08 אוקטובר 2010 | 10:00 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

"האמריקאי", הביקורת

צילום של אנטון קורבין מהסט האיטלקי של "האמריקאי"


חי נפשי, אני בפיגור איום עם הביקורות (לסרטים שראיתי. אני בפיגור עוד יותר עם הסרטים שלא ראיתי). הנה ניסיון להתחיל להדביק פערים. ראשון, ניסיון שלי להסביר למה למרות שאהבתי הכל ב"האמריקאי", עדיין יצא קצת מאוכזב מהסרט. במידה רבה תחושתי מ"האמריקאי" די זהה לתחושתי מ"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". סרט יפה של במאי שאני אוהב, אבל משהו שם לא עשה לי קליק.




פורסם ב"פנאי פלוס", 6.10.2010


p { margin-bottom: 0.21cm; text-align: right; }

 

לג'ורג' קלוני יש טעם מעולה בבמאים. קלוני נמצא במעמד כזה שאני מניח שהוא זה שצריך לאשר את הבמאי בפרויקט, ולא ההפך, והאיש שהפך את אחים כהן ואת סטיבן סודרברג לפרטנרים שלו, יודע לבחור אותם היטב. כך שהעובדה שקלוני הסכים שאת סרטו החדש, "האמריקאי", יביים אנטון קורבין היא קודם כל הכתרתו של קורבין בתור "הדבר הבא".

 

הנה פסקה על אנטון קורבין. אני בספק אם היה עוד אמן שכה השפיע עלי והסב לי הנאה אסתטית בעשרים השנים האחרונות כמו אנטון קורבין. תחילה כצלם סטילס ואז כבמאי וידיאו קליפים, אני חושב שקורבין עשה לעולם הפופ-רוק את מה שז'אן-לוק גודאר עשה לקולנוע העלילתי. יצר בו מהפכה. קורבין היה מצלם עטיפות בפילם מגורען מאוד, באור שמש, לרוב בטבע, וחשף את הקמטים של מצולמיו. תוך כמה שנים כולם רצו אליו. כל מי שבחל בעולם היותר ויותר מתועש של המוזיקה בעידן אם.טי.וי, בגלאמור הנוצץ של הפופ, הלך לאנטון, שהציע תפריט ויזואלי אורגני, ללא חומרים משמרים. חברות התקליטים, אגב, שנאו אותו. הם לא הבינו מה האמנים מוצאים בצילומי השחור לבן המגורען ולעיתים נטולי הפוקוס שלו. זה נראה להם לא מסחרי.

 

דפש מוד, שהיו לפרטנרים הכי גדולים שלו, אף הפקידו בידיו את כל החבילה האודיו-ויזואלית שלהם: צילום, עיצוב עטיפה, בימוי וצילום הקליפים, עיצוב הבמה בסיבוב ההופעות ובימוי הסרטים המתעדים את ההופעות (אפרופו בני טיפוחיו של קלוני: גם סודרברג התחיל את דרכו כבמאי סרט הופעה. של להקת יס).

 

לפני שנתיים, אחרי שנדמה שקורבין מסתפק בקריירה של צלם – היי, לאירווינג פן זה הספיק – הוא פתאום נהיה במאי של סרט עלילתי: "קונטרול". החיבור היה ברור: קורבין ביים סרט על ג'וי דיוויז'ן, הלהקה שבמידה מסוימת התגלתה דרך הצילומים שלו. הוא עשה סרט בשחור לבן על ג'וי דיוויז'ן אבל למעשה עשה סרט על עצמו, שהיה גם הומאז' לסגנון הצילום שלו. "קונטרול", בעיני, היה סרט אדיר. כנראה שגם קלוני חיבב. קצת מצחיק להגיד שקלוני הפך את קורבין לבן טיפוחים, כי למרות שזה רק סרטו השני, קורבין למעשה מבוגר מקלוני בשש שנים.

 

ועכשיו מגיע "האמריקאי". דמיינו את "זהות אבודה" בהילוך איטי כולו. או את "גבולות השליטה" בהילוך טיפה מואץ. דמיינו את עלילת "ברוז'", רק שלא קורה שם כלום. זה הסרט. ב"האמריקאי" ג'ורג' קלוני הוא רוצח שכיר שמגלה שרוצחים שכירים אחרים מנסים לרצוח אותו. בהוראת מפעילו הוא פורש לעיירה קטנה באיטליה, שם הוא מתאהב בזונה, משוחח על מוסר עם כומר, ומשייף את כלי הנשק החדש שהוא בונה. וזהו. ככה הזמן עובר. הסרט מכיל כמה וכמה קריצות לסרטים על אקדוחנים בודדים, מ"הסמוראי" של מלוויל ועד לסרטי סרג'יו ליאונה (שמקבלים איזכור מפורש בסרט). תסריטאי הסרט, רואן ג'ופה (בנו של רולנד ג'ופה, הבמאי של "דמעות של שתיקה" ו"המשימה"), אף הודה בראיון שבזמן הכתיבה הוא כל הזמן שינן לעצמו בראש: "קלינט איסטווד, קלינט איסטווד, קלינט איסטווד". אבל במקום להיות סרט אירופאי משנות הששים, "האמריקאי" נראה יותר כמו סרט אירופאי משנות השבעים. המון שוטים של נוף ונסיעה – כאילו וים ונדרס של 1978 הגיע לביים את הסרט, ולקח גוש קטן של עלילה ומרח ממנו שכבה דקה-דקה על גבי פרוסה עבה של אווירה ושוטים יפים. ואם ראיתם מספיק סרטים כאלה, אתם גם יודעים לזהות די מהר לאן הסרט הזה הולך, על גיבור שרצח הוא המקצוע שלו, אבל יש לו גם קוד אתי מאוד יציב, ולב רך מאוד. אם מבינים שלמרות הכוכב ההוליוודי, זה בסופו של דבר סרט של במאי הולנדי שגר באנגליה ושצולם באיטליה, אפשר להתחיל להתכוונן לאווירת הסרט, שיש בה הרבה יותר מתח מיני מאשר מתח בלשי.

 

אז אם הייתי רואה את "האמריקאי" מבלי לדעת דבר על יוצרו, הייתי חושב שזה סרט טוב. הייתי אוהב אותו. הייתי מתמוגג ממנו, הייתי מופתע מכך שזה סרט שמעז להכניס כל כך מעט עלילה בדקותיו, הייתי מסמן את הבמאי הזה. הייתי גם תוהה מה בעצם הסרט הזה מנסה להגיד, שכן זו נקודת התורפה העיקרית שלו. הוא יפה, אבל בתור סרט שנעשה כ"אמנות", אני לא ממש מזהה מה ה"אמן" ניסה להגיד.

 

אבל כשחתום עליו אנטון קורבין חוששני שאני מגיע אליו עם בערך 20 שנים של ציפיות. כן, זו בעיה פרטית שלי, אני מודע לזה, עבור רוב מוחץ של הצופים שמו של קורבין לא אומר דבר. אבל אני יושב בסרט ומחשב את כמות האנטוניות שיש בו. אשכרה יושב וסופר שוטים שהייתי מדמיין את קורבין מוציא בתערוכת צילומיו או באחד הקליפים שלו. ספרתי שלושה. כך שאני חייב להתמודד עם העובדה שקורבין, האמן שכה הערצתי, התחלף עכשיו בקורבין הבמאי שאני עוד לא ממש מבין מה הוא רוצה ממני או מעצמו. אני כן נושם לרווחה, שכן בתחילה חשבתי שגם הוא מכר את עצמו למכונה ההוליוודית ושמי שהיה אמן איזוטרי מנסה עכשיו להיות במאי אולטרה-מסחרי. זה לא קרה. מנקודת מבט מסחרית, "האמריקאי" הוא סרט די איזוטרי, ונדמה שקורבין פה ושם מנסה לגבש לעצמו איזשהו סגנון קולנועי שיהיה מזוהה איתו, וכעין המשך למה שהוא עשה בעולם המוזיקה. זה עדיין לא מגובש. בצילום, קורבין היה חידוש גדול. בקולנוע, קורבין של "האמריקאי" בעיקר ממחזר חומרים שבמאים כמו ג'ים ג'רמוש או אנטוניוני עשו לפניו. המקום היחיד בו נוכחותו הייחודית של קורבין הורגשה היתה בבחירת המלחין. קורבין הביא את חברו הוותיק, איש האלקטרו הגרמני, הרברט גרונמאייר. חבל שלא את דפש מוד.

 

אגב א':

סרג'יו ליאונה חי וקיים. "האמריקאי" עורך כמה מחוות – גלויות וסמויות – למערבונים האיטלקיים של ליאונה. הרי קלוני, בסופו של דבר, הוא אקדוחן בודד שמגיע לעיירה. מבנה מובהק של מערבון. והוא לא לבד: גם "מאצ'טה" של רוברט רודריגז, אותו ראיתי השבוע, מכיל המון קריצות לכיוון ליאונה. תראו מה זה במאי משפיע, כשגם סרט מעודן ומאופק וגם סרט פרוע ובהמי יכולים לצטט אותו וזה ייראה מתאים ונאמן למקור.

 

אגב ב':

למי שכבר ראה את הסרט: קורבין חשף בבלוג שלו שהדמות של פאבל, המפעיל של קלוני, התווספה לסרט רק בצילומי ההשלמה. כלומר שבגרסה המקורית של הסרט קורה אפילו פחות ולא היה את השואו-דאון הסופי? משונה.

 

נושאים: ביקורת

14 תגובות ל - “"האמריקאי", הביקורת”

  1. עדן 8 אוקטובר 2010 ב - 10:42 קישור ישיר

    מוזר, אני דווקא יכול לראות את הסרט עובד בלי פאבל. נכון, היה קורה בו פחות והוא היה יותר סתום אבל אולי זה דווקא היה מוסיף.

  2. איתן 8 אוקטובר 2010 ב - 10:52 קישור ישיר

    נאחד קרעי תגובות למקום אחד:
    1. ערן ריקליס – פשוט מאוד. להרגשתי, בתסריט יש חומר לדרמה עמוקה, מרגשת, וסוחפת. ריקליס הלך לכיוון הקומי והקליל. את מה שהוא עושה, הוא עושה מצוין. ועדיין, היה יכול להיות כאן משהו גדול באמת. מה שיש זה אחלה סרט, ולא יותר מזה.
    2. בדכות הפוסטים שלך מלפני שנתיים, והכתיבה שלך על "קונטרול", גם אני באתי ל"אמריקאי" מוכן. וגם אני הופתעתי. אבל לטובה. הצבעים בצילום נפלאים בעיניי (במיוחד בשוט שמלווה את כותרות הפתיחה, במנהרה). וג'ורג' קלוני תמיד טוב (אפילו ב"גברים בוהים בעיזים" הבינוני הוא היה נהדר).
    והעלילה האוורירית היא בעיניי חכמה מאוד, ובאה לבקר את מדיניות החוץ האמריקאית. קלוני הוא כל-אמריקאי, רוצח שכיר, שמסמל את המדיניות הקלוקלת מוסרית שהאמריקאים מפיצים בעולם. ובכך הם הורגים את כל העולם, וגם את עצמם.
    ואתה לא היחיד שראה את הקישור ל"גבולות השליטה" (גם אורי קליין כתב על זה), רק שבעוד שם, להרגשתי, הסרט היה סתום כמניירה, ב"אמריקאי" יש סימבוליות שעובדת גם במישור המיידי של הסיפור, וגם במישור של הנמשל. ועם הקצב האיטי, האוירה, והצילום – "האמריקאי" בעיניי הוא סרט נפלא.
    לא יודע איך הסרט היה עובד בלי פאבל. צריך לראות ואז להחליט.
    3. אם במסגרת הפיגור שלך טרם ראית את "תמרה דרו", קח עצה ממני – תימנע.
    ראיתי אתמול. אחד הדברים הכי רעים שיש בקולנוע הוא קומדיה לא מצחיקה. סטיבן פרירס מביים דרמות טובות. אבל אין לו חוש לקומדיה. טיימינג דפוק, התחכמויות אין ספור שמתאימות יותר לסטודנט (וגם אז הן לא עובדות), צוות שחקנים רחב שלא ממש מוצא את עצמו – חוץ מהצילום היפה אין כמעט מילים טובות להגיד על הסרט הזה.
    עדיף מאוד לוותר.

  3. דרורית 8 אוקטובר 2010 ב - 11:24 קישור ישיר

    בוא נגיד ככה. לא לא אהבתי את האמריקאי. מה שכן, האולם המלא מפה לפה ביס פלנט היה מאוד ממורמר. אנשים באו לראות אקשן עם ג'ורג' קלוני וקיבלו תרגיל בתיאוריה קולנועית.
    במקריות די מדהימה יס 3 שידרו יום אחרי זה את "גבולות השליטה" ושוב יכולתי לראות עד כמה שני הסרטים דומים, האמריקאי נראה כמו טייקאוף על ג'רמוש. טיפונת מוזר בעיני.

  4. jaco 8 אוקטובר 2010 ב - 11:31 קישור ישיר

    אחלה כתיבת ביקורת . קראתי בעניין רב .
    אני חושב שזה פשוט הסרט הזה ששולח אותך
    להמון מחשבות [על סירטי 60' 70'
    and so on…

  5. צור שפי 8 אוקטובר 2010 ב - 13:07 קישור ישיר

    אהבתי לקרוא את הביקורת, פחות את הסרט, כבר כתבתי כאן פעם שזו הכלאה משונה בין "יומו של התן" ו"אשה יפה" ושזה לא עובד. קלוני שחקן מצויין אבל הסרט מוכיח שלא כל מה שמדיף אירופאיות + מתנהל לאיטו + מועט עלילה + מצולם יפה אך קדורני – הוא גם איכותי בהכרח. איך אומרים ההפך מסינרגיה?

  6. אינדירה גנדי 8 אוקטובר 2010 ב - 13:55 קישור ישיר

    לדעתי זו הכלאה משונה בין איתן ו-jaco ושזה לא עובד אבל בעצם כן עובד. דרורית כותבת מצויין אבל מוכיחה שלא כל מה שמדיף ישראליות + מתנהל בסבבה + מועט עלילה + מרווח יפה אך קדורני – הוא גם בורקסי בהכרח. איך אומרים ההפך מגבות לפצצות? – פצצות לגבות!

  7. ברק 8 אוקטובר 2010 ב - 17:30 קישור ישיר

    ספויילר: אני חושב שהתוספת של הדמות של פאבל, מתייחסת לצילומי שיחות הטלפון. בגרסה המקורית ראו רק את קלוני מדבר, ולא את הצד השני.
    בשואו-דאון הסופי פשוט ראו אדם נוסף שיורה בלי לדעת מיהו – אולי היורה הוא השוודים. אולי לא. וזה לא באמת משנה ממש מי זה או מי הם השוודים.

    הסרט בלי פאבל הוא עוד יותר מופשט.

  8. אלף 8 אוקטובר 2010 ב - 21:18 קישור ישיר

    אינדירה, תפסת כיוון יפה. יש מיקוד, יונסקו סטייל. כיף.

  9. Shai 8 אוקטובר 2010 ב - 21:28 קישור ישיר

    The American is beautifully shot but slightly boring.I was looking too many times at my watch and was hoping that it will end as soon as possible

  10. תמיר 10 אוקטובר 2010 ב - 10:24 קישור ישיר

    אהבתי את הסרט ולו רק בגלל היות הדמות של קלוני אניגמטית, שאי אפשר להבין אותה והיא איננה צפויה באמת.
    בנוסף הנופים האיטלקיים שובים אותי… 🙂

  11. יוני 22 נובמבר 2010 ב - 17:59 קישור ישיר

    סרט מעולה.

  12. RealTimePlease 8 דצמבר 2010 ב - 8:38 קישור ישיר

    Mate the spam here are driving me crazy! Fix it!

  13. xbox 360 deals 5 פברואר 2011 ב - 19:03 קישור ישיר

    Excellent info over again! Thumbs up=)

  14. Tiny Carberry 7 פברואר 2011 ב - 4:05 קישור ישיר

    Thanks for taking the time to share this, I feel strongly about it and love reading more on this topic. If possible, as you gain knowledge, would you mind updating your blog with more information? It is extremely helpful for me.


השאירו תגובה