01 אוגוסט 2008 | 07:07 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

"אי של שקט", הביקורת

אפשר לקרוא לזה "תסמונת פאולו סורנטינו". הבמאי הכי מופלא כרגע באיטליה העיר שם תעשייה שלמה בבעיטה. ל"אי של שקט" שעולה בסוף השבוע בארץ אין שום קשר לסורנטינו. או האמנם? אחד הדברים שסורנטינו עושה זה שימוש בולט ומופגן בפופ ורוק אלטרנטיבי, אמריקאי או בריטי לרוב, בפסקולי סרטיו. צינה גדולה בתמונה וחום עז משימוש מפתיע בשיר שלכאורה אן לו שום קשר למה שקורה על המסך. והנה מגיע "אי של שקט", הסרט הכי צנוע, הכי פשוט, הכי איטלקי, ופתאום בפסקול צץ לו רופוס וויינרייט עם "סיגריות ושוקו":

ואחרי וויינרייט האמריקאי יש בפסקול גם את סטארז הקנדיים ורדיוהד הבריטיים. בסרט איטלקי.

הנה הביקורת שלי על "אי של שקט" של אנטונלו גרימלדי. סרט נורא נורא מתוק, שמתחיל נהדר ומרגש מאוד, אבל קצת – וזה ביאס אותי – ממסמס את עוצמתו בהמשך. המיסמוס הזה חושף גם את חולשותיו. ובכל זאת, כדאי.

מתוך "פנאי פלוס", 30.7.2008

ספסל על הזמן
משהו טוב קורה השנה לקולנוע האיטלקי. רגע לפני שהתותחים הגדולים מגיעים נוחת "אי של שקט", המינורי, העצוב והיפה, שכמעט מצליח להיות מושלם

"אי של שקט" זכה להצלחה קופתית מפתיעה באיטליה בתחילת השנה. הוא היה המועמד המוביל בפרסי הדונטלו (האוסקר האיטלקי), והפסיד ללהיט אחר: “הנערה ליד האגם". בימים אלה שני סרטים איטלקיים אחרים שוברים קופות במולדתם: “האלוהי" של פאולו סורנטינו ו"קאמורה" של מאתיו גארונה, שניהם זכו בפרסים בקאן ויגיעו למסכי ישראל בהמשך השנה. וכך, אחרי תקופת שפל שנבעה מביטול תמיכת המדינה בקולנוע, חוזר הקולנוע האיטלקי להרים ראש. אמצו את זכרונכם: מה הסרט האיטלקי האחרון שראיתם בבתי הקולנוע? אפילו סרטו האחרון של נני מורטי, “הקיימן", נקנה להפצה ואז נגנז.
מורטי, כנראה הדמות הקולנועית האיטלקית הכי מוכרת לישראלים אחרי רוברטו בניני, כתב את התסריט ומככב ב"אי של שקט". הבימוי הופקד בידיו של אנטונלו גרימלדי, במאי ותיק שעובד בעיקר בטלוויזיה (ושהופיע כשחקן ב”הקיימן” שמורטי ביים). והסרט הוא סוג של הפתעה קטנה: אתם נכנסים בלי לצפות לכלום, לסרט קטן, אינטימי, פצפוני, ומקבלים חבילת רגש מטווחת היטב ללב. הסרט, המבוסס על רב מכר איטלקי, מספר על מנהל בכיר בתאגיד תקשורת (מורטי) שמתמודד עם האבל על מות אשתו באופן יוצא דופן. אחרי שהבנו שהוא היה אב שהרבה להיעדר מהבית לענייני עסקים הוא מחליט כעת להיצמד לבתו ולא להרפות. אחרי שהוא מלווה אותה לבית הספר ביום הראשון ללימודים הוא מחליט להתיישב על הספסל ממול לשער הכניסה ולחכות לה עד שתצא. ולמחרת, שוב. ושוב. וכך עובר הזמן, מספטמבר לאוקטובר, לדצמבר. והוא נשאר על הספסל. מורטי, איכשהו, עושה לא רע את העסק הזה עם השכול ורגשות האשם: קודם ב"חדרו של הבן" (שהוא ביים) וכעת כאן.
בחצי השעה הראשונה של הסרט, כשהבנתי את הרעיון – האב, הבת, הספסל, וההתמודדות עם אובדן – חשבתי שהסרט גאוני. הוא ריגש, הוא דייק. הוא סרט שנראה שהוא דובר אמת, מחויב לה, יודע להביט באנשים ולבחון אותם בכל רגע – בין אם כשהם מחפשים חניה או מכים על חטא. אלא שהנס הזה לא מחזיק מעמד. מהר מדי הסרט זונח את מקור הכוח שלו, הקומפקטיות הכמעט אבסורדית שלו, ומתפזר לעלילות משנה וללוקיישנים נוספים. שם הוא החל להתמוסס. ולרגעי אפילו לאכזב. לו רק היה כל הסרט מתרחש בגינה הקטנה הזאת, על הספסל, אליו עולים לרגל כל חבריו של האב מהעבודה, ובני משפחה, ושם הוא בוחן את חייו, הרי ש"אי של שקט" היה גאוני, יצירת מופת. הוא לא. הוא נוטש מהר מדי את העיסוק של הגבר בעצמו, בחייו, במטרותיו ובבתו, ופונה מהר מדי לעלילות משנה שנראות מיותרות – כשעל הדרך הוא חושף מיזנתרופיה משונה כשהוא מציג את כל בני האדם סביבו כחולי נפש תמהוניים. לקראת הסוף – אחרי סצינת סקס מיותרת וגרועה מבחינה אנושית ועלילתית (אבל שהקפיצה את הוותיקן ויצרה לסרט שפע כותרות בתקשורת האיטלקית) – הסרט שב ומתאפס קצת. הוא מביא את רומן פולנסקי להופעת אורח קטנה ונעימה, ומסיים בנקודה בה הוא התחיל: מעין "מחכים לגודו" חם ואנושי: איש, על ספסל, מתחת לעץ, והאנשים שהוא פוגש על הדרך.

נושאים: ביקורת

13 תגובות ל - “"אי של שקט", הביקורת”

  1. איתן 1 אוגוסט 2008 ב - 9:35 קישור ישיר

    אוי יאיר, לפעמים מצחיק אותי לגלות שוב איך אתה ואני שני אנשים כל כך שונים. איך דברים שמרגשים אותך לא מרגשים אותי – ולהפך. את "אי של שקט" ראיתי אתמול. גם בעיניי זהו אכן סרט קטן, חמוד ומתוק, אבל מסיבות שונות ממך.

    כמובן שההשוואה ל"חדרו של הבן" מתבקשת. מההשוואה הזו "אי של שקט" יוצא לא טוב. ב"חדרו של הבן" האסון מגיע לאחר בערך חצי שעה, שבה מורטי עשה לי עיסוי ללב, ואז בבת אחת הכניס את העצב הגדול (אבל המאופק). כאן זה קורה כבר בסצינה השניה. מה אני מדבר ? זה לא קורה. אנחנו נכנסים לעניין כשזה כבר קרה. עוד לא התרגלת לדמות הזו, שמצילה מישהי מטביעה, וכבר אתה צריך לבכות איתו. אני לא יכול לקרוא לסרט כזה, שבו קורה אסון למישהו שעוד לא היכרתי "מרגש". להיפך, אני רואה בצורה כזו של הגשה של דברים שטחיות. בכלל, אני חושב הפוך ממך – הסרט התחיל לי לא טוב, והשתפר בהמשך. וכאן אני מסכים עם סטיבי – הערך העיקרי של "אי של שקט" הוא נני מורטי. בעיניי, הצגת המשחק המאופקת, מלאת הניואנסים והמדויקת שלו מחזיקה את כל הסרט.

    אני מסכים איתך שאם הסרט היה מתרכז באותו מילייה שמחוץ לבית הספר הוא היה יותר מוצלח, אבל גם כך הוא עבד עלי. נדמה לי שהבמאי פשוט בחר בדרך הקומית יותר – לבנות את הסרט מסדרה של אפיזודות קטנטנות וחביבות, ובכך למסמס את האבל הגדול. נקשרתי מאוד לילד שמנפנף למכונית שמצפצפת כשמורטי לוחץ על הכפתור הנכון, או לבחורה עם הכלב, ומצד שני – זהו קשר קטן, חמוד, ולא עמוק. כשהסרט כבר יוצא החוצה, הרגשתי שאני מכיר את הדמות הזו מספיק בשביל ללכת איתה.

    המוזיקה – אני לא מכיר את הבמאי הזה, אבל השימוש שהוא עושה במוזיקה בסרט מעיד בעיניי, בדרך כלל, על חוסר ביטחון. כאילו שהוא לא מאמין בחומר שהוא צילם, והוא מרגיש שהוא צריך לחזק את זה עם המוזיקה המתאימה. הסצינה בחלק הראשון של הסרט, למשל, שבה חלקת האלהים הקטנה שלו מתמלאת לאט לאט בהורים שבאים לאסוף את ילדיהם מבית הספר היתה יכולה להיות הרבה יותר יפה ומרגשת אם המוזיקה לא היתה כל כך דומיננטית. זו סצינה שנבנית לאט, וצריך מוזיקה מינורית יותר. וזה קורה עוד מספר לא מועט של פעמים בסרט – המוזיקה יותר מפריעה מעוזרת.

    וחייבים להוסיף הערה לגבי סצינת הסקס – מצד אחד, היא ארוכה מדי, מפורטת מדי, ולא בשפה של הסרט. הסצינה בוטה, והסרט, בדרך כלל, עדין ומאופק. מצד שני – יש לה אפקט פסיכולוגי מצטבר – את מה שהוא לא מצליח להוציא ברוב זמנו – את התסכול על האובדן, את האבל, את העצב – הוא מוציא באגרסיביות של הסקס.

    והערה אחרונה – ראה זה פלא, יאיר – אורי קליין מפרסם היום ביקורת על סרט שעלה על האקרנים רק אתמול. הוא לא מחכה ולא משתהה – היום ב"גלריה" מתפרסמת ביקורתו על "אי של שקט". בגדול, גם הוא מסכים שזה סרט קטן ומתוק, אבל גם כזה שהיה יכול להיות טוב יותר (למרות שהרגשתי בקריאה שהוא ניסה לאהוב את הסרט בכוח).

  2. סטיבי 1 אוגוסט 2008 ב - 9:47 קישור ישיר

    יאיר – אין לי אלא להסכים עם מה שכתבת. חוץ מה"קצת" וה"נורא נורא". הייתי מורידה אותם.

    איתן – יכול להיות שאורי קליין (טרם קראתי) ראה את הסרט כבר לפני כמה שבועות, בהקרנת עיתונאים.

  3. סטיבי 1 אוגוסט 2008 ב - 10:33 קישור ישיר

    אופטופיק: את זה גם אני רוצה לראות.
    http://www.cinemablend.com/television/Bob-Saget-Gets-Roasted-11548.html

  4. bili 1 אוגוסט 2008 ב - 11:21 קישור ישיר

    יאיר,
    להזכירך שלפני 3 שנים הציג כאן סרט איטלקי נפלא בשם "קסם הנעורים" שלמרות אורכו ומוגבלות הפצתו עורר כאן הדים רבים, הוצג משך חודשים ארוכים ומשך מעל 70,000 צופים למרות שהוצג רק ע"ג מסכים בודדים.
    אתה ככל הזכור לי מכתובייך ראית רק את המחצית הראשונה של יצירה זו בשל השגותייך על הפורמט וחבל.

  5. דודי קינג 2 אוגוסט 2008 ב - 23:13 קישור ישיר

    בעניין סצינת הסקס, בתחילה היא עוררה גם בי אי נוחות, אבל בהמשך הבנתי עד כמה היא נחוצה, ואפילו מבריקה. היא שם על מנת להראות שבאיש המאופק הזה יש גם חשק ורגש שמבקשים לפרוץ החוצה. דווקא הבוטות שלה היא זו שנתנה לה כוח, ואם היא הייתה מרומזת היא הייתה נבלעת בים הנחמדות הכללי. היא מעין קונטרה-פונקט לטון של הסרט כולו, וכך היא מדגישה ומעצימה אותו. הסרט אכן היה יכול להיות טוב יותר במובנים רבים, אבל דווקא הסצינה הזו נותנת לו הרבה כוח.

    להבדיל, גם מאוד-מאוד אהבתי את הסצינה הגרנדיוזית בה ההורים מחכים לילידהם שיוצאים מבית הספר. נזכרתי בסצינה דומה מ"ילדים קטנים" – איזה הבדל! כמה אהבת אדם ומשפחה איטלקית לעומת כמה דיכאון קיומי ובדידות אמריקאית!

  6. סטיבי 2 אוגוסט 2008 ב - 23:23 קישור ישיר

    היא היתה נחוצה ולא היתה סיבה לעשות אותה מרומזת, אבל גם לא היתה סיבה לעשות אותה כל כך אלימה ו-crass. אפשר להראות תשוקה (גם מתעוררת, בוטה, פורצת ומתפרצת) בלי לגרום לצופה להרגיש רע כלפי המשתתפים (הדמויות והוא-עצמו) וכלפי עצם האירוע. זו היתה סצנה נוראית בעיניי לא בגלל האירוע שהתרחש בה או בגלל עוצמתו אלא בגלל הדרך שבה נוסח. הוא הוצג כמשהו מכוער ואכזרי, ונראה לי שזה היה בדיוק הפוך לכוונה.

  7. yaddo 3 אוגוסט 2008 ב - 22:55 קישור ישיר

    אתה יודע איזה שיר של Stars נשמע בסרט? הייתי מגגל אילולא השם הגנרי הארור של הלהקה האהובה הזו.

  8. פנתר כחול 19 אוגוסט 2008 ב - 16:42 קישור ישיר

    מספר הערות על הסרט המצוין.

    הסצינה המינית. בהחלט במקום. אכן, מעידה על שפיותו
    של מורטי ועל כך שלמרות האבדן נשאר אנושי ובעל תשוקה מינית בריאה. בד"כ איני אוהב לצפות בסצינות מעין אלה בקולנוע, אך בזאת היה משהו מאוד אותנטי.

    עומק ריגשי. אכן הסרט לא צלל לעומקים ריגשיים אך זאת נקודת החוזק שלו. כאשר ישנו מבול של סרטי פסיכולגיים ומורכבים ריגשיים היה זה מרענן לצפות במורטי ששם קו ברור לעניין זה. דמותו מאוד אנושית וגם מאוד מאוזנת כך שכל החיטוט הריגשי היה מיותר בהחלט בסרט זה. זה נקודת חוזק בסרט ואף חומר למחשבה.

    תהנו מסרט איטלקי מקסים.

  9. יערה 29 אוגוסט 2008 ב - 1:14 קישור ישיר

    בבלוג של מישהו ששכחתי את שמו, הוא מציע את הרעיון שסצינת המין היא פנטזיה. מה אתם חושבים.
    אני מוצאת שזה רעיון מעולה, כי הוא מיישב את הסתירה שבין דמותו של פייטרו בכל הסרט, לבין הדמות בסצינת המין, שהיא מין קלישאה של עשיית סקס. ואז באמת יכול להיות שהאדם הזה " הלא מיני", יש לו פנטזייה כל כך קלישאית. זה מאוד הגיוני. מה אתם חושבים?

  10. bgg 31 אוגוסט 2008 ב - 0:44 קישור ישיר

    סרט חמוד מאד,
    גבר מצליח מאד, (בכלל כולם שם עשירים שלא חסר להם דבר ,גרים בשכונות יפות בבתים יפים ,אוכלים בכלים נאים וכו…)מיתרחש אצלו כאוס: מציל אשה מטביעה ואז מגיע הבייתה ומוצא שאישתו מתה מוות טיפשי והילדה כועסת שלמרות שהיא ציצלה וחיפשה אותו הוא לא ענה לטלפון ולא בא , ואז גם מיסתבר שבכלל אישתו שמתה בתאונה היה לה רומן עם סופר כלשהו מתוך הכאוס הזה מתחילה התחלה חדשה ביום התחלת הלימודים של בתו, ביום של התחלת הלימודים הוא מתחיל את חייו מהתחלה מיתיישב על ספסל בגינה ציבורית שקטה וחמודה מול שער בית הספר של ביתו , כאילו ליום אחד אבל לאט לאט הוא הופך לצוק איתן שקט ותומך ומרגיע ומעורב בכאוס הסובב אותו . בעבודה אצל החברים אצל אחות אישתו ,
    מי שאצלו יש כאוס בחיים הופך לאי של אהבה ושקט לסביבה המטורפת שסביבו. כל הסובבים אותו באים לחלץ אותו מהכאוס של עצמו והוא בונה את עצמו מחדש כציר של כוח ושקט גברי שנחשף וחושף את הכאוס האמיתי שהם נימצאים בו,
    כל זה עשוי באוירה ,בצבעים במוזיקה במשחק מאד יפים ונעימים ,זה מרגש לראות איך הבמאי והשחקן הראשי בנו את הדמות הגברית הזו ואת הסביבה שסובבת אותו
    אין מה לעשות סרטים אירופאים יש להם את זה הם נישענים על תרבות עמוקה .סרט כזה אם היה נעשה באמריקה היה לקיטש זוועתי אולם כאן למרות שיש פה אלמנטים קיטשיים זה עשוי מדהים

  11. טובה 31 אוגוסט 2008 ב - 20:40 קישור ישיר

    בהחלט מסכימה עם יערה ואחרים שסצינת הסקס לא התרחשה אלא במוחו של הגיבור, אולי אפילו בחלומו, כאשר ישן. רק כך אפשר גם להסביר את הניגוד הצורם בין אופיו המאופק של כל הסרט ובין ההדרגתיות המאפיינת את תהליכי הנפש המתחוללים בו לבין הפראיות והבוטות של סצינת הסקס. גם לא מתקבל על הדעת שבשעה שכולו רגישות וקשב לבתו ולצרכיה, הוא יסתכן במעמד כזה שהיא עלולה להתעורר ולצפות בו. מה שאולי עשוי להטיל ספק בקביעה שסצינת הסקס לא התרחשה במציאות הם הדברים שאומר גיבור הסרט לעמיתו לשעבר לעבודה, ז'אן ז'ק, לאחר פגישתו עם שטיינר (רומן פולנסקי המהממם). בין השאר הוא אומר שם, ספק ברצינות ספק מתבדח, ששטיינר כאילו עשה לו סצינת קנאה. ואז עולה השאלה למה התכוון, או שאולי זו היתה מין בדיחה פרטית כזו בינו לבינו. כך או כך, טיבם של הדברים שאמר לו שטיינר באותה פגישה נותרים לדעתי תעלומה שלא ממש תורמת להבנת התנהגותו של הגיבור בהמשך.
    למישהו יש רעיונות בנידון?

  12. יפעת 11 דצמבר 2008 ב - 15:37 קישור ישיר

    השיר המדובר והמקסים עד מאד של הסטארז הוא EX lover is dead , מתוך האלבום Set yourself on fire.
    גם אני חשבתי שסצינת הסקס היא פנטזיה. הסרט אף מרמז על כך, בבוקר, כשאחיו מגיע לארוחת בוקר ודמותו של נני מתעוררת מתחת לשמיכה החורפית והמחשבה הראשונה שעלתה לי היא שהוא שקע בשינה עמוקה ומבלבלת.


השאירו תגובה