"מאמא מיה!" Here we go again

שבוע חלש בקופות, ו"מאמא מיה!" ממשיך לשלוט בראש. ועכשיו, בלי סרטים חדשים בעשירייה, ועם הכנסות מתונות, פתאום מתחוור שכמעט כל סרטי הקיץ עשו עסקים לא רעים, ואפילו "קופים בחלל" ו"מסע אל בטן האדמה" נמצאים מרחק קצרצר מקו מאה אלף הכרטיסים. ועם חופשת הקיץ שהסתיימה, רוב הסרטים השבוע סבלו מצניחות משמעותיות במכירות: "קונג פו פנדה" ירד ב-46 אחוזים, "איים אבודים" ירד ב-45 אחוזים, "המומיה 3 " ירד ב-44 אחוזים.

מכירות הכרטיסים בבתי הקולנוע בארץ, 28.8 עד 2.9

1. "מאמא מיה!": 14,072 כרטיסים. 31 עותקים. שבוע חמישי. 161,428 כרטיסים סך הכל.
2. "האביר האפל": 11,566 כרטיסים. 30 עותקים. שבוע שישי. 243,236 כרטיסים סך הכל.
3. "שחק אותה סמארט": 10,635 כרטיסים. 28 עותקים. שבוע שלישי. 71,416 סך הכל.
4. "איים אבודים": 9,352 כרטיסים. 36 עותקים. שבוע תשיעי. 252,000 סך הכל.
5. "טרמפ לירח": 8,793 כרטיסים. 24 עותקים. שבוע רביעי. 51,061 סך הכל.
6. "קופים בחלל": 8,592 כרטיסים. 26 עותקים. שבוע חמישי. 93,054 סך הכל.
7. "וול-אי": 7,358 כרטיסים. 47 עותקים. שבוע שמיני. 213,786 סך הכל.
8. "מסע אל בטן האדמה": 6,072 כרטיסים. 17 עותקים. שבוע שישי. 90,226 סך הכל.
9. "קונג פו פנדה": 6,133 כרטיסים. 32 עותקים. שבוע תשיעי. 352,966 סך הכל.
10. "המומיה 3 ": 5,115 כרטיסים. 28 עותקים. שבוע רביעי. 73,774 סך הכל.

אני עוד לא קורא על שום סרט בוונציה שגרם לקהל ומלבקרים להתעלף מאושר והנאה. אבל מפסטיבל טלורייד, שמתפקד כמופע החימום לפסטיבל טורונטו, מתחילים להישמע ציוצים של עונג.

1. האתר "Spout" משתפך על "ואלס עם בשיר" בביקורת שמתחילה במשפט: Waltz with Bashir is one part Waking Life, one part Schindler's List, and two parts awesome.
החשיבות בביקורת כזאת היא ש"Spout" הוא בלוג יחסית צעיר אבל שתפס תשומת לב ושנקרא על ידי אנשים בתעשייה – עיתונאים, מפיקים, ויצרני באז – שעכשיו ירגישו חובה ללכת לראות את "בשיר" בשבוע הבא בטורונטו. זו הדרך הכי טובה ליצירת קמפיין אוסקרים מוקדם, על ידי כך שהתעשייה פשוט מדברת על הסרט.

2. "אדם בן כלב" של פול שריידר עוד לא זכה לאף ביקורת מקיפה. אבל ב"Cinematical" כבר כתבו Jeff Goldblum's performance in the film is one of his strongest ever. וגם ג'פרי וולס מקדם דיווחים שהוא מקבל – לא אתפלא עם מאהוד בלייברג עצמו – על כך שיש כבר זמזומי מועמדות לאוסקר על תפקידו של גולדבלום: Jeff Goldblum's lead performance is, he insists, an Oscar-level achievement.

3. אבל הסרט שזוכה לתשומת הלב הכי גדולה מבחינת התקשורת הוא "Slumdog Millionaire" (התקציר שלו זהה לעלילת הספר "נער החידות ממומביי" אבל בדף ימד"ב שלו לא מצוין שהסרט הוא עיבוד לספר). דני בויל ("טריינספוטינג") ביים, סיימון בופוי ("ללכת עד הסוף") כתב, והביקורות נרגשות.

יש לי תחושה – ואולי כי אני סתם עסוק בקונספירציות – שיש משהו נוסף מאחורי ההזזה של טקס האקדמיה מחמישי (מקרטני-דיי) לשלישי. הרי ממתי האקדמיה עסוקה בתגובה מהירה לשינויים בשטח? זה נשמע יותר כמו בקשה/הנחתה של הערוץ. אני סתם זורק ספקולציות. אבל אם, בשבוע שלפני ההופעה, נקרא שערוץ 2 או ערוץ 10 מנהלים מגעים להעביר בשידור חי חלקים מהמופע (אני מניח שלא יועבר המופע כולו, אלא רק כשישה שירים מתוכו) דעו שזו היתה הסיבה האמיתית להזזת פרסי אופיר. או כדי לפנות לערוץ את היום, או כדי לא להתחרות בשידור הזה ולבזבז מולו הפקה יקרה כל כך. ואולי לא. אולי באמת זו תגובה מהירה של האקדמיה לרחשים מהשטח. תכף נדע.

=========

מי מרוויח מזה שסרטים ישראליים מצליחים בקופות? משה אדרי, אני מניח. והמפיקים. והקרנות. אנשים חשובים, משפיעים, חזקים. אבל צריך להבין: כשסרטים ישראלים משגשגים, זה עוזר לכולם, ההצלחה מטפטפת מלמעלה כלפי מטה. וכך, כשסרט ישראלי מצליח זה משפיע אפילו על… בלוג קולנוע. מאז ש"איים אבודים" יצא זהו הפוסט הנקרא ביותר ב"סינמסקופ", למרות שהוא פורסם כמעט לפני שנה. כל מי שמחפש בגוגל, אחרי הצפייה בסרט, את המילים "פסקול איים אבודים" מגיע קודם כל אליו. חודש אוגוסט היה החודש החזק ביותר בתולדות "סינמסקופ", כשבפעם הראשונה במהלכו נשבר רף 6,000 הקוראים ביום אחד (כששיא 5,000 הקוראים נשבר בסך הכל חודש לפני כן) ועם שיא של 170,022 קוראים (יוניקים) בחודש אחד. נשבר גם, מהצד שלי, שיא הכתיבה והעדכון: 70 פוסטים בחודש אחד.

בחצי השני של ספטמבר צפו לשתי בשורות מרגשות הקשורות ל"סינמסקופ". האחת היא שמ-26 בספטמבר ננסה לייצר מועדון אוף-ליין חודשי של הבלוג. זו יוזמה של סינמטק הרצליה ואני אהיה סקרן לראות איך זה יתפתח. הרעיון הוא שבכל יום שישי אחרון של החודש, ב-16:00, אני אבחר סרט שאני אוהב, אגיד עליו כמה מילים, וקוראי הבלוג יוזמנו להתכנס באולם סינמטק הרצליה ולצפות בו. הסרט הראשון שבחרתי הוא "Groundhog Day" ("לקום אתמול בבוקר") של הארולד ראמיס. באוקטובר אקרין את "לעוף כל הדרך הביתה" של קארול בלארד. ובעתיד הרחוק יותר יהיה גם את "AI" של ספילברג ועוד כל מיני סרטים שאני מקווה שאנשי הסינמטק יצליחו להשיג. ואולי בעתיד הרחוק עוד יותר, אולי אפילו גם טרום בכורות. מי יודע. נראה. אני בעצמי עוד מחפש כיוון. בכל אופן פעם בחודש, בכל יום שישי אחרון של כל חודש, ב-16:00, ברחוב סוקולוב 29 בהרצליה, נעשה קבלת שבת קולנועית, עם סרט, עם כמה מילים עליו לפני ובעיקר כדי להכיר את הפנים מאחורי הניקים. שרינו לכם.
השנייה? עוד שבועיים בערך.

==========

וגם בסינמטק תל אביב דברים מתחדשים. בשעה טובה יש שם עכשיו נגן HD שמצטרף למקרן ה-HD שהותקן מזמן. "ומסוף ספטמבר", מעדכן אלון גרבוז, "כל סרט ישראלי שצולם ב-HD יוכל להיות מוצג ב-HD". ומעתה, כל הפסטיבלים יודיעו על אפשרות הגשת סרטים ב-HD. אני, מצידי, רק מקווה שבתוכניית הסינמטק ובאתר יקפידו לציין מתי מדובר בהקרנת HD ולא סתם "הקרנה דיגיטלית".

אבל רגע, יש עוד. בוודאי שמתם לב שבונים לסינמטק תל אביב אגף חדש בצמוד אליו. מה קורה עם זה? גרבוז ממשיך ומעדכן: במאי-יוני 2009 מתוכנן הסינמטק לעבור לאגף החדש. בשלב הזה ייסגר הבניין הנוכחי וייכנס לתקופה של כשמונה חודשי שיפוצים. וכך בתחילת 2010 שני הבניינים יחוברו זה לזה וייחנך המקום שייקרא "מרכז הסרט הישראלי".

==========

והישר מהסינמטק: ביציאה מ"שיטת השקשוקה" ביום ראשון, מי זה הברנש המשונה הזה שעומד בצילה של מרב מיכאלי (בתמונה השלישית) ובידו שקית של שלושה די.וי.דיאים ב-100 שקל שקנה לפני הסרט?

"השיר הבא מוקדש לחבר שלי, ג'ון" אומר פול בצרפתית ומתחיל לשיר את "יום בחיים" ו"תנו צ'אנס לשלום" מההופעה בקוויבק ביולי:

בשיר המקורי של פוליס השורה היא "כל נשימה שאת לוקחת, אני אצפה בך". אחרי הצפייה ב"שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל ואילן עבודי התחושה היא שמכל נשימה שאנחנו לוקחים, סמי עופר עושה כסף. השימוש של עבודי באילוסטרציות אנימציה (בהפקת סטודיו פוליגון, ידידי הבלוג) יוצר המחשה צלולה מאוד של הסבך העסקי האינסופי שבסיסו חוזר על עצמו: ישראל היא מדינה חלמאית שהחליטה למכור את נכסיה לכל הממעט במחיר, ואיכשהו חבורה קבועה של גבירים היא הרוכשת הקבועה. הצפייה בסרט עוררה בי כמה מחשבות:

שיחזור קומיקס של פגישת דירקטוריון בחברת החשמל עם אלי לנדאו, מתוך "שיטת השקשוקה"

1. רוזנטל לא חתר לשם אבל בסופו של דבר רק על זה חשבתי: מה מניע את משפחת עופר? חוששני שלמרות הכל הסרט הזה לא שכנע אותי שסמי עופר אחיו ובניו פועלים מתוך כוונות של רוע לב וזדון. אז מה מניע אותם? רק בצע כסף? זהו, האם זה סיפור על האופן שבו תאוות בצע יוצרת מגלומניה וגאוותנות? ובסופו של דבר, אם אני צריך לעשות אנליזה לעופרים היא זאת: הם גאים מדי. והגאווה הזאת מעוורת אותם ומסתירה מעיניהם את קיומם של בני אדם שלא הצליחו לקנות פנטהאוז לידם באולימפוס. ובכל זאת, אני סקרן לפצח את הצד האנושי בסיפור: למה סמי עופר, בגיל 86, ממשיך לטרוח כל כך הרבה על איסוף עוד ועוד ממון, למה כל מה שיש לו לא מספיק לו? למה הוא לא מניח לילדים לעבוד והוא נשען לאחור ויוצא לפנסיה או מתעסק בפילנתרופיה (ולא, רבותי, פילנתרופיה אינה הקמת מבני ענק בעבור הנצחה מונומנטלית וגאוותנית של שם התורם. אלא זה באמת לתת כסף, מתוך עניינים של חשבון נפש והרהורים על מהות החיים, לאלה שלא שפר עליהם מזלם כמוהו, ומתוך הבנה שבעולם הבא לכל הכסף הזה אין שום משמעות, אבל למעשים טובים כן).
2. סמי עופר לא לבד. הסרט "שביתה" של אסף סודרי ואמיר טאוזינגר שטח טענות דומות, כמעט זהות, על אריה גנגר. במילים אחרות, יש כאן קהילה של אנשים – ורוזנטל ממפה את הרשימה בחטף מדי – שהמדינה בבעלותם והפוליטיקאים למעשה עובדים עבורם. כל אחד מהם שווה סרט כזה. זו לא תהיה סדרה ארוכה מאוד.
3. משפחת עופר מקבלת ייעוץ תקשורתי איום ונורא. כל ההתמודדות שלה עם התקשורת, מאז פרשת מוזיאון תל אביב ועד בכורת הסרט הזה, הוא מחפיר. הם נובחים, מאיימים, משדרים מידה שווה של אדנות ובהלה. אדם באמת חזק לא זקוק לזה. אנשים חזקים מטפלים בצרות שלהם בשקט. האופן גדוש האגו (ושוב, הגאוותנות) בו גם עידן עופר וגם סמי עופר מתמודדים עם רוזנטל כשהוא עושה להם אמבוש מעיד על חוסר תבונה תקשורתית מצדם. בהתנהגותם הם רק הופכים למטרות אטרקטיביות עוד יותר.
4. כשראיתי את הסרט "שביתה" הייתי בבעיה: כמי שצדק חברתי מעסיק אותו הסרט הזה היה מדהים, מסמך אנושי, חברתי, כלכלי ולאומי נדיר ואמיץ, המציג את האנשים שנרמסים על ידי גלגלי השיניים של תיעוש מואץ שלא דופק חשבון, לא לסביבה ולא לפועלים. אבל מבחינה קולנועית הסרט ביאס אותי. אני הרי בא מביקורת הקולנוע לא מ"דה מרקר" והאופן הוויזואלי בו מועברות הטענות חשוב בעיני לא פחות מהאופן המילולי. אלא שסודרי וטאוזינגר עשו אז החלטה: הם האמינו שחומרי הגלם שצילמו בשלב התחקיר היו כה חזקים שאין טעם להשקיע בשיחזורים מיופייפים. הם בחרו בישירות, בספונטניות ובכנות. זה נתן לסרט עוצמה רבה, אכן. אבל מבחינתי זה לא היה סרט אלא מגאפון: מכשיר הגברה לשיווק רעיונות ומצוקות. לכן הוקסמתי מהעובדה ש"שיטת השקשוקה", שהיה יכול לבחור בכיוון הזה, השקיע מאמצים רבים להישאר קולנועי. בסרט כזה יהיו שיגידו שזה מאמץ שווא, אבל אני חושב שזה רק משדרג את העסק. השילוב בין צילום תיעודי פרופר, מהסוג הכי טלוויזיוני ופשוט, ומולו קטעי אנימציה מזנים שונים, ועריכה שבונה את הטיעונים קומות-קומות, יוצר סרט בו בכל פעם שנדמה שזה הכל מתברר שיש עוד נתון שיפתיע/יכעיס/יתסכל אותנו עוד יותר, במדינה החלמאית בה אנחנו חיים.
5. בסופו של דבר: אין שום פגם במשפחת עופר (חוץ מיוהרה). המדינה מספקת להם הזדמנויות והם לוקחים אותן. אני מניח שכל אחד מאיתנו, אם היו מציעים לו מפעל כימיקלים ב-50 מיליון דולר ובבנק יש לו 500 מיליון דולר, היה חוטף את המציאה. הבעיה היא עם המדינה ורפיסותה מול עניינים של משאבים לאומיים והגנה על הסביבה האזרחים ובריאותם. אבל מה שהסרט מתאר היטב זה שזה דיל משתלם לכל הצדדים, חוץ מאשר לנו: הגבירים מממנים לפוליטיקאים את הקמפיינים, תורמים מוסדות לעיריות בהן ממוקמים עסקיהם, ובתמורה זוכים להקלות מפליגות בעסקיהם. כשפקיד במשרד האוצר נותן למשפחת עופר הקלה השווה מאות מיליוני דולרים הוא אומר לעצמו "זה לא הכסף של אבא שלי". כדעידן עופר מקבל את ההקלה הזאת ומפקיד אותה בבנק הוא אומר לעצמו "זה כסף של אבא שלי". ואז – וזה הכי מצמרר – הפקיד מסיים את עבודתו בשירות הציבורי ועובר לעבוד כדירקטור אצל אחת המשפחות האלה.
6. כשיונה יהב, ראש עיריית חיפה, אומר למיקי רוזנטל שכל העניין הזה עם "הון-שלטון" הוא קשקוש, אני מאמין לו שהוא באמת חושב ככה. בגלל שאני מומחה בשפיטת אנשים על פי מראה עיניים ולא על פי הוכחות (לאו דווקא מומחה מוצלח, אגב) אני חייב להגיד שיונה יהב תמיד נראה לי אחד האנשים הישרים ונקיי הכפיים בפוליטיקה הישראלית (עד שיוכח אחרת). ומבחינתו, סמי עופר הוא צדיק אותנטי. הוא תרם לעירו איצטדיון כדורגל חדש. כראש עיר זהו הישג אדיר. אבל מה המחיר האמיתי של התרומה הזאת? האם יהב שואל את עצמו את זה? ועזבו מחיר כלכלי: מה המחיר המוסרי? כי בסופו של דבר: כשבנאדם נותן לך מתנת ענקית ומזמין אותך לחתונת נכדו אתה תחשוב עליו דברים טובים, גם אם יציגו מולך נתונים ממששיים ההפך. זה לא עניין של שחיתות, זה עניין אנושי בסיסי. אנחנו אוהבים את אלה שמיטיבים איתנו.
7. אבל יש לי גם שתי בעיות עם הסרט. האחת: הפתיח, בו מוצגות שושלות עופר ורוזנטל וצמיחתן זו לצד זו אמורה ליצור הנגדה משעשעת, אבל בפועל יוצרת תחושה לא נוחה כפליים. גם כי פתאום זה סרט על מיקי רוזנטל, והביוגרפיה הרוזנטלית היתה לי מיותרת לגמרי. אבל גם כי זה הפך את העניין של רוזנטל בעופר לעניין אישי וקצת מריר, כמי שששכל את אביו – איש עסקים ישר והגון שעסקיו קרסו ושמת מוקדם מדי בגלל עסקיו – ושבא להתחשבן בקטנוניות עם זה שהצליח, כמיו סוג של נקמה סמלית על מות האב.
הבעיה השניה: זה כבר ענין קשה יותר. "שיטת השקשוקה" הוא סרט שכל כולו בנוי על עבודת עיתונות ותחקיר, על שאלת השאלות הנכונות, על חשיפת העובדות, על הוצאת האמת לאור, על אומץ לב גדול לעמוד מול אנשים שבכוחם להיות שסתום תקשורתי. אבל האמת צריכה להיאמר: בשלושה מקרים בסרט לרוזנטל ניתנת האפשרות לעמוד מול האנשים מהם הוא דורש תשובות – מול סמי עופר ברחבת המוזיאון, מול עידן עופר בוועידת עסקים ומול מוטי עומר במעלית בעירייה – ובכל פעם כזאת בו אנחנו מקווים להגיע לשיא, דווקא רוזנטל הוא זה שלא מצליח לשאול את השאלה הנכונה, המדויקת, המנוסחת ככה שלענות עליה בשתיקה תהיה הודאה מפלילה.
8. ובסופו של דבר: נדמה לי שברמה האנושית יש יותר דמיון מאשר שוני בין רוזנטל וסמי עופר. בראש ובראשונה כי שניהם נחושים לעשות את מה שהם עושים, והם יעשו את זה בכל מחיר, ובלי לקחת בחשבון את ההשלכות ואת ההשפעה על האנשים שאינם הם.

בין אם אתם בעלי הון, אוליגרכים או אנשי פרולטריון, את "שיטת השקשוקה" אתם חייבים לראות. עבור פשוטי העם זה סרט אימה. עבור המיליונרים זה סרט נצחונות. ככה עושים את זה.
להקרנות הסרט, מהערב, בסינמטק תל אביב.
לפוסט על הסרט של טל לוטן, אשת סטודיו פוליגון והארט דירקטורית של האנימציה בסרט.
ולווט על הסרט ועל הכנס לפניו אמש.

האקלים עוד לא יודע מזה, אבל על פי לוח השנה קיץ 2008 הגיע לסיומו. בתי הקולנוע התרוקנו מסרטים שהקהל הרחב רוצה לראות, הילדים חזרו לבית הספר ובפעם הראשונה מזה חודשיים שאין תורים מול "קונג פו פנדה" בזמן שהשמש זורחת. באמריקה חגגו בסוף השבוע את לייבור דיי, החג שחותם את חופשת הקיץ ומחזיר את כולם לעבודה. מהיום ועד אוקטובר לא יעלה שם ולו סרט אחד שמישהו באמת מצפה ומשתוקק לו. בזכות סרט אחד, "האביר האפל", קיץ 2008 היה היסטורי ושובר שיאים לא פחות מקיץ 2007, שהיה גם הוא היסטורי ושובר שיאים. אבל בעוד קיץ 2007 שבר את שיאיו עם שלל סרטי המשך, קיץ 2008 שיגשג בעיקר בזכות באטמן. "האביר האפל" חגג את לייבור דיי בחציית רף היסטורי נוסף: הוא עבר את חצי מיליארד הדולר בהכנסות באמריקה בלבד. בסך הכל הסרט השני שעושה את זה אחרי "טיטאניק". בעולם הוא שועט בנחישות לעבר קו מיליארד הדולר.

אלה 12 הסרטים הקופתיים ביותר באמריקה בקיץ 2008, שהכניסו מעל 100 מיליון דולר ושיצאו למסכים מאז 1 במאי ועד היום:

1. "האביר האפל" (יצא ב-18.7): 502 מיליון דולר
2. "איירון מן" (2.5): 317.5 מיליון דולר
3. "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" (22.5): 315.5 מיליון דולר
4. "הנקוק" (2.7): 226.5 מיליון דולר
5. "וול-אי" (27.6): 217.9 מיליון דולר
6. "קונג פו פנדה" (6.6): 212.9 מיליון דולר
7. "סקס והעיר הגדולה" (30.5): 152.4 מיליון דולר
8. "נרניה 2: הנסיך כספיאן" (16.5): 141.5 מיליון דולר
9. "הענק הירוק" (13.6): 134.4 מיליון דולר
10. "מבוקש" (27.6): 134 מיליון דולר
11. "מאמא מיה!" (18.7): 131.5 מיליון דולר
12. "שחק אותה סמארט" (20.6) 128 מיליון דולר

(אתם יכולים להשוות את הנתונים הסופיים עם משחקי התחזיות שלי ושל "אנטרטיינמנט וויקלי" מ-25 באפריל. המספרים שלי בתחזת היו מאוד שמרניים – חוץ מהקליעה בול בתחזית ל"מאמא מיה!" – אבל זהות שלושת הסרטים הגדולים שלי כמעט זהים למציאות, ויותר נכונים מאלה של "אנטרטיינמנט וויקלי". ההחמצות הגדולות שלי הם "הנקוק" ו"סקס והעיר הגדולה", שחשבתי שייכשלו; ומהכיוון השני, הפרזתי בערכו של "ספיד רייסר" שהפך לפלופ הגדול של השנה).

טבלת הקיץ בישראל קצת שונה ומותאמת, כדרכה של ישראל, לטעם הכל-משפחתי של רוכשי הכרטיסים כאן:

1. "קונג פו פנדה": 315 אלף כרטיסים
2. "איים אבודים": 250 אלף כרטיסים
3. "האביר האפל": 240 אלף כרטיסים
4. "סקס והעיר הגדולה": 215 אלף כרטיסים
5. "אל תתעסקו עם הזוהן": 205 אלף כרטיסים
6. "וול-אי": 200 אלף כרטיסים

השיר השני שפול מקרטני מבצע מתוך האלבום האחרון שלו, "Memory Almost Full" (זה הראשון). ושמו מתאים ליום הראשון ללימודים: "אמא תמיד יודעת".

בשורה א':

"ויקי כריסטינה ברצלונה" של וודי אלן יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה ב-14 באוקטובר. הפסטיבל יימשך עד 21 באוקטובר ויוצגו בו כמה מהסרטים הכי מדוברים השנה מפסטיבל קאן: "הכיתה" בבימוי לוראן קאנטה, זוכה פרס דקל הזהב; "גומורה" בבימוי מתיאו גארונה, זוכה הפרס הגדול של חבר השופטים; "שלושת הקופים" בבימוי נורי בילגה ג'יילן, זוכה פרס הבמוי; ו"דלתה", בבימוי קורנל מודרושו זוכה פרס פיפרסקי.

בשורה ב':

טקס האקדמיה הוקדם ליום שלישי, 23.9, 21:00. זאת אחרי שהוא ממילא נקבע לתאריך הזה ואז הוזז ליום חמישי, 25.9 כשהשידור הטלוויזיוני עבר מקשת לערוץ 10. הסיבה? פול מקרטני. בהודעה לעיתונות נמסר: "אל הנהלת האקדמיה הגיעו פניות רבות מחברי האקדמיה, מועמדים ומשתתפי הטקס שהתעניינו באפשרות לשנות את התאריך. ההחלטה על השינוי נפלה הן מתוך רצון לשמור על מקומו הייחודי של טקס פרסי אופיר לקולנוע שהוא החגיגה השנתית של הקולנוע בישראל והן מתוך רצון להתחשב בפניות הרבות של אנשי תעשיית הקולנוע הישראלי".

אני לא בשוק.

אני עוד לא יודע אילו סרטים יוקרנו בפסטיבל חיפה, אבל אלה הסרט שיוצגו בעותקי 35 מ"מ באותו שבוע – חול המועד סוכות – בפסטיבל אייקון בסינמטק תל אביב. יוקרנו סרטים נוספים בעותקי וידיאו/די.וי.די ואותם אני לא מזכיר, כי די.וי.די אני יכול לראות בבית. אבל 14 סרטי מד"ב, אימה ופנזטיה, רובם די חדשים, בעותקי פילם? אני מתחיל לתהות האם לא יהיה עדיף להישאר השנה בתל אביב במקום לנסוע לחיפה. או במילים אחרות: אני מקווה שלחיפה תהיה תוכנייה שתיתן להם פייט הולם.
מספרים לי שסרט הפתיחה של אייקון כמעט והיה "הלבוי 2 ", אבל זה בוטל בינתיים ומחפשים תחליף. אני מהמר על "City of Ember", שנראה לי ה"אבק כוכבים" של השנה ("אבק כוכבים" היה סרט הפתיחה של אייקון לפני שנה).
הנה הסרטים שיוקרנו בפילם:

The Last Mimzy, של רוברו שיי (מפיק ומוגול בדך כלל)
Youth without Youth , של פרנסיס פורד קופולה
The Mist של פרנק דרבונט
Dante 01, סרט הבכורה כסולן של מארק קארו, אורח הפסטיבל
Appleseed: Ex Machina
Peur(s) du noir
The Orphanage, סרט האימה הספרדי הכה מדובר מלפני שנה בהפקץ גיירמו דל טורו
[Rec] , סרט האימה הספרדי הקצת פחות מדובר מלפני שנה
Before the Fall, עוד סרט אימה ספרדי. מעניין יהיה שם.
Raumpatrouille Orion – Rücksturz ins Kino
D-War, סרט דרקונים קוריאני/אמריקאי
Test Pilota Pirxa, עיבוד פולני משנות השבעים לספר של סטניסלב לם

ומן הארכיון:
"דליקטסן" (מארק קארו וז'אן פייר ז'ונה): לרגל הגעתו של קארו ארצה כארוח הפסטיבל
2010": במלאת 40 שנה ל"2001, אודיסיאה בחלל", הקרנת סרט ההמשך של פיטר הייאמס, בהיעדר עותק פילם של סרטו המקורי של קובריק (ואולי זה בעצם לזכר רוי שיידר, שנפטר השנה?)