17 מאי 2018 | 22:10 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

"הלהקה" בן 40

"הלהקה". הוואלס האחרון

"הלהקה" יצא באפריל 1978. 40 שנה וחודש. לכבוד יום ההולדת העגול הזה עשיתי שני דברים. האחד, ליצור סרט תיעודי בן 35 דקות על כל השלבים ביצירת הסרט. סרט, בהפקת אריק ברנשטיין מעלמה הפקות (ושהתפתח מהעבודה המשותפת שלנו על הסדרות "חגיגה לעיניים" ו"מדברים סרטים"), שמורכב מראיונות ארכיוניים וחדשים עם יוצרי הסרט ושחקניו. "הלהקה – 40 שנה אחרי", אותו ערכה בכשרון רב מיה קלר, ישודר בסוף השבוע הקרוב בערוץ הקולנוע הישראלי של יס (מספר 6 בממיר), לצד עותק דיגיטלי חדש של הסרט, במסגרת סוף שבוע שעורך הערוץ לסרטים ישראליים מוזיקליים.

הדבר השני היה לנסות לצמצם את כל מה שלמדתי על הסרט לטקסט לא-ארוך ל"כלכליסט", שפורסם בשבוע יום ההולדת. אז גם הבנתי ש"הלהקה" לא סתם הפך לסרט שמחובר ליום העצמאות, כי הוא ממש נולד בסמוך אליו (הסרט הופץ בדיוק חודש לפני יום העצמאות ה-30 למדינה). ותוך כדי זה קלטתי עוד משהו בקשר לסרט, עליו נדבר בנספל בסוף. הנה, כדי לקדם קצת את שידור הסרט התיעודי, הטקסט מלפני חודש:

פורסם ב"כלכליסט", 11.4.2018 (גרסה מורחבת)

השבוע לפני 40 שנה יצא לבתי הקולנוע "הלהקה", סרט הביכורים של אבי נשר, בן ה25. 40 שנה אחר כך "הלהקה" הוא עדיין אחד הסרטים הישראליים האהובים ביותר ובשבוע הבא הוא ישודר, כמדי שנה, בערוצי הטלוויזיה ביום העצמאות (בקרוב ישודר בערוץ הקולנוע הישראלי של יס, סרט תיעודי בן 35 דקות על הפקת “הלהקה” שביימתי מחומרי ארכיון וראיונות עם יוצרי הסרט ושחקניו). במוצאי יום העצמאות יוקרן בסינמטק תל אביב עותק דיגיטלי חדש ומשוחזר של הסרט, שנבחר כאחד הסרטים הטובים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי במשאל מבקרים שנערך לאחרונה.

כבר עם צאתו "הלהקה" היה יצור יוצא דופן עבור הקולנוע הישראלי: סרט נדיר שקיבל גם את אהבת הקהל (700 אלף כרטיסים) וגם את תשבוחות המבקרים (“הסרט הישראלי הטוב ביותר" היתה הכותרת לביקורת של יוסף שריק, מבקר הקולנוע של "הארץ" דאז). בתקופה שבה המבקרים והקהל נלחמו אלה באלה – המבקרים שנאו סרטים ישראליים שהצליחו, הקהל התעלם מסרטים שהמבקרים אהבו – דווקא הסרט הזה, שאפשר לראות אותו כיצירה פטריוטית ואפשר לראות בו סרט חתרני ואנרכיסטי שמשתמש בלהקה הצבאית כדי להציג את צה"ל כמוסד מבורדק ומאולתר, יצר קונסנזוס שרק הלך והתעצם מאז. אלוף פיקוד המרכז דאז שנא את הסרט ונלחם בו כי הוא ראה בו יצירה שלועגת לצה"ל ואילו שרת התרבות הנוכחית, תא"ל בדימוס, רואה בו יצירה ציונית אהובה ופטריוטית. זה הפילטר שהזמן מניח על יצירות אמנות.

רבים חושבים שסרטי הבורקס היו הז'אנר הישראלי המצליח ביותר, אבל זה לא נכון: הקומדיה הצבאית היא הסוגה הקולנועית שכמעט תמיד זכתה לחיבת הקהל – מ"מוישה ונטליטור" של אורי זוהר דרך "גבעת חלפון אינה עונה" של אסי דיין ועד "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא. “הלהקה", ששילב בין קומדיה צבאית ובין מיוזיקל, הוא המצליח שבהם. עלילת הסרט מתרחשת ב1968-1969, ימי מלחמת ההתשה, שנים שנשר יחזור אליהן גם ב"סוף העולם שמאלה" וב"פעם הייתי". זהו סיפורם של שלושה חיילים צעירים שעוברים אודישנים ומתקבלים בתור הבשר הטרי של להקה צבאית ומנסים לפלס את דרכם אל מרכז הבמה, אל מול העוינות והקנאה של כוכבי הלהקה הוותיקים. השם "להקת הנח"ל" לא מוזכר בסרט, אבל הנוכחות של ששי קשת, גידי גוב, מאיר פניגשטיין, טוביה צפיר, אורי זוהר (בהופעת אורח) והעיבודים המוזיקליים של יאיר רוזנבלום אמורים לגרום לנו להבין שזו מעין ביוגרפיה לא רשמית לאחד המחזורים המיתולוגיים ומרובי הכוכבים של להקת הנח"ל בסוף שנות הששים. נשר, מוזיקאי חובב (ואחד הבמאים הישראליים שבאופן עקבי עובדים הכי יפה עם מוזיקה בסרטים), אמנם העביר את תחילת השירות הצבאי שלו בסיירת מטכ"ל, אבל שנים אחר כך הוא אמר בראיונות שהרצון שלו היה לייצר פורטרט של יחידה עילית צבאית, והוא הבין שהדינמיקה האנושית מלאת האגו והתחרות, אבל גם האחווה ושיתוף הפעולה, דומה בלהקה צבאית לזו של סיירת מטכ"ל, רק מהנה יותר עבור הקהל בזכות השירים.

אחרי מלחמת יום כיפור נסע נשר ללמוד קולנוע באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, שם כתב את התסריט הראשוני לסרט יחד עם שרון הראל, שהיתה בימי "הלהקה" ו"דיזנגוף 99שותפתו לחיים, לכתיבה ולהפקה (הראל היא כיום בעלת חברת הפקה והפצה עצמאית מצליחה בלונדון). כשהשניים הגיעו לצלם את הסרט בישראל, יחד עם איציק צחייק, השותף להפקה (ומי שעד היום עורך את סרטיו של נשר), הם גילו שמפיק הסרט המיועד, איז'ו שני (שהפיק את "גבעת חלפון" ואת "יופי של צרות" לאסי דיין), התחרט והם נאלצו לחפש מפיק חדש. אלה היו השנים שבהם יצא דור חדש של במאים מהמחזורים הראשונים של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, יוצרים שרצו לעשות סרטים איכותיים ואישיים וראו איך נשר האאוטסיידר מצליח לשכנע את איציק קול, מנכ"ל אולפני הרצליה (ומי שהפיק את הסרטים האחרונים של אפרים קישון ואורי זהר), להפיק את סרטו. העובדה שאביה של הראל היה יוסי הראל, מפקד ספינת אקסודוס, ומיתוס מקומי נערץ, עזרה להפעיל על קול לחץ. בראיון עם מרט פרחומובסקי במסגרת פרויקט "מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי", סיפר קול, שהלך מאז לעולמו, שהוא הפיק את "הלהקה" כטובה ליוסי הראל, שגם נתן לו משימה: לנסות להפריד בין נשר ובין הראל. בין קול ובין נשר לא שררה כימיה גדולה, והם רבו בלי סוף לאורך כל ימי הצילומים. את סרטו הבא, “דיזנגוף 99”, נשר העדיף להפיק עם מפיק צעיר בשם ארנון מילצ'ן.

הפקת הסרט היתה מלאת משברים. רחבעם זאבי (“גנדי"), שהיה אז אלוף פיקוד המרכז, סרב לאשר לנשר לצלם בבסיסי צה"ל, כי הוא שנא את העובדה שהסרט מסתיים עם "שיר השלום", עדות למסרים הפציפיסטיים והשמאלניים של יוצריו (כן, כבר אז). קול הפסיק את הצילומים באמצע, כמחאה על כך שנשר לא ציית לבקשותיו והוא היה משוכנע שהסרט יהיה כשלון כלכלי (הצילומים לבסוף חודשו). ובשלב מסוים אפילו השחקנים הכריזו על שביתה, בגלל סכסוך סביב ענייני שכר ושעות נוספות. כל המעצורים האלה עיכבו את הצילומים, אבל לא בלמו אותם ובסופו של דבר ב8 באפריל 1978 הסרט יצא לבתי הקולנוע והפך להצלחה מיידית.

מה היה סוד הקסם של הסרט? אולי זו הנוסטלגיה לסוף שנות הששים, ואולי האופוריה מתהליך השלום עם מצרים, שהסרט – שצולם לפני הגעת סאדאת לישראל – איכשהו הצליח לחזות. ואולי זו המוזיקה, להיטי הלהקות הצבאיות בעיבוד מוזיקלי חדש. ואולי זו היתה התחושה הרוקנרולית של הסרט – שבאה לידי ביטוי בדמויות המרדניות שגילמו גידי גוב, מאיר סוויסה ולירון נירגד שגרמה לקהל צעיר להזדהות עם סרט בן השנתון שלו. נשר הושפע במידה שווה מיוצר אמריקאי כמו רוברט אלטמן, ש"מ.א.ש" שלו היה השראה ברורה, ומיוצר ישראלי כמו אורי זהר, שנשר היה חלק מדור של במאים צעירים (ביניהם אסי דיין ורנן שור) שניסו למצב את עצמם כיורשיו וממשיכי דרכו. הופעת האורח של זהר בסרט – הופעתו הקולנועית האחרונה לפני שחזר בתשובה ועבר לגור בבני ברק היא אולי העדות לכך שהוא הגיע מתוך רצון ליצור מחווה סמלית ולהעביר את הלפיד לדור הבא.

הלהקה" הופק באולפני הרצליה באותם ימים בהם צולם באולפן "השועל בלול התרנגולות", הסרט החמישי בבימויו של אפרים קישון. “השועל", הפקת ענק תקופתית ויקרה, הופץ חודש אחרי "הלהקה", במאי 1978, ונחל כשלון – הכשלון הראשון בקריירה של קישון. הצלחת "הלהקה" הזניקה את הקריירה של נשר, כשלון "השועל" סיים את קריירת הקולנוע של קישון, שהחליט אחרי זה לפרוש מבימוי סרטים ולעזוב את ישראל. בתוך חודש אחד באמצע 1978 הקולנוע הישראלי החליף דור. נשר, כיום מוותיקי הקולנוע הישראלי, ומי שעדיין מנהל רומן עם הקהל ומצליח להמשיך ולקרוא תגר על הממסד הקולנועי המקומי, שעדיין לא מצליח לעכל אותו, מסיים בימים אלה את העבודה על "סיפור אחר", סרטו הישראלי ה11.

===================

והנה עוד דבר שההתעסקות בסרט הזה פתאום גרמה לי לקלוט אחרי כל השנים האלה: האם יש קשר בין העובדה שנשר קרא לסרטו "הלהקה", ובין העובדה שהיתה באותן שנים להקת רוק, בראשות רובי רוברטסון, בשם "הלהקה"? רק השנה קלטתי ש"הוואלס האחרון", הסרט התיעודי של מרטין סקורסזי המתעד את מופע הפרידה של הלהקה, יצא בניו יורק שבועיים אחרי "הלהקה" של אבי נשר. צירוף מקרים? שאלתי את אבי נשר שענה: "לגמרי לא צירוף מקרים. היה משהו מאוד יפה בעיני בשם המאוד צנוע והמעט גנרי של הלהקה של רוברטסון. לכן התעקשתי לקרוא לסרט 'הלהקה' גם כשהבהירו לי שזה שם מאוד לא מסחרי."

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “"הלהקה" בן 40”

  1. אבישי 19 מאי 2018 ב - 11:12 קישור ישיר

    רחבעם זאבי לא היה אלוף פיקוד מרכז בזמן צילומי הסרט.


השאירו תגובה