"ההתנקשות בג'סי ג'יימס", הביקורת
לא הכל עובד ב"ההתנקשות בג'סי ג'יימס", שיוקרן היום ובהמשך השבוע בסינמטק תל אביב. בתוןר סרט שמנסה להיות לירי, הוא די גדוש בעלילה. ובכל זאת, הוא אח גאה ל"איש מת", מערבון דומה שביים ג'ים ג'רמוש, ושכבר זכה לשם החיבה "המערבון שטרקובסקי היה בטח מביים". נו, לא בטוח לגבי זה, אבל הכותרת מוצאת חן בעיני.
יש את הרגע בו אתם יודעים שהסרט לכד אתכם. אצלי זה קרה לא רחוק מתחילת "התנקשות בג'סי ג'יימס". כשהאחים ג'יימס וכנפוייתם החדשה ממתינים להגעתה של רכבת אותה הם מתכננים לשדוד. אמצע הלילה, אמצע היער, חושך מוחלט. ואז המצלמה של רוג'ר דיקינס מבצעת תנועת מצלמה לתוך חושך מוחלט, עד שהחושך – לדעתי באותו שוט רצוף – מואר על ידי פנסי הרכבת המתקרבת ואנחנו מקבלים את הפריים הבא:
"ההתנקשות בג'סי ג'יימס". (מתוך פרויקט נהדר של קריס טייפלי על עשרת השוטים היפים של השנה).
לכו לראות את "ההתנקשות בג'סי ג'יימס", בעיקר כי הוא מרהיב על המסך הגדול, וכי נדיר שסרט כזה ייעשה, לא כל שכן יגיע להקרנות בישראל שלא "בפורמט דיגיטלי". ולמרות פגמים מסוימים בחציו השני, הוא גם די קרוב למופתי. הנה ביקורתי עליו ממדור הדפוס שלי:
מתוך גיליון "פנאי פלוס", 27.2.2008
כמה נאות שסרט שעוסק בפחדנות זוכה לטיפול פחדני מצד מפיציו הישראליים. כל עוד הוא היה מזוהה כ"סרטו החדש של בראד פיט" הסרט קיבל כאן תאריך הפצה (אי שם בדצמבר שעבר), ופוסטרים שלו נתלו באולמות הכניסה של קולנועי ג.ג. העותק אף הגיע ארצה וכבר תורגם. אלא שאז מישהו קיבל שם רגליים קרות, כנראה אחרי צפייה בסרט. פתאום התברר שלמרות בראד פיט זהו סרט – אוי ואבוי! – איכותי. והרבה יותר גרוע מזה: פיוטי, לירי, פילוסופי. ואם זה לא די, הרי שהוא גם מאוד נינוח בטמפו שלו. הסרט, לפיכך, נזרק לארגז הגנוזים והוצא כבר בדי.וי.די. למרבה המזל, סינמטק תל אביב הרים את הכפפה השמוטה והצליח לעשות כאן חסד קולנועי קטן: הסרט יוקרן ביום שני הקרוב (3 במרץ) ואז שלוש פעמים נוספות במהלך חודש מרץ, ואלה יהיו כנראה ההזדמנויות הבודדות שלכם לראות על מסך גדול את הסרט עם הצילום הכי יפה של השנה, עם הפסקול של ניק קייב (והופעת אורח קטנה שלו), ועם מבנה עלילתי לא שגרתי. (להגנת המפיצים הישראליים אפשר רק להגיד שגם אולפני וורנר, האולפן שהפיק את הסרט והפיץ אותו, התנהג אליו באותה מידה של חוסר כבוד: עיכב את צאתו בכמעט שנה, ניסה להתערב בעריכה, ולבסוף הפיץ את הסרט בעותקים בודדים ברחבי אמריקה, וכמעט ללא פרסום, יחסי ציבור או הקרנות מוקדמות לעיתונאים).
"ההתנקשות בג'סי ג'יימס" עוקב באיטיות דקדקנית אחר שלוש השנים האחרונות בחייו של ג'סי ג'יימס (בראד פיט), ששדד בנקים ורכבות והרג, על פי הודאתו, 17 איש לפחות. כמו לא מעט מהמערבונים הרוויזיוניסטיים שצמחו באמריקה מאז סוף שנות הששים, כך גם "ההתנקשות בג'סי ג'יימס" לוקח את הדימוי המיתי וההירואי של המערב הפרוע, זה שהשתרש בציבור ובפולקלור, ומפרק אותו לגזרים. ג'יימס הונצח, בעודו בחיים, כגיבור המערב הפרוע וספרי הרפתקאות המתארים את עלילותיו ראו אור. למרות שהוא היה שודד ורוצח, הקהל ראה בו גיבור, מעין רובין הוד בן זמנם.
אבל דומיניק, שעיבד את התסריט על פי ספרו של רון הנסן, מנסה להציג את ערוב ימיו של ג'יימס (בהיותו בן 34) במבט מורכב: מצד אחד המציאות (ג'יימס כאיש אלים, תומך הדרום במלחמת האזרחים ששמח מרצח לינקולן, חולה, מנותק, פרנואיד, שמנהל חיי משפחה חמימים ומתפקד כאב אוהב, אבל מחסל בקור לב כל מי שהוא אינו זקוק לו), מצד שני הוא מציג גם את המציאות הזאת מבעד לעדשות מרוככות, מבעד לפילטרים שוברי אור, שאולי אמורים להראות לנו איך נראה העולם מבעד לעיניו הפגועות והחולות של ג'יימס, אבל גם שמנסים אולי לייצר מיתולוגיה חלופית לזו שהתפרסמה בספרונים בכריכה רכה.
הכנופייה של ג'סי ג'יימס ואחיו כבר התפרקה, וג'יימס – שכנראה נואש להמשיך את חיי הפשע שלו – מקבץ סביבו חבורה פחות הירואית. ובה צמד אחים אחר: האחים פורד, בוב וצ'רלי. והם הנגאטיב המושלם לאחים ג'יימס. צ'רלי (סם רוקוול) הוא בדחן חסר אחריות, ובוב (קייסי אפלק) הוא מוג לב ילדותי, שנכנס לעסקי הפשע רק כדי להיות קרוב לאלילו, ג'סי ג'יימס. וכפי ששם הסרט כבר מסגיר, כשבוב פורד מבין שג'סי אינו מעריך אותו במיוחד, הוא מחליט לזכות בתהילה לא על ידי החברות עם ג'יימס, אלא על ידי הריגתו.
כמו טרגדיה הצועדת אל סופה הידוע מראש כך הסרט פוסע באיטיות ובהססנות, בוחן את הקשרים ההולכים ונפרמים בין חברי הכנופיה שחסותו של ג'יימס מצדיקה את קיומם העלוב, אבל גם מהווה עליהם איום תמידי. "ההתנקשות בג'סי ג'יימס" הוא מאותם סרטים שאורכם ואיטיותם נועדו לאפשר לצופה למלא את הפערים עם תובנותיו, להצטרף להרהור הקולנועי ולבחון את העלילה מכיוון שונים, שכן לא הסיפור הוא העיקר כאן אלא התחושות המצטברות: הפחד, החשש, מחיר החיים בצל אלימות תמידית, הפער שבין האדם ובין הדימוי הציבורי שלו, הקשר בין אלילים ומעריציהם, בין מפורסמים והקהל, והקושי לגשר בין הצדדים השונים של המציאות, שיוצרת מצב של סכיזופרניה אצל אלה שלא מצליחים לאחות בין הפולקלור ההירואי ובין היומיום השגרתי יותר, נטול השיאים, התהפוכות ומפגני האומץ.
וקייסי אפלק היה צריך לקבל את האוסקר.
כמה עצוב להיווכח, בפעם המי יודע כמה, באוזלת ידם של אולפנים, מפיצים ושאר ירקות. הוליווד הפכה כבר מזמן לתעשייה שמנוהלת ע"י עורכי דין ורואי חשבון צרי אופקים. תמו הימים בהם שלטו בעיר הסרטים מפיקים עם חזון אמנותי כזה או אחר. הם היו אולי רחוקים מלהיות מושלמים, אבל בכל זאת חלקם הבינו דבר אחד או שניים בקולנוע.
המפיצים הגדולים בישראל, למרבה הצער, לא שונים בהרבה בהתנהלותם מהאולפנים הגדולים באמריקה: במקום להקרין את "ג'סי ג'יימס" בערים הגדולות בישראל, גונזים בבויידעם סרט איכותי ומוערך כל כך. אין לי ספק שההחלטה נעוצה גם בשל השתייכותו של הסרט לז'אנר המערבון: הישראלים (אוי לה לבושה) מדירים רגליהם בד"כ מחזיונות המערב, כך שקל יותר לגנוז את סרטו של פיט ולהפיצו ישירות ב-DVD.
אני שמח על היוזמה של סינמטק ת"א, אבל מצר באותה נשימה שלא יזדמן לי לצפות בסרט. אם לסינמטק חיפה היה מתברך ביוזמה דומה, הרי שגם אנחנו, חובבי הקולנוע בצפון, יכולים היינו להתבשם מנפלאותיו של הסרט המדובר. חבל.
זה מוזר, שצפיתי בסרט הרגשתי שהוא מתאמץ כל הזמן להיות "איכותי". נכון הצילום מרהיב והמשחק טוב אבל משהו סטודינטאלי למדי בבימוי צץ לו כל סצינה שניה.
אולי זה רק אני.
ממה שהבנתי , אולפני וורנר עשו יותר מלהתערב בעריכה.
זה הגיע לשלב שבו דומיניק פוטר למעשה, ורידלי סקוט בא כדי " להציל " את הסרט. חבר שלי שעבד על הטריילר אמר לי שבגרסתו המקורית הסרט היה עוד יותר ארוך ועוד יותר אטי [משהו כמו ארבע שעות]. מי יודע איזה סרט זה היה יכול להיות אם דומיניק היה רשאי לממש את החזון שלו באופן מלא…
בכל מקרה, אני מקווה שהסרט הזה לא שרף אותו בהוליווד כי רק מקריאה על הפרוייקטים שהוא רצה לביים הזלתי ריר [ עיבוד ל "האדם המושמד" של אלפרד בסטר כמדומני ]
תדע לך שאתה אחד ממצילי הסרטים הגדולים,
כל כך הרבה סרטים טובים שנרמסו, ובזכותך זכיתי לגלות,
כי למי שלא מתעסק רק בקולנוע יש זמן לראות את כולם?
כמעט כל בחירה שלך במקום.
נהדר!
אני דיברתי כאן שלשום על היאם עבאס. אתה הזכרת את ג'ים ג'רמוש.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=960189&contrassID=2&subContrassID=7&sbSubContrassID=0
את "ג'סי ג'יימס" אני אראה ביום שישי. שמעתי, אגב, את גידי אורשר אתמול. הוא מ-א-ו-ד השתעמם.
קשה לומר כמה אני מצפה לסרט הזה. אני אראה אותו בסינמטק כבר הערב.
אגב, כשנכנסתי לאתר כדי לקנות כרטיסים גיליתי להפתעתי ושמחתי שהאולם כבר די מלא. האם זה מרמז משהו? אולי, אם ארבע ההקרנות האלה יצליחו, הסינמטק ישבץ את הסרט להקרנות הרציפות שלו?
טוב, איתן, אני אמרתי על זה משהו כבר לפני שבוע וחצי 🙂
אוף טופיק – מיטב קולנועני איטליה בעצומה נגד רדיפת מוחמד בכרי.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/960187.html
רני, לטענת הסינמטק זו בהחלט אפשרות, ואפילו הכוונה. ע"ע "המוסד הסגור" שהתחיל כהקרנה חד פעמית וגדל למימדים של קאלט בהתהוות.
את דעתי החיובית (והמוזרה אם תשאלו את סטיבי) על "ג'סי ג'יימס" שפכתי פה לא מזמן, אבל הביקורת המלאה שלי טרם עלתה (מזל שיש את יאיר, שכרגיל רואה יותר רחוק ממני). זו הסיבה שהניק-לינק מוביל לטריילר לחדש של מייק מאיירס, במקום לדעתי המורחבת על הסרט, אז רק אוסיף שני דברים:
1. יותר מכל, זהו סרט על מהות התהילה בעיניי, על איך היא נתפסת מהצד הזוהר ומהצד המשקיף. למי שתהה מה תוכניות כמו "גריז" עושות על מסכי הטלוויזיה.
2. לקרוא לסרט "ההתנקשות בג'סי ג'יימס" (בלי ההמשך) ולהתמקד בביקורת בעיקר בנרצח ולא ברוצח, זה כל-כך אירוני שזה מתבקש. בהחלט פח ששמחתי ליפול אליו, וכעת אני רואה שגם יאיר נמצא בו.
בלי קשר ממשי:
היום אקפץ לצפות ב"ג'אמפר", סרט שיאיר חיכה לבואו אבל שכח לספר מה דעתו עליו אחרי שעלה בחמישי. ובסופש הנוכחי יעלה "Vantage Point" (מי ספר שם 8 צדדים לאמת?), מותחן מלחיץ ומעולה שגם קטעי האקשן בו עשויים נהדר. אה, ואיילת זורר שולתת!!1 וכו'. ארחיב לכשייצא.
וכמובן ששכחתי להוסיף שלדעתי רוג'ר דיקנס הוא שנשדד מפסלון האוסקר, על העבודה הכי טובה שלו השנה (והייתה לו תחרות קשה, מול עצמו). לאפלק הצעיר בהחלט הגיעה המועמדות, אבל מי בעצם יכול על אנטון שיגור והחרמש הפניאומטי? 🙂
מזכיר את "איש מת"? אוי. הסרט הכי גרוע של ג'רמוש ובכלל סרט משעמם רצח. טוב, גם מהסינמטק אפשר לצאת באמצע (כמו שעשה בערך חצי מהקהל של "סופרבאד").
אורון: יופי. חדשות טובות. אני מקווה שגם אני אחשוב כך על הסרט. בינתיים הוא בהחלט נשמע כמו כוס התה שלי, אני רק מקווה שציפיותיי לא יותר מדי גבוהות.
אגב, את "ג'אמפר" ראיתי בשישי אחה"צ והוא סרט חביב. לא יותר מזה. יש המון חורים בסיפור והמון אפשרויות שלא נוצלו, וחבל. יתכן שנעשה כך מתוך ציפייה לסרטי המשך, אבל התוצאה היא סרט בלתי שלם שלא נארג עד הסוף. ג'יימי בל בתפקיד משנה עושה יופי של תפקיד, כל האחרים פחות. בס"ה יומית בלתי מחייבת אבל מבדרת. סרט מטוסים קלאסי.
וואו,
הגורו נראה כ"כ מטומטם. אני אוהב את השטויות של מאיירס, רק חבל שיש לו נטייה נוראית למחזר את עצמו כל הזמן. אנידי בטוח שראיתי שאריות של אוסטין, איוול ופאט באסטרד כמעט בכל מלה שלו. חוצמזה, במקרה הזה נראה לי שהוא ממחזר גם עלילה של סרט ישן יותר, שנקרא "הגורו" עם ג'ימי מיסטרי והת'ר גראהם. דווקא שטות נחמדה, אפילו מריסה טומיי שם.
אורון: מרבית הדעות ששמעתי על ג'אמפר נעו מ"גרוע" ל"נורא" 🙂
תודה סטיבי, הרשי לי להוסיף גם "רע" ו-"איום", אחרי שצפיתי בו בעצמי… לא ייאמן שזה הסרט שתופס כרגע את המסך הכי טוב בארץ (אולם 6, יס פלאנט).
ניק-לינק: אפרופו סרטים לא מספיק טובים, מישהו יכול להסביר לי מה בדיוק מגדיר את "לא דופקות חשבון" כקומדיה?
אוף טופיק. יכול להיות שפיספסתי ודיווחת על זה בבלוג, אבל עכשיו ראיתי לפני איזה קטע וידאו בוואלה טריילר לbe kind rewind ובטריילר קראו לו "קדימה תריץ אחורה". זה השם המוצלח ביותר שהציעו במהלך כל חגיגות מציאת השם העברי? כי איך לומר, אני לא מתרשמת במיוחד
טוב, גם אני ראיתי היום את ג'אמפר ואכן מדובר בסרט רע למדי, סוג של היי קונספט שאף אחד לא טרח למלא אותו בכלום.
אני משער שהסרט היה רע גם עם מישהו אחר בתפקיד הראשי אבל היידן כריסטיאנסן הוא פשוט שחקן איום ונורא שאת ההופעה הכי טובה שלו עד היום אפשר לתאר כ"נסבלת". כאן הוא הרבה מתחת לזה.
וכדאי גם לציין ש-"ההתנקשות בג'סי ג'יימס" יוקרן גם בסינמטק ירושלים.
אתה יודע, יש עולם מחוץ לתל אביב.
שמו של הסרט מרמז על טיבו: שאפתני, ארכני, טרחני ומעל לכל, ילדותי. מבמאי, ועוד אחד כזה שמקבל תקציב נכבד ואת אחד הכוכבים הגדולים בעולם, מותר לדרוש יותר. הסרט לא טוב. נקודה. עם רידלי סקוט, בלעדיו, עם התערבות האולפנים, בלי ההתערבות, הסרט לא טוב.
הצילום מרהיב, ואפלק עושה עבודה טובה מאוד. מהבחינה הזו הסרט הוא בהחלט ראוי לצפיה. גם מכישלונות (אולי במיוחד מכישלונות) צריך ללמוד. אבל בשורה התחתונה, הסרט לא טוב. וזו נקודה מעניינת שאני חושב שיאיר לא כל כך מצליח להבין, וחבל.
צפיתי בסרט. כאן הוא הוקרן בבתי קולנוע מסחריים, על ידי חברת ההפצה הגדולה באוסטרליה (greaterunion למי שמוכרח) שלעיתים קרובות מואשמת בחוסר רגישות לפרוייקטים "אומנותיים" (אוסטרלים, אלא מה).
לבראד פיט יש נטיה, בבחירה של הסרטים ה"אומנותיים" שלו (להבדיל מהמסחריים שבהם הוא דווקא מיטיב לבחור), לדמויות שנדרשות ל"שחק". פה, בתפקיד הסלבריטי, ומעל לכל ג'סי ג'יימס הוא אולי הסלבריטי הראשון בתולדות ארה"ב, הוא "משחק".
כמו שפיט "משחק", דומיניק "מביים". כל שוט, כל פריים, כל סצינה, זועקת מ"אמירה". שימו לב חברים, עכשיו אני אומר לכם משהו עמוק על החיים. הוא לא. ברגעים מסויימים, הצפיה בסרט מזכירה צפיה בצבע מתייבש, אם יותר לי לצטט.
סרט צריך לזרום. בראש ובראשונה. להשוות את "ההתנקשות", לפקינפה, זו חוסר הבנה של פקינפה שקודם כל היה במאי, איש מקצוע, אומן אם תרצו. האומנות באה רק אחר כך.
אני לא חושב שלסרטים "אומנותיים" אין מקום. יש להם. בדיוק בסינמטקים, ובדיוק בתקציב המתאים להם, דולר וחצי.
העובדה שהאולפנים הגדולים כן הסכימו לממן את הסרט, וכן הביאו מקצוען כמו רידלי סקוט לנסות ולהציל אותו, מעידה שהם לא ערלי לב, חסרי רגישות לחזון אומנותי, אלא בדיוק ההיפך, הם מנסים להציל פרוייקט שהטביע את עצמו לדעת, באמצעות במאי שלא מבין מה התפקיד שלו במערכת.
שואו-ביזנס, חברים, מעלים שואו וצריך לדאוג שהוא יעשה ביזנס, אחרת לא תהיה אפשרות להעלות עוד שואו. את ה"אומנות", צריך להשאיר לסינמטקים ומהבחינה הזו, צדק אכן נעשה.
וכעת, לאחר שחזרתי מההקרנה (המלאה עד אפס מקום) של ג'סי ג'יימס, אני חש שהשלמתי צפייה בטרילוגיה לא מתוכננת של סרטים נפלאים הבוחנים את שורשי הגבריות האמריקאית. "לא ארץ לזקנים" של האחים כהן, "זה ייגמר בדם" של אנדרסון ועתה "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד" של דומיניק. ויש עוד מהמשותף לשלושה האלה, פרט להיותם סרטים מעולים: הם מתרחשים בתקופות שונות של דמדומי המערב הפרוע, ובשלושתם יש מערכה אחרונה שלוקחת את הסרט לכיוונים כמעט בלתי צפויים. זו של ג'סי ג'יימס היא פשוט סרט נפלא בתוך סרט נפלא. אם כך הסתיימה שנת 2007 בקולנוע האמריקאי אני כבר לא יכול לחכות ולראות מה תביא 2008.
ג'סי ג'יימס הוא מערבון פוסט פוסט מודרני, מהורהר, מפוקח, ומתייחס ישירות לתקופה שלנו ולהערצת ההמונים שכה מאפיינת אותה, מזויות שונות ומחוכמות. התסריט לא פחות ממבריק, הביצוע נהדר, אנסמבל השחקנים משובח (היי, ויש שם את סם רוקוול כדובדבן שבקצפת, אחד השחקנים האהובים עלי מהשנים האחרונות), קייסי אפלק מתבלט כשחקן בעל מנעד משחק רחב, ובראד פיט עושה יופי של תפקיד.
בעצם, אולי ניתן להוסיף לטרילוגיה הזו גם נספח: INTO THE WILD היפה של שון פן שראיתי בסוף השבוע שהוא סרט מאד שונה, ובכל זאת יש בו משהו משותף לסרטים הללו ולבחינת הגבריות שלהם. כנראה שהנושא הזה התחיל להעסיק כמה וכמה יוצרים מאד מעניינים.
אני מאד מקווה שדומיניק יצליח לממש גם את הפרוייקטים העתידיים שלו. במאי מעניין נוסף נחשף הערב בסינמטק ואשמח לעקוב אחריו.
לא שזה קריטי או חשוב.
השוט שאתה מתאר בתחילת הפוסט איננו רציף אלא הוא מה שקרוי "חיתוך על שחור". בכל מקרה, רצף או לא, התמונה שצרפת היא בקאט ה 5 מהתמונה שהתייחסת אליה. יודע שזה סתם ניגוז בפרטים אבל אם כבר אז שנהיה מדוייקים.
ודבר נוסף על ג'סי ג'יימס, הסרט: הסרט אינו עליו. גיבורו הבלתי מעורער (אבל המאד מעורער) של הסרט הוא בוב פורד, שתפקידו בעלילה ידוע מראש, כבר מהכותרת הנפלאה של הסרט. המערכה האחרונה המצוינת רק מאששת את מה שחשתי לכל אורך ההקרנה: זהו סיפורו של פורד, ובעצם בראד פיט הוא שחקן המשנה ואפלק הראשי. הפסיכולוגיה של דמותו של פורד מעניינת הרבה יותר מזו ג'יימס (אם כי היא מרתקת כשלעצמה מהדרך בה היא משתקפת בסרט), אבל בשעה שהוא מההתחלה מוצג כמין גיבור מיתולוגי שהופך אט אט במהלך הסרט לאנושי, פורד הוא זה שדמותו זוכה לטיפול המעניין. הוא זה שהסרט סובב סביבו ותוך כדי כך בוחן היבט נוסף של גבריות לא טיפוסית לתקופה ההיא והיבט (ובעצם היבטים) של הערצה לאליל שלך, תופעה שכה נפוצה בימינו מעבר לכל פרופורציה.
זהו, גמרתי להשתפך על הסרט הזה. מי שלא ראה: שירוץ. לפחות את הפעם הראשונה יש לראות על מסך גדול.
גרסה "משוודת" של הטריילר של "Once". משעשע.
גם אני ראיתי אתמול את "ג'סי ג'יימס" בסינמטק, ואכן, מדובר בסרט נפלא. אין ספק שעכשיו, אחרי שראיתי את הרוב המוחלט של הסרטים המדוברים ווהמוערכים של 2007, אני משוכנע במאה אחוז שמדובר בשנה הטובה ביותר של העשור הנוכחי. "ג'סי ג'יימס" מצטרף לשלל סרטים אדירים שנעשו ב- 2007, שנה שהתמקדה בהרהורים פילוסופים, בביקורת על אמריקה בפרט והעולם בכללי, במיתוסים אגדתיים, בסיפורים אישיים ומרתקים, ובכלל- בקולנוע איכותי וחתרני.
כאמור, "ג'סי ג'יימס" הוא סרט נפלא. הוא קנה אותי מהשוט הראשון עם הקריינות הנפלאה, שהצליחה לרתק אותי כבר מההתחלה. אין ספק שלקייס אפלק הגיע מועמדות לאוסקר- הוא מביא שם משחק פשוט נהדר. הוא משחק במין איפוק שגורם לצופה רק יותר ויותר להיות מהופנט וממוגנט לדמות של בוב- הוא פשוט מושלם לתפקיד. בשונה מבוב, אני לא חושב שבראד פיט מביא פה כזה משחק גדול. הוא נורא טוב, הוא משחק את ג'יימס בדקדקנות וביעילות, אבל לא מעבר לזה- הוא לא מביא את הדבר הנוסף הזה שגורם לצופה להתפעם ולהתרגש מהמשחק. דיי לואיס היה עושה את זה יותר טוב.
אני, כמו רני, גם הרגשתי שהגיבור האמיתי כאן הוא בוב ולא ג'יימס. בוב הוא זה שעובר את השינוי וההתפכחות ולא ג'יימס- שזו דמות די חד גונית והיא בעיקר שם כדי להעביר את הסיפור של הגיבור האמיתי, בוב. הסרט עוקב אחרי בוב לכל אורכו, מהפגישה עם אלילו ועד למוות שלו בסוף, דבר שגורם להתמקדות רחבה הרבה יותר ב-בוב מאשר בג'יימס- הן מבחינת פסיכולוגית והן מבחינת אישיותו המהפנטת. ג'יימס זורק את עצמו לבוב, זה נראה כמין התאבדות של ג'יימס- הוא כבר השלים עם המצב ויודע שהוא כבר נהפך לאגדה ושהגיע הזמן לפרוש. הוא רוצה לרשת את מעמדתו למישהו אחר. לכל אורכו של הסרט הוא בוחן את בוב אם הוא מתאים לתפקיד, עד לרגע האמת- שם הוא נותן לו את האקדח כמין אישור להרוג אותו ולרשת את תפקידו (ולא סתם הוא נהפך למפורסם גדול יותר מג'יימס בן לילה).
דבר נוסף, הצילום של רוג’ר דיקנס אכן בין היפים והמדהימים שנראו בתקופה האחרונה, אבל אני עדיין חושב שהצילום ב"זה ייגמר בדם" הוא הטוב ביותר של השנה- הוא מדהים מכל הבחינות.
הבימוי של דומיניק, שעד לסרט הנ"ל לא שמעתי עליו דבר וחצי דבר, הוא פשוט מעולה. כרגע הוא נראה לי אחד הבמאים המסקרנים שפועלים היום, ואני כבר מחכה לסרטו הבא, שבתקווה יהיה לפחות כמו הנוכחי.
הא, ודבר אחרון, למרות כל מחמאותי ל"התנקשות בג'סי ג'יימס" אני חושב ש"לא ארץ לזקנים" ו"זה ייגמר בדם" הם סרטים הרבה יותר טובים ומושלמים ממנו, ולהזכיר אותו לצדם, שהם בין הסרטים הטובים שנראו בעשור הנוכחי(והרבה בזכותם שנת 2007 היא כזאת ענקית), זו די הגזמה.
חצי אוף טופיק – כי כבר התחיל פה דיון על ג'אמפר:
רע. פשוט רע.
השקיעו כל כך הרבה כסף באפקטים בסרט הזה (ויש הרבה. ולא רעים בכלל) ששכחו לתקצב תסריט. יותר חורים מעלילה, דמויות שלא ברור מאיפה הן צצו ולמה ויותר שאלות מתשובות.
ככה *לא* עושים להיט פרה-קיץ.
מילים אחרונות על "ג'סי ג'יימס" (וביקורת בניק-לינק) במצב הנוכחי של הדיון. וספוילרים חמורים מאוד בהמשך, אבל לא בניק-לינק (השתדלתי…)
בעיניי, פורד הוא האנטי-גיבור של הסרט, כאשר ג'יימס מייצג את הפן הגיבורי שלעולם לא יהיה שלו. הרצח הראשון של פורד, הוא נקודת המפנה שהופכת אותו מאפס לאקדוחן שכה חלם להיות. אולם, הערצתו לג'סי מעולם לא פסקה באמת לדעתי, והוא התנקש בחייו לא מרצונו החופשי, כי אם עקב מניפולציה של ג'יימס. כפי שנכתב בתגובה המספיילרת שמעליי, ג'יימס בחר למות כאגדה וסימן את פורד כסמרטוט שיבצע את העבודה. שהרי מנקודת השיא, ממשיך הסרט ומתאר את תקופת הסלבריטאות של פורד, וההתדרדרות שלו. אף על פי שהקריין טוען כי הוא היה מפורסם יותר מהנשיא באותה התקופה, למימדים של ג'יימס הוא לא הגיע, וכעבור מספיק זמן הציבור רחש לו בוז עמוק על קטילת הענק. הוא ציפה למחיאות כפיים, אבל ההיסטוריה לא זוכרת מי הרג את בר-כוכבא. ובינו לבין עצמו, פורד חשב כי אם ימלא את בקשתו האחרונה של ג'סי, הוא יירש את מקומו ואת נעליו הגדולות. סופו האירוני של הסרט מלמד שזה לא קרה – אחרי תמונת הסיום, פרצופו של פורד שנראה כי קיבל את הדין, עולה שמו של הסרט. המילים "ג'סי ג'יימס" בולטות מאוד בשל גודלן היחסי, והרי כך נכתבת ההיסטוריה. את האותיות הקטנות אף אחד לא באמת קורא.
מה יש לומר? סרט מופלא וענק בכל מובן. קייסי אפלק נותן תצוגת משחק מצמררת ונהדרת. לא ראיתי עדיין את ארץ קשוחה, כך שאין לי מושג לגבי מה שחבייר ברדאם עושה שם, אבל אפלק פשוט מדהים. והסרט עצמו חכם, מרגש (ברגעי הסיום, מאחרי ההתנקשות ועד הסיום בפועל, היו לי ממש דמעות בעיניים), נוגע ללב, ורלוונטי כל כך לימינו…
אני מאד אוהב מערבונים, וחושב שבשיאם – כמו בסרט הזה או ב-3:10 ליומה (עוד מערבון נפלא ומרגש, שגם הסיום שלו העמיד לי דמעות בעיניים) – זה ז'אנר מתוחכם, מחוכם, מעורר מחשבה, ורלוונטי תמיד.
ראיתי אתמול את "ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י רוברט פורד הפחדן". סרט מאוד טוב בעיניי, מבויים מצולם ומשוחק נהדר. אני מסכים עם רוב הדברים שנכתבו מעלי, ואני לא אחזור עליהם, אבל אני אוסיף שמבחינתי זהו לא רק הסיפור של "ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י רוברט פורד הפחדן", אלא גם הסיפור של "ההתאבדות של ג'סי ג'יימס, ואיך הוא תכנן אותה כך שרוברט פורד הפחדן יבצע אותה". מהבחינה הזו, מאוד התרשמתי מהדרך שבה בראד פיט מגלם את הדמות הזו, שעייפה מדרך החיים הזו, שלאט לאט מאבדת את הטעם לחיות את האגדה (בעיניי כולם, בעיניי בוב פורד, בעיניי אשתו וילדיו), שמאבדת את הניצוץ בעיניים.
התסריט טוב מאוד בעיניי, ואהבתי את העובדה שדקות ארוכות בסרט מוקדשות לחלקי עלילה שלא רוברט פורד ולא ג'סי ג'יימס מעורבים בה. יש בתסריט יריעה רחבה מספיק להכיל מספר דמויות וסיפורי משנה, אבל לא רחבה מדי, על מנת לא להתפזר. מצד שני, שנאתי את הוויס-אובר, שלא רק מובא מטעם "מספר יודע כל", אלא בעצם חוזר על מה שכבר נראה כבר בתמונה (והמשחק בסרט מלא בניואנסים. לא צריך לומר את מה שאנו כבר רואים ומרגישים). מצד שלישי, זה לא מורגן פרימן שמקריא את הוויס-אובר, אז גם זה משהו…
באתי לסרט עם חששות מסוימים מסרט ארוך ו"אמנותי", אבל לא הרגשתי את השעתיים וחצי עוברות. כמו שיאיר כתב, "בשביל סרט לירי הוא מלא בעלילה", והקצב הוא מדוד, אבל לא איטי מדי.
ועוד מחשבה קטנה : ממתי ג'יימס קארוויל, יועצו של ביל קלינטון בתקופת נשיאותו, הפך להיות שחקן קולנוע לגיטימי ? אני זוכר שהוא הופיע בהופעות אורח בכל מיני סדרות טלויזיה, אבל כאן מדובר על יצירה רצינית, עמוקה, מעוררת מחשבה. הליהוק שלו נראה לי מוזר מדי (אמנם רק לסצינה אחת, אבל בכל זאת…).
אה…ועוד שורה אחת: לפני "ג'סי ג'יימס" הוקרן אתמול בסינמטק "בופור". ראיתי אותו אתמול בצפייה שנייה. סרט מצויין (כתבו עליו כבר כל כך הרבה, ואני לא רואה טעם לפתוח דיון מחדש).