מועדון הגנוזים 2008
בגלל שלא יצא לי לראות אף אחד מהסרטים החדשים שעלו אתמול בארץ (ורובם נראים לי די זניחים, הלא ככה? החל ב"מלך קליפורניה", הלא הוא סרט הפתיחה של פסטיבל אילת 2007) הקדשתי את מדורי בדפוס השבוע בסקירת כמה מהסרטים שראיתי בעת האחרונה בדי.וי.די אחרי שדילגו על הגעה לבתי הקולנוע בארץ. במקרה של "Into the Wild" של שון פן מדובר בהזנחה פושעת מצד המפיץ, אם אכן יוחלט לגנזו (לפחות שיביאו לסינמטק, כמעשה "ג'סי ג'יימס", למרות שבסרט של שון פן אין אפילו את בראד פיט כדי לגרום למפיצים אפילו להרהר באופצייה).
Into the Wild. סרטו הארוך והמפותל של שון פן הוא אחת היצירות הקולנועיות המרשימות שראיתי בשנה האחרונה. למעשה, הסרט כה משובח שהייתי בהלם כשהתברר שמצביעי האקדמיה די התעלמו ממנו. כמו לא מעט מבקרים אמריקאים גם אני חשבתי שלסרט הזה מגיעה מועמדות לסרט הטוב של השנה. הוא הסתפק לבסוף במועמדויות לשחקן המשנה (האל הולברוק) ולעריכה. פן ביים ועיבד לתסריט את ספרו של ג'ון קראקאוור הפורס כרונולוגיה אמיתית של בחור אמריקאי שבשנות התשעים מאס בבורגנות הפרברית האמריקאית, ברח ממשפחתו המטורללת וההרסנית ויצא למסע טרמפים ממושך ברחבי אמריקה עד שהגיע לאלסקה, כשהוא שואף בכל תחנה שלו להתנתק עוד ועוד מכל סממן של חברה וציביליזציה, עד שהגיע לניתוק מוחלט. הסרט מוותר על מבנה קולנועי קונבנציונלי וזורם עם המסע הספונטני והבלתי מתוכנן של גיבורו, כשאת כל האפיזודות בדרך אנו רואים מנקודת מבטם של הדמויות שהוא פגש במסעו, כשכל אחת רואה אותו לנתח קטן מהזמן, וכל אחד גם חווה את המפגש איתו אחרת. התוצאה היא סרט יוצא דופן, ועשוי למופת, המזכיר את סרטי המסע ההיפיים של שנות הששים והשבעים – דמיינו את "אדם בעקבות גורלו" אבל ללא האופנועים, ועם גיבור עדין ומיוסר יותר. סרטו של פן הוא לא פחות מיצירת מופת והוא הופך מסרט מסע של צעיר מוטרד – שדומני שצעירי ישראל היוצאים למסעות באיזורי הפרא של הציביליזציה אחרי הצבא לא יוכלו שלא להזדהות עם דמותו האבודה והנואשה – למעין אפוס אמריקאי לירי המשלב בין הדרמה המתוסרטת והמשוחקת ובין מבט כמו דוקומנטרי, הצועד באדיקות באותם מקומות בהם צעד הגיבור הטרגי. אמיל הירש, בקרוב ב"ספיד רייסר" של האחים וושאובסקי, מרשים מאוד בתפקיד הראשי והתובעני (והטובעני), והאל הולברוק, קתרין קינר, וינס ווהן, וויליאם הרט, וקירסטן סטיוארט מרגשים בתפקידי משנה קטנים. הפסקול הבלוזי הוא מאת אדי ודר, סולן פרל ג'אם. ואת אחותו של הגיבור, המספקת את הקריינות לסרט, מגלמת ג'נה מאלון, שהתגלתה ב"דוני דארקו". מה שמעביר אותי לאייטם הבא.
Southland Tales. ב-2000 יצר ריצ'רד קלי את סרטו הראשון, “דוני דארקו". הסרט זכה לביקורות פושרות בפטיבל סאנדאנס ונכשל מסחרית בבתי הקולנוע. קלי נכנס למרה שחורה בעקבות הכשלון, הסתגר כמה חודשים בביתו וכתב בייאושו סרט הזוי על סוף העולם וקריסת האנושות. איש לא רצה להפיק את הסרט. אבל אז, כמעט שנה אחרי הבכורה של "דוני דארקו", מקבל קלי טלפון: הסרט שלו הפך ללהיט בדי.וי.די והניב בתוך שנה הכנסות של מעל עשרה מיליון דולר. הקהל הצעיר גילה את הסרט והפך אותו לסרט פולחן. ובצדק. “דוני דארקו" הוא אחד הסרטים המשמעותיים והמבריקים של תחילת המאה ה-21: סרט המשלב בין הרהור תיאולוגי, להגות בנושאי מסע בזמן, לתסכולי התבגרות, והכל במעטפת שירי שנות השמונים ותחושה הזויה של סיוט סוריאליסטי, שלא ברור האם הוא מייצג התגלות דתית או התקף פסיכוטי. אחרי ההצלחה הפתאומית והמאוחרת של "דוני דארקו" פתאום המפיקים כן רצו לדעת איזה עוד סרטים יש לקלי בקנה. והוא הניח על שולחנם את הסרט שכתב במר יאושו: “Southland Tales”. זה לא סתם סרט, זו מיתולוגיה שלמה: קלי כתב סדרת ספרי קומיקס המבססים את סיפור הרקע והמסגרת לסרט שלו, המתרחש ארבע שנים אחרי שפורצת מלחמת עולם שלישית, גרעינית הפעם, וארצות הברית מידרדרת למצב של דיקטטורה בה אישור מעבר נדרשים לחציית הגבול בין המדינות וצנזורה מוטלת על האינטרנט (בישראל זה נקרא "סרט תקופתי"). הוא גם גייס לסרט את שרה מישל גלר, ג'סטין טימברלייק ודה רוק. והתוצאה? בשלוש מילים: "וואט דה פאק?!" בתום צפייה ראשונה קשה לי להכריע האם זהו ה"נוזהת אל פואד" של אמריקה – כלומר, גיבוב מוחלט של רעיונות שנראה כאילו עורבלו באופן בלתי קוהרנטי בחדר העריכה, אחרי שהתברר ששוט לא מתחבר לשוט – או יצירה מבריקה שמקדימה את זמנה ושוברת כל חוק נראטיבי אפשרי. נדמה שרוב מי שראה את הסרט בוחר באופציה א': הסרט זכה לביקורות איומות והיה כשלון כלכלי איום ונורא – הוא לא הכניס אפילו חצי מיליון דולר. אבל אני לא יודע, נדמה לי שכבר אפשר לבסס את זה שקלי מתקשה לתקשר עם קהל רחב, שמוחו עובד כמו יוצר אוונגארד ולא כמו מספר-סיפורים שיוצר טקסטים נהירים, ונדמה לי שאפשר כבר לבסס שסרטיו דורשים זמן עיכול שונה מסרטים אחרים שיוצאים ממה שנדמה כאילו היא מכונת השטנצים ההוליוודית. "Southland Tales" הוא, ככל הנראה, קולאז' וידיאו פסיכוטי, עם רק הבלחות בודדות של עלילה ודמויות. מה שבטוח הוא שלמרות שהסרט מייאש בבלגניותו, הוא גם מרהיב בשאפתנותו. הוא אמנם לא אחיד בטון שלו – הנטייה לפארסה הטרי-גיליאמית, סטיל "ברזיל", נראית מיושנת למדי כעת – אבל יש בו רגעים שנדמה שקלי מצליח לגעת בדיוק בנקודת התורפה של כל תרבות ההמונים, זו שאת סדר היום שלה מכתיבים כוכבת פורנו שרוצה להיות שחקנית רצינית, כוכב ספורט המקורב למועמד לנשיאות שרוצה גם הוא להיות שחקן רציני, ושלל דמויות סמכותיות המייצגות ממשל שירד מהפסים. אם אקדיש ל"Southland Tales” צפיות חוזרות, וניסיון רציני לפענחו, זה בזכות העובדה ש"דוני דארקו" הוא בעיני טקסט מהותי שניתן להגות בו יומם וליל (או לפחות יומם). דומני שאני מעוניין להיות שותף במסעותיו של ריצ'רד קלי, לא משנה כמה הם נראים מוטרפים בתחילה.
30 יום של לילה. ומשני סרטים רציניים ומורכבים, אל האופק השני: סרט ערפדים מדמם, אך משובח במיוחד. “30 יום של לילה", להפתעתי הגדולה, הוא חד וחלק סרט האימה הכי טוב שראיתי בזמן האחרון. קודם כל, כי הוא אשכרה מצמרר. דיוויד סלייד נטל את הרומן הגרפי המשובח של סטיב ניילס – על עיירה באלסקה שבמהלך החודש בה היא שרויה בעלטה גמורה מותקפת על ידי חבורת ערפדים שעבורה זהו חודש רצף של אורגיית דם ללא חשש מאור השמש – ולמרבה התמהון הוא הצליח (בזכות התסריטאי המצוין סטיוארט ביטי) לשפר את המקור. אבל הכי חשוב: הוא לא עשה סרט לילדים, הוא הלך די רחוק עם האלימות שלו. לכן הסרט הזה אלים במיוחד, אבל גם מפתיע מאוד בעובדה שהוא מצליח גם להיות דרמטי ואנושי, ולא סתם פסטיבל רציחות. “30 יום של לילה" מצטרף ל"הפלישה" (עוד סרט גנוז) ו"אני האגדה" כסרטי העת האחרונה העוסקים בבני אדם כיצורים נרדפים, שהופכים מהטורפים בדרך כלל, לנטרפים. הם מייצגים התהפכות של שרשרת המזון, ומהרהרים על עולם בו האנושיות הופכת לתכונה שאינה תקינה מבחינה פוליטית, שכן היא תוביל לאבדון.
אבל בסרט אימה ההרהורים צריכים לבוא רק בסוף, כי אם אין פחד, אין טעם. וכאן "30 יום של לילה" – בו צפיתי בעותק בלו-ריי (היי-דפינישן) מרהיב ביופיו – משגשג. מדובר בסרט מסוגנן ויפהפה שלא דופק חשבון לטאבואים האמריקאים של יצוגי אלימות: גם הילדים והתמימים נרצחים, או רוצחים, גם מי שנדמה שישרוד לא שורד, וגם הגיבור צריך להיות בעצמו סוג של מפלצת כדי להילחם בנגע. התוצאה היא סרט שמשקיע רבות גם באווירה אבל גם בדם. ג'וש הרטנט ומליסה ג'ורג' (המגלמת את דמותה של איילת זורר ב"בטיפול" האמריקאי) בתפקידי הראשיים. דני יוסטון, האח של אנג'ליקה יוסטון, הוא הערפד הראשי. סם ריימי הוא המפיק. ודיוויד סלייד הזה (שאל תחמיצו גם את סרטו הקודם, “הארד קנדי" בו התוודענו לאחת אלן פייג', לימים ג'ונו) הוא במאי בועט ישבנים שאני כבר מחכה בקוצר רוח לראות את סרטיו הבאים.
"הנוסע השמיני נגד הטורף: רקוויאם". למעשה, הסרט הזה אפילו טוב יותר מ"הנוסע השמיני נגד הטורף" שקדם לו. כל עוד מתייחסים לסרט כאל המשך לסדרת "הנוסע השמיני" המופתית קל לזלזל בו. אבל סרט ההמשך חושף את האמת: זהו, בעצם, סרט המשך ל"הטורף 2”, וככזה הוא בכלל לא רע. שני החייזרים – האחד מתורבת והשני טפילי – נלחמים זה בזה בעיירה אמריקאית קטנה, והתושבים יהירים מספיק כדי לחשוב שהם יכולים להשפיע על הקרב, ולא להיות רק בשר תותחים. גם כאן, האלימות מגיעה גם לאלה שסרטי האימה בדרך כלל חסים עליהם: ילדים ותמימים. הסצינה בחדר הלידה, בה מקננים עובריהם של יצורי הנוסע השמיני הכרסי נשים בהריון, יוצרת החצנה בוטה של מטאפורת הלידה המקורית של הסרטים של רידלי סקוט, ג'יימס קמרון ודיוויד פינצ'ר, אבל למרות שאין בה סובלימציה היא סוגשל הברקה מפלצתית.
"הפלישה". קללת ניקול קידמן נמשכת עם עוד פלופ ברזומה שלה. אבל הגרסה הזאת לעלילת "פלישת חוטפי הגופות" אינה רעה כלל. כמו תמיד הסיפור הזה – שכבר זכה לגרסאות מאת דון סיגל, פיליפ קאופמן ואייבל פררה – הוא מקור בלתי נדלה למטאפורות, על הצורך האנושי באינדיבידואליות מול היטמעות בהמון. הגרסה הנוכחית, שמתחילה כמו משל פוסט-פמיניסטי, מתחרבשת לקראת הסוף (זה כמו “אני האגדה 2” בסוף), אבל היא בידור לא רע בכלל, ועם קמצוץ אינטלגינציה לצידו.
מתייחסת כרגע רק ל-Into the Wild – כל מה שכתבת, ועוד.
מקווה שאולי בכל זאת יפיצו את הסרט, אני אישית מספרת עליו טובות לכל מי שאני פוגשת.
כנראה שהמפיצים לא שומעים :
INTO THE WILD 22.4.08 צפוי לצאת ב DVD
גם כך סיפורי סאות'לנד
הנוסע השמיני נגד הטורף : רקוויאם צפוי לצאת ב 18.5.08 גם ל DVD
Into the Wild הוא אחד הסרטים המשמעותיים של השנה האחרונה, סרט שאי הפצתו בארץ בבתי הקולנוע היא אכן הזנחה פושעת. זהו סרט שחובה לראותו על מסך גדול. יתכן שאהבתי את הסרט כל כך בגלל החיבה הרבה שאני חש לסרטי המסע האמריקאים של שנות השישים והשבעים (ובכלל לתקופה הזו של הקולנוע האמריקאי) אבל הסרט הזה גרם לי להתרגש באופן יוצא דופן למרות (ואולי בגלל) הקושי להבין את הדמות הראשית. ואולי לא. גם כעת, כמעט חודש לאחר שראיתי את הסרט בפעם הראשונה אני עדיין מהרהר בו שוב ושוב.
את ריצ'רד קלי אני אוהב מאד ואת "דוני דארקו" שלו ראיתי כמה וכמה פעמים (שהראשונות שבהן באותו סוף שבוע שבו גיליתי את הסרט, לפני כמה שנים) וSOUTHLND TALES כבר שוכב אצלי מעל מכשיר הדיוידי מחכה לצפייה. אילו לא ביליתי את השבוע האחרון בחו"ל בנסיעת עבודה מפרכת (אך מהנה במיוחד) כבר הייתי רואה אותו. הביקורת בהחלט עושה חשק. מזכיר לי באווירה שלו את WILD PALMS של אוליבר סטון שהיה גם הוא עתידני, קליפורני, מרתק, והזוי. ממליץ לכולם לתפוס את המיני סדרה המרתקת הזו מתחילת שנות התשעים.
בנוגע ל"הפלישה" עם קידמן, אנו בחוסר הסכמה מוחלט. זהו אחד הסרטים האיומים שראיתי לאחרונה: שבלוני, צפוי מראש וחסר כל אמירה מקורית משמעותית או לא משמעותית. סרט זניח לחלוטין, וחבל: כי היו בו הרבה חומרים שאפשר היה לעשות איתם המון ולומר דבר או שניים גם על התקופה שלנו. אבל יוצרי הסרט הצליחו לדלג על כל אלה בקלילות מרשימה. אני אומנם מצטער על הרבה סרטים שנכנסו שלא בצדק למועדון הגנוזים, אבל זה לא אחד מהם.
אני צפיתי בsouthland לפני כמה שבועות ועדיין קשה לי להוציא אותו מהראש. לא הבנתי הכל בו והיו רגעים שבהם ממש התבלבלתי, אבל יש בו ניצוץ של גאונות מוטרפת שאני ממש רוצה לחזור ולחקור. זה בטוח סרט שאני אראה כמה פעמים נוספות בהמשך.
לגבי הפלישה, אני מסכים עם רני. סרט בלי כלום.
מצטרף למתלהבים מ-Into The Wild, וממליץ לכולם לראות, אבל אם אפשר, לא ב-DVD!
הקרנתי את הסרט הזה אצלי בהיי-דפינישן וזאת הייתה חוויה מדהימה בשלושה רבדים; גם סרט נהדר, גם איכות וידאו נפלאה (וגם חברתם של כמה אנשים טובים שבאו לראות, אתם יודעים מי אתם :^) בשבילי, זה יהיה לנצח הסרט שחנך את עידן ההיי-דף הביתי, וככזה לא יישכח במהרה.
הוא מקביל בעיניי, בכמה מובנים, ל"לא ארץ לזקנים" – שון פן, כמו האחים כהן, החליט ב-2007 לצאת למרחבי אמריקה עם צלם מחונן וליצור חוויה גדולה בהרבה מכל מה שעשה בסרטיו הקודמים. גם התוצאה, למרות ההבדלים הרבים, לוקחת את הצופים למסע גיאוגרפי ופנימי מהמם. ובעיניי הוא עומד לצד "זקנים" בתור אחד הסרטים הטובים של 2007.
וסאות'לנד טיילז… היה מקושקש לגמרי, לפרקים מתיש, לפרקים הזוי, לפרקים מצחיק, לפרקים מנסה להצחיק ולא מצליח…
כן, זה בלגן שלם, ועם זאת, חצי השעה האחרונה הייתה, בעיניי, עשויה מעולה ואפילו סוג של הישג.
אין לי כוח לצלוח את הדבר הזה שוב, אבל בא לי לראות שוב את הסוף.
התפלפלות: דני יוסטון הוא אח-למחצה של אנג'ליקה (אותו אבא).
מצב אבסורדי למדי שרשימה ארוכה של סרטים זניחים וגרועים מוקרנים כעת בבתי הקולנוע בעוד הסרט Into the Wild נגנז. נקווה שהסינמטק ירים את הכפפה ויארגן מספר הקרנות
ועוד פוסט מעולה על into the wild:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132846&blogcode=7774552
Hey, I just wanted to write that page is not working correctly with IE 6
Thanks a million. That has been special hearing
Thank you a lot for providing individuals with a very brilliant possiblity to read from this blog. It is always so pleasurable and also full of fun for me and my office co-workers to search the blog not less than three times in a week to see the latest items you will have. Not to mention, I am certainly happy considering the splendid tips and hints you give. Some 2 facts in this posting are clearly the most suitable I've ever had.
I'd need to test with you here. Which isn't one thing I usually do! I enjoy studying a submit that may make folks think. Also, thanks for allowing me to remark!