30 מאי 2017 | 10:43 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

״וונדר וומן״, ביקורת

GG is WW. גל גדות ב״וונדר וומן״. באה לשנות את העולם

דיברתי על ״וונדר וומן״ ועל האופן שבו אני מצפה שהסרט יתקבל בישראל, כולל קטעים מפסקול הסרט, בחצי השעה הראשונה של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. להאזנה לחצו על הנגן או הורידו כאן

תיקון: במהלך ההקלטה אמרתי כמה פעמים שהסרט מתרחש בשנת 1922. זו טעות. הוא מתרחש ב-1918.

======================

להגיד ש״וונדר וומן״ הוא סרט טוב יותר מ"איש הפלדה״, ״באטמן נגד סופרמן״ ו״יחידת המתאבדים״ זו מחמאה קטנה למדי. רוב הסרטים בעולם טובים מהם. ובכל זאת, רגע לפני שהרמנו ידיים מכל סיכוי שאולפני וורנר יצליחו לייצר סרט גיבורי-על מוצלח ומהנה בעשור הנוכחי, מגיע הסרט הזה, ובמשך כשעה ורבע (מתוך שעתיים ועשרים) מצליח לעשות מה שהסרטים הקודמים בסדרה לא הצליחו: הוא היה משעשע ואף נבון. אם כן, ארחיב את המחמאה הז׳אנרית ואכריז ש״וונדר וומן״, לדידי, מוצלח יותר מ״אנטמן״ ו״דדפול״, שני סרטי גיבורי העל של מארוול שרובכם נהניתם מהם הרבה יותר מדי ממה שהגיע להם.

אני גם יכול להסביר די בקלות מה יש ב״וונדר וומן״ שהופך אותו לסרט חינני יותר מ״סופרמן נגד באטמן״. קודם כל, חן. ושנית, דמות ראשית חיובית ואופטימית, שמאזנת כהוגן את פצצת הדכאון שזאק סניידר רקח בסרטיו הקודמים. בעולמו של סניידר, מהנדס-העל של יקום הקולנוע של  גיבורי-העל של די.סי קומיקס, באטמן וסופרמן הם גיבורים קודרים שמונעים על ידי נקמה ואפלה. וונדר וומן, לפחות על פי הסרט הזה שמספר את ראשית עלילותיה, באה מתוך רצון לשנות את העולם ואמונה שלמה שהיא מסוגלת לכך. לכן, כשהיא מכריזה ברגע קריטי בסרט, ״אני מאמינה באהבה״, זו אולי שורת דיאלוג הכתובה באופן מגושם, אבל זה מסר שמציב אותה כאופוזיציה ראויה לשני הגברים העגמומיים שאמורים להילחם לצידה בהמשך. וזה גם הופך אותה לגיבורה האמיתית היחידה בסיפור הזה.

״וונדר וומן״, שביימה פטי ג׳נקינס, מספר את סיפור ילדותה והתבגרותה של דיאנה, שתאמץ לעצמה את השם דיאנה פרינס (המילים ״וונדר וומן״ לא נאמרות בסרט), בתה של מלכת האמזונות. דיאנה היא ילדה שרוצה להפוך ללוחמת דגולה, ראשונה מבין בנות האמזונות שעוסקות באימוני לחימה ספרטניים יומיומיים. אמה, המלכה, מנסה לגונן עליה, מסתירה ממנה את הסוד על הכוחות הנסתרים שיש בה. אי האמזונות, שנמצא במה שנראה כמו מימד אחר, מחוץ לרצף הזמן של העולם הטבעי, נגרר בעל כורחו ובטעות ניווט אל תוך מלחמת העולם הראשונה, ולתוך משימתו של מרגל אמריקאי בשירות המודיעין הבריטי, שרוצה לסכל מזימה לעשות שימוש בנשק כימי קטלני במיוחד.

35 הדקות של המערכה הראשונה המתרחשות בתמיסקירה, אי האמזונות הכל-נשי, מציג את העולם ממנו מגיעה דיאנה פרינס (גל גדות). עולם נשי, לוחם, עצמאי ושטוף שמש. זו אקספוזיציה ארוכה מדי, שכוללת את המיתולוגיה הארכנית של וונדר וומן, כבת לאמזונות ושנגזרת מהמיתוסים היוונים על זאוס וארס והמלחמה ביניהם. הסרט מתחיל לתקתק עם הגעתו אל האי של סטיב טרבור (כריס פיין, שעושה בדיוק את אותה דמות שעשה כקפטן קירק ב״סטאר טרק״ – וזה לאו דווקא לשלילה), אותו מרגל שמטוסו מתרסק אל חופי תמיסקירה. אבל בעוד הכל מתקדם בקצב איטי ולא לחלוטין ברור בפתיחה, העניינים משתפרים באופן משמעותי במערכה השנייה, כשדיאנה מתלווה למרגל שלה, הגבר הראשון שהיא רואה בחייה, ומגיעה איתו ללונדון של 1918, שלהי מלחמת העולם הראשונה (כשעדיין רק קראו לה ״המלחמה הגדולה״). אנגליה היא ההפך הגמור – והמשעשע למדי – לאי הולדתה האמזוני: מעונן וקודר ומדכא נשים. דיאנה היא אשה מחוץ לזמנה בעולם הזה, היא דמות אירונית, אנכרוניסטית, שמציגה תפיסה מודרנית (בן זמננו) ביחס לעולם העדיין ויקטוריאני שאליו היא מגיעה. היא לא מבינה את ההיררכיה שהנשים כפופות לה (בימים שלנשים בבריטניה עוד לא היתה זכות הצבעה) או את קוד הלבוש שהן מחויבות לו.

ואלה הרגעים שבהם הליהוק של גל גדות מתלבש על הדמות הזאת ככפפה ליד, ואף מסביר היטב מה מצא בה זאק סניידר כשבחר בה לתפקיד. אלה הרגעים שבהם דיאנה פרינס אמורה לייצג את האופי העצמאי, האסרטיבי של הדמות, שמציגה בסצינות האלה גישה חצופה למדי כלפי הדמויות הסמכותיות שסביבה. ואם יש דבר אחד שהעולם יודע לגבי הישראליים, זה שהם מצטיינים בחוצפה. לגדות יש את הכשרון הזה להיראות טבעית, כאילו היא תמיד ספונטנית ואמיתית, בין אם זה בתוכנית אירוח מאולתרת או בהפקת ענק עם עשרות טייקים. יש לה את היכולת להקרין החוצה אופי בלתי אמצעי, סחבקי. הייתם יכולים לדמיין את ראשי האולפן מתלבטים האם ללהק לתפקיד הזה שחקניות אחרות. דמיינו למשל את אמיליה קלארק מ״משחקי הכס״. לכאורה ליהוק טבעי, ואני מוכן להתערב שגם בשלב כלשהו היא היתה מועמדת לתפקיד. קלארק ושחקניות כדוגמתה, מצוינות בלהיות feisty: דמויות מנהיגות וסמכותיות, שעושות את זה באמצעות שפתתים קפוצות ומבט רושף. אבל גל גדות עושה את זה עם ניצוץ ממזרי וחיוך ידידותי. וזו ההברקה הגדולה של סניידר ופאטי ג׳נקינס: שהם זיהו את הדבר הזה אצל גדות והפכו אותו לתכונה של הדמות ולא רק של השחקנית. במקום האמריקניזציה של גל גדות, יוצרי הסרט בחרו בישראליזציה של וונדר וומן, דמות עם גישה ים תיכונית, מוארת מרוב שמש וחופש, שמגיעה לעולם סגור וחשוך, ומדליקה בו את האור.

אחד הדברים שלמדתי מ״אחות דאונטון״ הוא עד כמה לסיומה של מלחמת העולם הראשונה היתה השפעה עצומה בתהליך המודרניזציה המואץ של אנגליה, בייחוד בכל מה שקשור למעמד האישה (אבל לא רק). ״וונדר וומן״ מציע את ההיסטוריה האלטרנטיבית, שהשינוי הזה הגיע בדיוק באותה תקופה אבל בהשראת דמותה של דיאנה פרינס. מרכז הסרט מציג את רגעי הכתיבה הטובים ביותר של די.סי קומיקס בקדנציה הנוכחית. בצאתה לחזית מלחמת העולם הראשונה, פרינס מצטרפת לקבוצה של אנשי שוליים שהופכים למעין כיתה אלמונית של חיילים בצידי המלחמה: צלף סקוטי שיכור, מורה דרך ערבי ומבריח אינדיאני, ואותם מוביל מרגל אמריקאי. פרינס, מרותקת מהעולם המגוון שהיא נחשפת אליו לראשונה, מגלה אנשים שב-1918 כלואים בתוך הסטריאוטיפים של עצמם. המפגש שלהם איתה יביא אותה ראשיתה של תודעת שחרור, של אנשים שפוגשים לראשונה דמות שלא יודעת דיכוי מהו, דמות שחייתה חיים שלא היו בהם סטיגמות, ולכן לא היה בהם ניצול ושיעבוד. הרגעים האלה הופכים את ״וונדר וומןֿ״ לסרט הקומיקס הראשון מאז ״קפטן אמריקה: חייל החורף״ שבאמת מנסה להגיד משהו משמעותי על העולם שבו אנחנו חיים באמצעות אותן דמויות פיקטיביות ומופרכות, שמתפקדות כמשל לעולם שיכול היה להיות. הרגעים האלה מגיעים לקרשצ׳נדו מצוין בסצינת הקרב הנהדרת – גם מבחינת בימוי הקרב וגם כי יש לסצינה הזאת תוקף רגשי משמעותי – שבה למעשה אנחנו פוגשים לראשונה את כוחה של וונדר וומן, והיא מצידה נתקלת לראשונה בעוצמת הזעם, השנאה וההרס שנמצאת בתוך בני האדם.

לכן, אחרי כל הרגעים המצוינים האלה, של מפגש מפתיע ולא צפוי בין תסריט נבון, במאית בעלת נוכחות ושחקנית שמצליחה להפוך דמות קומיקס לבשר ודם מלאת אנושיות וכנות, כמה מאכזב שרגעי הקליימקס של הסרט מחזירים אותנו לטריטוריה הכל כך בנאלית של סרטי הקומיקס הנדושים. כן, הז׳אנר מחייב שגיבורת על תפגוש לבסוף את נבל העל שראוי למידותיה וכוחותיה ושדרכו היא תגלה את טבעה האמיתי, אבל זה סיום בעייתי משתי סיבות. האחת, כי הוא מוריד סרט שהיה מרתק שוב לרמת משחק המחשב. ושנית, כי זו סצינת סיום שנראה שנכתבה כלאחר יד, ואליה קוששו הרגעים הכי חלשים מתוך ״באטמן נגד סופרמן״, ״איש הפלדה״ ואפילו ״הנוקמים״. זו גם סצינה קולנועית לא מעניינת שגורמת לי לתהות האם פאטי ג׳נקינס, הבמאית, פינתה את כסאה וביקשה מאחד האסיסטנטים שלה, או אולי זאק סניידר עצמו, לבוא ולביים את ההבל הזה, שעד לפני רגע היה ברובו די נהדר.

גל גדות חתמה עם אולפני וורנר על חוזה לשלושה סרטים: ״באטמן נגד סופרמן״, ״וונדר וומן״ ו״ליגת הצדק״ (שייצא בעוד חצי שנה). יש להניח שבימים אלה מתנהל מו״מ להארכת החוזה הזה, כי קשה לי לדמיין מצב שבו GG לא תהיה WW גם בסרט סולו שני.

והמחשבה שלי על סרט ההמשך, גם מובילה אותי להרהור. ״וונדר וומן״ הראשון מתרחש בימי מלחמת העולם הראשונה: WW1. מה שאומר ש״וונדר וומן 2״, שמן הסתם ימותג בפוסטרים ובטיזרים ובהאשטאגים כ״WW2״, יתקדם הלאה בתולדות האנושות ויתרחש במלחמת העולם השנייה? וזה מעורר קושיה תיאולוגית שקשה לחמוק ממנו, ברגע שמערבבים דמויות קומיקס עם תולדות האנושות: אם היא עזרה להכריע את מלחמת העולם הראשונה – איפה היתה וונדר וומן בשואה?

נושאים: ביקורת

7 תגובות ל - “״וונדר וומן״, ביקורת”

  1. איריס 30 מאי 2017 ב - 17:06 קישור ישיר

    חוצפה ישראלית היא לא תכונה מושכת.

  2. תמיר 31 מאי 2017 ב - 10:42 קישור ישיר

    לשאול איפה וונדר וומן הייתה בשואה זו לא קושיה תיאולוגית בשום הקשר 🙂

    ====================
    רוה לתמיר: למה? אם היא בתו של זאוס היא חצי-אל, אז זו בהחלט שאלה תיאולוגית (או חצי תיאולוגית).

    • תמיר 2 יוני 2017 ב - 19:39 קישור ישיר

      זה לא רלבנטי לשאול איפה היו סופרהירוס בצמתים היסטוריים. כמו לשאול איפה היה סופרמן של ריב במשבר עם קובה וכו'. סופרהירוס בוחרים נקודות מסוימות בהיסטוריה, באים , נותנים עבודה וממשיכים. הם לא אלוהים. אין להם אחריות כוללת על כל דבר ועניין. היחיד שמתאים לתואר סופרהירו שאפשר לבוא אליו בטענות לגבי כל דבר זה ישו.

    • תמיר 2 יוני 2017 ב - 19:41 קישור ישיר

      זה לא רלבנטי לשאול איפה היו סופרהירוס בצמתים היסטוריים. כמו לשאול איפה היה סופרמן של ריב במשבר עם קובה וכו'. סופרהירוס בוחרים נקודות מסוימות בהיסטוריה, באים , נותנים עבודה וממשיכים. הם לא אלוהים. אין להם אחריות כוללת על כל דבר ועניין. היחיד שמתאים לתואר סופרהירו שאפשר לבוא אליו בטענות לגבי כל דבר זה ישו.
      ואגב, סניידר ניסה לעשות בדיוק את זה. להפוך את סופרמן לאחראי על וההשלכות כתוצאה מכך . זה הסתיים בכישלון.

  3. גיא 31 מאי 2017 ב - 14:08 קישור ישיר

    בלי קשר לסרט אולי תציין את הטרגדיה שעברה עלייו

    ===================
    רוה לגיא: אין לי שום עניין לעסוק בטרגדיה שעברה עליו (שבכל מקרה לא קשורה ל״וונדר וומן״ ועשויה להיות רלוונטית, מחוץ לכותרת החדשותית, אולי לגבי הביקורת ב״ליגת הצדק״).

    • גיא 1 יוני 2017 ב - 12:01 קישור ישיר

      נכון זה לא רלווני באותה מידה שלכתוב עליו דברים רעים בביקורת הזו לא רלוונטי

  4. גיא 31 מאי 2017 ב - 14:10 קישור ישיר

    אם אתה כבר יורד עליו בצורה מגעילה שכזאת


השאירו תגובה