נקודה טובה
במקביל לכל פרשת רוז והמזוודה – ורק בגלל דיאטת הציניות שאני עושה עכשיו נמנעתי מלשתף אתכם ברעיון שלי לסרט האימה התאילנדי או היפני בהשראתה בו היא חוזרת, בוצית ונוטפת מים, לנקום בכל מי שפגע בה – צפינו בבית ברצף הפרקים של "בטיפול 2 “ עם משפחת נוימן והילד איתי (ניב זילברברג). באחד הפרקים המוצלחים (קרי, הנוגעים ללב) ביותר בעונה שלהם מדבר איתי בן ה-11 על תחושותיו כשגילה שאמו עשתה הפלה לעובר "בגלל שהיה דפקט", כלשונו. מאותו רגע הוא ניסה בכל כוחותיו להיות ילד מושלם להוריו מתוך פחד שגם לו יעשו הפלה, למרות שהוא בן 11. והרי מה הן פרשיות הטבעת התינוקות של השבועות האחרונים אם לא הוכחה לכך שאיתי האומלל צדק בפחדיו. יש הורים שעושים הפלה מאוחרת לילדיהם.
=====
איך יראה סרט ישראלי שייעשה בהשראת פרשת רוז?
=====
הופתעתי כשבקולנוע לב גילו זריזות לאו דווקא אופיינית ומיהרו להוציא למסכים (מהשבוע הבא) את "אהבתי אותך מאז" של פיליפ קלודל. מה, הביקורות המשתפכות של הבלוגרים מטלורייד ומטורונטו הם ששיכנעו אותם להקדים את היציאה? הכנתי את ה"שאפו". ואז קראתי את התקציר (זהירות, ספוילר לדקה ה-20 של הסרט): קריסטין סקוט תומאס מגלמת אשה שמגיעה לבית אחותה אחרי 15 שנה בכלא באשמת הרג בנה בן ה-6. כאמור, אני בדיאטת ציניות אז אני מתאמץ שלא להאשים אף אחד כאן בסנסציונליזם. מה גם ש-א) כותרות העיתונים בשבועות האחרונים עשויות דווקא להרתיע את הקהל הפוטנציאלי של הסרט ולא לדרבן אותו אליו, ו-ב) שרדיפת סנסציות היא המניע האחרון שיצדיק צפייה בסרט מרסק הנימים הזה. מה שכן, אני מדמיין בקלות איך עורכי מהדורות החדשות ומוספי סוף השבוע עטים על נושא הסרט כמו דגיגים על… עזבו. אני מדמיין כבר את המשנה לראיון עם קריסטין סקוט תומאס: “בסרטה החדש היא מגלמת אם שהרגה את בנה. כתבתנו נעמה הר-געש פגשה אותה בלונדון ושמעה ממנה את דעתה על אמה של רוז פיזם".
מה בדיוק דעתי על הסרט, מה אהבתי בו ומה הפריע לי, ארחיב ואנסח לכשייצא בסוף השבוע הבא. אבל עד אז:
=======
בערבים, כשאני לא מעדכן את הבלוג או רואה סרטים, אני מנסה ללמוד קצת דברים שלא הכרתי קודם. למשל, ליקוטי מוהר"ן, תורותיו של ר' נחמן. בתורה רפ"ב, המכונה גם "אזמרה", מדבר ר' נחמן על חובתינו למצוא נקודות זכות, נקודות טובות, באחרים, לשפוט כל אדם לכף זכות (לא שיעור שקל למבקר קולנוע לשבת בו). שולי רנד קרא לדיסק שלו "נקודה טובה" על שם תורה זו. ההגיון הוא שברגע שנתרגל למצוא נקודות זכות באחרים, נוכל למצוא נקודות זכות גם בעצמנו. ועל אחת כמה וכמה שאז גם יהיה מי שימצא נקודות זכות בנו, וידון אותנו לכף זכות (לא עניין של מה בכך באלול, בואכה עשרת ימי תשובה).
אחרי השיעור – שהתקיים בשעה שכל האמהות ההן הטביעו את ילדיהן – ניסיתי להבין האם יש גבול למציאת הנקודות הטובות? האם יש אנשים שכבר לא הגיוני, ואולי אפילו אסור לנו, למצוא בהם נקודות טובות. למשל, אמהות הרוצחות את ילדיהם. נעניתי: כן, אפילו רשע גמור צריך לדון לכף זכות "כדי ובשביל ומתוך מטרה ברורה: להעלות אותו לכף זכות ולתקן את עצמותו ולהפוך אותו מרע לטוב כדי לסייע בתיקון העולם". אבל איך עושים את זה? איך אפשר בכלל?
חשבתי על התורה "אזמרה" בעת הצפייה ב"אהבתי אותך מאז", ועל כך שמבחינתי פיליפ קלודל הוא צדיק. היכולת שלו לשרטט דמות כה אנושית, להפוך דמות שבקונטקסט תקשורתי/עיתונאי/ציבורי היתה נידונה לקלון, נידוי וביזוי למישהי שנקודותיה הטובות מנצנצות בסרט למרות המעשה הנורא שהיא עשתה.
בסוף הסרט הסינגור של קלודל על גיבורתו עולה מדרגה (אל דאגה לא אספיילר), במהלך עלילתי שאני בקונפליקט לגביו. מצד אחד, הוא אכן תורם לקתרזיס של הסרט (זה הסרט שקלינקס היו צריכים לקחת עליו חסות ולא "סקס והעיר הגדולה". זה ללא ספק יהיה סרט הדמעות של השנה), והוא אכן מראה שלמציאת נקודות הזכות, גם בלי ידיעת הקונטקסט, יש סיבה והיגיון רוחני. מצד שני, זה היה מיותר לי. כל הסרט עבד על אנושיות ועל מחילה, ולא על הגיון משפטי, לכן הסוף – ברמה האנושית – היה מבחינתי מיותר, ונועד שקצה להרגיע את מצפונם של הצופים. אבל לא משנה.
פיליפ קלודל לא נשמע שם יהודי. והגישה שהוא מציג בסרט לא נשמעת לי נוצרית במיוחד. אולי חבוי בנשמתו חסיד ברסלב מאובן שמאותת מבפנים שהוא רוצה לצאת. ואלה הרגעים שבהם סרט אחד, שלא קשור בכלום ליהודות, אמונה או רוחניות, מלמד אותי משהו על תורת החסידות לא פחות מידידיי הברסלבים.
וכן, בכיתי.
תגובות אחרונות