"צורת המים". הצגת חצות

שיחה על "צורת המים" (כולל קטעים מהפסקול של אלכסנדר דספלה) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

חלק א': ללא ספוילרים

“צורת המים", סרטו של גיירמו דל טורו, זכה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה (“פוקסטרוט" זכה בפרס השני), והוא מוביל כעת את המועמדויות לאוסקר עם 13 קטגוריות. יש הרואים בו הפייבוריט לזכייה באוסקר לסרט הטוב ביותר. אני מסופק אם אכן כך יקרה, אבל דל טורו עשוי להיות הבמאי המקסיקני השלישי בחמש השנים האחרונות שיזכה באוסקר על בימוי, אחרי שבשנים הקודמות הקדימו אותו חבריו אלחנדרו גונסלס איניאריטו (שזכה שנתיים ברציפות) ואלפונסו קוארון. עכשיו הסרט הזה, שמצליח להיות בה בעת גם מאוד יפה וגם מאוד מאכזב, מגיע סוף סוף לישראל.

עוד על "צורת המים" וגיירמו דל טורו

“צורת המים" הוא מעין מחווה לסרטי "היצור מהלגונה השחורה", סרט אימה משנות החמישים, אבל יש כאן גם משהו מאגדת בת הים הקטנה. דל טורו, שסרטיו תמיד מעוצבים לעילא, יוצר מעין אגדות עם הממוקמות כמעט תמיד בתקופות חשוכות בתולדות המאה העשרים. סרטיו דוברי הספרדית “המבוך של פאן" ו"הילדים של אף אחד", התרחשו בימי מלחמת האזרחים בספרד, "הלבוי" התרחש בימי מלחמת העולם השניה ו"צורת המים" מתרחש בתחילת שנות הששים בבולטימור, ימי השיא של המלחמה הקרה ושל גזענות ממוסדת נגד שחורים. בתוך העולם הזה, שמעוצב בחלקו כחלום ובחלקו כסיוט, נפגשות שתי דמויות: האחת היא אלייזה (סאלי הוקינס), אשה אילמת שגרה מעל בית קולנוע ועובדת כמנקה במשמרת הלילה במתקן מדעי מסווג; השניה היא מפלצת, יצור אמפיבי שחציו אדם וחציו דג. שניהם, שהמים הם חלק בלתי נפרד מחייהם, נטולי יכולת דיבור אבל מצליחים לתקשר ביניהם בשפת סימנים ובאהבה למוזיקה. האגדה הזאת, על יצור על–טבעי בעל יכולות על–אנושיות, היא גם מחווה מקסימה לקולנוע ההוליוודי האסקפיסטי של שנות הארבעים והחמישים, קולנוע שהוא הביתה למהגרים ואאוטסיידרים, שהשירים מתוכו מאכלסים את הפסקול וקטעים מתוכו צצים לאורך הסרט, אבל גם מהווה יצוג למציאות שממנה הקולנוע ההוליוודי הזה ניסה לברוח, מציאות של דיכוי ורדיפה נגד כל מי שהוא "האחר": נשים, נכים, שחורים, הומואים ומהגרים. כלומר, כל מי שאינו הגבר הנוצרי הלבן, המיוצג על ידי מייקל שאנון המגלם דמות המבוצעת נפלא, אבל כתובה ברישול מעצבן.

תמכו ב"סינמסקופ" וקבלו שירות המלצות אישי

חציו הראשון של הסרט מכיל לא מעט הבטחות מסקרנות, עיצוביות וגם עלילתיות, והוא מגיע לשיאו בסצינה מותחת ומבריקה של ניסיון לחלץ את היצור משביו. אבל החצי השני של הסרט מכיל לא מעט רגעי אכזבה, כשאחת אחרי השנייה מתברר שההבטחות היפות מהפתיחה לא זוכות למיצוי רגשי או דרמטי. למשל, הדירה מעל בית הקולנוע – איזה רעיון יפה, אבל כמו הרבה אלמנטים בסרט הופך לעיטור גחמני ומיותר. מספיק שניזכר בסרטים כמו "אי.טי" ו"ספלאש", שמכילים קווי עלילה דומים ואולי אף היו מקורות השראה, כדי לשים לב מה גודל ההחמצה של "צורת המים", שמגיע מאת יוצר שלאורך כל סרטיו הוכיח שהוא מתעניין הרבה יותר באלימות ואכזריות מאשר ברגש ורומנטיקה. יש בסרטיו משהו גס, אכזרי אפילו, וב"צורת המים" המעברים בין רגעים של עידן ובין רגעים של גסות יוצרים תחושה משונה. כדי ש"צורת המים" יצטרף ליצירות המופת מסוגו, הוא היה צריך לטפל בדמויות שלו עם קצת יותר אנושיות. חוץ משתי דמויות מעניינות (השכן, בגילומו של ריצ'רד ג'נקינס, והמדען הראשי, בגילומו של מייקל סטולבארג, שמשחק כעת גם ב"קרא לי בשמך" וגם ב"העיתון"), שעוברות תהליך יפה לאורך הסרט, שאר הדמויות נותרות סטטיות וסכמטיות. הפער בין הרעיונות והיופי ובין המימוש הסופי הוא באג קבוע ביצירתו של דל טורו, שאף פעם לא הגיעה לרמת הווירטואוזיות של חבריו המקסיקנים. וכך גם ב"צורת המים" שמעלה את התהיה איך סרט כה מקורי יכול להיות גם כה בנאלי.

חלק ב': עם ספוילרים

אני מנסה לפצח מה בדיוק היה שם ב"צורת המים" שכל כך כיבה אותי, בעיקר בחציו השני. הנה כמה נקודות שיעזרו לי להמחיש.

1. הדמות של אוקטביה ספנסר. התפקיד הדרמטי שלה ברור: מול אלייזה האילמת מוצגת דמות שלא מפסיקה לדבר. היא מדברת כמעט בכפייתיות. אבל הדיבור הזה כתוב באופן נדוש. היא פחות או יותר חוזרת על אותו משפט כל הסרט. האלמנט היחיד המעניין בדמות הזאת, וגם הוא לא מקבל פיתוח מעניין, זה השם האמצעי שלה, דלילה, שמתחבר לסדרה ארוכה של מוטיבים תנ"כיים שמופיע בסרט, כמו הסרט המוקרן בבית הקולנוע, "סיפורה של רות המואביה".

2. הדמות של מייקל שאנון. זו האכזבה הכי גדולה שלי מהסרט. שאנון אמנם מוגדר כ"מפלצת" בקריינות הפתיחה של הסרט, אבל משונה למצוא בסרט כזה דמות כה חד מימדית. הוא איום ונורא בפתיחה והוא איום ונורא בסיום, הוא מתנהג באותה גסות אלימה כלפי כולם, דמות ללא גוונים וניואנסים. בבי-מוביז זולים זה סוג הדמויות שאנחנו מקבלים, דמויות אבסולוטיות – הטוב המוחלט, הרע המוחלט – אבל בסרט כזה, שמחפש אנושיות בכל, זו החמצה איומה לא להעניק גם לנבל רגעים של חסד.

הנה דוגמה לאיפיון טוב של דמות שבא לביטוי בכתיבה בינונית: סטריקלנד (הדמות אותה מגלם שאנון, כי הוא strict, כן?) נכנס לשירותי הגברים בזמן שאלייזה וזלדה מנקות אותם הוא. הוא שוטף את ידיו היטב, עושה את צרכיו, ואז יוצא מבלי לשטוף את ידיו (ואף מכניס סוכריה לפיו, לקול תמרמורות הצופים). זה כל מה שהיה צריך להיות שם, ההבנה שסטריקלנד – באיפיון שהיה מתאים לדמות מ"דוקטור סטריינג'לאב" – הוא גבר ששוטף את ידיו לפני הביקור בשירותים. אבל דל טורו היה חייב להוסיף לו משפט, שאף אחד בשלב הכתיבה, החזרות והעריכה לא היה שם בשבילו כדי להגיד לו למחוק אותו: "גבר שוטף את ידיו רק לפני עשיית צרכיו או אחרי, אם הוא שוטף בשתי הפעמים זה מעיד על אופי חלש". וכך, צופים יקרים, הורגים בדיחה טובה.

3. סצינת הסיום. וכדי להוכיח לי שהחששות שלי אמיתיים, מגיעה סצינת הסיום שוברת הלב. זכרו: ספוילרים. בסצינה האחרונה – שאותה אנחנו רואים בפוסטרים של הסרט – צוללת גם אלייזה למים עם היצור אותו היא הצילה. נדמה לנו שבזאת היא מקריבה את חייה עבור אהבתה ושהיא תטבע, אלא שאז הצלקות שעל צווארה נפתחות והופכות לזימים והיא מתחילה לנשום מתחת למים. זה הרגע שבו אנחנו אומרים לעצמנו "אה!", ומבינים הכל בדיעבד: אלייזה היא בת ים. היא תמיד היתה. לכן היא לא יכולה לדבר, לכן היא הושארה בפתח בית יתומים כילדה, לכן היא כל כך קשורה לאמבטיה שלה, ובעיקר – לכן היא כל כך נקשרת ליצור התת ימי ומתקשרת איתו.

יש כאן שתי בעיות: הראשונה היא שאני באופן אישי לא מחבב סרטים שבהם בסצינה האחרונה אנחנו מבינים בדיעבד את מהות הגיבורה. זה טוויסט גימיקי. אבל הבעיה השניה היא המהותית יותר: הסוף הזה יוצר את המסר ההפוך למה שהסרט ניסה להגיד עד אותו רגע. הרי מה היה המסר ההומניסטי של הסרט עד לאותו רגע? שאנחנו צריכים לדעת לקבל את האחר, לעמוד לצד המדוכא, שנהיה שם זה למען זה וזו. ומה אנחנו מקבלים בסוף? שאנחנו צריכים לעזור רק למי שהוא כמונו. והרי זה בדיוק מה שאומרת דמותו של מייקל שאנון, שנלחם ושונא כל מי שהוא שונה. אז אמנם האהבה וההקרבה עוזרים לאלייזה לגלות את המהות האמיתית שלה (נניח שהיא לא ידעה שהיא בת ים), אבל בסופו של דבר אנחנו נשארים עם מסר ריאקציונרי שמאפשר ל"האחר" למצוא אהבה רק בזרועותיו של "אחר" אחר, וחס וחלילה שלא תהיה כאן אהבה בין-גזעית.

גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 15.2.2018

ציוץ