27 פברואר 2015 | 14:42 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

״עדיין אליס״, ביקורת

״עדיין אליס״. מילים של אהבה

״עדיין אליס״. מילים של אהבה

״הרחק מגן עדן״, ״השעות״, ״סוף הרומן״, ״מגנוליה״, ״תמונות קצרות״, ״Safe״. לאקדמיה האמריקאית לקולנוע היו עשרים שנים של תפקידים אדירים – תפקידים ראשיים ותפקידי משנה – כדי לתת לג׳וליאן מור אוסקר. אפילו יותר מאחד. ולסרטים משמעותיים, של יוצרים גדולים. אבל היא זכתה, בפעם הראשונה, השבוע, על תפקידה ב״עדיין אליס״, סרט קטן עד קטנטן, שהיה נותר עלום ונשכח אילולא מעתה הוא ייזכר בתור סרט האוסקרים של מור. אני קורא לשינוי בחקיקת האוסקר: מועמדויות לפרס המשחק יוענקו רק ליצירות מופת.

לפני כשלוש שנים זכתה מור באמי ובגלובוס הזהב על תפקידה בתור שרה פיילין בסרט הטלוויזיה הפוליטי ״Game Change״. אני רוצה כעת סרט טלוויזיה דומה שיתאר שלב אחרי שלב את המהלך השיווקי שהציב את ג׳וליאן מור כזוכת אוסקר ודאית כבר בחודש מאי, ואיש לא ערער על כך. הסרט היה משני.

זה התחיל עם זכייתה של מור בפרס השחקנית בפסטיבל קאן הקודם על ״מפות לכוכבים״ של דיוויד קרוננברג. המבקרים התחילו לזעוק: ״אוסקר למור!״. נניח כרגע לתהיה האם זה היה מהלך ספונטני או שמישהו מאחורי הקלעים הפעיל אותם, אבל נניח שההתלהבות של כולם מתפקידה (הצעקני, לטעמי) של מור ב״מפות לכוכבים״ אכן היה ראוי לאוסקר. אלא שאז, משבר. מפיצי ״מפות לכוכבים״, שהבינו שיש בידיהם סרט בעייתי, דחו את הפצתו האמריקאית ל-2015. כלומר, מור לא תהיה זכאית לאוסקר השנה. אלא שאז התגלה בפסטיבל טורונטו ״עדיין אליס״, גם הוא בכיכובה של מור, והקמפיין לאוסקר התחדש בכל כוחו. הסרט התחלף, השחקנית נשארה. כל המהלך הזה נראה מאוד מתוזמר, עבודה של קמפיינרים מאוד מנוסים וממולחים, שידעו להפעיל את התקשורת, שממילא הבינה שזה הדבר הנכון והצודק: הגיע זמן לתת למור אוסקר. לא משנה על מה. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה: דבר דומה עד זהה קרה עם ג׳ף ברידג׳ס, שמכל התפקידים בעולם זכה באוסקר דווקא על ״לב מטורף״ של סקוט קופר. גם כאן, הסרט היה משני, התזמון ותחושת ה״מגיע לו״ היא שניצחה. אני מזכיר את כל זה כדי להפנות את תשומת הלב ש-א) גם האוסקר הוא קמפיין פוליטי המבוסס על תזמון ומועמדים. ב) שזה מדהים שלג׳וליאן מור, אחת השחקניות הנפלאות של דורנו, לא היה אוסקר עד עכשיו. ג) מדהים איך האקדמיה לא משתחררת מהקיבעון של מתן פרסים לשחקנים המגלמים אנשים חולים ונכים, ועד שאתה לא מגלם דמות כזאת, תזכה בהערכה, במועמדות, אבל לא בפרס. ו-ד) שלמרות כל זה, כנראה יש איזשהו תזמון שמימי שמכוון הכל. אחרי הכל, השנה הזאת בחייה התחילה עם זכייה בפסטיבל קאן ונגמרה עם אוסקר. כנראה שהגיע זמנה.

למרות ש״עדיין אליס״ אינו הסרט הכי טוב שמור שיחקה בו (הוא בוודאי טוב יותר מ״מפות לכוכבים״), זהו עדיין סרט עדין, רגיש וטוב לב, שאתקשה למצוא נגדו מילה רעה. מה שכן, יש לי איתו בעיית נוכחות. הוא סרט קצת שקוף, מתנדף – הוא נע על הקו שבין ״רך״ ל״רכרוכי״ – כל כך קטן שהוא יישכח, ואין בו תנופה או גדולה. מור שיחקה כבר בסרטים קטנים עד קטנטנים, אבל כשהם נוהלו על ידי במאים גדולים, הם נותרו בלתי נשכחים. 20 ו-15 שנה אחרי, אני זוכר היטב את ״Safe״ של טוד היינז ואת ״סוף הרומן״ של ניל ג׳ורדן. סרטים עם עוצמה כבירה. ושהיה בהם את הדבר החמקמק הזה שנקרא ״קולנוע״. ״עדיין אליס״ הוא טרום-קולנוע, הוא סרט עם תסריט יפה ומשחק נפלא, וחלל ביניהם. אבל יכול להיות שזה בדיוק הכלי הנכון דרכו להציג את גדולתה של מור, שסוחבת את הסרט הזה כולו על כתפיה, כשהיא מגלמת דוקטור לבלשנות בת 50 שמגלה שהיא חולה באלצהיימר מזן נדיר, גנטי, שתוקף אותה בגיל מוקדם, והופך אותה תוך חודשים ספורים ממישהי שחייה מושלמים (עבודה, ילדים, זוגיות) למי שאין לה כלום.

הדבר שאני הכי מעריך בתסריט המקסים שכתבו בני הזוג ווש ווסטמורלנד וריצ׳רד גלצר (בסרט שהופק על ידי מריה שרייבר, אשתו של ארנולד שוורצנגר) הוא העובדה שזהו עיבוד לספר (את ליסה ג׳נובה) ולא עיבוד לסיפור אמיתי. בדרך כלל יש נטייה לעגן סרטי מחלה בסיפור אמיתי – סיפור על איש או אישה בעלי הישגים ופרסום שהיו צריכים להתמודד עם מחלתם, ואגב כך להוות השראה ומודעות דרכם. אבל בזכות העובדה ש״עדיין אליס״ מבוסס על דמויות בדיוניות, היא נותרת יצירה בעלת ערכים ספרותיים וסמליים, שמצליחים לתת לה נפח משמעותי יותר מסתם ״דרמת מחלה״. הידיעה שגלצר, השותף לבימוי, מתמודד עם מחלת ניוון שרירים תוך כדי עשיית הסרט, מוסיפה לסרט מימד אישי יותר.

מור, כאמור, מגלת דוקטור לבלשנות באוניברסיטת קולומביה. העיסוק שלה אינו מקרי: היא בלשנית, היא מחבבת משחקי מילים בסגנון שבץ-נא בטלפון שלה, והיא לוקה במחלה שהדבר הראשון שהיא עושה הוא לפגוע במרכז הקוגניציה המילולית במוח. זו לא מחלה, זה סיכול ממוקד. בן זוגה (בגילומו של אלק בולדווין) הוא גם איש אקדמיה, מדען העוסק בחקר מחלת הסרטן, וגם הוא, עם כל הידע המדעי שלו, עומד חסר אונים מול המחלה חשוכת המרפא. למרות שעיקר המהלך העלילתי של הסרט הוא תיאור קורע לב של החמרת המחלה והידרדרותה של הגיבורה, היופי שבסרט טמון בכך שהסרט מנסה להיות בעצמו מעין עיון בלשני על מהות המילים. על הקשר בין מילה ומשמעותה, ועל החיים שפתאום מתרוקנים ממילים, בשעה שהמחשבות והרגשות עדיין נמצאים בתפקוד מלא. דוקטור אליס רואה במילים נושא למחקר, לקריירה אקדמית, לפרנסה. היא בוחנת מילים ככלי לתקשורת, אבל היא מחמיצה בתחילת הסרט את תפקידן של המילים ככלי אמנותי, אסתטי, פיוטי. למעשה, בתחילת הסרט היא מתעמתת עם בתה (קירסטן סטיוארט, שגם חוותה שבוע מרשים, כשהיתה לשחקנית האמריקית הראשונה שזכתה בפרס הסזאר) שלהבדיל מכל אחיה שבחרו בקריירות נחשבות (רפואה, משפטים) בחרה במשחק – אמנות ללא פרנסה, ולטעמה של האם גם ללא תכלית. אבל דווקא הבת השחקנית היא זו שתדע לבסוף לתת לאמה את הסעד האמיתי והנכון למחלתה, כשהיא מקריאה לה סצינה מתוך ״מלאכים באמריקה״. אז, כשהיא ריקה ממילים משלה, נטולת יכולת להפוך את השפה למדע, מבינה אליס לראשונה את הערך הגואל שיש במילה הכתובה, הספרותית, הדרמטית.

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - “״עדיין אליס״, ביקורת”

  1. 27 פברואר 2015 ב - 15:00 קישור ישיר

    גם פול ניומן קיבל אוסקר ראשון רק ב-1986 על "צבע הכסף", תפקיד בינוני בסרט בינוני אחרי שסרטים שווים פי כמה "חתולה על גג פח לוהט", "העוקץ", "קיד וקאסידי" – לא הביאו לו את הפרס.

    ==================
    רוה לצור: כן… אבל זה סרט של סקורסזי.

  2. 27 פברואר 2015 ב - 16:37 קישור ישיר

    והיא הייתה טובה במיוחד גם בסרט "בעל אידאילי"

  3. 27 פברואר 2015 ב - 22:52 קישור ישיר

    נשמע דומה מאוד ל-WIT של מייק ניקולס. אותה עלילה, רק מחלה אחרת.


השאירו תגובה