חזרה לבלדות הבאבל-גאם המתקתקות והכה-מקסימות: "With a Little Luck"

שבע שנים ל-11 בספטמבר 2001. עדיין מהרגעים הוויזואליים המדהימים, מבהילים, מאיימים, בלתי נתפסים בתולדות עידן תקשורת ההמונים.

========

בשעה ששני סרטי אנימציה ישראליים מוצגים בטורונטו ("ואלס עם בשיר", "9.99 ") מתברר שישראל היא כעת סופית מעצמת עפרונות. רותו מודן הולכת ותופסת את מקומו של אתגר קרת כסופרת/יוצרת הישראלית הכי מוכרת באמריקה. אחרי ש"קרוב רחוק" של מודן ("Exit Wounds" באנגלית) זכה בפרס אייזנר – הפוליצר של הקומיקס/רומן גרפי – מקדיש "ניו יורק מגזין" למודן עשרה עמודים בהם הם מפרסמים סיפור קומיקס שלם שלה, "ג'מילתי" (שיצא בעברית כבר לפני כמה שנים והחודש יראה אור באסופת סיפורי-קומיקס של מודן באנגלית). הוא נמצא כולו באתר של המגזין, ומתחיל במדידת שמלת חתונה וממשיך בפיגוע התאבדות בקפה נואר – לכו תסבירו לאנשי "ניו יורק מגזין" שקפה נואר זה לא סתם שם ספרותי מתחכם אלא סוג של מוסד תל אביבי.

בונוס: רותי דירקטור, בבלוגה החדש והמשובח, על "קרוב רחוק".

========

דויד דזאנאשווילי מוציא היום בסינמטק את סרטו "מפטיר" ובמייל ששלח אתמול לתקשורת הוא מכריז שהוא מקדם אותו עם גימיק מעניין:

קולנוע הינו אחד התחומים היחידים בהם הצרכן משלם על המוצר לפני שהוא מקבל אותו ללא אפשרות להחזר כספי. אנו, יוצרי 'מפטיר', חשים כי מצב זה יצר זילות ליצירה הקולנועית שמאפשר הצגת מקסמי שווא יחצ"ניים והשקעה בעטיפה ולא בתוכן, בפרסום היצירה ולא באיכותה. אנו, יוצרי 'מפטיר' מתוך אמונה באיכותו של סרטנו, מכריזים בזאת שכל רוכש כרטיס לסרט 'מפטיר' אשר יחוש לאחר הצפייה בסרט כי לא קיבל תמורה הולמת, כספו יוחזר.

ניסוי מעניין. מעתה לא תישאל רק השאלה "כמה אנשים באו" אלא "כמה אנשים שילמו בפועל". ואולי הקולנוע צריך לנסות שיטת תמחור אחרת: מחיר בסיסי לכרטיס, לכיסוי עלויות ההקרנה/אולם/חשמל/כוח אדם ואז ביציאה לעבור לשיטת הטיפים, שהולכים ישירות לכיס המפיק/יוצר/במאי, בו כל צופה משלם על פי מידת הנאתו מהסרט.

=====

מתוך "המופע למען ניו יורק" לזכר פיגועי הטרור במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001, פול מקרטני עם "אתמול" ו"Let it Be", עם עזרה ווקלית מצד שריל קרואו, רוג'ר דלטרי ג'ון בון ג'ובי וסולו גיטרה של אריק קלפטון.

ג'ייסון בורן היה אמור להיות גרסה אמריקאית לג'יימס בונד (כולל ראשי התיבות). עכשיו נדמה שמפיקי ג'יימס בונד מנסים לחקות את ג'ייסון בורן. התוצאה: ככה נראה הטריילר לבונד החדש:

בעודי צופה בפעם השנייה ב"האביר האפל" בשבוע שעבר חלפה בראשי מחשבה: זהו ה"הארי המזוהם" של ימינו. אם "הארי המזוהם" היה אחד הסרטים שהגדירו את עידן שלטון ניקסון, הרי ש"האביר האפל" הוא הסרט הדפיניטיבי שמשמש כמטאפורה המסכמת את שמונה שנות ג'ורג' בוש הבן בבית הלבן, מ-9/11 ועד הברדק בעירק. בשני המקרים התחושה היא של כאוס, אובדן דרך, חוסר אמון מוחלט בין הציבור ומוסדות השלטון. ובשניהם הגיבור הוא ויג'ילנטה שפועל בתמיכת החוק, אבל במנותק ממנו, עושה את מה שהחוק לא יכול לעשות וגורם לנו להרהר מה גרוע יותר: ניהיליזם או פשיזם. שני הסרטים גם משתמשים בסוגות הקולנועיות הפאלפיות של תקופתם כדי לנסח את אמירתם. ב"הארי המזוהם" זה היה הניאו-מערבונים והבי-מוביז של דון סיגל. ב"האביר האפל" זה סרטי הקומיקס, שהפכו ללהיטי פופקורן בשנים האחרונות וכאן נעשה בהם שימוש כדי להגיד דבר מה עמוק ותרבותי ומאוד רלוונטי.
אבל זה לא הכל. לפני שנה היה לנו בקולנוע את "זודיאק". הנגטיב של "הארי המזוהם", הסיפור ה"אמיתי" מאחורי העלילה שמסופר באופן מיתי ובדיוני ב"הארי המזוהם". ועוד: ב"רצח מוצדק" מופיעה השורה "אין בעיה עם קצת יריות, בתנאי שיורים באנשים הנכונים", המצוטטת מ"הארי המזוהם" (והסרט עצמו עוסק ברוצח סדרתי נקמני המנקה את העיר מהפושעים שבית המשפט לא מצליח להרשיע).
וזה הסימפטום לאנדרלמוסיה שלטונית. כשהקולנוע מתחיל להרהר, לבטא משאלה, לדון בהשלכות, ובעיקר לקוות שיבוא כבר מישהו שלא יהיה אימפוטנט ביצועי, שייקח את העסק לידיו ויסגור עניין. מישהו ששיטותיו יהיו שנויות במחלוקת אבל יענה לצו מוסרי ברור. זו דרישה בעייתית מאוד – נושית אולי, אבל בעלת השלכות הרסניות לחברה. "האביר האפל" עוסק בזה לרוחב ולעומק, ברצון הזה שיבוא מנהיג, גיבור, אביר, שיעשה סדר. אבל הסדר הזה, כשנעשה בתנאים כאלה, מתוך בהלה וצמא לדם ולנקמה – אפילו הארי המזוהם הראה – משחית לא פחות.

1. "מאמא מיה!": 8,266 כרטיסים. 31 עותקים. שבוע שישי. 174,340 כרטיסים סך הכל.
2. "האביר האפל": 7,187 כרטיסים. 29 עותקים. שבוע שביעי. 253,837 כרטיסים סך הכל.
3. "איים אבודים": 6,746 כרטיסים. 27 עותקים. שבוע עשירי. 260,000 כרטיסים סך הכל.
4. "שחק אותה סמארט": 5,747 כרטיסים. 28 עותקים. שבוע רביעי. 79,553 כרטיסים סך הכל.
5. "השוד המלוטש": 2,700 כרטיסים. 11 עותקים. שבוע רביעי. 13,639 כרטיסים סך הכל.
6. "המומיה 3 ": 2,402 כרטיסים. 28 עותקים. שבוע חמישי. 77,040 סך הכל.
7. "רצח מוצדק": 2,186 כרטיסים. עותק אחד. טרום בכורה.
8. "מסע אל בטן האדמה": 2,165 כרטיסים. 40 עותקים. שבוע שביעי. 92,895 סך הכל.
9. "וול-אי": 1,894 כרטיסים. 40 עותקים. שבוע תשיעי. 216,445 סך הכל.
10. "הונאה": 1,838 כרטיסים. 6 עותקים. שבוע ראשון

באמריקה סוף השבוע האחרון, בו סרט חדש של ניקולס קייג' הגיע למקום הראשון על 7 מיליון דולר בלבד, היה החלש ביותר מאז 2003. אין לי נתוני השוואה לארץ, אבל המצב היה חלש מאוד גם בארץ. בסך הכל 41,000 כרטיסים נמכרו לעשרת הסרטים הכי נצפים בסוף השבוע. "מאמא מיה!" אמנם מתקרב לכיוון קו ה-200,000 כרטיסים, אבל "וול-אי", למשל, הביא בסוף השבוע ממוצע של 47 צופים לעותק. והספיק ל"רצח מוצדק" עותק אחד בלבד בטרום בכורה בסינמה סיטי כדי להשתחל למקום השביעי (ואכן, בשבת ב-22:00 אולם 12 היה מלא עד אפס מקום בבני 60 פלוס). "איים אבודים" נמצא השבוע במקום השלישי. ומה זה "השוד המלוטש"? לא שמעתי על קיומו של סרט כזה, אבל 2,700 איש הלכו לראות אותו בסוף השבוע כנראה מרוב ייאוש ושיעמום.

בין 1977 ל-1984 "Mull of Kintyre" היה הסינגל הנמכר ביותר בכל הזמנים בבריטניה. זהו גם הלהיט הגדול ביותר של פול מקרטני וכנפיים והוא היה תשעה שבועות במקום הראשון במצעד הבריטי. השיר, שנכתב על צוקי וחופי חצי האי קינטייר בסקוטלנד שם גרו פול ולינדה מקרטני באותה תקופה, שבר את שיא המכירות של "She Loves You" מ-1963. את השיא של "קינטייר" שבר ב-1984 "האם הם יודעים שזה חג המולד" של בנד-אייד.

המפיק אורי סבג נפטר. בן 44. בעיות בלב. חיכה להשתלה. מפתיע, מצמרר. חברת פראלייט שלו היתה חתומה על כמה סרטים ישראליים נורא יפים (וכמה שלא). לא הכרתי אותו, אבל כל פעם שראיתי אותו – בעיקר בפסטיבלים – הוא היה עם משקפי שמש. מישהו רוצה לחלוק סיפורים, זכרונות, הספדים?

תשעה סרטים ישראליים עלילתיים יוקרנו השנה בבכורה בפסטיבל חיפה. שמונה מהם יתחרו על פרס הסרט הישראלי, בסך 100,000 שקל. אבל הכי חשוב: חמישה מהסרטים יוצגו בבכורות עולמיות. פעם הבכורות העולמיות של הסרטים הישראליים היו נחלת פסטיבל ירושלים, אבל מאז שסרטים ישראליים מוצגים בפסטיבלים זרים, ומאז שהקרנות האקדמיה מתקיימות לפני פסטיבל ירושלים, ההקרנות בירושלים לא רק שאינן בכורות עולמיות, הן אפילו לא בכורות ישראליות.

בתחרות:
אביב 1941 (ישראל/פולין) – בימוי: אורי ברבש, מפיקים: אביתר דותן, רמי דמרי, פיוטר דג'ישאו, אווה פושז'ינסקה
אילי ובן – בימוי: אורי רביד, מפיק: מוש דנון
אמא של ולנטינה – בימוי: אריק לובצקי, מתי הררי, מפיקים: מתי הררי, אריק לובצקי, שרגא בר, אלכסנדר רכטר, יוסי אולו
בדרך אל החתולים – בימוי: חורחה גורביץ, מפיק: אמיר הראל, איילת קייט, חורחה גורביץ, אלי מאירוביץ
מוקי בוערה – בימוי: לינה וסלבה צ'פלין, מפיקים: מוש דנון, ערן ריקליס
אדם בן כלב (ישראל/גרמניה/ארה"ב) – בימוי: פול שרדר, מפיקים: אהוד בלייברג, ורנר וירסינג
כמו אבא שלך (ישראל/צרפת) – בימוי: מרקו כרמל מפיקים: פלורנס לנורי, דוד מנדיל

מחוץ לתחרות:
הכל מתחיל בים – בימוי: איתן גרין, מפיקים: אילון רצ'קובסקי, יוסי עוזרד, יוחנן קרדו, קובי גל-רדאי, גיא יקואל

נ.ב: הפוסט מוקדש ל"מסריח מהפה"

חשבתי שיש רק נציגות של חמישה סרטים ישראליים בפסטיבל טורונטו. לא בדיוק. לצד "9.99 ", "ואלס עם בשיר", "חסר מנוחה", "הגלגול" ו"אדם בן כלב", שהן הפקות שבהם מעורב כסף ישראלי, יש נוכחות ישראלית לא קטנה גם בסרטים אחרים.

ביל מאהר צועק "אין אלוהים", בשעה ש"הגלגול" של נתי ברץ מראה את ההפך. למי להאמין?

למשל, את "האחים בלום" של ריאן ג'ונסון, שזכה לביקורות קוטביות ביום הראשון של הפסטיבל, הפיק הישראלי רם ברגמן. עמוס גיתאי מציג שם את "בסוף תבין", הפקה צרפתית שלו המבוססת על רב מכר. הסרט התיעודי "הלב של ג'נין" בוים במשותף עם בוגר החוג לקולנוע, ליאון גלר ("דרכים"). בסרט התיעודי "רצח קסטנר" שותף המפיק נעם שלו והצלם יואב קוש ומשתתפת נכדתו של ישראל קסטנר, מרב מיכאלי. "בית ריק" של הארגנטינאי החמוד דניאל בורמן צולם בחלקו בישראל (ים המלח). "Religulous" של ביל מאהר ולארי צ'רלס ("בוראט") צולם בחלקו בישראל. לאחד משני הבמאים של סרט האימה "Deadgirl" קוראים גדי הראל. ולגיבורת סרטו החדש של קווין סמית קוראים מירי.