נדב רביד מציע להורדה בחינם אוסף רמיקסים שלו, מיאפים עם ג'יפים ועד תיסלם.
========
האתר b-side והפנטסטיק-פסט ("אייקון" האמריקאי) משתפים פעולה ומציעים, עד שבת, עשרה סרטים לצפייה חינם באתר. ארבעה פיצ'רים, סרט תיעודי וחמישה סרטים קצרים. כולם סרטי אימה ופנטזיה דלי תקציב. (תודה לדובי במייל על הלינק).
========
כנרת רוזנבלום, עבדנו יחד שנים, גרה עכשיו עם המשפחה בפריז, והחליטה לשתף אותנו בתגליות הפריזאיות שלה. היא השיקה אתר חדש, "פריזאית", שעושה חשק לקום ולטוס מיד.
יום אחרי שכתבתי כאן על שאלות שיש לי על תכלית ואמונה (שאלות שקיימות מאז ומתמיד רק שכעת אני נועץ במורים אחרים מבעבר) הלכתי להקרנת העיתונאים של "רעם טרופי" בקולנוע גלובוס במרכז עזריאלי. הקדמתי להגיע וראיתי התרחשות בפנים. נכנסתי וגיליתי שמדי יום שני ב-20:30 באולם 6 בקולנוע מתקיים שיעור שבועי עם הרב אבי זרקי. נשארתי לשבת לכ-40 דקות עד שהתחיל הסרט שלי. נושא השיחה היא מן הסתם ענייני חודש אלול, ראש השנה, סליחות וחשבונות נפש, והקהל היה ברובו חובש כיפות. מחשבות שעברו בראשי: אני בסך הכל גרגר קטן בטרנד גדול יותר. משהו קורה כאן. שאלות של אמונה, שהודחקו והפכו מוקצות בתרבות החילונית (אלא אם הן מתקשרות לתורות ניו אייג' מזרחיות הנתפסות "לגיטימיות" לאורח החיים החילוני), צצות עכשיו מכל עבר. שולי רנד, מאיר בנאי, אביתר בנאי, אהוד בנאי, לאה שבת, ארקדי דוכין, ברי סחרוף. כל המוזיקאים הישראלים שאני הכי אוהב מתעסקים ממש בזה ביצירות האחרונות שלהם. הם, נדמה לי, כבר עשו את הבחירות שלהם שבאות לידי ביטוי בשינוי אורח החיים. אני אפילו לא קרוב. אני עדיין עם רשימה עצומה של שאלות, ועדיין בסעיף א' ברשימה. אבל יש כאן פעימה של אמונה ששוטפת את הארץ ויוצרת מיזוגים תרבותיים מעניינים. הדיסק של מאיר בנאי, "שמע קולי", קסום מאין כמוהו. ועל הבומבה במוח ש"נקודה טובה" של שולי רנד החטיף לי דיווחתי בזמן אמת. אבל מה שהפתיע אותי עוד יותר היא הסיטואציה: שיעור תורה באולם קולנוע. indie כתבה בתגובות לפני כמה ימים שצירופי מקרים הם רק צירופי מקרים. ואני, מאז ומתמיד, חשבתי ההפך. אין צירופי מקרים. הכל סימנים, איתותים. אני הולך לסרט ונקלע לשיעור תורה באולם הסמוך, זה צירוף מקרים? יום אחרי מה שכתבתי? משונה מדי. כמעט כתוב מהודק מדי ברמה התסריטאית. אז אם אלה סימנים, סימנים למה? וממי? זה הרגע להכריע: או שיש אלוהים או שאני פרנואיד-סכיזופרני ששומע קולות ורואה סימנים וחושב שהם מכוונים אלי.
==========
ובלי קשר לשאלות שלי ומה ייצא מהן, אני חושב שזה יפה שהבעלים של רשת גלובוס נותנים את האולם פעם בשבוע בחינם לפעילות רוחנית (אני מאמין שהם לא גובים על זה כסף, ואני יודע שהקהל נכנס בחינם ואז מקבל שתייה וכבוד ביציאה). מראה שלא הכל אצלהם זה רק מחשבות על בצע כסף.
=====
ובאותה נשימה: באולם גלובוס 1 – ביום שישי בהקרנה המוקדמת ל"סיפורי שפת הנחל" היו נפילות מעצבנות בסאונד ואז קטע ארוך של סאונד מעוות, מין ערבול ודיסטורשן יחד. הייתי בטוח שהעותק דפוק. בשני ב"רעם טרופי": שוב אותה בעיה. הסאונד נופל, נהיה חלש, ואז מתעוות, ואחרי כמה דקות מסתדר. לא ברור אם בטיפול המקרין או מעצמו. כנראה שיש בעיה במערכת הסאונד. אתפלל לתיקונה בהקדם.
"גברת ונדרבילט", מתוך ההופעה באוקראינה מלפני שלושה חודשים. בתחילת הקטע מקרטני אומר באוקראינית "נתבקשנו לשיר את השיר הזה עבורכם". מעניין איזה שירים מקרטני התבקש לשיר עבור הקהל הישראלי?
בשבוע שעבר נדרשתי למלא לשבוע אחד את מדור הדי.וי.די של "פנאי פלוס". אני כבר מזמן מתכנן להקדיש את ימי שלישי בבלוג לסקירת די.וי.די חדשים אבל עצלנות ושאר מניעות עוצרים אותי. הנה מכתמים זריזים על "CJ7 ", "יום הדין" ו"פורטונה". שני הראשונים, כך פורסם אתמול, יוקרנו מדי.וי.די בפסטיבל אייקון המתקרב. מכיוון שאני חושב שאסור להקרין סרטים מדי.וי.די על מסך גדול ולקחת על זה כסף – הייתי איכשהו מתרצה אם זה היה לפחות מוצג מעותק בלו-ריי – אני ממליץ לכם לצפות בסרטים האלה בבית, ולהשאיר את הזמן פנוי לצפות בסרטי הפילם בלבד באייקון.
הטריילר האמריקאי ל "CJ7 " של סטיבן צ'או
CJ7, במאי: סטיבן צ'או (פורום פילם)
סטיבן צ'או הוא אחד הכוכבים כי גדולים בעולם כרגע. כלומר, אם אתם סיניים. צ'או ההונג קונגי מביים, כותב, מפיק ומככב בסרטיו וכל מה שהוא נוגע בו הופך זהב. עד כדי כך שהוליווד מממנת לו את סרטיו, ועומדת בצד ומחכה לפדות את ההשקעה: צ'או מתוכנן לעבור להונג קונג להוליווד לככב בסרטי קומיקס. לא מכירים? סרטיו "Shaolin Soccer" ו"מהומה בשנחאי” היו שוברי קופות היסטריים, פרודיות פסיכיות על סרטי אמנויות לחימה שגם הלהיבו באקשן וגם היו מצחיקים בסלפסטיק שלהם. הם הפכו אותו למושא הערצה בכל העולם, וגם בישראל בזכות הדי.וי.די (סרטיו, כמובן, מעולם לא הוקרנו כאן מסחרית). ארבע שנים אחרי "מהומה בשנחאי" הוא חוזר עם סרט נוסף, שגם הוא הפך מיד ללהיט ענק בכל אסיה, אבל הפעם התגובות במערב – ביקורתית וקופתית – היו מתונות יותר. למה? כי סטיבן צ'או הפנה עורף לסרטי אמנויות הלחימה הג'קי-צ'אניים והחליט לעשות סרט ילדים. התוצאה: “אי.טי" בסינית. “סי.ג'יי 7” – ששמו המקורי היה אמור להיות "תקווה" – הוא סרט על כלבלב ירקרק מהחלל החיצון ועל הילד העני (בגילומה של ילדה) שמתיידד איתו. למרות שהסרט בתחילתו נורא מתוק – ובתום הצפייה תרצו גם אתם צעצוע שכזה – המשך הסרט מעלה את התהייה מה מחשיבים הסיניים כבידור לילדים? הסרט די אכזרי, לכל גיבוריו, וילד מערבי עטוף צמר גפן יחטוף טראומות מהאלימות שהסרט גדוש בה. ובעיקר נדמה שכל מה שהיה כה מלהיב בסרטיו הקודמים של צ'או, בעיקר הקצב וההומור, נעדר הפעם.
"יום הדין", במאי: ניל מרשל (קולנוע לב/הד ארצי)
אחרי "Dog Soldiers" ו"המדרון" ניל מרשל הבריטי הוא בעיני אחד מבמאי האימה הכי מלהיבים שפועלים כרגע. סרטו השלישי, "יום הדין", מוותר על הקומפקטיות העלילתית של סרטיו הקודמים לטובת סרט במימון אמריקאי שאינו משובח כמו קודמיו, אבל הוא עדיין מבדר מאוד. "יום הדין" הוא כמו עירבוב לא מספיק ייחודי בין "מקס הזועם" ל"האויב שבפנים", ונראה כמו גרסה מוקטנת ל"אני האגדה". מקורי זה לא, אבל לסרט יש גרוב פאנק-רוק-ניו ווייבי שהורם ישר מהאייטיז, בו שירים של אדם והנמלים נשמעים כמו הפסקול המושלם לעולם הפוסט-אפוקליפטי. מרשל ויתר על השפיץ שלו כדי להוכיח להוליווד שהוא יכול לעבוד בתוכה. התוצאה בעלת גרוב פסיכופטי אלים, אבל לא מתקרבת לצמרמורות המרהיבות שהוא הנפיק קודם.
"פורטונה", במאי: מנחם גולן (אן.אם.סי-יונייטד)
בשעה ש"הכתובה" של מנחם גולן עדיין בבתי הקולנוע (ועדיין לא ראיתי) אפשר לצפות בראשית דרכו כבמאי. סרטו הראשון, “אלדורדו", יצא בדי.וי.די לא מכבר, ועכשיו מגיע סרטו הרביעי, מ-1966, “פורטונה", מלודרמה על רצח על כבוד המשפחה, שמתהדרת בלוקיישנים די מדהימים לצד ומעל ים המלח ומפעליו. כבר אז היה משהו גס ונצלני בסרטיו של גולן – ששיבץ פנימה את כוכבי התקופה לסצינות קצרות (אריס סאן, בומבה צור, הגשש החיוור), והתהדר בסצינת הסקס הישראלית הראשונה, אבל אז הוא היה גם מסונכרן למה שקורה בעולם הקולנוע ובסרט יש יותר מקורטוב של איכות ופיוט. המשחק של יוסי בנאי משובח במיוחד. איכות הדי.וי.די, שהומר מקלטת וידיאו רוטטת, די מזעזעת.
לא כל כך אהבתי את "מרדונה מאת קוסטוריצה". יש לי תחושה שאם דייגו ארמנדו מרדונה היה מביים סרט תיעודי על אמיר קוסטוריצה הוא היה יוצא יותר טוב מהסרט התיעודי שביים קוסטוריצה על מרדונה. קוסטריצה, למרבה הצער, מוכן להתעסק רק בעצמו. הוא אמנם מעריץ את מרדונה אבל הוא מקדיש את כל תחילת סרטו כדי לספר דווקא על עצמו וכדי לבנות טיעון הזוי למדי בו סיפור חייו של מרדונה כילד, כמו גם הסביבה הענייה ממנה בא בארגנטינה, הוא המשך ישיר לסיפורם של הגיבורים מסרטיו היוגוסלביים של קוסטוריצה. בהמשך קוסטוריצה מתעשת ומצליח לנפק כמה רגעים לא רעים כלל, כמו מונטאז' מצוין המציג את העליות והירידות – כפי שהשתקפו במשקלו והופעותיו הפומביות – בחייו של מרדונה אחרי שפרש מהכדורגל. הקטעים בהם קוסטוריצה הסרבי ומרדונה, מעריצו של קסטרו בקובה, רוצים להוכיח שהצלחתו של מרדונה במונדיאל היא רקיקה בפניו של המערב הקפיטליסטי הם מחלקיו החלשים של הסרט. אבל יש בו סצינה אחת ששווה את כולו: מרדונה, בסופו של דבר, מכה על חטא וטוען: "דמיין כמה גדול הייתי יכול להיות אם לא הייתי עושה קוקאין". כלומר שמרדונה עדיין מתוסכל. נדמה לו שהוא היה יכול להיות אפילו גדול יותר. הסצינה, שמזכירה את מרלון ברנדו בוכה "יכולתי להיות הטוען לאליפות" ב"חופי הכרך", היא שיאו של הסרט.
הטריילר ל"מרדונה" שמכיל את הקטעים הכי טובים. בדקה 1:37 הוא מציג את הקטע עליו כתבתי לעיל, בראיון של מרדונה עם קוסטוריצה ליד המשאית (בסרט הראיון מוצג באופן רצוף).
וזו הסצינה שנזכרתי בה: מרלון ברנדו ב"חופי הכרך", עליו זכה באוסקר.
(וזו הסצינה המלאה במונית בין ברנדו ורוד סטייגר, מופת של כתיבה דרמטית)
שני פסטיבלי קולנוע ייפתחו בסוכות, ב-14 באוקטובר. בחיפה ייפתח פסטיבל חיפה, בתל אביב ייפתח פסטיבל אייקון. שניהם פרסמו היום את התוכניות שלהם ולשניהם יש היצע מרשים מאוד. אייקון התבגר והיה לפסטיבל מד"ב, אימה ופנטזיה מרשים מאוד שכמה מהסרטים שיוצגו בו מסקרנים אותי מאוד. פסטיבל חיפה, הגדול והוותיק יותר, מטפל לו קו סינפילי מרשים מאוד, והוא מציג לא רק כמה מהסרטים המדוברים משנת הפסטיבלים החולפת אלא גם כמה מחוות ארכיוניות ששוות נסיעה לחיפה. מכיוון שהיום גם התבשרתי שגם תקציב פסטיבל חיפה שלי קוצץ בחצי (אחרי שהוא קוצץ כבר בירושלים), אצטרך אף אני להתלבט האם אני מעדיף להיות בחיפה, ולו לגיחה, או להישאר בתל אביב, בפסטיבלון שליד הבית. חתיכת התלבטות:
חיפה:
האטרקציה העיקרית מבחינתי היא מחווה מרשימה לקולנוע האמריקאי של שנות השבעים. עם הקרנות של עותקי 35 מ"מ לכמה יצירות מופת משובחות: "הקלפן והיצאנית" של רוברט אלטמן, "הקשר הצרפתי" של וויליאם פרידקין, "חקירה לילית" של ארתור פן, "רחובות זועמים" של מרטין סקורסזי, "השיחה" של פרנסיס פורד קופולה, "הצגת הקולנוע האחרונה" של פיטר בוגדנוביץ', "איזי ריידר" של דניס הופר ופיטר פונדה ו"הפרט האחרון"* של האל אשבי. המחשבה לראות את "הקלפן והיצאנית", עם הצילום של וילמוש זיגמונד, ואת "הקשר הצרפתי" על מסך גדול מסחררת אותי.
השנים האלה היו שנות החלפת הדורות, הוותיקים נטשו את המערכה והצעירים והםרועים (והמזוקנים) כבשו את הוליווד (פיטר ביסקינד מתאר באופן נורא צבעוני את הפקות הסרטים האלה ב"Easy Riders and Raging Bulls " הנהדר שלו. עדות להחלפת הדורות: את "מופע הקולנוע האחרון" צילם הצלם הוותיק והמנוסה רוברט סורטיז, שצילם את "בן חור" מחד ואת "הבוגר" מאידך. את "חקירה לילית" צילם בנו, ברוס סורטיז.
* קודם כל: האם אפשר לקבל רטרוספקטיב מלאה של האל אשבי? תודה. שנית, הגיע הזמן לתקן עיוות היסטורי, לא? "The Last Detail" תורגם בעברית מאז צאתו כ"הפרט האחרון", אבל התרגום הנכון יהיה משהו בסגנון "המשמר האחרון" או "המשימה האחרונה" או "הפטרול האחרון" או כל דבר אחר מעולם המשטרה הצבאית.
עוד מחווה סופר מוצדקת: ארבעת סרטיו האחרונים של הבמאי ההונג-קונגי המאוד-פורה ג'וני טו יוקרנו במרוכז. את תיק ג'וני טו החזיק עד כה פסטיבל ירושלים, וההספק שלו כבר גרם בעבר לזה שהוקרנו שני סרטים שלו בפסטיבל אחד – האחד עדין השני אגרסיבי. הרביעייה שתוקרן בחיפה היא "בחירות", "בחירות 2 ", "גלות" ו"ציפור דרור".
עוד מהארכיון: "העגורים עפים" הרוסי, "סיפור טוקיו" היפני ו"קבקבי העץ" האיטלקי. וכן, כפי שכבר פורסם כאן בעבר, רטרוספקטיבה לאיתן גרין.
הסרטים השוטפים: "השתיקה של לורנה" של האחים דארדן, "בין הקירות" ("הכיתה") של לורן קאנטה (זוכה דקל הזהב), "שלושה קופים" של נורי בילגה ג'יילון ו"עמורה" של מאתיאו גארונה (שני הסרטים שאני הכי מחכה להם בפסטיבל), "מאוחר יותר" של עמוס גיתאי, "רסיסים" של ג'רמי פודסווה (סרט הפתיחה של פסטיבל טורונטו לפני שנה, עם איילת זורר), "רומן פולנסקי: מבוקש ונחשק" התיעודי, "12 " של ניקטה מיכאלקוב, "הורטן" של בנט האמר, "טוני מאנרו" הצ'יליאני, "וונדי ולוסי" של קלי רייכהרדט, "אור חרישי" של קרלוס רייגדס (אחד הסרטים הכי מדוברים בפסטיבלי 2007), "המשחטה" של רמין בהרני ו"הנערה על שפת האגם" שגרף השנה את פרסי האקדמיה האיטלקית (וניצח את "אי של שקט"). משום מה יוקרן גם "אתם, החיים" של רוי אנדרסון, שכבר הוקרן ביס 3. אבל ניחא. סרט מצוין.
אייקון:
את רשימת הסרטים שיוקרנו בפילם בפסטיבל אייקון כבר פרסמתי כאן. לרשימה התווסף "סיפורי ארץ-ים" של הבן של מיאזאקי, בעותק 35 מ"מ.
הנה ריכוז (מה שלא מצוין אחרת יוקרן ב-35 מ"מ):
סרט הפתיחה: "הערפל"* של פרנק דרבונט
סרט הנעילה: "דנטה 01 " של מארק קארו
סיפורי סאות'לאנד Southland Tales, במאי: ריצ'ארד קלי
נעורים ללא נעורים Youth without Youth, במאי: פרנסיס פורד קופולה
מעבר לכל חלום The Fall, במאי: טארזים סינג (הקרנת DVD)
מדע בדיוני ופנטזיה
המימזי האחרונה The Last Mimzy, במאי: בוב שיי.
לפני הנפילה 3 días (Before the Fall), במאי: פ. חאוויאר גוטיארז.
מלחמת הדרקונים D-War, במאי: היונג-ריי שים.
Test Pilota Pirxa, במאי: מארק פיאסטראק.
גברים בחלל 3 Starship Troopers 3: Marauder, במאי: אדוארד נומייר (הקרנת וידיאו)
Space Patrol Orion, במאים: מייקל בראון ותאו מצגר.
אימה וטראש:
בית היתומים The Orphanage, במאי: י. א. ביונה
[Rec], במאי: חאומה בלגוארו.
יומן המתים Diary of the Dead, במאי: ג'ורג' א. רומרו. (הקרנת וידיאו)
אם הדמעות: האם השלישית Mother of Tears: The Third Mother, במאי: דאריו ארג'נטו. עם מורן איטאס!
חשפניות זומביות! Zombie Strippers!, במאי: ג'יי לי (הקרנת DVD). עם ג'נה ג'יימסון!
ג'ק ברוקס: קוטל המפלצות Jack Brooks: Monster Slayer, במאי: ג'ון קנוץ
CJ7, במאי: סטיבן צ'או. (הקרנת DVD)
יום הדין Doomsday, במאי: ניל מרשל. (הקרנת DVD)
האורח הלא וודאי The Uncertain Guest, במאי: גיים מוראלס. (הקרנת וידיאו)
היעד The Objective, במאי: דניאל מיריק. (הקרנת בטא)
אנימציה:
Appleseed Saga: Ex Machina, במאי: שינג'י אראמאקי
Peur(s) du noir (Fear(s) of the Dark) במים שונים
סיפורי ארץ-ים Tales from Earthsea, במאי: גורו מיאזאקי.
שחור ולבן Tekkon Kinkreet, במאי: מייקל אריאס (הקרנת DVD)
* "הערפל" הוא תרגום מבלבל ל"The Mist", למרות שהוא נכון. פשוט כי "הערפל" מזוהה עם "The Fog", סרט אימה אחר, של ג'ון קרפנטר.
אייקון יתקיים מ-14 ועד 18 באוקטובר בסינמטק תל אביב. פסטיבל חיפה יתקיים מ-14 ועד 21 באוקטובר בסינמטק חיפה (וסביבותיו)
בשבוע הבא ייצא בארץ מארז הדי.וי.די המשולש של "How the West Was Won", הסרט האחרון שצולם בשיטת הסינרמה (שבה כדי למלא מסך סופר רחב ומעט קמור הסרטים צולמו בשלוש מצלמות ואז הוקרנו בשלוש מקרנות שכוילו זו לצד זו כדי ליצור תמונה פנורמית). ג'פרי וולס כועס על וורנר הום וידיאו (הד ארצי בארץ) על כך שבגרסה המשופצת החדשה קווי החיבור בין הפריימים שהוקרנו זה לצד זה נמחקו ושלושת הפריימים אוחדו לפריים סופר-סינמסקופי רצוף אחד (כולל שאר שיפורי נגטיב, בצבע, קונטרסט וגרעיניות). וולס רוצה לשמר את תחושת הסינרמה, עם הפריימים שלא לגמרי מסונכרנים, וטוען שאיחוי התמונה היא סוג של ונדליזם קולנועי, כמו צביעת סרטי שחור-לבן.
הוא מדגים את ההבדל בין גרסת הדי.וי.די הקודמת (למעלה) לזו המשוםרת שיוצאת כעת (למטה):
אני מעולם לא ראיתי את "How the West Was Won" (בקרוב אשלים את החור) אבל הטרוניה של וולס לא ברורה לי. כשם שאני שמח שפסקול מונו אנלוגי מנוקה מהיס ומשודרג לפורמט דיגיטלי כך הייתי מעדיף שהמקומות בהם שיטות ההקרנה המיושנות לא הצליחו לעמוד בסטנדרטים של השאפתנות הטכנולוגית שעמדה מאחוריהם יתוקנו באמצעות הטכנולוגיה העכשווית.
לא קראתי את "Infinite Jest" ספרו בן אלף העמודים של דיוויד פוסטר וואלאס, למרות שההשוואות לתומס פינצ'ון מסקרנות אותי. אמש, אחרי שקראתי שוואלאס התאבד בביתו ביום שישי, בגיל 46, החלטתי שברגע שאגמור – עניין של 20-25 שנה – את "Gravity's Rainbow" של פינצ'ון (אני בעמוד 300 ומשהו), אעבור לספר של וואלאס.
לקח לי כמה שעות לקלוט למה השם דיוויד פוסטר וואלאס מוכר לי. ואז קראתי את ההספד של גלן קני ונפל לי האסימון: כמי שהיה מנוי כמעט עשור למגזין "פרמייר" נתקלתי בקרדיט שלו כמה פעמים, בכתבות ארוכות, מלופפות וחווייתיות. הנה מבוא לדיוויד פוסטר וואלאס:
1. גלן קני, שעבד עם וואלאס כעורך ב"פרמייר", מספיד את ידידו, ומספר שהוא היה סתם דייב וואלאס. את הפוסטר כנראה הוסיף המו"ל שלו.
2. גלן קני כותב, בבלוג הקודם שלו, על המסע שלו ושל וואלאס לטקס פרסי תעשיית הפורנו. אם לוואלאס היה צד האנטר תומפסוני בעבודותיו העיתונאיות, הרי שהכתבה הזאת, שצונזרה כהוגן ב"פרמייר", היא הפחד ותיעוד בלאס וגאס שלו.
3. מ-1996, הכתבה שלו ל"פרמייר" על הביקור שלו על הסט של "כביש אבוד", הסרט של דיוויד לינץ'. לינץ' היה הבמאי הנערץ עליו והוא כתב עליו כתבה שלמה לי לראיין אותו. (ריבוי הערות השוליים בטקסט איפיינו את סגנונו באמצע שנות התשעים).
4. כתבה שלו ל"רולינג סטון" מ-2000 בה התלווה לקמפיין של ג'ון מקיין, שניסה אז לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות (ג'ורג' וו. בוש זכה לבסוף, במועמדות המפלגה ובבחירות לנשיאות).
5. מ-1996: ראיון שלו בתוכנית של צ'רלי רוז. נראה קצת כאילו שזה צ'רלי רוז מול אקסל רוז. הוא בא לקדם את ספר אסופת הכתבות והמאמרים שלו "משהו כאילו כיפי שלעולם לא אעשה שוב" אבל רוב השיחה נסובה על סרטים. בעיקר על המפגש-לא-מפגש שלו עם לינץ' וניתוח מזהיר של הקריירה של לינץ' וגם עיון בסרטי התקופה ההיא ("הפצוע האנגלי", "ניצוצות") ו"בלתי נסלח". בדקה ה-16 הוא מזכיר את הסרט של ג'ון אבנט מאותה שנה, "צמודים אישית". הוא אומר על הסרט "הסרט כל כך רע שהוא אפילו חסר חן", שזו הגדרה מצוינת גם לסרט החדש של אבנט, "רצח מוצדק" שיעלה בסוף השבוע בארץ. שיחה מאלפת על סרטים כתיבה והחיים באקדמיה.
תגובות אחרונות