04 אוגוסט 2012 | 23:23 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

אולימפיאדת האנימציה

 

תחילת אוגוסט, קרי אמצע החופש הגדול, והאולימפיאדה שמטרטרת ברקע בהיי-דפינישן גרמו לי לרצות להעמיד את שלושת סרטי האנימציה הבכירים המוצגים זה מול זה בבתי הקולנוע עכשיו. אבל לידם, יש גם את הקטנים.

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.8.2012

 

הקדמה:

לצד סרטי האנימציה היקרים, המדוברים, המבוקשים, תמצאו סרטי אנימציה שנראים כמו גרסאות זולות לסרטי אנימציה שהיו פופולריים כמה שנים לפני כן. כי הרי כשזה מדובב לעברית, מי יידע שהסרט לפניכם הוא סרט אנימציה אמריקאי שהופק במאות מיליוני דולרים או סרט אנימציה ספרדי שהופק בחמישה מיליון דולר? וכך, בית הקולנוע הוא המקום היחיד שבו המקור והחיקויים הזולים מוקרנים זה לצד זה, ובאותו מחיר כרטיס. אף חנות לא היתה מעיזה לעשות מהלך מסחרי כזה. ומה שיוצא הוא שהקיץ הזה פשוט גדוש בחיות מדברות: “סיפורו של מקס" האינדונזי (אריה), “חבר על ארבע" האמריקאי (כלב), “זמביזיה" הדרום אפריקאי (ציפורים), “סמי וחבריו מסביב לעולם" הבלגי (דגים וצבים) ו"תרנגולים נגד דגים" המלזי (ובכן, תרנגולים ודגים). מתי לקחתם את ילדיכם בפעם האחרונה לסרט מלזי?

 

 

ולאירוע המרכזי:

שלושת אולפני האנימציה הבכירים בעולם התקבצו להם עם סרטים חדשים במהלך יוני-יולי: דרימוורקס הביאו את "מדגסקר 3”, אולפני סוני הביאו את "עידן הקרח 4” ופיקסאר שיגרו את "אמיצה". שלושתם מוגשים לכם בדיבוב לעברית או בגרסאות המקוריות באנגלית, בתלת מימד או בדו מימד. כל סרט כזה תופס כרגע לפחות ארבעה אולמות בבתי הקולנוע, כל אחד בגרסה אחרת. בארצות הברית "אמיצה" הוא הלהיט הגדול מבין השלושה ואחריו "מדגסקר" ו"עידן הקרח". בישראל הסדר שונה: “מדגסקר 3” משיג את שני הסרטים האחרים במידה ניכרת מבחינת הצלחה בקרב הצופים, אחריו "עידן הקרח" ואילו "אמיצה", באופן משונה, לא עושה את המספרים האופייניים לסרטי פיקסאר ומדשדש מאחור.

 

שתי הערות ראשונות: האחת – שני הסרטים הקודמים בסדרות "מדגסקר" ו"עידן הקרח" היו לא טובים, לדעתי. מרושלים, מחופפים ואפילו משעממים. בשני המקרים הלכתי לסרטי ההמשך בכוח, ובשני המקרים הופתעתי לטובה. שניהם טובים ומהנים בהרבה מקודמיהם. באחת הסצינות בפתיחת "עידן הקרח 4” נשמע סיד, העצלן, מספר לסבתו מה עבר עליו מאז נפגשו בפעם האחרונה והוא אומר "ואז פגשנו דינוזאורים בעידן הקרח. זה לא היה הגיוני, אבל זה היה מרגש". ובכן, נראה שגם ליוצרי סדרת "עידן הקרח" הסרט הקודם היה, נגיד, בעייתי.

 

שתיים: לפני "עידן הקרח 4” ולפני "אמיצה" מוקרנים סרטי אנימציה קצרים. זו חלק ממסורת ותיקה של הקרנת סרטים קצרים לפני הסרט הארוך, ובסרטי אנימציה רבים זה נמשך. אצל פיקסאר זה מנהג קבוע (אם כי, נכון יהיה להדגיש את זה לפני הקרנת הסרט הקצר, שכן שוב ושוב זה גורם לבלבול בין ההורים ופעוטותיהם סביב השאלה "התחיל?”). אני חייב להגיד שבשני המקרים הסרטים הקצרים היו מהנים ומוצלחים בהרבה מהסרט הארוך שבא לפניהם. “לה לונה" של פיקסאר (בבימויו של אנריקו קסארוסה, שהתחיל את דרכו דווקא בצוות של "עידן הקרח" הראשון) מספר על סבא, אבא וילד (בן ונכד) שחותרים בסירתם לאמצע הים ומחכים לזריחת הירח. כשהירח זורח מעליהם הם מטילים עליו עוגן, ויוצאים למשימתם הלילית: לטאטא את פני הירח. זה סרט קטן ומקסים, עם סוף מרגש ויפה, מרגש יותר מהסוף הלא מספיק מרגש של "האמיצה" שבא אחריו.

 

ל"עידן הקרח 4” מצורף סרט קצר ונטול מילים של משפחת סימפסון (בתלת מימד!) בשם "מעון היום הארוך ביותר". דיוויד סילברמן, מי שביים לא מעט מפרקי הסדרה (וכן את הסרט של "משפחת סימפסון" ואת "מפלצות בע"מ" של פיקסאר), ביים את הסרטון הזה בו מגי מגיעה לפעוטון חדש, ואחרי בדיקת איי.קיו קצרה מושמת בחדר ה"לא-שום-דבר-מיוחד" (להבדיל מכיתת המחוננים המוארת והמאובזרת היטב הנמצאת בסמוך) שם היא צריכה ללמוד להסתדר לבד מול שאר התינוקות בעלי יצר הרס והרג. וגם כאן, כמות הרעיונות הקומיים והברקות האנימציה שנדחסים לשלוש דקות שווים לכמות ההברקות הקומיות שנדחסו ל-80 הדקות של "עידן הקרח" שהגיע אחריו.

 

“האמיצה".

טוב, זה היה צפוי. מרגע שג'ון לאסיטר, האיש שעומד בראש פיקסאר, קיבל את הקידום לעמוד בראש כל חטיבת הבידור של דיסני, היה ברור שיחל תהליך של פעפוע בין המותגים. אם עד אז פיקסאר היתה קול ייחודי, שנהנה מהגב המסחרי של דיסני אבל שמר על עצמאות תוכנית וככזה תמיד היוה אלטרנטיבה לאולפן האם, הרי שכעת ההפרדה נראית פחות מורגשת. בזכות לאסיטר, “פלונטר" מלפני שלוש שנים, הפך לסרט האנימציה הטוב ביותר של דיסני מזה שנים, ובגלל דיסני "האמיצה" הוא אחד הסרטים החלשים יותר של פיקסאר זה שנים. שני הסרטים האלה מגיעים מתוך הקדחת של תאגיד דיסני למותג הנסיכות שלהם. דמויות נשיות, שילדות מתמכרות להן ולבובותיהן. וראו זה פלא: “האמיצה" לא מצליח להשתוות ל"פלונטר", שהיה סרט אנימציה נפלא.

 

ובכל זאת, ההבדלים הבסיסיים בין המותג "פיקסאר" והמותג "דיסני" נשמרים וצריך להבחין בהם: סרטי דיסני, כמעט כמו כל הסרטים בעולם הפונים לקהל של כל המשפחה, מציגים בבסיסם סיפור רומנטי. יש הרפתקאות ומירוץ נגד הזמן להציל חיים או ממלכה, אבל בסופו של דבר זה תמיד סיפור על היווצרותו של תא משפחתי חדש. פיקסאר, בכמעט עשרים שנות קיומם, הצליחו להימנע כמעט לחלוטין מהנראטיב הזה. הדגש אצל פיקסאר הוא סיפור של חברות. שני גיבורים שצריך לתפקד כפרטנרים ולשים בצד את מחלוקותיהם. “האמיצה" ממשיך את הקו הזה, אבל בקונטקסט משפחתי. הסרט הוא כמו תראפיה משפחתית מונפשת: הילדה העצמאית (מזהים את עצמאותה לפי זה שהיא ג'ינג'ית מתולתלת) הגדלה בבית שמרני ולא רוצה ללכת בנתיב המסורתי שהותווה לה. המוטו הוא "אני לא רוצה להיות כמו אמא". פתיחת הסרט נהדרת ונדמה שמרידה, גיבורת הסרט, היא דמות קפצונית מקסימה שיהיה מעניין לעקוב אחר הרפתקאותיה. אלא שבתום המערכה הראשונה הסרט בוחר ללכת בנתיב עלילתי משונה ומאוד לא סוחף (מרידה מטילה בשגגה על אמה כישוף והופכת אותה לדוב, וזאת בשעה שדוב אימתני אחר מטיל את אימתו על כפרי הסביבה. אתם כבר מבינים לאן זה הולך). והמסר הסופי הוא בהחלט דיסני, גם בלי שתהיה חתונה בסוף: הילדה מבינה שההורים, בכל זאת, כן צודקים; ההורים מבינים שלילדיהם מגיע לצעוד בדרכים עצמאיות משלהם, ולומדים לסמוך עליהם. הורים וילדים הוא נראטיב שכמעט ולא היה קיים אצל פיקסאר (להפך, הרוב קורה שם מאחורי גבם של ההורים, או בהיעדרם), וההליכה לכיוון הזה הופכת את "האמיצה" לסרט הכי צפוי והכי פחות מותח שפיקסאר יצרו. סרטים קודמים, כולל סצינת השיא של "צעצוע של סיפור 3”, הצליחו ליצור אצלנו מתח אמיתי לשלומן של הדמויות, דבר שאף פעם לא קורה ב"האמיצה".

 

(הערה סינפילית: כמה כאן ראו את שם הסרט באנגלית, "Brave", והדבר הראשון שעלה להם לראש זה דווקא הסרט האינדיאני שביים ג'וני דפ?).

 

“מדגסקר 3”, “עידן הקרח 4”.

במקרה של שני הסרטים האלה, נדמה שיוצריהם פשוט הרימו ידיים לגבי כתיבת תסריט נורמלי. הם פשוט מריצים את חבורת הדמויות הלוך ושוב בצעקות ממקום למקום כדי להציל את עצמן, ולבסוף להתאחד באנחת רווחה. שני הסרטים מתבססים על סצינות מרדף ומנוסה ארוכות ולא רעות כלל. אבל הסיפור בשניהם חסר חיים. במקרה של "מדגסקר 3” (עליו כבר כתבנו כאן) החיסרון הזה הפך לכלי עבודה מרכזי. נוח באומבך (במאי סרטי איכות קטנים וחבר קרוב של בן סטילר, כוכב הסדרה הזאת), שהיה תסריטאי צללים בסרט הקודם, מקבל קרדיט כתיבה ראשי הפעם, והוא הופך את "מדגסקר 3” לשצף של נונסנס חסר הגיון. מוטיב הקרקס בבסיס הסרט מדויק לסרט הזה מאוד, זה כמו רצף של וינייטות שאין להם שום חשיבות עלילתית, אבל חלקן ממש מהנות ומצחיקות. “עידן הקרח 4” מכיל גם הוא כמה סצינות טובות, ויש גם בו כמה בדיחות מעולות, אבל הוא סובל מהבעיה החוזרת של הסדרה: הסרט מתחיל עם אנרגיה עצומה, וגודש אדיר של רעיונות, ואז בבת אחת מגיעים לשממה והסרט נכבה. ויותר מזה: ככל שאני חושב על זה, אני לא מצליח למצוא איזשהו נדבך נוסף של אמירה או משמעות בשני הסרטים האלה. כל סרטי האנימציה הגדולים, כולם ללא יוצא מן הכלל, נהיו גדולים כי בסופו של מסע מלהיב ומרגש של סיפור זכינו גם לתובנה, להארה, לרגע שבו הסרט שנעשה בכלים ילדותיים אומר לנו משהו בוגר למדי. “מדגסקר" ו"עידן הקרח" ויתרו על זה. הם רק רצים בהיסטריה מצד אחד של העלילה אל הצד השני. אלא שהפעם, גם בלי טיפת שכל בראשם, הסרטים האלה יצאו מהנים למדי. גם בלי מוסר השכל. ולמרות שזו הסדרה שאני הכי פחות מחבב, מבין מותגי האנימציה הפופולריים כיום, דווקא ל"עידן הקרח 4" היו הבדיחות הכי טובות מבין השלושה.

 

אז למי המדליות? הוי, מביך. זה נגמר בתיקו. אבל אם נבדוק את הפוטו-פיניש נראה ש"מדגסקר 3” הצליח לנצח ממש על חודה של שערת פרווה. לשלושתם היו יתרונות (בתחילתם) ומגרעות (בסופם). אמנם האנימציה הכי מרשימה היתה של "אמיצה", והדיחות הכי טובות של "עידן הקרח 4", אבל “מדגסקר 3” הוא, בטיפ-טיפה יותר מהאחרים, פשוט מהנה יותר. לפעמים לשטות יש כוח גדול יותר מאשר לעומק.

 

נושאים: ביקורת, בשוטף

9 תגובות ל - “אולימפיאדת האנימציה”

  1. איתן 4 אוגוסט 2012 ב - 23:38 קישור ישיר

    רגע רגע

    זה עוד לא נגמר

    תקרא את זה

    http://blogs.indiewire.com/theplaylist/review-brilliant-animated-movie-paranorman-is-the-summers-biggest-and-best-surprise-20120804?utm_source=dlvr.it&utm_medium=twitter

    סרט האנימציה הטוב של השנה יכול להגיע מכיוון בלתי צפוי

    =======================

    רוה לאיתן: מה שמזכיר לי שהדבר הכי טוב שהיה ב"אמיצה" הוא הטריילר ל"ראלף ההורס" שממש, אבל ממש, הצחיק אותי.

  2. טל לוטן 5 אוגוסט 2012 ב - 0:20 קישור ישיר

    לרגע שם, כשקראתי את הכותרת, חשבתי שכתבת את אותו הפוסט שאני העליתי. אבל אין חפיפה, וכוכבי הלכת יכולים להמשיך להסתובב במסלולם.
    תסתכל בבלוגי, שבו הפוסט על האנימציה באמת עוסק באולימפיאדה, ותראה איך הרסו את הטריילר לראלף.
    http://cafe.themarker.com/post/2691920/

  3. דנרוב 5 אוגוסט 2012 ב - 0:49 קישור ישיר

    "הילדה מבינה שההורים, בכל זאת, כן צודקים; ההורים מבינים שלילדיהם מגיע לצעוד בדרכים עצמאיות משלהם, ולומדים לסמוך עליהם. הורים וילדים הוא נראטיב שכמעט ולא היה קיים אצל פיקסאר"

    דווקא כשראיתי את אמיצה, חשבתי על Finding Nemo: מרד בהורים, שנובע מכך שהם מגוננים יתר על המידה, הסתבכות, פתרון והשלמה – של הצאצא שההורים לפעמים צודקים ושל ההורים שיש לשחרר ולכבד את עצמאות הילדה/דג.

  4. דנרוב 5 אוגוסט 2012 ב - 0:53 קישור ישיר

    מסכים שאמיצה הוא מהחלשים של פיקסאר – והחלש (יחסית) השני ברציפות – ובכ"ז אהבתי אותו יותר מאת שני הסרטים האחרים.

    לה לונה נפלא!

  5. עמית איצקר 5 אוגוסט 2012 ב - 1:42 קישור ישיר

    אוף טופיק: "premium rush", גרסת "ספיד" על אופניים עם ג'וזף גורדון לויט ייקרא בארץ בשם המטומטם "שליחות עירונית".

  6. עדן 5 אוגוסט 2012 ב - 9:40 קישור ישיר

    לא מסכים. רוב מוחלט של סרטי פיקסאר הם אוברייטד, אמיצה נהדר

  7. ערן 5 אוגוסט 2012 ב - 10:07 קישור ישיר

    "עידן הקרח" הוא של פוקס (בלו סקיי) לא של סוני.

  8. רז 5 אוגוסט 2012 ב - 22:39 קישור ישיר

    אם כבר פוסט על אנימציה, יאיר, אף מלה על "פיראטים" של אארדמן? (ההתרשמות האישית שלי – אחרי צפיה בחו"ל בשפת המקור – חביב, אבל לא משחזר את ההישגים הגדולים של האולפן).
    ואגב אולימפיאדה באנימציה – שווה להזכיר את Animalympics, ספיישל אנימציה טלוויזיוני אמריקאי משנת 1980 שהופק לכבוד האולימפיאדה של אותה שנה, ונפל בחלקו ביש-מזל מהסוג הכי גרוע שיש – ארה"ב החליטה להחרים את האולימפיאדה באותה שנה, והספיישל נעשה לא-רלבנטי. צפיה בו היום מעלה שרוב הגאגים הפכו ללא-רלבנטיים עוד יותר משהם היו בזמן אמת, אבל האנימציה נותרה מרשימה, ומרשימה עוד יותר רשימת הקרדיטים הארוכה של כוכבים-לעתיד מאחורי הקלעים: סטיבן ליסברגר (לימים במאי "טרון") הגה וביים, על צוות הכותבים נמנים מי שלימים יעמדו בחזית הרנסנס של דיסני עם "אלאדין", "מלך האריות", "טרזן" ו-"הקיסר נפל על הראש". גם בראד בירד הצעיר קיבל את אחד הקרדיטים המוקדמים שלו בספיישל הזה.

  9. ניר נ. 7 אוגוסט 2012 ב - 22:47 קישור ישיר

    אוף טופיק אבל פיראטים של אארדמן הוא הסרט המתוק ביותר שראיתי מזה תקופה. מצחיק עד דמעות, חכם, ממזרי ושנון עם כמה בדיחות מרושעות (אחת על חשבון ג'ון מריק) אבל בסופו של דב זה סרט טוב לב. ראיתי באנגלית ונהניתי נורא. אכתוב למפיצים אולי אפשר להציל את המצב.


השאירו תגובה