מידע שמתגלה משיטוט באתר של קרן גשר: פיטר גרינאוויי יהיה אורח פסטיבל חיפה (זו הפעם השלישית) והוא יערוך סדנת אמן בה ייתן פידבק על פרויקטים תיעודים שנמצאים בשלבי עריכה. אבל אותי מסקרן יותר לדעת האם זה אומר שסרטו האחרון, "Nightwatching" יוקרן בפסטיבל.

עדכון: מתברר שאלה חדשות ישנות. וכן, "Nightwatching", הסרט על רמברנדט, יוקרן. הידד מבחינתי.

לכבוד 9:09 ב-9.9
חזרה לימי "כנפיים" המשובחים: "Let Em In"

שלשום שלח דורון צברי, חבר הוועד המנהל של רשות השידור, מכתב בעניין "שיטת השקשוקה" למנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר. במכתב דורש צברי ששקלאר יאשר את שידור הסרט בערוץ 1, או שלפחות ידון בנושא עם הוועד המנהל, או שלפחות יצפה בסרט, או שלפחות יענה לו. אבל שקלאר – שכבר קיבל מכתב ראשון בנושא לפני שבוע – מסרב לענות.
המכתב הגיע לידיי. שקלאר מוזמן להגיב בבלוג:

‏06 ספטמבר 2008

לכבוד: מוטי שקלאר
מאת: דורון צברי

הנדון: לקראת הדיון על "שיטת השקשוקה" בוועד המנהל

שלום מוטי,

לא ענית לי על המכתב ששלחתי לך על הסרט "שיטת השקשוקה" ב-1 בספטמבר.

אין זו הפעם הראשונה שאתה לא טורח להשיב למכתבים שאני שולח אליך. גם על שני מכתבים קודמים ששלחתי אליך – הראשון מה-17 באפריל 2007 בעניין התאים הקוליים ברשות, והשני מה-29 באפריל 2007 בעניין מחירי הארכיון – לא השבת.

ביני לביני אני תוהה אם כך אתה מתעלם ממכתבים ששולח לך חבר ועד המנהל, כיצד אתה מתייחס, אם בכלל, למכתבים ששולחים לך עובדי הרשות או סתם אזרחים מן השורה.

אני כותב אליך שוב בעניין "שיטת השקשוקה" משום שלאחר השיחה שניהלנו בטלפון נותרתי עם תחושה לא נעימה. הרגשתי שאתה מנסה למרוח אותי ונותן לי תשובות לא ענייניות לשאלות ששאלתי. תרשה לי להסביר:

1. שיטת השקשוקה

"שיטת השקשוקה" הוא סרט תיעודי מצוין שקשה להפריז בחשיבותו הציבורית. לא זוכר מתי צפיתי בפעם האחרונה בהתקפה כה מרוכזת ויעילה על הקשר בין הון לשלטון, ועל השיטה הכלכלית שהופכת מספר מועט של משפחות לעשירות בצורה שקשה לתפוס – ומרוששת את כל השאר.

בלב הסרט עומדת ביקורת על המדיניות הממשלתית שהפריטה נכסי ציבור ותשתיות לאומיים במחירים מגוחכים ובהליכים שנויים במחלוקת. משפחת עופר היא רק משל.

אין זו ביקורת אזוטרית שאפשר לפטור כלאחר יד. להיפך. הביקורת על ההפרטה והקשר המזיק שבין ההון לשלטון משותפת לחלקים רבים ומגוונים בציבור.

יחודו של "שיטת השקשוקה" הוא באופן שבו הוא לוקח את ההפרטה, נושא כלכלי מובהק ולכאורה סבוך, ומתווך אותה בצורה פשוטה ותקשורתית שכל צופה יכול להבין. אין זה דבר של מה בכך.

2. מיקי רוזנטל

מיקי רוזנטל הוא לא ילד. הוא היה סגן עורך "ידיעות אחרונות" וראש מערכת החדשות של העיתון, כיהן כסמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 והגיש תוכניות פריים-טיים כמו "בולדוג" ו"בולדוזר".

כמה עיתונאים עם רזומה כזה אתה מכיר?

כשעיתונאי רב זכויות ועתיר ניסיון כמו מיקי רוזנטל יוצא מלב ליבו של הממסד העיתונאי ויוצר סרט כה מדובר, חשוב ושנוי במחלוקת (לכאורה) אי אפשר להתעלם ממנו או מהסרט במשיכת כתף.

3. האחים עופר

סמי ויולי עופר הם האנשים העשירים בישראל. בעידן שבו הכסף מדבר ומוספי הכלכלה מלבלבים הם מרכזים בידיהם עוצמה שקשה לעמוד מולה.

משפחת עופר היא גם בעלת המניות הגדולה ביותר בערוץ 2. קשה מאד להעביר עליהם ביקורת. הבמה המרכזית של הדיון הטלוויזיוני נמצאת בבעלותם.

משפחת עופר נחושה למנוע את הקרנתו של "שיטת השקשוקה" בפני הציבור. אני לא זוכר מסע לחצים ואיומים כה בוטה כמו זה שהפעילו נציגיהם על מנת למנוע את הקרנתו או שידורו של הסרט.

קראתי את מכתב האיום ששלח עו"ד רם כספי לרשות השידור. הטיעון המרכזי שלו – שכל נושאים השנויים במחלוקת המוצגים בסרט הובאו לפתחו של בית המשפט, שפסק לטובתם של האחים עופר – לא רלוונטי.

בית משפט יכול להכריע שהליך מסוים המובא פניו הוא חוקי. אז מה, לא כל מה שחוקי הוא גם מוסרי. כשר אבל מסריח, מכיר? זה בדיוק המקרה.

אין זו הפעם הראשונה שנציגי האחים עופר מנסים למנוע את הקרנתו של סרט המעביר עליהם בקורת ציבורית.

זוכר את "זהב לבן, עבודה שחורה", סרטה של טלי שמש, על התנאים הלא אנושיים בהם מועסקים עובדי הקבלן במפעלי ים המלח, ששודר ב"עובדה"? גם לפני שידורו של הסרט זה ב"טלעד" שלח עו"ד רם כספי – כן, אותו רם כספי – מכתבי איום בתביעת דיבה לכל מי שהיה קשור בהפקתו והכנתו לשידור של הסרט. ככה הם עובדים.

המזל הוא שהכתפיים של אילנה דיין, המגישה, דורון גלעזר, העורך, ועוזי פלד, מנכ"ל "טלעד", היו מספיק רחבות על מנת לעמוד בפרץ ולשדר את הסרט למרות מכתבי האיום המפחידים של עו"ד כספי.

הקרנתו של הסרט גרמה לסערה ציבורית שבעקבותיה מונה אלי גולדשמיט, לשעבר יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, לבודק מטעמם של האחים עופר. בדו"ח שהגיש להם הוא מצא שחלק ניכר מהטענות שהועלו בסרט היו צודקות. בעקבות המלצותיו שופרו מאד תנאי העבודה של עובדי כ"א במפעל.

אגב, בעקבות הקרנת הסרט "זהב לבן, עבודה שחורה" בטלוויזיה קרו עוד שני דברים:

– אלי גולדשמיט החל לעבוד כסמנכ"ל הסברה ורגולציה אצל האחים עופר.

– ג'קי אדרי, העובד היחידי שלא פחד להתראיין לסרט בפנים גלויות (כל השאר צולמו במסכות), פוטר.

הכל חוקי. הכל כשר. ועדיין הריח מכה בנחיריים.

4. רשות השידור

העילה היחידה לקיומו של שידור ציבורי הוא היותו אלטרנטיבה לשידור המסחרי שנמצא בידיהם של בעלי הון. מה זה אלטרנטיבה? שידור חדשות, סרטים ותוכניות הנקיים מהשפעות זרות או לחצים של בעלי עניין.

כמנכ"ל הרשות הופקד בידיך כלי רב עוצמה. כדי להשתמש בו נכון ובאופן ראוי עליך לפעול ללא מורא או משוא פנים כשלנגד עיניך עומד רק אינטרס אחד: האינטרס הציבורי.

האינטרס הציבורי מחייב את הקרנתו של "שיטת השקשוקה" בפני הציבור. יראה הציבור וישפוט.

השתלשלות העניינים עם הסרט עד כה והימנעותם של הערוצים המסחריים מלשדרו הופכת את הקרנתו של הסרט לקו פרשת המים במאבק על חופש הביטוי בישראל. לא פחות.

בפרשת הנשיא קצב למד הציבור בישראל שאם יש לך מספיק כסף ועוצמה לשכור את הפרקליטים הנכונים תוכל להימלט מכתב אישום גם אם עשר נשים יעידו נגדך במשטרה שעשית בהם מעשים מגונים.

כעת אנחנו רואים כיצד מנסים נציגיהם של האחים עופר ללמד אותנו שיעור נוסף: איך הכסף הגדול חוסם את פיו של אזרח מן השורה שרוצה לצעוק את אשר על ליבו. עד כאן.

כבר שמונה חודשים שהרשות "נמצאת במגעים" עם מיקי רוזנטל ודבר לא קורה. מטרטרים אותו בלך ושוב בין מנהלים שונים ויועצים משפטיים אולם לא חותרים לקראת הכרעה. מה זה?

יש "בעיה משפטית"? מצוין, זה אומר שהחומר חזק והסרט רלוונטי. אין תחקיר עיתונאי ראוי לשמו שלא מעורר "בעיות משפטיות" ושאלות מוסריות. מה האלטרנטיבה? שידור סתמי וחסר ערך שלא מרגיז אף אחד משום שאין בו שום אמירה? זו הטלוויזיה שאתה רוצה?

כשאני מדבר איתך בטלפון בלב הסערה ואתה אומר לי שבשבוע הבא תצפה בסרט אני מתחלחל. ריבונו של עולם, כל העולם גועש, ערוץ 10 במו"מ לרכוש את הסרט, ואתה לוקח את הזמן? איפה אתה חי?

ההחלטה לשדר את הסרט היא החלטה עיתונאית ולא החלטה משפטית. זו החלטה שאתה כמנכ"ל הרשות ועורך הראשי של השידורים צריך וחייב לקבל. יחד עם הסמכות באה גם האחריות. תחליט לשדר, תחליט לא לשדר, אבל תחליט! אל תמסמס.

כדי לקדם את הדיון "בבעיה המשפטית" של הסרט אבקש לקבל, לפני הדיון בוועד המנהל, מסמך משפטי מפורט וענייני שיסקור באופן נקודתי ומדויק את כל החששות המשפטיים המצדיקים פגיעה כה חמורה בזכותו של הציבור לדעת.

ועוד משהו: כחבר במועצת המנהלים אני דורש ממך לענות למכתבים. גם ממני וגם מכל אדם אחר שכותב לך. ההתעלמות מהם אינה מקובלת ואינה מכבדת אותך כנושא בתפקיד ציבורי וכאדם פרטי. לתשומת ליבך.

בכבוד רב
דורון צברי, חבר הועד המנהל

זו מהטעויות האלה שקל לראות איך הן קורות, לאפסוס רגעי של ריכוז ומילים שכמעט יותר מדי דומות זו לזו: ב"גלריה" דיווחו הבוקר על זכייתו של הסרט של דארן ארונופסקי בפסטיבל ונציה. בכותרת מופיע הצירוף "נוק אאוט", ובטקסט נקרא הסרט "המתאגרף". אלא שזה "The Wrestler", שזה "המתאבק". ולא היאבקות בסגנון יעל ארד, אלא היאבקות בנוסח WWE.

======

מה המשותף ל"המתאבק", ל"לאהוב אותך מאז" ("I've Loved You For So Long") ו"Slumdog Millionaire" של דני בויל? שלושתם הוקרנו בעשרת הימים האחרונים או בוונציה, או בטלורייד או בטורונטו וקיבלו ביקורות מופלאות. "המתאבק" זכה בוונציה ו"מיליונר" נחטף להיות סרט הנעילה של פסטיבל לונדון. ומה עוד? שלושתם יופצו בארץ בקולנוע לב. "לאהוב אותך מאז" כבר בסוף ספטמבר, השניים האחרים בהמשך 2008.

שלמה בראבא, "ברונו"

עוד פוסט קטן של קידום עצמי (למעשה, קידום חברים, כך שזה למען מטרה טובה): אחרי הקרנה מפוצצת לפני שבועיים הוסיפו באוזן השלישית הקרנה נוספת של "מותה של רקדנית דיסקו", הפילם נואר (45 דקות) עם שלמה בראבא שביים חברי הטוב אמנון וינר, והמבוסס על תסריט שלי. הסרט נוצר בסוף 1996, הוקרן פעם אחת בכבלים, די נגנז מאז וכעת זוכה לעדנה מסוימת אחרי שכבר כמה עשרות אנשים גילו אותו (חלקם אוהבים מאוד, חלקם יוצאחם מהאולם ומגרדים את ראשם בבילבול ובתסכול).
ההקרנה הנוספת (האחרונה?) בתל אביב תתקיים מחרתיים, 10.9, ב-19:30. כרטיס עולה 25 שקלים. וכהופעת חימום יוקרן לקט מהמיטב של "ברונו", הפינות של בראבא – וינר ביים, אני כתבתי – מנובמבר 1993, ימי השקת ערוץ 2 החדש. שנים חלפו מאז שראיתי אותם ואני חייב להודות שחלק מהן די משעשעות (את פינת "לילה של יום מפרך" אני גם צילמתי).
לירושלמים: "מותה של רקדנית דיסקו" יוקרן הערב, 8.9, ב-21:00.

דף האירוע בפייסבוק.

דיסקו 1
דיסקו 2
דיסקו 3

המשימה שלכם היא כזאת: הפיצו את הלינק לפוסט הזה לחבריכם והזמינו אותם להצטרף אליכם לסרט. ואם במקרה הייתם באחת משתי ההקרנות הקודמות, אנא שתפו בתגובות מה חשבתם. מטוב ועד רע.

עוד קצת זיקוקין. "No More Lonely Nights", עם קטעים מתוך "Give My Regards to Broad Street", סרט הגחמה של מקרטני שהיה אחד מנקודות השפל של הקריירה שלו:

התכוונתי לכתוב כאן כמה איום הוא "רצח מוצדק", שיתוף הפעולה הכה מביך בין אל פצ'ינו ורוברט דה נירו, שהוקרן אמש בטרום בכורה (ומעין בכורה עולמית) בסינמה סיטי, אבל האידיוטיות של הסרט – שאם אתם לא קולטים את הטוויסט שבסופו בתוך עשר דקות מתחילתו משהו מאוד חמור בריכוז שלכם – מתגמדת מול ההקרנה הנורא משונה שהתרחשה אמש.
השעה 22:00, אולם 12 בסינמה סיטי. מול קהל מאוד מבוגר ברובו מוקרן הסרט שאמור להיות מותח ואירוטי אבל הוא מתקדם בקצב קרחוני. אבל מה שמשונה אינה עלילת הסרט אלא הגיאומטריה של ההקרנה.
כבר יצא לי לראות סרטים שצולמו בפריים סינמסקופי המוקרנים עם העדשה הלא נכונה. אבל אתמול בפעם הראשונה סרט שצולם בפריים סינמסקופי המוקרן על המסך הלא נכון. המימדים של המסך באולם 12 מתאימים להקרנה של סרט בפריים סטנדרטי (1:1.85) ומשום מה – ואני המום שאיש מאנשי סינמה סיטי מעולם לא הבחין בכך – סרט סינמסקופי המוקרן עליו פשוט נחתך מצד ימין. החל מסצינת הכותרות שהותירה שמות חתוכים, ועד סצינות בהן הקומפוזיציות היו ממוקדות לימין המסך ושחתכו את פרצופי הגיבורים, הסרט היה היה חתוך.
מה שאומר שאני ראיתי גרסה שהיא ב-25 אחוז יותר טובה מהסרט האמיתי.

========

חמישי, יס פלאנט, אולם 6: צופה ב"האביר האפל" בפעם השנייה. הסרט הזה מרכז באופן מופתי – קודם כל תסריטאית – את כל המצוקות והתחלואים של אמריקה האפלה והחשוכה והמבוהלת של ימי בוש. סרט באמת מופתי ועשוי לעילא. שמחתי לראותו שנית.

=======

שישי בבית, די.וי.די: אני רואה את "הגלגול", סרטו התיעודי של נתי ברץ שיוקרן מחר (שני) בפסטיבל טורונטו (עדכון מטורונטו: כל הכרטיסים להקרנה הראשונה נמכרו). ברץ תיעד בזמן אמת את חיפושיו של נזיר טיבטי אחר גלגול הנשמה של הלאמה שהוא היה מחסידיו. הוא חולם בלילה על ילד שמנמן, ואכן מוצא ילד כזה, בן 4, שעובר מבחנים מול מצלמתו של ברץ – הוא בוחר נכונה את חפציו של הלאמה המנוח – ואף פוגש את הדלאי למה, שמאשר: הוא גלגולו של הלאמה ומעתה הוא תינוק קדוש, שאם הוריו ירשו זאת עליו להיכנס מיד למנזר ולהתחיל חינוך שיהפוך גם אותו ללאמה.
במובנים רבים העלילה של "הגלגול" זהה לעלילת "קונדון" של מרטין סקורסזי – שם שוחזר החיפוש אחר גלגולו של הדלאי למה ה-13 ומציאתו של הדאלאי למה הנוכחי. אלא ש"בהגלגול" כל החיפוש הזה, והמציאה, נעשה מול המצלמה, תיעוד בזמן אמת, ללא שיחזורים, עם עין רגישה לריטואלים, כשברקע נופי נפאל וצפון הודו, והוא מאפשר לצופה הסקפטי ביותר להאמין למשך שבריר שניה שמא מדובר בנס אמיתי. בסופו של דבר – למרות שסוף הסרט מושך חזק לכיוון הרוחני והניסי – קשה שלא לתהות בכל זאת, האם לא מדובר בכל זאת לא בילד הוודאי – כשם הסרט באנגלית – אלא בילד הרנדומנלי שנלקח ממשפחתו ובסך הכל רק רוצה להיות ילד ולשחק, ואין בו שמץ קדושה. הסרט הזה, בזכות הנגישות של הבמאי לאירוע שכזה ממרחק מטר, ויכולת סיפור צלולה, מצליח לרתק, לבלבל, ולהציג תפיסת עולם דתית שיש בה מהרוחני והמקומם בה בעת.

========

הערב ב-22:00 שעון ניו יורק ב-HBO מתחילה העונה החדשה של "הפמליה".

ה-gif המשעשע הזה לקוח מהפוסט של טל לוטן, אנימטורית, המסבירה איך ולמה הופקו 40 דקות של אנימציה בסגנונות שונים ל"שיטת השקשוקה".

"אדם בן כלב": אהוד בלייברג (המפיק), יורם קניוק (הסופר) וג'ף גולדבלום (הבן כלב). צילום: אינדי-ווייר

אחרי ש"אדם בן כלב" יצא עם זמזום יפה מטלורייד, ועם הרהורים לגבי אפשרות שג'ף גולדבלום עשוי להגיע לכדי מועמדות לאוסקר על תפקידו בסרט, מגיע טוד מקארתי, המבקר של "וראייטי", וממטיר קצת גשם על המצעד. הוא אמנם מחמיא לתסריט של נוח סטולמן ("צלול") ולמשחק של גולדבלום ("טור דה פורס") אבל טוען שעדיף היה לו הרומן הזה היה נשאר על הנייר ולא מעובד. הוא גם מנבא לו פוטנציאל כלכלי נמוך מאוד. עכשיו יהיה צריך לראות מה יחשבו שאר המבקרים שיראו את הסרט השבוע בטורונטו, ומי ישפיע יותר על האחרים – המבקר הממוסד, או הבלוגרים הנלהבים?

שאול דישי, שהיה עוזר הבמאי על הסט של "אדם בן כלב", מעדכן שהסרט יוקרן בבכורה בישראל במסגרת פסטיבל חיפה ב-15 באוקטובר.

========

אז אם ג'ף גולדבלום לא יזכה לקאמבק שלו בזכות מועמדות לאוסקר, אולי מיקי רורק כן. "המתאבק" של דארן ארונופסקי זכה אמש בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה. ורורק זוכה לביקורות שקשה להאמין שהן אמיתיות מאותו טוד מקארתי. כך ש"המתאבק" הוא כרגע הסרט הראשון שנכנס עם זמזום אוסקרים מוכח לעונת הפרסים. אני אומר "הידד". אחרי שלושה סרטים מופתיים, נראה לי רק הגיוני שארונופסקי סוף סוף יזכה גם בפרסים.

ולא רק מיקי רורק מפתיע בקאמבק איכותי, גם ז'אן-קלוד ואן דאם.

מתוך ההופעה בקייב לפני שלושה חודשים: "חיו ותנו למות", השיר שלו מסרט הג'יימס בונד באותו שם. האם מישהו מההפקה יכול להודיע האם מפגן הזיקוקין הנראה כאן צפוי להתקיים גם בתל אביב?