12 דצמבר 2018 | 17:42 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

"רומא", ביקורת

"רומא" של אלפונסו קוארון

דיברתי על "רומא" בחצי הראשון של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן בטור הצד משמאל או האזינו כאן

חמש שנים עברו מאז שזכה אלפונסו קוארון באוסקר על בימוי "כוח משיכה", אחד הסרטים הנפלאים, החדשניים והמסעירים של העשור האחרון. חמש שנים, שבהן שלושה חברים מקסיקנים שזכו לכינוי שלושת האמיגוס כבשו את האוסקרים. שנה אחרי הזכיה של קוארון, זכה אלחנדרו גונסלס איניאריטו באוסקרים על הבימוי, הכתיבה וההפקה של "בירדמן", ושנה אחר כך הוא זכה שוב על בימוי "האיש שנולד מחדש"; בשנה שעברה זכה גיירמו דל טורו, הצעיר מהשלושה, באוסקרים על בימוי והפקת "צורת המים". הצלם הקבוע של החבורה, והאמיגו הרביעי, עמנואל לובצקי, זכה באותן שנים שלוש פעמים ברציפות באוסקרים על צילום (על "כוח משיכה", "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש").

בחמש השנים האלה, ובעקבות ההצלחה המסחרית הגדולה של "כוח משיכה", השקיע קוארון את זמנו ואת כספו בפרויקט האישי ביותר שלו: "רומא", שצולם במקסיקו סיטי, עיר הולדתו, בשחורלבן, בספרדית וללא כוכבי קולנוע. הפרויקט הזה שצולם במשך 108 ימים כמות אסטרונומית של ימי צילום לסרט כה אינטימי זכה בספטמבר בפרס הראשון בפסטיבל ונציה, ובשבועיים האחרונים הוא הוכתר בתואר סרט השנה של מבקרי הקולנוע של ניו יורק, לוס אנג'לס, פילדלפיה, סן פרנסיסקו, וושינגטון ושיקגו. עיתונאי קולנוע אמריקאים רבים חוזים שהוא גם עתיד לזכות באוסקר לסרט הטוב ביותר (לקוארון, כאמור, יש כבר אוסקר על בימוי, אבל להבדיל מחבריו עוד אין לו אוסקר לסרט). מחר (חמישי) יעלה הסרט להקרנות בישראל ברשת קולנוע לב, בהפצה רחבה שכוללת מסע פרסום מאסיבי. ישראל היא אחת מ-40 מדינות שבהן הסרט מופץ בבתי קולנוע. הסיבה לכך שזה נתון שראוי לשים לב אליו היא כי "רומא" הוא סרט של נטפליקס: יום אחר כך הוא יעלה לשירות הסטרימינג ולראשונה בתולדות נטפליקס תוכלו לבחור האם לצפות בו במסך הטלפון שלכם בזמן נסיעה באוטובוס או להתמסר להישג הוויזואלי היפהפה שבו, ולעריכת הסאונד יוצאת הדופן שלו, מול המסך הגדול של אולם 1 בקולנוע לב בתל אביב. בעוד שבתחילה פורסם שהסרט יוקרן בארץ בבתי הקולנוע רק ליום אחד בלבד, כעת החליטה הרשת כנראה בעקבות הבאז העצום, מבול הפרסים והביקוש הרב להחזיק אותו באולמות כל עוד הוא מביא קהל. מה ההמלצה שלנו? לצפות בו בקולנוע בצפייה ראשונה, לצאת ממנה עם מבט מבולבל בעיניים תוך מלמול המשפט "זהו? ציפיתי ליותר", ואז לצפות בו שוב בנטפליקס רצוי על מסך 65 האינץ' אולטרה היי דפינישן שלכם ולהישבות בקסמו של הסרט שמחלחל לתוך הלב לאט מכל סרטיו הקודמים של קוארון.

קוארון, שחתום גם על בימוי הסרט השלישי בסדרת "הארי פוטר", הוא במאי וירטואוזי. שניים מסרטיו – "הילדים של מחר" ו"כוח משיכה" – הכילו כמה מהסצינות המרהיבות שראינו בקולנוע במילניום הנוכחי, לכן הציפייה שלנו מ"רומא" היתה שהוא יהיה, כמותם, שומט לסתות מהרגע הראשון. אבל הוא לא. הסרט הזה הוא יותר "אור ירח" מאשר "לה לה לנד", יותר אינטימי מאשר אקסטרוונגנטי, ורגעי המופת שלו מתגנבים לאט ובמתינות. כמה מהם קלטנו רק בדיעבד, במחשבה לאחור.

בגלל זמן ההכנה הארוך וימי צילום הרבים, לובצקי, הצלם הקבוע שלו, לא היה זמין לעבוד על הסרט אלא רק לעזור בעבודת ההכנה והתכנון. קוארון, שחתום כרגיל על ההפקה, הכתיבה, הבימוי והעריכה, חתום כאן גם על הצילום. הסיבה שראוי לצפות בסרט לפחות פעמיים היא כי לוקח כמעט חצי סרט עד שקולטים את הדקדוק הפנימי שלו, את השפה הקולנועית הפסאודוריאליסטית שבה קוארון עושה שימוש בסרט. ואז יש רצון ללכת ולחפש את הרגעים שהסתתרו מהתחלה מחוץ לטווח הראייה שלנו.

הסרט, המציג סצינות מזכרונות הילדות של קוארון, מתרחש בתחילת שנות השבעים ברובע רומא האמיד והיוקרתי של מקסיקו סיטי (לו הוא היה מופק בישראל, היו קוראים לו "צהלה"). אלא שקוארון לא מספר את סיפורו של הילד, אלא את סיפורה של עוזרת הבית שמטפלת במשפחה, שבה האב הוא רופא עם מכונית כל כך גדולה שהיא פשוט לא מתאימה פיזית לחניה בבית. הסרט מתמקד בה ובסיפורה הפשוט אהבה ראשונה, הריון, שברון לב. אנחנו מבינים שהיא כנראה לא עוזרת בית מאוד מוצלחת את גללי הצואה של הכלב היא לא מנקה אבל אהבה לילדי המשפחה יש לה בשפע, ואולי לכן היא נחרתה בזכרונו של אלפונסו בן העשר.

לוקח זמן לקלוט את זה, אבל המצלמה של קוארון עושה תנועה פשוטה כמעט בכל שוט: הפניית המבט באיטיות מצד אחד לצד השני. כאילו שמי שמתבונן במציאות מחפש מה קורה בסצינה, ומביט בה באופן אגבי, אולי אף מוסח. תנועת מצלמה שמייצגת נקודת מבט של ילד, שלא יודע עדיין לזהות את הסיפורים שקורים מול עיניו. ואכן, ההברקה של קוארון, וכדאי לשים לב לזה מהרגע הראשון, היא בכך שסרטו בנוי משלוש שכבות ועושה שימוש מבריק במה שנמצא בקדמת הפריים ומה שנמצא ברקע. מקדימה אנו עוקבים אחר סיפורה של קליאו, המשרתת (בגילומה של יאליצה אפאריסיו, שחקנית לא מקצועית שעשויה בקרוב להפוך למועמדת לאוסקר). עם המשפחה היא מדברת ספרדית אבל עם חבריה היא מדברת בדיאלקט הילידי של שבטי המקור של מקסיקו מכפרי הפריפריה. ברקע, נמצאת המשפחה עלילת משנה שמציגה התפרקות בשעה שהאב מנהל רומן ועוזב את הבית. ומאחורי שני אלה יש את הנראטיב הלאומי מקסיקו סיטי בתקופה של אי שקט חברתי הפגנות קטנות שהולכות והופכות להפרות סדר ומהומות, בסצינות שמעניקות תפאורה עצומת מימדים לסצינות האנושיות והקטנות בחזית הפריים. שלוש השכבות האלה מתכנסות אל סצינת המופת עוצרת הנשימה שאיתה נסגר הסרט, שמכילה לא רק את אחד השוטים היפים והמסובכים שנראו השנה בקולנוע, אלא גם אחד הרגעים הדרמטיים ועוכרי השלווה בסרט והקתרזיס המוחלט שלו. בסרטיו הקודמים קוארון היה מתחיל עם שוט כזה, ואילו כאן הוא חותם איתו וגורם לנו לרצות ולצפות בסרט שוב ולחפש את להטוטי הקולנוע שהוא הסתיר, בסרט שהוא קצת כמו אחיזת עיניים הביטו בסיפור הקטן ואתם עשויים להחמיץ את הסיפור הגדול.

הסיפור הגדול אף יותר הוא זה שמסתתר בין המוטיבים הוויזואליים של הסרט, שהם כמו מיפוי גנטי של כלל היצירה של קוארון. אנחנו מזהים שכמעט כל סצינה המבוססת על זכרונותיו, השפיעה על סצינות דומות שראינו בסרטיו הבדיוניים: המהומות ברחובות שהגיעו ל"הילדים של מחר", הנסיעות הארוכות במכוניות שמופיעות בסרטיו שוב ושוב; החיבה לאסטרונאוטים, שהסרט הזה מציג את רגע הלידה שלה; סצינת הסיום בים, שגורמת לנו לקלוט שלא מעט מסרטיו של קוארון הסתיימו בים. והמטוסים.  המון מטוסים. המבט של המצלמה כלפי מעלה אל השמיים, והמטוסים שחוצים אותם ממקום אחד למקום אחר. מהשוט הראשון ועד השוט האחרון, מבט כלפי מעלה אל המטוסים, שיום אחד יקחו את אלפונסו לאמריקה.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 12.12.2018)

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “"רומא", ביקורת”

  1. הגמד 15 דצמבר 2018 ב - 10:47 קישור ישיר

    ביקורת על הסרט:
    סרט מאוד מרשים וויזואלית – ובלי שום לב (בשבילי).
    לא התחברתי לאף אחת מהדמויות – עוזרת ענייה צעירה ומשפחת עשירים מפונקת שיש להם כסף לבגידות וללא להתייחס לילדים (הסצינה ה״מרשימה״ רק גרמה לי לחוש ניתוק מהדמויות – לא מבין איזה אדם סביר עם ילדים לא יחוש דחייה וחלחלה מול מה שקרה שם).
    אני לא מכיר את ההיסטוריה של מקסיקו – אבל יודע שהמצב שלה היום לא משהו, אז לא היה לי קונטקסט רחב לטפטופי ההיסטוריה שחדרו לפריים: אבל זה היה ברור שייקרה משהו והרגיש קצר ולא מספק כשהוא קרה.
    הייתרון של לראות בסלון (מה ששני הקשישים שישבו לידי כנראה חשבו שהם עושים) – הוא שיש זמן להכין קפה ושתייה חמה, להפסקות שירותים קצרות ולחיפוש מתוקים במטבח בזמן רגעי המסטיק הרבים.
    הייתרון של קולנוע לב (בייחוד אולם 1): הכושר לשרירי הצוואר, העובדה שיש שלב בסרט שרואים אולם קולנוע מלפני חמישים שנה והוא זהה לאולם שאתה בו (אימרסיה) וזה שאפשר לחוש חוויה מלאה של סרט זר בלב עם מי שיושבים לידך ומדברים מדי פעם בקול רם כל הסרט (אחרי שביקשת יפה לא). האמת שחוץ מבסוף זה לא ממש הפריע.
    בסופו של דבר הסרט אפשר לי להגיע באופן טבעי למסקנה שההבדל בין ״מרשים״ ל״מרדים״ הוא אך ורק אות אחת. כפי שבת זוגתי הדגימה מדי פעם.

    ערעורים על הביקורת:
    את האביר האפל ראיתי 4 פעמים בקולנוע. את זה לא הייתי רואה פעמיים בנטפליקס. אני בטוח שיש הרבה דברים שאפשר לראות ברקע אבל רובם ברורים בזמן הסרט(סרט תקופתי – מי לא ייחפש סימנים לתקופה ברקע). אז עבור רוב האנשים זה בעצם סרט שראית רק פעם אחת ולא התחברת לדמויות (אלא להפך) – ויצאת בתחושה של:״זהו? ציפיתי ליותר״. למבקרי קולנוע עם זמן לחזור לראות סרטים שהן תייגו כבינוניים שוב ושוב זה יהיה הסרט הטוב מאז המצאת הקולנוע. עבור רוב הצופים זה ישאר סרט בינוני.


השאירו תגובה