"גברת ונדרבילט", מתוך ההופעה באוקראינה מלפני שלושה חודשים. בתחילת הקטע מקרטני אומר באוקראינית "נתבקשנו לשיר את השיר הזה עבורכם". מעניין איזה שירים מקרטני התבקש לשיר עבור הקהל הישראלי?

בשבוע שעבר נדרשתי למלא לשבוע אחד את מדור הדי.וי.די של "פנאי פלוס". אני כבר מזמן מתכנן להקדיש את ימי שלישי בבלוג לסקירת די.וי.די חדשים אבל עצלנות ושאר מניעות עוצרים אותי. הנה מכתמים זריזים על "CJ7 ", "יום הדין" ו"פורטונה". שני הראשונים, כך פורסם אתמול, יוקרנו מדי.וי.די בפסטיבל אייקון המתקרב. מכיוון שאני חושב שאסור להקרין סרטים מדי.וי.די על מסך גדול ולקחת על זה כסף – הייתי איכשהו מתרצה אם זה היה לפחות מוצג מעותק בלו-ריי – אני ממליץ לכם לצפות בסרטים האלה בבית, ולהשאיר את הזמן פנוי לצפות בסרטי הפילם בלבד באייקון.

הטריילר האמריקאי ל "CJ7 " של סטיבן צ'או

CJ7, במאי: סטיבן צ'או (פורום פילם)
סטיבן צ'או הוא אחד הכוכבים כי גדולים בעולם כרגע. כלומר, אם אתם סיניים. צ'או ההונג קונגי מביים, כותב, מפיק ומככב בסרטיו וכל מה שהוא נוגע בו הופך זהב. עד כדי כך שהוליווד מממנת לו את סרטיו, ועומדת בצד ומחכה לפדות את ההשקעה: צ'או מתוכנן לעבור להונג קונג להוליווד לככב בסרטי קומיקס. לא מכירים? סרטיו "Shaolin Soccer" ו"מהומה בשנחאי” היו שוברי קופות היסטריים, פרודיות פסיכיות על סרטי אמנויות לחימה שגם הלהיבו באקשן וגם היו מצחיקים בסלפסטיק שלהם. הם הפכו אותו למושא הערצה בכל העולם, וגם בישראל בזכות הדי.וי.די (סרטיו, כמובן, מעולם לא הוקרנו כאן מסחרית). ארבע שנים אחרי "מהומה בשנחאי" הוא חוזר עם סרט נוסף, שגם הוא הפך מיד ללהיט ענק בכל אסיה, אבל הפעם התגובות במערב – ביקורתית וקופתית – היו מתונות יותר. למה? כי סטיבן צ'או הפנה עורף לסרטי אמנויות הלחימה הג'קי-צ'אניים והחליט לעשות סרט ילדים. התוצאה: “אי.טי" בסינית. “סי.ג'יי 7” – ששמו המקורי היה אמור להיות "תקווה" – הוא סרט על כלבלב ירקרק מהחלל החיצון ועל הילד העני (בגילומה של ילדה) שמתיידד איתו. למרות שהסרט בתחילתו נורא מתוק – ובתום הצפייה תרצו גם אתם צעצוע שכזה – המשך הסרט מעלה את התהייה מה מחשיבים הסיניים כבידור לילדים? הסרט די אכזרי, לכל גיבוריו, וילד מערבי עטוף צמר גפן יחטוף טראומות מהאלימות שהסרט גדוש בה. ובעיקר נדמה שכל מה שהיה כה מלהיב בסרטיו הקודמים של צ'או, בעיקר הקצב וההומור, נעדר הפעם.

"יום הדין", במאי: ניל מרשל (קולנוע לב/הד ארצי)
אחרי "Dog Soldiers" ו"המדרון" ניל מרשל הבריטי הוא בעיני אחד מבמאי האימה הכי מלהיבים שפועלים כרגע. סרטו השלישי, "יום הדין", מוותר על הקומפקטיות העלילתית של סרטיו הקודמים לטובת סרט במימון אמריקאי שאינו משובח כמו קודמיו, אבל הוא עדיין מבדר מאוד. "יום הדין" הוא כמו עירבוב לא מספיק ייחודי בין "מקס הזועם" ל"האויב שבפנים", ונראה כמו גרסה מוקטנת ל"אני האגדה". מקורי זה לא, אבל לסרט יש גרוב פאנק-רוק-ניו ווייבי שהורם ישר מהאייטיז, בו שירים של אדם והנמלים נשמעים כמו הפסקול המושלם לעולם הפוסט-אפוקליפטי. מרשל ויתר על השפיץ שלו כדי להוכיח להוליווד שהוא יכול לעבוד בתוכה. התוצאה בעלת גרוב פסיכופטי אלים, אבל לא מתקרבת לצמרמורות המרהיבות שהוא הנפיק קודם.

"פורטונה", במאי: מנחם גולן (אן.אם.סי-יונייטד)
בשעה ש"הכתובה" של מנחם גולן עדיין בבתי הקולנוע (ועדיין לא ראיתי) אפשר לצפות בראשית דרכו כבמאי. סרטו הראשון, “אלדורדו", יצא בדי.וי.די לא מכבר, ועכשיו מגיע סרטו הרביעי, מ-1966, “פורטונה", מלודרמה על רצח על כבוד המשפחה, שמתהדרת בלוקיישנים די מדהימים לצד ומעל ים המלח ומפעליו. כבר אז היה משהו גס ונצלני בסרטיו של גולן – ששיבץ פנימה את כוכבי התקופה לסצינות קצרות (אריס סאן, בומבה צור, הגשש החיוור), והתהדר בסצינת הסקס הישראלית הראשונה, אבל אז הוא היה גם מסונכרן למה שקורה בעולם הקולנוע ובסרט יש יותר מקורטוב של איכות ופיוט. המשחק של יוסי בנאי משובח במיוחד. איכות הדי.וי.די, שהומר מקלטת וידיאו רוטטת, די מזעזעת.

לא כל כך אהבתי את "מרדונה מאת קוסטוריצה". יש לי תחושה שאם דייגו ארמנדו מרדונה היה מביים סרט תיעודי על אמיר קוסטוריצה הוא היה יוצא יותר טוב מהסרט התיעודי שביים קוסטוריצה על מרדונה. קוסטריצה, למרבה הצער, מוכן להתעסק רק בעצמו. הוא אמנם מעריץ את מרדונה אבל הוא מקדיש את כל תחילת סרטו כדי לספר דווקא על עצמו וכדי לבנות טיעון הזוי למדי בו סיפור חייו של מרדונה כילד, כמו גם הסביבה הענייה ממנה בא בארגנטינה, הוא המשך ישיר לסיפורם של הגיבורים מסרטיו היוגוסלביים של קוסטוריצה. בהמשך קוסטוריצה מתעשת ומצליח לנפק כמה רגעים לא רעים כלל, כמו מונטאז' מצוין המציג את העליות והירידות – כפי שהשתקפו במשקלו והופעותיו הפומביות – בחייו של מרדונה אחרי שפרש מהכדורגל. הקטעים בהם קוסטוריצה הסרבי ומרדונה, מעריצו של קסטרו בקובה, רוצים להוכיח שהצלחתו של מרדונה במונדיאל היא רקיקה בפניו של המערב הקפיטליסטי הם מחלקיו החלשים של הסרט. אבל יש בו סצינה אחת ששווה את כולו: מרדונה, בסופו של דבר, מכה על חטא וטוען: "דמיין כמה גדול הייתי יכול להיות אם לא הייתי עושה קוקאין". כלומר שמרדונה עדיין מתוסכל. נדמה לו שהוא היה יכול להיות אפילו גדול יותר. הסצינה, שמזכירה את מרלון ברנדו בוכה "יכולתי להיות הטוען לאליפות" ב"חופי הכרך", היא שיאו של הסרט.

הטריילר ל"מרדונה" שמכיל את הקטעים הכי טובים. בדקה 1:37 הוא מציג את הקטע עליו כתבתי לעיל, בראיון של מרדונה עם קוסטוריצה ליד המשאית (בסרט הראיון מוצג באופן רצוף).

וזו הסצינה שנזכרתי בה: מרלון ברנדו ב"חופי הכרך", עליו זכה באוסקר.

(וזו הסצינה המלאה במונית בין ברנדו ורוד סטייגר, מופת של כתיבה דרמטית)

עוד יום

שני פסטיבלי קולנוע ייפתחו בסוכות, ב-14 באוקטובר. בחיפה ייפתח פסטיבל חיפה, בתל אביב ייפתח פסטיבל אייקון. שניהם פרסמו היום את התוכניות שלהם ולשניהם יש היצע מרשים מאוד. אייקון התבגר והיה לפסטיבל מד"ב, אימה ופנטזיה מרשים מאוד שכמה מהסרטים שיוצגו בו מסקרנים אותי מאוד. פסטיבל חיפה, הגדול והוותיק יותר, מטפל לו קו סינפילי מרשים מאוד, והוא מציג לא רק כמה מהסרטים המדוברים משנת הפסטיבלים החולפת אלא גם כמה מחוות ארכיוניות ששוות נסיעה לחיפה. מכיוון שהיום גם התבשרתי שגם תקציב פסטיבל חיפה שלי קוצץ בחצי (אחרי שהוא קוצץ כבר בירושלים), אצטרך אף אני להתלבט האם אני מעדיף להיות בחיפה, ולו לגיחה, או להישאר בתל אביב, בפסטיבלון שליד הבית. חתיכת התלבטות:

חיפה:

האטרקציה העיקרית מבחינתי היא מחווה מרשימה לקולנוע האמריקאי של שנות השבעים. עם הקרנות של עותקי 35 מ"מ לכמה יצירות מופת משובחות: "הקלפן והיצאנית" של רוברט אלטמן, "הקשר הצרפתי" של וויליאם פרידקין, "חקירה לילית" של ארתור פן, "רחובות זועמים" של מרטין סקורסזי, "השיחה" של פרנסיס פורד קופולה, "הצגת הקולנוע האחרונה" של פיטר בוגדנוביץ', "איזי ריידר" של דניס הופר ופיטר פונדה ו"הפרט האחרון"* של האל אשבי. המחשבה לראות את "הקלפן והיצאנית", עם הצילום של וילמוש זיגמונד, ואת "הקשר הצרפתי" על מסך גדול מסחררת אותי.
השנים האלה היו שנות החלפת הדורות, הוותיקים נטשו את המערכה והצעירים והםרועים (והמזוקנים) כבשו את הוליווד (פיטר ביסקינד מתאר באופן נורא צבעוני את הפקות הסרטים האלה ב"Easy Riders and Raging Bulls " הנהדר שלו. עדות להחלפת הדורות: את "מופע הקולנוע האחרון" צילם הצלם הוותיק והמנוסה רוברט סורטיז, שצילם את "בן חור" מחד ואת "הבוגר" מאידך. את "חקירה לילית" צילם בנו, ברוס סורטיז.

* קודם כל: האם אפשר לקבל רטרוספקטיב מלאה של האל אשבי? תודה. שנית, הגיע הזמן לתקן עיוות היסטורי, לא? "The Last Detail" תורגם בעברית מאז צאתו כ"הפרט האחרון", אבל התרגום הנכון יהיה משהו בסגנון "המשמר האחרון" או "המשימה האחרונה" או "הפטרול האחרון" או כל דבר אחר מעולם המשטרה הצבאית.

עוד מחווה סופר מוצדקת: ארבעת סרטיו האחרונים של הבמאי ההונג-קונגי המאוד-פורה ג'וני טו יוקרנו במרוכז. את תיק ג'וני טו החזיק עד כה פסטיבל ירושלים, וההספק שלו כבר גרם בעבר לזה שהוקרנו שני סרטים שלו בפסטיבל אחד – האחד עדין השני אגרסיבי. הרביעייה שתוקרן בחיפה היא "בחירות", "בחירות 2 ", "גלות" ו"ציפור דרור".

עוד מהארכיון: "העגורים עפים" הרוסי, "סיפור טוקיו" היפני ו"קבקבי העץ" האיטלקי. וכן, כפי שכבר פורסם כאן בעבר, רטרוספקטיבה לאיתן גרין.

הסרטים השוטפים: "השתיקה של לורנה" של האחים דארדן, "בין הקירות" ("הכיתה") של לורן קאנטה (זוכה דקל הזהב), "שלושה קופים" של נורי בילגה ג'יילון ו"עמורה" של מאתיאו גארונה (שני הסרטים שאני הכי מחכה להם בפסטיבל), "מאוחר יותר" של עמוס גיתאי, "רסיסים" של ג'רמי פודסווה (סרט הפתיחה של פסטיבל טורונטו לפני שנה, עם איילת זורר), "רומן פולנסקי: מבוקש ונחשק" התיעודי, "12 " של ניקטה מיכאלקוב, "הורטן" של בנט האמר, "טוני מאנרו" הצ'יליאני, "וונדי ולוסי" של קלי רייכהרדט, "אור חרישי" של קרלוס רייגדס (אחד הסרטים הכי מדוברים בפסטיבלי 2007), "המשחטה" של רמין בהרני ו"הנערה על שפת האגם" שגרף השנה את פרסי האקדמיה האיטלקית (וניצח את "אי של שקט"). משום מה יוקרן גם "אתם, החיים" של רוי אנדרסון, שכבר הוקרן ביס 3. אבל ניחא. סרט מצוין.

אייקון:

את רשימת הסרטים שיוקרנו בפילם בפסטיבל אייקון כבר פרסמתי כאן. לרשימה התווסף "סיפורי ארץ-ים" של הבן של מיאזאקי, בעותק 35 מ"מ.

הנה ריכוז (מה שלא מצוין אחרת יוקרן ב-35 מ"מ):
סרט הפתיחה: "הערפל"* של פרנק דרבונט
סרט הנעילה: "דנטה 01 " של מארק קארו
סיפורי סאות'לאנד Southland Tales, במאי: ריצ'ארד קלי
נעורים ללא נעורים Youth without Youth, במאי: פרנסיס פורד קופולה
מעבר לכל חלום The Fall, במאי: טארזים סינג (הקרנת DVD)

מדע בדיוני ופנטזיה

המימזי האחרונה The Last Mimzy, במאי: בוב שיי.
לפני הנפילה 3 días (Before the Fall), במאי: פ. חאוויאר גוטיארז.
מלחמת הדרקונים D-War, במאי: היונג-ריי שים.
Test Pilota Pirxa, במאי: מארק פיאסטראק.
גברים בחלל 3 Starship Troopers 3: Marauder, במאי: אדוארד נומייר (הקרנת וידיאו)
Space Patrol Orion, במאים: מייקל בראון ותאו מצגר.

אימה וטראש:

בית היתומים The Orphanage, במאי: י. א. ביונה
[Rec], במאי: חאומה בלגוארו.
יומן המתים Diary of the Dead, במאי: ג'ורג' א. רומרו. (הקרנת וידיאו)
אם הדמעות: האם השלישית Mother of Tears: The Third Mother, במאי: דאריו ארג'נטו. עם מורן איטאס!
חשפניות זומביות! Zombie Strippers!, במאי: ג'יי לי (הקרנת DVD). עם ג'נה ג'יימסון!
ג'ק ברוקס: קוטל המפלצות Jack Brooks: Monster Slayer, במאי: ג'ון קנוץ
CJ7, במאי: סטיבן צ'או. (הקרנת DVD)
יום הדין Doomsday, במאי: ניל מרשל. (הקרנת DVD)
האורח הלא וודאי The Uncertain Guest, במאי: גיים מוראלס. (הקרנת וידיאו)
היעד The Objective, במאי: דניאל מיריק. (הקרנת בטא)

אנימציה:

Appleseed Saga: Ex Machina, במאי: שינג'י אראמאקי
Peur(s) du noir (Fear(s) of the Dark) במים שונים
סיפורי ארץ-ים Tales from Earthsea, במאי: גורו מיאזאקי.
שחור ולבן Tekkon Kinkreet, במאי: מייקל אריאס (הקרנת DVD)

* "הערפל" הוא תרגום מבלבל ל"The Mist", למרות שהוא נכון. פשוט כי "הערפל" מזוהה עם "The Fog", סרט אימה אחר, של ג'ון קרפנטר.

אייקון יתקיים מ-14 ועד 18 באוקטובר בסינמטק תל אביב. פסטיבל חיפה יתקיים מ-14 ועד 21 באוקטובר בסינמטק חיפה (וסביבותיו)

בשבוע הבא ייצא בארץ מארז הדי.וי.די המשולש של "How the West Was Won", הסרט האחרון שצולם בשיטת הסינרמה (שבה כדי למלא מסך סופר רחב ומעט קמור הסרטים צולמו בשלוש מצלמות ואז הוקרנו בשלוש מקרנות שכוילו זו לצד זו כדי ליצור תמונה פנורמית). ג'פרי וולס כועס על וורנר הום וידיאו (הד ארצי בארץ) על כך שבגרסה המשופצת החדשה קווי החיבור בין הפריימים שהוקרנו זה לצד זה נמחקו ושלושת הפריימים אוחדו לפריים סופר-סינמסקופי רצוף אחד (כולל שאר שיפורי נגטיב, בצבע, קונטרסט וגרעיניות). וולס רוצה לשמר את תחושת הסינרמה, עם הפריימים שלא לגמרי מסונכרנים, וטוען שאיחוי התמונה היא סוג של ונדליזם קולנועי, כמו צביעת סרטי שחור-לבן.

הוא מדגים את ההבדל בין גרסת הדי.וי.די הקודמת (למעלה) לזו המשוםרת שיוצאת כעת (למטה):

אני מעולם לא ראיתי את "How the West Was Won" (בקרוב אשלים את החור) אבל הטרוניה של וולס לא ברורה לי. כשם שאני שמח שפסקול מונו אנלוגי מנוקה מהיס ומשודרג לפורמט דיגיטלי כך הייתי מעדיף שהמקומות בהם שיטות ההקרנה המיושנות לא הצליחו לעמוד בסטנדרטים של השאפתנות הטכנולוגית שעמדה מאחוריהם יתוקנו באמצעות הטכנולוגיה העכשווית.

לא קראתי את "Infinite Jest" ספרו בן אלף העמודים של דיוויד פוסטר וואלאס, למרות שההשוואות לתומס פינצ'ון מסקרנות אותי. אמש, אחרי שקראתי שוואלאס התאבד בביתו ביום שישי, בגיל 46, החלטתי שברגע שאגמור – עניין של 20-25 שנה – את "Gravity's Rainbow" של פינצ'ון (אני בעמוד 300 ומשהו), אעבור לספר של וואלאס.
לקח לי כמה שעות לקלוט למה השם דיוויד פוסטר וואלאס מוכר לי. ואז קראתי את ההספד של גלן קני ונפל לי האסימון: כמי שהיה מנוי כמעט עשור למגזין "פרמייר" נתקלתי בקרדיט שלו כמה פעמים, בכתבות ארוכות, מלופפות וחווייתיות. הנה מבוא לדיוויד פוסטר וואלאס:

1. גלן קני, שעבד עם וואלאס כעורך ב"פרמייר", מספיד את ידידו, ומספר שהוא היה סתם דייב וואלאס. את הפוסטר כנראה הוסיף המו"ל שלו.

2. גלן קני כותב, בבלוג הקודם שלו, על המסע שלו ושל וואלאס לטקס פרסי תעשיית הפורנו. אם לוואלאס היה צד האנטר תומפסוני בעבודותיו העיתונאיות, הרי שהכתבה הזאת, שצונזרה כהוגן ב"פרמייר", היא הפחד ותיעוד בלאס וגאס שלו.

3. מ-1996, הכתבה שלו ל"פרמייר" על הביקור שלו על הסט של "כביש אבוד", הסרט של דיוויד לינץ'. לינץ' היה הבמאי הנערץ עליו והוא כתב עליו כתבה שלמה לי לראיין אותו. (ריבוי הערות השוליים בטקסט איפיינו את סגנונו באמצע שנות התשעים).

4. כתבה שלו ל"רולינג סטון" מ-2000 בה התלווה לקמפיין של ג'ון מקיין, שניסה אז לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות (ג'ורג' וו. בוש זכה לבסוף, במועמדות המפלגה ובבחירות לנשיאות).

5. מ-1996: ראיון שלו בתוכנית של צ'רלי רוז. נראה קצת כאילו שזה צ'רלי רוז מול אקסל רוז. הוא בא לקדם את ספר אסופת הכתבות והמאמרים שלו "משהו כאילו כיפי שלעולם לא אעשה שוב" אבל רוב השיחה נסובה על סרטים. בעיקר על המפגש-לא-מפגש שלו עם לינץ' וניתוח מזהיר של הקריירה של לינץ' וגם עיון בסרטי התקופה ההיא ("הפצוע האנגלי", "ניצוצות") ו"בלתי נסלח". בדקה ה-16 הוא מזכיר את הסרט של ג'ון אבנט מאותה שנה, "צמודים אישית". הוא אומר על הסרט "הסרט כל כך רע שהוא אפילו חסר חן", שזו הגדרה מצוינת גם לסרט החדש של אבנט, "רצח מוצדק" שיעלה בסוף השבוע בארץ. שיחה מאלפת על סרטים כתיבה והחיים באקדמיה.

Paul McCartney & Wings – Got To Get You Into My Life (live

במקביל לכל פרשת רוז והמזוודה – ורק בגלל דיאטת הציניות שאני עושה עכשיו נמנעתי מלשתף אתכם ברעיון שלי לסרט האימה התאילנדי או היפני בהשראתה בו היא חוזרת, בוצית ונוטפת מים, לנקום בכל מי שפגע בה – צפינו בבית ברצף הפרקים של "בטיפול 2 “ עם משפחת נוימן והילד איתי (ניב זילברברג). באחד הפרקים המוצלחים (קרי, הנוגעים ללב) ביותר בעונה שלהם מדבר איתי בן ה-11 על תחושותיו כשגילה שאמו עשתה הפלה לעובר "בגלל שהיה דפקט", כלשונו. מאותו רגע הוא ניסה בכל כוחותיו להיות ילד מושלם להוריו מתוך פחד שגם לו יעשו הפלה, למרות שהוא בן 11. והרי מה הן פרשיות הטבעת התינוקות של השבועות האחרונים אם לא הוכחה לכך שאיתי האומלל צדק בפחדיו. יש הורים שעושים הפלה מאוחרת לילדיהם.

=====

איך יראה סרט ישראלי שייעשה בהשראת פרשת רוז?

=====

הופתעתי כשבקולנוע לב גילו זריזות לאו דווקא אופיינית ומיהרו להוציא למסכים (מהשבוע הבא) את "אהבתי אותך מאז" של פיליפ קלודל. מה, הביקורות המשתפכות של הבלוגרים מטלורייד ומטורונטו הם ששיכנעו אותם להקדים את היציאה? הכנתי את ה"שאפו". ואז קראתי את התקציר (זהירות, ספוילר לדקה ה-20 של הסרט): קריסטין סקוט תומאס מגלמת אשה שמגיעה לבית אחותה אחרי 15 שנה בכלא באשמת הרג בנה בן ה-6. כאמור, אני בדיאטת ציניות אז אני מתאמץ שלא להאשים אף אחד כאן בסנסציונליזם. מה גם ש-א) כותרות העיתונים בשבועות האחרונים עשויות דווקא להרתיע את הקהל הפוטנציאלי של הסרט ולא לדרבן אותו אליו, ו-ב) שרדיפת סנסציות היא המניע האחרון שיצדיק צפייה בסרט מרסק הנימים הזה. מה שכן, אני מדמיין בקלות איך עורכי מהדורות החדשות ומוספי סוף השבוע עטים על נושא הסרט כמו דגיגים על… עזבו. אני מדמיין כבר את המשנה לראיון עם קריסטין סקוט תומאס: “בסרטה החדש היא מגלמת אם שהרגה את בנה. כתבתנו נעמה הר-געש פגשה אותה בלונדון ושמעה ממנה את דעתה על אמה של רוז פיזם".

מה בדיוק דעתי על הסרט, מה אהבתי בו ומה הפריע לי, ארחיב ואנסח לכשייצא בסוף השבוע הבא. אבל עד אז:

=======

בערבים, כשאני לא מעדכן את הבלוג או רואה סרטים, אני מנסה ללמוד קצת דברים שלא הכרתי קודם. למשל, ליקוטי מוהר"ן, תורותיו של ר' נחמן. בתורה רפ"ב, המכונה גם "אזמרה", מדבר ר' נחמן על חובתינו למצוא נקודות זכות, נקודות טובות, באחרים, לשפוט כל אדם לכף זכות (לא שיעור שקל למבקר קולנוע לשבת בו). שולי רנד קרא לדיסק שלו "נקודה טובה" על שם תורה זו. ההגיון הוא שברגע שנתרגל למצוא נקודות זכות באחרים, נוכל למצוא נקודות זכות גם בעצמנו. ועל אחת כמה וכמה שאז גם יהיה מי שימצא נקודות זכות בנו, וידון אותנו לכף זכות (לא עניין של מה בכך באלול, בואכה עשרת ימי תשובה).

אחרי השיעור – שהתקיים בשעה שכל האמהות ההן הטביעו את ילדיהן – ניסיתי להבין האם יש גבול למציאת הנקודות הטובות? האם יש אנשים שכבר לא הגיוני, ואולי אפילו אסור לנו, למצוא בהם נקודות טובות. למשל, אמהות הרוצחות את ילדיהם. נעניתי: כן, אפילו רשע גמור צריך לדון לכף זכות "כדי ובשביל ומתוך מטרה ברורה: להעלות אותו לכף זכות ולתקן את עצמותו ולהפוך אותו מרע לטוב כדי לסייע בתיקון העולם". אבל איך עושים את זה? איך אפשר בכלל?

חשבתי על התורה "אזמרה" בעת הצפייה ב"אהבתי אותך מאז", ועל כך שמבחינתי פיליפ קלודל הוא צדיק. היכולת שלו לשרטט דמות כה אנושית, להפוך דמות שבקונטקסט תקשורתי/עיתונאי/ציבורי היתה נידונה לקלון, נידוי וביזוי למישהי שנקודותיה הטובות מנצנצות בסרט למרות המעשה הנורא שהיא עשתה.
בסוף הסרט הסינגור של קלודל על גיבורתו עולה מדרגה (אל דאגה לא אספיילר), במהלך עלילתי שאני בקונפליקט לגביו. מצד אחד, הוא אכן תורם לקתרזיס של הסרט (זה הסרט שקלינקס היו צריכים לקחת עליו חסות ולא "סקס והעיר הגדולה". זה ללא ספק יהיה סרט הדמעות של השנה), והוא אכן מראה שלמציאת נקודות הזכות, גם בלי ידיעת הקונטקסט, יש סיבה והיגיון רוחני. מצד שני, זה היה מיותר לי. כל הסרט עבד על אנושיות ועל מחילה, ולא על הגיון משפטי, לכן הסוף – ברמה האנושית – היה מבחינתי מיותר, ונועד שקצה להרגיע את מצפונם של הצופים. אבל לא משנה.

פיליפ קלודל לא נשמע שם יהודי. והגישה שהוא מציג בסרט לא נשמעת לי נוצרית במיוחד. אולי חבוי בנשמתו חסיד ברסלב מאובן שמאותת מבפנים שהוא רוצה לצאת. ואלה הרגעים שבהם סרט אחד, שלא קשור בכלום ליהודות, אמונה או רוחניות, מלמד אותי משהו על תורת החסידות לא פחות מידידיי הברסלבים.

וכן, בכיתי.

עדיין קשה לי לכתוב באופן מעניין על סרטים שנורא שיעממו אותי. ולראייה: "הונאה" פוגש את "לחזור בקיץ", שני סרטים שאתם יכולים לדלג עליהם.

======

ראיתי אתמול את "בנגקוק המסוכנת" בטרום בכורה בקולנוע דיזנגוף, אחרי שמאוד אהבתי את הסרט המקורי מלפני שמונה שנים של אותם במאים. אבל שמישהו יסביר לי איך הם הסכימו לביים את הרימייק לסרט של עצמם וגם הסכימו לשנות את מה שהיה כה מבריק בסרט המקורי: שהגיבור, מתנקש סיני שמגיע לתאילנד, הוא חרש-אילם. ניקולס קייג', ברימייק האמריקאי, מדבר בלי בסוף. מה הלאה? רימייק אמריקאי ל"זטואיצ'י" בו הגיבור רואה 6/6?

======

את זה שנטלי פורטמן הולכת לביים את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז אנחנו יודעים כבר מזמן. עכשיו גם "וראייטי" גילה: הסרט יהיה בעברית ויצלם בישראל. ברור מאליו לנו, לא ברור מאליו בכלל להם.
אבל תגידו: פורטמן, ילדית ישראל שירדה מהארץ עם הוריה כשהייתה בת 3, תהיה זכאית להיות מועמדת לפרס אופיר בתור במאית? איך הולכת ההגדרה "מיהו ישראלי?" באקדמיה?

=======

לו לומניק, מבקר הקולנוע של "הניו יורק פוסט", הפך למניאק השבוע. בעודו יושב זקוף בכסאו בהקרנת העיתונאים שהתקיימה בפסטיבל טורונטו לסרט החדש של דני בויל הוא הרגיש מישהו נוקש על כתפו. אם פעם היסיתם או נגעתם באמריקאי בבית הקולנוע, כדי להפנות את תשומת ליבו לקיומכם, בוודאי הבחנתם שהם אנשים שמאוד חרדים לספייס האישי שלהם או לתחושה שמישהו רוצה מהם משהו. לומניק לא פנה לאחור ורק זעף "אל תיגע בי". הנקישה הגיעה בפם השנייה, ואחריה הגערה הנוספת של לומניק. ואז נקישה שלישית. לומניק לקח אז את התוכנייה שלו ודפק אותה על ראשו של הנוקש שישב מאחוריו. אם ק היה מפנה לרגע לאחור והיה מגלה שמי שישב מאחוריו היה רוג'ר איברט, שסדרת ניתוחים בצווארו ובכתפו הפכו אותו לאילם ובעל כושר נועה מוגבל. הוא רק רצה לבקש מלומניק לזוז טיפה הצידה כדי שהוא יוכל לקרוא את התרגום. העיתון המתחרה של לומניק, "הניו יורק דיילי ניוז" כמובן חגג על האייטם. ואיברט מנסה לעשות שלום, מספר על הפרשה מנקודת מבטו ורק לא רוצה שחלילה ירחמו עליו.

ובינתיים, הסתיים פסטיבל טורונטו ו"Slumdog Millionaire" של בויל זכה בפרס חביב הקהל (הפרס המשמעותי היחיד המחולק בפסטיבל).

========

וויין וואנג הציג שני סרטים בפסטיבל ירושלים האחרון (לא ראיתי אותם). באופן דומה לעבודה שלו על "עישון", שהולידה גם סרט נלווה מאולתר יותר בשם "מוציאים עשן", כך הוא ביים כעת סרט בשם "אלף שנות תפילות טובות" על פי סיפור קצר של הסופרת הסינית יי יון לי, והוא הוסיף על הדרך סרט נלווה, קטן יותר, המבוסס על סיפר אחר של אותה סופרת, בשם "נסיכת נברסקה". "אלף שנות תפילות טובות" ייצא להפצה באמריקה בסוף השבוע הקרוב, אבל "נסיכת נברסקה" ייצא חודש אחר כך – מ-17 באוקטובר – להקרנת חינם אינטרנטית ביו-טיוב.

=========

אתר ה-mp3 הישראלי המצוין "מונוקרייב" עבר מתיחת פנים ומעתה הוא לא רק בלוג מוזיקה אלא גם חברת הפקה להבאת אמנים מחו"ל. הגימיק באתר: אתם יכולים להציע אמנים להבאה או להצביע למען אמנים שאחרים הציעו. ויש גם שירות משובח לציבור: לוח שנה מקוון של הופעות המוזיקה העתידיות בארץ.