19 פברואר 2019 | 18:03 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

הסוף הטוב של נדב לפיד ומה למדנו מפסטיבל ברלין 2019

סוף דוב

1.

זו היתה השנה הנוראה והנפלאה בחייו של נדב לפיד, שזכה במוצ"ש בפרס דוב הזהב בפסטיבל ברליןנוראה, כי אמו ועורכת סרטיו, ערה לפיד, נפטרה ביוני שעבר מסרטן, באמצע העבודה על סרטו השלישי, "מילים נרדפות". ונפלאה, כי כמה חודשים אחר כך נולד בנו הבכור, נוח, מהזוגיות שלו עם השחקנית נעמה פרייס. בין לבין ראה לפיד את סרטו הקודם, "הגננת", זוכה לרימייק אמריקאי מצליח בכיכובה של מגי ג'ילנהול. ואז, שלשום, הסרט שלו עשה מה שמעט סרטים של במאים ישראלים עשו לפני כן, וזכה בפרס הגדול של אחד משלושת הפסטיבלים החשובים בעולם. 12 שנה אחרי שיוסף סידר זכה באותו פסטיבל בפרס דב הכסף על בימוי "בופור", עשר שנים אחרי ש"לבנון" של שמוליק מעוז זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה ושמונה שנים אחרי שלפיד ניתר אל הזירה הבינלאומית כשסרט הביכורים שלו, "השוטר", זכה בפרס השני בפסטיבל לוקרנו. "נדב לפיד הוא כרגע הבמאי הישראלי הכי קרוב לזכייה בדקל הזהב בפסטיבל קאן", כתבתי בינואר 2015 בפתיחת הביקורת שלי על סרטו "הגננת". נראה שחבר השופטים של פסטיבל ברלין, בראשות ז'ולייט בינוש, הסכים עם הקביעה הזאת.

"מילים נרדפות"המבוסס על חוויותיו של לפיד הצעיר שהגיע לפריז בתחילת שנות העשרים מתוך ניסיון להעלים את הישראליות שלו ולהתמסר לצרפתיות שלו ואז ההבנה שהוא זר שם ממש כמו כאן נקרא בתחילה "מילון כיס" ("Micro Robert"), בקופרודוקציה צרפתיתישראלית שצולמה בפריז באביב 2017. במהלך הצילומים שלח לפיד, כהרגלו, את חומרי הגלם היומיים לאמו, שערכה את סרטיו הקודמים ("השוטר", "הגננת" והסרט הקצר "מיומנו של צלם חתונות"), וקיבל ממנה פידבק. מה שלפיד לא ידע היה שבזמן צילומי הסרט התגלה בגופה של אמו סרטן אלים במיוחד שהתחיל בריאות ועבר למוח, אותו היא הסתירה ממנו כדי לא להסיח את דעתו מהצילומים. את בשורת המחלה הוא קיבל מאביו, הסופר חיים לפיד (ששותף לכתיבת התסריט של "מילים נרדפות") רק במכונית בדרך חזרה משדה התעופה אחרי תום הצילומים. "בדיעבד", אמר לי לפיד כשפגשתי אותו בימי השבעה על אמו, "הייתי צריך להבין שמשהו לא כשורה כשהיו פעמים שלקח לה יומיים להגיב על חומרים ששלחתי לה, מה שמעלם לא קרה. רק אחר כך הבנתי שהיא התחילה טיפולים קשים מאוד שמנעו ממנה להגיע למחשב ולהסתכל עליהם".

מבקרי הקולנוע הישראליים, ואני בתוכם, שהיללו את סרטיו הקודמים של לפיד ("הגננת" זכה בפרס סרט השנה ב-2015 מטעם פורום מבקרי הקולנוע של ישראל), קיוו בקוצר רוח שסרטו החדש יהיה מוכן עד לפסטיבל קאן 2018 ושיהיה הסרט הישראלי הראשון מאז "הערת שוליים" ב-2010 שייכנס לתחרות הרשמית. אבל לא ידענו על הדרמה שעוברת משפחת לפיד וששמה את המירוץ לקאן בתחתית סולם העדיפויות. עד שפורסמה מודעת האבל על פטירתה של ערה, מבכירות עורכות הסרטים בישראל שעבדה עם יוצרים מדוד פרלוב ועד איתן גרין, בתחילת יוני 2018. "ערכנו את הסרט במירוץ נגד הזמן, כדי שהיא תספיק לגמור אותו", הוא אמר לי. אבל אז המחלה שדעכה לתקופה חזרה ותקפה באופן אגרסיבי יותר. לפיד מצא את עצמו שם את הסרט בצד ומתחיל לעשות בירורים רפואיים עם מומחים מהעולם, בניסיון למצוא טיפול שיציל את חיי אמו. כשהיא נפטרה, והסרט עדיין לא היה גמור, הוא היה צריך להמשיך את העריכה עם העורכת נטע בראון. וגם הפעם החיים נכנסו באמצע, כשלפיד הפך לראשונה לאבא. וכך, אחרי תהליך ממושך של עריכה לא רצופה ואחרי מקבץ של טרגדיות ושמחות, הסרט התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, הסרט הישראלי הראשון שעושה את זה מאז "אודם" ב2011, ומרגע שהוא הוקרן הוא הפך לשיחת הפסטיבל. הביקורות של בכירי מבקרי העולם היללו אותו וביום שישי הוא זכה בפרס פיפרסקי (הפדרציה הבינלאומית של מבקרי הקולנוע). למחרת הוא כבר זכה בפרס הגדול של הפסטיבל. מכיוון שלפיד הוא במאי שסרטיו שואבים את יסודותיהם מחוויותיו האישיות, קל לדמיין סרט עתידי שלו שיעסוק בדיוק בתנועת המטוטלת הזאת של במאי שנע בין מוות ולידה, בין היותו בן והיותו הורה, בין טרגדיות ובין שמחות, בין מועקת הכישלון ואופוריית הזכייה, וזאת תוך כדי עבודה על סרט שנוגע בקו הפריך שבין מציאות ובדיה. אולי זה הסרט שיביא אותו לדקל הזהב.

2.

לפיד הוא במאי ישראלי יוצא דופן שיודע לדבר באוצר המילים הייחודי של פסטיבלי הקולנוע האירופאיים. אלה סרטים שלאו דווקא נגישים לקהל הרחב, אבל שזוכים להערכה והערצה מצד מבקרי קולנוע ומנהלי פסטיבלים, כי הם קוראים תיגר על הגישה המסורתית לסיפור. הגישה של לפיד צורנית ופורמליסטית יותר, ולכן זה לא מקרי שדווקא מישהי כמו ז'ולייט בינוש, שעבדה שעבר עם עמוס גיתאי, תדע להעריך יצירה שכזאת, שנוגעת בהזרה ובהפשטה. לפיד גם אמר בעבר שהוא מעוניין שסרטיו ינהלו קודם כל דיאלוג עם מבקרי קולנוע ואנשי אקדמיה, ומהבחינה הזאת הוא מצליח להגשים את יעדיו שוב ושוב.

"מילים נרדפות" יופץ בישראל בסוף השבוע הבא, 28.2.

3.

פסטיבל ברלין 2019 היה טוב לקולנוע הישראלי, אבל התלוותה אליו גם הערת אזהרה שצריך לשים אליה לב. חמישה סרטים של יוצרים ישראליים הוקרנו בפסטיבל במסגרותיו השונות כמות יפה מאוד המעידה על התעוררות ביחס לשנים קודמות אבל שלושה מהסרטים האלה הם הפקות זרות שאינן דוברות עברית. סרטו של לפיד מצולם בצרפת ודובר צרפתית; "המורה לאנגלית" של יובל אדלר ("בית לחם"), שהוקרן מחוץ לתחרות, הוא קופרודוקציה ישראליתגרמנית דוברת אנגלית; ו"Skin", שזכה לשבחים רבים עם הקרנתו במסגרת הפנורמה, הוא סרטו החדש של גיא נתיב ("מבול", "הבן של אלוהים") שהופק בארה"ב ובאנגלית (סרטו הקצר באותו שם עשוי לזכות בעוד שבוע באוסקר). הבמאים הישראליים ממשיכים למשוך תשומת לב, אבל את הישראליות שלהם הם כבר מעדיפים להסתיר.

4.

זה גם היה הפסטיבל האחרון תחת ניהולו של המנהל האגדי דיטר קוסליק, שהיה אחד הידידים החמים של תעשיית הקולנוע הישראלית ב-18 השנים האחרונות מאז שהוא שם. בקיץ שעבר קוסליק קיבל פרס מפעל חיים מטעם בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים, וכעת קוסליק החזיר את הטובה וערך במסגרת הפסטיבל מחווה במלאת 30 שנה להקמת סם שפיגל, כולל הקרנת הבכורה העולמית לסרט הראשון שהופק במסגרת מענק תמיכה בבוגרי בית הספר: "היום אחרי לכתי" של נמרוד אלדר. מהבחינה הזאת, גם הזכיה של לפיד, בוגר סם שפיגל, מהווה סגירת מעגל פיוטית לקדנציה המיתולוגית של קוסליק, האיש והצעיף.

5.

את קוסליק יחליפו מהשנה הבאה מנהליו הנוכחיים של פסטיבל לוקרנו, שהצעד הראשון שהם עשו היה להזיז את הפסטיבל אל השבוע האחרון של פברואר ותחילת מרץ, כדי לא להתנגש באוסקרים שמהשנה הבאה יוקדמו לתחילת פברואר. בהתחשב בעובדה שלוקרנו הוא הפסטיבל שגילה לראשונה את נדב לפיד, נראה שהמירוץ לצמרת האירופאית של לפיד עדיין נמצא רחוק משיאו.

(גרסה מורחבת לטור שפורסם ב"כלכליסט", 18.2.2019)

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “הסוף הטוב של נדב לפיד ומה למדנו מפסטיבל ברלין 2019”

  1. איש 19 פברואר 2019 ב - 21:20 קישור ישיר

    "לפיד גם אמר בעבר שהוא מעוניין שסרטיו ינהלו קודם כל דיאלוג עם מבקרי קולנוע ואנשי אקדמיה, ומהבחינה הזאת הוא מצליח להגשים את יעדיו שוב ושוב."

    המשפט הזה מעציב וגם קצת מגעיל אותי. הוא בעצם אומר שהוא לא עושה סרטים בשביל הקהל, אלא בשביל קבוצה מצומצמת ואליטסטית של אנשי פסטיבלים. זה די ברור גם שהוא לא היחיד שמחזיק בהעדפה הזאת, ואני חושד שהרבה מיוצרי הקולנוע הישראלים יוצאי שפיגל, וגם הרבה יוצרי קולנוע אירופאים, ממענים את הסרטים שלהם קודם כל לתא-ההדהוד של פסטיבלים ואנשי קולנוע אקדמאים (מבקרים מסוימים ביניהם). אני מניח שהם רואים בזה כשאיפה ליוקרה ולתחכום, אבל לדעתי זה בסה"כ הופך אותם למנותקים.


השאירו תגובה