקרה בפלורידה ב-2000, כשאל גור הפסיד לג'ורג' בוש את הנשיאות, למרות שזכה במניין רוב הקולות. אניס מציג את התחקיר שלו באופן שאמור להיראות קליל, לעיתים היתולי, והוא לא ספק מושפע קצת יותר מדי ממייקל מור, אבל גם מהתחקירים הקומיים של "הדיילי שואו" הסאטירית. הטון הקליל הזה מחליש את ממצאיו: שבכוחו של איש אחד, אם הוא מוברג במקום הנכון, להטות את תוצאות הבחירות לנשיאות באופן שהחוקיות שלו מוטלת בספק. עכשיו צריך לחכות עד ארבעה בנובמבר ולראות האם הצעירים של מייקל מור ייצאו להצביע בבחירות, והאם אי הסדרים בתהליך ההצבעה עצמו – כפי שקרו ב-2000 (והומחזו בסרט העלילתי "ספירה חוזרת" שיוקרן ב-4.11 ביס) או ב-2004 (ומוצגים בסרטו של אניס) לא ימנעו מברק אובמה להגיע לבית הלבן. אבל איש אינו אומר: ואם יגיע לבית הלבן, איך תיראה אמריקה בעוד ארבע שנים?

(פורסם ב"פנאי פלוס", 22.10.2008)

נ.ב:
* למרבה האירוניה, הצפייה בסרט של מייקל מור מוגבלת. ראשית, צריכים להירשם לאתר. שנית, צריך לגלוש ממחשב אמריקאי בלבד (דבר שקל לארגן עם אתרים או תוכנות שיודעים לשנות את כתובת ה-i.p של מחשבכם). כמו כן, אי אפשר לדעת כמה פעמים כבר נצפה הסרט.
סרט נוסף, “קרופורד", שהוצג בפסטיבל ירושלים ועוסק בעיירה בה קנה בוש את חוותו, יוצג בבכורה אינטרנטית באתר hulu.com. גם כאן, הכניסה היא רק לגולשים אמריקאיים.
ויש גם את "אין לזה סוף", של צ'רלס פרגוסון, שהיה מועמד לאוסקר. הסרט נצפה ביו-טיוב רק 54,000 פעמים. לא כמות שתבצע מהפך.

נדמה שכל הקריירה הקולנועית של רון האוורד בעשרים השנים האחרונות נועדה כדי להשכיח מהציבור (ואולי גם מעצמו) את ראשיתו כילד וכנער כוכב סדרות טלוויזיה, תחילה כאופי, בנו של השריף ב"המופע של אנדי גריפית", ואז כריצ'י קאנינגהם, חבר של פונזי, מ"ימים מאושרים". הוא רוצה שיקחו אותו ברצינות, כיוצר של דרמות קולנועיות משמעותיות ("נפלאות התבונה", "אפולו 13 " – ובקרוב "פרוסט/ניקסון" ו"מלאכים ושדים"). אבל האמריקאיים לא מצליחים להירגע: אולי בגלל שבפניו הוא לא מזדקן ועדיין נראה כמו אותו ילדון ג'ינג'י, עדין מקטנים אותו ומכנים אותו מדי פעם "אופי" (Opie). לכן צריך להוריד את הכובע בפני וויל פארל ואדם מקיי, אנשי "Funny or Die" שהצליחו לשכנע את האוורד לנצל את התדמית הזאת ולגייס אותה למען קמפיין הבחירות של ברק ובמה. הסרטון הבא הוא עסק אמריקאי-פנימי, וסנטימנטליות הזולגת ממנו עשויה לתקוע לכם את המחשב, אבל הוא די מופתי מסוגו:

continue reading…

בשעה שאני מפרסם כאן מיילים של מפיק אחד של הסרט "אביב 41 " מפיק אחר של אותו סרט השאיר באתר של גלי צה"ל, מתחת לביקורת של גידי אורשר, את אחד הטוקבקים הכי פרועים שקראתי במפגש שבין מפיק למבקר. כבר הבנתי שאנשי חברת פרקסיס לוקחים את הסרטים שלהם באופן מאוד אישי, אבל אני חושב שהגיעה העת שמישהו שמיודד איתם ייעץ להם לשכור לעצמם יועץ תקשורת מיומן מאוד כי הם מתחילים לעשות לעצמם נזקים תדמיתיים. אני לא יכול לעשות העתק-הדבק לטוקבק הזה כי הוא פשוט כולו טקסט של לשון הרע (ואני די בשוק שבאתר של גל"צ השאירו אותו). לא ייאמן.

=======

ולעניין קליל יותר: הבית שגילם את הצימר בו התאכסן ביל מוריי בצילומי החוץ של "לקום אתמול בבוקר" הפך סוף סוף לצימר אמיתי. זה קרה בעיירה וודסטוק אילינוי, שהעמידה פנים שהיא פאנקסטוני, פנסילווניה. האורחים שיתארחו בצימר יוכלו לצאת לטייל ברחובות העיר ולראות את המקום בו היתה השלולית בה מעד ביל מוריי כשניסה לחצות את הכביש, שנמצא ממש ליד "פינת נד ריירסון".

========

ערן ריקליס גייס 2.5 מיליון דולר להפקת "שליחותו של הממונה למשאבי האנוש", העיבוד הקולנועי בבימויו לספר של א.ב יהושע. ההסרט הוא הפקה ישראלית-צרפתית-גרמנית והיא כבר נקנתה להפצה בינלאומית על ידי חברת פיראמיד הצרפתייה ("שלושה קופים"). הצילומים יתחילו בפברואר.

=====

רק אתמול קראתי את עיתוני סוף השבוע ונתקלתי בכיתוב התמונה של עמית שהם ב"מוסף הארץ" על הברווז של דודו גבע על גג עיריית תל אביב, ואני חותם בהתלהבות על כל מילה. זו עדות למושג "חזון": אנשים שדחפו לטובת משהו שהם רצו שיקרה, למרות שאחרים בוודאי חשבו שהמיזם הזה נע בין התמהוני לגחמני, ואז התברר שבעלי החזון צדקו: המיזם היה מקסים, מרגש, ובדרכו ההזויה מעורר מחשבה. ואף יותר: אי אפשר היה ללכת או לנסוע על אבן גבירול בחודשים האחרונים ולהיתקל פתאום בברווז – אי אפשר היה להתרגל אליו או לקחת אותו כמובן מאליו, בכל פעם שהוא נקלע לטווח הראייה הוא הצליח להפתיע – מבלי שהמפגש איתו יעורר חיוך ושמחה. ואיזה הישג אדיר זה: חפץ שכל הווייתו וסיבת קיומו הן הפצת שמחה. קראתי בעבר שרון חולדאי ואנשיו לא השתגעו על רעיון הברווז והתרצו ללכת על זה מתוך לחץ מסיבי של אהרון ותמי גבע, ילדיו של דודו גבע, אבל אני חייב לתת לו קרדיט שהוא בוודאי הבחין בעצמו שהברווז הזה הוא הברקה, גומת חן מקסימה על הלחי של העיר, מתחת לזיפים. ואם לא שם לב בעצמו, יפה שהיטה אוזן לקול העם והבין את הלך הרוח. וכך זכה הברווז – בפוטו אופ מקסים מאין כמוהו – למעמד של אזרח כבוד וקמע רשמי. רק שאלה אחרי כל זה: איפה הברווז עכשיו?

=====

מחר ב-20:30 באוזן השלישית: הופעה של להקת הבית "אלפנט פארייד". ויש סינגל ראשון מהאלבום השני שנמצא בדרך. השיר הוא "Crazy Boyfriend" והוא נפתח עם הנביחות של בוני, כלבת הבית. (השיר, אחרי הקפיצה).

continue reading…