17 יוני 2014 | 18:27 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״רחוב ג׳אמפ 22״, ביקורת

״רחוב ג׳אמפ 22״. האקדח מטה-מצחוק

״רחוב ג׳אמפ 22״. האקדח מטה-מצחוק

פיל לורד וכריסטופר מילר מחזיקים כרגע את אחת הקריירות הכי מופלאות בהוליווד. לפחות בכל מה שקשור להצלחה בקנה מידה אמריקאי. בפרק זמן של שנה אחת, השניים חתומים על לא פחות משלושה להיטים קופתיים ענקיים. ויותר מזה: הם הצליחו לקחת פרויקטים שכל הסנובים עיקמו מולם את האף, ולצאת מהם בכבוד. לפחות בכבוד הוליוודי: הפרויקטים הצליחו כלכלית, ואפילו הביקורות היו לא רעות. אבל גם את זה צריך להגיד: הביקורות היו לא רעות ביחס לציפיות שהיו מאוד-מאוד נמוכות. תחילה עם ״גשם של פלאפל 2״, שהשניים שותפים לכתיבתו (בתור המשך לסרט הביכורים שלהם כבמאים), ואז עם ״סרט לגו״ בפברואר ועכשיו עם ״רחוב ג׳אמפ 22״, ארבעה חודשים אחר כך (בישראל, שני הסרטים יוצאים בהפרש של חודשיים זה מזה. למעשה, אתם יכולים לעשות בהצגות יומיות מרתון לורד את מילר). בכל מקרה, קצב מסחרר. אולי אפילו מהיר מדי.

אכן, יחסית לציפיות גם ״סרט לגו״ וגם ״רחוב ג׳אמפ 22״ – סרט ההמשך ל״רחוב ג׳אמפ 21״ המוצלח בהרבה – מצליחים להפתיע: נקודת המוצא נחותה, אבל לורד ומילר מצליחים לשכנע את מפיקיהם לתת להם חופש הומור כמעט מוחלט כדי לעשות סרטים שקודם כל צוחקים על האנשים שעושים סרטים כאלה. מהבחינה הזאת, סוג ההומור של לורד/מילר מקרב אותם מצד אחד לצוקר/צוקר/אברהמס (״טיסה נעימה״, ״סודי ביותר״) ומצד שני לצמד פרידברג/סלצר (״משחקי למות מרעב״ וכד׳). לורד/מילר לא מבריקים כמו הראשונים ולא מביכים כמו האחרונים. איפשהו באמצע.

אבל חשוב להדגיש את הטריטוריה שבתוכה השניים האלה עובדים. הם לא עושים קומדיות, הם עושים פרודיות. זו סוגה קולנועית שונה לחלוטין. ולכן, לורד/מילר מפגינים חוש הומור משובח, אבל בסופו של דבר הם לא באמת יודעים לספר בדיחה. הם יודעים רק לצטט קטעים מסרטים אחרים, להוציא אותם מהקשרם ולהגיש אותם בתוך פנכה קומית. ובכנות, יש בזה משהו קצת עצל. הם בעצם מביימים spoof. סרט המלגלג על סרטים ותוצרי תרבות אחרים, ז׳אנר שבמידה רבה נולד עם ״טיסה נעימה״. צוקר/צוקר/אברהמס נטשו את ה-spoof מהר מאוד. ״סודי ביותר״ כבר היה סרט גאגים במתכונת מונטי פייתון, המבוסס על ז׳אנר קולנועי (סרטי הריגול), אבל הבדיחות עמדו בפני עצמן, ללא התייחסות לסרטים אחרים. ומאז ״טיסה נעימה״ ועד ״Scary Movie״ עולם הפרודיה וה-spoof למעשה עבר לשליטת הטלוויזיה ותוכניות המערכונים (שנות התשעים היו גדושות בתוכניות מערכונים בטלוויזיה האמריקאית – בן סטילר, האחים וואיאנס, כולם מנסים לחקות את הנוסחה של ״סאטרדיי נייט לייב״). לכן, כשצ׳נינג טייטום וג׳ונה היל נכנסים למפקדה החדשה שלהם, בכנסיה הווייטנאמית הממוקמת ברחוב ג׳אמפ 22 ורואים את המפקד שלהם (בגילומו של אייס קיוב) יושב בתוך משרד שעשוי כולו מקירות זכויות והם אומרים ״המשרד שלנו נראה כמו קוביית קרח גדולה״, זה מצחיק (באנגלית יותר). אבל זו גם בדיחה זולה. מהסוג שאתם מצפים למצוא בתוכנית טלוויזיה שבועית. זו בדיחה מצוינת לשבוע, זו אינה בדיחה לדורות. אז סוג כזה של בדיחות יש ב״רחוב ג׳אמפ 22״ בשפע. הסרט מצחיק, אבל אלה בדיחות מתכלות. והן גם כל הזמן חוזרות על עצמן: בדיחות שמדברות על מערכת היחסים המקצועית בין הגיבורים באוצר מילים שכל הזמן נשמע כאילו הם מדברים על מערכת יחסים רומנטית; ובדיחות שבהן הם מדברים על עצמם כעל דמויות בסרט, ועוד בסרט המשך (אגב: בסינמה סיטי ראשון לציון, הבדיחות האלה עברו לחלוטין מעל ראשם של שני בני ה-19 שישבו לידי וכל הסרט היו עסוקים בכתיבה בוואטסאפ, ובאופן כללי לא היה ברור כלל לנה הם טרחו לבוא לסרט).

הדמות היחידה שהיתה מצחיקה בסרט היתה זו של אייס קיוב, שלא רק גילם את תפקיד המפקד השחור שתמיד צועק על פיקודיו, אלא גם את תפקיד האב המגונן על בתו שיוצאת עם בחור שהוא מתעב – הומאז׳ לדמות של דני גלאבר ב״נשק קטלני 4״.

יש רק קטע אחד ממש מצחיק בסרט והיא מגיע בסוף, בכותרות הסיום, והוא למעשה מייתר את כל הסרט שבא לפניו. הסרט הראשון (שהומור המטה-מודע-לעצמו היה שם מצחיק ומרענן, והעלילה היתה מפתיעה), בהשראת סדרת הטלוויזיה, החדיר שני בלשים סמויים לתיכון. הסרט השני שלח אותם לקולג׳. בסוף הסרט נרמז שכבר נבנית להם מפקדה חדשה מעבר לכביש, ברחוב ג׳אמפ 23, וסצינת הכותרות מציגה את הפוסטרים והטריילרים לכל עשרות סרטי סדרת ״רחוב ג׳אמפ״ מעתה ועד הרי-בוט הבא, וכל בתי הספר שהדמויות האלה יכולים להישלח אליהם כבלשים סמויים. זה קטע מצחיק שקולע בול לתאוות הבצע הסדרתית של הוליווד, שעכשיו הגיע לשלב באבולוציה שבו היא מבינה שהדבר הכי רווחי בתאוות הבצע הזו, הוא לצחוק עליה. חתרנות מעולם לא נראתה אקט כה שמרני.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “״רחוב ג׳אמפ 22״, ביקורת”

  1. 17 יוני 2014 ב - 22:48 קישור ישיר

    נהניתי מהסרט אבל אני מבין למה אתה מתכוון בבדיחות זולות, בדומה ל"שכנים", שרק זרקו אזכורים למשחקי הכס או באטמן ואוטומטית אנשים צחקו. קרדיט הסיום היה אכן הדבר המצחיק ביותר בסרט (במיוחד סת' רוגן).
    בסופו של דבר ישבתי וצחקתי במהלך כל השעתיים אז אין לי יותר מידי תלונות.

    ודווקא ההפך מבדיחות זולות, בדיוק סיימתי את "טיפשים בלי הפסקה" לכבוד הטריילר החדש (שנראה מעניין)

    הביקורת שלי – http://wp.me/p4aZQh-3k


השאירו תגובה