צחי הלוי ואפרת דור ב"המוסד". הסוכן מת מצחוק

האזינו לשיחה שלי עם דיוויד צוקר, השותף לבימוי של "טיסה נעימה", "סודי ביותר" ו"האקדח מת מצחוק", שהיה היועץ האמנותי של "המוסד". האזינו כאן

(פורסם בגיליון יוני 2019 של "בלייזר")

בשבוע הבא תעלה הקומדיה הישראלית, "המוסד", במה שכבר עכשיו מסתמן כסרט שיש לו פוטנציאל להיות הלהיט הכי גדול של הקולנוע הישראלי בחמש השנים האחרונות. ראינו את הסרט ואנחנו מבטיחים לכם שהוא ממש מצחיק, באופן הכי אינפנטילי של המילה.

את "המוסד" כתב וביים אלון גור–אריה, שב-2007 יצר את הסרט הקצר "המוסד הסגור" כעבודת הגמר שלו בקמרה אובסוקרה. פרודיית הריגול ההיא הפכה לסרט פולחן מטורף שהוקרן שנים בהקרנות חצות בסינמטק תל אביב ומכר 70 אלף כרטיסים (ככל הנראה היו אלה אותם אלף מעריצים שראו את הסרט 70 פעם). שנים חלם גור–אריה להפוך את הסרט הקצר לסרט באורך מלא, ושיהיה גם בישראל סרט בסגנון "האקדח מת מצחוק", "טיסה נעימה" ו"סודי ביותר". עשר שנים לקח לו להשיג אור ירוק מקרנות הקולנוע והמפיקים המקומיים, ואז עוד שנתיים אשכרה ללכת ולהגשים את החזון הזה, שיצא לבסוף מושקע למדי, ועם קצב מסחרר של בדיחות פר דקה.

כדי לעזור לו להגשים את חלומו, נעזר גור–אריה בשני מקצוענים. הבמאי דיוויד צוקר – שליש מחבורת צוקר–צוקר–אברהמס, יוצרי "טיסה נעימה" ו"סודי ביותר" וכו' – הגיע כדי לשמש לו מנטור בשלב החזרות והצילומים, לעזור לו לשייף בדיחות וגאגים. הבמאי אבי נשר עזר לו כעורך תסריט כדי לוודא שמלבד בדיחות, יהיה בסרט גם סיפור שיעניין את הצופים. "המשימה הגדולה הייתה ליצור סיפור שיעבוד גם אם נסיר ממנו את הבדיחות", מספר גור–אריה. "למעשה, רוב העבודה על התסריט הייתה ליצור סיפור שמחזיק סרט אקשן רגיל. כאן התגייס אבי נשר כעורך התסריט. רק כשהסיפור התיישב בנוחות על הדמויות החלו להיכתב הגאגים, למרות שנדמה שלשם כך התכנסנו. לא כולם צוחקים מאותו הומור, אבל הקהל יהיה סלחני יותר לבדיחה שהיא פחות לטעמו אם ירצה לדעת מה יקרה לגיבורינו בהמשך הסרט."

את עשר השנים שעברו בין סוף העבודה על "המוסד הסגור" ותחילת ההפקה של "המוסד" העביר גור–אריה בתור אחד המרצים הכי מבוקשים לקומדיות בארץ, ומי שמגיש בסינמטקים את סדרת ההקרנות "מועדון הסרט המופרע". האיש הזה בקיא בקומדיות, ובסופו של דבר כל קומדיה גדולה זכתה להומאז' כלשהו ב"המוסד". אז ביקשנו מגור–אריה שיבחר את הקומדיות והפארודיות הולנועיות הכי מצחיקות בעולם, ואיך הן השפיעו עליו בעת העבודה על "המוסד". והוא מתחיל, כמובן, עם הסרטים של צוקר–צוקר–אברהמס, ומשם עובר למל ברוקס.

"טיסה נעימה" (1979). הלהיט הראשון של צוקר–צוקר–אברהמס הוא פארודיה על סרטי האסונות שהציפו את הקולנוע האמריקאי בשנות השבעים ובראשם "נמל תעופה" וסרטי ההמשך והחיקוי שלו. לסלי נילסן, בתפקיד הראשי, הפך להיות הכוכב של רוב סרטיהם הבאים, בדיוק בגלל היכולת שלו לספר בדיחה ולישאר בפרצוף רציני לחלוטין. גור–אריה מסביר איך הסרט הזה השפיע על "המוסד": "'קומדיה ללא קומיקאים' – זה הקונספט שהגו האחים צוקר וג'ים אברהמס. ההתייחסות לטקסטים, מטופשים ככל שיהיו, רצינית לחלוטין. זה היה מצפן הליהוק של 'המוסד'. החיפוש אחרי לסלי נילסן הישראלי הביא אותנו לזרועותיו החסונות של צחי הלוי. הוראת הבימוי 'בשיא הרצינות' נאמרה שוב ושוב על הסט. זה היה נכון גם לגבי גילה אלמגור, מה שגרם לנו לצחוק באמצע הטייקים. גם לטל פרידמן היה חשוב לשמור על רצינות תהומית.

סצינה לדוגמה:

טל פרידמן: אני בא אתך.

צחי הלוי: יש לך ילדים.

טל פרידמן: הם פחות מנוסים ממני, קח אותי.

"סודי ביותר" (1984). הסרט השני של שלישיית צוקר–צוקר–אברהמס הוא פארודיה על סרטי ריגול אמריקאים משנות החמישים. נשמע מוכר? אבל מבחינת גור–אריה, לא הז'אנר השפיע עליו בסרט הזה אלא דווקא השימוש שלהם בהומור ויזואלי – הומור שלא צריך לדעת את השפה כדי לצחוק ממנו, מה שהופך את הבדיחות האלה לאויברסליות. "כשמדובר בגאגים ויזואליים, זה הסרט המנצח", אומר גור–אריה. מצד שני, לך תמציא גאגים שעוד לא נעשו בז'אנר. אפילו על הפוסטר של 'האקדח מת מצחוק 3' היה כתוב 'רוב הבדיחות חדשות'.

"אחת הבדיחות שהמצאנו היתה בדיחת הלייזרים. על הנייר נכתבה בדיחה שקרני לייזר אדום חוסמות את דרכם של הסוכנים – שצריכים לנסות לעקוף אותן באקרובטיקה משוכללת בסגנון קתרין זטה ג'ונס ב'מלכוד' – ורק כשהם מתקרבים מגלים שמדובר בסך הכל בחוטים אדומים. כשצילמנו את השטות הזו בפעם הראשונה והבטנו במוניטור, הנשימה נעתקה – גילינו שזה אשכרה עובד". (הערת המערכת: זו באמת סצינה מעולה. חפשו אותה בטריילר).

"האקדח מת מצחוק" (1988). "האקדח מת מצחוק" התחיל כסדרת טלוויזיה – פאורדיה על סדרות בלשים ושוטרים – שהפכה לסרט שזכה בעצמו לעוד שני סרטי המשך. לסלי נילסן בתפקיד הראשי מגלם את הבלש הכי טיפש בעולם, ולצידו שיחקו פרסיליה פרסלי, בתו של אלביס ומי שהיתה אז אשתו של מייקל ג'קסון, ושחקן הפוטבול בדימוס או.ג'יי סימפסון, שבאותם סרטים הרג מצחוק, ולא ממכות. דיוויד צוקר, היועץ האמנותי של "המוסד", ביים את סרטי "האקדח מת מצחוק" לבד. וצוקר, מתברר הביא ל"המוסד" הוראת בימוי מאוד חשובה. מספר גור–אריה: "אחד הדברים שהושחזו בסרט הזה הוא – כך סיפר לי צוקר עצמו – היה הנחיית הבימוי של המבט 'מי הפליץ?'. אחרי שמשפט ממש מטומטם נאמר בביטחון גמור, הדובר (או הנמען), עושה דאבל טייק וחושב לעצמו 'רגע, מה נאמר פה עכשיו?', ומגיב לעצמו, מין ריאקשן עצמי כזה.

סצינה לדוגמה:

עדי הימלבלוי: אני יודעת מה אתה חושב עלי, ואני חושבת עליך את אותו הדבר.

צחי הלוי: שיש לי אחלה ציצי?

עדי הימלבלוי: (מבט בעקבות צחי)

"אוכפים לוהטים" (1974). במידה רבה, הסרט הזה של מל ברוקס הוא האבא של כל הפארודיות הקולנועיות הגדולות. עד "אוכפים לוהטים" לצחוק על קלישאות של סרטים היה עניין ששמור לתוכניות מערכונים ולמגזיני הומור כמו "Mad". אבל ברוקס בא לפרק למערבונים את הצורה וגם הבין שהקהל מסוגל להתמודד עם הומור מודע לעצמו, ועם שחקנים ששוברים את הקיר הרביעי וגורמים לקהל להבין שזה בסך הכל סרט, וששום דבר כאן לא אמיתי או רציני.

"בעיניי, זו הפארודיה ששינתה את העולם," אומר גור–אריה. "כשברוקס שם לב שבמערבונים של פעם האדם הלבן שולט, השחור הוא עבד, האינדיאני צריך למות באמצע הסרט והיהודי לא קיים הוא יצר סרט תגובה שבו יש שריף שחור בעיירה לבנה וגזענית והאינדיאני מדבר יידיש. כתוצאה מכך, אולפני וורנר רצו לגנוז את הסרט, כי הם הבינו שאם זה יצליח, כל ז'אנר המערבונים נמצא בסכנה. בסופו של דבר ברוקס אירגן הקרנה פיראטית שעיתונאים שמעו עליה והתוצאה – הסרט היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר, ולדברי רוברט מקי, הסרט הזה הוא הסיבה לכך שהוליווד הפסיקה לייצר מערבונים למשך25 שנה."

אז הלקח שאנחנו לומדים הוא שלפעמים דווקא בקומדיה מטורפת, אפשר להביא את המסרים הפוליטיים הכי רדיקליים. "גם בסרט 'המוסד' יש ביקורת," אומר גור–אריה, "כי בכל בדיחה טובה יש אמת וכאב. את 'גבעת חלפון' כתב אסי דיין, בנו של הרמטכ"ל ושר הביטחון משה דיין, בעקבות שירות המילואים שלו אחרי מלחמת יום כיפור; ו'הלהקה' מבוסס על החוויות של אבי נשר בשירותו הצבאי בסיירת מטכ"ל. לפעמים לקומדיה יש כוח רב יותר מדרמה. כי כקהל כשאתה צוחק, אתה יכול להכיל אמירות לא פשוטות שלא היו עוברות בדרמה."

"שגעון בחלל" (1987). אחרי שהמציא את ז'אנר הפארודיות הקולנועיות, ברוקס עשה קאמבק ומינף את ההלחות של צוקר–צוקר–אברהמס לגל נוסף של פארודיות לשנות השמונים. ב"שגעון בחלל" הוא פירק את סרטי "מלחמת הכוכבים" ו"מסע בין כוכבים". וגם הסרט הזה היווה השראה לבדיחה שמופיעה ב"המוסד". גור–אריה מתוודה: "ב'שגעון בחלל' ברוקס מגלם את הנשיא, ומקבל שיחת וידיאו פתאומית על קיר השירותים בזמן שהוא משתין. גם אצלנו יש סדרה של שיחות וידיאו ברגעים לא מתאימים., ראש המוסד (אילן דר) מקבל שיחה מגילה אלמגור (המשחקת את אשתו), וכדי להסתיר את העובדה שהוא עדיין בעבודה, הוא מרים תפאורה של סופרמרקט כדי להראות שהוא ב-AM PM ממלא אחרי הוראות הקניות שלה".

אילן דר: רבקה'לה, את שלחת לי אס.אם.אס ריק?

גילה אלמגור: כן.

אילן דר: למה?

גילה אלמגור: כי אין לי מה להגיד לך.

סרטי "הפנתר הוורוד" (1964 ואילך). בלייק אדוארדס ופיטר סלרס ניצלו את הפופולריות של סרטי ג'יימס בונד וסרטי שודים נוצצים כמו "חידון בחרוזים" ו"לתפוס גנב" בתחילת שנות הששים ויצרו סרט שודים מסוגנן ואירופאי משלהם עם טוויסט: במרכזו עומד הבלש הכי מטומטם בעולם, אינספקטור קלוזו. אי אפשר לדמיין את תפקידיו של לסלי נילסן בסרטי צוקר–צוקר–אברהמס, בתפקיד האידיוט הרציני, בלי אינספקטור קלוזו לפניו. "'חוק הנורמלי'", מסביר פרופ' גור–אריה, "אומר שבלי אדם רציני בסביבה, הקהל לא יבחין עד כמה מוכשר הקומיקאי שלידו. בסרטי 'הפנתר הוורוד' היה פיטר סלרס האיש הלא נכון שמוקף בדמויות הנכונות לז'אנר סרטי הבלשים. דמויות המשנה התנהגו כמו בסרטי אגאתה כריסטי, ואילו גיבור הסרט ניסה לחפות על כך שהוא אידיוט. אין קריימר בלי סיינפלד, בלי קיציס אין 'ארץ נהדרת', בלי ארז טל אין לימור. ידעתם שבצמד אבוט וקוסטלו, אבוט הלא מצחיק קיבל 60% מהכסף וקוסטלו רק 40%? קומיקאים יש הרבה, סטרייט גאי טוב קשה למצוא."

"סמארט ואשתו" (1965). "בישראל פחות מכירים, אבל בארה"ב זו קלאסיקה. זו סדרת טלוויזיה של מל ברוקס ששודרה בתקופת המלחמה הקרה. נראה הוא ניסה לענות בה על השאלה: מה היה קורה לו ג'יימס בונד היה מטומטם? במשך חמש עונות נולדה זוגיות בין סוכן וסוכנת. המתח ביניהם שימש השראה לזוגיות אצלנו בין אפרת דור וצחי הלוי. בזכות הכימיה הנהדרת ביניהם נבנה מתח בין דמויות הסוכנים. בסדרה ההיא, גם אחרי שהדמויות התחתנו – הם עדיין שמרו על שמותיהם הפרטיים בסוד."

"אהבה ומוות", "בננות", "ישנוני". וודי אלן התחיל את דרכו הקולנועית בבימוי קומדיות מטורפות שוב ושוב יצרו מודעות עצמית בכך שהגיבור הביט למצלמה, ישירות אל הקהל, ברגעים שבהם הוא לא מבין מה קורה. טריק שלקוח מהסרטים המצוירים של באגס באני ורוד ראנר. "מבטים לקהל הם הדבר שבעיניי מבדיל בין במה לקולנוע", מסביר גור–אריה. "היו ימים שוודי אלן הפך את המבט לעדשת המצלמה לאמנות. אם אתם לא וודי אלן, זה כלי מסוכן כי הוא שובר את האשליה, לכן אסור להשתמש בו יותר מפעם–פעמיים בפרודיה. השתמשנו בו אצלנו כשצחי הלוי אומר לאהרון–מן שיצלצל ללינדה וישים אותו על רמקול. הרובוט מרים אותו ומניח אותו על רמקול ענק, ואז כל השחקנים מסתכלים למצלמה. זו בדיחה מטומטמת, והיא עבדה נהדר בהקרנות מבחן."

"אוסטין פאוורס" (1997). עוד פרודיה על סרטי ריגול ועל הסיקסטיז, מיקס בין "סודי ביותר" ובין "הפנתר הוורוד" – מאת מייק מאיירס, שחקן קנדי שגדל על מונטי פייתון. וגור–אריה מודה שאחת הבדיחות שלו מ"המוסד" היא פיתוח של בדיחה מהסרט הזה: "זו אולי פארודיית הריגול הכי גדולה שהייתה. והיו הרבה. אצלנו, בסצינה ששמתרחשת באפגניסטן, וצולמה במלון הר ציון בירושלים, קבוצה של סוכנות CIA מחסלת קן מחבלים. בסצנה הזאת יש רפרנס לבדיחת החזייה היורה מאוסטין פאוורס – אצלנו גז רעיל יוצא מכל מיני פרטי לבוש. מיד לאחר מכן פורצת אחת מסצנות הקרב בסרט."

"סוכן 117: המשימה קהיר" (2006). חמש שנים לפני שזכה באוסקר על "הארטיסט", יצר מישל האזאניוויציוס את פרודיית הריגול הג'יימס בונדית הזו, על בסיס דמות שנוצרה בשנת 1949, ארבע שנים לפני שאיאן פלמינג כתב את ג'יימס בונד. בשלב הזה אנחנו כבר מבינים איך כ סרט גנב מהסרטים שהיו לפניו והיווה השראה על אלה שיבואו אחריו. "הסוכן הצרפתי היהיר, שטועה ומביך את עצמו בלי להבין לרגע מה חושבים עליו אחרים, נתן השראה להרבה מחוסר המודעות העצמית המשווע שבה ניכר סוכן המוסד שלנו", אומר גור–אריה. "לא נעשה ספוילר, אבל סצנת מכות בין שתי נשים שהצרפתי פשוט עוצר להסתכל עליה במקום לעזור, הייתה השראה לאחת הבדיחות שלנו".

עוד שני סרטים קצת פחות מוכרים שאלון גור–אריה מוצא אותם מצחיקים מספיק כדי לגנוב מהם

G.O.R.A (שנת 2004). "הסרט התורכי שאתם חייבים לחפש עכשיו בנטפליקס. ההפקה היקרה ביותר בהיסטוריה של תורכיה. קומדיית מדע בדיוני שצוחקת על 'האלמנט החמישי', 'המטריקס', 'מלחמת הכוכבים' ועוד. צולמה באולפני אנטליה והובילה לסרט ההמשך – AROG. שנים הסתובבתי עם הדי.וי.די הזה בקרנות כדי להסביר שאפשר לעשות פרודיה גם בפריפריה של העולם. 'גורה' לימד אותי שאפשר להיות לוקאלי ועדיין רלוונטי בעולם. למרות הדמויות שמגיעות מחו"ל ואירגון הטרור הבינלאומי, בסרט שלנו ראש המוסד רוצה להציל את העולם, אחרת לא יוכל להדליק משואה ביום העצמאות בשידור חי בטלוויזיה".

שבוע אחד (1920). "הסרט הכי עתיק שהעתקתי ממנו. באסטר קיטון יצר סרט שלם בהשראת פרסומת שהוקרנה בבתי הקולנוע באותם ימים והרחיב אותה ל-20 דקות, אחת הקלאסיקות של הקומדיות האילמות. סיקוונס הפתיחה של 'המוסד', כעשר דקות, הוא כמעט ללא מילים. בעיניי קומדיות אילמות זה קולנוע מושלם. מילים לפעמים הן קיצור דרך, ואם אפשר לעשות כזה ב-2019 זה יופי. אם תוך כדי אפשר להפיל מסוק ולפוצץ מחנה שבויים בטוניס בכלל שיחקנו אותה."

ציוץ