איי.ג'יי שנק, הבמאי של "קורט קוביין: ילד נצחי" הוא גם בעל בלוג משובח לענייני קולנוע תיעודי, והוא היה הראשון שדיווח ש"ואלס עם בשיר" לא יהיה כשיר להתמודד על האוסקר בקטגוריית סרט התעודה. ולא בגלל האנימציה או השימוש בשחקנים בסרט (נושא שהתקנון בקטגורייה מתיר במידה מסוימת, ומעניק לוועדה את שיקול הדעת הסופי האם הסרט "אינו מספיק תיעודי"), אלא בגלל שהדד-ליין להפצת סרטים תיעודיים השתנה השנה ו"בשיר" יופץ באמריקה אחריו (אנשי סוני פיקצ'רס קלאסיקס העדיפו להביא את הסרט לבכורה אמריקאית בפסטיבל ניו יורק ולוותר על הפצה מוקדמת, ובכך למעשה ויתרו ביודעין על הקטגוריה התיעודית).

ואתמול: כריסטופר קמפבל בבלוג של "ספאוט" מנתח את סיכוייו של "ואלס עם בשיר" באוסקר, והוא מגיע למסקנות אליהם הגעתי גם אני די מזמן: סוני פיקצ'רז קלאסיקס רצו לדחוף אותו למועמדויות גם בסרט הזר, גם באנימציה וגם בסרט התיעודי. ירדה קטגוריה אחת, נשארו שתיים. קמפבל די משוכנע שהוא יקבל מועמדות באחת הקטגוריות, רוב הסיכויים שבקטגוריית האנימציה (בול מה שאמרתי גם), אבל עם סיכוי מסוים שאולי אפילו שתי מועמדויות בשתי הקטגוריות. בכל מקרה הוא צופה שלמרות שסיכוייו להיות מועמד גבוהים, סיכויים לזכות נמוכים: בקטגוריית הסרט הזר הוא מנבא זכייה ל"בין הקירות" הצרפתי ובקטגוריית סרט האנימציה קשה לדמיין מצב בו "וול-E" לא יזכה.

מתוך הפרק הראשון בעונה החמישית של "הפמליה": איברט ורופר (עם מייקל פיליפס במקום איברט) מבקרים את "מדאין":

וההמשך: ארי גולד בבוקר שאחרי, בשוט אחד

=====

אין לי בעיה עם רימייקים. אבל יש לי בעיה עם טריילרים שנראים לא מרשימים ומאוד סטנדרטים לסרט שמור להיות רימייק לחד הסרטים המבריקים של השנים האחרונות. או במילים אחרות: זה רעיון לא רע לעשות רימייק ל"A Tale of Two Sisters", הסרט הקוריאני הנפלא של קים ג'י וון, אבל זה רעיון רע מאוד לגרום לרימייק הזה – "The Uninvited" שמו (שזה בכלל שם של סרט אימה קוריאני אחר, לכו תבינו) – להיראות בטריילר כמו עוד סרט אימה נדוש, סטנדרטי וצפוי עם סיווג PG-13 שימהל וימתן לגמרי את האלימות של הסרט המקורי. אני חשבתי שעושים רימייקים כדי לשכלל ולשפר ולהעביר לשפה ולתרבות אחרת. עכשיו מתברר שעושים רימייקים כדי לאפשר לילדים לראות מה שנאסר עליהם לראות במקור. -אנחה-======

טינה בראון
השיקה אתמול את מיזם התקשורת החדש שלה, The Daily Beast. בראון היתה עורכת "הניו יורקר" ואז הקימה את המגזין "טוק" במימון הארווי וויינסטין, שנהנה מהייפ אדיר אבל לא שרד. עכשיו היא רוצה מעין "האפינגטון פוסט" משל עצמה. בארי דילר שם את הכסף, בראון גייסה תריסר עורכים מכלי תקשורת אחרים ויצה לדרך הפעם כעורכץ אתר אינטרנט. כאן היא מציגה את הפרויקט.

טינה פיי
חזרה להיות ה-כוכבת של "סאטרדיי נייט לייב". הרייטינג בעונה הנוכחית זינק ב-50 אחוז בהשוואה לעונה הקודמת. כנראה בגלל שבשנת בחירות איכות ההומור משתפרת, אבל כנראה בגלל שקשה להירגע מהעובדה שטינה פיי ושרה פיילין באמת נורא דומות, כך שכשפיי מחקה אותה זה נראה כמו הדבר האמיתי. ככה נראית הגרסה של סאטרדיי נייט לייב, ממוצ"ש האחרון, לעימות הסגנים בין פיילין וג'ו ביידן:

אני מת על האחים כהן. אתם הרי כבר יודעים את זה. אוהב את כל סרטיהם, לגמרי. אוהב אותם כשהם רציניים, אוהב כשהם שטותניקים. אוהב את השפה שהם משתמשים בה לדיאלוגים, אוהב את השוטים, אוהב את ההשכלה שלהם, ואת הציטוטים שלהם, ואת זה שהם למעשה הצליחו לייצר לעצמם גוף עבודות קולנועי שהייחודיות שלו רק הולכת ומתבררת עם כל סרט חדש שלהם. הם בליגה של גדולי הציניקנים של הוליווד – ארנסט לוביטש, פרסטון סטרג'ס, בילי וויילדר – אבל יש להם טוויסט סוריאליסטי הזוי, וכך הם מהווים מיזוג בין הקולנוע ההוליוודי הקלאסי ובין המודרניזם האירופי.
וכן, אהבתי מאוד את "לקרוא ולשרוף", סרטם החדש שיעלה בסוף השבוע בארץ. סרט שנדמה כאילו נכתב באחר צהריים עצל אחד ובוים בכמה ימים של השתשעשעות חסרת מחויבות. עונג.
כדי להתכונן ל"לקרוא ולשרוף" נתבקשתי לכתוב מבוא לאהבתי להאחים כהן שפורסם ב"7 לילות" לפני כשבועיים, ב-26.9.2008

continue reading…

זהו, זה רשמי. דפש מוד הודיעו שב-10 במאי 2009 הם ישיקו את סיבוב ההופעות החדש שלהם באיצטדיון רמת גן (הם קוראים לזה "איצטדיון רמת גן, תל אביב"). סיבוב ההופעות הזה – שבשלב זה יתקיים רק באירופה – יהיה הראשון בו הם יופיעו אך ורק באיצטדיונים, הוא ימשך חודשיים בהם הם יופיעו 28 פעם והם מצפים ל-1.3 מיליון צופים בכל ההופעות האלה (בהשוואה ל-1.8 מיליון אנשים שראו אותם בסיבוב הקודם שלהם ב-2006, ב-87 הופעות).
לא פחות חשוב: הלהקה נמצאת בימים אלה באולפן בניו יורק שם הם מקליטים את אלבומם הבא שייצא באפריל 2009.
שם סיבוב ההופעות: "Tour of the Universe". מכירת הכרטיסים בישראל תתחיל בעוד ארבעה ימים, ב-10 באוקטובר.

מסיבת העיתונאים בברלין:

כל הפרטים כאן.

(ויה ג'ף וולס)

ערוץ TCM (מספר 88 ביס) ישדר הערב מ-21:00 שלושה סרטים לזכרו של פול ניומן: "ציפור הנעורים המתוקה" (21:00), "הפרס" (23:00) ו"מישהו שם למעלה אוהב אותי", שמוכר בארץ גם כ"אלימות בשכונות העוני" (1:15). השלישי הוא הטוב בחבילה.

======

עוד סרט תיעודי שמופץ חינם באינטרנט ונועד כדי להגיע לכמה שיותר אמריקאים לפני הבחירות בנובמבר. הסרט הוא "Free For All" שמנסה לחקור מה קרה באוהיו ב-2004 והאם גם הפעם שחיתות רפובליקנית גרמה להפסד לא חוקי של הדמוקרטים בבחירות לנשיאות באופן שמזכיר את פיאסקו הבחירות בפלורידה ב-2000. הוא רלוונטי לימינו כי הוא שואל את השאלה האם מושל אוהיו הרפובליקני עומד לחבל גם בבחירות 2008? הסרט מציג אינפורמציה מעניינת, אבל הוא שוגה במציאת הטון שלו: חציו מייקל מור חציו "הדיילי ניוז" הוא מנסה להיות מבודח מדי – כנראה כדי שהקהל יחבב אותו – בשעה שהוא מציג מידע מצמרר. תנו לסרט הזדמנות מעבר ל-20 הדקות הראשונות שלו.

=====

אם יש לכם הוט VOD: מהיום אמורות לעלות המלצות נוספות שלי לסרטים שאני אוהב מתוך כלל ססרטי הספרייה ב-vod. הרעיון הוא להעלות שתי המלצות בשבוע. מכיוון שאין לי הוט (אם כי אני מניח שבקרוב זה ישתנה) אני לא באמת יודע אם הם אכן עלו ואם כן אילו מהן. בכל מקרה, נדמה לי שדבקתי בבחירת סרטים שאני באמת אוהב.

=====

תחרות: צלמו קליפ למריליון, העלו ליו-טיוב, ואולי תזכו ב-1 בדצמבר ב-10,000 ליש"ט. הפרטים, התנאים כאן. אבל התשובה לשאלה "מה, מריליון עוד קיימים?!" לא. הנה מריליון לפני ימי יו-טיוב. אח, הדמעות שהזלתי על השיר הזה.
(הגיע באימייל, תודה על הטיפ)

======

מסעי ראש השנה שלי גרמו לי לפספס את זה, סליחה על העיכוב, אבל הנה חלק ב' בהרפתקאות ג'יימי סטיוארט בפסטיבל ניו יורק השנה. והפעם: סטיבן סודרברג.

קפיצה קטנה לקפריסין

בשבוע ומשהו האחרונים יצא לי קצת לנדוד בארץ ומחוצה לה לרגל שלל אירועים משפחתיים. וכך, קצת לפני ראש השנה הגעתי לקפריסין. זו הפעם הראשונה שלי שם, ואני מניח שגם הפעם האחרונה. שילוב משונה בין אי יווני ומושבה בריטית. מדברים יוונית, נוהגים בצד שמאל, משלמים ביורו. 35 דקות טיסה מתל אביב, ובשנות השמונים הייתי מקשיב באדיקות לתחנת הרדיו ששידרה מהבסיס הצבאי הבריטי, ומזפזפ בינם לבין "קול השלום" כדי לשמוע מה חדש במוזיקה האנגלית. וכיום? הנוף צחיח באיזורי החוף המהבילים, אבל במרומי ההר שבאמצע האי הפצפון, 1900 מטר מעל פני הים, נוהגים הישר לתוך ענן. למרות שהכותרת היא מסרטו של תיאו אנגלופולוס, שמבין את שפת הקפריסאים, הצילום הזה, באמצע יום קיץ לוהט על חוף הים הקפריסאי, הזכיר לי את הסיום של "טובי דאמיט", הסרט הקצר (40 דקות) שביים פדריקו פליני עלפי אדגר אלן פו מתוך סרט האנתולוגיה "סיפורים מופלאים". במקרה שלנו כל יושבי המכונית הגיעו בשלום אל הצד השני של הערפל.

======

חמישה ימים אחרי ההופעה של פול מקרטני בישראל ובאתר הנופש בפאפוס (Pafos) עוד הופעה היסטורית: ג'רי אנד דה פייסמייקרס מגיעים להופיע במלון לכבוד יום העצמאות הקפריסאי (שחל ב-1 באוקטובר). א) לא ידעתי שהלהקה עוד פעילה. ב) כמה אכזר הוא מחזור החיים בטבע שבשעה שפול מקרטני מביא 40,000 ישראלים לפארק הירקון ג'רי מרסדן ולהקתו מופיעים מול – אני מנחש – 150 איש באולם אירועים במלון קפריסאי.
כמו הביטלס, גם ג'רי אנד דה פייסמייקר היא להקה מהסיקסטיז מליברפול. למעשה, זו הלקה השניה שבריאן אפסטין החתים אחרי הביטלס. ג'ורג' מרטין הפיק כמה משיריהם. ב-1962 ג'רי וקוצבי הלב והביטלס עשו פחות או יותר תורנות של שבוע-שבוע בראש המצעד הבריטי. שני להיטי ענק שלהם זכורים עד היום: "Ferry Cross the Mersey" (מרזי הוא הנהר שחוצה את ליברפול, ועל שמו – וגם כדי לחבר בין הביטלס ובין ג'רי אנד דה פייסמייקרז לטרנד אחד – נקראה סצינת הרוק הליברפולית של שנות הששים בשם החיבה "מרזי-ביט") ו"You'll Never Walk Alone", קאבר לשיר של רוג'רס והמרסטיין מתוך המיוזיקל "קארוסל". השיר הראשון זכה לקאבר חביב מאוד מצד פרנקי גואס טו הוליווד, עוד להקה ליברפולית (הפעם באייטיז) והשיר השני הפך להמנון של מועדון הכדורגל של ליברפול עד עצם היום הזה.

עד שהג'רי וקוצבי הלב – מעניין אם למישהו מהם יש כבר קוצב לב אמיתי – הגיעו להופיע אני כבר הייתי בחזרה בארץ, כך שאין לי מושג איך היא היתה.

======

במטוס בדרך לקפריסין גיליתי במגזין של חברת התעופה הקפריסאית שמיכאל קקויאניס, הבמאי של "זורבה היווני", הוא יליד קפריסין. הוענק לו פרס מפעל חיים כלשהו בארץ הולדתו, אבל הוא לא הגיע.

=====

סוף סוף טעם מה זה "יין קפריסין", צירוף שהכרתי עד כה רק מסידור התפילות. אני לא מומחה גדול ליינות, אבל נשנוש פרטיזני מכרם קפריסאית בעיירה עם יקב הוכיח שיש להם ענבים משובחים מאוד.

======

עיירה נידחת בדרך אל ההרים, ושמה פדולאס. הנוף מרהיב. בספר ממליצים לעצור בה במסעדה כלשהי. מחפשים. מוצאים. עוצרים. המקום לא נראה מבטיח במיוחד. אבל בעל המקום, בריטי במקור, שמח לשמוע שהמבקרים מישראל. "אתם יודעים שעמוס עוז גר בעיירה הזאת שלוש שנים, במלון כריסטיז?", הוא מספר. שלוש שנים בהרים בקפריסין, מה הוא עשה שם?

======

שלושה ימים בקפריסין, שש מסעדות בדרך, כולן איומות. מזל נאחס שלנו או שזה אי שבו לא יודעים לבשל?

לפני כמה שבועות כתבתי על פרס עינת לסיפורי פנטזיה ומדע בדיוני שיחולק בפסטיבל אייקון המתקרב (זו השנה השנייה). לתחרות הגיעו 87 סיפורים, כולם מוצעים לקריאה באתר התחרות. עשרה מתוכם עלו לשלב הגמר, ומתוכם ייבחרו שלושת הזוכים. אבל יש פרס נוסף: פרס חביב הקהל. אחרי שתקראו את עשרת הסיפורים הפיינליסטיים, אתם מוזמנים לבחור בזה שהיה החביב עליכם ביותר.

=====

זה מצמרר: שני הפרסים הבולטים המחולקים במסגרת פסטיבל אייקון הם מפעלי הנצחה לזכרם של צעירים חובבי מד"ב ופנטזיה שמתו בנסיבות טרגיות. פרס עינת הוא לזכרה של עינת פלג שהתאבדה ב-2005. והתחרות לסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל אייקון היא לזכרו של רותם מוריה, שנהרג בפיגוע במלון הילטון טאבה ב-2004.

"סינמסקופ" למען הציבור: האם זכרתם להזיז את השעון הלילה שעה אחת אחורה? מהיום, הלילה יירד מוקדם.

=====

אני יושב וצופה בסרטים לקראת פסטיבל חיפה. אני מקווה שיהיה פריוויו לקראת סוף השבוע. ובינתיים, כמה נושאים תקשורתיים שהצטברו על שולחן המערכת מאז החג.

=====

עכשיו, אחרי שפול מקרטני עזב ולא רואים את הסוף של אוקטובר מרוב חגים וחופשים ופסטיבלים, אני מתחיל לקלוט שנובמבר עומד להחטיף עלינו עוד מבול של זמרים שהייתי רוצה לראות בהופעה חיה, הפעם מהזן הנינוח, המיושב ולא הרוקנרולי המיוזע. קודם כל לורי אנדרסון (3.11). בטוח נהיה שם. זמרת הבית. ראינו אותה כבר פעמיים, וללא ספק נלך בשלישית. ואז רנדי ניומן (23.11). אותו כבר החמצתי פעמיים – פעם בארץ ופעם בניו יורק. אני תוהה האם להחמיץ אותו בשלישית. ואז רופוס וויינרייט (26.11). את וויינרייט אני לא מאוד מכיר מעבר לשירים שתרם לפסקולים ("שרק", "הר ברוקבק", "אי של שקט"), אבל כל דבר שאני שומע שלו מוצא חן בעיניי. כל הופעה כזאת היא בערך 300 שקל, כך שכרטיסים זוגיים לשלושתן יעלו למשפחת "סינמסקופ" 1800 שקל. אני מקווה שאתם מבקרים את המפרסמים בראש האתר באופן תכוף.
(לוח השנה של מונוקרייב, המרכז תאריכי הופעות זרות בישראל, ממשיך להיות שימושי מאוד בשבילי)

=======

רגע של קורת רוח: הקטע של רענן שקד ב"7 לילות" שלשום בו הוא מכניס בצדק לכל ערלי הלב שביקורו של פול מקרטני בארץ הוציא מהם ציניות ואפתיות, ושלא השכלו לקלוט את גודל המאורע. ביום ההופעה הצליח להבריק במיוחד יהלי סובול ב"העיר" עם משל משעשע אליבא דהופעה של מקרטני, שעשה כבוד גדול למקרטני (אחרי הכל, זה האיש ממנו גנבו מוניקה סקס לא מעט מההרמוניות שלהם, בפיקודו של ירמי קפלן המפיק המוזיקלי שלהם ב"פצעים ונשיקות"), אבל גם מביט בטון משועשע ורב לבטים באופן בו חלק מהמדינה נכנסה לקריז מהביקור, בעוד החלק האחר נכנס לקריזה. (עדות מצערת: יהלי סובול ותמר קרוון הם האחרונים שאני עוד קורא ב"העיר" כך שהעיתון שהיה כה יקר לי בעבר נגמר עבורי כעת בערך בעמוד 16). בשבוע-שבועיים שלפני ההופעה הייתי צריך לתרגל נשימות להפתחת סטרס מטורים מעוררי פלצות של תומר קמרלינג, ירון פריד ושמוליק דובדבני (ובטח היו עוד) שהסאבטקסט של כולם היה "יאללה יאללה מי זה כבר הפול מקרטני הזה" וגם "איזו קרתנית המדינה המפגרת שלנו שנירגשת מביקורו של זקן בן 66". לדעתי ביקורו של פול מקרטני בארץ והסיקור שהוא זכה לו – בעיצומו של סיבוב הופעות ענק ומאוד מתוקשר ומצליח בכל העולם – הוא בדיוק ההפך מקרתנות. קרתנים היו אלה שלא השכילו להבין שקורה כאן משהו משמעותי.

========

עכשיו אני רוצה שיביאו לכאן את פוליס לפארק. אני מוכן לשלם 500 שקל כדי לראות אותם כאן.

========

בחג עצמו חטפתי עצבים מהראיון שנתן אהוד אולמרט ל"ידיעות אחרונות". זו הכותרת מתוכו: "מה שאני אומר לכם עכשיו לא אמר אף מנהיג ישראלי לפני. הגיע הזמן להגיד את הדברים האלה. הגיע הזמן לשים אותם על השולחן… אריק שרון דיבר על מחירים כואבים וסירב לפרט אותם. אני אומר, אין ברירה אלא לפרט… אנחנו צריכים להגיע להסכם עם הפלסטינים, שהמשמעות שלו היא שניסוג בפועל כמעט מכל השטחים, אם לא מכל השטחים […] כולל בירושלים". והוא גם מדבר בהמשך על נסיגה מרמת הגולן. ולמה אני מתעצבן? הרי אני חושב בדיוק כמוהו. אלא שאולמרט אומר את הדברים האלה אחרי שהתפטר. אם היה אומר אותם בקמפיין הבחירות שלו, הייתי מצביע עבורו. ואם הייתי חוקר תקשורת חרוץ יותר הייתי שולף את ראיונות החגים הקודמים שלו ואני די בטוח שהייתי מוצא בהם התבטאויות ניציות בהרבה. להגיד את הדברים האלה עכשיו, ברגע בו הוא נטול כל סמכות, זו פחדנות אמיתית בעיניי (אם כי אני מבין שבאקלים הציבורי בישראל, כל איש ציבור, בייחוד כזה המזוהה עם הימין, שמצהיר הצהרות כאלה יכול להחשב אמיץ, בין אם כי בזאת מגיעה הקריירה הציבורית שלו לסיומה או בשל העובדה שהוא מאותו רגע הופך מסומן לחיסול).

מה שיותר מעניין הוא שיש משהו בלשכת ראש הממשלה שגורם לראשי ממשלה שנכנסים לתפקידם עם מעטה קשוח ללפות את ראשם בידיהם ולהבין שבלי נסיגה מהשטחים המצב יהיה כאן איום ונורא. משמיר, דרך רבין ואז אריק שרון וכעת אולמרט. כולם מגיעים לסוף הקדנציה עם אותה תובנה, וברגע שהם מגיעים אליה משהו מיירט אותם – מתנקש, שבץ או חקירה. אני מחכה לראש הממשלה שייכנס לתפקידו עם ההכרזות האלה.