10 אפריל 2014 | 09:25 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

״מפוצלים״, ביקורת

"מפוצלים״. שחקו משחק והוסיפו את האות ח׳ איפה שאתם רוצים

"מפוצלים״. שחקו משחק והוסיפו את האות ח׳ איפה שאתם רוצים וקבלו שעות של הנאה עם שמות רלוונטיים יותר

לקללה החדשה שנחתה על הקולנוע קוראים YA. ראשי תיבות של Young Adults. שזו דרכם של אנשי המו״לות לדבר על ספרים לבני נוער, שהם מקווים שגם מבוגרים יקראו. או הפוך. לכאורה, מה שהתחיל את גל ספרות ה-YA הם ספרי הארי פוטר של ג׳יי.קיי רולינג, אבל מה שבאמת הפך את זה לתופעה (ואני אומר תופעה כדי לא לכנות את זה ״נמק״ ולהסתכסך עם המעריצים) היו ספרי ״דמדומים״ של סטפני מאייר. היא אולי יצרה עולם ספרותי בהשראת רולינג, אבל היא לבסוף הכתיבה את פני עולם המו״לות לעתיד לבוא: ספרות ז׳אנר (ערפדים, מכשפות, חיזרים, פוסט-אפוליקפסה), שבמרכזה ניצבת גיבורה שצריכה להחליט בין העולם הישן שאליו היא שייכת ובין עולם חדש, המיוצג גם על ידי נער שגורם לליבה להחסיר פעימה. זה רומן רומנטי עטוף בעלילת פעולה על טבעית. כל הספרים האלה, שנדמה שכולם מחקים את כולם, הפכו לרבי מכר היסטריים. וכעת אנחנו בעיצומו של גל די נוראי של עיבודים קולנועיים לסרטים האלה. כולם מנסים למצוא דרך לייצר את ה״דמדומים״ או את ״משחקי רעב״ הבאים. עם ״מפוצלים״ נראה שהם הצליחו למצוא סימנים של נפט – הסרט מצליח בינתיים באמריקה, מה שאומר שסרט המשך אינו מצב בלתי מתקבל על הדעת. ועל כך אני עונה, מעומק ליבי: אוי.

הצד הטרגי בסיפור הזה הוא שבאולפנים החליטו להזמין במאים מאוד מעניינים כדי לביים את העיבודים האלה. לכן אני טורח ומשקיע בהם זמן ואז – וזה קורה באחרונה שוב ושוב – אני מתאכזב קשות. כי אם היו לוקחים סתם במאים זניחים, ייתכן והייתי נותן לגל הזה לחלוף על פניי ולהתעלם ממנו. אבל נדמה שהאולפנים מתייחסים לסרטים האלה ברצינות והם מחפשים במאים מעניינים; ואילו הבמאים, בתמורה, מתייחסים אף הם לסרטים האלה ברצינות (גדולה מדי), והם כנראה מתלהבים מהספרים ומאמינים שהם-הם אלה שיצליחו לעבד ספר לסרט ולהצליח במקום שבו רבים כשלו לפניהם. כולם, מן הסתם,מזהים שהספרים האלה רוויים במטאפורות ובמשלים חברתיים, ומאמינים שיהיה קל לתרגם את הספרות הזאת לקולנוע. המסרים הקבועים: אל תתנו למוסכמות של המבוגרים לקרקע אתכם, לכו ופרצו לעצמכם פרצה בעולם ולכו נגד הזרם. סרט אחד כזה, שמטיף לאינדיבידואליזם והליכה נגד הזרם? אני מבין. אבל עכשיו, כולם רוצים ללכת נגד הזרם. בכיוון השני לא נשאר אף אחד. ובכל הסרטים האלה יש את האחת שנבחרה – זו שצריכה להנהיג כדי להביס את השלטון הטוטליטרי של העתיד. בחיי, כל הסיפורים האלה זהים זה לזה.

אהיה כנה: לא קראתי. אבל מדגם לא מייצג של קבוצת בנות 12 הנעות בסביבתי מראה לי שיש לספרים קהל נאמן ונלהב מאוד. זה לא שהן לא מבינות שהספרים חוזרים על עצמם, הן שמחות מזה. הן רוצות עוד מאותו הדבר. אבל כשזה מגיע לקולנוע, אני חייב לשלוף את מגיני פער-הדורות שלי ולזעוק: זו אשפה.

ריצ׳רד לה-גרוואנס, אחד התסריטאים האהובים עליי, עשה את ״יצורים יפהפיים״; אנדרו ניקול, במאי/תסריטאי שאני מעריץ, יצר את אחד הסרטים הגרועים של השנה החולפת, ״המארח״; ביל קונדון, במאי/תסריטאי נפלא (בדימוס), שאת סרטיו המוקדמים אסור לבני נוער לראות בכלל, הופקד על סרטי ״דמדומים״; פרנסיס לורנס ביים את ״משחקי הרעב״ האחרון; פיליפ נויס יביא בקרוב את ״הנותן״; הראלד זווארט, לא במאי חשוב במיוחד, אבל במאי חביב ומבטיח, ביים את ״עיר של עצמות״. ועכשיו, ניל ברגר, שסרטיו ״ללא גבולות״ ו״אמן האשליות״ הוכיחו שיש בו משהו מעניין, מביא את תרומתו ליבול ה-YA, שקל לחזות שהוא יחלוף מעצמו תוך שלוש שנים, עם ״מפוצלים״.

אז מה אני אגיד על ברגר? שהוא יודע לנהל שוט? להכניס אנרגיה? לבחור בחירות ויזואליות מעניינות? הוא יודע. אבל בשביל מה, אם בסופו של דבר הוא מספר סיפור שהוא א) נורא נדוש; ב) נורא בינוני; ג) כזה שכל הזמן עסוק בלשרת את המסר. וזה הדבר המייאש בספרות ה-YA הזאת: היא נורא מנסה לקדם מסרים חינוכיים לבני הנוער, או בעיקר לבנות הנוער. כנראה שבספרים זה עובד טוב, אולי כי הגיבורות יותר מעוררות הזדהות ועולמן הפנימי עשיר וסבוך יותר, כי אני מבין שיש לספרים האלה כוח כלשהו. אבל לסרטים אין. פתאום אני מבין את הרדיקליות שהיתה ב״דמדומים״ הראשון: ספר מאת אשה, שעובד על ידי תסריטאית ובוים על ידי במאית ועוסק בגיבורה שצריכה לבחור בין שני גברים שאהבתם אליה תהיה עבורה סוף חייה. לא הייתי חסיד גדול של ״דמדומים״, אבל במבט לאחור החיבור בין רצונות הספר והגשמות הסרט היה מעניין. אבל זה נגמר בבכי: הבמאית רבה עם כולם. ומאז, הז׳אנר הספרותי הכה נשי הזה, הפך לז׳אנר קולנועי שמנוהל על ידי גברים.

״מפוצלים״ מתרחש בשיקגו עתידנית, אחרי מלחמה כלשהי שדי חיסלה את העולם והביאה אותו למשטר טוטליטרי שחילק את האנושות לחמש קבוצות: אנשי השכל, אנשי הצדק, אנשי הכוח והחוק, אנשי הטבע ואנשי מסירות הנפש. איך מתקבלים לכל קבוצה? די בדומה למבחן הקבלה לבתים בהוגוורטס ב״הארי פוטר״. די בדומה לחלוקה לקרונות ב״רכבת הקרח״. די בדומה לקבוצות ב״משחקי הרעב״. אתם מבינים את הריטואל (הסרטים האלה נהדרים למי שלא ראה סרטים מימיו). הגיבורה, טריס (לא לבלבל עם קטניס), מגלה שהיא ״מפוצלת״: כלומר שתכונות הנפש שלה מתאימות לכל חמש הקבוצות ולכן היא תהיה נרדפת בכולן. כשהיא חושפת מזימה של אנשי הכוח לטבוח באנשי החסד ולהשתלט על השליטה בעולם, היא צריכה לעצור אותם. בכנות, אני מבין את המשיכה לסוג כזה של סיפור שיש בו גם אלמנטים רוחניים וגם אלמנטים פסיכולוגיים, על כוחות הנפש, על המתח שבין תכונות מולדות ותכונות נרכשות, על היכולת של האדם לשנות את הגורל שלכאורה הוכתב לו. אלה החומרים שמהם עושים דרמה. אבל הכל כאן בנאלי מדי.

אני מביט אל ילדותי ונזכר שגם לנו היו את סרטי ה-YA של ימינו. קראו להם ״מלחמת הכוכבים״. אז למה אני כל כך אוהב, עד היום, את ״מלחמת הכוכבים״ ואילו ״מפוצלים״ נראה לי סרט כה ירוד ונחות? האין מסעו של לוק סקייווקר, מנער חווה פשוט ללוחם שגואל את הגלקסיה ומגלה את מהותו הפנימית שהוסתרה ממנו כל השנים, זהה בדיוק למסעה של טריס ב״מפוצלים״ ושל הארי פוטר ב״הארי פוטר 1-8״? האם אני מגיב לסרטים כמו ״מפוצלים״ באותה התנשאות אליה הגיבו המבקרים המבוגרים ל״מלחמת הכוכבים״ ב-1977? בהחלט יתכן.

סיבה אפשרית היא שב״מלחמת הכוכבים״, ובסרטים הבאמת גדולים מהסוג הזה – קרי סרטי הרפתקאות לבני הנוער – ג׳ורג׳ לוקאס ברא עולם שלם ומיתולוגיה מפורטת מאוד. העולם עצמו מסחרר מרוב עושר. סרטי הארי פוטר עשו את זה. סרטי שר הטבעות עשו את זה. ״מטריקס״ עשה את זה – כל סרט שבו הגיבור מגלה שהוא ״האחד״, הנבחר להנהיג את המהפכה. אבל ״מפוצלים״ ודומיו כבר כותבים את עלילותיהם בקצרנות: העולם נחרב, היה כאוס, הושלטה דיקטטורה בשביל הסדר. את מקום בניית העולם החליפו נאומים שקוראים לצופים להאמין בעצמם, לבחור היטב את גורלם, שכן גורלם בידיהם בלבד, ולהאמין שהם לא רק דבר אחד, אלא הם יכולים להיות כמה דברים במקביל – גם חכמים וגם חזקים, למשל. זה לא סרט, זו סדנה לשיפור עצמי. כל זה, מי שרוצה לחפש, נמצא גם ב״מלחמת הכוכבים״, אבל הוא נמצא מתחת לסיפור הסוחף ולא מעליו. המשמעות משתמעת.

וזה אפילו יותר פשוט מזה: כל הסרטים האחרים, ללא שום תיוג אופנתי, פשוט היו סרטים עם חזון קולנועי מרהיב וסוחף של יוצרים בלתי נשכחים – לוקאס, ספילברג, וושאובסקי, ג׳קסון. נודה בכנות: אם היתה ב״מפוצלים״ גדולה, היינו מזהים אותה. במקום זאת, הסרטים האלה נעשים בזהירות ובחשש: כולם מנסים לרצות את הספר, את הסופר ואת הקוראים הנאמנים. הסרט מגיע משותק ומנוון למסך, מעוקר ממש. הגיבורה מחנכת את צופיה להיות עצמאיים, גיבורים, חד פעמיים, יחודיים, להנהיג, לא להתפשר. ג׳י, איזה באסה שהבמאי לא הקשיב לה.

 =======================

נ.ב:

נערה בת 12 הפנתה את תשומת ליבי לכך שעם כל הכבוד ל״מפוצלים״, הסרט שהיא וחברותיה הכי מחכות לו הקיץ הוא ״אשמת הכוכבים״, ספר YA מעט שונה העוסק בסיפור אהבה, ללא הרפתקאות פוסט אפוקליפטיות ויצורים על טבעיים. פשוט סיפור אהבה ואיבוד בתולים בין נערה גוססת ואהובה. ומה שמעניין הוא שבסרט ההוא, שיגיע ביוני, משחקים שיילין וודלי (״היורשים״) ואנסל אלגורט. כמה קינקי הליהוק הזה? ב״מפוצלים״ הם מגלמים אח ואחות, וב״אשמת הכוכבים״ הם נאהבים. הוליווד, לך תבין אותם.

(פורסם ב״פנאי פלוס״, 9.4.2014)

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - “״מפוצלים״, ביקורת”

  1. 10 אפריל 2014 ב - 10:05 קישור ישיר

    מעניין ומדויק. תודה

  2. 10 אפריל 2014 ב - 18:51 קישור ישיר

    בהזדמנות זו אני רוצה להמליץ מאוד על סרטו של ניל ברגר Interview With The Assassin. מותחן מוקומנטרי מעולה

  3. 17 אפריל 2014 ב - 18:47 קישור ישיר

    אחרי שלוש ביקורות שמעלות חסרונות דומים על הסרט, החלטתי שלא אלך.
    הביקורת הזו היא הטובה, המאוזנת והמנומקת מכולן.

  4. 8 ספטמבר 2014 ב - 16:47 קישור ישיר

    אני ממש לא מבין למה כתבת את הדברים האלה..
    סרט מעולה שמעורר הרבה מחשבות.
    ממליץ!


השאירו תגובה