פול מקרטני: השיר היומי
פול מקרטני וכנפיים: "האזינו למה שיש לאיש לומר".
"מפטיר", הביקורת
יש בארץ שני סוגי במאים: הבמאי-הבמאי והבמאי-המפיק. הראשון עושה סרטים טובים, השני עושה הרבה סרטים. לז'אנר הבמאי-המפיק משתייכים עמוס גיתאי, עמוס קולק, חיים בוזגלו ומנחם גולן. יוצרים שבכל סרט חדש שלהם התהייה הראשונה היא "איך יש להם סרט חדש, שנה אחרי שאף אחד לא רצה לראות את הסרט הקודם שלהם?". אבל זו המומחיות שלהם: היכולת לגייס כסף ולמכור למשקיעים שלהם עלילות עם מילות הבאז הנכונות לאותו רגע, כמו גם היכולת להביא את הסרט משלב הנייר לשלב העותק במהירות כזאת שמילות הבאז עדיין נותרות אקטואליות. כשהם מגיעים לסט זה כבר סיפור אחר, והתוצאה הסופית הולכת ומידרדרת משנה לשנה (יש לציין שבמקרה של שלוש הדוגמאות לעיל מדובר ביוצרים שפעם הערכתי, ושאני חושב שיש בכל אחד מהם ניצוץ של אמן, אבל שנקבר תחת שנים של רדיפה אחר הסרט הבא, המונעת מרצון בלתי ניתן להשבעה לעוד ועוד קרדיטים ותהילה, עבודה מתוך דחף אובססיבי לעשות, להתפרנס אולי, לנדוד בעולם אולי, ולא – כך זה נראה – מתוך רצון להטבעת חותם אמנותי משמעותי). יש צד בתוכי שנורא מעריך אותם. במדינה בה יש לא מעט יוצרים שבכיינותם אמנותם אני מתפעל מכאלה שחצבו לעצמם – ובמו ידיהם, יש להוסיף – נתיבים לעשייה המשכית ופורייה. האמת, אין לי מושג איך שלושתם ממשיכים לגייס כספים, אבל בכל פעם שיש להם סרט חדש בקנה אני מגיב בשתי תגובות קוטביות, מין אינפוף "עוד אחד?!" ומחות הורדת הכובע. כמו כן, אני נותר אופטימי (נאיבי?) שיום אחד, מישהו מהם ירים איזו הברקה שתזכיר לי למה פעם נהניתי לראות סרטים של מנחם גולן, ושיש סרטים של גיתאי שאני אוהב.
הדבר שהכי מדאיג אותי ב"מפטיר" הוא שאגלה שדויד דזאנאשווילי הוא במאי-מפיק ולא במאי-במאי. אם הוא במאי-במאי, הרי ש"מפטיר" היא רק נקודת המוצא, ומכאן הוא רק ישתפר ויתגבש ויהפוך ליוצר שאני אהיה נורא סקרן לראות לאן הוא הולך. אם הוא במאי-מפיק הרי שזו נקודת מוצא לקריירה עשירה של סרט כל שנה שנתיים, עם יכולת אדירה – שבר נחשפת – לדחוף את הסרט ולשווק אותו במו ידיו. אבל במקרה כזה חוששני ש"מפטיר" יהיה השיא שלו, נקודת פתיחה, כרטיס ביקור, ובמידה רבה גם סוף הסיפור.
יכול להיות שאני שופט את דזאנאזווילי לחומרה מדי ומוקדם מדי. אחרי הכל, הוא הרים סרט במו ידיו, דבר שראוי להערכה גדולה, והוא עסוק בשיווק אגרסיבי של הסרט של עצמו, במו ידיו. ו"מפטיר", אני מודה, מכיל את כל החומרים שאני מחפש בסרט בכורה: מצד אחד סיפור שהבמאי מעיד עליו שיש בו אלמנט אישי (הסיפור המסופר בסרט מבוסס איכשהו על מעשה שקרה לאבא של הבמאי), ומצד שני יש בו להטוטנות קולנועית של יוצר צעיר שרוצה שיראו שהוא א) מיומן ו-ב) מבין בקולנוע. שני דברים שעמוס קולק, למשל, מעולם לא טרח להראות.
כשדזאנאשווילי הודיע שהוא ערך ב"מפטיר" מקצה שיפורי עריכה בין הבכורה בפסטיבל חיפה (שם זכה שי פלג, צלם הסרט, בפרס מוצדק על עבודתו) ובין היציאה המסחרית, שמחתי. הסרט בהחלט היה זקוק לזה. גם ההתעקשות שלו על יצירת עותק היי-דפינישן של הסרט היא מעשה חלוצי מצידו, שכלל דחיפת הסינמטק לרכישה סוף סוף של נגן היי-דפינישן (שהרי מקרן היה להם מזמן, אבל בלי נגן מתאים הוא היה בבחינת קולב בגדים שעלה עשרות אלפי דולרים). לכן צפיתי בסרט פעם נוספת, בגרסתו הערוכה מחדש ומשופרת הפיקסלים. המראה נוצץ ויפה, אבל העריכה עדיין מקושקשת מדי. אני מאמין שיש שם סרט טוב יותר שמסתתר בפנים, שעדיין דורש עריכה ארכיאולוגית למוצאו קבור בין שלל שריגי העלילה והדמויות.
ואגב, בטקסט שדזאנאשווילי כתב ושפרסמתי אתמול יש עדיין חור אחד בעלילה: מאיפה הכסף? גם אם כולם עבדו בהתנדבות עדיין צריך מזומנים – ולא מעט – כדי להרם סרט, לערוך אותו מחדש, לעשות און-ליין בהיי-דפינישן ולהשקיע בקניית נגן היי-דפינישן לסינמטק. אם זה מקרה של משפחה עשירה ותומכת זה מסביר את זה: לילדים של הורים אמידים קל יותר להיות אמנים עצמאיים. אם לא, אז זה הטקסט המשלים שהייתי רוצה לקרוא: איך מגייסים בארץ כספים. ממי, וכמה, ואיך מחלקים את אחוזי הבעלות בסרט בין אלה שהשקיעו מזמנם מתוך אמונה במוצר, באמנות, ביוצר.
זו הביקורת התמציתית שהנפקתי על "מפטיר":
פורסם ב"פנאי פלוס", 10.9.2008
continue reading…
מן הארכיון: לקראת פרס אופיר 2002
פול מקרטני: השיר היומי
"Pipes of Peace": הווידיאו מ-1983, בו מקרטני מגלם את שני התפידים הראשיים, מבוסס על מקרה אמיתי במלחמת העולם הראשונה בו חיילים מצבאות בריטניה וגרמניה עצרו את הלחימה ליום אחד, בחג המולד. 12 שנה אחר כך הופק בצרפת הסרט "חג שמח" כריסטיאן קריו המספר אותו סיפור. הקליפ בן ה-3 דקות של מקרטני מוצלח ומרגש יותר:
"דברים שלמדתי ב'מפטיר'"
אני שמח שסרט כמו "מפטיר" נעשה. אני רוצה עוד סרטים כמו "מפטיר". וכמו "ימים קפואים". סרטים עצמאיים שכל מה שמניע אותם זו איזושהי חוצפה צעירה של משוגעים לדבר שלא מוכנים לחכות לקרנות ולמפיקים המבוססים כדי לזכות להזדמנות שלהם. אנשים שרואים קולנוע הוליוודי ורצים לקחת את הז'אנרים האמריקאים ולמצוא להם פרשנות ישראלית, עם סיטואציות יחודיות למקום. אני מעדיף סרט עצמאי כמו "מפטיר" על פני סרט כמו "ג'וליה מיה", שהיה מתוק וסטנדרטי מספיק כדי להיעשות גם במסגרת ממוסדת. אם כבר מישהו לוקח על עצמו הרפתקאה עצמאית, שילך על הקצה, שיביא חלופה לסטנדרט, שישבור את החוקים. שיכעיס, יבעט, שיראה אחרת. אז כן: כצופה, כמבקר, יש לי המון בעיות עם "מפטיר", סרט שיש בו יותר פוטנציאל ממימוש, אבל שגורם לי לזקוף אנטנות ולתהות בסקרנות: מי זה הדאזאנשווילי הזה שהרים את העסק? ומה הוא הולך לעשות הלאה? אז, כן יש לי השגות (הביקורת פורסמה אתמול ב"פנאי פלוס", אעלה לבלוג מחר), אבל אני לכל הפחות רוצה להשתמש במעט הכוח התקשורתי שיש לי כדי לגרום לאנשים לדעת שהסרט הזה קיים ולתת לו צ'אנס. משם, הסרט כבר יעשה – או לא יעשה – את שלו.
לכן פניתי לדזאנאשווילי וביקשתי ממנו שיכתוב טקסט שפורסם לפני חודש ב"פנאי פלוס", כשהסרט התחיל את מסע הקרנות הטרום-בכורה שלו, לקראת ההפצה הרשמית אתמול. התוצאה היא מעין מדריך לבמאי/המפיק המתחיל שתוהה האם הוא יכול להפיק סרט בכוחות עצמו. התשובה, עונה דזאנאשווילי, היא "כן". על הדרך הוא עושה את מה שהיית מצפים מיוצר עצמאי: בועט לממסד בפיקת הברך, נכנס במפיקים הוותיקים, באנשי הצות המפונקים ובשחקנים העצלים, אלה שנמצאים בעסק בעבור הכסף ולא בשביל האמנות. הוא לא מסגיר שמות.
קומיק נואר
שבע שנים ל-11 בספטמבר 2001. עדיין מהרגעים הוויזואליים המדהימים, מבהילים, מאיימים, בלתי נתפסים בתולדות עידן תקשורת ההמונים.
========
בשעה ששני סרטי אנימציה ישראליים מוצגים בטורונטו ("ואלס עם בשיר", "9.99 ") מתברר שישראל היא כעת סופית מעצמת עפרונות. רותו מודן הולכת ותופסת את מקומו של אתגר קרת כסופרת/יוצרת הישראלית הכי מוכרת באמריקה. אחרי ש"קרוב רחוק" של מודן ("Exit Wounds" באנגלית) זכה בפרס אייזנר – הפוליצר של הקומיקס/רומן גרפי – מקדיש "ניו יורק מגזין" למודן עשרה עמודים בהם הם מפרסמים סיפור קומיקס שלם שלה, "ג'מילתי" (שיצא בעברית כבר לפני כמה שנים והחודש יראה אור באסופת סיפורי-קומיקס של מודן באנגלית). הוא נמצא כולו באתר של המגזין, ומתחיל במדידת שמלת חתונה וממשיך בפיגוע התאבדות בקפה נואר – לכו תסבירו לאנשי "ניו יורק מגזין" שקפה נואר זה לא סתם שם ספרותי מתחכם אלא סוג של מוסד תל אביבי.
בונוס: רותי דירקטור, בבלוגה החדש והמשובח, על "קרוב רחוק".
========
דויד דזאנאשווילי מוציא היום בסינמטק את סרטו "מפטיר" ובמייל ששלח אתמול לתקשורת הוא מכריז שהוא מקדם אותו עם גימיק מעניין:
קולנוע הינו אחד התחומים היחידים בהם הצרכן משלם על המוצר לפני שהוא מקבל אותו ללא אפשרות להחזר כספי. אנו, יוצרי 'מפטיר', חשים כי מצב זה יצר זילות ליצירה הקולנועית שמאפשר הצגת מקסמי שווא יחצ"ניים והשקעה בעטיפה ולא בתוכן, בפרסום היצירה ולא באיכותה. אנו, יוצרי 'מפטיר' מתוך אמונה באיכותו של סרטנו, מכריזים בזאת שכל רוכש כרטיס לסרט 'מפטיר' אשר יחוש לאחר הצפייה בסרט כי לא קיבל תמורה הולמת, כספו יוחזר.
ניסוי מעניין. מעתה לא תישאל רק השאלה "כמה אנשים באו" אלא "כמה אנשים שילמו בפועל". ואולי הקולנוע צריך לנסות שיטת תמחור אחרת: מחיר בסיסי לכרטיס, לכיסוי עלויות ההקרנה/אולם/חשמל/כוח אדם ואז ביציאה לעבור לשיטת הטיפים, שהולכים ישירות לכיס המפיק/יוצר/במאי, בו כל צופה משלם על פי מידת הנאתו מהסרט.
=====
פול מקרטני: השיר היומי
מתוך "המופע למען ניו יורק" לזכר פיגועי הטרור במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001, פול מקרטני עם "אתמול" ו"Let it Be", עם עזרה ווקלית מצד שריל קרואו, רוג'ר דלטרי ג'ון בון ג'ובי וסולו גיטרה של אריק קלפטון.
בורן אגיין
ג'ייסון בורן היה אמור להיות גרסה אמריקאית לג'יימס בונד (כולל ראשי התיבות). עכשיו נדמה שמפיקי ג'יימס בונד מנסים לחקות את ג'ייסון בורן. התוצאה: ככה נראה הטריילר לבונד החדש:
הארי המזוהם חוזר
בעודי צופה בפעם השנייה ב"האביר האפל" בשבוע שעבר חלפה בראשי מחשבה: זהו ה"הארי המזוהם" של ימינו. אם "הארי המזוהם" היה אחד הסרטים שהגדירו את עידן שלטון ניקסון, הרי ש"האביר האפל" הוא הסרט הדפיניטיבי שמשמש כמטאפורה המסכמת את שמונה שנות ג'ורג' בוש הבן בבית הלבן, מ-9/11 ועד הברדק בעירק. בשני המקרים התחושה היא של כאוס, אובדן דרך, חוסר אמון מוחלט בין הציבור ומוסדות השלטון. ובשניהם הגיבור הוא ויג'ילנטה שפועל בתמיכת החוק, אבל במנותק ממנו, עושה את מה שהחוק לא יכול לעשות וגורם לנו להרהר מה גרוע יותר: ניהיליזם או פשיזם. שני הסרטים גם משתמשים בסוגות הקולנועיות הפאלפיות של תקופתם כדי לנסח את אמירתם. ב"הארי המזוהם" זה היה הניאו-מערבונים והבי-מוביז של דון סיגל. ב"האביר האפל" זה סרטי הקומיקס, שהפכו ללהיטי פופקורן בשנים האחרונות וכאן נעשה בהם שימוש כדי להגיד דבר מה עמוק ותרבותי ומאוד רלוונטי.
אבל זה לא הכל. לפני שנה היה לנו בקולנוע את "זודיאק". הנגטיב של "הארי המזוהם", הסיפור ה"אמיתי" מאחורי העלילה שמסופר באופן מיתי ובדיוני ב"הארי המזוהם". ועוד: ב"רצח מוצדק" מופיעה השורה "אין בעיה עם קצת יריות, בתנאי שיורים באנשים הנכונים", המצוטטת מ"הארי המזוהם" (והסרט עצמו עוסק ברוצח סדרתי נקמני המנקה את העיר מהפושעים שבית המשפט לא מצליח להרשיע).
וזה הסימפטום לאנדרלמוסיה שלטונית. כשהקולנוע מתחיל להרהר, לבטא משאלה, לדון בהשלכות, ובעיקר לקוות שיבוא כבר מישהו שלא יהיה אימפוטנט ביצועי, שייקח את העסק לידיו ויסגור עניין. מישהו ששיטותיו יהיו שנויות במחלוקת אבל יענה לצו מוסרי ברור. זו דרישה בעייתית מאוד – נושית אולי, אבל בעלת השלכות הרסניות לחברה. "האביר האפל" עוסק בזה לרוחב ולעומק, ברצון הזה שיבוא מנהיג, גיבור, אביר, שיעשה סדר. אבל הסדר הזה, כשנעשה בתנאים כאלה, מתוך בהלה וצמא לדם ולנקמה – אפילו הארי המזוהם הראה – משחית לא פחות.
תגובות אחרונות