31 מרץ 2008 | 12:24 ~ 26 תגובות | תגובות פייסבוק

האב, הבן ואדי ודר

אדי ודר הוא קודם כל הסולן של להקת “פרל ג’אם”. את זה יודעים כולם. אבל הוא מתגלה בשנים האחרונות גם כזמר פוליטי. ודר הוא גם חבר אישי קרוב של שון פן, וזה האחרון ידוע בתור אדם פוליטי. הוא לא מסתיר את הדעות האנטי-בושיות שלו, ובכל הזדמנות אומר בצורה בוטה את מה שהוא חושב על מלחמת עיראק ומי ששלח את החיילים האמריקאים לשם, למשל כאן.

דווקא בסרט האחרון של פן אין כביכול שום אזכור לפוליטיקה, אבל בעצם כל כולו פוליטי. ג’ורג’ בוש האב מופיע בפריים אחד בלבד בסרט, והשנה אז היא שנת 1990, טרום המלחמה הראשונה בעיראק, כנדמה שפן אומר לנו שכלום בעצם לא השתנה מאז. בוש נראה במקרה זה כחלק מ”רע כללי” שחונק את הגיבור ומבריח אותו Into the Wild. אבל שיר כזה מפסקול הסרט, שנכתב ומושר על ידי אדי ודר, עם הקליפ הזה, מכוון שוב למקום האנטי-מלחמתי, לאותו מקום ששון פן עצמו תומך בו.

וזה מה שודר אומר בראיון לבילבורד בנוגע לבחירות הקרבות בארה”ב:

Well, speaking of that very thing, we have an important election coming up. Have you guys started to think about how you might add your voice or presence to what will be going on then? If emocracy was a big bus, and you’re on board, and you think you have an idea where it should be going, you should combine your voices in the back to tell the driver. At some point, you might have to get your foot on the brakes and take over the wheel. We’re talking about hiring a new bus driver. I can’t imagine being inactive. But I think everybody should, in whatever ways they can. If we want to protect our Constitution our country as an ideal still have meaning, we’re going to have to participate.

אמנם דברים קצת עמומים, אבל אין ספק שבבחירה שלו לכתוב את הפסקול לסרט הדוקומנטרי Body of War(שיוקרן בפסטיבל דוקאביב הבא עלינו לטובה, ומכיל גם מוזיקה של טום ווייטס) יש אמירה פוליטית נחרצת. אותו “גוף” שלחם את המלחמה ועכשיו לוחם נגדה הוא של החייל לשעבר תומס יאנג.

כאן ודר ויאנג מדברים על הסרט ועל המוזיקה שנכתבה עבורו:

אז נכון, ודר הוא עדיין לא בוב דילן, אבל נדמה לי שהשיר “אדוני המלחמה” יושב עליו כמו כפפה על יד (דרך אגב, ודר מבצע שיר אחר של דילן, All Along the Watchtower, בפס הקול של סרטו של טוד היינז “אני לא שם”).


עוד אדי ודר אחד, בהופעה הקצרצרה שלו ב- Singles של קמרון קרואו כחלק מלהקת הליווי של מאט דילון, שנקראה בסרט בשם המופלא Citizen Dick


ואפרופו שון פן וודר האקטיביסטים, המלחמה בעיראק והבחירות הקרבות: המילה הראשונה ב”בעמק האלה” של פול האגיס היא “אבא”. טומי לי ג’ונס חולם שבנו מדבר אליו מעיראק השסועה, ואחר כך אנחנו מבינים שהבן אכן מדבר אליו דרך קטעי הווידאו שהוא מצליח לפענח. המילה הראשונה ב-Into the Wild של שון פן היא “אימא”. מרשה גיי הרדן מתעוררת מחלום שבו אמיל הירש, בנה הנעלם, קורא לה, והיא בוכה בזרועות בעלה, וויליאם הרט, על הבן שאבד ולא יחזור. בכלל, הרבה מהסרטים המובילים של השנה האחרונה כוללים תימות של אבות-בנים-אמהות-ילדים. ב”נראתה לאחרונה” של בן אפלק ילדה הולכת לאיבוד, והסרט כולו דן בין השאר במסוגלות ההורית של אם אחת ספציפית, ודרך הסיפור שלה בדור אבוד שלם של ילדים ואנשים צעירים שנותרו חסרי הורים, חסרי השגחה אמיתית ברחובות האלימים של בוסטון, יו.אס.איי. ב”ג’ונו” ילדה יולדת ילד, ומוסרת אותו בלי המון מאבקים פנים-נפשיים, כך נראה לפחות, ל”מבוגרת האחראית” שרוצה וראויה כנראה לגדל אותו, ואז חוזרת לילדות שלה. ואם אתם ממש מתעצבנים על הילד האישי שלכם, אתם תמיד יכולים לנסות לשאוג עליו – You’re just a bastard I found in a basket. במחשבה שנייה, אולי עדיף שלא. נראה ששנים של פסיכואנליזה מהמשובחות ביותר שכסף יכול לקנות לא יתקן את הטראומה שתיגרם לצאצא.

ואצלנו, עידן אלתרמן, בפוסט הזה שלו על הסרטים הטובים בעיניו לשנת 2007, כתב את המשפט הבא: “…בסופו של דבר, ‘בופור’ הוא סרט על אבות שמפקירים את הבנים שלהם“.

ייתכן מאוד שודר לא מדבר רק על “להחליף את נהג האוטובוס” אלא על להחליף את דמות האב. מי יודע אם זה יקרה או לא.

דרורית, לסינמסקופ

 

26 תגובות ל - “האב, הבן ואדי ודר”

  1. אורון 31 מרץ 2008 ב - 13:00 קישור ישיר

    אדי ודר אכן זמר אדיר שתמיד נעים לשמוע את קולו, בלי קשר למילים מבחינתי. אבל בשבילי הוא תמיד יהיה האח האבוד של דארת’ (וצ’אד!) 🙂

    וכדי לכסות את כל הסרטים החדשים שיצאו בסופש, הניק-לינק הוא השנקל שלי על “מועדון הקריאה של ג’יין אוסטן” – מגה צ’יק פליק עשוי היטב, שהשאיר אותי מאוהב עד כלות באמילי בלאנט.

  2. איתן 31 מרץ 2008 ב - 13:42 קישור ישיר

    לא ראיתי את “מועדון הקריאה של ג’יין אוסטין”, אבל אני רוצה לציין שאמילי בלאנט היא מקור של אכזבה מתמשכת לגבי. אחרי שהתגלתה ב”אהבה של קיץ” הצנוע והיפה של פאבל פאבליקובסקי (במאי בריטי ממוצא רוסי), ראיתי אותה שוב בתפקיד חלול ב”השטן לובשת פראדה”, ושוב כשעשוע מיני של טום הנקס ב”מלחמתו של צ’רלי ווילסון”. היא גם שיחקה בסרט אוסטרלי מאכזב שאינני זוכר את שמו כרגע מול סוזן סרנדון. לפי מה שקראתי באתרי קולנוע חו”ליים, התגובה ל”ג’יין אוסטין” היתה מאוד פושרת (מסחרית וביקורתית), ולכן לא נראה שהסרט הזה יעלה אותה חזרה על הסוס.

  3. סטיבי (לא בבית) 31 מרץ 2008 ב - 13:44 קישור ישיר

    ובלי קשר – הסרט “superhero movie” עומד לצאת בארץ בשבוע הבא, תחת השם המקורי “סופרהירו”!

    מה זה “מגה צ’יק פליק”? ודווקא אמילי בלאנט? אם כבר, הוא גרם לי פחות לא-לחבב את מריה בלו (זה דבר חיובי, אם זה לא היה ברור).

  4. הברמן 31 מרץ 2008 ב - 13:58 קישור ישיר

    התרבות האמריקאית באופן כללי נשענת על הרעיון הזה של “אין אבא”.
    מועדון קרב היה אחד הסרטים שדנו בזה בצורה המבריקה ביותר (“אנחנו שייכים לדור שלם שגודל ע”י נשים. אני תוהה אם אישה היא באמת הפתרון לבעיה שלנו” – טיילר)
    אבל הרעיון מחלחל שנים על גבי שנים אחורה. סוג של טראומה של אומה.
    darth vader של ג’ורג’ לוקאס לדוגמא הוא בעצם משחק מילים של dark father, אביו של luke skywalker שהוא lukas בעצמו.
    הסנדק של קופולה כולו מדבר על אבהות, ראלף מצ’יו בקרטה קיד מחפש דמות אב לאורך כל הסרט, מועדון ארוחת הבוקר דן בעיקר בזה, איזי ריידר זה סרט יתמות קלאסי, צ’יינה טאון מספר את אחד הסיפורים הקשים על אבהות…אפילו סדרת הטלוויזיה גיבורים לא מספיקה להתעסק בדמות האב… אפשר לאהוב אותו, לחפש אותו,לשנוא אותו, לרצוח אותו או להשלים איתו: אין אבא הוא יסוד מהותי בתרבות האמריקאית.

  5. עדן 31 מרץ 2008 ב - 14:24 קישור ישיר

    אורון – אהבת את אמילי בלאנט ?! גם אני אהבתי אותה פעם עד שראיתי אותה ב”מועדון הקריאה של ג’יין אוסטין”. הדמות שלה שם הייתה אחת הדמויות המעצבנות ביותר שאי פעם הועלו על מסך הקולנוע, כאילו לקחו את כל התכונות שגברים הכי שונאים בנשים וניקזו אותן לדמות אחת איומה. אני העברתי את רוב הסרט בלרחם על בעלה ולתהות מתי הוא יעזוב אותה כבר.

  6. דרורית 31 מרץ 2008 ב - 15:36 קישור ישיר

    אפרופו אמילי בלאנט, בעוונותי ראיתי את “העולם על פי דן” (ואפילו די אהבתי, במיוחד את המוזיקה). ואז מופיעה הדמות הזו, של הרופאה החתיכית ואני שוברת את הראש מאיפה היא מוכרת לי… רק ימדב עזר לי להבין שזו אכן גיברת בלאנט, איכשהו בלי המבטא הבריטי הכבד לא זיהיתי אותה זיהוי סופי ומוחלט.
    (:

  7. אסנת 31 מרץ 2008 ב - 16:19 קישור ישיר

    אמילי בלאנט מבליחה גם ב”בתו של גדעון” כ… בתו של גדעון, הלא הוא ביל ניי המופלא.

  8. איתן 31 מרץ 2008 ב - 17:54 קישור ישיר

    מצאתי ביו-טיוב ראיון של תוכנית הקולנוע של אל-ג’זירה עם ג’ורג’ קלוני ב-8 במרץ 2008. כמה כותרות מהראיון :

    לשאלה למה גל סרטי המלחמה על עירק לא מושך צופים הוא עונה בפשטות : הם לא מספיק טובים. הוא טוען שהעשייה של הסרטים האלו לא דורשת אומץ, מכיוון שכרגע האווירה הכללית דורשת סיום למלחמה. אם הסרטים האלו היו נעשים ב-2003, זה היה סיפור אחר, אבל הוליווד, הוא טוען, תעשה כל דבר שיביא לה כסף. אם “גן עדן עכשיו”, הוא אומר, היה שובר קופות, הוליווד היתה עושה סרטים על “טרוריסטים שמחים”. בסוף החלק השני של הראיון הוא מבטיח למראיינת לנסות לעזור לה לפתוח סניף של אל-ג’זירה בארה”ב.

    הראיון
    http://www.youtube.com/watch?v=6Rr-PCQOsCY&feature=related

  9. אורון 31 מרץ 2008 ב - 19:04 קישור ישיר

    מכיוון שאמילי בלאנט הפכה לאון-טופיק, אשתדל לענות לכולם:
    ראיתי אותה ברוב הסרטים שהוזכרו כאן למעלה, ומעולם לא התרשמתי ממנה באופן יוצא דופן. אבל ב”ג’יין אוסטן” היא פשוט מעכה אותי. משחק הוא משהו מאוד סובייקטיבי, כך שאין לי בעיה עם כל מי שלא מסכים, אבל אני לא הצלחתי להוריד את העיניים ממנה, גם כשאחרות דיברו. צודק עדן – הדמות שלה הייתה בחורה סופר מעצבנת, או לפחות אמורה להיות. אבל אותי היא לא עיצבנה כלל, מצאתי אותה כחננה לא מודעת לעצמה ולכן מגניבה. בנוסף, דיברתי על מה שהיא הצליחה לעשות עם הדמות, על השחקנית כשחקנית. ואותי היא הדהימה.

    סטיבי – אני לא ממש אוהב לחזור על עצמי, אבל במיוחד בשבילך: “מגה צ’יק פליק” = סרט אחד שווה ערך לארבעה דרמות רומנטיות במכה. מה, אני סתם מפזר פה ניק-לינקים? כך או כך אמשיך לפזר, ובמקרה גם הקדמתי אותך עם “סופרהירו”, סוג של צדק פונטי בעיניי (בניק-לינק, אם זה לא היה ברור).

  10. דרורית 31 מרץ 2008 ב - 19:40 קישור ישיר

    חייבת לציין שאמילי הנ”ל שיחקה במקום השלישי הכי טוב ב”פראדה” (מריל סטריפ וסטנלי סטוצ’י כבשו את המקום הראשון והשני) ולפחות מבחינתי היא שיחקה הרבה הרבה יותר טוב מהגיבורה בעלת עיני העגל החומות (סליחה אם אני פוגעת ברגשות מעריץ או מעריצה).

  11. שיגור 31 מרץ 2008 ב - 20:52 קישור ישיר

    מדברים על אדיודר ואף מילה על הביקור הממשמש והמרגש של אחיו הרוחני והסיאטלי כריס קורנל?

  12. סטיבי 31 מרץ 2008 ב - 22:00 קישור ישיר

    אורון – התכוונתי לתהות על קיומו של הביטוי, לא על משמעותו (ולהקדים אותי כשאתה בתוך “התעשייה” זו לא חוכמה :-)).

  13. שגיא B 31 מרץ 2008 ב - 22:02 קישור ישיר

    בדיוק כתבתי על “אדוני המלחמה”:
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41853&blogcode=8870865)
    איך פספסתי את הציטוט של עידן…

  14. איילת 31 מרץ 2008 ב - 22:34 קישור ישיר

    אם יש סרט שאני מחכה לו בכיליון עיניים זה הסרט Into the Wild
    לא הצלחתי לאתר תאריך הפצה לסרט בבתי הקולנוע, מקווה שהמפיצים לא יכזיבו…

    יאיר, מלבד Shine a light שנראה מסקרן (אישית הייתי מעדיפה לראות סרט של סקורסזה על ברוס ספרינגסטין), יש לך המלצות לגבי סרטי דוקאביב?

  15. סטיבי 31 מרץ 2008 ב - 23:25 קישור ישיר

    איילת, כפי שכבר נכתב באתר – into the wild לא ייצא לקולנוע (אלא אם פתאום מישהו ייזכר בו משום מה באיחור מאוד לא אופנתי) וכמה אנשים כבר כתבו עליו, ויאיר כבר כתב על דוקאביב.

  16. סטיבי 1 אפריל 2008 ב - 0:27 קישור ישיר

    ולפינתנו ‘הטביעו חותמם בעולם הקולנוע וכמעט הגיעו לגיל 100’:
    הבמאי ז’ול דאסן מת היום ביוון בגיל 96 (!).

  17. סטיבי 1 אפריל 2008 ב - 0:50 קישור ישיר

    ומשהו הרבה יותר מזעזע (מוקדש לעופר):
    מדונה
    חושבת
    על
    רימייק
    ל’קזבלנקה’.
    בעיראק.

  18. ענבל קידר 1 אפריל 2008 ב - 7:52 קישור ישיר

    לאורון (9): “צדק פונטי”? טעות הקלדה, יציאה ספונטנית מבריקה או ביטוי מוכר בעדות המגיבים שהצליח לחמוק מעיניי עד כה? כך או כך, בתור חננה מודעת לעצמה, נראה לי שאני מאמצת אותו בהתלהבות (לכל ויכוחי ההגייה שבהם אני מכלה פה את זמני לאחרונה).

  19. דרורית 1 אפריל 2008 ב - 8:30 קישור ישיר

    אוי, צדק פונטי זה אדיר!
    אורון, שיחקת אותה ובגדול.
    (:

  20. איתן 1 אפריל 2008 ב - 9:05 קישור ישיר

    אני מצאתי את הדבר הכי לא נורמלי שראיתי בשנה האחרונה. בארה”ב יוצא בימים אלו סרט בשם “פרק 27”, על הימים שהובילו לרציחתו של ג’ון לנון. שמו של השחקן שמגלם את לנון – מארק (לינדסי) צ’פמן.

    http://www.imdb.com/title/tt0488988/

  21. דרורית 1 אפריל 2008 ב - 9:19 קישור ישיר

    איתן, הנה, בניק לינק, פוסטר הסרט. מצמרר משהו.
    במיוחד שרואים את ג’רד לטו, השחקן בתמונות של “לפני”
    ו”אחרי”.

  22. עופר ליברגל 1 אפריל 2008 ב - 9:29 קישור ישיר

    בהתחלה הנחתי שהידיעה על מדונה קשורה לתאריך, אבל אז ראיתי שהיא פורסמה לפני שלושה ימים. אני מקווה שבמתיחה הזו פשוט השקיעו קצת וגם שינו את תאריך הפרסום.

  23. איתן 1 אפריל 2008 ב - 9:38 קישור ישיר

    פדרו אלמודובר לפני צילומים של סרט חדש.ויש גם בלוג (באנגלית).

    http://www.pedroalmodovar.es/PAB_EN_Cap02.asp

    הדבר הכי מעניין כרגע בבלוג הוא התמונות. מעבר לזה, הוא כותב הרבה מחשבות מפוזרות. דברה קאר, ז’אן מורו. אלמודובר אפילו מקדיש פסקה לכך שהוא לא מתכוון לספר על מה הסרט. הצילומים אמורים להתחיל בעוד חודש. נעקוב.

  24. איתן 1 אפריל 2008 ב - 10:11 קישור ישיר

    מוסקו אלקלעי נפטר

    http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/716/786.html

    עצוב

  25. אורון 1 אפריל 2008 ב - 11:18 קישור ישיר

    ענבל קידר, אין צורך במספרים, גם כך יש פה אורון אחד יותר מדי 🙂
    לשאלתך – אני אאלץ לבחור באפשרות השניה, יציאה ספונטנית, לא יודע בקשר למבריקה. היא כבר הופיעה בניק-לינק שלי, והיא אחד מאותם ביטויים שאני נוהג להמציא (תשאלי את סטיבי מה זה “מגה צ’יק פליק”, ואם כבר סטיבי – למי קראת “בתעשייה” בתגובה ה-12 במספר?) וחלקם תופסים בסביבתי הקרובה (ע”ע “אופי חיצוני”).
    מהיכרותי הוירטואלית איתך, את לוחמת צדק פונטי אמיתית, ואני אשמח להעביר לך את הזכויות עליו 🙂

  26. שיי 7 אפריל 2008 ב - 17:46 קישור ישיר

    יש עוד שיר שמתקשר לפוסט הזה – No More של אדי
    http://www.youtube.com/watch?v=qVVQdXMyvrg


השאירו תגובה