היום: 2004. השנה בה חטפתי את הג'ננה על האקדמיה הישראלית. בעוד הקולנוע הישראלי עשה ניתורי ענק בשנים האלה, האקדמיה נותרה גוף מאובן. הבשורה הגדולה של 2004 היתה: נמצא סוף סוף שם לפרס. מעתה אמרו: פרס אופיר. בקצב הזה בעוד 20 שנה גם ימצאו לו סוף סוף תכלית. אני לא יודע בדיוק מי אשם. קולנועני ישראל? הנהלת האקדמיה? או היו"ר שלה? מארק רוזנבאום, יו"ר האקדמיה מאז 2001, הוא אחד האנשים המרכזיים, החשובים והמשפיעים של הקולנוע הישראלי. כמפיק הוא אחד האנשים שהפריצה הבינלאומית של הקולנוע הישראלי רשומה על שמם, כשתדלתן הוא אחד האנשים המרכזיים בשידרוג מעמוד החוקתי של הקולנוע הישראלי והבאתו למצב של פרוספריטי חסר תקדים, על ידי חקיקה ממשלתית וחתימת הסכמים עם האוצר. כבמאי אני מעדיף לזכור אותו כמפיק. אבל כלום מהעוצמה הזאת לא באה לידי ביטוי בתפקידו כיו"ר האקדמיה. למעשה מבחוץ זה נדמה שהוא מפעיל את מירב כוחותיו כדי להשאיר את האקדמיה מאחור. ואולי אני טועה, וזה לא הוא אלא נסיבות אחרות. בכל זאת, זה משונה כמה הרבה הוא עשה בכל תפקיד אחר שלו וכמה מעט בתור יו"ר האקדמיה.
באוגוסט 2004 פרסמתי ב"העיר" כתבת שער שמהללת את המלאי הקולנועי חסר התקדים – מבחינת איכות והצלחה בקופות – של אותה שנה, ובאותה נשימה ניסיתי להצביע על כל הפגמים בעבודת האקדמיה, שהיתה יכולה לעשות הרבה יותר כדי לקדם את הקולנוע הישראלי, חוץ מאשר לארגן טקס שנתי קצת קיקיוני (את הכתבה הזאת העליתי לאתר לפני שנה, כשהרגשתי – בפוסט הזה – שהאקדמיה שוב הולכת לדפוק את הטקס).
חודש אחר כך כבר הגיעה העת לפרסם פריוויו לטקס עצמו, מול רשימת המועמדים הסופית. ויש בסופו של האייטם גם בונוס מפתיע.
בתחילת שנות השמונים, איזור הבר מצווה שלי, כשהייתי בשיא תקופת הביטלמניה שלי (ולא רק שלי: הסדרה "מסע הקסם המיסתורי" של יואב קוטנר בגלי צה"ל ורצח ג'ון לנון – שלא לדבר על "סטארז און 45 ", החזירו את הביטלס לאופנה), הגיעה להופעות בארץ להקת הקאברים "בוטלג ביטלס", שלא רק ביצעו שירי ביטלס הם גם ניסו לחקות אותם בלבוש, תספורות, קולות ודיבור (הם הופיעו באולם שכיום הוסב לאולפני ג.ג מול קולנוע תל אביב). מבחינתי, כנער שלא מבין מהחיים שלו, זו היתה חוויה אדירה. נזכרתי בבוטלג ביטלס כששמעתי את הגרסה של מקרטני ל"All My Loving" מההופעה בקייב:
בשלוש השבתות האחרונות פרסמתי את קטעי הפריוויו שלי לטקסי פרסי האקדמיה מאז שנת 2000. מהיום אפרסם את הקטעים הנותרים מדי בוקר, עד יום ג', 23.9, בו יחולקו פרסי אופיר לשנה זו. והיום: 2003, השנה של "האסונות של נינה".
הטקסטים, תבחינו, מתחילים לחזור על עצמם.
אם בתחילה נדמה היה לי שרצף הקרנות הטרום בכורה של "אחים חורגים" הוא הכנה לגניזת הסרט, עכשיו אני כבר מבין שאין סיכוי. סוף סוף תוקרן קומדיה של וויל פארל בארץ. ונדמה שרצף הקרנות הטרום בכורה, שכולל שלל הגרלות למיניהם, נובע מתוך נואשות של המפיץ להוציא את הסרט ושלא יכשל (האם מישהו בחו"ל נושף בעורפו?). סרטיו של פארל, כזכור, לא מגיעים הנה. גם כשמדובר ב"לילות טלגדה" המצחיק נורא עם סשה ברון כהן. כלום. הוא מנודה. אלא שאת "אחים חורגים" הפיק ג'אד אפאטו. ופתאום סרטיו הצליחו יפה למדי בארץ. ואולי, אני לא יודע, המפיצים המקומיים מחויבים להפיץ את הפקותיו של אפאטו ולא ניתנת להם הזכות להפעיל שיקול דעת? בקיצור, כמו ש"סיוט ברחוב אלם 4 " היה סרט הפרדי קרוגר הראשון שהוקרן בבתי הקולנוע בארץ – אחרי ש-1 עד 3 הפכו להצלחות בווידיאו אבל המפיץ המקומי חשב שסרטי אימה לא מצליחים כאן – כך גם "אחים חורגים" היא הפעם הראשונה בה הזיווג של וויל פארל ואדם מקיי – שזה כמו ג'רי לואיס ופרנק טשלין – מגיע למסכי ישראל. שהחיינו. זה הסרט שיזכר בזכות הסצינה בה מורח פארל את שק אשכיו על מערכת התופים של אחיו החורג (ג'ון סי. ריילי). לא יוצא לנו לראות שקי אשכים בתכיפות מספקת בקולנוע, ואפאטו ידאג לתקן את המצב הזה.
הנה הביקורת שלי על "אחים חורגים", שפורסמה לרגל הטרום בכורות, בשעה שעוד הייתי משוכנע שזה יגמר בגניזה:
נדב רביד מציע להורדה בחינם אוסף רמיקסים שלו, מיאפים עם ג'יפים ועד תיסלם.
========
האתר b-side והפנטסטיק-פסט ("אייקון" האמריקאי) משתפים פעולה ומציעים, עד שבת, עשרה סרטים לצפייה חינם באתר. ארבעה פיצ'רים, סרט תיעודי וחמישה סרטים קצרים. כולם סרטי אימה ופנטזיה דלי תקציב. (תודה לדובי במייל על הלינק).
========
כנרת רוזנבלום, עבדנו יחד שנים, גרה עכשיו עם המשפחה בפריז, והחליטה לשתף אותנו בתגליות הפריזאיות שלה. היא השיקה אתר חדש, "פריזאית", שעושה חשק לקום ולטוס מיד.
יום אחרי שכתבתי כאן על שאלות שיש לי על תכלית ואמונה (שאלות שקיימות מאז ומתמיד רק שכעת אני נועץ במורים אחרים מבעבר) הלכתי להקרנת העיתונאים של "רעם טרופי" בקולנוע גלובוס במרכז עזריאלי. הקדמתי להגיע וראיתי התרחשות בפנים. נכנסתי וגיליתי שמדי יום שני ב-20:30 באולם 6 בקולנוע מתקיים שיעור שבועי עם הרב אבי זרקי. נשארתי לשבת לכ-40 דקות עד שהתחיל הסרט שלי. נושא השיחה היא מן הסתם ענייני חודש אלול, ראש השנה, סליחות וחשבונות נפש, והקהל היה ברובו חובש כיפות. מחשבות שעברו בראשי: אני בסך הכל גרגר קטן בטרנד גדול יותר. משהו קורה כאן. שאלות של אמונה, שהודחקו והפכו מוקצות בתרבות החילונית (אלא אם הן מתקשרות לתורות ניו אייג' מזרחיות הנתפסות "לגיטימיות" לאורח החיים החילוני), צצות עכשיו מכל עבר. שולי רנד, מאיר בנאי, אביתר בנאי, אהוד בנאי, לאה שבת, ארקדי דוכין, ברי סחרוף. כל המוזיקאים הישראלים שאני הכי אוהב מתעסקים ממש בזה ביצירות האחרונות שלהם. הם, נדמה לי, כבר עשו את הבחירות שלהם שבאות לידי ביטוי בשינוי אורח החיים. אני אפילו לא קרוב. אני עדיין עם רשימה עצומה של שאלות, ועדיין בסעיף א' ברשימה. אבל יש כאן פעימה של אמונה ששוטפת את הארץ ויוצרת מיזוגים תרבותיים מעניינים. הדיסק של מאיר בנאי, "שמע קולי", קסום מאין כמוהו. ועל הבומבה במוח ש"נקודה טובה" של שולי רנד החטיף לי דיווחתי בזמן אמת. אבל מה שהפתיע אותי עוד יותר היא הסיטואציה: שיעור תורה באולם קולנוע. indie כתבה בתגובות לפני כמה ימים שצירופי מקרים הם רק צירופי מקרים. ואני, מאז ומתמיד, חשבתי ההפך. אין צירופי מקרים. הכל סימנים, איתותים. אני הולך לסרט ונקלע לשיעור תורה באולם הסמוך, זה צירוף מקרים? יום אחרי מה שכתבתי? משונה מדי. כמעט כתוב מהודק מדי ברמה התסריטאית. אז אם אלה סימנים, סימנים למה? וממי? זה הרגע להכריע: או שיש אלוהים או שאני פרנואיד-סכיזופרני ששומע קולות ורואה סימנים וחושב שהם מכוונים אלי.
==========
ובלי קשר לשאלות שלי ומה ייצא מהן, אני חושב שזה יפה שהבעלים של רשת גלובוס נותנים את האולם פעם בשבוע בחינם לפעילות רוחנית (אני מאמין שהם לא גובים על זה כסף, ואני יודע שהקהל נכנס בחינם ואז מקבל שתייה וכבוד ביציאה). מראה שלא הכל אצלהם זה רק מחשבות על בצע כסף.
=====
ובאותה נשימה: באולם גלובוס 1 – ביום שישי בהקרנה המוקדמת ל"סיפורי שפת הנחל" היו נפילות מעצבנות בסאונד ואז קטע ארוך של סאונד מעוות, מין ערבול ודיסטורשן יחד. הייתי בטוח שהעותק דפוק. בשני ב"רעם טרופי": שוב אותה בעיה. הסאונד נופל, נהיה חלש, ואז מתעוות, ואחרי כמה דקות מסתדר. לא ברור אם בטיפול המקרין או מעצמו. כנראה שיש בעיה במערכת הסאונד. אתפלל לתיקונה בהקדם.
"גברת ונדרבילט", מתוך ההופעה באוקראינה מלפני שלושה חודשים. בתחילת הקטע מקרטני אומר באוקראינית "נתבקשנו לשיר את השיר הזה עבורכם". מעניין איזה שירים מקרטני התבקש לשיר עבור הקהל הישראלי?
בשבוע שעבר נדרשתי למלא לשבוע אחד את מדור הדי.וי.די של "פנאי פלוס". אני כבר מזמן מתכנן להקדיש את ימי שלישי בבלוג לסקירת די.וי.די חדשים אבל עצלנות ושאר מניעות עוצרים אותי. הנה מכתמים זריזים על "CJ7 ", "יום הדין" ו"פורטונה". שני הראשונים, כך פורסם אתמול, יוקרנו מדי.וי.די בפסטיבל אייקון המתקרב. מכיוון שאני חושב שאסור להקרין סרטים מדי.וי.די על מסך גדול ולקחת על זה כסף – הייתי איכשהו מתרצה אם זה היה לפחות מוצג מעותק בלו-ריי – אני ממליץ לכם לצפות בסרטים האלה בבית, ולהשאיר את הזמן פנוי לצפות בסרטי הפילם בלבד באייקון.
הטריילר האמריקאי ל "CJ7 " של סטיבן צ'או
CJ7, במאי: סטיבן צ'או (פורום פילם)
סטיבן צ'או הוא אחד הכוכבים כי גדולים בעולם כרגע. כלומר, אם אתם סיניים. צ'או ההונג קונגי מביים, כותב, מפיק ומככב בסרטיו וכל מה שהוא נוגע בו הופך זהב. עד כדי כך שהוליווד מממנת לו את סרטיו, ועומדת בצד ומחכה לפדות את ההשקעה: צ'או מתוכנן לעבור להונג קונג להוליווד לככב בסרטי קומיקס. לא מכירים? סרטיו "Shaolin Soccer" ו"מהומה בשנחאי” היו שוברי קופות היסטריים, פרודיות פסיכיות על סרטי אמנויות לחימה שגם הלהיבו באקשן וגם היו מצחיקים בסלפסטיק שלהם. הם הפכו אותו למושא הערצה בכל העולם, וגם בישראל בזכות הדי.וי.די (סרטיו, כמובן, מעולם לא הוקרנו כאן מסחרית). ארבע שנים אחרי "מהומה בשנחאי" הוא חוזר עם סרט נוסף, שגם הוא הפך מיד ללהיט ענק בכל אסיה, אבל הפעם התגובות במערב – ביקורתית וקופתית – היו מתונות יותר. למה? כי סטיבן צ'או הפנה עורף לסרטי אמנויות הלחימה הג'קי-צ'אניים והחליט לעשות סרט ילדים. התוצאה: “אי.טי" בסינית. “סי.ג'יי 7” – ששמו המקורי היה אמור להיות "תקווה" – הוא סרט על כלבלב ירקרק מהחלל החיצון ועל הילד העני (בגילומה של ילדה) שמתיידד איתו. למרות שהסרט בתחילתו נורא מתוק – ובתום הצפייה תרצו גם אתם צעצוע שכזה – המשך הסרט מעלה את התהייה מה מחשיבים הסיניים כבידור לילדים? הסרט די אכזרי, לכל גיבוריו, וילד מערבי עטוף צמר גפן יחטוף טראומות מהאלימות שהסרט גדוש בה. ובעיקר נדמה שכל מה שהיה כה מלהיב בסרטיו הקודמים של צ'או, בעיקר הקצב וההומור, נעדר הפעם.
"יום הדין", במאי: ניל מרשל (קולנוע לב/הד ארצי)
אחרי "Dog Soldiers" ו"המדרון" ניל מרשל הבריטי הוא בעיני אחד מבמאי האימה הכי מלהיבים שפועלים כרגע. סרטו השלישי, "יום הדין", מוותר על הקומפקטיות העלילתית של סרטיו הקודמים לטובת סרט במימון אמריקאי שאינו משובח כמו קודמיו, אבל הוא עדיין מבדר מאוד. "יום הדין" הוא כמו עירבוב לא מספיק ייחודי בין "מקס הזועם" ל"האויב שבפנים", ונראה כמו גרסה מוקטנת ל"אני האגדה". מקורי זה לא, אבל לסרט יש גרוב פאנק-רוק-ניו ווייבי שהורם ישר מהאייטיז, בו שירים של אדם והנמלים נשמעים כמו הפסקול המושלם לעולם הפוסט-אפוקליפטי. מרשל ויתר על השפיץ שלו כדי להוכיח להוליווד שהוא יכול לעבוד בתוכה. התוצאה בעלת גרוב פסיכופטי אלים, אבל לא מתקרבת לצמרמורות המרהיבות שהוא הנפיק קודם.
"פורטונה", במאי: מנחם גולן (אן.אם.סי-יונייטד)
בשעה ש"הכתובה" של מנחם גולן עדיין בבתי הקולנוע (ועדיין לא ראיתי) אפשר לצפות בראשית דרכו כבמאי. סרטו הראשון, “אלדורדו", יצא בדי.וי.די לא מכבר, ועכשיו מגיע סרטו הרביעי, מ-1966, “פורטונה", מלודרמה על רצח על כבוד המשפחה, שמתהדרת בלוקיישנים די מדהימים לצד ומעל ים המלח ומפעליו. כבר אז היה משהו גס ונצלני בסרטיו של גולן – ששיבץ פנימה את כוכבי התקופה לסצינות קצרות (אריס סאן, בומבה צור, הגשש החיוור), והתהדר בסצינת הסקס הישראלית הראשונה, אבל אז הוא היה גם מסונכרן למה שקורה בעולם הקולנוע ובסרט יש יותר מקורטוב של איכות ופיוט. המשחק של יוסי בנאי משובח במיוחד. איכות הדי.וי.די, שהומר מקלטת וידיאו רוטטת, די מזעזעת.
לא כל כך אהבתי את "מרדונה מאת קוסטוריצה". יש לי תחושה שאם דייגו ארמנדו מרדונה היה מביים סרט תיעודי על אמיר קוסטוריצה הוא היה יוצא יותר טוב מהסרט התיעודי שביים קוסטוריצה על מרדונה. קוסטריצה, למרבה הצער, מוכן להתעסק רק בעצמו. הוא אמנם מעריץ את מרדונה אבל הוא מקדיש את כל תחילת סרטו כדי לספר דווקא על עצמו וכדי לבנות טיעון הזוי למדי בו סיפור חייו של מרדונה כילד, כמו גם הסביבה הענייה ממנה בא בארגנטינה, הוא המשך ישיר לסיפורם של הגיבורים מסרטיו היוגוסלביים של קוסטוריצה. בהמשך קוסטוריצה מתעשת ומצליח לנפק כמה רגעים לא רעים כלל, כמו מונטאז' מצוין המציג את העליות והירידות – כפי שהשתקפו במשקלו והופעותיו הפומביות – בחייו של מרדונה אחרי שפרש מהכדורגל. הקטעים בהם קוסטוריצה הסרבי ומרדונה, מעריצו של קסטרו בקובה, רוצים להוכיח שהצלחתו של מרדונה במונדיאל היא רקיקה בפניו של המערב הקפיטליסטי הם מחלקיו החלשים של הסרט. אבל יש בו סצינה אחת ששווה את כולו: מרדונה, בסופו של דבר, מכה על חטא וטוען: "דמיין כמה גדול הייתי יכול להיות אם לא הייתי עושה קוקאין". כלומר שמרדונה עדיין מתוסכל. נדמה לו שהוא היה יכול להיות אפילו גדול יותר. הסצינה, שמזכירה את מרלון ברנדו בוכה "יכולתי להיות הטוען לאליפות" ב"חופי הכרך", היא שיאו של הסרט.
הטריילר ל"מרדונה" שמכיל את הקטעים הכי טובים. בדקה 1:37 הוא מציג את הקטע עליו כתבתי לעיל, בראיון של מרדונה עם קוסטוריצה ליד המשאית (בסרט הראיון מוצג באופן רצוף).
וזו הסצינה שנזכרתי בה: מרלון ברנדו ב"חופי הכרך", עליו זכה באוסקר.
רוצים לעזור לממן את פעילות הבלוג, טבלת המבקרים והפודקאסט? מוזמנים לבקר בדף שלי ב-Patreon ולבחור לכם את אחת מדרגות התמיכה, ולהצטרף לקבוצות הסודיות של "סינמסקופ" לקבלת עדכונים והמלצות פרטיות. לחצו כאן
תגובות אחרונות