ג'ייסון בורן היה אמור להיות גרסה אמריקאית לג'יימס בונד (כולל ראשי התיבות). עכשיו נדמה שמפיקי ג'יימס בונד מנסים לחקות את ג'ייסון בורן. התוצאה: ככה נראה הטריילר לבונד החדש:

בעודי צופה בפעם השנייה ב"האביר האפל" בשבוע שעבר חלפה בראשי מחשבה: זהו ה"הארי המזוהם" של ימינו. אם "הארי המזוהם" היה אחד הסרטים שהגדירו את עידן שלטון ניקסון, הרי ש"האביר האפל" הוא הסרט הדפיניטיבי שמשמש כמטאפורה המסכמת את שמונה שנות ג'ורג' בוש הבן בבית הלבן, מ-9/11 ועד הברדק בעירק. בשני המקרים התחושה היא של כאוס, אובדן דרך, חוסר אמון מוחלט בין הציבור ומוסדות השלטון. ובשניהם הגיבור הוא ויג'ילנטה שפועל בתמיכת החוק, אבל במנותק ממנו, עושה את מה שהחוק לא יכול לעשות וגורם לנו להרהר מה גרוע יותר: ניהיליזם או פשיזם. שני הסרטים גם משתמשים בסוגות הקולנועיות הפאלפיות של תקופתם כדי לנסח את אמירתם. ב"הארי המזוהם" זה היה הניאו-מערבונים והבי-מוביז של דון סיגל. ב"האביר האפל" זה סרטי הקומיקס, שהפכו ללהיטי פופקורן בשנים האחרונות וכאן נעשה בהם שימוש כדי להגיד דבר מה עמוק ותרבותי ומאוד רלוונטי.
אבל זה לא הכל. לפני שנה היה לנו בקולנוע את "זודיאק". הנגטיב של "הארי המזוהם", הסיפור ה"אמיתי" מאחורי העלילה שמסופר באופן מיתי ובדיוני ב"הארי המזוהם". ועוד: ב"רצח מוצדק" מופיעה השורה "אין בעיה עם קצת יריות, בתנאי שיורים באנשים הנכונים", המצוטטת מ"הארי המזוהם" (והסרט עצמו עוסק ברוצח סדרתי נקמני המנקה את העיר מהפושעים שבית המשפט לא מצליח להרשיע).
וזה הסימפטום לאנדרלמוסיה שלטונית. כשהקולנוע מתחיל להרהר, לבטא משאלה, לדון בהשלכות, ובעיקר לקוות שיבוא כבר מישהו שלא יהיה אימפוטנט ביצועי, שייקח את העסק לידיו ויסגור עניין. מישהו ששיטותיו יהיו שנויות במחלוקת אבל יענה לצו מוסרי ברור. זו דרישה בעייתית מאוד – נושית אולי, אבל בעלת השלכות הרסניות לחברה. "האביר האפל" עוסק בזה לרוחב ולעומק, ברצון הזה שיבוא מנהיג, גיבור, אביר, שיעשה סדר. אבל הסדר הזה, כשנעשה בתנאים כאלה, מתוך בהלה וצמא לדם ולנקמה – אפילו הארי המזוהם הראה – משחית לא פחות.

1. "מאמא מיה!": 8,266 כרטיסים. 31 עותקים. שבוע שישי. 174,340 כרטיסים סך הכל.
2. "האביר האפל": 7,187 כרטיסים. 29 עותקים. שבוע שביעי. 253,837 כרטיסים סך הכל.
3. "איים אבודים": 6,746 כרטיסים. 27 עותקים. שבוע עשירי. 260,000 כרטיסים סך הכל.
4. "שחק אותה סמארט": 5,747 כרטיסים. 28 עותקים. שבוע רביעי. 79,553 כרטיסים סך הכל.
5. "השוד המלוטש": 2,700 כרטיסים. 11 עותקים. שבוע רביעי. 13,639 כרטיסים סך הכל.
6. "המומיה 3 ": 2,402 כרטיסים. 28 עותקים. שבוע חמישי. 77,040 סך הכל.
7. "רצח מוצדק": 2,186 כרטיסים. עותק אחד. טרום בכורה.
8. "מסע אל בטן האדמה": 2,165 כרטיסים. 40 עותקים. שבוע שביעי. 92,895 סך הכל.
9. "וול-אי": 1,894 כרטיסים. 40 עותקים. שבוע תשיעי. 216,445 סך הכל.
10. "הונאה": 1,838 כרטיסים. 6 עותקים. שבוע ראשון

באמריקה סוף השבוע האחרון, בו סרט חדש של ניקולס קייג' הגיע למקום הראשון על 7 מיליון דולר בלבד, היה החלש ביותר מאז 2003. אין לי נתוני השוואה לארץ, אבל המצב היה חלש מאוד גם בארץ. בסך הכל 41,000 כרטיסים נמכרו לעשרת הסרטים הכי נצפים בסוף השבוע. "מאמא מיה!" אמנם מתקרב לכיוון קו ה-200,000 כרטיסים, אבל "וול-אי", למשל, הביא בסוף השבוע ממוצע של 47 צופים לעותק. והספיק ל"רצח מוצדק" עותק אחד בלבד בטרום בכורה בסינמה סיטי כדי להשתחל למקום השביעי (ואכן, בשבת ב-22:00 אולם 12 היה מלא עד אפס מקום בבני 60 פלוס). "איים אבודים" נמצא השבוע במקום השלישי. ומה זה "השוד המלוטש"? לא שמעתי על קיומו של סרט כזה, אבל 2,700 איש הלכו לראות אותו בסוף השבוע כנראה מרוב ייאוש ושיעמום.

בין 1977 ל-1984 "Mull of Kintyre" היה הסינגל הנמכר ביותר בכל הזמנים בבריטניה. זהו גם הלהיט הגדול ביותר של פול מקרטני וכנפיים והוא היה תשעה שבועות במקום הראשון במצעד הבריטי. השיר, שנכתב על צוקי וחופי חצי האי קינטייר בסקוטלנד שם גרו פול ולינדה מקרטני באותה תקופה, שבר את שיא המכירות של "She Loves You" מ-1963. את השיא של "קינטייר" שבר ב-1984 "האם הם יודעים שזה חג המולד" של בנד-אייד.

המפיק אורי סבג נפטר. בן 44. בעיות בלב. חיכה להשתלה. מפתיע, מצמרר. חברת פראלייט שלו היתה חתומה על כמה סרטים ישראליים נורא יפים (וכמה שלא). לא הכרתי אותו, אבל כל פעם שראיתי אותו – בעיקר בפסטיבלים – הוא היה עם משקפי שמש. מישהו רוצה לחלוק סיפורים, זכרונות, הספדים?

תשעה סרטים ישראליים עלילתיים יוקרנו השנה בבכורה בפסטיבל חיפה. שמונה מהם יתחרו על פרס הסרט הישראלי, בסך 100,000 שקל. אבל הכי חשוב: חמישה מהסרטים יוצגו בבכורות עולמיות. פעם הבכורות העולמיות של הסרטים הישראליים היו נחלת פסטיבל ירושלים, אבל מאז שסרטים ישראליים מוצגים בפסטיבלים זרים, ומאז שהקרנות האקדמיה מתקיימות לפני פסטיבל ירושלים, ההקרנות בירושלים לא רק שאינן בכורות עולמיות, הן אפילו לא בכורות ישראליות.

בתחרות:
אביב 1941 (ישראל/פולין) – בימוי: אורי ברבש, מפיקים: אביתר דותן, רמי דמרי, פיוטר דג'ישאו, אווה פושז'ינסקה
אילי ובן – בימוי: אורי רביד, מפיק: מוש דנון
אמא של ולנטינה – בימוי: אריק לובצקי, מתי הררי, מפיקים: מתי הררי, אריק לובצקי, שרגא בר, אלכסנדר רכטר, יוסי אולו
בדרך אל החתולים – בימוי: חורחה גורביץ, מפיק: אמיר הראל, איילת קייט, חורחה גורביץ, אלי מאירוביץ
מוקי בוערה – בימוי: לינה וסלבה צ'פלין, מפיקים: מוש דנון, ערן ריקליס
אדם בן כלב (ישראל/גרמניה/ארה"ב) – בימוי: פול שרדר, מפיקים: אהוד בלייברג, ורנר וירסינג
כמו אבא שלך (ישראל/צרפת) – בימוי: מרקו כרמל מפיקים: פלורנס לנורי, דוד מנדיל

מחוץ לתחרות:
הכל מתחיל בים – בימוי: איתן גרין, מפיקים: אילון רצ'קובסקי, יוסי עוזרד, יוחנן קרדו, קובי גל-רדאי, גיא יקואל

נ.ב: הפוסט מוקדש ל"מסריח מהפה"

חשבתי שיש רק נציגות של חמישה סרטים ישראליים בפסטיבל טורונטו. לא בדיוק. לצד "9.99 ", "ואלס עם בשיר", "חסר מנוחה", "הגלגול" ו"אדם בן כלב", שהן הפקות שבהם מעורב כסף ישראלי, יש נוכחות ישראלית לא קטנה גם בסרטים אחרים.

ביל מאהר צועק "אין אלוהים", בשעה ש"הגלגול" של נתי ברץ מראה את ההפך. למי להאמין?

למשל, את "האחים בלום" של ריאן ג'ונסון, שזכה לביקורות קוטביות ביום הראשון של הפסטיבל, הפיק הישראלי רם ברגמן. עמוס גיתאי מציג שם את "בסוף תבין", הפקה צרפתית שלו המבוססת על רב מכר. הסרט התיעודי "הלב של ג'נין" בוים במשותף עם בוגר החוג לקולנוע, ליאון גלר ("דרכים"). בסרט התיעודי "רצח קסטנר" שותף המפיק נעם שלו והצלם יואב קוש ומשתתפת נכדתו של ישראל קסטנר, מרב מיכאלי. "בית ריק" של הארגנטינאי החמוד דניאל בורמן צולם בחלקו בישראל (ים המלח). "Religulous" של ביל מאהר ולארי צ'רלס ("בוראט") צולם בחלקו בישראל. לאחד משני הבמאים של סרט האימה "Deadgirl" קוראים גדי הראל. ולגיבורת סרטו החדש של קווין סמית קוראים מירי.

מידע שמתגלה משיטוט באתר של קרן גשר: פיטר גרינאוויי יהיה אורח פסטיבל חיפה (זו הפעם השלישית) והוא יערוך סדנת אמן בה ייתן פידבק על פרויקטים תיעודים שנמצאים בשלבי עריכה. אבל אותי מסקרן יותר לדעת האם זה אומר שסרטו האחרון, "Nightwatching" יוקרן בפסטיבל.

עדכון: מתברר שאלה חדשות ישנות. וכן, "Nightwatching", הסרט על רמברנדט, יוקרן. הידד מבחינתי.

לכבוד 9:09 ב-9.9
חזרה לימי "כנפיים" המשובחים: "Let Em In"

שלשום שלח דורון צברי, חבר הוועד המנהל של רשות השידור, מכתב בעניין "שיטת השקשוקה" למנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר. במכתב דורש צברי ששקלאר יאשר את שידור הסרט בערוץ 1, או שלפחות ידון בנושא עם הוועד המנהל, או שלפחות יצפה בסרט, או שלפחות יענה לו. אבל שקלאר – שכבר קיבל מכתב ראשון בנושא לפני שבוע – מסרב לענות.
המכתב הגיע לידיי. שקלאר מוזמן להגיב בבלוג:

‏06 ספטמבר 2008

לכבוד: מוטי שקלאר
מאת: דורון צברי

הנדון: לקראת הדיון על "שיטת השקשוקה" בוועד המנהל

שלום מוטי,

לא ענית לי על המכתב ששלחתי לך על הסרט "שיטת השקשוקה" ב-1 בספטמבר.

אין זו הפעם הראשונה שאתה לא טורח להשיב למכתבים שאני שולח אליך. גם על שני מכתבים קודמים ששלחתי אליך – הראשון מה-17 באפריל 2007 בעניין התאים הקוליים ברשות, והשני מה-29 באפריל 2007 בעניין מחירי הארכיון – לא השבת.

ביני לביני אני תוהה אם כך אתה מתעלם ממכתבים ששולח לך חבר ועד המנהל, כיצד אתה מתייחס, אם בכלל, למכתבים ששולחים לך עובדי הרשות או סתם אזרחים מן השורה.

אני כותב אליך שוב בעניין "שיטת השקשוקה" משום שלאחר השיחה שניהלנו בטלפון נותרתי עם תחושה לא נעימה. הרגשתי שאתה מנסה למרוח אותי ונותן לי תשובות לא ענייניות לשאלות ששאלתי. תרשה לי להסביר:

1. שיטת השקשוקה

"שיטת השקשוקה" הוא סרט תיעודי מצוין שקשה להפריז בחשיבותו הציבורית. לא זוכר מתי צפיתי בפעם האחרונה בהתקפה כה מרוכזת ויעילה על הקשר בין הון לשלטון, ועל השיטה הכלכלית שהופכת מספר מועט של משפחות לעשירות בצורה שקשה לתפוס – ומרוששת את כל השאר.

בלב הסרט עומדת ביקורת על המדיניות הממשלתית שהפריטה נכסי ציבור ותשתיות לאומיים במחירים מגוחכים ובהליכים שנויים במחלוקת. משפחת עופר היא רק משל.

אין זו ביקורת אזוטרית שאפשר לפטור כלאחר יד. להיפך. הביקורת על ההפרטה והקשר המזיק שבין ההון לשלטון משותפת לחלקים רבים ומגוונים בציבור.

יחודו של "שיטת השקשוקה" הוא באופן שבו הוא לוקח את ההפרטה, נושא כלכלי מובהק ולכאורה סבוך, ומתווך אותה בצורה פשוטה ותקשורתית שכל צופה יכול להבין. אין זה דבר של מה בכך.

2. מיקי רוזנטל

מיקי רוזנטל הוא לא ילד. הוא היה סגן עורך "ידיעות אחרונות" וראש מערכת החדשות של העיתון, כיהן כסמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 והגיש תוכניות פריים-טיים כמו "בולדוג" ו"בולדוזר".

כמה עיתונאים עם רזומה כזה אתה מכיר?

כשעיתונאי רב זכויות ועתיר ניסיון כמו מיקי רוזנטל יוצא מלב ליבו של הממסד העיתונאי ויוצר סרט כה מדובר, חשוב ושנוי במחלוקת (לכאורה) אי אפשר להתעלם ממנו או מהסרט במשיכת כתף.

3. האחים עופר

סמי ויולי עופר הם האנשים העשירים בישראל. בעידן שבו הכסף מדבר ומוספי הכלכלה מלבלבים הם מרכזים בידיהם עוצמה שקשה לעמוד מולה.

משפחת עופר היא גם בעלת המניות הגדולה ביותר בערוץ 2. קשה מאד להעביר עליהם ביקורת. הבמה המרכזית של הדיון הטלוויזיוני נמצאת בבעלותם.

משפחת עופר נחושה למנוע את הקרנתו של "שיטת השקשוקה" בפני הציבור. אני לא זוכר מסע לחצים ואיומים כה בוטה כמו זה שהפעילו נציגיהם על מנת למנוע את הקרנתו או שידורו של הסרט.

קראתי את מכתב האיום ששלח עו"ד רם כספי לרשות השידור. הטיעון המרכזי שלו – שכל נושאים השנויים במחלוקת המוצגים בסרט הובאו לפתחו של בית המשפט, שפסק לטובתם של האחים עופר – לא רלוונטי.

בית משפט יכול להכריע שהליך מסוים המובא פניו הוא חוקי. אז מה, לא כל מה שחוקי הוא גם מוסרי. כשר אבל מסריח, מכיר? זה בדיוק המקרה.

אין זו הפעם הראשונה שנציגי האחים עופר מנסים למנוע את הקרנתו של סרט המעביר עליהם בקורת ציבורית.

זוכר את "זהב לבן, עבודה שחורה", סרטה של טלי שמש, על התנאים הלא אנושיים בהם מועסקים עובדי הקבלן במפעלי ים המלח, ששודר ב"עובדה"? גם לפני שידורו של הסרט זה ב"טלעד" שלח עו"ד רם כספי – כן, אותו רם כספי – מכתבי איום בתביעת דיבה לכל מי שהיה קשור בהפקתו והכנתו לשידור של הסרט. ככה הם עובדים.

המזל הוא שהכתפיים של אילנה דיין, המגישה, דורון גלעזר, העורך, ועוזי פלד, מנכ"ל "טלעד", היו מספיק רחבות על מנת לעמוד בפרץ ולשדר את הסרט למרות מכתבי האיום המפחידים של עו"ד כספי.

הקרנתו של הסרט גרמה לסערה ציבורית שבעקבותיה מונה אלי גולדשמיט, לשעבר יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, לבודק מטעמם של האחים עופר. בדו"ח שהגיש להם הוא מצא שחלק ניכר מהטענות שהועלו בסרט היו צודקות. בעקבות המלצותיו שופרו מאד תנאי העבודה של עובדי כ"א במפעל.

אגב, בעקבות הקרנת הסרט "זהב לבן, עבודה שחורה" בטלוויזיה קרו עוד שני דברים:

– אלי גולדשמיט החל לעבוד כסמנכ"ל הסברה ורגולציה אצל האחים עופר.

– ג'קי אדרי, העובד היחידי שלא פחד להתראיין לסרט בפנים גלויות (כל השאר צולמו במסכות), פוטר.

הכל חוקי. הכל כשר. ועדיין הריח מכה בנחיריים.

4. רשות השידור

העילה היחידה לקיומו של שידור ציבורי הוא היותו אלטרנטיבה לשידור המסחרי שנמצא בידיהם של בעלי הון. מה זה אלטרנטיבה? שידור חדשות, סרטים ותוכניות הנקיים מהשפעות זרות או לחצים של בעלי עניין.

כמנכ"ל הרשות הופקד בידיך כלי רב עוצמה. כדי להשתמש בו נכון ובאופן ראוי עליך לפעול ללא מורא או משוא פנים כשלנגד עיניך עומד רק אינטרס אחד: האינטרס הציבורי.

האינטרס הציבורי מחייב את הקרנתו של "שיטת השקשוקה" בפני הציבור. יראה הציבור וישפוט.

השתלשלות העניינים עם הסרט עד כה והימנעותם של הערוצים המסחריים מלשדרו הופכת את הקרנתו של הסרט לקו פרשת המים במאבק על חופש הביטוי בישראל. לא פחות.

בפרשת הנשיא קצב למד הציבור בישראל שאם יש לך מספיק כסף ועוצמה לשכור את הפרקליטים הנכונים תוכל להימלט מכתב אישום גם אם עשר נשים יעידו נגדך במשטרה שעשית בהם מעשים מגונים.

כעת אנחנו רואים כיצד מנסים נציגיהם של האחים עופר ללמד אותנו שיעור נוסף: איך הכסף הגדול חוסם את פיו של אזרח מן השורה שרוצה לצעוק את אשר על ליבו. עד כאן.

כבר שמונה חודשים שהרשות "נמצאת במגעים" עם מיקי רוזנטל ודבר לא קורה. מטרטרים אותו בלך ושוב בין מנהלים שונים ויועצים משפטיים אולם לא חותרים לקראת הכרעה. מה זה?

יש "בעיה משפטית"? מצוין, זה אומר שהחומר חזק והסרט רלוונטי. אין תחקיר עיתונאי ראוי לשמו שלא מעורר "בעיות משפטיות" ושאלות מוסריות. מה האלטרנטיבה? שידור סתמי וחסר ערך שלא מרגיז אף אחד משום שאין בו שום אמירה? זו הטלוויזיה שאתה רוצה?

כשאני מדבר איתך בטלפון בלב הסערה ואתה אומר לי שבשבוע הבא תצפה בסרט אני מתחלחל. ריבונו של עולם, כל העולם גועש, ערוץ 10 במו"מ לרכוש את הסרט, ואתה לוקח את הזמן? איפה אתה חי?

ההחלטה לשדר את הסרט היא החלטה עיתונאית ולא החלטה משפטית. זו החלטה שאתה כמנכ"ל הרשות ועורך הראשי של השידורים צריך וחייב לקבל. יחד עם הסמכות באה גם האחריות. תחליט לשדר, תחליט לא לשדר, אבל תחליט! אל תמסמס.

כדי לקדם את הדיון "בבעיה המשפטית" של הסרט אבקש לקבל, לפני הדיון בוועד המנהל, מסמך משפטי מפורט וענייני שיסקור באופן נקודתי ומדויק את כל החששות המשפטיים המצדיקים פגיעה כה חמורה בזכותו של הציבור לדעת.

ועוד משהו: כחבר במועצת המנהלים אני דורש ממך לענות למכתבים. גם ממני וגם מכל אדם אחר שכותב לך. ההתעלמות מהם אינה מקובלת ואינה מכבדת אותך כנושא בתפקיד ציבורי וכאדם פרטי. לתשומת ליבך.

בכבוד רב
דורון צברי, חבר הועד המנהל