איי תאי
במחיר 95 באט אני מקבל בבית הקפה שמתחת למלון שלי, בדרך קואסן בבנגקוק, לא רק אייס מוקה גדול אלא גם חיבור לאינטרנט. אז אני מעלה בזריזות שני פוסטים. זה השני. הקודם עלה לפני כמה שניות. סקרולרו אחורה.
אני חייב לכם דיווח על צפייה בסרט הודי בקטמנדו ומאתמול גם דיווח על צפייה בסרט תאילנדי בתאילנד. אשאיר את זה לקפה הבא (אני גם אמור לעבוד על עניינים בלתי-בלוגיים בין קפה לקפה). ובינתיים, כמה עדכונים:
– משום מה ה-4 באפריל הוא תאריך שאני מתקשה להתעלם ממנו. האם זה סתם בגלל המספר, או בגלל היסטוריה? בכל אופן, אתמול מלאו 40 לרצח מרטין לותר קינג.
– אם יש לכם הוט, חפשו ב-VOD את הקטגוריה החדשה "המלצה חמה", שם תמצאו בשבועות הקרובים המלצות שלי לסרטי הספרייה של שירות ה-VOD (ובגלל שאני בניכר כשזה עלה אתם מוזמנים לדווח כאן, לי ולאחרים, איך זה נראה והאם זה מועיל). הוט אמנם שילמו לי על שירותיי, אבל הרעיון הוא שאני בוחר את הסרטים שאני אוהב מבין סרטי הספריה שלהם – כלומר, הסרטים שכבר נבלעו במורד הרשימה ואינם זוכים לתשומת לב של סרטי הבכורות. ביום ראשון שעבר עלו ההמלצות שלי על "חתונה מאוחרת" ועל "שוטרים לוהטים" ומספרים לי שההיענות נאה. המלצות נוספות יעלו מדי שבוע.
– פבלו אוטין, אחד האנשים היותר רציניים ומסורים שכותבים בארץ על קולנוע, תרגם לאנגלית את המאמר שכתב לפני כמה חודשים על הקולנוע הישראלי ל"סינמטק". המאמר המתורגם ראה כעת אור בכתב העת הקנדי המוצלח "סינמה-סקופ". אתר האינטרנט של כתב העת לא מכיל את המאמר. ידידיי הקנדיים: האם תוכלו לסרוק אותו ולשלוח במייל?
– אתר האינטרנט של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה של אירלנד מדווח על השיר שהקליטו גלן הנסרד ומרקטה אירגלובה לסרט הישראלי "זרים" של ארז תדמור וגיא נתיב. האייטם עשוי להיראות לכמה מכם קצת מוכר.
– מי היה מאמין שלריצ'רד ווידמארק, שחקן שנדמה שקצת נשכח בעשרים השנים האחרונות, יש כזו השפעה במרומים. תחילה הוא מת, ואז מת אבי מן, שכתב את התסריט ל"משפט נירנברג" בו שיחק ווידמארק (מן גם היה האיש שהמציא את קוז'אק). ואז מת ז'ול דאסן, שביים את ווידמארק ב"לילה בעיר".
– טורניר חיקויי טום קרוז: מי עושה אותו טוב יותר – בן סטילר או מיילס פישר?
– ובמלאת קרוב לשבועיים להיעדרותי מאדמת ישראל (בקרוב השיבה ארצה, אל דאגה), אני פונה לעמיתיי העיתונאים והמבקרים: אילו סרטים הוקרנו לתקשורת בשבועיים האחרונים, ואיך הם היו? עוד משהו מעניין קרה?
לא עמיתה עיתונאית, ולא מבקרת, אבל הנה הישר מיוטיוב החדש של ה- Incredible Hulk (איך יקראו לו בארץ? הענק הירוק שתקע אותי?)
http://www.comingsoon.net/news/movienews.php?id=43706
ובינק לינק, דיווח מהסט של הבונד החדש
http://www.usatoday.com/life/movies/news/2008-04-03-bond-quantum_N.htm
ריצ'ארד ווידמארק היה שחקן גדול. לעולם לא אשכח את הופעותיו ב"בהלה ברחובות", ו"נשיקה לפני המוות". עוד אגדה הוליוודית הלכה לעולמה.
בניקלינק פרק חדש של "סאות'פארק", המוקדש לשביתת התסריטאים בהוליווד (או לשביתת קנדה בשביל עוד כסף. תלוי איך מסתכלים על זה).
יאיר, אתה מוכרח לתפוס את " ברוז' " כשתחזור. אני בדרך כלל נגד להכריח, אבל זה סרט שאני רץ לראות שוב בשניה שהוא עולה לאקרנים ועד שזה יקרה אמליץ עליו בכל הזדמנות.
ניק-לינק: השנקל שלי על "הפלישה" מהפוסט הקודם, בזכותו גם השתכנעתי לצפות בעלילות סאות'לנד. ובכלל, איזה כיף לכתוב תגובות ולא פוסטים 🙂
ויאיר, אל תשתה את הקפה בבאט אחת.
(באמת כיף יותר לכתוב תגובות).
שימו לב ב"גיליון" של פילמייקר מגזין:
http://filmmakermagazine.com/directorinterviews/2008/04/etgar-keret-and-shira-geffen-jellyfish.php
ראיון עם זוג הבמאים שירה גפן ואתגר קרת.
מעניין מאיפה הלינק הזה מוכר לי! 🙂
אז הוא היה כבר זקן. וחולה. ומייקל מור התעלל בו. אבל עדיין, שחקן עם אוסקרים והרבה תפקידים בעברו.
משה רבנו AKA צ'רלטון הסטון נפטר היום בגי 84.
וחוץ מזה, אני חייב לכם דיווח על היום הארוך שלי אתמול ב"דוקאביב". ובכן :
"כלות המדבר" – קשה לבקר את הסרט הזה. יש בו לא מעט דברים טובים, מעניינים וחשובים, גם מבחינת תוכן, וגם סינמטית, אבל באותם נושאים הוא גם מקרטע וכושל לא מעט. במשפט, זהו סיפורן של נשים בדואיות שבעליהן "מתחתנים עליהן", כלומר, לוקחים אשה נוספת.
הסצינה הכי יפה בסרט היא הסצינה הראשונה, בה, ללא מילים, אנו עדים לחתונה דרך עיניהן של הנשים שנוכחות באירוע, והן הכלה, ושתי נשים שמהוות את צוות הצילום של החתונה (לא כולל את עדה אושפיז, הבמאית של הסרט עצמו). המבטים העצובים של הנשים, הבעות הפנים הנבוכות שלהן, לעומת השמחה, הריקודים והשירים של הגברים באירוע מספרים את כל הסיפור.
הבעיה מתחילה ברגע שהסרט מתחיל לדבר. הוא לא מצליח באמת לחדור אל מתחת לעור של הדמויות. הוא נשאר קר, הצהרתי, ובשלב מסוים, גם חוזר על עצמו (סצינת החתונה חוזרת עוד כמה פעמים). זה סרט מעניין, מצולם יפה, אבל בלי לרגש.
"יידשע מאמא" – הסיפור הכי עתיק בעולם – בן שמתחתן בניגוד לרצונה של אימו – יוצר סרט מרתק, מצחיק, סוחף. ה"סובנירים" של השנה. הדמות הראשית היא האבטיפוס של ה"פולניות". היא עושה את כל המניפולציות האפשריות על מנת לשכנע את בנה (הם ממוצא רוסי) לרדת מרעיון החתונה עם "השחורה הזאת" (בחירת ליבו ממוצא אתיופי). מה יגידו השכנים ? אני חולה, איך אתה עושה לי את זה ? טוב, בסדר, תתחתן, אבל אני לא באה, ועוד כהנה וכהנה. לסרט מסגרת זמן קצרה ומוגדרת – מהרגע שבו הבן מודיע לאימו על האירוסין ("אבל אמא, הרי אנחנו ביחד כבר 4 שנים…") ועד החתונה עצמה. מספר הדמויות מצומצם. סרט קטן בכוונה, אבל מלא קסם.
"דמעות" – (דרום קוריאה) סיפורה של הסבתא של הבמאי, נפתח לנגד עינינו ומערב הרבה פוליטיקה, מלחמות בין שמאל לימין, מחתרות, נגד הקומוניזם, נגד הכיבוש היפני, וכל השפעות המלחמות על המשפחה המאוד ענפה.
אני לא בקי בהיסטוריה הדרום קוריאנית, ולכן מהר מאוד הלכתי לאיבוד בנבכי הסיפורים השונים. היריעה הרחבה (90 דקות סרט) לא היתה רחבה מספיק. אם הבמאי מתעקש על היריעה המאוד רחבה שסיפוריו דורשים, הוא היה צריך לפרוס אותם ל-4-5 פרקים של כשעה כל אחד. והיה לו את החומר. כמו שהסרט הוצג, הוא מעניין, אבל מאוד לוקה בחסר.
"שהידה" – טוב, זה כבר מקרה חמור. אני חושש שזהו סרט שיקבל לא מעט פרסים על היותו "חשוב", ופרסים אלו ישמשו עלי תאנה לבעיתיות המאוד גדולה שבו. אותי הסרט מאוד הכעיס. בשורה אחת – סיפוריהן של מספר נשים ערביות, שהיו מעורבות בפעולות טרור, ועכשיו הן אסירות בכלא הישראלי. כשקניתי כרטיס לסרט, אני ציפיתי לניסיון להבין את הרציונליזציה של הנשים האלו. גם אם אני לא אסכים איתן, אני לפחות רוצה להבין מה דוחף נשים עם משפחה לבצע פיגועי התאבדות, דקירה, או לסייע למפגעים. הבעיה הגדולה, הרצינית והמרכזית של הסרט היא שהבמאית לא הצליחה לרכוש את אמונן של האסירות. באחת הסצינות נקלטת במיקרופון התיעצות בין שתי נשים : " מה אני אגיד לה ? שעשיתי את זה בגלל שהיו לי בעיות בבית ? " "לא, מה פתאום. תגידי לה שזהו צו האיסלאם וכו…". זה חוזר עוד כמה פעמים בסרט, ופעם אחת אפילו אחת מהאסירות מודה, בקול מעוות ולא למצלמה, שהבעיות בבית ולא צו הקוראן דחף אותה לפיגועים. היתה חסרה רק צללית והופ – אנחנו בתחקיר של רפי גינת. זה סרט שכאילו בה להוכיח שהנשים האלו נדחפו לטרור בגלל בעיות אישיות, אבל רוב הסרט הן עושות "הצגות" למצלמה ונואמות את נאומי האיסלם הצודק, כך שאני לא יודע למי להאמין. זה סרט מקומם, שטחי, חוזר על עצמו, ובסופו של דבר, מיותר. כסרט תיעודי, שמנסה להביא איזושהי אמת, הוא נכשל.