"Pipes of Peace": הווידיאו מ-1983, בו מקרטני מגלם את שני התפידים הראשיים, מבוסס על מקרה אמיתי במלחמת העולם הראשונה בו חיילים מצבאות בריטניה וגרמניה עצרו את הלחימה ליום אחד, בחג המולד. 12 שנה אחר כך הופק בצרפת הסרט "חג שמח" כריסטיאן קריו המספר אותו סיפור. הקליפ בן ה-3 דקות של מקרטני מוצלח ומרגש יותר:

אני שמח שסרט כמו "מפטיר" נעשה. אני רוצה עוד סרטים כמו "מפטיר". וכמו "ימים קפואים". סרטים עצמאיים שכל מה שמניע אותם זו איזושהי חוצפה צעירה של משוגעים לדבר שלא מוכנים לחכות לקרנות ולמפיקים המבוססים כדי לזכות להזדמנות שלהם. אנשים שרואים קולנוע הוליוודי ורצים לקחת את הז'אנרים האמריקאים ולמצוא להם פרשנות ישראלית, עם סיטואציות יחודיות למקום. אני מעדיף סרט עצמאי כמו "מפטיר" על פני סרט כמו "ג'וליה מיה", שהיה מתוק וסטנדרטי מספיק כדי להיעשות גם במסגרת ממוסדת. אם כבר מישהו לוקח על עצמו הרפתקאה עצמאית, שילך על הקצה, שיביא חלופה לסטנדרט, שישבור את החוקים. שיכעיס, יבעט, שיראה אחרת. אז כן: כצופה, כמבקר, יש לי המון בעיות עם "מפטיר", סרט שיש בו יותר פוטנציאל ממימוש, אבל שגורם לי לזקוף אנטנות ולתהות בסקרנות: מי זה הדאזאנשווילי הזה שהרים את העסק? ומה הוא הולך לעשות הלאה? אז, כן יש לי השגות (הביקורת פורסמה אתמול ב"פנאי פלוס", אעלה לבלוג מחר), אבל אני לכל הפחות רוצה להשתמש במעט הכוח התקשורתי שיש לי כדי לגרום לאנשים לדעת שהסרט הזה קיים ולתת לו צ'אנס. משם, הסרט כבר יעשה – או לא יעשה – את שלו.
לכן פניתי לדזאנאשווילי וביקשתי ממנו שיכתוב טקסט שפורסם לפני חודש ב"פנאי פלוס", כשהסרט התחיל את מסע הקרנות הטרום-בכורה שלו, לקראת ההפצה הרשמית אתמול. התוצאה היא מעין מדריך לבמאי/המפיק המתחיל שתוהה האם הוא יכול להפיק סרט בכוחות עצמו. התשובה, עונה דזאנאשווילי, היא "כן". על הדרך הוא עושה את מה שהיית מצפים מיוצר עצמאי: בועט לממסד בפיקת הברך, נכנס במפיקים הוותיקים, באנשי הצות המפונקים ובשחקנים העצלים, אלה שנמצאים בעסק בעבור הכסף ולא בשביל האמנות. הוא לא מסגיר שמות.

continue reading…

חזרה לבלדות הבאבל-גאם המתקתקות והכה-מקסימות: "With a Little Luck"

שבע שנים ל-11 בספטמבר 2001. עדיין מהרגעים הוויזואליים המדהימים, מבהילים, מאיימים, בלתי נתפסים בתולדות עידן תקשורת ההמונים.

========

בשעה ששני סרטי אנימציה ישראליים מוצגים בטורונטו ("ואלס עם בשיר", "9.99 ") מתברר שישראל היא כעת סופית מעצמת עפרונות. רותו מודן הולכת ותופסת את מקומו של אתגר קרת כסופרת/יוצרת הישראלית הכי מוכרת באמריקה. אחרי ש"קרוב רחוק" של מודן ("Exit Wounds" באנגלית) זכה בפרס אייזנר – הפוליצר של הקומיקס/רומן גרפי – מקדיש "ניו יורק מגזין" למודן עשרה עמודים בהם הם מפרסמים סיפור קומיקס שלם שלה, "ג'מילתי" (שיצא בעברית כבר לפני כמה שנים והחודש יראה אור באסופת סיפורי-קומיקס של מודן באנגלית). הוא נמצא כולו באתר של המגזין, ומתחיל במדידת שמלת חתונה וממשיך בפיגוע התאבדות בקפה נואר – לכו תסבירו לאנשי "ניו יורק מגזין" שקפה נואר זה לא סתם שם ספרותי מתחכם אלא סוג של מוסד תל אביבי.

בונוס: רותי דירקטור, בבלוגה החדש והמשובח, על "קרוב רחוק".

========

דויד דזאנאשווילי מוציא היום בסינמטק את סרטו "מפטיר" ובמייל ששלח אתמול לתקשורת הוא מכריז שהוא מקדם אותו עם גימיק מעניין:

קולנוע הינו אחד התחומים היחידים בהם הצרכן משלם על המוצר לפני שהוא מקבל אותו ללא אפשרות להחזר כספי. אנו, יוצרי 'מפטיר', חשים כי מצב זה יצר זילות ליצירה הקולנועית שמאפשר הצגת מקסמי שווא יחצ"ניים והשקעה בעטיפה ולא בתוכן, בפרסום היצירה ולא באיכותה. אנו, יוצרי 'מפטיר' מתוך אמונה באיכותו של סרטנו, מכריזים בזאת שכל רוכש כרטיס לסרט 'מפטיר' אשר יחוש לאחר הצפייה בסרט כי לא קיבל תמורה הולמת, כספו יוחזר.

ניסוי מעניין. מעתה לא תישאל רק השאלה "כמה אנשים באו" אלא "כמה אנשים שילמו בפועל". ואולי הקולנוע צריך לנסות שיטת תמחור אחרת: מחיר בסיסי לכרטיס, לכיסוי עלויות ההקרנה/אולם/חשמל/כוח אדם ואז ביציאה לעבור לשיטת הטיפים, שהולכים ישירות לכיס המפיק/יוצר/במאי, בו כל צופה משלם על פי מידת הנאתו מהסרט.

=====

מתוך "המופע למען ניו יורק" לזכר פיגועי הטרור במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001, פול מקרטני עם "אתמול" ו"Let it Be", עם עזרה ווקלית מצד שריל קרואו, רוג'ר דלטרי ג'ון בון ג'ובי וסולו גיטרה של אריק קלפטון.

ג'ייסון בורן היה אמור להיות גרסה אמריקאית לג'יימס בונד (כולל ראשי התיבות). עכשיו נדמה שמפיקי ג'יימס בונד מנסים לחקות את ג'ייסון בורן. התוצאה: ככה נראה הטריילר לבונד החדש:

בעודי צופה בפעם השנייה ב"האביר האפל" בשבוע שעבר חלפה בראשי מחשבה: זהו ה"הארי המזוהם" של ימינו. אם "הארי המזוהם" היה אחד הסרטים שהגדירו את עידן שלטון ניקסון, הרי ש"האביר האפל" הוא הסרט הדפיניטיבי שמשמש כמטאפורה המסכמת את שמונה שנות ג'ורג' בוש הבן בבית הלבן, מ-9/11 ועד הברדק בעירק. בשני המקרים התחושה היא של כאוס, אובדן דרך, חוסר אמון מוחלט בין הציבור ומוסדות השלטון. ובשניהם הגיבור הוא ויג'ילנטה שפועל בתמיכת החוק, אבל במנותק ממנו, עושה את מה שהחוק לא יכול לעשות וגורם לנו להרהר מה גרוע יותר: ניהיליזם או פשיזם. שני הסרטים גם משתמשים בסוגות הקולנועיות הפאלפיות של תקופתם כדי לנסח את אמירתם. ב"הארי המזוהם" זה היה הניאו-מערבונים והבי-מוביז של דון סיגל. ב"האביר האפל" זה סרטי הקומיקס, שהפכו ללהיטי פופקורן בשנים האחרונות וכאן נעשה בהם שימוש כדי להגיד דבר מה עמוק ותרבותי ומאוד רלוונטי.
אבל זה לא הכל. לפני שנה היה לנו בקולנוע את "זודיאק". הנגטיב של "הארי המזוהם", הסיפור ה"אמיתי" מאחורי העלילה שמסופר באופן מיתי ובדיוני ב"הארי המזוהם". ועוד: ב"רצח מוצדק" מופיעה השורה "אין בעיה עם קצת יריות, בתנאי שיורים באנשים הנכונים", המצוטטת מ"הארי המזוהם" (והסרט עצמו עוסק ברוצח סדרתי נקמני המנקה את העיר מהפושעים שבית המשפט לא מצליח להרשיע).
וזה הסימפטום לאנדרלמוסיה שלטונית. כשהקולנוע מתחיל להרהר, לבטא משאלה, לדון בהשלכות, ובעיקר לקוות שיבוא כבר מישהו שלא יהיה אימפוטנט ביצועי, שייקח את העסק לידיו ויסגור עניין. מישהו ששיטותיו יהיו שנויות במחלוקת אבל יענה לצו מוסרי ברור. זו דרישה בעייתית מאוד – נושית אולי, אבל בעלת השלכות הרסניות לחברה. "האביר האפל" עוסק בזה לרוחב ולעומק, ברצון הזה שיבוא מנהיג, גיבור, אביר, שיעשה סדר. אבל הסדר הזה, כשנעשה בתנאים כאלה, מתוך בהלה וצמא לדם ולנקמה – אפילו הארי המזוהם הראה – משחית לא פחות.

1. "מאמא מיה!": 8,266 כרטיסים. 31 עותקים. שבוע שישי. 174,340 כרטיסים סך הכל.
2. "האביר האפל": 7,187 כרטיסים. 29 עותקים. שבוע שביעי. 253,837 כרטיסים סך הכל.
3. "איים אבודים": 6,746 כרטיסים. 27 עותקים. שבוע עשירי. 260,000 כרטיסים סך הכל.
4. "שחק אותה סמארט": 5,747 כרטיסים. 28 עותקים. שבוע רביעי. 79,553 כרטיסים סך הכל.
5. "השוד המלוטש": 2,700 כרטיסים. 11 עותקים. שבוע רביעי. 13,639 כרטיסים סך הכל.
6. "המומיה 3 ": 2,402 כרטיסים. 28 עותקים. שבוע חמישי. 77,040 סך הכל.
7. "רצח מוצדק": 2,186 כרטיסים. עותק אחד. טרום בכורה.
8. "מסע אל בטן האדמה": 2,165 כרטיסים. 40 עותקים. שבוע שביעי. 92,895 סך הכל.
9. "וול-אי": 1,894 כרטיסים. 40 עותקים. שבוע תשיעי. 216,445 סך הכל.
10. "הונאה": 1,838 כרטיסים. 6 עותקים. שבוע ראשון

באמריקה סוף השבוע האחרון, בו סרט חדש של ניקולס קייג' הגיע למקום הראשון על 7 מיליון דולר בלבד, היה החלש ביותר מאז 2003. אין לי נתוני השוואה לארץ, אבל המצב היה חלש מאוד גם בארץ. בסך הכל 41,000 כרטיסים נמכרו לעשרת הסרטים הכי נצפים בסוף השבוע. "מאמא מיה!" אמנם מתקרב לכיוון קו ה-200,000 כרטיסים, אבל "וול-אי", למשל, הביא בסוף השבוע ממוצע של 47 צופים לעותק. והספיק ל"רצח מוצדק" עותק אחד בלבד בטרום בכורה בסינמה סיטי כדי להשתחל למקום השביעי (ואכן, בשבת ב-22:00 אולם 12 היה מלא עד אפס מקום בבני 60 פלוס). "איים אבודים" נמצא השבוע במקום השלישי. ומה זה "השוד המלוטש"? לא שמעתי על קיומו של סרט כזה, אבל 2,700 איש הלכו לראות אותו בסוף השבוע כנראה מרוב ייאוש ושיעמום.

בין 1977 ל-1984 "Mull of Kintyre" היה הסינגל הנמכר ביותר בכל הזמנים בבריטניה. זהו גם הלהיט הגדול ביותר של פול מקרטני וכנפיים והוא היה תשעה שבועות במקום הראשון במצעד הבריטי. השיר, שנכתב על צוקי וחופי חצי האי קינטייר בסקוטלנד שם גרו פול ולינדה מקרטני באותה תקופה, שבר את שיא המכירות של "She Loves You" מ-1963. את השיא של "קינטייר" שבר ב-1984 "האם הם יודעים שזה חג המולד" של בנד-אייד.

המפיק אורי סבג נפטר. בן 44. בעיות בלב. חיכה להשתלה. מפתיע, מצמרר. חברת פראלייט שלו היתה חתומה על כמה סרטים ישראליים נורא יפים (וכמה שלא). לא הכרתי אותו, אבל כל פעם שראיתי אותו – בעיקר בפסטיבלים – הוא היה עם משקפי שמש. מישהו רוצה לחלוק סיפורים, זכרונות, הספדים?